שיעור בוקר 21.06.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי, איטליה 2018 – שיעור 1

קריין: נקרא קטעים מתוך שיעור 1. נמשיך מציטוט מס' 17.

לפני זה יש לי שאלה, אנחנו מארגנים כנס, כינוס של הרבה אנשים שונים, זרים זה לזה במשהו, והם חושבים שהמטרה כביכול משותפת ביניהם. האם אנחנו יודעים איך באמת אנחנו מזמינים אותם וגורמים לחיבור? נניח שאנחנו מארגני הכנס, איך עושים זאת? מה להגיד לכל אחד? איך לעשות את הדברים כך שזה בדיוק יקלע למטרה שהיא חיבור הלבבות, למעלה מהאגו שלנו, שגם היצר הרע וגם היצר הטוב שניהם יתמכו בזה. זו בעיה. זה בעצם כל התיקון. אבל איך לממש אותו? זו בעיה גדולה.

ולכן אני מעורר את השאלה הזאת בקשר לטיש. איך אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להתחבר מהעשיריות לעשירייה אחת? האם צריכים לשבור את גבולות העשירייה כדי לתת לעשיריות האחרות להיכנס בתוכה? האם צריכים לעשות התקפה של עשירייה על עשיריות אחרות כדי להיכנס לתוך תחומן? או להתחבר בצורה כזאת, כי פשוט בזה שנוגעים זה בזה עוד יותר ועוד יותר חזק, כך מממשים את ההתכללות.

מה אנחנו מצפים לסיום המאמץ שלנו? באיזה צורה נראה את הדברים? נניח שנצליח לפחות במשהו, כי אם נצליח לגמרי זה גמר תיקון, זה ברור שזה הדבר הרצוי ביותר. אבל נניח שנצליח במשהו, איך אחר כך נפרד ונחזור לעשיריות הבודדות? ואיך נדע איך להמשיך בתוך עשירייה שהיא סך הכול חלק קטן מכל הארגון, מכל האנושות?

יש הרבה שאלות. לכן אני חושב שאנחנו צריכים לנסות את כל הפעולות האלה שיהיו בכנס, ולהשתדל לנסות אותן בישיבה שנקראת אצלנו "טיש". נעשה אותה בכניסת השבת. ואיך אתם חושבים אנחנו צריכים לנהל את הישיבה הזאת, את הקיבוץ הזה וההתחברות הזאת, כדי שנוכל להתכלל כעשיריות לעשירייה אחת? קודם כל זאת השאלה.

סדנה

איך ההתארגנות שלנו והמאמץ והפעולה עצמה צריכות להיות כדי שנתחבר כמו העשירייה שלי וארגיש שעכשיו כל העשיריות כך מחוברות. לפחות כך.

*

איך אנחנו כעשיריות, שכבר מנוסות בחיבור בינינו, נגרום לחיבור בין כל העשיריות ללא התערבות מצד הרב במאומה? איך אנחנו מארגנות את זה בטיש כדי להתערבב כולנו כגוף אחד, כאיש אחד בלב אחד וכולי, כמו שאנחנו יודעים אולי קצת לעשות מהניסיון שלנו בעשירייה שכך זה יקרה לכל החברה?

*

אני חושב שאנחנו צריכים היום להגיע לאיזו החלטה כדי להכין את מה שאתם רוצים, אולי קטעים, אולי שירים, אולי ניגון, אולי מזון, לא יודע מה, בקיצור זה צריך להיות פחות או יותר מובן, איך אנחנו עושים את ההתקבצות הזאת של כולם? תחשבו ותתארגנו. אני לא מתערב יותר.

קריין: נקרא את ציטוט מספר 17 מתוך מאמר "בענין אהבת חברים" של רב"ש.

"מוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגלוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו. נמצא לפי זה, במקום שיש לו כח אחד לעסוק באהבת חברים, יוצא שאם החברה הוא של עשרה חברים, הוא נכלל עכשיו מעשר כוחות שמבינים את הצורך, שצריכים לעסוק באהבת חברים."

