שיעור בוקר 09.05.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "בענין אהבת חברים", עמ' 13

בענין אהבת חברים

"א. הצורך לאהבת חברים ...

ב. מה הוא הסיבה שבחרתי דוקא בהחברים האלו; ... ומדוע החברים בחרו בי, ...

ג. אם כל אחד ואחד מהחברים צריך לגלות את האהבה שיש לו להחברה, או שמספיק שיש לו אהבה בלבו, ועובד בענין אהבת חברים בהצנע לכת, ומשום זה הוא לא צריך לגלות מצפוני לבו. כידוע שהצנע לכת הוא דבר גדול.

או שנגיד להיפוך שמוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגלוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו.

נמצא לפי זה, במקום שיש לו כח אחד לעסוק באהבת חברים, יוצא שאם החברה הוא של עשרה חברים, הוא נכלל עכשיו מעשר כוחות שמבינים את הצורך, שצריכים לעסוק באהבת חברים. מה שאין כן אם לא מגלין כל אחד להחברה שעוסק באהבת חברים אז חסר לו הכח של החברה, מטעם שמאד קשה, לדון את חבירו לכף זכות, וכל אחד חושב על עצמו שהוא הצדיק, שרק הוא עוסק באהבת חברים. נמצא שאין לו רק כח קטן שיוכל לעבוד באהבת הזולת. היוצא מזה שדוקא עבודה זו צריך להיות בגלוי, ולא בהצנע לכת.

אבל צריכים תמיד להזכיר לעצמו את מטרת החברה, אחרת הגוף דרכו לטשטש את המטרה, משום שהגוף דואג תמיד לתועלת עצמו. כי צריכים לזכור שכל החברה נתיסדה על בסיס, להגיע לאהבת הזולת ומזה הקרש קפיצה לאהבת ה'.

וזה דוקא על ידי זה, שהוא אומר, הוא צריך לחברה בכדי שיכול להשפיע לחבירו בלי שום תמורה; מה שאין כן שאם הוא צריך חברה שהחברה ישפיעו לו עזרה, ומתנות וכדומה, שעל ידי זה, הכלי קבלה של הגוף יהיו שבע רצון; אבל חברה כזו בנוי על בסיס אהבה עצמית, וחברה כזו מביא לו רק התפתחות של הכלי קבלה שלו שרואה עכשיו שיש לו סיכויים שהרכוש שלו יתגדל בזה שחבירו מסייע לו להשיג קנינים גשמיים.

אלא שצריכים לזכור שהחברה נתיסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא כנ"ל, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת.

אחרת לא די שנשאר רק בכח אחד לבד, של אהבת הזולת, מטעם שהוא לא רואה שהחברים יעסקו בזה; כיון שהחברים עוסקים באהבת הזולת בבחינת הצנע לכת, אלא להיפוך, שהחברים גורמים לו שהוא יאבד את הכח שלו במה שהוא רוצה ללכת בדרך של אהבת הזולת, והוא לומד אז ממעשיהם, ואז הוא נופל לשליטת של אהבה עצמית.

ד. אם כל אחד צריך לדעת מה שחסר לחבירו באופן פרטי, של כל חבר וחבר, בכדי שידע עם מה הוא יכול למלאותם, או מספיק באופן כללי, לעסוק בענין אהבת חברים".

עלינו ללמוד מזה שיש הבדל גדול בין החברה הכללית, האנושות, במציאות שאנחנו חיים, לבין זה שעלינו להיות בחיבור בינינו בצורה אחרת, בקשר בין החברים. אלו שתי חברות מאד מאוד מנוגדות, שונות, ולכן בכל מקום שאנחנו נמצאים, בעבודה, בבית, ברחוב, זה צריך להיות מאוד מאוד רחוק ושונה מזה שאנחנו מתחברים בינינו ומכוונים את עצמנו בחיבור בינינו לבורא. זו חברה מבודדת, שונה לגמרי, ואנחנו צריכים לקבוע את עצמנו כך שיש הבדל גדול בין העבודה, הבית, הרחוב, לבין זה שאנחנו מארגנים בינינו עשירייה. רק בתוך העשירייה שם אנחנו קובעים את היחס בינינו ולבורא ושם אנחנו מצפים לגילוי הבורא אלינו. כל יתר החברות שבהן אנחנו נמצאים, כמו שזה נהוג באנושות, שם אנחנו מתקיימים לפי מה שהאנושות קובעת.

