שיעור בוקר 20.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 24.06.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/w6A9H4xu?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א',

מאמר "הקב"ה וישראל יצאו בגלות"

קראנו בכרך ב' "שלבי הסולם", בפרשת השבוע "בחקותי", עמוד קנ"ז, "הקב"ה וישראל יצאו בגלות".

מי יוצא מהגלות? או בורא או ישראל. יוצא שזה אותו דבר. הכלים שאדם נברא איתם, כשכל המהות שלו היא רצון לקבל, הם הפוכים מהבורא. ולפי חוק השתוות הצורה, מפני שהבורא רוצה לקרב את האדם, הוא מתגלה אליו רק במידה שהאדם דומה לו, לכן הוא נקרא אדם, מ-אדמה לבורא.

אם אדם נמצא במצב שהוא עדיין לא נמצא ברצונות מתוקנים, בהשוואת הצורה, נקרא שהרצונות שלו הפוכים מהבורא. הם יכולים להיות עדיין הפוכים מהבורא, אבל אם האדם משתוקק לדבקות בבורא, אז הוא כבר נקרא ישראל, ישר א-ל. ובאמת ישראל זו דרגת השתוות הצורה. ואם הגיע להשתוות הצורה עם הבורא, דומה לו, הוא נקרא ישראל, ולפי זה הבורא מתגלה לו. ואז נקרא ששניים יצאו מהגלות, גם אדם יצא מהגלות, מהכלים הלא מתוקנים שלו, מרצונות שהם ההפך מהבורא, וגם הבורא יצא מהגלות, כי התגלה כלפי האדם במידה הזאת. ואם אדם עדיין בחלק מהרצונות נמצא בגלות, אז במידה הזאת גם הבורא נסתר ממנו.

דרגות גילוי או הסתרה של הבורא כלפי האדם נקראים עולמות מהמילה העלמה. לפי רצונות מתוקנים הבורא מתגלה, ולפי רצונות שעדיין מקולקלים הבורא נסתר. לפי זה נקבע איפה האדם נמצא כלפי הבורא, באיזו דרגה או באיזו מדרגה.

סך הכול יש באדם תר"ך רצונות, כלומר ממנו ועד הבורא יש תר"ך פעולות שהוא צריך לעשות על הרצונות שלו, לתקן אותם ולמלא אותם בנוכחות ה'. לפי זה יוצא מהגלות, רוכש רצון של ארץ ישראל, וכמו שכתוב נכנס לארץ ישראל וחי בה, זאת אומרת חי במקום שהבורא נמצא שם כל הזמן.

בארץ ישראל חי עם אחד, הם נקראים יהודים, כי כל הרצונות האלה נמצאים בייחוד עם הבורא. בחוץ לארץ חיים גויים, אומות העולם, שיש להם רצונות מפוזרים לכל יתר התשוקות והרצונות רק לא לכיוון הבורא. זאת אומרת, אם רצונות האדם, תר"ך הרצונות שלו מכוונים לעצמו, הם נקראים אומות העולם. אם הוא מתקן אותם כדי להשפיע לבורא, אז כל רצון ורצון מהגוי נעשה יהודי, גר, "גוי מקרב גוי" מה שנקרא, וכך מגיע לייחוד עם הבורא.

תלמיד: רב"ש שואל בתחילת המאמר, איך זה יכול להיות שהבורא גם יצא לגלות יחד עם ישראל, והוא עונה שהוא מתגלה אליהם בצורה של גלות. הרי הוא מתגלה כטוב ומיטיב, מה זאת אומרת מתגלה בצורת גלות?

מטרת הבריאה מצד הבורא להביא את האדם למצב הטוב ומיטיב בהחלט, שזו דרגת הבורא. כדי שאדם יגיע למצב הזה הוא צריך לרצות אותו. כדי שירצה אותו הוא צריך להיות ההפך מהמצב הזה, ולגלות לאט לאט שהוא ההפך ועד כמה זה רע, ושאם הוא יהיה ברצון לזה, עד כמה זה טוב.

את כל הפעולות האלו על הרצון ההופכי, הטוב, עושה האור, הבורא, ולא האדם בעצמו. על האדם לגלות כל פעם את מצבו הנוכחי שבו הוא נמצא, ומתוך המצב שבו הוא נמצא להשתוקק למצב עוד יותר קרוב לבורא, למדרגה אחת. זאת אומרת לקבוע את כיוון הרצון, כיוון השתוקקות, שזה נקרא כוונה.

