שיעור בוקר 01.05.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א',

מאמר "שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל"

אנחנו שמענו מאמר מ"שלבי הסולם" כרך ה', על הפסוק מתלמוד בבלי, מסכת עוקצין, "שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל".

מה ההבדל בין שלום אחרי מחלוקת לבין שלום לפני מחלוקת? הרי יותר טוב שאף פעם אין מחלוקת. בשביל מה להיות אויבים, שונאים, בשביל מה לריב ואחר כך לעשות שלום? האם זה יותר טוב מאשר שנהיה כל הזמן באהבה, באחדות, בחברות, שיהיה שלום? למה צריכים דווקא תקופות רעות? מה התועלת מהן לתקופות הטובות אם נשיג אותן אחר כך, ששלום אחרי מלחמה יותר טוב מאשר שלום ללא מלחמה?

בעולם הזה זה לא ברור. כי בעולם הזה הכול נעשה בכלים דקבלה, הכלים לא משתנים. אם הכלים לא משתנים והם נשארים אגואיסטים, אז בשביל מה לי סתם לסבול את המלחמה אם אני יכול לעשות שלום עוד לפני שאני הולך לריב? כי אז אני עושה שלום וחי טוב, בשקט, בלי סבל. אם אני מגיע לשלום אחרי מלחמה, אז אני מבין שהמלחמה היא לא דבר טוב, כי בעצם המלחמה לא נותנת לי כלום, רק להבין שכדאי לעשות שלום. ומפני שלא היה לי שכל לעשות שלום לפני המלחמה, לא לגרום, לא להידרדר למלחמה, אז עכשיו אחרי המלחמה אני עושה שלום, שומר עליו ככל שאני יכול, עד שמצטבר שוב רצון לקבל ושוב זורק אותי למלחמות. כלומר הדרישה שלו נעשתה יותר ממה שאני יכול לעצור את עצמי מלהיות במלחמה. וכך זה חוזר חלילה ולא נותן לי שום אפשרות להימנע ממלחמות.

אבל אנחנו רואים לפי ההיסטוריה, שהמלחמות עצמן בעולם הזה לא עושות לאדם שום הכנה, לא משאירות איזה רשימו, כך שבאמת אפשר על ידי סיכום התוצאות משלום ומלחמה להסיק מסקנה אחת חדה, שאין מלחמות. למה? כי הרצון לקבל כל הזמן גדל. אם הרצון לקבל היה אותו רצון לקבל, אז הרשימו היה נשאר, והייתי איכשהו באמת שומר את עצמי לא להיכנס לצרות, למלחמות. אבל הרצון לקבל כל הזמן גדל, הרצון לקבל חדש, הרשימו הקודם כבר לא שולט, והוא רוצה למלאות את עצמו אפילו על חשבון האחר, ושוב נכנסים למלחמה.

במסגרת העולם הזה הסיבה היא שהרשימות עולות, הרצון לקבל עולה וזורק אותנו שוב למלחמה. ואנחנו כביכול לא אשמים, אלא נכנסים בעל כורחנו שוב ושוב לתסבוכת הזאת, ואם היינו יכולים, אז היינו יכולים למנוע. ברוחניות הסיבתיות היא אחרת. אפילו שהיה אפשר למנוע מלחמה, אז לא, אף פעם אסור לנו לעצור את המלחמות ברוחניות. ההיפך, שלום אחרי מלחמה, ששלום הוא מידת השלמות שמתגלה, "שלם" זה הקדוש ברוך הוא, זו המידה של הבורא, אז הדבקות למידה הזאת מתגלה רק על ידי מלחמה.

זה מפני שהמלחמה זו התמוטטות, מלחמה היא פעולה, שבמשך המלחמה הכוונה על מנת לקבל מתמוטטת ומתחלפת לכוונה בעל מנת להשפיע, ובא כלי חדש שלא היה לפני המלחמה ושלא יכול לצאת אלא רק בתהליך של המלחמה, והכלי הזה הוא כלי להחזיק את השלום. לכן בלי להיכנס לקו שמאל, למחלוקת בין שמאל לימין, לתיקונים של קו שמאל, אי אפשר להשיג את הכלי לשלום האמיתי, זאת אומרת לשלמות האמיתית.

ומכאן יש לנו את כל העניין של עליות וירידות, המערבולת הזאת שאדם נמצא בה בתהליך ההתפתחות הפנימית הרוחנית שלו, והדברים האלו הם הגורמים להיווצרות הכלים החדשים לשלמות.

תלמיד: בשביל מה להיכנס למלחמה בזמן ההכנה?

אתה אומר כך. אם אנחנו יוצאים מעבר למחסום ששם ברור לי ימין ושמאל, טוב ורע, זה איכשהו מתגלה, אז ברור לי שאני נמצא במחלוקת ואני צריך לברר על ידה מה קורה, איך לבנות כלים חדשים, לכן זה באמת כדאי. ואילו עכשיו כשאני נמצא לפני המחסום, אני לא יודע בכלל איפה אני נמצא, אני אפילו לא יודע איזה כוחות הם טובים, רעים, והאם בכלל אני נמצא בזמן המלחמה, כלומר אני נמצא בהיסח דעת, לכן מה התועלת מהמצבים האלו?

