שיעור בוקר 02.02.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור הכנה לכנס במדבר – "מתחברים בנקודה המרכזית"

שיעור מס' 2: על כל פשעים תכסה אהבה

ושוב אנחנו צריכים לדבר על הבריאה, יש מאין, שלא הייתה קודם ונעשתה. מה לא היה קודם? היה האור העליון שממלא את כל המציאות, עד שהתחיל להתגלות חושך, נקודה שחורה, רצון לקבל אגואיסטי שהתחיל לגדול. ואז זאת תחילת הבריאה, תחילת ה"בר", חוץ מהבורא.

ולכן אנחנו יכולים לדבר רק על שניהם. עד כמה שמנוגדים, אור וחושך, עד כמה שיש בהם בעצם עצמה שווה. לא יכול להיות זה יותר מזה. ואם לפעמים אנחנו מרגישים יותר אור או יותר חושך, הכול כדי להגדיל בנו, לברוא בנו רגשות, יותר רגישות, גם לזה וגם לזה, ולא יכול להיות אחד בלי [השני]. בא זה ואומר על זה. כך אנחנו, הנבראים, יכולים לגלות את האור, רק מתוך החושך.

ולכן "על כל פשעים תכסה אהבה" אומר שחייבים להיות קודם גילויי החושך, פשעים, הפוכים, תכונות הפוכות מהבורא, ושאנחנו לא מבינים, כן מבינים אותן, מרגישים, לא מרגישים, מסכימים, לא מסכימים איתן, בכל מיני אופנים שמתייחסים אליהם, אבל לומדים את החושך הזה, ואחרי, שאחרי שאנחנו לומדים אותו טוב, ורואים עד כמה שאנחנו לא רוצים לחיות בו, אבל זה לא מספיק, גם מבינים עד כמה שאנחנו לא יכולים בלעדיו, שלא רוצים לברוח סתם מן החושך, לא, אלא רוצים לעבוד עימו בצורה בריאה, בצורה מודעת, שאנחנו רק בקשר ביניהם יכולים לבחון, למדוד את הבורא כנגד הנברא ואת הנברא כנגד הבורא.

ולכן אנחנו מבינים שקודם צריכים להיות בהרגשת החושך, ואחר כך בזה שאנחנו רוצים את האור, זאת אומרת, רוצים לצאת מהחושך, לא מבינים, כן מבינים מהו בדיוק, עד שמתקרבים למצב שהאור מופיע ואנחנו דווקא בתכונות של האור רואים את החושך.

אנחנו גם רואים שכך אנחנו התפתחנו במציאות שלנו, שקודם האגו שלט בנו, במשך ההיסטוריה שלנו, במשך אלפי שנים. דומם, צומח, חי, הרבה שנים התפתחו, ואחר כך מין המדבר גם התפתח הרבה שנים באגו שלו. עד שמתחיל לראות עד כמה שהוא סובל מזה. והכרת הרע הזאת מגיעה עכשיו לכל האנושות לאט לאט. רק צריכים להביא הבנה, קצת אור לתוך ההכרה הזאת שיבינו לעומת מה זה קורה, ומה בדיוק האור והחושך.

גם אנחנו, כשמגיעים לחכמת הקבלה, אנחנו לא רוצים לשמוע על האהבה, על החיבור, על האור שזה בעצם התכונות שלו, אלא ההפך, דוחים את זה, מזלזלים בזה, שונאים את זה, אבל שומעים מאין ברירה. והאנשים שמגיעים לחכמת הקבלה, הם בדרך כלל אגואיסטים יותר מהרגיל, ואחר כך, אחרי הרבה הרבה שנות התפתחות אנחנו מתחילים איכשהו על ידי המאור המחזיר למוטב שמאיר לנו קצת כמקיף, להתחיל להשיג את הטוב שיש לנו בחיבור דווקא. וזה הכול לא בזכותנו אלא בזכות המאור שמאיר.