האדם נמצא כביכול בשתי צורות חיים, חיים בחברה שמתקדמת לבורא, וחיים אחרים בחברה שמתקדמת לחיות את חיי העולם הזה. היחס הזה צריך להיות ברור ולא מתבלבלים בו.

שאלה: מצד אחד הרב"ש כותב כאן שחשוב להיות בענווה ובהצנע לכת, מצד אחר הוא קורא לכל אחד מהחברים לבטא באופן פעיל מאוד ובצורה מוחצנת את אהבת החברים. איך לשלב בין הצנע לכת לבין לדבר על זה באופן מוחצן?

בהצנע לכת הכוונה היא לא שאני מצמצם את עצמי, אלא אני צריך לעשות חשבון מה צריכים לגלות ומה צריכים להסתיר ביחסים בינינו בתוך הקבוצה כדי להתקדם בצורה הכי מועילה, אפקטיבית למטרת הבריאה, למטרת החיים, מה אני חייב לעשות. מתוך זה נתקדם. לכן אני חייב להסתיר את האגו שלי ולגלות את היחס שלי לחברים ולפי זה להתקדם.

תלמיד: בהמשך ברור לחלוטין שצריך לבטא באופן אקטיבי את אהבת החברים.

כדי להראות להם דוגמה. אהבת חברים לא צריכה להיות בצניעות, אני לא צריך להסתיר את זה, כי זה מרבה אהבה. אם אני מגלה לחברים כמה אני אוהב אותם, בכך אני מזמין גם אצלם אותו יחס לאחרים, אני נותן דוגמה.

תלמיד: איך בעיניך אפשר לבטא את אהבת החברים באופן האפקטיבי ביותר בעולם הווירטואלי?

בזה שאני דואג לחיבור, להתקשרות, לזה שכולנו נתאסף בזמנים שקבענו, אני משתדל להיות בכל האספות, בכל האירועים הווירטואליים שלנו, דואג שיהיה לכל החברים שלי חומרי לימוד וכל מה שהם צריכים כדי להתקדם ולהתחבר.

שאלה: הרב"ש משאיר אותנו עם שאלה - האם כל אחד צריך לדעת מה חסר לכל אחד מהחברים, או שמספיק עבודה בכללות על אהבת חברים.

באות ד' הוא כותב, "אם כל אחד צריך לדעת מה שחסר לחבירו באופן פרטי, של כל חבר וחבר, בכדי שידע עם מה הוא יכול למלאותם, או מספיק באופן כללי, לעסוק בענין אהבת חברים". צריכים גם את זה וגם את זה. אבל וודאי שקודם כל באופן כללי אני משתדל לתת לחברה ככל שהם מסוגלים לקבל, ככל שהם רוצים לקבל ממני, וככל שאני מבין שזה לטובתם. בזה אני מסלק את העניין שלי, מה אני חושב ומה אני מבין, ואני מודד את עצמי כלפי מה שכתוב אצל מקובלים וכך אני מתייחס אליהם. כאן העיקר הוא שאני לא אערבב את האגו שלי.

שאלה: איך אני צריך להראות באופן גלוי שאני עובד על אהבת חברים?

אני צריך לגלות שאני דואג לחברים בכל מה שרק אפשר - שהם יתחברו יחד, שיהיה להם חומר לימוד, שהם ידעו מה הם הזמנים שאנחנו מתחברים. אני חייב לפרסם את זה.

תלמיד: זה עונה יותר על השאלה מה אני צריך לעשות, השאלה, איך אני צריך לפעול באופן גלוי?

תחפש בעצמך, זה תלוי בתנאים הפרטיים שיש לכל אחד ואחד.

שאלה: למה רב"ש מתייחס כשהוא מדבר על שנאת עצמו? האם זה באמת הכרחי?