קודם כל מה שקורה מעבר למחסום, גם זה לא נכון. גם מעבר למחסום, בן אדם כשמגיע למצבים שנמצא כבר ברוחניות, כל פעם כשהוא הולך להשיג מדרגה יותר גבוהה, הוא נמצא במחלוקת, במלחמה בין ימין ושמאל, אבל הוא לא יודע מה זה ימין ומה זה שמאל, הוא לא מכיר בדיוק שאלו תכונות הבורא ואלו תכונות הנברא. הסיטרא אחרא מתלבשת בציורים מאוד יפים ומבלבלת אותו, עד שהוא מגלה את התבונה לעלות למעלה מהדעת ולבדוק אם הכוחות שפועלים בו עכשיו הם שייכים לימין או לשמאל.

את הבירור הבורא מברר. זה לא שאחרי המחסום אנחנו כבר נמצאים במצב ברור. כי אם הכול ברור, אז זו עבודה בכלים דקבלה, זה מה שאתה מתאר לעצמך - עכשיו נסבול קצת, יהיו לנו בלבולים, ואחרי המחסום אני אראה שזה המלאך הטוב, זה המלאך הרע, אלו הצדיקים, אלו הרשעים, להם זה גן עדן, להם גיהינום, וברור שאני הולך לגן עדן והכול מסתדר. הבירורים האלה הם בירורים בתוך הרצון לקבל, הם בכלי שיש לך עכשיו, בכלי הבהמי. האם כך אתה חושב שמבררים ברוחניות?

הכלי הרוחני הוא כלי דהשפעה, כלי דהשפעה הוא תמיד ההיפך מהכלים הטבעיים שלנו. כשאתה רוכש כלים דהשפעה, אחרי שאתה רוכש אותם אתה יכול לברר מה באמת פועל ברוחניות כימין וכשמאל. אתה צריך לעלות לדרגה למעלה מהדעת, למעלה מכלים דקבלה שלך, למעלה מדעתך הטבעית, ואז הבירורים הם בירורים נכונים, אמיתיים.

לכן זה נקרא שאתה נמצא למעלה מהמחסום. אם אתה מברר בכלים הטבעיים שלך, אז זה נקרא למטה מהמחסום. מה זה המחסום? המחסום זה שאתה נמצא בתוך הכלים דהשפעה. אתה זכית לשלוט בחלק מהם, כי הם נעשים שלך לפי השתוות הצורה, ובחלק הזה אתה מברר, עובד וחי, ובתוך כלים דהשפעה האלו אתה מתפתח.

תלמיד: איך לאבחן שאני נמצא בכלים דהשפעה?

לאבחן שאני נמצא בכלים דהשפעה אני יכול רק אם אני מתייחס למצבי בלמעלה מהדעת, בכוונה מחוץ לגבולי. איך אחרת?

נחזור לענייננו. המלחמות והבלבולים האלו, המחלוקת הזאת שאדם לא מתמצא בה, היא תמיד והרבה יותר. כי סיטרא אחרא אלו אותם הכוחות שעכשיו מבלבלים אותנו, שדווקא בעזרתם אנחנו מבררים את ייחודיות ושלמות הבורא, והכוחות האלה נעשים הרבה יותר גדולים. הם נעשים גדולים לא במישור העולם הזה שמסתירים מאיתנו את הבורא, כמו המנהל שלי בעבודה, אשתי, חברים, ואני בעצמי עם כל מיני הבלבולים הפנימיים שלי. אלא זה נעשה כך שכאילו לבורא יש צורה אחרת מזה שהוא המשפיע, הטוב ומיטיב, השלם, הנצחי וכן הלאה. או שסיטרא אחרא אומרת לי שאני יכול להשיג את השלימות והנצחיות בצורה שהיא לא למעלה מהדעת. הבלבול הוא בכל מיני אופנים על מנת שאני אברר וארכוש כלים דהשפעה. ההסתרה שיש לנו עכשיו מקבלת צורה אחרת, צביון אחר, אבל היא נשארת בצורת הבלבול.

אם אתה רואה את הבורא וכנגדו רואה את כל יתר התכונות, הקליפות, יוצא שאתה ניגש לבירור עם השכל שלך, אז איך אתה יכול לעלות למדרגה הבאה? אתה תמיד חייב לקנות כלים למעלה ממדרגתך, שזה נקרא למעלה מהדעת. כי כלים שהם יותר למעלה הם כלים יותר בהשפעה, בהשפעת יתר ממצבך הנוכחי, ורק על ידם אתה יכול לברר נכון. אם אתה מברר מה שיש לפניך בכלים הנוכחיים, אז אתה תמיד תברר לא נכון.

מה בעצם המצב שקורה לנו תמיד? אני נמצא עכשיו במידת תיקון מסוימת. יש לי רצון לקבל שתיקנתי אותו, שאני רוצה להשפיע על ידו, רכשתי איזו מדרגה ואני עומד על זה. וזה לא חשוב שמלמעלה באו אליי כוחות, ואני תיקנתי את עצמי על ידי המעמד שלי ובעזרת ה', לא חשוב, אלא אני נמצא ברמה מסוימת. גם עכשיו בזמן ההכנה אני נמצא ברמה מסוימת.