וכך אנחנו מגיעים למצב ש"על כל פשעים תכסה אהבה". כי אי אפשר ללא פשעים להגיע לאהבה. האהבה מתגלה רק מתוך כיסוי על הפשעים, כי דווקא הפשעים וכיסוי עליהם מורידים את החיבור עד האהבה. האהבה היא התכונה של העולם העליון, של הכוח העליון, של הבורא. זו לא האהבה שאנחנו מכירים מהעולם הזה שמתרחשת בתוך האגו, אלא למעלה, למרות האגו. שאנחנו מתעלים מעל עצמנו בדחייה לתכונת האגו, הרצון שלנו, הטבע שלנו, ודווקא בדחייה הזאת שנקראת "צמצום" ו"מסך" מפעילים את האור החוזר. כך אנחנו מגיעים לתכונת האהבה שכולה ממנו החוצה כלפי הזולת. לא מקבלים מזה שום תכונות שלנו, חוץ מזה שמעליהן אנחנו בונים את תכונת האהבה. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה.".

נקווה שכולנו נגיע, נתחיל לבנות בתכונה הזאת את הכיסוי עלינו, "על כל פשעים תכסה אהבה", שזה יהיה כסוכה, כבית, כגג וכך נגיע לכלי הרוחני.

קריין: קטע מספר 1, מתוך "זוהר לעם", פרשת "תצווה", 86.

"אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר הצד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ומתגדל כבודו. ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך. ואין טוב אלא מתוך הרע. וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו. וע"כ שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב. ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע. ובטוב הזה מתעלה כבודו של הקב"ה. וזוהי עבודה שלמה. "

(זוהר לעם. פרשת תצווה, 86)

אנחנו אף פעם לא עוזבים את החושך, את הרע. אלא אפילו כשמגיעים לאהבה שלימה, היא כולה בנויה על אותו החושף שהבורא עשה. "בראתי יצר הרע." זו הבריאה. והתיקון של הבריאה הוא רק על פני הטבע שלה. לכן אנחנו צריכים להבין, להסכים כך לפעול, כי כל פעם אנחנו בעצם נמצאים בהשגת שתי התכונות יחד, "זה כנגד זה ברא א-לוהים.". "יתרון האור מתוך החושך", אבל אם אין חושך, אין אור ואין יתרון אור. כמו שהוא כותב, "ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע".

סדנה

איך אנחנו שומרים על הרע כדי לגלות את הטוב?

*

קריין: קטע מס' 2, מתוך רב"ש א' "מטרת החברה - ב'".

"בלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה. והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה. ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם."

(רב"ש - א'. מאמר 1, חלק ב'. "מטרת החברה - ב" 1984)

מטרת הבריאה היא להגיע לדבקות בבורא, זה נקרא להגיע לאותה תכונה כמוהו, השפעה, אהבה. כדי להגיע לזה אני צריך להתעלות מאהבה עצמית, שזה הפוך מאהבת הזולת, מתכונת הבורא. כדי להגיע לאהבת הזולת וכך להגיע להשתוות, לדבקות בבורא, אני משום מה צריך חברה.

בשביל מה אני צריך חברה? למה אני לא יכול לשבת באיזו מערה לבד, במדיטציות, כל מיני דברים, לא חשוב מה ואילו טכניקות, אלא אני חייב חברה כדי לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת הבורא, לדבקות?

מטרת הבריאה היא דבקות ואהבת הזולת זה האמצעי. בשביל מה אני צריך את האמצעי הזה ולמה דווקא דרך האמצעי הזה אני מגיע לדבקות? האם אני לא יכול לקפוץ לתכונת הדבקות בלדלג על אהבת הזולת?

*

למה הבורא המציא את העניין הזה של הרבה נשמות נפרדות, שנמצאות כולן ממש בהתנגשות זו עם זו, בשבירה, וצריכות להתחבר ביניהן כדי להשיג אותו? למה דווקא בצורה כזאת הוא הלך?

*

עד כמה בהשגת האור, האהבה, החיבור, אנחנו צריכים לשמור גם על ההבחנות המנוגדות לזה? עד כמה בהשגת האור, החיבור, האהבה, כל הדברים החיוביים כביכול, אנחנו מחויבים, מצווים לשמור על ההבחנות ההפוכות, ואיך אנחנו עושים את זה? אם יתרון האור מתוך החושך בכל דבר, איך אנחנו עושים זאת? כי אם זו באמת הבחנה רוחנית אמיתית, אז בהעדר החושך נעלם האור, וההיפך.