שנאת עצמי היא הכרחית, כי אני משתדל לעקור, למחוק מעצמי את האגו שלי בכל יום ויום, במקצת, לנגוס בו, לתפוס, וכך אני משתדל להרגיש בכל יום עד כמה אני עובד עם האגו פחות מאתמול. זה מאוד חשוב. אנחנו שוכחים זאת, אבל רצוי בכל יום ויום לתת לעצמי דין וחשבון עד כמה עשיתי היום בזה משהו או לא, וההרגל נעשה טבע שני. כמו ספורטאי שרגיל לעשות עבודה קשה נגיד בהרמת משקולות ובלי זה הוא כבר לא יכול, כך נתרגל להיות בלחץ על האגו שלנו.

שאלה: יוצא שכל כמה זמן הבורא מכניס סכסוך בין שני חברים או יותר בעשירייה, ואז נופלים מעבודה של קו זכות, מתגלה הדעת של החברים, וכל השנאה והביקורת שנמצאת שם מתפרצת. מה הבורא רוצה ללמד אותנו במצבים כאלה?

הבורא רוצה שנבקש ממנו ש"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו". הוא רוצה שנפנה אליו ונבקש ממנו חיבור ולכן הוא מעורר בינינו סכסוך.

תלמיד: לאיזו תוצאה אנחנו צריכים לצפות בזה שאנחנו מכסים את הביקורת שמצטברת ועל פניה מגלים לחברים אהבה? מה אנחנו רוצים שייבנה בנו מהעבודה הזאת?

כלי משותף, שבכלי המשותף הזה נוכל להרגיש את הבורא. לפי המידה שנבטל את האגו שלנו, ובמידה שנתחבר למעלה מהאגו שלנו, בכך אנחנו בונים פרצוף רוחני שחלק ממנו מצומצם וחלק ממנו נפעל בחיבור הדדי, וכך אנחנו נותנים מקום לגילוי הבורא.

תלמיד: למה הכלי הרוחני חייב להיות למעלה מהאגו, נגד האגו?

כי הוא כולו בהשפעה, בהזדהות עם הבורא, בהשתוות עם הבורא.

שאלה: יש לנו בקבוצת 12 חברים, וביניהם יש שני חברים שאני לא יכול להתקשר איתם. באות ג' הוא מסביר שצריך להרגיש את כולם. למה הבורא מסתיר ממני שני חברים?

כדי לתת לך עבודה, שתוכל עוד יותר לבטל את עצמך ולהתקשר אליהם.

תלמיד: כשאני מוריד את עצמי לפניהם הם יותר מתרגזים עליי.

יפה מאוד. הבורא לא נותן לך אפשרות סתם להיות בטל, אלא נותן לך מקום עבודה. תגיד תודה ותעבוד. אל תשכח שאחרי כל חבר עומד הבורא והוא מנהל את החבר כלפיך.

שאלה: האם תוכל להסביר למה הביקורת מצטברת, ואז אנחנו מתפרצים בעשירייה?

זה מפני שהרצון לקבל שלנו גדל בכל אחד ואחד כדי להראות לנו עד כמה אנחנו עוד לא מתוקנים. אם אנחנו רגישים יותר, אז אנחנו מתקנים אותו כשהוא מתגלה במידות הקטנות, ואם אנחנו גסים, אז הוא מתגלה יותר ויותר עד שמתפרץ. חוץ מזה, זה מלמד אותנו איך עלינו להתנהג זה עם זה, כמה עלינו לבנות קשרים בינינו כדי לשמור על עצמנו לא להגיע להתפרצות כזאת שכבר לא נוכל להתמודד עימה.

תלמיד: האם לתקן בעולמות זה לגלות את זה בעשירייה בינינו?

כן.

שאלה: כבר כמעט שנה שיש לחבר שאלה כזו ביחס לעשירייה, הלב שלו לא כל כך פתוח ויש לו קשר לעשירייה אחרת. האם יכול להיווצר מצב כזה שאנחנו נדון במקרה, נשקול ונקבל החלטה להחליף בין חברים בעשירייה אחת לחברים בעשירייה אחרת?