כוונה היא מהמילה לכוון, לקבוע כיוון שבו אני רוצה להתקדם. "מה הכוונות שלך", זה לאן אתה רוצה להתקדם, לאן אתה רוצה להגיע, מה המטרה שלך, זה נקרא כוונה. על האדם רק את זה לקבוע, את כל יתר הדברים עושה הבורא. האור מתקן את הכלים, אם צריך מקלקל אותם, מתקן אותם, ממלא אותם, מרוקן אותם. התפשטות והסתלקות האור בונה את הכלי. הכול עושה האור. על הכלי יש רק איזו מין נקודת מודעות שידע באיזה מצב היא נמצאת ולמה היא רוצה להגיע. באיזה מצב היא נמצאת, כלומר להכיר את הרע שבמצב הזה. ולאיזה מצב היא רוצה להגיע, זה מה הכיוון, מה הכוונה הרצויה שלה, מה המקום הרצוי הבא.

כדי להביא את האדם דרך כל המצבים האלו למצב הסופי, שיהיה לו כלי גדול, רצון באמת גדול למצב שבו נמצא הבורא, הבורא חייב להעביר את האדם דרך כל מיני מצבים. בכל המצבים האלה האדם בעצם לומד מה ההבדל בין המצב של הבורא למצב ההופכי מזה, בין אורות לכלים, בין אור לחושך. כי רק מדבר והיפוכו אפשר ללמוד משהו גם על הדבר, גם על היפוכו וגם על שניהם.

איך אפשר לעשות את זה? הבורא עושה את זה, האדם רק צריך להרגיש ולהיוודע במה הוא נמצא. איך הבורא עושה את זה? הוא פועל על האדם גם בחושך וגם באור, מה שנקרא גם בגלות וגם בזמן הגאולה, בכל המצבים הוא בא ועושה את הכול. "אני ה' הנמצא בם בתוך טומאתם". אני עושה את הגלות, ויורד איתם לגלות כדי ללמד אותם מה זה גלות. אני מושך אותם מהגלות לגאולה בזה שאני מראה להם מה זה גלות, עד כמה זה רע, שירצו לצאת מזה. כשירצו לצאת, במידה שהם רוצים לצאת, אני מוציא.

ודאי שכל הדברים נעשים מאת ה', ועל האדם רק לקבוע יחס לזה. מצד אחד שיקבל את הדברים איך שהם, ומצד שני, שיגיע למצב שהוא מודה על הדבר הרע ביותר כמו על הטוב ביותר. זה מפני שהוא מתקשר למטרה והמטרה בשבילו חשובה, והוא מכיר ומבין עד כמה המצב שבו הוא נמצא הוא דבר הכרחי כדי להגיע למטרה, ואין מצבים אחרים. המצבים הרעים ביותר הם ההכרחיים כדי להגיע למטרה, לא יכול להיות שיש מצב שאין בו צורך. אבל צריך להכיר בזה, להסכים עם זה, לרצות להיות במצב הזה מפני המטרה. אבל להעדיף מצב יותר קרוב מפני שזה לא ברצון הבורא להיות בנתק ממנו, לא מפני שרע לי ויהיה לי יותר טוב.

את ההבחנות האלה אדם צריך לאט לאט להבחין ולאסוף, ואיתן הוא כבר מגיע לתכלית. בכל מצב ומצב הוא צריך להכיר שרע לי, ואחר כך רע לו, לבורא. מצד המטרה המצב הזה טוב לי, ומצד מטרת הבריאה הוא לא טוב לבורא, כי הבורא קובע שהדבקות עמו היא המטרה, זאת אומרת שההתקדמות תהיה על מנת להשפיע, ועד שאדם מגיע לזה הוא עובר הרבה מצבים. אצלנו זה נקרא קו שמאל וקו ימין, עיבור, יניקה, מוחין בכלים, עיבור, יניקה, מוחין באורות.

תלמיד: התהליכים שעוברים על האדם הם לפני מחסום?

לא, התהליכים האלה הם כבר לאחר המחסום. לפני המחסום יש בזה גם כן, לא בדקויות כמו שלאחר המחסום, אבל יש גם לפני המחסום כנגד זה כל מיני מצבים. אדם ודאי שלא כל כך מבדיל בהם, הוא לא מבין בדיוק במה הוא נמצא, אבל חייב לעבור אותם. הבלבול, חוסר האונים שדוחפים אותו להתקשר לבורא מקדמים אותו. לפני המחסום אין הרבה הבחנות ברורות, בכל זאת נמצאים או בהסתר כפול או בהסתר רגיל, בכל זאת זה חושך.

תלמיד: האם מצב של הסתר רגיל לא מאפשר הבחנה?