איך רגשית, בצורה מערכתית אנחנו שומרים על שתיהן יחד ונמצאים בקו האמצעי ביניהן?

*

קריין: קטע מס' 7, מתוך רב"ש א' "כל התורה היש שם אחד קדוש".

"כל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע. והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת". וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה."

(רב"ש - א'. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)

קריין: קטע מס' 10, מתוך זוהר לעם, הקדמת ספר הזוהר, סעיף 121.

"כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעוה"ז, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו. כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחֶשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק. באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד, התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד. ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות."

(זוהר לעם. הקדמת ספר הזוהר, 121)

איך אנחנו הופכים את המר למתוק? הוא באמת מתהפך למתוק או נדמה לנו, מה קורה כאן?

*

קריין: "האדם נברא בכל רע ושפלות. כמ"ש, עַיר פרא אדם ייוולד. וכל כליו שבגופו, החושים והמידות ומכ"ש המחשבה, משמשים לו רק רע ואפסיות כל היום. והזוכה להידבק בו יתברך, אין ה' בורא לו כלים אחרים במקומם, שיהיו ראויים לקבל בתוכם שפע הרוחני הנצחי המיועד לו, אלא אותם הכלים השפלים, שתשמישם עד עתה היה רע ומתועב, מתהפכים ונעשים לו כלי קבלה לכל נועם ורוך הנצחי.

ולא עוד, אלא כל כלי שחסרונותיו היו גדולים ביותר, נעשו עתה לחשובים ביותר. כלומר שמידת גילויָם גדולה ביותר."

מזוהר לעם, פרשת וירא, 453.

איך אנחנו בחברה משתדלים לממש את החוק הזה, "על כל פשעים תכסה אהבה"? כדי לקיים אותו, כי זה האמצעי להשגת הא-לוהות, אנחנו צריכים להתחבר, וודאי כשאנחנו מתחברים לא יוצא מזה שום דבר טוב. אבל דווקא לכן אנחנו מתחברים, כדי לגלות את הפשעים, כי אחר כך על כל הפשעים האלה תתגלה האהבה, תכונת הבורא. איך אנחנו ניגשים בצורה מבוקרת, בריאה, נכונה, כמו דיין שעיניו רואות, איך אנחנו ניגשים לחיבור בעשירייה כדי לגלות את הפשעים ולבנות על פניהם את תכונת האהבה?

*

לפי הכלל "על כל פשעים תכסה אהבה", איזה תכונות אני רוצה שיהיו בחבר? נניח שאנחנו בונים עשירייה, מה העיקר שיהיה בכל אחד ואחד?

*

איך אנחנו בודקים שבחברים ישנה התכונה "על כל פשעים תכסה אהבה", שיש להם יחס נכון גם לטוב וגם לרע, לאור ולחושך, כי זה העיקר?

*

איך אנחנו מגדילים את החיבור, האהבה, חשיבות המטרה, חשיבות ההשפעה, על פני כל המצבים ההפוכים? איך אנחנו עובדים על זה בצורה שיטתית, כל אחד ויחד בעשירייה?

*

קריין: קטע מספר 4. מתוך מאמרו של הרב"ש, "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב".

"אלו אנשים, שהסכימו שיתייחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה". אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד."

(רב"ש - א'. מאמר 8 "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב" 1985)

מה עלינו לעשות כדי שמה שיש לנו עכשיו בבוקר, נוכל לממש ולתקן עד הערב, כדי שמחר יהיה לנו באמת יום חדש ולא סתם כך סיבוב כדור הארץ. "ומחר יהיה יום חדש", זאת אומרת, נקבל רצון חדש, הכבדת הלב חדשה, הכול חדש, ונתחיל לעבוד עימו כבר למחרת. איך אנחנו גומרים כל יום את המנה היומית שלנו שהבורא מפריש לנו כל יום ויום, האגו שלנו, הכבדת הלב, הריחוק זה מזה, איך אנחנו מממשים את זה במשך היום, לעשות את הימים האלה כימים רוחניים. איך עושים זאת?