למה? זה שיש ניגוד וניתוק, התנגדות, התנגשות, דווקא ההפך, זה מקום לעבודה. וככל שאנחנו נתקדם יותר יהיו בינינו עוד יותר סכסוכים. תלמידי רבי שמעון רצו להרוג זה את זה, זה לא מילים יפות, זו האמת, שכך הרגישו אחד כלפי השני, שרוצים להרוג זה את זה. אבל אחרי שהתגברו והתחברו ביניהם, הגיעו לאהבה ובתוך האהבה, בכלי של האהבה, גילו את ספר הזוהר. וללא שנאה גדולה שהייתה ביניהם ואחר כך תיקנו אותה והגיעו לאהבה גדולה, לא יכלו לגלות את העוביות בתוך הכלי שלהם ולא את הזכות בכלי שלהם. והבורא מתגלה בפער בין עוביות לזכות, לכן "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו".

לא לשכוח, אנחנו כולנו גדלים יותר ויותר ברצון האגואיסטי שלנו, אנחנו מתקדמים ברצון לקבל שלנו, וככל שמתקדמים יותר, הרצון לקבל יהיה יותר גדול ואני בירידות שלי אשנא את כולם, וארצה לברוח מהקבוצה הזאת ואהיה נגד הקבוצה. זה ברור שכך זה צריך להיות. ואחר כך אני אתגבר על הרצון לקבל הזה שגדל בי, ואבין שעימו יחד אני אהיה חייב להידבק בחברים ולהגיע אליהם לחיבור, ובחיבור איתם אני דווקא אגלה מדרגות חדשות, רוחניות. זו הדרך שלנו, שמאל ימין, שמאל ימין, כל הזמן כך אנחנו עולים, ושומרים על הקו האמצעי, הקשר שלנו למטרת הבריאה. אבל גם בשמאל, באגו שלנו שגדל, ברצון לקבל שלנו, וגם בימין, ברצון להשפיע, להתעלות למעלה מהרצון לקבל, בשניהם אנחנו גדלים, ועל זה לא לשכוח. ולכן, מה זה נקרא שאני מתרחק מהחבר שאני שונא אותו? דווקא בגלל שאני שונא אותו, שנותנים לי כזאת הרגשה מלמעלה, אני אתקרב אליו, אני אעשה כל מיני צורות קשר בינינו, ולמרות שאני לא יכול להיות מחובר אליו אני מקבל את העבודה הזאת שהיא המנוף שעל ידו אני יכול להרים את עצמי. זה מאוד חשוב.

שאלה: כאשר רב"ש מדבר על החברה, האם הוא מדבר על העשירייה או על הקבוצה הכללית?

הרב"ש מדבר על העשירייה. עשירייה יכולה להיות שניים והלאה, רצוי לא יותר מעשרה, קשה להסתדר יותר מעשרה. וחוץ מזה שאנחנו צריכים להשתדל תמיד לחלק את עצמנו לקבוצות קומפקטיות ומקומיות, כדי שיוכלו לדון ולסדר את כל העניינים, כדי שכל אחד ירגיש את האחרים. רצוי להיות עשרה, לא יותר ולא פחות, אבל אם אין אז פחות. יותר מזה בטוח שלא, לא נוכל לשלוט בכמות כזאת.

שאלה: אז בעצם כשרב"ש אומר את המילה "חברה" הוא מתכוון "עשירייה"?

כן, ודאי.

שאלה: איך לאהוב ולדאוג עבור החברות בצורה כזאת שלא תוביל להתפתחות רצונות אגואיסטים בלבד?

אני צריך להראות להן את הדאגה שלי, שאני מכין את עצמי לשיעור, שאני מביא חומר לשיעור, אני משתדל לסדר עוד חומר סביב זה, אני מדבר על עצמי כפי שאני עושה את זה, אני מדבר עם הכתבים, עם עוד אנשים שכותבים או שואלים, אנשים שונים מהחברה שלנו פונים אלי עם כמה שאלות במשך היום, מה לעשות, מה להציע, וכך אני עושה. זה מה שאני יכול לעשות. וכך כל אחד ואחד מאיתנו יכול לעשות כדי לחזק את החברה הכללית, וככל שיכול לחזק את החברה שלו הפרטית, את העשירייה.

