שיעור בנושא "פסח - ביד חזקה אשלחם, משה מכה את המצרי"
Apr 3, 2021
שיעור בוקר 03.04.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
פסח - קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: אנחנו ממשיכים בלימוד על פסח, נושא "ביד חזקה אשלחם", מקטע מס' 173.
אנחנו הגענו למצב שאנחנו יכולים לזהות בתוך היחסים שלנו בעשירייה, שיש לנו כאן בכל זאת קושי להתחבר בצורה כמו שהתורה דורשת, "כאיש אחד בלב אחד", ומי שמפריע לנו הוא פרעה, אותו אנחנו צריכים לגרש מתוך הלב שלנו. ודווקא בזכות פרעה, אנחנו מתקרבים ומתאחדים ומגיעים למצב "כאיש אחד בלב אחד", כי הוא מראה לנו עד כמה אנחנו עדיין נמצאים כל אחד [מכונס] בעצמו, בתוכו, ולא מסוגלים לעלות למעלה מגבולות הטבע האגואיסט שהבורא ייצב בנו. לכן צריכים עכשיו לעבור למעלה מהגבול של האגו שלנו, שזה נקרא לצאת ממצרים.
איך אנחנו יוצאים? אך ורק כשפרעה מראה לנו, זאת אומרת כוח האגו שנמצא בנו, בכל אחד מאיתנו, מראה לנו עד כמה אנחנו חלשים נגדו, עד כמה אנחנו לא רק לא יכולים להתנגד אליו, אלא שאנחנו עובדים לטובתו, מפרגנים לו. וכל פעם בכל מיני מצבים, בכל מיני תרגילים, הוא מראה לנו עד כמה הוא משחק איתנו, עובד איתנו, ואנחנו, פעם ברצון, פעם נגד הרצון, בכל זאת מבצעים את הפקודות שלו.
לכן צריכה להיות כאן התגלות הרצון לקבל שלנו בצורה הגרועה, החזקה, המסיבית ביותר נגדנו, שאנחנו נבין שזה האויב היחידי, העיקרי, ואין עוד מלבדו כאויב שלנו חוץ מהאגו שלנו. אותו אנחנו יכולים לזהות רק בקשר בינינו בעשירייה, ורק בעבודה המשותפת שלנו אנחנו יכולים להגיע למצב שרואים עד כמה אנחנו לא מסוגלים לכלום ושהכוח הזה נמצא ביד הבורא, כמו שרב"ש כותב "ביד חזקה". אז אנחנו פונים אליו ודורשים ממנו שיטפל בפרעה כי אנחנו מאוד חלשים. כאן מתחילים אותם היחסים בינינו לבין פרעה, שאחד אחד, על ידי עשר מכות, אנחנו מוכנים להכות את האגו שלנו, להתעלות מעליו, ואז לצאת במכה העשירית מהשליטה שלו. כך אנחנו ניצולים ממצרים.
למה "ביד חזקה אשלחם" אומר הבורא? כי אם לא הלחץ הגדול, הפחד הגדול, מצבים שאין ברירה, שאתם מרגישים כלחוצים, לא יכול להיות שאתם תוכלו לצאת ולהתרחק מהיצר הרע, מפרעה, ממצרים, שזה בעצם אותו דבר, רק "פרעה" זה הכוח הפנימי ו"מצרים" זה הכוח הכללי. אפשר להגיד שכל העולם הזה הוא מצרים, מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו מרגישים בכוחות, ברגשות. ופרעה זה כוח פנימי יותר, שהוא המקור של המחשבה והרצון האגואיסטי.
קריין: הנושא שלנו הוא "ביד חזקה אשלחם", קטע מס' 173. כותב רב"ש:
"ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם". התשובה היתה, לא שהם לא אמרו את האמת, אלא מה אני רוצה מהם, שהם ירגישו את האמת, איך שהם כל כך מרוחקים מהאמת, היינו מלעבוד לשם שמים. ואז כשיהיה מצדם דרישה כזאת, שאין מסוגלים לעבוד לשמה, אז אתם תראו, איך שאני אתן לכם את הכח הזה לעבוד לשם ה'. אבל אני לא דורש מכם שאתם תוכלו ללכת על דרך האמת, רק, אני צריך שיהיה לכם כלי לקבל את השפע; לכן כשאתם תתחילו לעבוד בעל מנת להשפיע, אז אתם תראו שאין אתם מסוגלים לעבודה זו, אז אני אתן לכם את הנקרא "ביד חזקה ישלחם". כמו שכתוב "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור את בריתי וכו', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" (וארא)."
(הרב"ש. 877. "ג' תפילות - ב'")
כל המטרה של הבורא היא להביא את הנבראים למצב שהם רואים איזה כוח שולט בהם. הם רואים שהם לא מסוגלים לצאת מתחת שליטת הכוח האגואיסטי הזה, הם מוכנים לעשות כל מיני פעולות כדי לצאת מתחת השליטה שלו, אם הם צריכים לצאת. ואז גם בפעולות החיבור שלהם בכל מיני צורות, הם רואים שהם לא מסוגלים להתחבר ולהשיג את כוח ההשפעה, ואז הם בעצם צועקים לבורא.
רק הצעקה הנכונה לבורא, כשהם משתדלים להתחבר ולצעוק אליו, ולצעוק אליו מפני שהם רוצים ללכת בדרך האמת, זאת אומרת לקראת החיבור, לקראת התעלות כל אחד למעלה מהאגו הקטן הפרטי שלו, כדי להתחבר יחד ולהידמות בזה לבורא כמה שרק אפשר, אם הכיוון שלהם הוא כזה ונכון, הבורא עוזר להם. גם קודם הוא עזר להם, גם קודם הוא סובב להם את כל המצבים, אבל המצבים האלו היו הפוכים מהמטרה, מהמצב הסופי, כי הם היו מצבים של הכרת הרע. ברגע שהם מכירים את הרע בצורה מספקת כדי להגיע למצב הבא בדרך, הבורא כבר מתחיל לעזור להם להתקבץ, להתחבר, וכך הם משיגים את הכוח המשותף, הכוח הטוב, ורוכשים את המדרגה שבדרך, מדרגת החיבור.
בזה כבר יש להם השגה מיוחדת, מסוימת בחיבור ביניהם ובבורא, בכוח החיבור. וכך דווקא על ידי "היד החזקה", זאת אומרת שהבורא פועל בזה שמעורר ביניהם את הכוח הרע, הוא מחייב אותם לרצות להגיע לכוח הטוב. על ידי זה יש להם שני כוחות, כוח הרע וכוח הטוב, "זה כנגד זה ברא אלוקים", וכך הם מתחילים לפסוע על שתי רגליים, שמאל וימין, כוח הפירוד וכוח החיבור, כש"על כל פשעים תכסה אהבה". איפה שיש פירוד הם משליטים על זה את כוח החיבור על ידי תפילה, על ידי בקשה, על ידי צעקות, על ידי כל המאמצים שרק יכולים לעשות, וכך הם משתדלים להתחבר ולגלות את הכוח הטוב על פני הכוח הרע. דווקא "כיתרון אור מתוך חושך" הם מגלים מערכת עליונה, את היחסים הנכונים שיש ביניהם ולבורא, וכך הם מתקדמים. עד שבכל המקרים שהבורא מגלה להם, שישנם בחושך, זאת אומרת בגלות מצרים, הם מביאים את אור הגאולה, את אור התיקון ואחר כך את אור המילוי, שהבורא בעצמו מתגלה כך. והכול מתגלה על פני פרעה, על פני כוח הגלות, החושך.
שאלה: איזה סוג של קשר עלינו לבנות כדי להרגיש את היד החזקה כעשירייה שלנו?
על זה קראנו ולמדנו הרבה פעמים במאמרי החברה ועל מה שרב"ש כותב במיוחד, סוגי קשר כאלו, להיות כאיש אחד בלב אחד, ומה שבעל הסולם כותב במאמר "הערבות" ועוד ועוד, בעצם כל חכמת הקבלה מדברת על איזה קשר אנחנו צריכים לייצב בינינו כדי שבקשר הזה אנחנו נגלה את העולם הרוחני ואת הבורא? קשר של השפעה, של אהבה, של חיבור, תמיכה הדדית וכן הלאה. להיות "כאיש אחד בלב אחד".
שאלה: כשאנחנו מגיעים לדרישה וחוסר יכולת לפעול עבור הבורא, אז מה זה אומר יד קשה?
אנחנו צריכים כל כך לרצות, לאט לאט, בהדרגה אנחנו משיגים את הרצון הזה כי אנחנו כל כך רוצים סוף סוף לצאת מהריחוק בינינו ומבינינו לבורא, שאנחנו קודם כל תולים את הקשר עם הבורא בקשר בינינו, ובינתיים זה לא כל כך ברור לנו. ואז אנחנו דואגים קודם כל לקשר בינינו, כמו שכתוב, מאהבת הבריות לאהבת הבורא, ולזה אנחנו מגיעים.
זאת אומרת, שעל ידי בדיקה, ביקורת, בניית הקשר בינינו בכל מיני אפשרויות, סוגים, הזדמנויות, אנחנו מתוך זה מתחילים לראות מה עוד חסר לנו כדי להגיע באמת להיות קשורים בינינו כאיש אחד בלב אחד. כמו שבאמת אנחנו נמצאים כחלקים במערכת אחת, באיבר אחד בגוף, שיש שם כל מיני חלקים, אבל כולם עובדים תחת איזה מנגנון אחד, שליטה אחת, מטרה אחת ולכן כך אנחנו צריכים להגיע לזה.
אז כדי שאנחנו נקבל איזו הדגמה, איזו יכולת, מקום למשחקים לשחק בזה, ניתנה לנו עשירייה והמצב הזה והעולם הזה, כדי שבו אנחנו נתחיל להרגיש מה באמת אנחנו יכולים לעשות כדי להיות איכשהו מחוברים.
תלמיד: אבל חשוב שאנחנו ממש נרגיש שהבורא נותן את זה ביד חזקה, כי בדרך כלל אנחנו פשוט מרגישים שלא מסוגלים, נותנים כוחות, ואז נראה שכאילו מצליחים. השאלה, האם צריכים להרגיש שהבורא הוא זה שנותן לנו?
זה הכול יתגלה בהדרגה, אנחנו רק צריכים להתקדם. לא לעשות תנאים. צריכים להתקדם, לגשת לחיבור. נלך לחיבור, להתקרבות זה לזה, להתקרב, לעזור לתמוך זה בזה, זאת אומרת, לעשות כל מיני פעולות כדי לחבר את עצמנו למערכת אחת. כאילו שכל אחד מאיתנו הוא חלק מאותה המערכת ואז אנחנו כמו ידיים, רגליים, גוף, ראש, חלקי גוף שונים, מתחברים זה אל זה כדי להגיע למטרה אחת. וכל אחד ואחד מאיתנו פועל עד כמה שהוא מסוגל לפי טבעו לאותה המטרה, ואז אותה המטרה צריכה להאיר לנו ולתת לנו כוחות להתחבר.
