סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 06.03.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
"בניין החברה העתידית" – קטעים נבחרים ממאמרי בעל הסולם
קריין: קטעים בנושא "בניין החברה העתידית" - קטעים נבחרים ממאמרי בעל הסולם, המשך מציטוט מספר 9. הציטוט מתוך בעל הסולם, "מצווה אחת".
"המצווה הראשונה והיחידה, שתהיה בטוחה יותר לשאיפה לבא ל"לשמה", היא, לקבל על עצמו שלא לעבוד לצורכו, אלא במידת ההכרחיות לעבוד בהם, כלומר, בדיוק עד לידי סיפוק קיומו בלבד. ובשאר הזמן, יעבוד למען הציבור, להושיע נדכאים, ולכל בריה בעולם הצריכה ישועה והטבה.
במצווה הזו יש שתי מעלות:
אחת, אשר כל אחד יבין, שעובד, מפני שעבודה זו מאושרת ומוסכמת ע"י כל בני העולם.
והשנית, מפני שיכול להיות שמצווה זו היא המכשירה אותו טוב יותר, לבוא לקיום תורה ומצוות לשמה, - היות שההכנה הנ"ל היא חלק מהמטרה - כי בהרגלו לעבוד את הבריות, הרי הוא עושה לאחרים ולטובתם, ולא לעצמו, ואם כן לאט לאט, יוכשר לעשות מצוות השם בתנאי הנרצה, לטובת הבורא ית', ולא לטובת עצמו. - ומובן שהכוונה צריכה להיות למען קיום מצוות השם ית'."
(בעל הסולם. "מצווה אחת")
שאלה: מה זאת אומרת, "המצווה הראשונה והיחידה, שתהיה בטוחה יותר לשאיפה לבא ל"לשמה", היא, לקבל על עצמו שלא לעבוד לצורכו, אלא במידת ההכרחיות לעבוד בהם " איזו מצווה זאת? איך אפשר להגיע ללשמה רק על הסעיף הזה?
זה התנאי להיכנס לשמה, שאני לא מקבל לעצמי כלום. מפני שאני בהמה וחייב להתקיים, מה שהבהמה שלי צריכה זה נקרא "לא יגונה ולא ישובח"1, זה נקרא הכרחי, על זה אין חשבון. מה אתה שואל?
שאלה: למה בעל הסולם קורא לזה "המצווה הראשונה והיחידה"?
אני מקבל את זה כמצווה. זאת אומרת, שמצווה עלי לאכול, לשתות, לסדר את הבית שלי, כל מה שיהיה בתוך הבית, שאני אחיה נורמלי וטוב בהתאם למאה עשרים ואחד שאנחנו קיימים היום, אני מקבל את זה כציווי. ולא שאני אחיה עכשיו, אתה יודע כמו ששם מישהו על הספסל בפרק. אני חייב לדאוג לעצמי ולא ליפול על הידיים של החברה. ולא לדפוק בדלתות של ביטוח לאומי ולעבור מדלת לדלת, אמנם שבזה אני הייתי מרוויח הרבה יותר.
היו לי כאלה, שהייתי בבני ברק. שאלתי אותם, הם היו מרוויחים באותם הזמנים ארבע מאות שקל ביום, זה היה הרבה יותר ממשכורת ממוצעת, והם עוברים ביום מדלת לדלת וככה זה היה. יש כאן עוד כמה אנשים שזוכרים, היו לנו שניים, אחד הוא עכשיו במוסקבה גם כן אוסף נדבות כבר מזמן באיזה ישיבה, והשני שהיה חי טוב היה אומר, אני לא לוקח מהבית כלום כשאני יוצא מהבית, כשחוזר יש לי שני כיסים [מלאים].
תלמיד: זה מזכיר לי את ההסתדרות, ככה הם דיברו, לעזור לנדכאים. בעל הסולם כותב פה, "במצווה הזו יש שתי מעלות:"
מקבלים את זה כמצווה, שאני חייב לא ליפול על הידיים של החברה, על העם, עם כל הפריבילגיות שכאילו מגיע לי, אני חייב ללכת לעבוד ולספק לעצמי את הכול. אז אתה אומר, מה, לאן הולך לעבוד, מה הוא מרוויח? אני ארוויח כמה שאני צריך כדי להתקיים, זה הכול.