*

איך אני מחפש בחבר פגמים כדי להפוך אותם לנקודות חיבור ואהבה? אם כתוב "על כל פשעים תכסה אהבה", אז איך אני מוצא את הפשעים האלו ואחר כך איך אני עובד איתם כדי להפוך אותם לחיבור ואהבה? אחרת אנחנו אדישים זה לזה. הקשר מתחיל משנאה, מדחייה.

*

אבל אני מחפש את הפגמים האלה כדי להפוך אותם לקשר, לאהבה. אני לא סתם מחמם את עצמי נגד החברים, אני ניגש לזה בקו שמאל, זה ההבדל. איך מגיעים לבדיקה, לביקורת נכונה בחברים, עד כמה אני שמח למצוא בהם פגמים? כי אלה בעצם הפגמים שלי ובצורה כזאת אני מגלה עוד ועוד הבחנות לתיקון שלי.

*

שאלה: מה סדר העבודה בחיפוש הפגמים?

אני רוצה להגדיל את האהבה, החיבור שלי עם האחרים, ואני יודע שאי אפשר לעשות זאת סתם כך, אני יושב בטל. ואז לפי הטבע שלי אני מבין שמה שמחמם אותי ביותר זה התגלות האגו שלי בכל מיני אופנים, או נגד האחרים, או נגד עצמי, שאני לפעמים נשרף נניח מבושה, מכל מיני דברים, שאני לא מצליח. לכן אני ניגש לחיפוש הפגמים, מה לא מוצא חן בעיניי בחברים, אני עושה ביקורת על העשירייה, על כל אחד ואחד, ובזה אני מגלה את מקומות הניתוק שלי מהם, שאני חייב לכסות אותם בקשר, קשר נקרא "אהבה".

יוצא שבדיקה כזאת שאני ניגש אליה על מנת לתקן, היא בעצמה תיקון. זה העניין שלפני כל מדרגה ומדרגה אנחנו חייבים לעשות את זה. זה כמו שאנחנו עושים סליחות לפני שנה חדשה, מדרגה חדשה. בדיקה על מנת לתקן. ובזה יש גם את "איש את רעהו יעזרו"¹, יש הרבה דברים בזה.

שאלה: מה זה לכסות אותם בקשר?

מלכתחילה, כשאני הולך לעשות משהו, אני עושה את זה כדי לברר את הרע ולכסות אותו בטוב, שהטוב והרע יהיו כאחד שמכסה את השני, "על כל פשעים תכסה אהבה"². והפשעים האלה הם רק כדי שתתגלה עליהם האהבה, בהתאם לפשעים.

תלמיד: מצאתי פגם בחבר שהוא בעצם פגם בי, מה בדיוק אני מבקש, לא לראות את הפגם?

לא, חס ושלום. איך זה יכול להיות. ההיפך, אתה צריך לשמוח בפגמים, בייסורים, ממש שמחים בזה שמתגלים. כמו שבעל הסולם כותב, "שמח אני ברשעים שמתגלים"³.

תלמיד: מה אני מבקש?

עכשיו אני מבקש כוח תיקון נוסף. למרות הפגם הזה, וזה הבורא ברא, "בראתי יצר רע", מאותו המקור, עכשיו אני מגלה נחיצות להביא על זה את כוח החיבור, כוח הטוב, כוח האהבה, וששניהם יתקיימו יחד, יחד זו כבר רוחניות. אני עומד על שתי רגליים, אני יודע את הפגם הזה ואני יודע במה אני יכול לכסות אותו ושניהם פועלים ממש בשווה.

תלמיד: הבקשה היא מצד אחד להמשיך ולראות את הפגם ומצד שני בגלל הפגם הזה לאהוב את החבר יותר, לפתח אליו יחס של אהבה?

כן, שתי התכונות האלה מתגלות וכל אחת מצביעה על חברתה, ומשתיהן אני רואה איך נבנה הקו האמצעי. אני עומד כמו חוקר, כמו בוגר שמבין את הבריאה גם מצד הזה וגם מצד הזה, ובקו האמצעי אני נמצא בדבקות עם הבורא. גם טוב וגם רע, כל הדברים האלו הם רק אמצעי כדי להגיע לדבקות.