אם המטרה היא חשובה, אז אנחנו מתגברים על הרצון לקבל שמפריד בינינו ועל פניו אנחנו מתחברים וכך מתקדמים. ולומדים מזה מהו כוח הפירוד, כנגדו מה כוח החיבור, ומתוך זה פוסעים בצעד אחר צעד לקראת המצב שכל העביות וכל המסך, הזָכות, הכול יהיה מחובר יחד.
תלמיד: מה זה אומר שהמסך כבר בזכות והם מחוברים יחד?
שכל הרצונות שלנו, אפילו שהם אגואיסטיים והם דוחים זה את זה, אבל אם יש לרצונות שלנו מטרה אחת, המטרה הזאת מחברת בין הרצונות השונים ואנחנו עובדים יחד. ככה זה. תראה איך זה בעולם, יש בעולם כ-120 מדינות ולכולן, ולכל מדינה יש מטרה משלה, ולא רוצים להתחבר אלא רק להרוס זה את זה, אבל אם אין ברירה וצריכים, נגיד שצריכים לחיות יחד, אז כל אחת אמנם נשארת כיחידה אחת, אבל מעליהן נגיד שהן שמתחברות.
תלמיד: כלומר המסך זה משהו משותף שמחבר.
"אֶקרָן" או "מסך" זה כוח מיוחד שמחבר אותנו יחד למרות שמבפנים אנחנו נשארים הפוכים, שונים. כמו בטבע, בכל חלק וחלק בטבע יש בפנים לפי המבנה הפנימי שלו, לפי הסטרוקטורה שלו הוא שונה מאחרים, אבל מתחברים לפי המטרה, לפי מה שיכול לשתף ביניהם ולכן לא מקבלים בחשבון את הטבע, שהם הפוכים, אלא מה המטרה. כמו שאין לך יותר מנוגד מגבר ואישה למשל, אבל אם הם רוצים להתחבר כדי להמשיך משפחה וקיום, אז הם מתחברים. זה העניין.
שאלה: דיברת על גילוי אור הבורא. מה בעצם מתגלה כאשר אנחנו מגלים את אור הבורא?
אנחנו מגלים את כוח החיבור, שזה כנגד כוח הדחייה מה שיש ברצון לקבל שלנו שהבורא ברא. ובכוח החיבור הזה אנחנו מגלים כל מיני תופעות שאותן אנחנו קוראים "אור", "עליות", "ירידות" וכן הלאה.
שאלה: מדוע נראה שכל התהליך הזה לוקח המון זמן? אנשים נמצאים שנים בדרך, משקיעים. מדוע כדי להגיע לצעקה הזאת זה לוקח כל כך הרבה שנים?
כי היצר הרע שלנו הוא מאוד עמוק ומורכב, ואנחנו צריכים לעלות על פניו כדי להגיע לבורא. לכן העומק והאופן של היצר הרע, הוא קובע כמה אנחנו נצטרך להתגבר. וכי "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו"1, אז אם לאדם ישנה נשמה גדולה, עמוקה, זה לוקח לו הרבה יותר זמן ומאמצים להגיע למשהו, לאיזה הצלחות בהתקדמות הרוחנית, מאדם הקטן הרגיל. לכן לא צריכים לקחת דוגמה אחד מהשני. יש מישהו שמגיע לגמר התיקון הפרטי שלו יחסית מהר לעומת השני שבקושי בקושי מתקדם משך עשרות עשרות שנים, ומי יודע מתי שהוא יגמור את זה. זה מפני שלשני שיש קושי להתקדם, יש לו נשמה גדולה והוא צריך לסחוב את השק הזה על עצמו, עד שכל הסאה, כל סאה וסאה תבוא לצורה המוכנה לתיקון.
שאלה: מה בכל זאת נותן לנו את הכוח להחזיק כל כך הרבה שנים? כי אם אני מסתכל על גשמיות, אם הייתי משקיע עשירית מהמאמץ הזה בגשמיות, או שהייתי כבר מוותר אם לא הייתי רואה תוצאות, או שהייתי מוותר או שכבר הייתי מתקדם, מה נותן לנו את הכוח בדרך הזאת להחזיק כל כך הרבה זמן מעמד?
אין ברירה. בגשמיות סך הכול אתה מקבל איזה כוחות, אתה משיג איזה מטרות יחסית קטנות וזמניות, חלקיות, ומה יש לך מזה? קצת פה, קצת שם, אתה כביכול מקבל איזה סיפוק מהם. מה שאין כן כאן, שאתה כן מצליח, אתה מצליח בצורה נצחית, גדולה ואנחנו עוד לא מודעים עד כמה שכל צעד ושעל שלנו ברוחניות הוא שלם, הוא מיוחד. את זה אי אפשר להשוות עם גשמיות. בגשמיות מה שאתמול השגת, היום אתה כבר לא רוצה, אתה הולך קדימה, כי מה שהיה אתמול בצורה אגואיסטית זה מתבטל ומבטל לך את היום. ככה זה. ברוחניות לא, כל דבר שאתה משיג זה שלמות. צריכים עוד לגלות את האופי של הרוחניות.
שאלה: כל מכה מקרבת את האדם למטרת הבריאה, או שצריכים תנאים, הבנה, איפה לתרגם את המכה?
כל מכה שאדם מקבל לאגו שלו, כמה שיותר מכוונות לאגו שלו, אז יותר מקדמת אותו.
שאלה: היכולת של הכלים לקבל את האור, תלויה בייאוש הטוטאלי שלנו כעשירייה, מלהגיע לתכונת ההשפעה?
היכולת לתקן את עצמנו ולעלות את עצמנו, היא קודם כל תלויה במאמץ שלנו להגיע לזה, ומתוך המאמץ הזה אנחנו מגיעים להחלטה שאנחנו לא מסוגלים להגיע לזה בכוחותינו עצמנו. ואז בכל זאת כשמתחברים בינינו כדי לצבור כוח משותף ולפרוץ את ההתנגדות של האגו שעומד בדרך ולא נותן לנו להגיע לרוחניות, והרוחניות יותר ויותר מתבררת לנו כחיבור בינינו, ואנחנו לא מסוגלים, אז אנחנו מתחילים בצעקה, באמת צעקה לבורא שאנחנו כן רוצים להתחבר, אנחנו כן מבינים מה זה הכוח הרוחני, ולא מסוגלים להגיע לזה, ולכן מאין ברירה לפי כל הנתונים הללו שאנחנו עכשיו משיגים, אנחנו דורשים ממנו שיעשה לנו, כי ברור לנו שאת כוח החיבור אנחנו לא נוכל להשיג, שרוחניות זה חיבור, ואותו אנחנו לא יכולים להשיג, ולכן אנחנו פונים אליו שהוא ייצב אותנו בצורה כזאת. ואז זה הולך לפי הכלל "נצחוני בני"2, שהוא בנה את היצר הרע, ואנחנו דורשים את היצר הטוב. וכך מתקדמים.
שאלה: האם פרעה יתגלה במחשבות שלנו, או בהרגשה שלנו?
גם וגם, כמו שהבורא אחר כך במקומו, כן.
קריין: קטע 174.
"למה הוא עושה שהעבודה של להשפיע יהיה כל כך קשה, הוא מסיבת שאני רוצה שיתגלה את היד החזקה, כמו שכתוב, "כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו".
ובאיזה אופן מוכרחים יד חזקה, זהו הוא דוקא, שהשני מתנגד בכל תוקף, אז שייך לומר שצריכים להשתמש ביד חזקה, אבל לא שייך לומר, אם השני הוא איש חלש, שצריכים ללכת עמו ביד חזקה."
(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)
איך אפשר לגלות את הכוח אם יש כנגדך אויב, שונא, משהו הפוך ממך והוא חזק ונמצא ממש משוריין בכל מיני כוחות, כלי מלחמה נגדך, בחכמה וכן הלאה, ואז אתה יכול לגלות עד כמה אתה חזק. אבל אם יש לפניך מישהו חלש, ילדותי אי אפשר לגלות את הדברים.
לכן האגו שלנו כל הזמן גדל מדור לדור ומראה את עצמו כי הוא מצליח ושולט בכל חלקי המציאות והוא לא נראה, אמנם נראה לנו שהוא כאילו מראה לנו את האפסיות שלו, אבל לא, זה לא כך, זה ההפך. הוא מראה לנו עד כמה שבכל מקרי החיים הוא נמצא וקובע את הכול, ואין לנו ברירה, אנחנו נצטרך עוד להילחם נגדו כדי להוריד אותו מדרגתו.
זאת אומרת, שאנחנו לא נתחשב בו כבמשהו חזק, נצחי, מיוחד ששולט בנו ושורה ושממש בחיים שלנו הוא המלך, אלא אנחנו נוריד אותו עד האפס וניקח ממנו רק את הדברים ההכרחיים, שזה לא שייך כבר להכרת הגדלות שלו, אלא רק מה ר ששייך לגוף שלנו, כי הגוף שלנו כן תלוי בו. אבל כל המוח ולב, כל מטרת ההתפתחות שלנו, היא תהיה אך ורק לקראת כוח ההשפעה, מלך עליון, ולא כוח הקבלה של הפרעה.
שאלה: איך אנחנו נוכל להבין שהגיע הרגע של ההתנגדות ביחס לכל מה שאנחנו עושים ולא שבאמת חסר לנו משהו, איך אנחנו יודעים באמת שאנחנו מוכנים?
זה לעומת עד כמה אתה יכול להעדיף את כוח החיבור על פני כוח הפירוד. עד כמה שאתה מעדיף חיים רוחניים בקשר בחברה ביניכם לעומת חיים גשמיים שאתה חי את העולם הזה בלבד, ועוד כאלו הבחנות. לפי זה אתה יכול למדוד איפה אתה נמצא כלפי רוחניות, עד כמה אתה רחוק כבר אולי מגשמיות.
שאלה: בקטע 173 יש פסקה שמבלבלת אותי קצת, הוא אומר, אני לא מציע לכם שתוכלו לצעוד את דרך האמת, רק אני צריך שיהיה לכם כלי כדי לקבל את השפע, האם זה משתמע שאנחנו לא פיתחנו את הכלים של התפיסה הנכונה? על איזה כלים הוא מדבר?
הוא מדבר על כלים דהשפעה שאנחנו צריכים להעדיף אותם על פני כלים דקבלה. ובכלים האלה מצטברות כל התכונות האלה בנו עד שאנחנו מתחילים לגלות שאנחנו כבר נמצאים בהם.
שאלה: הוא אומר שאם תכונת היד החזקה מתגלה, פרעה בעצמו זורק אותנו ממצרים. אבל אתמול דיברנו שדווקא קנאה חזקה היא זו שלא תאפשר לנו להישאר במצרים. איך לקשר את המונחים יד חזקה, קנאה חזקה?
אני לא הייתי עושה עכשיו איזה מחקר השוואתי בין שת התכונות הללו. ביד חזקה זה הבורא שהוא כך עובד איתנו, שמראה לנו שיש לנו יד חזקה של פרעה אחרינו, שמשיג אותנו מאחורה, ואז אנחנו מתחילים להעריך את יד הבורא שמושך אותנו ממצרים, וכך הבורא, הכוח העליון משחק עלינו בשני הכוחות הללו, ואז אנחנו בין שניהם אנחנו גדלים, שאנחנו נכללים פעם עם זה ופעם עם זה בכל צעד ושעל. וזה בעצם אותו הלימוד שאנחנו צריכים לרכוש מכל התהליך של יציאת מצרים.