תלמיד: חשוב מה סוג העבודה?
שום דבר.
תלמיד: לא חשוב מה שאתה עושה?
שום דבר, אפילו לא מדבר על זה, זה גם כן איזה מנהג המודרני שהחרדים הולכים ללמוד באוניברסיטה וכן הלאה, לא היה דבר כזה אף פעם. אתה לומד תורה, אתה צריך עכשיו לפרנס משפחה. לך תפרנס משפחה. לך תעבוד, תלמד משהו וזהו.
מה היה עם הרב"ש? לבעל הסולם היה תלמיד אחד שעבד בבניין, אז רב"ש הלך אליו. הוא אמר, אני אראה לך איך עושים כיפוף ברזל לפני ששמים בטון. אז לקח חוט ברזל ואמר, זה ככה וככה. אתה תבוא מחר לאיזה מקום עבודה, שלח אותו, אתה תראה לו איך אתה עושה ותתקבל. ובאמת קיבלו אותו ולמד בזה. תפסן ברזל, זה הכול. לא היו אוניברסיטאות, לא היה כלום. כי אדם היה צריך לדאוג לפרנס משפחה, לא יותר.
תלמיד: אני מבין שבלי זה אי אפשר, אי אפשר להתקדם. יזרקו אותך מהבית. אבל למה הוא טוען שהמצווה הזאת יש לה שתי מעלות, לא ברור לי?
עכשיו אתה שואל כבר משהו אחר. "אחת, אשר כל אחד יבין, שעובד, מפני שעבודה זו מאושרת ומוסכמת ע"י כל בני העולם."
תלמיד: זו פרנסה.
זו לא רק פרנסה, הוא מרוויח אך ורק כדי לספק לעצמו את הצרכים, אבל כל היתר הוא מוכן למסור לכל העולם, לכל מי שזקוק. הלאה.
"והשנית, מפני שיכול להיות שמצווה זו היא המכשירה אותו טוב יותר," כי למה מכשירה אותו? שההכנה הזאת שהוא עושה זה חלק מהמטרה. הרי הוא עובד למען הזולת והוא מתחבר עם הזולת, אז זה חלק מהמטרה.
תלמיד: יש דבר כזה היום?
לא, אבל לאט לאט. אנחנו צריכים ללמוד מכל הדברים האלה, איך לאט לאט האנושות יכולה לנוע לכיוון זה. או שאתה עכשיו עובר חס ושלום מלחמה, ואז מה קורה אתך לא ידוע אחרי זה, עם כל הפצצות וצונמי וכל הדברים, או שאתה באיזשהו צורה, אולי ללא כאלה מצבים הטרגיים, אתה מגיע לזה שאתה מבין שצריכים להגביל את עצמנו, שבכל זאת הטבע יעשה ככה. הטבע לא יעשה לך או מלחמה או תיקון העולם, זה בהדרגה, ואז אתה תראה שאפשרי לעשות משהו באמצע, שאתה יכול להסביר לאנשים שכדאי ושצריכים לשנות את החברה האנושית.
אתה תראה איזה בעיות יהיו, זה לא יאומן כמה שאנחנו מפזרים לכלי נשק ולכל הדברים, זה לא יאומן, תשעים אחוז מכל מה שאנחנו מרוויחים, אנחנו פשוט זורקים לכלום. קיימים מפירורים שנשארים לנו, בגלל האגו שלנו.
תלמיד: זה מה שאוכל אותי. שאתה רואה שבאמת יש לך את המגמות האלה שלאף אחד לא אכפת מהשני.