לא, יש שמגיעות הארות לאדם לפני המחסום, שבהן הוא בהחלט מבין ומרגיש, מוציא הבחנות לעצמו ומתקדם, רואים את זה, זו דרך שלוקחת עשר שנים נגיד. זה לא צחוק, אדם עובר והוא מבין עד כמה הוא נעשה יותר מבין, יותר חכם, יותר מבדיל, הוא מכיר. ואת כל ההבחנות האלה הוא צריך אחר כך, זה לא שסתם נמרח הזמן ואין בו צורך.

התקופה הזאת שלוקחת ממש שנים, זה מפני שהאדם אחר כך צריך עם כל ההבחנות האלה לעבוד בגילוי פנים מעל המחסום. הוא לוקח את כל החסרונות האלה שנקראים זדונות ושגגות ועובד איתם הלאה, ואז הוא רואה באיזה מצבים הוא היה. עכשיו כשהוא נמצא בזדונות ושגגות הוא לא מבדיל אותן כזדונות ושגגות, אלא רק אחר כך מעל המחסום. כי עכשיו הוא כמו תינוק, כמו ילד, זה אצלו בחלק הכרה מאוד קטן.

תלמיד: על ידי מה אדם יכול לקבוע את המצב שלו?

על ידי מה אדם יכול לקבוע את המצב שלו? אדם לא קובע את המצב. זה נקרא קובע מצב? הוא מבדיל באיזה מצב הוא נמצא. זאת אומרת, לא שהוא בעל המצב, הוא כבר נמצא במצב שהבורא סידר לו, ועכשיו הוא רק מבדיל באיזה מצב הוא נמצא, מודד אותו, מעריך אותו.

תלמיד: כלפי מה הוא יכול להעריך את המצב שלו?

כלפי מה הוא מעריך את המצב שלו? כלפי אותה מידה, במה הבורא מתגלה אליו. נגיד רע לי, ואני שרוי ברע הזה, "רע לי, רע לי, רע לי, אין לי שום דבר בחיים, מי אני, מה אני, רע, בסדר". אחר כך אני נזכר שנכון שרע לי, אבל בכל זאת רע לי כי אני נמצא באיזשהו תהליך, והתהליך הזה הוא תהליך מטרתי, ולרע הזה שאני נמצא בו יש מטרה.

ואחרי שאני עובר את הרע הזה, יש איזה לימוד מהרע הזה, ואני זוכה להכרת הטוב, דווקא מהרע הזה אני מבין יותר, אני מבדיל יותר, אני אוכל אחר כך כשאני אכנס לטוב, להכיר ברע הזה ולדבר עליו כבר מהצד השני. ככל שהמצבים האלה מנוגדים יותר, כך אני אבין יותר, יתר בלבול בכל פעם, גורם לי אחר כך ליותר הבנה.

זאת אומרת, במה אני קובע איך אני נמצא? בכמה הבורא מתגלה לי לעומת המצב שאני נמצא. התגלה לי קצת יותר, אז אני ביחד עם ה"רע לי", כבר פותח ספר "שמעתי" נגיד, ומתחיל מתוך זה לראות את הרע שלי, שזה לא כל כך רע, שזה דבר בדרך, שאני חייב לעבור את זה, שיש בו סיבה, ואז הרע הזה הוא כבר לא רע כל כך. רע בהרגשה, אבל לא רע בהתקדמות.

אני בונה בית, מביאים לי עכשיו משאית בלוקים, אני צריך להעלות את זה לקומה עשירית. זו עבודה, אבל מזה אני בונה. אז אתה מסתכל על העבודה שהיא קשה, או על מה שיצא לך מזה. זה נקרא שאם מסתכלים על המטרה, אז להעלות בלוקים זה לא נורא. ואם מסתכלים על המצב שבו נמצאים עכשיו, שאני צריך לסחוב בלוקים, זאת אומרת אני רק פועל, אני לא בעל הבית שיהיה לי מזה משהו, אז ודאי שזה קשה.

תלמיד: העניין הוא שכאילו נקודת המבט תלויה בנו, אנחנו צריכים להתייחס לזה ככה, אבל גם היא לא תלויה בנו.

גם נקודת המבט לא תלויה בנו, אם הבורא מתגלה אז אנחנו נמצאים בטוב כאילו, ויכולים להצדיק אותו, ואם הוא לא מתגלה אז אנחנו נמצאים ברע ומקללים אותו, ודאי. מה זה מקללים אותו? מקללים את המצב. מה תלוי בנו? תלוי בנו קצב ההתקדמות. זה דבר אחד. ובכל זאת, חוץ מקצב ההתקדמות, תלוי בנו הכיוון, אבל כיוון זה הקצב.