מה שקורה, שמביאים אלי את הדרגה הבאה. אני נמצא במצב מסוים, ועכשיו נוחתת עליי דרגה יותר עליונה איך שהיא, העליון לא עושה כלום עם עצמו, הוא פשוט מביא לי את התמונה שלו. ואני צריך לקלוט את התמונה שלו, להסכים איתו, להיכנס להשוואת הצורה אליו. הוא נראה לי ההיפך ממני, הוא יותר משפיע שזה אומר יותר חושך. הוא יותר גדול בהשפעה וזה לגמרי דוחה אותי. כדי להתחיל להסכים איתו אני צריך לא את הכלים שלי, אני צריך את הכלים שלו. אז אני צריך כביכול לקנות את השכל שלו, את היחס שלו לכלים דהשפעה שלו, ורק אז אני מסכים.

הבלבול הוא תמיד נובע מזה שלמדרגה הנוכחית שאני נמצא בה מגיעה מדרגה יותר עליונה שהיא יותר משפיעה, יותר רוחנית, ולכן היא לא מקובלת אצלי בכלל.

תלמיד: כשאדם מוסיף את זה, האם זה נעשה בשבילו יותר ברור?

המדרגה הזאת שעכשיו נוחתת עליי מלמעלה, מתגלה אליי, אני לא מבין שזה העליון, לא יכול להיות. כי בכל כוחי ומאודי אני רואה, מרגיש שזה יותר גרוע, ואם זה יותר גרוע, אז זה לא יכול להיות העליון.

תלמיד: אם אדם נמצא באותו מצב, אז מה יוצא?

אם אני נמצא עכשיו במצב כזה, מה עליי לעשות?

תלמיד: מה ההבדל בין רוחניות וגשמיות?

ההבדל הוא שהעבודה שעושים בגשמיות היא לא עבודה אמיתית. מה זאת אומרת לא עבודה אמיתית? אתה עושה דברים אמיתיים, אבל אתה לא מרגיש שאתה עובד עם דברים אמיתיים ממשיים. אנחנו עושים פעולות רוחניות, אבל לא מרגישים אותן. כמו תינוק, הוא לא יודע שהוא מתפתח. יש לי עכשיו נכד בבית, אני מסתכל מה הוא עושה, איזה שכל יש לו, איזו הבנה? שום דבר. הוא תופס כל דבר ומכניס לפה, דופק עם משהו כמו קוף, מה הוא עושה? אבל זה גורם להתפתחות.

במה אנחנו שונים ממנו? גם אותנו זרקו לאיזשהו מקום, ומחייבים אותנו על ידי מחשבות לשבת כאן, לפתוח ספר. זה כמו שהנכד לקח אתמול מקל ודפק על השולחן, הוא אפילו לא יודע מה הוא עושה, ככה יוצא לו. אז אני עכשיו מסתכל בספר, נתנו לי רצון. אני קורא, ומחייבים אותי במחשבות ובכל מיני אמצעים להתעניין בזה. אני מקווה שתהיה לי כאן תוצאה טובה למה שרע לי. עכשיו אני יכול להוסיף לעבודה שלי אולי איזו נקודה עצמאית, והייתי מעוניין בצורה עצמאית, לא מחויבת מלמעלה, גם להתייחס למה שאני עכשיו עושה.

אם אני אחפש את הנקודה הזאת שהיא תהיה שלי, עצמאית, אז אגלה אחרי כל הנסיבות שלי שמחייבים אותי כמו בובה ממש מלמעלה לעסוק בלימוד, בהפצה, במטבח, בכל מיני דברים, דרך החברה או ישר מלמעלה, או על ידי התכונות הטבעיות שלי. ואם אני ארצה שתהיה לי גם השתתפות משלי, אז רק הנקודה הזאת, הנטייה לזה, הרצון שיהיה רצון חופשי שלי בזה, זו כבר תהיה התחלת הנשמה.

תלמיד: האם צריך שהמלחמות יתפתחו גם לפי בחינות דומם, צומח, חי, מדבר, כדי שהשלום גם יתפתח בצורה כזאת?

המלחמות בהתאם למדרגות הן יותר ויותר גדולות, עד שמגיעים ממש למלחמת עמלק, עד המלחמה הגדולה ביותר, שאז במלחמה האחרונה נהרסת כל הסטרא אחרא, לב האבן. ובכל דרגה ודרגה המלחמה היא בהתאם לאיך שמתגלה הרצון לקבל כנגד הרצון להשפיע, שכל פעם ופעם הניגודיות שלהם מתבארת יותר ויותר לעיני האדם.

ההבדל הוא, כמו שכתוב, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. קודם לא הרגשת שאתה נמצא במחלוקת, במלחמה בגלל דברים גלובליים, אבל אחר כך אלו יותר ויותר דקויות, שמי שמסתכל מהצד לא מבין מה יש לך, הוא בכלל לא מרגיש שזה קורה. ואילו אתה רגיש לזה, כך שאתה לא מסוגל לסבול לרגע אחד. הרגישות עולה, מידת הבירור עולה, עד שנעלם כל השוני בין הדעה שלך לדעה של הבורא.

תלמיד: המלחמות, הם העבודה העיקרית. האם אנחנו צריכים להשתוקק למלחמות או להשתוקק לשלום?

ודאי שאנחנו צריכים להשתוקק לשלום ואף פעם לא לרצות מלחמה. זאת אומרת שאני נמצא במצב שאני בשמחה מתוך זה שאני נמצא באיזו הרגשה של הבורא, נוכחותו, השגחתו בעולם, הרגשת הטוב ומיטיב שפועל עלי, שאני שייך אליו, נכלל בהשגחתו, אלה דברים שלא כדאי לנו לברוח מהם ואנחנו צריכים להחזיק בהם כי במצבים האלו אנחנו יותר קרובים לבורא.