כן, זה ברור לנו. אין לך ברירה, אלא רק לקבל את שיטת ישראל ואז יוכל לתקן משהו, חוץ מזה כלום. אבל עוד מעט זה יתגלה יותר. נשאלת השאלה באיזה צורה זה יבוא? מצד עם ישראל לא, מצידנו יכול להיות שכן אבל אין לנו מספיק כוחות, מצד אומות העולם יש סיכוי, כי מיום ליום מתחילים להתקרב אלייך עם הסכינים ואני לא יודע מה יהיה, ואנחנו צריכים ממש בכל הכוח בכל זאת להמשיך להסביר ובכל מקום להכניס את עצמנו ולהסביר שבכל המצב הזה, שעכשיו אנחנו נותנים לאומות העולם להתנפל כנגדנו מפני שאנחנו לא מגישים את שיטת התיקון, "זה כנגד זה ברא א-לוהים", או זה קם או זה עולה. ולכן אם אנחנו לא נעלה עם ההסבר אז יהיה גרוע מאוד.
תלמיד: יש השגחה פרטית?
מה זה פרטית?
תלמיד: אתה יודע, איזושהי השגחה מלמעלה בכל זאת שלא נגיע למלחמת עולם, כמו שאתה אומר.
לא, מה פתאום.
תלמיד: אין דבר כזה השגחה פרטית?
למה אתה קורא לזה השגחה פרטית? ישנה השגחה להביא את הכל העולם לתיקון וסוף התיקון הוא כבר ברור וקיים.
תלמיד: שלא יהיה קיצוני כזה כמו שאתה אומר, מלחמה, אני רק חושב על זה נהייה לי צמרמורת.
אז תעשה משהו. במה צמרמורת. תעשה משהו, אתה מה, אתה גבר?
תלמיד: אנחנו יושבים פה עכשיו לפנות בוקר
לא, זה לא נקרא שאתה עושה משהו.
תלמיד: מה אנחנו עושים פה בדיוק?
אתה בזה לא משכנע אף אחד, אתה צריך למשוך את הכל העולם לתיקון ולא שאתה יושב כאן. זה שאתה יושב כאן זו צורה אגואיסטית ביותר.
תלמיד: יכולתי להיות תחת שמיכת הפוך עכשיו.
אין יותר אגואיסטי ממה שאתה עושה כאן. אתה יושב כאן כדי להבטיח לעצמך את העולם הזה והעולם הבא, ובצורה שתביא לי את שניהם יחד, כאן ועכשיו.
תלמיד: אנחנו לא משתדלים לעשות פה עבודה כלשהי?
איזו עבודה? זאת העבודה שלך עכשיו.
תלמיד: רואים אותנו עכשיו בכל המסכים, אתה מלמד אותנו, אנחנו עייפים ונרדמים, אבל עושים עבודה כלשהי, או שגם זה לא נקרא?
לפי מה שמתרחש בעולם זה לא נקרא.
תלמיד: מה לעשות?
אמרתי לך כבר, לפרסם בכל הכוח.
תלמיד: הפצה.
כן.
קריין: קטע מס' 10 מתוך בעל הסולם מאמר "השלום".
"מוטב לנו, לבוא לעמק השוה, ולקבל את דברי המקובלים, אשר "הטבע" עולה בחשבון "אלהים", דהיינו, במספר פ"ו. ואז, אוכל לקרות את "חוקי אלקים" בשם "מצות הטבע", או להיפך ("מצות אלקים" בשם "חוקי הטבע"). כי היינו הך, ולא נאריך במלות על לא דבר."
(בעל הסולם. "השלום")
זה פשוט מאוד, יש לנו את הטבע, בטבע הזה יש לנו חוקים, כל החוקים האלה מנוהלים ומכוונים כדי לקשור את כל חוקי הטבע, כל צורות הטבע, כל רמות הטבע למנגנון אחד אינטגרלי. בכוונה כל המנגנון הזה, כאילו, כביכול נשבר כלפי האדם, כלפי בני האדם, כמו פאזל נניח. ואנחנו חייבים לאסוף את הפאזל הזה, כדי ללמוד את חוקי הטבע, צורות ההתקשרות, התהליכים, שהחוקים האלה הם קיימים, עוזרים ותומכים זה בזה, את זה אנחנו צריכים לעשות. מתוך כך שאנחנו לומדים את זה "ממעשיך הכרנוך", אנחנו נכיר את הבורא. עד כדי כך שנבין את הפעולות שלו מתחילתן ועד סופן, עד כמה שהן טובות, ובזה אנחנו נהייה דבוקים בו, שזאת מטרת הבריאה, מטרת הפעולות שלנו בלאסוף את הפאזל.