(רב"ש - א'. מאמר 2 "בענין אהבת חברים" 1984)

אם יש לי כבר אהבת חברים אז היא מתפרצת מאליה. מה אני עושה אם אין לי ואיך אני בודק שבאמת אני רוכש אותה? כמו שכותב כאן רב"ש, הבדיקה מאוד פשוטה. אני מרגיש פתאום שבא לי להתחבר איתם, בא לי לאהוב אותם, שקיבלתי פי עשרה כוחות לחיבור, לאהבה, לגלות את מידת ההשפעה בינינו, הכנתי את הכלי שלי פי עשרה לגילוי הבורא. אין לי שום אמצעי אחר להגדיל את הכלי לגילוי הבורא מהנקודה שבלב ועד שזה יהיה ממש עשר נקודות, מאה נקודות וכן הלאה, כל פעם פי עשר, שכלולות מפי עשר של כולם. ולכן איך אני בודק? איך אני בודק שיש לי עכשיו אהבת חברים יותר גדולה מקודם ואני ממש נפעל לפי זה? תנו דוגמה.

אני סתם רץ קדימה? מה קורה? נניח עשיתי איזה פעולות, הכנתי משהו בשבילם, עשיתי משהו בשבילם, גרמתי בפועל בגשמיות ובמאמץ הפנימי שלי להיות איתם בחיבור, עשיתי כול מה שיכולתי. נניח שקיבלתי או לא קיבלתי אני לא יודע, אך ההתקשרות איתם יותר פנימית. מה אני מרגיש בפנים?

*

קריין: קטע מספר 18 מתוך "אגרת כ"ד" של רב"ש.

"אתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה. כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה [...] ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו."

(רב"ש - ב'. אגרת כ"ד)

ברור שהכול בא מהבורא, והוא על ידי שני הכוחות, טוב ורע מעורר אותנו, ואנחנו צריכים על פני מה שהוא עושה, לא רק שאנחנו לא מתפעלים מזה, אלא לוקחים את זה בחשבון, אבל ולא יורדים מלכוון את עצמנו למטרת הבריאה, שהיא הדבקות בבורא. וזה מגיע אך ורק דרך דבקות בחברים.

לכן הוא אומר שלמרות יום ולמרות לילה, הכול בא מהבורא, "כי לך יום אף לך לילה". אנחנו צריכים, וכל אחד צריך לעורר את החברים שההתעוררות תבער בנו עד האהבה כך שהאור העליון יצטרף אליה. זה כמו שבגחלים יש איזה ניצוץ ואתה נושף עליהם ואז על ידי הרוח מבחוץ הניצוץ הזה [הופך] ללהבה, וכך גם אנחנו צריכים לעשות. אם אנחנו נחבר את הניצוצות שלנו, אז גם הבורא כנגד זה יאיר מעליהם רוח, ואז תבוא השלהבת הזאת, אהבת חברים, והיא תהפוך לאהבת הבורא.

סדנה

איך אנחנו עושים זאת גם מלמעלה וגם מלמטה, גם בעלייה, גם בירידה? איך אנחנו מבינים שאדם אחד לא מסוגל להמשיך בדרך, מפני שהוא נמצא או למעלה או למטה, ורק החברים, הקבוצה, כשכל אחד מהם נמצא במצבים האלה שהבורא מנהל, כשהם מתחברים הם מייצבים, הם מייצרים, מסדרים את התנאים כך שכל הזמן הם יכולים להיות בהתלהבות ודווקא כל אחד יכול לתת לחברו רוח חיים. וזה שמישהו נכבה, דווקא נותן בזה הזדמנות למישהו אחר להדליק אותו. וכך בצורה כזאת אנחנו מביאים לדליקת המדורה.

איך אנחנו עושים זאת דווקא בגלל שאנחנו בעשירייה, כי אחד לא יכול לעשות. איך אנחנו מזמינים את הבורא שיביא רוח, ואז מהניצוצות שלנו תבוא האש?

*

קריין: קטע מס' 19, מתוך מאמר "מה לדרוש מאסיפת חברים" של רב"ש.

"כל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות. וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה."

(רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

כל אחד נותן עצות לעשירייה, איך אנחנו מביאים רוח חיים לחברה, האם זה יוצא לנו, לא יוצא לנו, במה הבעיה, איך מצליחים? כי אין יותר. ומה זה נקרא רוח חיים בעצמה? גדלות הבורא, גדלות החברה, גדלות החברים, גדלות החיבור דווקא על פני "כל הפשעים תכסה אהבה", זאת אומרת על פני הבעיות שהבורא מעורר, לא לשכוח שזה ממנו, איך אנחנו משתדלים ומצליחים להתעלות?

איך מביאים רוח חיים?

*

קריין: קטע מס' 20, מתוך "הלכות ברכת הודאה" של ליקוטי הלכות).

"התגברות גדול, להגביר השמחה על העצבות והיא מלחמה גדולה, ע"כ צריכים לזה שיתחברו ויתקבצו כמה נפשות ישראל, כי כל מה שמתקבצים ומתחברים באהבה נפשות החברים ביותר, מתגדל השמחה ביותר, כי מתקבצים ומתחברים חלקי השמחה יחד ומאירים באור גדול ביותר."

(ליקוטי הלכות. הלכות ברכת הודאה הלכה ו')

אם אדם מתגבר בעצמו ועובר ממצב למצב זה לא נחשב שהוא עשה את זה, אלא מלמעלה מרחמים עליו וכך מעבירים אותו דרך כל המצבים. ההתגברות שאדם משתתף בה או אפילו מבצע אותה, זה כשהוא עושה את זה דרך החברים. אז איך אנחנו דרך החברים עוברים מעצבות לשמחה?

על זה כתוב, "איש את רעהו יעזורו", ש"אין אדם מציל את עצמו" וכולי. איך מהר אנחנו עושים זאת?

*

קריין: קטע מס' 21, מתוך מאמר "לא עת האסף המקנה" של בעל הסולם.

"אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו."

(בעל הסולם. פרי חכם על התורה. "לא עת האסף המקנה")

מה זה נקרא "לצאת מהכלל"? "לצאת מהכלל" זה נקרא שאני חושב על עצמי. איך אני יכול לשמור שלא אצא מהכלל? זאת אומרת שכל המחשבות, הרצונות, הפעולות, התכניות, הכול יהיה בתוך הקבוצה, בתוך העשירייה בלבד? אחרת זה ממש ניתוק. זה כמו שאני חוזר על החורבן, על חטא עץ הדעת, שהיינו איכשהו מחוברים, ואני פורש, יוצא מהכלל. זה בדיוק מעשה החטא.

איך אני שומר את עצמי, איך החברה שומרת עלי, איך אני שומר עליהם, על כל אחד, איך אנחנו בונים את חומת הביטחון שאף אחד לא יברח מהכלל? כתוב שאף אחד לא היה יכול לברוח ממצרים, אז איך אנחנו בונים את זה בקבוצה? דואגים כל הזמן, יום ולילה, שלאף אחד לא יהיו מחשבות, רצונות, תכניות, משהו שמחוצה לקבוצה?

*

קריין: קטע מס' 22, מתוך "ליקוטי שושנה" של נועם אלימלך.

"האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל על חבירו הוא נענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה פירוש עריבין, לשון מתיקות, מפני שממתיקין זה לזה בתפלתם שמתפללין, כל אחד בעד חבירו, ועל ידי זה הם נענים."

(נועם אלימלך. ליקוטי שושנה)

בוא נחבר, אבל ביחד, בתוך העשירייה, בכל עשירייה, תפילה בעד החבר. מהי? מה אנחנו מבקשים מהבורא בעד החבר?

משפט אחד קולע, ברור, מכל הלב, שעובר כל הרקיעים.

*

אנחנו רואים שזה לא פשוט, כך אני מרגיש מכולם. אז יש לנו שיעורי בית, כל אחד מכין דף שלם של תפילה לבורא עבור החבר. לא עבור הקבוצה ומשהו, זה משהו מעורפל. עבור החבר, דף שלם, 20 משפטים.

קריין: קטע מספר 23 מתוך "אהבת שלום" של ר' מנחם מנדל מקוסוב.