אנחנו צריכים לדאוג גם לחברה הכללית וגם לעשירייה הפרטית. ואם אנחנו לא מדברים כל הזמן על החברה הכללית הזאת זה לא אומר שאני עוזב את זה, אלא כיוון שכבר דיברנו על זה, הבנו את זה, אני אחר כך צריך להמשיך לעבוד בלי שמזכירים לי על כך בשיעורים, אבל בעשירייה אנחנו כן צריכים להזכיר זה לזה כמעט כל יום כדי שהחיבור שלנו יהיה חייב להיות עוד ועוד צמוד.

שאלה: אם אני דואג לחבר, לפי מה שחסר לו באופן פרטי כמו שכותב הרב"ש, האם זה לא יכול להוביל לגידול האגו בינינו, גם שלי וגם של החברה?

לא. זה תלוי באיזו כוונה אנחנו עושים, כי הבורא מטפל בנו והוא מסובב אותנו, והוא מסדר לנו את כל היחסים בינינו, לא צריך לדאוג. אנחנו צריכים לדאוג רק להתקרבות בינינו, ועם כל זה שיהיה יותר ריחוק או סכסוך, אנחנו צריכים לראות את זה אך ורק כהזדמנות שנותן לנו הבורא לתקן.

שאלה: איך אפשר לתת אהבה באופן כללי לכל העשירייה בלי להתחשב בכל חברה בנפרד?

זה לא יכול להיות. זה לא אמיתי. אם אני סתם מתחשב עם העשירייה ולא מתחשב עם כל אחד ואחד. אני צריך לראות גם כל אחד ואחד וגם את הקבוצה בכללות.

שאלה: האם יכול להיות שאנחנו לא אוהבים להשתמש באהבת הזולת כקרש קפיצה להגיע לאהבת הבורא? למה לא להגיע ישירות לבורא?

בטח היינו רוצים לקפוץ ישר לבורא. עם הבורא אין לי שום בעיה. למה? כי הוא בורא, הוא גדול, הוא עליון, הוא עושה הכול, אני לא יכול לרמות אותו, אין לי שום דבר, אני מתבטל. אבל לחברים שלי אני לא יכול להתבטל. לכן אנחנו צרכים להבין שבלי שאני מסדר את עצמי עם הקבוצה שלי בהשפעה הדדית אין לי דרך לבורא, זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'". אם אתה לא מגיע לאהבת הקבוצה, אתה לא מגיע לאהבת הבורא. זה פשוט אחד אחרי האחר, אלה שתי מדרגות.

שאלה: מה לעשות כשמתעוררת דחייה כלפי חברה, כאשר היא מגלה את אהבתה לעשירייה בגלוי, מורגש לי באגו שזה מוגזם מידי?

אני מרגיש הכול באגו, לכן אני צריך לעשות על זה תיקון, כמה שהסתכלתי על ההתנהגות שלה, אם הייתי אוהב אותה, אם היא הייתה כמו הבת שלי, איך הייתי מייחסת אליה? אנחנו צריכים להשתדל לראות את הדברים למעלה מהרצון לקבל שלנו.

שאלה: אם יש שנאה מצד החברות כלפיי, האם בכל זאת בלי להתחשב בצורות שמתגלות, עליי להביע כלפיהן אהבה?

אני חייב להביע אהבה לכולן, ללא שום קשר איך אני מרגיש אליהן. כי הבורא מביא אותי לקבוצה, ושם את ידי על גורל הטוב ואומר "קח לך", רק זה המקום שבו אתה יכול לגדול, ולהגיע למטרת הבריאה.

שאלה: מה ההבדל בין שנאה של רבי שמעון שאפשר לעבוד איתה כמתנה, לבין שנאה שמזיקה שגורמת לחורבן?

שנאה שאני יכול להתגבר עליה ולהיות כפי שכתוב "שונאו כאוהבו", זאת שנאה שבונה, וכך אני עולה על ידה.