לכן החוקים שאנחנו מגלים בזמן שאנחנו הולכים להתחבר יותר ויותר, הם חוקי הטבע העליון, הם חוקים שאנחנו צריכים לדעת ולקיים ואין אחרים, אין אחרים. רק את זה אנחנו צריכים, חוקי החיבור בצורה הדרגתית שאנחנו נרכוש, ומזה נלמד ונבין את הבורא כחוק העליון.
שאלה: כל אדם בעצם פוחד מהמכות, מהבורא.
זה טבעי, ודאי.
תלמיד: אפילו אדם חילוני.
כי אנחנו רצון לקבל, זה ברור.
תלמיד: אדם מוכן לעשות הרבה דברים כדי שלא יקרה לו כלום, לתת צדקה ועוד. אני חושב שהוא גם היה מוכן להתחבר או לפחות להיות בנטייה לזה, פשוט הוא לא רואה שזה קשור, שזה יכול לפתור לו את הבעיה.
נכון, ואז יש את הטענה למה זה "תורת הנסתר".
תלמיד: אם הוא היה באמת מבין שזה כך, הוא היה עושה הרבה דברים יותר קשים. כי עושים צומות, מה לא עושים, רק כדי להינצל ושהבורא לא יזיק להם.
אנחנו למדנו בהקדמה לתלמוד עשר הספירות שבעל הסולם שואל, אז למה בעולמנו אין גילוי של ההשגחה אלא ההשגחה נסתרת ולא גלויה, כי אם הייתה השגחה גלויה, כל באי העולם היו צדיקים גמורים. יפה, אתה שואל כמו בעל הסולם, מה אתה תענה כמו בעל הסולם?
תלמיד: רק שיהיה קצת קשר.
לפחות תיפתח במשהו את עצמך, אז אנחנו נקיים הכול. אם בראת בנו יצר רע, רצון לקבל שהוא רוצה ליהנות, אם אני רואה שעל ידי זה אני אסבול אז בטח שאני לא אעשה. ואם אני אראה שעל ידי זה אני אהנה ולא יהיה לי מזה כלום, אז ודאי שאני אעשה. אז אתה רוצה השגחה גלויה, אבל אם היינו בהשגחה גלויה היינו חיות, בהמות, צמחים, לא בני אדם. בן אדם חייב להגיע דרך השגחה נסתרת, לזה שהוא לעצמו בונה את הדמות של ההשגחה הגלויה וכך מתקיים.
זאת אומרת, שאני בהסתרה מקיים את כל חוקי הטבע. כי אם הם מתגלים אז ודאי שאני [פועל] אוטומטית, לא שואלים אותי ולא כלום, אז אני פועל כך וכך, אז כל הזמן מזיז את עצמי. הרצון לקבל בלי לשאול אותי כבר עושה את הדברים האלה, כמו שהוא עושה בגוף שלי. בגוף שלך עכשיו נעשות אלפי אלפי פעולות. איך לא שואלים אותי? כי זאת בהמה, נכון או לא? זאת בהמה והיא יודעת איך לפעול, כל דבר, כל דבר מקסימום לטובת עצמה.
עכשיו אתה רוצה שאני אקיים גם במודעות שלי, ברצון שלי שלמעלה מהבהמה, איפה שזה נקרא אדם, שאני גם את זה אקיים בצורה שזה יהיה גלוי? אז זה יהיה מלאך. אבל אדם הוא זה שעובד בנסתר כמו שזה גלוי. ועל זה אל תתלונן, אחרת אתה מבקש שוב להחזיר אותך למצב ש..
אז או שנותנים לך מצוות, יגידו לך את זה, את זה תעשה, יהיה לך גן עדן, אז אתה לוקח, זה הוא שעושה, או שאתה תקיים נגד הרצון שלך, שזה הטבע, תעלה את עצמך למעלה מהרצון, כאדם. יש רצון דומם צומח חי, אם אתה רוצה לעלות לדרגת המדבר, אתה חייב לעבור לפעולות למעלה מהדעת.