תלמיד: לא ברור למה יד חזקה כאשר פרעה זה האחוריים של הבורא ואין עוד מלבדו?
לא הבנתי מה אתה שואל, אתה מבין את מה שאתה שואל?
תלמיד: כן. למה יד חזקה כאשר פרעה הוא האחוריים של הבורא ובכלל אין עוד מלבדו?
תחשוב איך לשאול כדי שאני אבין אותך. יכול להיות שאני אשם בזה, אבל אני לא תופס.
תלמיד: אני אנסה שוב.
יש כאן כמה מילים שאתה מחסיר, ואני לא מבין מה המשמעות.
תלמיד: למה צריכה להיות צורת המחשבה של היד החזקה אם פרעה זה האחוריים של הבורא?
כן, פרעה זה אחוריים של הבורא, ואז הכוח העליון של הבורא צריך לשלוט עלינו בשני הכיוונים, גם בכוח פרעה יותר גדול, במכות יותר חזקות וגם בכוח הבורא, כי אין לו ברירה והוא גם חייב להפעיל את עצמו יותר. לכן הוא אומר שדווקא דרך פרעה אתם תיראו, תכירו אותי, וזה כנגד זה שכך מתגלים שני הכוחות האלו, יוצא שבסופו של דבר אנחנו בזה מכירים את הבורא על פני פרעה. אנחנו לא יכולים לגלות כוח רוחני, אלא אם יש כנגדו כוח הפוך, לכן כתוב "בוא אל פרעה כי הכבדתי את ליבו"3, בשביל מה ללכת לפרעה? כי אז תכיר אותי.
שאלה: לא ברור מי צריך להיות חזק, האדם שהולך נגד האגו שלו או הבורא שצריך להוציא אותו מהאגו?
האדם צריך להיות יותר חכם מחזק, יותר חכם לראות, לגלות, לבדוק שהוא לא מסוגל ללכת נגד האגו שלו, אלא אין לו ברירה, הוא חייב להכניע את עצמו כלפי הבורא. פרעה צריך להיות רק כדי שיהיה לנו גילוי, אינדיקציה שאנחנו חייבים כאן את הבורא, את כוח הבורא.
שאלה: אמרת שעל האדם להעדיף את הכלים דהשפעה, איך אנחנו כעשירייה יכולים לעשות את זה עכשיו?
אם אתם מרגישים בזה צורך בקשר ביניכם, שאתם רוצים להתחבר וחסר לכם כוח חיבור, וכל פעם אתם מגלים שכוח ההפוך מהחיבור, הריחוק, הדחייה הוא יותר ויותר פועל ביניכם ומקרר אתכם, אתם תתחילו לצעוק, לבקש, ואז אחרי צעקה, על ידי הצעקה אתם תשיגו את כוח החיבור.
תלמיד: אתמול בערב נפגשנו ויצא שאותו חבר שאסף את כל העשירייה במשך שנים, פתאום אומר לנו שכעת הוא בכלל לא מרגיש כלום, לא יכול להגיע במחשבות להשפעה ואהבה. התחברנו, התאספנו והוא עומד לידינו, מה עלינו לעשות, איך להתפלל עליו?
ודאי שאתם צריכים להתפלל עבור העשירייה וגם הוא בתוך העשירייה, מפני שדווקא המצב שלו הוא מצב טוב. עד כאן הוא היה הולך בכוח פרעה משני הכיוונים, גם בחיבור גם בריחוק, ועכשיו, פעם ראשונה הוא מתחיל לגלות שעל פני פרעה שהתגלה, יש לו עכשיו רק הזדמנות אחת להגיע לחיבור אמיתי, שזה לא על ידי כוחות אגואיסטיים שהתחבר עם כולכם, אלא הוא צריך באמת כוח עליון. ומפני שזה מתגלה בו, אתם יכולים דווקא להתחבר אליו וגם לבקש כוחות חיבור כבר מעל האגו שלכם.
יש חיבור שנעשה בתוך האגו וזה מה שהיה קודם, ובזה דווקא אנחנו רואים איך שזה עובד בקבוצות חדשות, מתחילות, אז אין להם ברירה, הם עושים את זה ומצליחים בזה ונראה להם שהם מוצלחים ומתקדמים וטוב להם. הם כמו ילדים קטנים שמשחקים יחד ביניהם, אבל אחר כך מגיע אגו יותר גדול, פרעה גדל ואז הם מרגישים שכבר באותו סגנון, באותו סטייל כמו שהיה קודם הם לא יכולים להיות מחוברים ואז הם נמצאים במבוכה, זה נקרא "ויאנחו בני ישראל מהעבודה ותעל שוועתם אל האלוקים"4.
זאת אומרת הם צריכים לצעוק לבורא שייתן להם הבחנה, חיבור, משהו, וכך הם משיגים אחד אחד, פעם אחר פעם יותר ויותר הם משיגים צורך בחיבור. והצורך הזה נעשה כל פעם יותר מהותי, רוחני, וכוח החיבור גם יותר רוחני. רק לא לעזוב את העניין.
שאלה: במשך השיעורים האחרונים והקטעים שקראנו, אנחנו לומדים, אם אני מבין נכון, שתכונת ההשפעה מגיעה לישראל ואומרת להם שהם עובדים לעצמם והם לא יכולים לעבוד על מנת להשפיע, בזמן שישראל בטוחים שהם כן יכולים לעבוד בעל מנת להשפיע. עכשיו אנחנו בעשירייה עובדים בינינו, איך צריכה להיראות תכונת משה שתגלה לנו שאנחנו עובדים בעל מנת לקבל, מי זה, מה זאת התכונה הזאת?
התכונה הזאת שאנחנו פועלים רק למעננו, זאת תכונת הרצון לקבל המשותף שנמצא בעשירייה, ואז אנחנו כבר נדע מה אנחנו צריכים לעשות, נגד מה אנחנו באמת צריכים להיות מכוונים.
שאלה: אנחנו יושבים עכשיו בשיעור, מתחברים בעשירייה, אמרו לנו שעלינו להתחבר, אני בכל מקרה בטוח שאני עושה פעולות כדי להתחבר. אם הבנתי נכון, התכונה הזאת של משה צריכה להגיד לי שאני עושה את זה לא נכון, אני צריך לראות שאני עושה את זה לא נכון, אני צריך לזעוק לבורא. איך אני מגלה שאני פועל לא נכון, שאני מתחבר לא נכון?
אתה צריך להמשיך בכמה שאתה רק מסוגל, "כל מה שבכוחך בידך לעשות תעשה", שאתה עושה כל מה שאפשר כדי להגיע לחיבור, ואחר כך מה שיתגלה יתגלה. אבל בינתיים כמו ילד קטן, שעושה כול מה שאפשר, הוא לא יודע מה יותר, מה פחות, פשוט להשקיע את עצמו כולו ומה שיקרה יקרה. אנחנו מסודרים כך, שאם אנחנו נעשה את כל המאמצים הנדרשים, אז יתגלו בנו גם כוחות טובים וגם כוחות הרעים, כביכול רעים שיכוונו אותנו יחד, גם בפלוס וגם במינוס, למצב הבא, וכך אנחנו נתקדם.
אתם שואלים שאלות נכונות ותשמעו את התשובות, אנחנו צריכים פשוט להמשיך לכיוון אחד, בלי כל מיני סיבובים בדרך צדדיים, רק לכיוון לאיחוד הוא ייתן לנו תשובה. וכל פעם כשאנחנו מגיעים כאילו לאיחוד, אז באיחוד הזה מתגלה דיוק. דיוק חיבור יותר גדול, ואז אנחנו רואים שאנחנו לא מחוברים, איפה זה היה, זה לא היה בכלל, זה בגלל שבמקום אחד נעשה פי עשר, במקום פי עשר נעשה פי מאה, וכך אנחנו מרגישים את עצמנו יותר ויותר, ויותר. יש לנו עוד לעבוד על החיבור.
קריין: קטע 175.
"אם האדם מתגבר על כל הקשיים, ופורץ כל הגדרים, שעושים לו מחסומים, ועם דברים קטנים לא יכולים לדחותו, אז הקב"ה שולח לו קליפות ומרכבות גדולות, שיטעו את האדם מלהכנס להדבק רק בה' ולא בדבר אחר. וזה נקרא "ביד חזקה הקב"ה דוחה אותו". כי אם הקב"ה לא יגלה יד חזקה, קשה לדחות אותו, משום שיש לו רצון גדול להדבק רק בה', ולא בדברים אחרים.
אבל במי שאין לו כל כך רצון חזק, כשהשם ית' רוצה לדחותו, בדבר קל הוא מדחה אותו, כשנותן לו תאוה גדולה לגשמיות. כבר הוא עוזב את כל עבודת הקודש. לא צריכים לדחותו ביד חזקה."
(בעל הסולם. "שמעתי". ע'. "ביד חזקה ובחימה שפוכה")
זה ברור, בהתאם לעד כמה שהאדם משקיע כוחות, ככה דוחים אותו. אז כאילו איפה הוא רואה כאן הצלחה? הוא צריך לראות את ההצלחה בזה, עד כמה שהבורא שם לפניו עוד ועוד מחסומים חדשים, כי כול עוד הוא לא יגלה את כל המחסומים ולא יגלה את הנחיצות שלו לעבור את כל המחסומים, הוא לא מגיע למטרה.
שאלה: הבורא ברא את כל הדצח"מ אלפי שנות התפתחות בשביל שבסוף אנחנו נשב בשיעורי בוקר ונלמד מהמורה הגדול שלנו איך להתעלות מעל פרעה ולהתחבר בינינו, וככה נממש את תכלית החיים שלנו, זו המטרה?
אתה לא רואה אפילו אחוז אחד מהדרך ואתה שואל כבר על מטרה, זה לגמרי לא טבעי. זה כמו ילד קטן שהולך לגן ילדים. יום ראשון שהוא הולך, חוזר הביתה, אומר, אני לא רוצה יותר ללכת לגן ילדים, כל החיים זה ככה, אחר כך בית ספר, אחר כך עוד משהו ועוד משהו, ואני חייב כל הזמן לקום וללכת לאיזה מקום שאני לא רוצה אותו.
כך נראה לו, שכל החיים הם רק כמו שהוא הלך לגן. אל תעשה כאלו סיכומים מתוך מה שאתה מבין, אתה עדיין נמצא בעולם הזה. גם את העולם הזה אתה לא מכיר מצד הרוחניות עד כמה שהוא חשוב ונחוץ, שהבורא ברא אותו דווקא כמדרגת הכנה לרוחניות, אז לפחות לא לעשות כאלה סיכומים על מה שיש, זה לא מחכמה.
שאלה: התהליך של לימוד פסח השנה להבדיל משנים קודמות מדהים, אני חושב שזה נותן לנו קפיצת דרך קדימה. שאלה מתוך הקטע, כתוב, מרכבות שהבורא בורא, תמיד חשבתי שזה רק לצד החיובי, רק מצד הקדושה, ולא מצד הַפְרעה עבור האדם להתקדם.