שאלה: מהו המנגנון של העבודה הזאת? נגיד הבנתי שעושים בדיקה של החברים, באיזו צורה אנחנו מתמקדים על איזה מום שרואים בחבר, יש איזה הכרה בזה שאני רואה את זה. צריכה להיות גם איזו הסכמה כנראה שהבורא עומד מאחורי חבר וכל הפשעים מגיעים מהמומים שלי. אחרי זה אולי איזו הודיה, בנית תפילה. מהו סדר הפעולה בעבודה הזאת?

אני משתדל להיות בתכונת ההשפעה וחיבור ואהבה, על פני תכונת השנאה, הדחייה, הריחוק. ואת שניהם אני רוצה להרגיש. בשניהם אני רוצה להתקיים.

בוודאי שאני נמצא כאן בפיצול פנימי שלי ולא מסוגל ואני כמו ילד קטן או כמו אדם רגיל נגיד, כמו שאנחנו רואים, או בצד הזה או בצד הזה. או שמאל, או ימין, או כאלו או כאלו, אני רוצה להיות בשניהם.

בין שניהם אני מוצא את האמת האמתית, שלא זה ולא זה. אלא הבורא באיחודו, שם אני מוצא את התשובה הנכונה, את החיבור הנצחי הנכון.

זה צריך להתברר לכל אחד ובכולנו יחד. אבל לפחות בכל אחד ואחד בינתיים. תנסו ותראו שזה בונה לכם, מה שנקרא "אמונה למעלה מהדעת".

תלמיד: יוצא, שאני רואה מומים בקו שמאל כביכול, עם קו ימין אני רואה שלמות של התכונות האלה וקו אמצעי זה התפילה כאמצעי לקשר עם הבורא? כי גם הפגמים וגם השלמות לא מתבטלים ומתוכם נבנית תפילה. ככה עובדים?

גם כך, גם כך. אני לא אענה לך יותר כי אתה רוצה להוריד אותם לגשמיות, לשטחיות ולכן אני לא יכול לענות על זה. אני רוצה שזה יעלה לכם מעלה.

שאלה: מה זה בכלל פגם?

פגם זה מה שלא מוצא חן בעיניי, לפי האגו שלי, בחבר. זה נקרא "פגם".

שאלה: העבודה הזאת שאני עושה עם עצמי, איך לא ליפול בה לתוך האגואיזם, שאני אשאר בתוך עצמי? איפה כאן הקבוצה בעבודה הזאת?

תעשו כל אחד ואחד, אחר כך נדבר על הקבוצה. שתהיה לכם התרשמות בקבוצה בסך הכול מהפעולות האלה, נדבר על החיבור מעל הפעולות.

שאלה: שאלת אותנו במהלך הסדנה, איך אנחנו מממשים את כל מה שקבלנו עכשיו עד סוף היום?

כן, אתם צריכים עד סוף היום לגמור את כל האגו שיש לכם. המנה הזאת שעכשיו מתגלה בכם, כל האגו שלכם, אתם חייבים לממש את זה עד סוף היום ולקבל מחר אגו חדש.

תלמיד: אז יוצא שבמהלך שיעור בוקר, אנחנו מקבלים אגו חדש?

אתם במהלך שיעור בוקר לומדים איך לעבוד עם האגו שעכשיו במשך היום אתם חייבים לגלות ולתקן. ואז באמת אתם תגיעו למצב ש"ויהיו בעיניך כחדשים". שכל יום יש ממש יום חדש, מדרגה חדשה.

שאלה: מה שאמרת עכשיו, האם הבנתי נכון שהפגמים אני מגלה אותם בעצמי ועובד איתם בעצמי ואילו האהבה אנחנו מחוללים ואוספים בקבוצה?

כן. בינתיים נכון.

תלמיד: ולגבי מה שצריך לעשות במהלך היום. מתגלים הרבה מאוד פגמים ביחס לחברים, אני צריך לבנות מעל זה בכל פעם תפילה, דבקות איתם, לגלות אהבה במדרגה הבאה במשך היום? זה צריך לקרות במשך היום?