יותר קרובים, אם אתה מקבל את הדברים האלה בעל מנת להשפיע, לא בעל מנת לקבל. מצווה גדולה להיות בשמחה, שאתה לא נמצא בשמחה של פירוד אלא שמחה של דבקות. אם כתוצאה מהדבקות יש לך שמחה אז זו באמת שמחה של מצווה, של דבקות. אבל אם סתם טוב לך זה טוב של רשעים.

לכן אם אתה זכית לאיזו מדרגה, לאיזה מצב שבו אתה מרגיש שיש לך איזה קשר, והקשר הזה הוא אך ורק הדדי לפי התכונות ולא לפי מה שטוב לך עכשיו בבטן. אמנם גם בבטן זה טוב, זה לא איסור, זו לא עבירה. אבל לפי הכוונות שאתה מחזיק יש לך השתוות, ומתוך זה שיש השתוות בכוונות אתה מרגיש שמחה. אתה לא צריך לברוח מזה ולחפש מלחמות אלא ברגע שהגעת לזה ודאי שתבוא עליך מלחמה, כי הבורא ירצה להגדיל את הקשר ביניכם וזה על ידי גילוי כלים נוספים שצריכים לעבור תיקון.

זאת אומרת מה זה "הבורא רוצה"? מיד מתגלות רשימות חדשות ואז אתה נכנס לרכישת המדרגה החדשה.

תלמיד: בעמוד 420 למטה נכתב, "והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע דקדושה. והסיר מהם את הרצון לקבל לעצמו. ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה".

אנחנו למדנו על מעשה שבירת הכלים בעולם הניקודים ואחר כך בירור של השבירה ותיקון של השבירה. כתוצאה מזה יצא לנו עולם האצילות, עולמות בי"ע דפרודא וקליפות. זה הבירור והתיקון הסופי שרק אפשר לעשות משבירת הכלים. זאת אומרת יש לנו אצילות שזה גלגלתא ועיניים, יש לנו בי"ע שזה גלגלתא עיניים מבוררים ומתוקנים בתוך התכללותם בכלים דאח"פ, אבל כלים דאח"פ לא מתוקנים. אלא בי"ע, אצילות כאילו, גלגלתא ועיניים קיימות בעביות ב' ג' ד', חוץ מגלגלתא עיניים, בז"ק דבינה שזה בריאה, בזעיר אנפין שזה יצירה ובמלכות שזה עשייה.

ולכן זה נקרא בי"ע דפרודא. בעצם זה מבנה של עולם האצילות, מבנה של גלגלתא ועיניים אבל שנמצאים בתוך כלים לא מבוררים. הכלים הלא מבוררים האלו, אח"פ, נמצאים תחת הצמצום, ובתוכם נמצאים הכלים דהשפעה. כלים דהשפעה בתוך כלים דקבלה. ויש לנו גם כלים דקבלה ששייכים לכלים דהשפעה, שנכללים בתוך הכלים דהשפעה. הכלים האלו הם גם מבוררים. הם גורמים לעליית בי"ע לאצילות ויתר הכלים, זאת אומרת, סוג הד' של הכלים, לב האבן, הוא נשאר למטה, במדור הקליפות.

זאת אומרת, גם ללב האבן יש הרבה סוגי לב האבן, לב האבן שהוא כנגד עולמות בריאה, יצירה ועשייה. לכן לב האבן נמצא מחזה דיצירה ומטה, כי מחזה דיצירה ומטה זה נקרא טבור דעולמות בי"ע, בחזה דיצירה. אז החצי התחתון דיצירה, ומלכות, זאת אומרת ועשר ספירות דעשייה, שם זה כלים דקבלה, אלו שאי אפשר לתקן, ממש מטבור עד סיום דבי"ע.

הדבר הזה הוא המתוקן ביותר, המצב הזה הוא המתוקן ביותר, זאת אומרת יש לנו הכנה מצד המערכת החיצונית. הבורא ברא את מערכת ההשפעה וההנהגה שלו, והתיקונים שלו, הכול הוכן לנשמה. כי יש במערכת הזאת כל מיני אפשרויות שיכולות להיות גם בנשמה, זאת אומרת במלכות האמיתית דנקודה המרכזית, דצמצום א'.

עכשיו מה קורה? איך מהנקודה המרכזית הזאת דצמצום א', שאף פעם לא עשינו ממנה שום דבר, ואותה אנחנו צריכים לתקן, ועליה היה צמצום, ועל שום דבר אחר חוץ ממנה, איך אנחנו יכולים בהחלט לברר אותה, ולעשות ממנה משהו. היא הנברא, ומה שעשינו עכשיו בכל העולמות, עם שבירת העולמות, עם תיקון העולמות, עם התקנת כל הא"ק ואבי"ע, אנחנו בסך הכול עשינו שילוב של אותה נקודה מרכזית בט' ראשונות, או בד' בחינות דאור ישר, בג' בחינות הקודמות לה.