כתוב, הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב, והוא אומר, "בחר לך". אדם נגיד לא רוצה לבחור בזה. נגיד אמרו לחבר, תבוא ללמוד, והוא מחכה, אפשר לחכות שבוע, שבועיים. חוץ מזה הוא צעיר, עוד לא חתן אפילו, אז הוא חושב, אני אבוא כשאהיה בן שלושים לפחות, הזמן התוסס יעבור. זאת אומרת, הוא לא התחזק. עוברות כמה שנים. האם זה נקרא שבחר בקצב או בחר בלהתחזק או בחר בכיוון, איך אנחנו מודדים את זה?

תלמיד: מה הוא בחר?

הוא בחר לא ללכת בזה.

תלמיד: לקחו ממנו את כל הטעם בזה.

לא, אנחנו צריכים לראות. למה? אחרי כל דבר אתה יכול כך להגיד. אבל נותנים לאדם הזדמנות או לא נותנים? אומרים לנו מקובלים, וזה נסתר מאיתנו, אומרים לנו מקובלים שאתה נמצא בחיים כל פעם כאילו שאתה חופשי. אבל תדע שרק בדבר אחד אתה חופשי, ביתר הדברים לא.

רק כלפי מטרת הבריאה, כלפי קשר עם הבורא. בקשר עם הבורא יש לך חופש, שם הבורא אומר לך, "תתקרב אליי". אם אתה לא מתקרב, אז זו בחירה שלך. בכל יתר הדברים, אני אוכל גלידה או אוכל מסטיק, אני הולך לכדור רגל או הולך לישון, אני עושה לא חשוב מה, אני פושע שם במשהו, גונב או שאני צדיק, פרופסור או רופא, זה לא חשוב.

בזה אתה לא בוחר, אתה בוחר רק בדבר אחד, בקשר עם הבורא. כי יש רק בורא ונברא בכל המציאות, ורק כלפיו המציאות הזאת פתוחה לפניך. הנתיב כלפיו הוא פתוח, אתה רוצה תתקדם, אתה לא רוצה, לא. קצב ההתקדמות תלוי בך, אם אתה פונה בכיוון אחד. יש שלוש מאות שישים פתחים, כלומר עוד שלוש מאות חמישים ותשעה פתחים כביכול חוץ מהאחד הזה. אם אתה בוחר לא בכיוון הזה כלפי הבורא, באחד מתוך שלוש מאות שישים, אלא ביתר השלוש מאות חמישים ותשעה, אז בהם אתה לא בוחר כלום. אם לא בכיוון הזה, היתר זה לא בבחירתך.

אלא יזרקו אותך לכל מיני מצבים, לכל מיני אופנים, כדי שאתה תתבלבל בהם, תעשה משהו ותגיע בכל זאת שוב לבחירה הזאת. שוב לא רוצה, בבקשה, תסתובב בהם ושוב תגיע לזה. זאת אומרת, אתה כמו מחוג בשעון. נותנים לך פעם אפשרות, אם אתה רוצה לצאת בכיוון האחד הזה, ואם לא אז תסתובב שוב.

אחר כך רואים, אבל לא עכשיו, אחר כך רואים שהבחירה רק בזה קיימת, וקיימת בחירה. רק בשביל הבחירה הזאת, נקודת הבחירה הזאת, נבראה כל המציאות. כי אם לא היה תלוי באדם כלום, אז בשביל מה להביא את האדם דרך כל המצבים האלו לגמר התיקון.

המצבים שהאדם עובר, זה לא חשוב. אתה יכול להגיד, המצבים שמעבירים אותו, נותנים לו מכה, נותנים סוכרייה, עוד מכה גדולה, יש סוכרייה יותר גדולה וכן הלאה. מכות וסוכריות לא עושות באדם כלי, החיזוק שלו לקראת המטרה כל פעם, זה בונה כלי, זה הכלי, זו הכוונה שלך.

לא מכות, לא מלכות ולא כתר, לא בונים את הכלי. הכוונה, שאתה כאן כאילו קובע, היא הכלי. לכן, אין לי כל כך מילים להגיד על בחירה חופשית, אבל זה לא צחוק, באמת רק לזה יש בחירה חופשית.

לכן, תראה לאן כל העולם מסתובב ומה הוא עושה, אנחנו מחפשים שלום, אנחנו מחפשים צמיחה. שום דבר לא יעזור, מחפשים בכיוונים לא נכונים, רק מסתבכים, עולה המון כסף, דם, שום דבר לא עוזר, ככה זה בכל לעולם.