תלמיד: אז מה אנחנו מסבירים לעם ישראל, לכל האנושות על זה?
לא, אל תסביר להם את זה. לא, להם רק להסביר שכדאי לנו, "חבר'ה, כדאי לנו להתחבר כדי להימנע מהמכות".
תלמיד: אז על זה אני מדבר, אבל למה אי אפשר להבין את זה?
כי זה לא ברור, לא ברור שזה קשור לזה.
תלמיד: על זה אני מדבר, איך לקשור את זה?
לקשור זה פשוט מאוד, תשמע את אומות העולם, הם אומרים שאתה אשם בכל דבר.
תלמיד: לא, אני רוצה להבין את המהות. נניח עוד מעט יהיה פורים ואנשים יצומו, ובזה הם יחשבו שהבורא יעזור להם, יתן להם בריאות וכסף על הצום הזה. למה המקובלים לא קבעו שעל ידי זה שהם יתחברו אחד עם השני, לא יזיקו לפחות, יהיה להם גם טוב?
מקובלים קובעים את זה, הם מסבירים את זה, אבל אף אחד לא שומע בגלל שזה נגד הרצון לקבל. אתה לא מקבל שום דבר במקום, אין לך תמיכה, הבורא מסדר לך כך שאין לזה הסכמה חברתית, כדי שתהיה לך בזה בחירה חופשית.
תלמיד: אז מה הפתרון?
הפתרון? לבנות חברה קטנה, שהיא תקיים את עצמה ותשכנע את כל חבריה בזה, שאת זה צריכים לעשות.
כבר שואלים יותר פנימה, יותר פנימה, יותר לעניין, יותר קצר, זה טוב.
שאלה: אמרת עכשיו שהפתרון הוא לבנות חברה קטנה, זה אנחנו?
אם זאת חברה שמחייבת אתכם לקיים את חוקי הטבע, שזה חוקי התורה ושזה המצוות כמו שהוא אומר, וא-לוהים זה הטבע וכולי, אז כן.
תלמיד: אז אנחנו אמורים להיות דוגמה?
אנחנו עלולים להיות דוגמה, מחויבים להיות דוגמה. על זה יש לך מלא פסוקים גם כן.
תלמיד: אם אנחנו יושבים פה כל כך הרבה שנים, ולא מצליחים להיות דוגמה, מה זה אומר עלינו?
זה לא אומר כלום. עשרים, שלושים שנה אם אתה יושב ואתה מצפה לישועה, שאתה תתחיל לצאת מהרצון לקבל שלך, זה בסדר. אתה עובר תיקונים, רק התיקונים האלה לא הגיעו עדיין לסאה, שכבר אתה מתחיל לקיים את זה בפועל, שזה מגולה לך, זה העניין.
היום, עכשיו, אתה כבר ברוחניות, אבל לא מגלים לך את זה. תינוק מבין באיזה עולם הוא נמצא? גם לא. לא מגלים, כי זה יקלקל אותך. אתה עדיין צריך להרגיש שאתה באפס, אין לך כלום ואפילו פחות מכלום.
תלמיד: הבורא מדי פעם מגלה לנו איזה טפח ממה שנקרא "חיבור אמתי".
קצת, כן.
תלמיד: אבל מהצד השני, הוא זורק אותנו למשהו יותר רחוק מזה.
אלא מה אתה רוצה?
תלמיד: קשה לנו לראות אפילו בחברים שנמצאים פה. יש חברים שנמצאים ממש זמן קצר, שמראים לנו דוגמה הרבה יותר מחברים שנמצאים חמש עשרה שנה.
מסדרים לך את כל זה מלמעלה כדי להכשיל. ואתה צריך לקבל את זה, לסגור עיניים ולהגיד, "לא אכפת לי, אני הולך למעלה מהדעת".
תלמיד: לדוגמה, חבר שנמצא פה חמש עשרה שנה, הבורא מראה לך שהוא לא הוסיף אפילו גרם.