זאת אומרת אנחנו צמצמנו את ג' הבחינות הקודמות, עשינו את ג' הבחינות הקודמות כך שהן יהיו מוכנות עכשיו לתיקון של בחינה ד' עצמה. בחינה ד' עצמה נמצאת בצמצום א'. ועכשיו אנחנו לוקחים את בחינה ד', ושמים אותה אחרי כל המערכת הקדושה, שזה נקרא חזה דיצירה. שם נגמרים כל הכלים דהשפעה. א"ק, גלגלתא ועיניים אמיתיים שזה אצילות, התכללות גלגלתא עיניים בכלים דקבלה שזה עולמות בי"ע שנגמרים בחזה דיצירה.

מחזה דיצירה ומטה, יש את מלכות שלהם שאי אפשר לתקן, אלה הקליפות, י"ד ספירות דקליפות, ואנחנו עכשיו כביכול לוקחים את מלכות דצמצום א' המרכזית מאין סוף, ורוצים לחבר אותה עם כל הכלים דהשפעה שנמצאים מאין סוף עד חזה דיצירה.

מה משיגים מזה? אנחנו רוצים באיזושהי צורה לעשות כאן חיבור בין תכונות הבורא לאותה נקודה אמצעית. בינתיים בצמצום, כי הנקודה המרכזית הזאת לא פועלת, ולא יכולה לעשות כלום, היא לא יכולה להשתתף בשום דבר. היא השתתפה בט' ראשונות, ומזה נעשו העולמות, אבל איך לעשות שט' ראשונות באיזו צורה ייכנסו בה? אז אנחנו עושים כאילו פרצוף כזה מלאכותי, ולא מלאכותי, כי כבר הייתה לנו דוגמה כזאת בעולמות, של חיבור מלכות עם ט' ראשונות, וראינו שיכול להיות חיבור של מלכות עם ט' ראשונות, ויכולה לצאת מזה איזו תוצאה על ידי השבירה.

איך שלא יהיה, על ידי השבירה גרמנו לזה שמלכות התחברה עם בינה, ובאיזושהי צורה היא קיימת בתוך כלים דהשפעה. אומנם בתוך כלים דהשפעה היא רק מצמצמת אותם, אבל יש כבר חיבור בצורת הצמצומים. זה נקרא "עולמות", "העלמות". ועכשיו ברור מראש שהם הולכים להישבר, אחרת אין כניסה אחד לתוך האחר. אז אחרי שמחברים את ט' ראשונות ומלכות מגיעים לשבירה. זה כבר אדם הראשון, פרצוף אדם הראשון.

זאת אומרת, יש אותה נקודה מרכזית שמתחברת לחזה דיצירה, שלפניה כל הט' ראשונות, נגיד בצורת העולמות, והיא נשברת יחד איתם, ומקבלת לתוכה את תכונות הבורא. כשהיא מקבלת לתוכה את תכונות הבורא, היא מקבלת אותן בעל מנת לקבל.

מי שובר את מלכות דאין סוף, שמתחילה לקבל בעל מנת לקבל כנגד הצמצום שקודם רוכב עליה? שובר אותה עולם האצילות בעצם, העולמות. הם גורמים לכך, הם כראש כלפי אדם הראשון. אדם הראשון נולד מאבא ואימא, מזו"ן שעלו לאבא ואימא. אז הראש שלו הוא ראש העולמות.

מזה שהראש הזה גרם לשבירת אדם הראשון, יש עכשיו בראש הזה פגם. והפגם הזה מצטייר כלפי אדם הראשון, מתראה כלפי אדם הראשון, כמו עולמות אבי"ע דטומאה. זאת אומרת, אותו הפגם, שאבא ואימא גרמו לשבירת הפרצוף, עכשיו הוא צריך לברר על עצמו.

אם הוא מברר אותו, הוא מגיע לדרגת השורש שלו, של אבא ואימא. ומפני שהוא מברר, הוא מגיע לא רק לאבא ואימא, אלא הוא מגיע גם לאריך אנפין, מגיע לאין סוף. לכן העולמות האלה דטומאה נגרמו מתוך זה שעולמות אבי"ע, גרמו לשבירת אדם הראשון.

וכשאדם הראשון מתקן את עצמו, כאילו מתקן את עולמות בי"ע דטומאה ומעביר אותם לבי"ע דקדושה, הוא כאילו לוקח את כל הכלים השבורים שלו, בהתאם לאבי"ע דטומאה, וזה עוזר לו לראות איפה הוא בסדר, ואיפה הוא לא בסדר, ונדבק עם זה לבי"ע דקדושה, וכך הוא לאט עולה לאצילות.

עוד אין לזה מספיק מילים, אבל גם זה משהו.

תלמיד: מערכת בי"ע דטומאה זה בעצם אותם כלים שאדם מתקן בתוך עצמו, ומעביר אותם ממערכת הטומאה למערכת הקדושה? אלה בעצם אותם כלים שבצורה מתוקנת בתוך האדם הופכים להיות בי"ע דקדושה?

אתה שואל כך. במה העולמות שהם חלק החיצון ממני, עוזרים לי לתקן את הכלים הפנימיים שלי? הכלים של עולמות טומאה וקדושה, מהווים לי את השגחת הבורא עליי, "טוב ומיטיב" או ההפך, בהתאם לראיה שלי דרך הרצון לקבל או דרך הרצון להשפיע.