"המתפלל על חברו הוא נענה תחילה. פירוש, כי האדם המתפלל על חברו נעשה צינור ההשפעה, להשפיע לחברו, שעל ידו הולכת השפע ובעל כן הוא נענה תחילה. ובזה יובן הפסוק "המברך מתברך". כי המברך נעשה צינור ההשפעה, וע״כ הוא מתברך."

(ר' מנחם מנדל מקוסוב. אהבת שלום)

למדנו את זה, תחתון, עליון ועלי עליון, שאם אנחנו באמצע, ואנחנו העליון, אז אנחנו מעלים לבורא, לעליון מאיתנו, את המ"ן, מקבלים ממנו מ"ד, ומורידים אותו למי שנתן לנו התעוררות.

מה אני צריך לעשות כדי לקבל מהנברא, מהחבר מ"ן? מה אני צריך לעשות כדי להפוך את המ"ן שלו למ"ן שלי כלפי הבורא? איך אני צריך להכין את עצמי לקבל מ"ד מהבורא? איזה פעולות אני צריך לעשות כדי להעביר את המ"ד מהבורא למ"ד משלי לחבר? איך אני מפעיל את השרשרת?

*

מה זה נקרא שאני פועל כאן כ"שליש אמצעי דתפארת"? זאת אומרת, שאני לוקח את כל החסרונות מלמטה, מנה"י, ומעלה אותם לבורא שזה בשבילי שליש עליון, חב"ד חג"ת עד אמצע התפארת, ואני באמצע אפס, אני כלול מהחסרונות של החבר וגדלות הבורא, זה בעצם האני, כל הרצון שלי עובד על שתי ההבחנות הללו. בואו נתאר את זה.

*

ממה נכלל כל חבר וחבר מהעבודה הזאת שעליה דיברנו עכשיו? ממה נכללת הנשמה שלנו, ומה היא כוללת? כנראה מהחיסרון של כל החברים, מהתנה"י שלהם, ומגדלות הבורא, מהאור שמתקן אותם, את התנה"י האלו וממלא אותם. זה בעצם כל אחד ואחד. ובעצמו, יש לו אמצע התפארת, רק ניצוץ שממנו הוא עובד, שגם הוא לא על חשבון עצמו אלא הבורא נתן לו אותו, ויוצא שהוא באמת נמצא אז בהשפעה נקייה. והשליש אמצעי דתפארת הופך להיות ממש דומה לבורא, כלול מכל הרצונות ומכל האורות שהבורא הקדיש לבריאה.

*

קריין: קטע מספר 24 מתוך מאמר "תפלת רבים" של רב"ש.

"אם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה' יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו. ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה' יעזור להכלל כולו, ויתן לו הרגשה זו, היינו, שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה', שתהיה לו נחת רוח. והיות שבכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, לכן הוא נותן את האתערותא דלתתא. והאתערותא דלעילא יקבלו אחרים, היינו למי שהקב"ה יודע, שיהיה מזה יותר תועלת לה'."

(רב"ש - א'. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)

איך אנחנו בוחרים בחבר שמתאים לו שאני אעשה עבודה בשבילו כי הוא יכול לעשות יותר נחת רוח לבורא ממני? נגיד שאני בוחר באחד, מה קורה עם האחרים שלא כל כך נראה בעיניי שמגיע להם לזכות? איך אני עושה את זה? איך אני בוחר מיהו החבר שמיועד לתפילות שלי, שאני את כול כולי משקיע בו, כי הוא ייתן נחת רוח לבורא הכי טוב מכולם, הוא הגדול מכולם? לפי מה אני שוקל אותו? איך אנחנו רואים את זה לעומת זה? כאן אנחנו צריכים לבחור.

"אם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה' יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו."

(רב"ש - א'. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)

איך אני בוחר אנשים כאלו, באחד או בכמה? או שכל הקבוצה חייבת להיות נכללת בתוך זה אולי, ואני פועל רק כלפי התשעה, ולא פחות? כאן זה לא מובן. מה אתם חושבים?

*

(סוף השיעור)