הוא מראה לך, אז מה לעשות?
תלמיד: איך אתה לוקח חבר כזה ומביא אותו לכף זכות?
אתה חייב להיות בעל מנת להשפיע. נותנים לך הזדמנויות מלמעלה לקבל את הדברים האלה על מנת להשפיע. אם אתה היית רואה שכולם מצליחים, גם את זה יראו לך לפעמים, ואז אתה תצטער על זה, "אז איפה אני, מה אני?". אבל זה בצורה גשמית, כמו שאימא שלך אולי אמרה לך, "למה אתה לא לוקח דוגמה ממנו? תראה כמה הוא חכם, איך הוא זריז."
תלמיד: כן, כאילו שאתה מצפה שהבורא יראה לך.
לא, אני לא רוצה. הבורא מצפה שאתה תעשה את זה למעלה מהדעת, ללא שכר.
תלמיד: כן, אבל התינוק רוצה לראות דוגמה מהגדול.
התינוק ברוחניות, לא.
תלמיד: ההתבטלות מלמדת אותו.
ברוחניות גדלים למינוס. מינוס אחד, מינוס שתים, מינוס שלוש, וכן הלאה.
שאלה: במשפטים יש כזה דבר, שאי ידיעת החוק לא פוטרת מאחריות.
כן.
תלמיד: אז אולי הגיע הזמן שאנחנו נפתח כאלה חוגים להסבר חוקי הטבע שאנחנו לא מכירים?
אתה לומד את זה בחכמת הקבלה, עביות, מסך, אור חוזר, צמצום, נרנח"י. זה חוקי הטבע.
תלמיד: יש לנו אחוז אחד רק שמגיע. מה נעשה עם התשעים ותשעה?
מה תסביר להם?
תלמיד: נסביר להם בשפה אחרת שיש חוקים שאנחנו לא יודעים.
תחבר את זה בשפה אחרת, נראה. אתה לא יודע על מה אתה מדבר בכלל. תנסה. אתה יודע לכתוב, בבקשה, תכתוב. יכול להיות שיצא לך משהו, לא יודע.
שאלה: יש לי הרושם שבאומות העולם יותר קל להפיץ את התכנים, פחות או יותר. אני שומע הרצאות של אלפי אנשים, גם מדענים וגם לא מדענים, שמדברים שאנחנו ברשת ובחיבור אחד, ואפילו על תפיסת המציאות. אבל פה בארץ כל כך קשה לחדור. אני לא מבין למה פה דווקא, שיש לנו את התפקיד, זה קשה מאוד. אנחנו רואים באיזה מאמצים הבאנו לגני התערוכה כמה מאות. למה זה? למה שם זה יותר קל נראה לי?
זה נקרא "קשה עורף", מה לעשות.
תלמיד: "קשה עורף" למה מיועד?
לכל דבר ששייך לתיקון.
תלמיד: עם ישראל הוא "קשה עורף"?
כן, עם קשה עורף זה עם ישראל, ודאי. עליו מדובר, ובצורה גלויה כותבים על זה. מקובלים וחכמים מכל הדורות כך כתבו. זה עלינו ודאי.
תלמיד: אז זה לא אומות העולם?
לא, לאומות העולם יש רצון קטן, טוב, יפה. הם דווקא לא. כל הרע שיש באומות העולם, זה אנחנו מחדירים להם. אין להם.
תלמיד: אני פשוט בהלם שאני שומע הרצאות של אלפי אנשים ששומעים תכנים של חכמת הקבלה, ופה זה כך.
אתה יכול להצליח בכל ההרצאות שאתה רוצה בתנאי שאתה לא דורש מהקהל חיבור. אם אתה לא דורש מהקהל חיבור, אתה יכול לעשות הרצאות מול אלפים, מיליונים, ולהיות מפורסם ממש. אבל אם אתה מתחיל לדבר נגד הרצון לקבל, מה? עד כאן.