ואז על ידי הבירור הזה אני מברר את הכלי שלי. זה כמו שאני מתייחס נניח לחבר שלי. הוא מתייחס אלי טוב, או מתייחס אלי רע? אז כאן בלמעלה מהדעת אני יכול להצדיק אותו, ואז אני מתקן את הכלים שלי, ואז הפעולות הרעות שלו, נראות לי בכוונה טובה, או ההפך. סך הכול, העולמות הם התנהגות הבורא אלי, ומפני שהוא מתראה דרך שני דברים מנוגדים, הבלבול הוא שאי אפשר אף פעם מיד להבין אותו. יוצא שזה עוזר לי לברר את הכלים שלי, את היחס שלי ל"אחד יחיד מיוחד", "טוב ומיטיב".

תלמיד: האם אפשר להסביר שוב איך העולמות גרמו לשבירה, שזה גרם לעולמות דטומאה?

הפעולה הזאת של יצירת אדם הראשון היא לא על ידי העולמות. אין בעולמות רשימות, שעכשיו צריך להיוולד אדם הראשון. אלא הרשימו הזה מגיע מאין סוף, מאותה מלכות דאין סוף שאחרי הצמצום.

כמו שהיא נכללה בט' ראשונות ומזה יצאו העולמות, אותו רשימו להגיע להשוואת הצורה בצורה המקסימלית האפשרית, פועל. ועכשיו שהיא גומרת את פעולת ההתכללות שלה בט' ראשונות, הרשימו היותר פנימי, התכללות ט' ראשונות שבה, הרשימו הזה מתחיל לצאת עכשיו, וזה גורם ליצירת הפרצוף הזה של אדם הראשון, להתכללות מלכות דאין סוף בחזה דיצירה.

אנחנו אומרים, "ה' אלוהים עשה אותו". זאת אומרת, בכל זאת, כלים דהשפעה, הבינה עשתה את זה. כי כבר יש דוגמה בהתכללות בינה עם מלכות בעולמות, אז כבר לפי אותה דוגמה, יש לנו עכשיו אפשרות, דווקא מצמצום ב', ושצמצום ב' מתוקן ועכשיו פועל בצורה כזאת שהוא לא מתבטל, יש עכשיו אפשרות לשלב את המלכות לבינה. וזה מה שקורה, מלכות שעומדת אחרי כלים דהשפעה, חזה דיצירה.

תלמיד: איך זה גורם לשבירה שמזה נוצרו עולמות בי"ע דטומאה?

השבירה נגרמת בדיוק לפי אותה מתכונת כמו בעולם הנקודים, מפני שאותו הרשימו ד'/ג' שיש במלכות דאין סוף, ונשאר ללא מימוש בנה"י דגלגלתא, אותו הרשימו פועל גם באדם הראשון. הרי זו אותה מלכות שלא התממשה, אז אותו רשימו גורם לגדלות.

כשיש לך פרצוף הקטנות, אותו הרשימו גם גורם לגדלות. ולפי אותן הנסיבות גם עכשיו אין שום הבנה מראש שהוא הולך לקבל על מנת לקבל, אחרת הפעולה הזאת לא הייתה מתקיימת. אלא השבירה נעשית גם בשני שלבים, "אכלתי ואוכל עוד". הפעולה הראשונה יוצרת כלי שכבר לא יכול להתמודד איתו, ואחר כך הוא הולך לשבירה.

תלמיד: מה גורם לזה שהם עומדים זה כנגד זה, בי"ע דטומאה כנגד בי"ע דקדושה? זה היה צריך להיות מדור הקליפות עוד פעם.

לא. אחרי שהעולמות, לא ניכנס יותר פנימה בינתיים, אחרי שהעולמות, זאת אומרת אבא ואימא גורמים לאדם הראשון שבירה, אז הפגם שלהם עכשיו מתבטא בבי"ע דטומאה. על ידי מה תברר עכשיו, אחרי שבירת האדם הראשון, את הפגם של העליון שגרם לך לשבירה? על ידי מה, על ידי איזו פעולה? איפה הפגם של העליון, במה הוא מתראה לפניך, איפה אתה מרגיש אותו, איפה אתה יכול לראות אותו, למדוד אותו, וכל פעם לתקן אותו, איפה?

מעולם הנקודים יש לנו אח"פ דאימא האמיתי שזה לאה, אשת דגדלות דאדם הראשון, עוד נדבר עליה, זאת אומרת האח"פ האמיתי של בינה. ואיך עכשיו אתה תברר את אבא ואימא העכשוויים כלפי אדם הראשון, איך הם גרמו לו שבירה? הרי הוא צריך לתקן את השבירה לא באיזו פעולה שלו, הוא צריך לתקן אותה גם בשורש העליון. זאת אומרת, מזה שאבא ואימא גרמו לו את השבירה בכוונה הוא צריך להגיע לפעולה, הוא צריך להגיע לכוונה שלה, של אימא, למה היא שברה אותו, ולכוונה של האבא שעשה את זה בתוך אימא, כי אימא לא הייתה מבינה את זה.