אף פעם אין לך דבר כזה, תמיד יש לך זה כנגד זה. אף פעם לא מתגלה לך משהו טוב מרוחניות שלא מתגלה קודם, לעומת זה, רע בגשמיות, שאותו רע שאתה מתייחס אליו בצורה נכונה הופך להיות לטוב רוחני, רק בצורה כזאת. לכן אנחנו צריכים לעמוד על שתי רגליים, להתייחס בצורה רצינית, כמו גברים, על זה רע וזה טוב, וזה מתגלה כך כדי שזה יתגלה אחר כך וכך, זאת אומרת, להשתדל להיות יחד עם חולשה גדולה גם עם כוח גדול.
שאלה: כתוב שעם ישראל ביציאת מצרים במשך שבעה ימים אכלו לחם מצות. מה זה אומר שאכלו מצות?
"אכלו מצות" זה נקרא שהם יצאו ולכן לא יכלו לאפות לחם רגיל, כמו שכולם אופים לחם. אלא מפני שיצאו בחיפזון, בבריחה ממצרים, רצו לצאת ממצרים, לכן הבצק לא הספיק להחמיץ, וכמו שהיה הכניסו אותו לאיזה דקה נגיד לתנור ומיד הוציאו אותו, וככה הם ברחו לדרך. זה סימן של חיפזון, יש בזה עוד דברים, אנחנו נלמד בהמשך, מה זה נקרא קצת מים, ומאיפה בדיוק לוקחים את המתכונת שממנה עושים את המצה, כי ודאי שאין שום דבר מקרי.
שאלה: כעשירייה אנחנו מרגישים ייאוש. כדי להתגבר על המצב הזה, איך אנחנו יכולים למשוך את האור העליון לכלי שלנו?
אני קראתי בכמה פסוקים שכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה רק לבקש. ואם אנחנו מבקשים יחד, בצורה כזאת שאנחנו מחייבים את הבורא כך שאתה חייב לעזור לנו, אתה עשית את הדברים האלה ואנחנו מוכנים להתחבר עד כמה שאפשר, אבל איפה שאנחנו לא יכולים, איפה שאי אפשר, אז אתה צריך לבוא ולעזור. כך אנחנו מחייבים אותו.
זאת אומרת, אחרי שאנחנו עשינו הכול, במה שמסוגלים לעשות, מבינים מה שצריכים לעשות לפי הדרגה שלנו, אנחנו פונים אליו ואומרים לו, זהו, הלאה זו העבודה שלך. איפה אתה? אנחנו נמצאים במערכת אחת, מאיתנו צריכה לבוא הדרישה אליך שאתה תעזור, שאתה תעשה, "העלאת מ"ן" מה שנקרא, וממך צריכה להיות עזרה בהבנה, בהרגשה, בכוח, שהתשובה הזאת נקראת "מ"ד". איפה זה? שיהיו לנו כוחות. אנחנו רוצים להיות בכוחות כאלו. אנחנו לא רוצים בעצמנו להיות בכוחות שאנחנו נהיה גיבורים, אלא כמו שהרגשנו שפרעה שולט בנו ולא נותן לנו לזוז, בכל תא ותא, בכל רצון, בכל מחשבה, בכל דבר הוא נמצא בנו, כך אנחנו רוצים שאתה תיכנס ואתה תשלוט בנו, שאתה תכניס את עצמך בנו. ואנחנו רוצים להרגיש שאתה נמצא בינינו ובתוכנו ומסדר את הכול, שמה שיקרה בינינו זה אתה. ולכן אנחנו מבטלים את עצמנו, אנחנו רוצים שאתה תשלוט, כי אין לנו שום כוחות, שום הבנה, שום דבר, חוץ מזה שאנחנו מאוד רוצים שאתה תמלא אותו מקום איפה שקודם היה פרעה.
שאלה: בדרך כלל בעשירייה יש חלק שנמצא בשמאל וחלק שנמצא בימין. איך לבקש ביחד לצאת ממצרים אם לא כולם נמצאים באותו מצב?
אנחנו לא יכולים להיכנס כל אחד לנשמה של השני, ולא צריכים לעשות את זה. אנחנו צריכים, כל אחד ואחד בתוך הפנימיות שלו, כמה שיותר להשתוקק לחיבור. ולא חשוב לי באיזו צורה מתאר השכן את החיבור, זאת אומרת החבר, העיקר שאנחנו כולנו רוצים שזה יקרה, והבורא הוא המסדר. לכן הוא נקרא הכולל, העוטף אותנו, כולל אותנו, מחבר אותנו, עושה מאתנו כבר משהו אחד. מהרצונות שלנו שזה יקרה והוא ישלוט בנו, מזה זה קורה. אנחנו מבקשים ממנו לשלוט בנו.
שאלה: בעת צעקה לבורא זה נראה שיש שתי צעקות והיא מחולקת לשני חלקים. אני צועק לבורא, הוא מוציא אותי ממצרים, ואז יש צעקה נוספת לבורא שמוציא אותי דרך ים סוף. מה ההבדל בין שתי הצעקות האלה?
זה לא הולך לפי שתי צעקות ביחד ולפי איך שאתה רוצה להכניס לנו, זה הולך לפי הדרגה. כל דבר ודבר לפי החיסרון, לפי הרצון שהוא מעורר.
תלמיד: אבל זה לא אותו חיסרון?
זה לא אותו חיסרון, אמרתי לך. זו לא אותה בעיה. זה מצב אחר. על כל דבר יש מצב, גילוי הרע וגם הטיפול בו והמילוי. כל דבר ודבר במקומו.
קריין: 176. אומר בעל הסולם,
"כשהאדם מתגבר על הקושיים וההפרעות, אז לא בקלות יכולים לדחות אותו, אלא ביד חזקה. ואם האדם מתגבר גם על היד חזקה, ובשום אופן לא רוצה לזוז ממקום הקדושה, ורוצה דוקא להדבק בו ית' באמת, ורואה שדוחים אותו, אז האדם אומר, ש"חימה שפוכה עליו", אחרת היו נותנים לו להכנס, אלא ש"חימה שפוכה עליו" מצד ה', לכן לא נותנים לו להכנס להיכל המלך ולהדבק בו ית'.
נמצא, שמטרם שהאדם לא רוצה לזוז ממקומו, אלא הוא מתפרץ ורוצה להכנס, לא שייך לומר שמרגיש, ש"חימה שפוכה שורה עליו". אלא אחרי כל הדחיות, שדוחים אותו, והוא לא זז ממקומו, היינו שכבר נגלה עליו את היד חזקה וחימה שפוכה, אז יקויים "אמלוך עליכם". כי רק ע"י התפרצות והתאמצות גדולה, מתגלה אליו את המלכות שמים, וזוכה להכנס פנימה בהיכל המלך."
(בעל הסולם. "שמעתי". ע'. "ביד חזקה ובחימה שפוכה")
אתם רואים שאין וויתור. עד שהבורא לא יגלה את כל הרע שיש ביצר הרע, את כל ההתנגדות לחיבור, לקדושה, עד אז שום דבר לא יקרה. שאנחנו נרגיש עד כמה באמת בסוף הדרך אנחנו בחוסר אונים, בחוסר כוחות, בחוסר מצב רוח, בכלום. ואז אפשר להגיד שזאת אותה [חימה] שפוכה ששורה עלינו, ואין לנו מה לעשות אלא לתת צעקה כזאת שבאמת רק היא עוזרת לעבור את המחסום.
אבל כולם בסופו של דבר צריכים לעבור. ובבורא יש את שני הכוחות, ואנחנו בהם כחומר ביד היוצר, ולכן הוא יסדר אותנו כך שאנחנו נרצה. גם מצד הרע, גם מצד הטוב, יקדם אותנו נכון. על זה אין שאלה.
שאלה: מדוע נאמר שהבורא שופך עליו חימה כשהאדם רוצה להידבק בו?
הבורא רוצה להביא אותנו תמיד למצב שאנחנו נראה את היד החזקה ונראה שאנחנו לא מסוגלים לעבור בעצמנו, ולא בשכל ולא ברגש אין לנו כוחות, אלא אנחנו חייבים להגיע למצב שמרימים ידיים וצועקים. כי אז הוא יכול לקחת את הכלי שלנו שמתבטל כלפיו, ואת הכלי הזה הוא מסדר כמו שצריך, שיהיה מתאים לו.
שאלה: הדרך היחידה היא לפרוץ לתוך היכל המלך, או הדרך היחידה להיכנס להיכל המלך ולפרוץ?
כן, הדרך היחידה לפרוץ להיכל המלך זה לפרוץ.
תלמיד: אז האמצעי שבעזרתו אנחנו יכולים לפרוץ זה על ידי הצעקה הנכונה?
כן. ודאי שהצעקה הנכונה מגיעה מתוך הלחץ. זו בעיה.
תלמיד: אז מהי הפעולה הנכונה שעליה אנחנו צריכים לעבוד עכשיו, האם זה הניסיון להעלות תפילה חזקה ודרך התהליך הזה אנחנו בונים מספיק רצון כדי לפרוץ? או שאנחנו מנסים לפרוץ עד שאנחנו מגיעים לרמה כזאת שבה התסכול מביא אותנו לצעקה הנכונה?
לא, אני לא חושב שאנחנו יכולים, זאת אומרת אני בטוח, אני יודע שאנחנו לא מסוגלים להגיע לשום צעקה ולשום פעולה נכונה אלא אם אנחנו מנסים לבנות אותה בעצמנו. לכן לא סתם לצעוק כמו שהילדים עושים כאילו שהם רוצים, ואנחנו יודעים שהוא לא רוצה וסתם עושה לפנינו איזה תיאטרון, כאילו שהוא רוצה. אלא אנחנו צריכים לבצע פעולה, כאילו שאנחנו עושים אותה מההתחלה ועד הסוף, ובטוח שאנחנו מסדרים אותה נכון, ואין לנו ספק שאנחנו הולכים וגומרים את זה ומייצבים את המצב הרוחני.
וזה שאנחנו למדנו וקראנו הרבה פעמים שהכול מושג רק בכוח התפילה, זו תפילה שמגיעה מתוך החיסרון שאנחנו במאה אחוז נתנו כוחות והלכנו להצליח, וברגע האחרון הבורא שם לנו את הרגל ולא נותן. ולכן אנחנו פונים אליו גם באכזבה, גם ברוגז, גם בבקשה, גם בבכי, בכל מיני צורות ודורשים ממנו שהוא יעזור לנו לבנות את המצב הרוחני החדש.
אבל אנחנו לא הולכים מלכתחילה לבקש ממנו, כי אין לנו חיסרון, אין לנו אכזבה, ייאוש, אין. אנחנו צריכים לנסות לעשות הכול בעצמנו רק מה שאפשר. ורק בסופו של דבר כשאנחנו רואים שלא מסוגלים, אנחנו מגלים שבאמת כאן רק הבורא יכול לעזור ואנחנו פונים אליו, ואז יש לנו דרישה אמיתית, "איפה אתה, בחייך, אתה חייב לבוא ולעזור לנו. אתה בנית אותנו בצורה כזאת שאנחנו לא מסוגלים לעשות את זה, אבל אנחנו כן רוצים ועכשיו גילינו שהכול תלוי רק בך". ואז מגיעה העזרה. זה נקרא "נצחוני בניי". יש שם הרבה דברים שאנחנו צריכים להשיג אותם מתוך המאמץ שלנו לבצע בעצמנו.