זה צריך לקרות במשך היום ולהיגמר בסוף היום. כשאתה הולך לישון, ואתה גמרת עם כל החברים. פשוט גמרת. את כולם אתה מצדיק, אתה מתחבר איתם, אתה ממש שלם.

בבוקר כשאתה קם, אתה עוד לא כל כך יודע, אתה מגיע לכאן, איכשהו אתם נמצאים שם, עדיין אתם מקבלים עוד קצת את שיטת התיקון במקצת מתגלה לכם, בצורה חדשה. ואז אתם מתחילים לגלות לפי זה פגמים חדשים וכך מתקדמים ליום חדש. וזה נקרא "יום".

תלמיד: אפשר להגיד שאני עכשיו אצא מהשיעור, אכתוב לעצמי רשימה של פגמים שלא מוצאים חן בעיניי בחבר ואנסה בכל פעם להתעלות מעליהם. ובערב אני צריך להשלים, לסיים את היום באהבה ודבקות.

אתה במשך היום גם רוצה לסיים באהבה ובדבקות כל פעם שמתגלה לך איזה פגם בחבר ואתה כביכול מחפש אותו. ואתה מבין שהפגם הזה בך ואתה מחפש איך לתקן אותו ולכן החבר זה כמו אינדיקציה, זה סימן.

החבר זה סימן, שאם אתה רואה בו פגמים זה סימן שהפגם בך ואתה מבקש תיקון על הפגם שלך. ואז אתה משך היום תיקנת את עצמך, על פני כל החברים, עשית באמת את היום.

שאלה: האדם צריך להצליח בזה? או מספיק רק הבקשה?

להצליח, למה לא? אני חייב להצליח.

תלמיד: להצליח שאני אוהב את החבר?

כן, להגיע לאהבה. אני דורש מהבורא שיעזור לי לראות, שיעזור לי להבין, שיעזור לי להעמיד את הדברים האלה בצורה נכונה. שאלה פגמים שלי או של החבר וכן הלאה, אני מבקש תיקון וכך אני מגיע. אני רוצה להגיע לאהבה, למה אני מחכה? אני במקום רוצה את התיקונים. מה אני אחכה, למשיח?

שאלה: כשאומרים פגמים הכוונה למה שמפריע דרך חיבור וביטוי אהבה כלפי החברים לבנות את שלמות הבורא? יש הרי מצבים שבהם לחלק מהחברים נופלת החשיבות עד כדי כך שהם מדברים אפילו כנגד המטרה, זה גם פגם? או שכאן יש כבר עבודה אחרת?

שיהיה גם זה פגם. אני לא אלך לפרט. אתה תחפש ואתה תהיה בזה מומחה. אני לא נכנס לכל הבירורים הללו, אתם צריכים כבר להיות מספיק מוכנים לעשות בירור מה זה פגם בחבר, שזה הפגם שלי ושאני מבקש את הבורא לתקן את היחס שלי לחבר עד שאני אוהב אותו. זה המדד שאני באמת תיקנתי את עצמי.

שאלה: בדרך כלל במשך היום, אתה מתבשל בתוך הפגמים האלה, בבירורים של הפגמים האלה ואתה מגיע כבר למפגש או לשיעור ממקום גבוה יותר ומגיע לחיבור. השאלה איך להיות מעל זה?

בהערכת המצב הזה? כלומר איפה הייתי בפגמים, באותן מחשבות, בשנאה, ואז באתי לחברים ואני רואה שקצת התעליתי מעל זה, איכשהו, שאני מרגיש את החיבור איתם, שאני קשור איתם? או שצריך להיות מעל זה? כלומר אני צריך להיות בקשר עם הבורא. לא להתבשל בתוך המצבים האלה, אלא שהמצבים האלה ירימו אותי.

היחס שלי עם הבורא. והחברים הם סך הכול הם מחזיקים את הקשר הזה עם הבורא. כל מה שאני ועושה, אני עושה כדי להגיע לדבקות.

(סוף השיעור)

---

1. (ישעיהו, מ"א, ו').↩

2. (משלי י', י"ב).↩

3. אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלויים, ומתגלים (בעל הסולם, פרי חכם אגרות).↩