הרי זה נגרם בתוך אריך אנפין העניין המושרש. והאדם שאנחנו אומרים, עתיד מ"ה להיות ע"ב וב"ן להיות ס"ג, שזעיר אנפין מגיע לקומת אריך אנפין, אז הוא משיג את המחשבה הטמירה הזאת שנמצאת שם, שלהגיע לזה הוא צריך לגלות באמת את כל הכוונות של אבא ואימא כלפיו שהלכו לשבור אותו. זה נקרא להגיע לטוב ומיטיב האמיתי הראשון. אתה צריך לעלות מעל השבירה, לכוונה הראשונה שגרמה לך את השבירה, ואז אתה תבין מה זה טוב ומיטיב. אם לא תגיע למדרגה הזאת, אז אתה לא תצדיק את השבירה אף פעם.

תלמיד: אחרי שבירת הכלים בנו מערכת כל כך מתוכננת שלא יהיה בה פגם לפי כל הצורות וכל הדרכים, ועכשיו אתה אומר עדיין נמצא בה פגם שמאפשר עוד שבירה שדומה לשבירה בנקודים.

אחרי שבירת הכלים בנו מערכת מתוך התיקון, שכבר לא יכולה לגרום לרע בעולמות, ומוכנה לתקן כל דבר ודבר, אבל אין את מי לתקן. אתה מתייחס לעולמות בי"ע שזו מערכת שעברה שבירה ועברה תיקון, וכבר לא יכולה לגרום שום דבר רע. נכון מאוד, המערכת הזאת באמת לא יכולה לגרום לאף אחד שום דבר רע ממנה. אלא אם כן היא פועלת מתוך מה שמושרש בה. מגיעה עכשיו הבחנה יותר פנימית שלא נמצאת בעולמות, כי העולמות בנויים על התכללות המלכות בט' ראשונות.

עכשיו שאנחנו מדברים על התכללות ט' ראשונות במלכות, על מלכות האמיתית, זו דרגה יותר עמוקה של הרצון לקבל, העולמות לא מרגישים את זה כביכול. אני אומר מילים שלי. רק שתבין, עכשיו בא איזשהו ייצור לעולמות שהוא יותר עמוק, הוא יותר פנימי. והעולמות, לפי המידה שיכולים לתת לו הם צודקים, הם נותנים בסדר גמור, אבל המידה הזאת, מה שהם נותנים כלפי הייצור הזה, כלפיו זה שבירה. את זה הם לא יכולים למדוד.

בוא נגיד כך, העולמות מודדים שהשבירה לא תהיה, ושתהיה קבלה על מנת להשפיע במידה שלהם, בהתכללות מלכות בט' ראשונות. ולא מסוגלים למדוד האם תהיה קבלה על מנת להשפיע בהתכללות ט' ראשונות במלכות. והתחתון מקבל בצורה כזאת, מהתכללות ט' ראשונות במלכות, ולא בהתכללות מלכות בט' ראשונות, כמו שקרה לנו בעולם הנקודים. זאת אומרת, התיקון של העולמות הוא כביכול פחות מהתיקון של הנשמה הזאת של האדם הראשון. האדם הראשון הוא הרבה יותר מתוחכם. אריך אנפין שהוא "רישא דלא אתיידע", דרך העולמות הוא מבלבל את כל המצב וגורם לשבירה.

תלמיד: עולמות הם רובד אחד, אדם הוא שם רובד יותר עמוק, ואז ייכנס יצור עצמאי שעולה ממטה למעלה לרובד עוד יותר עמוק וגם איתו יכולות להיות בעיות.

אני לא מבין את התמונה שלך.

תלמיד: אתה אומר שהעולמות הם רובד אחד.

כל המערכת נמצאת בדרגה ג', והאדם הראשון נמצא בדרגה ד' יותר עמוקה. והעולמות לא מסוגלים כביכול להבין אותו, לא מסוגלים להרגיש שהוא הולך להישבר, לפי התפקוד שלהם לא צריכה להיות שבירה.

שוב אני אומר, אלו המילים שלי, אני רק נותן לך קצת הסבר בצורה מאוד קלה, לא לקחת את זה כעיקרון.

תלמיד: האם לא יכול להיות מצב שבו נשמה שמטפסת מלמטה למעלה תוך כדי הגידול שלה, היא עכשיו רמה יותר מתוחכמת?

הנשמה שנשברה, אדם הראשון שנשבר ועובר תיקונים, כשהוא עובר תיקונים הוא משכלל גם את העולמות, הוא מכניס את העביות שלו גם בעולמות. מה זאת אומרת? על ידו העולמות נעשים יותר עמוקים, יותר עסיסיים כאלה שמתאימים לו. הוא מכניס אותם בתוך עצמו, הוא מביא להם שפע, מוסיף להם עביות מתוך הפרצוף שלו.

אם קודם העולמות היו רק מערכת דומם לעומת אדם הראשון, אז הוא כשמכניס בהם את הנשמה, הוא משתמש בהם כחלק שמתלבש על הנשמה שלו. זה כמו שהאוזניים שלי מתלבשות על הרצון שלי ומביאות לי רגש. הרגש לא באוזניים, הרגש בלב, אבל האוזניים מחוברות עם הלב, העין מחוברת עם הלב, ואז אני הופך אותם לכלים שלי. גם אדם הראשון, כשהוא מחבר לעצמו את העולמות, העולמות מתחילים להיות חלק מדבר חי, וקודם הוא היה דומם. העביות נכנסת לעולמות, או אפשר להגיד הפוך, אדם כולל בתוכו את העולמות.