שאלה: האם זה הגיוני בעבודה היומיומית בעשירייה ללחוץ אחד על השני, לעודד אחד את השני להיות מאוכזבים מהתקדמות שלנו, או אולי מכוונים יותר כלפי החיסרון בינינו?
התפילה האמיתית צריכה להיות מתוך אכזבה, שאנחנו עשינו הכול והיינו בטוחים במאה אחוז שאנחנו כן מסוגלים, ובסופו של דבר רואים שאנחנו לא יכולים להצליח. שהבורא בצורה, הייתי אומר, "לא נקייה", אם אפשר כך להגיד, שם לנו רגל, עשה בכוונה שאנחנו לא נצליח. ואז אנחנו פונים אליו בדרישה כזאת, ברוגז אפילו, מצד אחד, ומצד שני אנחנו מגלים עד כמה זה נעשה מצידו באהבה ובתשומת לב ובזה שהוא סובל, וזה לא שאנחנו סובלים.
בסך הכול אני רוצה להגיד דבר אחד. אנחנו חייבים לבצע את הדברים, ורק אחרי שאני מבצע, "אין חכם כבעל ניסיון", אנחנו מגלים שאנחנו לא מסוגלים ואין בנו כוחות ורק הבורא יכול לעזור. גם זה גילוי לא פשוט, שזה הבורא, כי אולי עוד מישהו, עוד משהו כך וכך, ואז אנחנו מגלים מה זה נקרא "אין עוד מלבדו", שבידו המפתחות לכל דבר.
שאלה: הבורא משתמש ביד חזקה כשהעשירייה נמצאת בחיבור, האם כדי ללמד אותנו לשמור על החיבור הזה?
עשירייה משתמשת בחיבור כדי לשמור על החיבור. אנחנו כל הזמן צריכים להגיע לעוצמת חיבור, לאופן חיבור חדש. והישן הוא כבר לא מחזיק, כי הרצון לקבל שגודל בינינו הוא כל הזמן נעשה יותר גדול מעוצמת החיבור שהשגנו. לכן אנחנו כבר מתפוררים לפי מה שהשגנו חיבור קודם, ואנחנו חייבים אז מהר מאוד להתחבר שוב. וכך אנחנו מתקדמים.
שאלה: הכול בסופו של דבר מתכנס כדי להביא אותנו למצב של "איש אחד בלב אחד", ולשם אותו אדם אחד כך יכול להגיע לבורא?
כן.
שאלה: מה זה החומר הרוחני הזה שאנחנו עשויים ממנו?
שמעתי שכתוב שזה רצון לקבל, ואין חומר אחר.
תלמיד: מה עושים איתו?
מחברים כמה שאפשר את הפירורים שלו, ומבקשים מהבורא שישפוך על זה את האור שלו, דבק, שאנחנו נהיה יחד.
שאלה: נראה שהבורא כמו אבא שאנחנו מנסים כל הזמן לטפס עליו ולבקש ממנו, והוא מצידו לא נותן לנו את מה שאנחנו רוצים עד שיתגלה בנו החיסרון.
לא נכון. אנחנו מבקשים מה שנראה לנו שצריכים לבקש, והוא נותן לנו מה שהוא חושב שאנחנו צריכים. אנחנו לא תמיד מרוצים ממה שאנחנו מקבלים, אפילו לא מזהים שקיבלנו את זה ממנו, אבל אנחנו צריכים בכל זאת להשתדל לראות שמה שמקבלים ממנו בכל רגע ורגע, זה מה שאנחנו צריכים.
בכל רגע ורגע אני צריך להגיד שמצבי הוא שאני מקבל את זה מהבורא, ולכן הוא מושלם לעת עתה. ומה שמתגלה לי, אני צריך להעלות מ"ן לבורא שיחבר אותי עוד יותר. וכך נתקדם.
תלמיד: כל הפעולות מתבצעות מצידנו מלמטה. מה זה אומר שהבורא הוא ''שופך עלינו החימה'', כאילו שהוא עושה את הפעולה הזאת אם אנחנו צריכים לעשות את הפעולה?
איך אנחנו מגיעים לזה שעושים איזו פעולה? מפני שהבורא מעורר בנו מצב לא נעים. איך אחרת אנחנו מתחילים לזוז?
שאלה: אנחנו מקבלים בדרך מהבורא דחיות ומכשולים, ומצד שני אנחנו מצווים, "אל תתן מכשול בפני עיוור". איך הדברים האלה מסתדרים ביחד?
מסתדרים. בלי מכשולים אנחנו לא יכולים לזוז, כל העלייה שלנו במדרגות היא לפי המכשול, אבל המכשול הזה זה גובה המדרגה הבאה שאנחנו צריכים לעלות עליה. והמכשול הזה הוא לא מכשול, אנחנו הופכים אותו לעלייה קלה מאוד, בתנאי שאנחנו מסדרים יחס נכון לכל הקושיות האלה שהבורא מעורר. הוא סך הכול מעורר בנו קושיות, איזה? שהוא לא שייך להן, שהוא לא נמצא בהן. ובמידה שאנחנו משייכים כל מה שאנחנו מקבלים אליו, כבר אין לפנינו מדרגה גדולה, אין מכשול, אנחנו מיד עולים למצב הבא. כל חיסרון וחיסרון במצב שמתגלה, זה חוסר נוכחות הבורא בו.
שאלה: "ביד חזקה" זו הדרך היחידה להיכנע ולהגיע לדרישה אמיתית. מהי אותה דרישה אמיתית?
רק דבקות בינינו שבתוכה אנחנו נגלה את הבורא, להגיע לכלי אחד והאור שימלא את הכלי.
קריין: קטעים נבחרים מהמקורות בנושא ''פסח'' קטעים 177–191 עוסקים ב''משה''.
הנושא הראשון הוא "משה מכה את המצרי", מספר 177.
""ויך את המצרי", בזה שלא נתן למלא את רצונו ודחה את מבוקשו." שזה באותו גוף שאדם מרגיש בתוכו שיש לו כוח "משה", ויש לו כוח "מצרי" שלא רוצה להתחבר עם הבורא, ואיך הוא עובד עם שני הכוחות האלה.
"ויך את המצרי", בזה שלא נתן למלא את רצונו ודחה את מבוקשו. וזה נקרא שהמית את מעשה ומחשבה של המצרי הזה, הנכלל בבחינתו בלבו. וכמו כן הנאת השכל היא רק בזה שעושה מה שהוא מבין מה שהוא עושה. ובשיעור שעושה דברים שהם נגד שכלו, שהשכל מחייב אותו אחרת, היסורים שלו נמדדים לפי שיעור ההתנגדות לשכלו.
ובזמן שהאדם הולך למעלה מהשכל, אזי כשיתנו לו את השכל המחייב את כל עבודתו, הוא יכול לומר שמקבל את כל זה עבור להשפיע, כי מצידו הוא יכול לוותר על השכל.
ואז הוא יכול לזכות לבחינת אור האמונה, שיכול לוותר, שאין כוונתו לעצמו, והוכחה לזה שעושה הכל אפילו שהם כנגד השכל. ממילא הוא מוכשר לקבל את אור האמונה, ויכול להיות בטוח שכוונתו להשפיע.
מה שאין כן כשאינו יכול לעבוד בבחינת אמונה, אלא רק מה שהשכל מחייב, היינו לפי הרצון לקבל, ממילא נשאר בתוך הצמצום. לכן צריכים ב' עבודות, היינו מוחא וליבא.
(הרב"ש. 237. "בחינת מוחא וליבא")
זה קטע מאוד קשה, אני לא חושב שאנחנו כבר יכולים לדבר על זה. נמשיך הלאה ונשאיר אותו בסימן שאלה.
קריין: קטע 178. כותב רב"ש.
"הקדוש ברוך הוא הבטיח למשה, שהוא יוציא אותם מצרה ראשונה ומצרה שניה. אבל צריכים לדעת, שעיקר היציאה מצרה ראשונה, שהיא יציאה מתאוות גשמיות, שבלי זה אי אפשר להגיע לתענוגים רוחניים.
וזה משל המדרש על "איש מצרי הצילנו מיד הרועים", היינו זה שהרג המצרי, היינו הסיבה ראשונה, שצריכים גם כן לזכור, אפילו אחר כך, כשבא למצב הב', שהוא הגלות של תענוגים רוחניים, שצריכים לקבל אותם על מנת להשפיע, והגוף לא מסכים. היינו, הרג את המצרי, הכוונה על תאוות גשמיות, הנקרא בחינת "מצרי".
מה שאין כן אחר כך הצרה השניה היא כבר בחינת "ישראל", היינו שיש לו תענוגים רוחניים, ומכל מקום הוא נמצא בצרה, מזה שצריך להתגבר על מנת להשפיע, ושצריך שה' יגאלו גם מצרה זו."
(הרב"ש. 506. "הצילנו מיד הרועים")
אני לא בטוח שהפסוקים האלה מתאימים לנו היום, אנחנו נמצאים באיזו עייפות, בכבדות, ככה אני מרגיש.
שאלה: רב"ש אומר "היינו, הרג את המצרי, הכוונה על תאוות גשמיות, הנקרא בחינת "מצרי"". האם אני צריך להרוג את כל התאוות הגשמיות שלי על מנת להגיע לרוחניות? כביכול למות לפני זה?
למה למות?
תלמיד: כי הוא אומר, "הכוונה על תאוות גשמיות", כאילו שצריך לחסל את כל התאוות הגשמיות שלי. קשה לי לראות את זה כך.
קשה לי להסביר את זה אולי. אבל "תאווה" זה נקרא שאתה נמצא בה ולא רוצה לצאת, לא רוצה להחליף אותה בשום דבר אחר. אבל בזה שאתה מרגיש איזה מילוי יותר טוב, יותר חזק, יותר שלם, אז אתה מחליף זה על זה.
תלמיד: אני אשאל אחרת. מה זה תאוות גשמיות בעבודה שלנו?
תאוות גשמיות זה מה שאתה מרגיש ברצון לקבל שלך הרגיל.
תלמיד: רב"ש כביכול אומר, "תעזוב את התאוות הגשמיות שלך אחרת לא תוכל להתקדם", או שיש פה משהו אחר שאני לא מבין.
נכון. אתה צריך לקשור את כל המילויים שלך ברצון לקבל שזה כולו אתה, למקור מילוי אחד שזה הבורא. ותהנה, בבקשה, יש לך ילדים, יש לך משפחה, יש לך הרבה דברים, אתה לא יכול לא ליהנות. כל רגע ורגע שאתה מרגיש את קיומך באיזו סביבה, בעולם, באוויר, בכל מיני דברים, זה בכל זאת נמדד לפי הרגשת התענוגים. אין לנו יותר מכלי אחד שזה הרצון ליהנות. אם אני יושב עכשיו על כיסא, גם מזה אני נהנה, אחרת לא הייתי מרגיש שאני נמצא על הכיסא.