שאלה: כשקוראים תע"ס אני מרגיש מילוי, כשקוראים רב"ש אני מרגיש שנאה. האם יכול להיות שזה ההבדל בין הרצוי והמצוי? בין הפוטנציאל למציאות?

בתע"ס לא כל כך מרגישים את הקשר בינינו, והפכיות הצורה שבינינו, זה משהו אחר. מה שאין בחיבור בינינו בקבוצה, והקשיים בחיבור, שם אנחנו מרגישים את היחסים בינינו בצורה חדה מאוד, וכדאי לנו להסתכל על זה בצורה ישירה. העיקר צריכים לעבור הכל בסבלנות. כשאנחנו מתחילים ללמוד תע"ס, זה נעשה מאוד מונוטוני, עוד יום, ועוד יום, כאילו מה כבר יהיה? עוד פרטים ועוד פרטים, כמה אפשר? וכך אנחנו מגלים את הדברים בצורה שאנחנו לא מסוגלים להמשיך.

לכן אנחנו צריכים לעזור זה לזה, כמו שכתוב "איש את רעהו יעזורו", לבד אי אפשר. בחברה קטנה, אומנם שניים, שלושה, יכולים להתקדם, אבל זה מאוד קשה. נראה לנו שזה יותר קל, אבל זה יותר קשה. חברה של עשרה אנשים ככל שקרובים לעשרה, זו חברה אופטימלית שכל אחד יכול לעזור לאחרים. וכך נתקדם. תאמינו לי שכדאי לנו להאמין למקובלים, ולעשות מה שהם ממליצים.

שאלה: האם בזה שאני מוותרת על הביקורת וסותמת את הפה, זה גורם לתיקון בעשירייה?

תלוי איך זה נעשה. כי אני צריך לשאול את עצמי, האם הביקורת שאני מגלה היא מועילה? היא בונה? או היא הורסת? וכאן אני צריך לחשוב. יכול להיות שאני לוקח חבר ומתייעץ איתו, ואפילו לא עם אחד אלא עם שניים, או עם שלושה, אבל כדאי לי להתייעץ קודם עם חלק מהקבוצה כדי לגלות לכל הקבוצה את הביקורת שלי.

שאלה: מה זה אומר בפועל להיות בלחץ על האגו שלי? האם הדוגמה לזה היא לרצות ולבקש מהבורא לראות את החברות גדולות בעיניי?

כן. זה ודאי. ודאי שאני מבקש מהבורא, שיראה לי את החברים שהם יותר גדולים ממני. ולא ההיפך, שהבורא מראה לי שהחברים מבינים יותר, גדולים יותר, קדושים יותר ממני, ואני נופל לתוך ייאוש, איך אני הקטן כלפיהם? דווקא אני צריך לשמוח שאני נמצא בחברה שהחברים שלי גדולים, שנותנים לי דוגמה, שהם מסוגלים למשוך אותי קדימה, שהם נותנים לי סירה של ערבות, שגם אני יחד איתם יכול להגיע לתיקונים, ואני כאילו לא מרוצה ומקלל את הבורא ואת כל החיים שלי. כי אני מרגיש כלפיהם כמה אני קטן. לכן אני צריך להיות שמח שאני קטן בין הגדולים. כמו שרב"ש כותב ככל שאני עושה מעצמי אפס כלפי החברים, כך אני נעשה יותר גדול.

שאלה: מה זה אומר להרגיש בכל יום כמה אני עובדת עם האגו פחות מאתמול? אני לא אמורה להרגיש שמקבלת משקולת יותר כבדה כל יום?

כן ולא. זה "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת"¹ זו לא חובה. ישנם ימים ואפילו ימים רבים, כאילו אנחנו לא מרגישים בהם שום התקדמות, אחר כך היא מגיעה, אלא הכול תלוי בחשבון מה האדם מרגיל עצמו לעשות.

אני מאוד שמח מכן, טוב שנתנו לנשים אפשרות להשלים בשאלות שלהן, שאלות מאוד טובות, עד מחר במשך היום תנסו לחזור על החומר שעברנו, שיהיה מוכן לכולם.

(סוף השיעור)

---

1. "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת" (תהילים, י"ט, ג')↩