תלמיד: כשהמערכת הזאת מתעוררת לחיים ברמה יותר מתוחכמת, האם לא יכול להיות שיתעוררו בה פגמים? עבור המערכת לא יהיו פגמים, אבל מה מונע את זה שהיצור החדש הזה ירגיש אותם בתור שבירה עוד הפעם? הרי זה עובר לרמת תחכום יותר גבוהה עכשיו, בדיוק מה שקרה עד עכשיו, למה שלא תהיה עוד שבירה?

לא יכולה להיות עוד שבירה שלישית, חוץ משבירה בעולמות ושבירה בנשמות, מפני שאין עוד נושא שצריך לעבור איזה בירור ותיקון. יש התכללות מלכות דאין סוף בט' ראשונות כדי לייצב את יחס הבורא אליה. אחרי זה יש התקן של השגחת הבורא לתוך עצמה, ט' ראשונות לתוך מלכות, כדי להידמות לפעולות הבורא. וגם בהתכללות מלכות בט' ראשונות וגם בהתכללות ט' ראשונות, היינו תכונות הבורא, פעולות הבורא במלכות, חייבת להיות שבירה מפני שהתחברו מלכות בבינה ובינה במלכות. אין יותר מזה.

יש בורא ונברא, לכן פעם ראשונה הבורא כאילו נשבר, והבורא ניתקן בתכונות הרעות של הנברא. הבורא כאילו הצטמצם, עשה על עצמו וילונות כאלה, עולמות, את ההשגחה שלו שהוא טוב ומיטיב הוא לגמרי קלקל, עשה אותה בהתאמה לנברא העתידי שצריך מאפס לגדול אליו. הבורא קלקל את עצמו והמעיט את עצמו, את אורו, זה נקרא כניסת המלכות לט' ראשונות, השבירה והתיקונים האלה, וזו רק ההכנה. עכשיו אדם הראשון הוא בשבירתו ובירידתו, ומתחילים להיות בירורים ותיקונים, זה כבר מאיתנו ממטה למעלה. איזה עוד הבחנות צריכות כאן שבירות ותיקונים אם יש רק שני נושאים בורא ונברא?

תלמיד: אם יש רק שני נושאים, למה תהליך הבירור והגילוי לא יכול היה להיות במקביל לתהליך ההיבנות של אדם ראשון?

זה בדיוק נכון מה שאתה אומר נדמה לי. האדם הראשון שנתקן, בזה הוא גם בונה כלפיו את ההנהגה הנכונה.

תלמיד: אז למה הוא לא יכול על הדרך לברר? למה אנחנו צריכים לבוא ולברר את מה שקיים?

מי זה הוא?

תלמיד: האדם הראשון.

למה האדם הראשון לא יכול לברר? אנחנו מבררים, אנחנו האדם הראשון, אלא מי אתה, מי אני?

תלמיד: למה התהליך לא יכול היה להיות במקביל להיבנות של המערכת?

למה תהליך התיקון שלנו לא בונה את המערכת, את יחס הבורא אליי? הוא בונה את זה, אבל לפני זה צריכה להיות הכנה מצד הבורא.

איך הבורא מתייחס אלינו? טוב ומטיב לרעים ולטובים, האור העליון ממלא אותנו לגמרי, נמצא במנוחה מוחלטת כמו שכתוב. האם עם הצורה הזאת אנחנו יכולים להיות בקשר? אין לנו שום קשר לזה. כדי להיות בקשר עם הבורא צריך לעשות העלמה מקסימאלית.

אם כבר אתה מבין שאדם צריך להישבר, אדם הראשון, להגיע לניתוק מהבורא, ומכאן להתחיל בירור ותיקון, אז על ידי מה הוא יגיע לזה, ועל ידי מה הוא יהיה בקשר עם הבורא כדי לתקן את עצמו? זה היחס של הבורא אליו שנקרא עולמות. הבורא בעצמו צריך מתאם בינו לבין האדם, אחרת אין השגחה, אין הנהגה. זה כמו במדינה, אתה צריך מערכת מדינית, מערכת שיפוט, מערכת מבצעת. איך יכול להיות לו איזה תפקיד מלמעלה בלי זה.

תלמיד: מי שמכוון אותנו כל הזמן להשוות צורה האם זה נברא עליון או בורא עליון?

אני לא מבין מה אתה שואל. מי שמכוון אותנו זה בורא עליון או נברא עליון? יש בורא תחתון ונברא תחתון? תסביר את עצמך מה ההגדרות האלו, לא שמעתי דבר כזה.

תלמיד: אנחנו צריכים להשוות צורה למלכות דאין סוף, לנברא.

מלכות דאין סוף היא אותה מלכות דאין סוף שבה ישנה מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו, והיא מתגלה בה במלואה במצב הג'. ומתוך ההבנה הזאת של מצב הא' ומצב הג' שקיימים שם יחד, מתוך זה ברור מה חייב להיות מהתחלה ועד הסוף. ואותה מלכות דאין סוף היא מפקחת ועושה את כל התהליך יחד עם האור העליון שנמצא לפניה, כדי להגיע בפועל למצב הג'. מצב הג' נמצא שם בכוח ולא בפועל.

מתוך מצב הג' שקיים במלכות דאין סוף, בכלל בעולם אין סוף, מובן גם שצריכה להיות שבירה ותיקונים, הכול ברור ויחד עם זה הכול קיים כבר במצב הג', אלא כל התהליך הזה חייב לעבור במעשה על ידינו.

(סוף השיעור)