תלמיד: זאת אומרת שאני לא צריך לבטל את כל התאוות הגשמיות כי אחרת איך אני אתקדם?
האם אתה מגלה ממי אתה מקבל את התאוות הגשמיות האלו ולמי אתה משייך אותן, על זה מדובר.
תלמיד: מה אני עושה עם התאוות הגשמיות שלי, בעבודה שלי יומיום ברמה שלי?
בעבודה שלך אני לא יודע.
תלמיד: בעבודה שלנו, איך אני מתנהג כלפי התאוות הגשמיות? הרי כולם שואלים את עצמם מה עושים עם התאוות הגשמיות אם רוצים להתקדם.
אתה צריך להתקדם כך שכל התאוות שיש לך, כל התענוגים שיש לך, יהיו מזה שבהם אתה רוצה להשפיע לכולם נחת רוח.
תלמיד: ואם יש לי תאוות גשמיות של החמור שבי, מה אני עושה איתן?
תהפוך אותו, תוסיף לו הבחנות כאלה שהוא ידע שהוא נהנה לא מסתם להיות חמור, אלא חמור שמסובב את הריחיים ובזה הוא נותן מזון לבני אדם.
תלמיד: בסדר. אבל אני לא צריך לבטל את כל התאוות. מה זה תאוות גשמיות בעצם, כסף, יחסים אינטימיים, חיי יום יום?
לא. תאוות גשמיות זה נקרא שאתה עושה את זה רק בשביל עצמך, ולא מביא אותן לאחרים ודרכם לבורא, אלא כולן נסגרות בך. זה תלוי בכוונה שלך בלבד.
תלמיד: אבל לא להיות נזיר על קצה ההר שאומר "חברים, אני עכשיו מתבטל בפני כולם, מתנזר מהחיים, מהכול, ואני הולך להיות רוחני" זה מאד מסוכן. אמרת פעם "אל תהיה נזיר, כי אם תהיה נזיר לא תגיע לכלום", אז לא להיות נזיר?
לכן נזיר צריך להביא קורבן. כי להיות נזיר זה נקרא לא ליהנות בכוח ממה שהבורא מביא לו. והבורא לא ברא שום דבר סתם אלא כדי שאנחנו נהנה, רק בכוונה הנכונה שתהיה בעל מנת להשפיע אפילו בזה שאתה נהנה.
תלמיד: עכשיו התחלתי קצת להבין מה אתה אומר.
אז כבר לא תהיה נזיר?
תלמיד: זה לא עניין של נזיר, אלא יש בי איזה פחד. כל פעם כשאני עושה איזו עבודה, כשאני לומד למשל, ומישהו מראה קטעים שלא קשורים לעולם הרוחני, אז הסביבה פתאום משתנה לי, הראש משתנה לי, ואני פוחד לגלוש לדברים שלא קשורים לרוחניות. אתה אומר "לא, תחייה את החיים שלך, אל תתחיל להיות פתאום קיצוני לכל כיוון". וזה הפחד שלי, שאני גולש לאיזה כיוון שהראש שלי לא צריך להיות שם, לכל מיני דברים מהסוג הזה.
לא. אתה יכול להיות בהכול, רק לדאוג שאתה פועל לטובת הזולת.
תלמיד: עכשיו סיבכת אותי עוד יותר.
כאן זה כל העניין, "למה לא אמרת קודם שהרוחניות היא לטובת הזולת, לא הייתי מתקרב".
תלמיד: נכון. מתבטל מהחיים האלה כביכול.
כן, אני מבין.
תלמיד: אתה אומר "לא, תעשה הכול ביחד, גם את זה וגם את זה".
עוד מעט יתגלה לכל אדם ואדם בעולם, ולמיליארדרים הגדולים שהשקיעו את החיים שלהם כדי להיות עשירים, לכולם, שמה שהם עשו הם עשו אך ורק לטובת הזולת.
תלמיד: כביכול כל העשירים עשו לטובת הזולת?
לא רק העשירים, בכלל, כל אדם ואדם בעולם שעשה משהו בחיים שלו, הוא עשה הכול לטובת הזולת. איך זה יכול להיות? הרי הוא עשה את זה לטובת עצמו. לא. רק סידרו לו את השקר שהוא כאילו עושה את זה לטובת עצמו, שיהיה לו מרץ, שיקום בלילה, יעשה את הכול וירוויח ויצליח ויהיה בתחרות עם השני. ובאמת כל התחרויות האלה בין בני האדם, זה רק עד כמה כל אחד יותר משפיע לזולת. אבל כדי שהם יעשו את הדברים האלה נתנו להם מה שנקרא סם, שקר, שהם חושבים שעושים לעצמם.
תלמיד: תפיסה יפה. אף פעם לא חשבתי כך.
תראה איך הבורא מסדר את כולם.
שאלה: בקטע 177 כתוב על ללכת מעל הדעת, האם הכוונה היא ביחס לחיבור שלי בקבוצה, האם זה המקום שבו אני יכול ללכת מעל הדעת?
כן, קודם כל שם.
תלמיד: מה המשמעות שהוא כותב שם, שהוא נשאר בצמצום?
שהוא לא יודע את הסיבות שמפעילות אותו, זאת הבעיה.
שאלה: אני מנסה להבין מה כל כך נורא בצרה השנייה. אם יש לאדם תענוגים רוחניים זה טוב, זה ברצון לקבל בעל מנת להשפיע. אז למה כל כך נורא בצרה השנייה?
השנייה זה תענוגים רוחניים. אם אלו תענוגים גשמיים, ולקבל אותם בעל מנת להשפיע זו חצי צרה, אז תענוגים רוחניים לקבל אותם בעל מנת להשפיע, זו ממש צרה שלמה. כי עד שאתה לא מוכן לזה, לא מגיע לזה, אתה לא נכנס לרוחניות.
בעולם הזה אתה נכנס לרוחניות, ואיך שאתה עובד, בגשמיות אתה נמצא, ואז יכול לראות, אם זה על מנת להשפיע, על מנת לקבל, זה נמצא לפניך. אבל ברוחניות, עד שאתה לא קונה את התנאי הזה בעל מנת להשפיע, באמונה למעלה מהדעת, אתה לא יכול להיות בה. אתה פשוט יכול לדבר, אבל לא להרגיש מה זה בכלל. כי התנאי הזה, מסובב לך את היוצרות, ורק אחריו אתה יכול לראות, להבין, ולהרגיש מה זה רוחניות.
שאלה: מה זה להכות?
זה אותו רצון לקבל שרוצה להנות, אנחנו רוצים, לא אנחנו, הבורא רוצה לתת לו הרגשת הייסורים. זה נקרא להכות.
תלמיד: איך אני מכה את הרצון שלי שרוצה להנות?
בעצמך? אתה לא יכול.
תלמיד: כתוב שמשה הכה את המצרי, לא הבנתי מה זה להכות?
זה כבר כשהוא נמצא בדרגה רוחנית. אבל כך, אנחנו לא מסוגלים, כי אם אתה נמצא ברצון אחד, מה שלא תעשה, אתה מה שנקרא תמיד מחליף פרה בחמור, אתה לא מסוגל.
קריין: הסנה הבוער 179 כותב הזוהר.
"משה היה מהרהר ואומר, אולי יִכְלו ישראל בעבודה הקשה הזו. כמ"ש, ויַרְא בסִבלותם. לפיכך, ויירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, ויַרְא והנה הסנה בוער באש, והסנה איננו אוּכָּל. כלומר, משועבדים הם בעבודה קשה, אבל, והסנה איננו אוכל, שאינם כָּלים בגלותם. אשריהם ישראל, שהקב"ה הבדיל אותם מכל העמים, וקרא להם בנים. כמ"ש, בנים אתם לה' אלקיכם."
("זוהר לעם". "שמות". מאמר "בלבת אש מתוך הסנה", סעיף 396)
כן, אפילו כשנמצאים בכל מיני תהליכים קשים מאוד, הם עוברים אותם ונשארים בדרך, ולא עושה איתם כלום. אפילו כשהם בוערים, עולים באש, האש לא שולטת בהם. "ואיננו אוכל", זה נקרא הכוח שבתוך האנשים האלו שרוצים להיכנס לרוחניות. הכוח הזה שמושך אותם לרוחניות, לא נעלם, לא נאבד, אלא דווקא מחזק את האדם. כמה שהאדם סובל למען הרוחניות, הסבל הזה הופך לכוח שלו.
קריין: 180 כותב הזוהר.
"והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוּכָּל. מכאן למדנו רחמנותו של הקב"ה על הרשעים. והנה הסנה בוער באש, לעשות בה דין לרשעים. והסנה איננו אוכל, שאין בהם כלָיה. בוער באש, רומז לאש של גיהינום, אע"פ שהאש נראה למשה שהוא צדיק, מ"מ רומז לאש של גיהינום, לרשעים. אבל הסנה אינו אוכל, שאינו עושה בהם כליה."
("זוהר לעם". "שמות". מאמר "בלבת אש מתוך הסנה", סעיף 389)
זאת אומרת, אפילו כשרואים עד כמה שטועים, עד כמה שלא בסדר, הכול קורה מפני שהכול הולך על הרצון לקבל שהבורא ברא. ולכן אפילו שרוצים להפטר מהרצון לקבל הזה, אבל אנחנו צריכים להבין שהוא לא שלנו, לא על חשבוננו. ואפילו כל הקשיים האלה, וכל הכישלונות שלנו, גם הם לא על חשבוננו.
ולכן הבערה הזאת שיש לנו ברצון לקבל שבוער, זה הכול מתוך שהבורא, הכוח הנצחי שלו נמצא ברצון לקבל. והרצון לקבל בעצמו, לא נעלם, לא נפסד, לא נמחק, אלא רק כדי שאנחנו נתעלה מעליו בעל מנת להשפיע, בכוונה הזאת. ואז הוא יכול להיות בבערה הזאת לכיוון הנצחי, למצב הנצחי. זה כמו שהוא כותב "אבל הסנה אינו אוכל, שאינו עושה בהם כליה."
שאלה: איך אנחנו יכולים להיות בשני המצבים, שמצד אחד אני רואה שאני מרגיש את עצמי רחוק מלאהוב את החברים, ומצד שני להיות שמחים בגילוי הזה? זה באמת מביא לי סבל התהליך הזה.
למה אתה לא נהנה מהסבל? תגיד לי, למה אתה לא נהנה מהסבל? אם אתה מבין שהסבל הזה מגיע לך מהבורא, שעל ידי ההרגשה הזאת של הסבל והתענוג הוא מייצב אותך יותר ויותר קרוב אליו. יותר ויותר אתה מתייצב בצורה נכונה על ידי שני הכוחות. ואתה לא יכול להיות לא קשור משני כוחות, כוח קבלה וכוח השפעה, עביות למטה, ומעליה צמצום, מסך, ואור חוזר, ואז אתה בונה פרצוף של נשמה מעל הרצון לקבל שלך.
אם אתה מבין שכך צריך להיות המבנה האמיתי שלך, הנצחי, אז למה אתה לא נהנה? תן לבורא לעשות ממך מה שצריך. תברך אותו על כל פעולה ופעולה, לא צריכים חוץ מזה שום דבר.