אתה תצטרך אם כך, או שזו חכמת הקבלה שאתה מספר על כל מיני דברים ונשמות, או שאתה מצרף לזה מצוות, שזה נותן להם איזה ביטחון, עולם הבא, א-לוהים, תפילה, כל מיני חגים, נותן להם איזו ביתיות כזאת, כך זה. אבל אם אתה מסביר להם באופן מעשי, כמו שהוא אומר עכשיו, שחוקי הטבע הם המצוות, הם הפקודות שאנחנו צריכים לקיים, וזה הכול סך הכול "ואהבת לרעך כמוך", וזה מתפרש לחיבור בין בני אדם, וכן הלאה, אם אתה בצורה כזאת רוצה להעביר את זה לבני אדם, אף אחד לא יבוא אליך.
תלמיד: אם אני מוכיח להם שחוקי הטבע האלה יצילו את החיים שלהם.
איך?
תלמיד: נניח, אם הייתי מצליח.
לא, הבורא לא ייתן לך את זה לעשות.
תלמיד: למה?
כי אז אתה עושה מהם בהמות, חיות הקודש.
תלמיד: אני מדבר על להוכיח במה שאנחנו מסוגלים.
במה? אתה לא יכול להוכיח אפילו לחברים שלך, או יחד עם החברים שלך על עצמך. אתה מבין מה קורה כאן? אנחנו לא יכולים להוכיח שהחיבור זה ההצלה. שמענו על זה, עשר, עשרים שנה, אנחנו שומעים, אז מה? החברה שלנו מחזיקה את עצמה ממש בחסד עליון, כי יש לה תפקיד, אין חברה אחרת.
כל חברה אחרת חיה או מהמצוות שמקיימים ליד זה, והם שייכים לדת, או מתוך סיפורים למיניהם, רוחניים כאילו. כל מיני דברים כאלה. או שהם משייכים את זה לחיבור בבית, במשפחה, יש כאלה. אבל לחיבור, שרק מתוך חיבור ורק לשם חיבור מתעסקים, אין. זה כל העניין. לכן מועטים הם ישראל, מה שנקרא.
תלמיד: אני לא מדבר על מקומות שציינת עכשיו, שיוצרים איזה שקט לכאורה. אבל רוב העם לא נמצא בשקט, ברוגע. יש מצב של אי רוגע. אולי צריך להכניס לשם את זה.
ננסה. נעשה כך, נעבור את פורים, אולי גם את פסח, לקראת פסח נתחיל אולי איזו פעולה. בינתיים, אנחנו נמצאים בהתאוששות, זה מה שאני מרגיש בחברה. תראה, אפילו הקבוצות האלו הם ממש חצי בכל מקום. מה לעשות. זה צריך להיות כך אחרי הכנס, ועוד מעט זה יחזור.
בכל זאת, אם אנחנו מסתכלים בצורה בריאה וישירה, שזה באמת הכי קשה אבל זו האמת, אז חוץ מהחיבור בעשיריות אין מה לעשות. או שאנחנו נתקעים בזה. אבל כאן אנחנו נמצאים כמו שבעל הסולם אומר על המלחמות שהיו בזמן בית המקדש, שהיו ממש שוחטים זה את זה, לא יכולים לסבול את זה, ולא רצו את זה. וכשקם בית המקדש מיד התחילה ירידה, נפילה, וכן הלאה. אנחנו נמצאים במצב שאנחנו כאילו מתקדמים לזה. זו אש מה שיש לפנינו.
לכן צריכים גם להודות על זה שהבורא מחזיק, ושאנחנו מסוגלים. ובכל זאת מיום ליום עוד באים ועוד שומעים ועוד מתקדמים איכשהו, ויש התקדמות. אתה סובל בכל רגע ורגע שאתה נמצא כאילו ללא תכלית, ואין פיצוי, ואין כלום, אבל אתה לא יודע איזה שכר יש לך בזה. שכר של דרגת האדם, שאתה לא מקבל כבהמה כל מיני פיתויים ופיצויים. אבל כך זה, הכול למעלה מהדעת.
(סוף השיעור)
-
"לא יגונה ולא ישובח." (חידושי אגדות בבא בתרא דף פ', של המהרש"א)↩