שאלה: המורה שלך כתב שגשמיות של החבר זו הרוחניות שלי.
נכון.
תלמיד: האם נכון, צריך, ומותר לבקש כוחות מהבורא בתקופה כזאת במצבים כאלה?
כן, רק לא על כל דבר ודבר אתה יכול להגיד את זה, אבל בעצם זה נכון, וודאי שלתהליך הכללי ברוחניות. בגשמיות, צריכים לראות איפה אנחנו נמצאים, כדי לקבוע שזה כך.
תלמיד: עוברים מצבים טובים.
כן. אני רואה אותך בכל זאת מתקדם יפה משיעור לשיעור, אתה מביא לי בזה תענוג, תודה לך.
שאלה: איך להשתמש בהכבדת הלב בינינו?
להביא את הכבדת הלב לתוך העשירייה, שכולנו נעבוד על הכבדת הלב של כל אחד ואחד. כי כשאנחנו נתגבר על העביות הזו, אז נעלה לדרגה הבאה, וכך כל פעם. מאיפה ניקח את הדרגה הבאה, את המדרגה הבאה? אם אנחנו מגלים את העביות, את הכבדת הלב שיש לכולנו, וזו לא הכבדת הלב פרטית, משהו מהרחוב, אלא הכבדת הלב שיש לי כלפי החברים, כשיש בינינו יותר ריחוק, חוסר הבנה ואנחנו מתגברים על זה, ומחברים את עצמנו כמה שאפשר, וכך אנחנו מתחברים, ונותנים לאור העליון שישפיע עלינו.
קריין: 181 כותב רב"ש.
"מהו, שנאמר אצל משה, "של נעלך מעל רגליך", אם נעל נקרא שנועל את טענת מרגלים. ולפי זה מה יהיה הפירוש "של נעלך".
יש לומר, "רגליך" הוא בחינת רגילות, היינו מה שבא לו מצד החינוך. ובכדי שלא יאבד לו החינוך, הוא צריך נעל, מלשון מנעול, היינו לסגור. אבל לבחינת משה, שהוא בחינת תורה, שם להיפוך, מלשון מנעל, היינו ששם צריכים לזרוק הנעלים ולקבל הכול על דרך התורה."
(הרב"ש. 516. "ענין נעל")
שאלה: האם הייסורים שאנחנו מרגישים, גם כפרטים וגם כעשיריות, זה משהו שהבורא עושה לנו כדי שנפנה אליו, כדי שנדע איפה הוא רוצה לעזור לנו?
כן.
תלמיד: איפה הוא צריך לעזור לנו, איפה הוא רוצה לעזור לנו?
איפה? אני לא חושב שאנחנו יכולים כל כך לעשות הבחנות כאלה, אבל כשאנחנו פונים אליו, זה כבר מכוון אותו נכון.
שאלה: במהלך כל השיעור הזה, וגם בכל החג, אני מצטער, אולי רק אני חושב ככה, כל אחד בא עם המשוט שלו לסירה. לאחד יש משוט קטן, לאחר משוט גדול יותר, אבל כל אחד חותר לכיוון שלו לפי התפיסה שלו, ההבנה שלו, ההרגשה. לא יודע, כאילו אנחנו לא מצליחים ליצור חיסרון אחד. זה מה שאני מרגיש, זה מה שאני רואה, כל אחד חותר לכיוון שלו. אחד לבעיות בריאות, אחד יש לו בעיות פרטיות, ייסורים, איך לעשות זה? מה, אנחנו צריכים יותר מכות, עוד ניסים לראות שהבורא קיים? אני פשוט לא מבין, איך להצליח לחבר את כל זה, גם בעשירייה אצלנו מצליחים איכשהו, אבל אני לא יודע מה להגיד, אני לא יודע מה לחשוב.
אנחנו נמצאים בתהליך, התהליך מתגלה כתהליך ממושך. אנחנו נמצאים במאמצים, מתוך המאמצים האלה אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בחוסר אונים, וכך אנחנו מתקדמים. ודאי שיהיו לפנינו עוד הרבה וכל מיני אכזבות, אבל זה לטובה. דווקא מתוך זה שהאדם מרגיש שהוא לא מצליח, הוא מתקדם. כי ההצלחה לא מקדמת אותנו, דווקא ההיפך, מתוך זה שאנחנו מרגישים שלא מבינים, שצריכים לפעול לקראת הבורא, שתלויים יותר בו, שאין בנו, למה לא הולך לנו, כל הדברים האלו, כל ההבחנות הללו, דווקא מקדמות אותנו לתיקון.
ולכן אמנם תראה מה קורה היום, זה סימן יפה מאוד, שכולנו נמצאים בצורה כזאת, שאין כוחות, אין רצונות, אין ריכוז, וכולם נמצאים ככה, מרגישים שבראש יש ערפל, בלב יש חושך. ואיכשהו פועלים ככה, אבל חושבים מה התועלת? אבל זה לא נכון, זה לא נכון, דווקא המצבים הללו יותר מקדמים, הם מביאים אותנו להבחנות נכונות, שאנחנו בעצמנו לא מסוגלים, שאנחנו "כחומר ביד היוצר", ושכולנו תלויים בו, יכול יעלה אותנו, יכול יוריד אותנו, וכך אנחנו נתקדם.
לכן מה נשאר לנו? אחד לא יכול לעשות כלום, אין לו לא צעקה ולא שום דבר, הוא לא נשמע, זה כמו צעקה במדבר. אלא אנחנו צריכים להתחבר, לצעוק יחד, ואז הבורא שומע את הצעקה הזאת ועונה מידו הרחבה. רק בצורה כזאת.
תלמיד: בן אדם אחרי כל ההשקעה, אחרי כל כך הרבה יגיעות, וזה מה שקורה? חוסר ראייה של התוצאות גורם לכך שאנשים מתחילים לאט לאט ליפול, לא ליפול, הם פשוט נעלמים. תוך שנה איבדנו שלושה חברים בעשירייה. והעשירייה שלנו חזקה, מאוד חזקה, אנחנו תומכים, אנחנו מתחברים, 3 פעמים ביום לזומים של חצי שעה, קוראים, הכול אנחנו עושים. ופתאום טק, טק, טק. אתה רואה פשוט שהעשירייה מקבלת צורה, נכון, אבל חברים נופלים.
מה אתה רוצה שאני אעשה? אני אגיד לך, כשהגעתי לרב"ש הוא היה בן 75 נגיד, והוא נולד אצל בעל הסולם, והייתה לו קבוצה מגיל 20 והלאה. זאת אומרת 50-60 שנה הייתה לו קבוצה, ואיזה קבוצה זו הייתה, שניים וחצי אנשים? כל היתר היו והלכו. לכן אני לא מתפעל שעוברים, אתם כבר יודעים איך אני מתייחס לזה, כל אחד כבודו במקומו. אם הוא חושב שיש לו בחוץ מקום יותר מוצלח שילך, זו זכותו. הבחירה צריכה להיות בחירה חופשית.
תלמיד: אני מסכים, במאה אחוז אני מסכים, אני גם לא שנה ראשונה בקבוצה, אני נמצא כבר קרוב לעשרים שנה. האם לראות בכל מה שקורה כישלון שלנו כעשירייה, או אם כך החבר בחר, לעזוב אותו וזהו?
מה? תסתכל על האנושות תראה איזו צורה יש לאנושות, אז תגיד שזה כישלון של הבורא? מה אתה חושב, זה בסדר או לא?
תלמיד: לא.
למה?
תלמיד: אני לא חושב שזה בסדר.
תראה איזו קבוצה יש לבורא, הוא מנהל אותה ב-100% ותראה איזו צורה יש לה? אנחנו לא מבינים, ואנחנו לא יודעים מה שקורה באמת בכל המציאות. אתם עוד לא יודעים מה זה נקרא עולם רוחני, ואפילו כשתתחילו להרגיש רוחניות, אתם תתחילו להרגיש רוחניות בתוך עצמכם, איך שאתם קצת מתעלים מעל האגו, אבל לא את כל המערכת הכללית הזאת, זה משהו אחר לגמרי.
אז בואו לא נעשה כאלה סיכומים מהמצבים האגואיסטים, הפרטיים הקטנטנים שלנו. אלא בכל זאת, אני יודע רק דבר אחד, אין לי לאן לברוח, זאת התשובה הכי נכונה שאני נותן לעצמי. אין לי לאן לברוח, פשוט מאוד, כי אני לא מגלה שום צורה אחרת יותר נכונה מחכמת הקבלה.
תלמיד: תודה רבה, אני מסכים.
תקראו שוב את המאמרים של בעל הסולם, ותראו איך הוא עונה בהם על שאלות מהותיות כאלה.
שאלה: אמרת שאנחנו דומים לילדים שלא מבקשים באמת, אנחנו צריכים להיות כמו ילדים שמבקשים באמת להרגיש רעב רוחני אמיתי כזה כמו כשאדם ממש רעב זה ניכר. וכמה שלא תקרא על זה, כמה שלא תשחק בזה, לא תוכל להרגיש רעב עד שלא תרגיש שבאמת אין לך מה לאכול, זה לא יהיה אמיתי עד אז.
אז איך זה עובד כאן? אנחנו קוראים את המקורות של המקובלים, את המאמרים שלהם, אנחנו מנסים אבל אנחנו הרי מבינים שזה לא רעב אמיתי, כי בכל זאת יש לי את החומריות הרגילה, ואני בכל זאת אוחז בה ולא משחרר, אז לא יוצאת לי צעקה אמיתית, רעב אמיתי לבורא. איך להרגיש את זה, איך זה עובד, מה המיוחד פה?
זה עובד בצורה פשוטה, אתה משקיע מאה אחוז במה שהבורא רוצה שתשקיע, ולא דורש שום דבר שאתה חושב שאתה רוצה לדרוש. תן את הכול, אל תקבל כלום, ואז אתה מגיע לתחילת הרוחניות.
ודאי שכשאני מדבר בצורה כזאת, אולי עוד כמה אנשים עכשיו אוספים את המזוודות, ועוזבים את הקבוצות, נו מה לעשות.
תלמיד: וזה אני אתן את הכול, ולא אקבל כלום? אני לא חייב להרגיש את זה מהחברים, לא ממך, לא מהרב"ש, אלא אני, דווקא אני צריך כך לכוון את עצמי ולפעול כך יום יום?
נכון.
שאלה: אמרת עכשיו שאנחנו חייבים להתחבר לצעוק ולצעוק. עד איזו מידה אנחנו צועקים? אנחנו מצפים לאיזושהי תוצאה, בשביל מה אנחנו צועקים, עד איפה אנחנו צועקים, זה משהו מתמיד, קבוע, לאן הולכים בצעקה?
אנחנו דורשים שכוח ההשפעה ישרה בינינו. ועד כמה שזה מלאכותי או אמיתי אנחנו עוד לא יודעים. אבל בואו נחשוב על זה, ונבקש כמו ילדים, שאין להם רצון אמיתי ממש, אבל ככה הם בוכים ובוכים. בואו נעשה כך, אנחנו רואים שזה עובד, אז נעשה את זה כלפי הבורא.
שאלה: אנחנו מצפים לאיזו תגובה, או שפשוט נכנסים לתהליך הזה ולא יוצאים ממנו יותר אף פעם?
לא, אנחנו יכולים ליפול ממנו. יכולים ליפול. צריכים לעשות זאת כמה פעמים עד שנכנסים באמת לרוחניות, עד שרוכשים את המדרגה הראשונה. וכל פעם שאנחנו נמצאים באיזו מדרגה, אנחנו עוד לא יודעים אם נשיג את המדרגה הבאה. אלא יש מצב קבוע, ומצב שעולה ויורד.
שאלה: מה המשמעות לקחת את העשירייה כמו הבורא כדי שהעשירייה תדריך אותי בכל מה שקורה?
אני מרגיש אותם כולם כאחד. אני מתנתק מהאני שלי הפרטי ומעכשיו והלאה אני רוצה לראות את העשירייה, אני כאנחנו ואנחנו כאני, פשוט מאוד. אני צריך להתרגל לזה שבשבילי להיות בעשירייה נקרא שאני הרוחני זה עשירייה.
שאלה: מדוע הבורא נתן לנו התפתחות קשה כל כך ברוחניות? הרי גם גשמיות מתפתחת בנו כמו הרוחניות, למה יש קשיים גדולים כל כך, בבל, מצרים עכשיו, בהמשך יהיו עוד דברים, למה אנחנו הולכים בקושי כזה?
אנחנו מתקשים מאוד בהתפתחות הרוחנית בנו מפני שאנחנו לא יודעים לפי איזה חוקים, לפי איזה כללים הרוחניות פועלת. אם היינו גם מנותקים מהעולם הזה, גם העולם הזה היה לנו מאוד מאוד מסורבל ולא מובן. אלא מה שעוזר לנו בעולם הזה שהאגו שלנו מכוון אותנו כל פעם לדברים שנכונים לאגו שלנו, זה טוב, זה מתוק, זה חם, זה יפה, זה רך, וההפך מזה זה לא טוב.
האגו שפועל בנו מכוון אותנו ואז אנחנו מתפתחים בו. וכאן מגיע כבר יחס לרוחניות. איך אנחנו משתמשים בטבע הרוחני שלנו כדי לרכוש רוחניות? אין לנו טבע רוחני, אין לנו עולם רוחני, אלא אומרים לנו תבנו את הטבע הרוחני על ההיפך מהטבע הגשמי. ומה אנחנו עושים? אז אנחנו צריכים ונהפוכו לעשות, וכאן כל הבעיה, אז אנחנו מקבלים דחייה.
לאט לאט צריכים לדלג על זה, צריכים להתחבר, צריכים לעלות על זה, צריכים לעשות בכל זאת מאמצים. במה שעושים מאמצים, לא חשוב איזה בדיוק, יכולים להיות באיכות יותר ופחות, אלא בכל זאת כל דבר ודבר מיתוסף ומביא לנו את התוצאה.
שאלה: שמעתי בשיעור שצריך לבקש כמו ילדים שבוכים, בלי חיסרון אמיתי, מצד אחד. ומצד שני בלי חיסרון אמיתי לא ניתן לפנות לבורא. אם אפשר לדייק את מקום העבודה שלנו, איפה אנחנו מתחילים ואיפה העבודה של הבורא מתחילה והעבודה שלנו נגמרת?
כל הזמן לפנות לבורא להתפלל ולבכות אפילו בלי חסרון.
תלמיד: אז מה זה אומר שצריך לעשות את העבודה כאילו אנחנו גומרים אותה?
יש יגיעה בכמות ויש יגיעה באיכות. יגיעה בכמות שאני פונה ומנדנד אפילו שאין לי כלום אבל אני לא עוזב אותו, ויגיעה באיכות כבר שאני דואג בצורה איכותית עד כמה שהוא יתפעל מהחיסרון שלי.
תלמיד: יש פה שני מצבים קיצוניים שאני רוצה לברר. כאילו יכול להיות מצב שאני נשאר כמו ילד שמנדנד בלי חיסרון אמיתי ואז זה כמו זלזול "מה אתה פונה? עוד לא התחלת את העבודה, על מה אתה פונה?".
אני פונה, אני רוצה. אני בכל זאת מקבל אותו כעליון שיעשה משהו שאני תלוי בו, וזה עובד. אני קשור אליו במקום להיות קשור לאיזה מקרים ומקורות אחרים, כביכול שאני חושב שהם נמצאים. אלא אני אומר בזה "אתה, אין עוד מלבדו, ואין לי אליך לא רגש ולא שכל ולא כלום, אבל אני בכל זאת, מזה שאין לי ברירה קושר את עצמי אליך וכל הזמן הולך לידך וכל הזמן בוכה בכי סרק, בכל זאת ככה פועל".
תלמיד: ומצד שני יכולה להיות עבודה שלפעמים אנחנו מזהירים מפניה שלא "בכוחי ועוצם ידי" עכשיו אני הולך ועושה את כל העבודה ובכלל שוכח מהבורא ותראה איזה חזק אני ומתגבר וכולי. איך לא מגיעים לצד השני?
אני אומר ההיפך, אנחנו כל הזמן צריכים להיות בתפילה. אם אנחנו לא עושים פעולות מכאניות אלא רק מתפעלים מהבורא או מתפללים לבורא, אז יש לנו קשר אליו, "הכל במחשבה יתבררו".
תלמיד: מה זה אומר שאנחנו צריכים לייצב את העבודה כאילו אנחנו גומרים אותה?
שאני בטוח ש"הבורא יגמור בעדי".
תלמיד: איך עושים שמצד אחד אני לא לוקח אותו בחשבון, ומצד שני רק בו הכול תלוי?
אני לא לוקח אותו בחשבון שאני כאילו בטוח שהכול תלוי ביגיעה שלי, אבל היגיעה שלי היא בזה שאני כל הזמן פונה אליו.
תלמיד: היגיעה שלי היא בזה שאני פונה אליו, או בזה שאני מנסה להתחבר עם החברים?
זה מילא, זה ודאי שצריך להיות. בלי התחברות עם חברים עם מה אתה פונה, באיזה כלי אתה מפעיל את עצמך?
תלמיד: אז בעצם כשאנחנו אומרים שאני כל הזמן פונה אליו, אני בעצם מתחבר עם החברים ופונה אליו?
בלי זה אתה לא יכול.
תלמיד: אז מה זו הפעולה הזאת שאני מתחבר עם החברים לפני שאני פונה אליו?
כי יש לנו עבודה כזאת בגשמיות להכין את עצמנו.
תלמיד: אז אני לא יכול סתם על ההתחלה להתחיל לפנות אליו, אני צריך לעשות איזושהי פעולה לחיבור עם החברים.
כל מה שכותב לנו רב"ש במאמרי החברה איך אדם צריך לעבוד כלפי עשירייה, זה מדובר על האדם והעשירייה.
תלמיד: ואת החצי צעד הזה של החיבור עם החברים לפני שאני פונה אליו, אני עושה בעצמי בלי לקחת אותו בחשבון?
כן, כך כל אחד עושה כשמגיע מלכתחילה. אין לו עשירייה ואין לו בורא, אלא הוא עושה כל מיני פעולות, מאמצים, שגם הם, הכול נכנס לחשבון.
שאלה: אני כל הזמן עם העשירייה, כל הזמן בשיעורים, אבל אני לא מצליח להגיע למצב הדבקות בתפילה ואני מרגיש אכזבה. מה אני יכול לעשות כל עוד אני נמצא במצב הזה?
מצוין. זה שאתה מאוכזב זה מצב מצוין. תמשיך, תמשיך, תמשיך, למרות שיכול להיות שהאכזבה שלך רק תגדל. זה יפה מאד, תוצאה יפה.
שאלה: כיצד אוכל לדעת מה הבורא רוצה שאני אעשה בשביל להתמסר לזה במאה אחוז?
הבורא רוצה שאתה תקשור את עצמך לעשירייה מצד אחד, ולבורא מצד שני, ותמשוך את כל העשירייה לבורא, זה מה שהוא רוצה. זה חד וחלק ופשוט ומושלם, לא צריכים שום דבר. כל אחד חייב לדעת שהוא צריך להיות "משה", קושר את הקבוצה לבורא.
שאלה: בהמשך לשאלה לגבי הייאוש מההתקדמות, באיזה כוחות עושים את זה, מתוך פחד?
אני חושב שעושים זאת מתוך קנאה.
שאלה: למה לפרעה שבי קל להתחבר עם פרעה של האחר, ולמשה שבי אין יכולת להתחבר עם משה של החבר?
כי זה או על מנת להשפיע או על מנת לקבל. על מנת לקבל אנחנו יודעים איך להתחבר, על מנת להשפיע אנחנו לא מסוגלים להתחבר, לכן יש לנו בעיה.
שאלה: איך נוכל לקבל חשיבות המטרה שההתקדמות שלנו תהיה בהתקדמות הרצון מצידנו, ולא על ידי כך שאני מכריח את עצמי כל פעם שרוצה להתקדם בדרך?
רק תידבק בחברים ותקבל מהם כוחות ההתקדמות.
שאלה: מתי עבודת החיבור שלנו הופכת לשגרה שמרדימה אותנו ומרגיעה אותנו?
זה תלוי בעבודה שלכם, עד כמה שאתם שמים לב למה שקורה.
אני חושב שמה שקורה לנו היום זו דוגמה יפה מאוד של קבוצה שיוצאת ממצרים, מזה שמגלים לה קצת מה זה רצון לקבל, עד כמה הם לא מסוגלים להתחבר, עד כמה אין להם כוחות, ואם לא משלמים להם, הם לא מוכנים להשקיע מעצמם אפילו גרם אחד של יגיעה. וזה הכול נכון, כי בטבע של הרצון לקבל אין לנו שום אפשרות לעשות מאמץ אם אנחנו לא מקבלים תשלום, ככה החומר שלנו עובד, ולכן לזה מה שהגענו. אנחנו הגענו באמת להכרת הרע, שאנחנו נמצאים בגלות מצרים, בשליטת פרעה, ואפילו שאולי רוצים קצת, אבל לא מסוגלים לעשות שום תנועה כדי לצאת מזה.
לכן אני חושב שסך הכול עשינו את העבודה שלנו בצורה נכונה. אנחנו צריכים רק טוב טוב לטעום לאיזה מצב הגענו, ואז איזה אפשרויות יש לפנינו. או שנישאר בתוך הרצון לקבל שלנו וזו דרגת חי, או שבכל זאת נתעלה מעל הרצון לקבל שלנו לדרגת המדבר. צריכים קצת לחשוב על זה, לדבר על זה ונתקדם. מי שרוצה להתקדם לדרגת המדבר, אני מזמין אותו כבר היום לשיעור הצהריים ומחר בבוקר כרגיל לשיעור בוקר.
שיהיה לכם יום טוב, תנוחו, סוף סוף תנו לפרעה שלכם איזה צ'ופר, שיעזוב אותנו קצת ואנחנו נתקדם. אני מחבק אתכם, שיהיה לכם יום מנוחה טוב.
(סוף השיעור)