תראה כמה התפתחות העולם צריך לעבור כדי להגיע בסופו של דבר להחלטה שההתפתחות חייבת להיות רק לכיוון אחד בלבד, במקום כל המדע, הטכנולוגיה והרפואה אפילו, התרבות וחינוך ומה שאתה רוצה. כל הדברים האלו, ההתפתחות שלהם זו פשוט טעות. טעינו, הלכנו אחרי כל היצרים שלנו ופיתחנו כל מיני דברים שאין בהם צורך בכלל. כמה שזה נראה בינתיים יפה וממלא אותנו, זה קליפות.

תלמיד: צריך לברוח מהריקנות שכאן?

כן, כי היינו יכולים לחיות במערות, ולהיות בקשר עם הבורא, והיינו שמחים ומאושרים. מה חשוב לי, באיזה מקום לחיות.

תלמיד: אבל שוב, מהי נקודת הבחירה.

נקודת הבחירה, הכיוון הוא כלפי הבורא כי הוא מעורר אותי ואני צריך להתחזק. כביכול המחוג מסתובב בין כל השלוש מאות שישים המטרות, והוא פוגע פעם אחת לכיוון כלפי הבורא ובזה אני צריך ללחוץ כאן על גז, כאן אני צריך לצאת מהעניין, אם לא, בפנים בתוכי שוב הרצונות מתחילים להסתובב בכל המעגל הזה.

תלמיד: אז אנחנו אומרים שהחיזוק היחיד זה חברה או סביבה. האם זה חיצוני, ואיך אפשר לעשות חיזוק פנימי?

אין, אין.

תלמיד: חיזוק חיצוני בסדר, חיזוק פנימי?

חיזוק פנימי זה ספרים, סופרים, אבל זה לא מספיק. אף על פי שאני רואה, יש הרבה אנשים שנמצאים בין ספרים לסופרים, הרבה אנשים יהודים חרדים דווקא.

תלמיד: על איזו עבודה מדובר?

הבורא מסדר להם. הם באמת בתסכול שאין להם עבודה פנימית ואין לי מה להציע להם, אבל איכשהו הם מתקדמים. אי אפשר להגיד שלא, מתקדמים ולומדים הרבה וחושבים, וחושבים נכון, ושומעים. גם עכשיו אני מקווה ששומעים אותי, ומכירים אותנו טוב. מתוך זה ששומעים כל הזמן, מכירים את המערכת שלנו ואותנו טוב מאוד. ויש בהם הבנה מהי באמת עבודת ה', שקבלה היא עבודת ה', שאי אפשר חוץ מאשר על ידי קבלה לעשות את העניין הזה.

תלמיד: יכול להיות שבעתיד לא יהיו חברות קטנות אלא יהיה אולי משהו יותר רחב שאנשים יוכלו להתחבר אליו?

יכול להיות שהגבולות האלו קצת יתרחבו.

תלמיד: כי אם נחשוב על זה, אז נגיד אם אנחנו מדברים על קבוצת חב"ד, אז יש בה הרבה קבוצות.

לא, זה שאני מדבר על הרבה קבוצות שיושבות פה ושם זה בינתיים יחידים, פה חמישה, שם עשרה, כאן אחד, שם שניים. זה יחידים שיש בהם נטייה בתוך עצמם לקרבת ה', להגיע למטרת החיים. אבל לעמך אני לא יודע מה להגיד, אנחנו צריכים לחפש איך להסביר לעמך שזה כדאי, אם אין לאדם חיסרון פנימי, דחף פנימי, צריכים לעורר את הדחף הזה ואני לא יודע איך, על ידי טוב, על ידי רע?

בעל הסולם כותב, על דברים רעים, דברים טובים, מצד אחד להראות לו כל טוב, מצד שני יש לפניך מלחמת עולם השלישית, זאת לא בעיה רק של ישראל, אנחנו נמצאים לפני סכנה הרבה יותר גדולה, כל העולם ומתגלגל לזה חזק מאוד, מהר מאוד.

אנחנו צריכים להשתדל, נצליח איכשהו.

תלמיד: אם אדם במודעות יודע שהוא במצב בחירה?

אדם לא יודע שהוא נמצא במצב הבחירה, הוא צריך להאמין שכל פעם שהוא נזכר בזה שהוא נמצא בבחירה. אם אני לא נזכר בזה אז מה זה יעזור לי, אני נמצא בזה או לא נמצא בזה? אבל להרגיל את עצמו שאני צריך לעשות מסביבי ובתוכי כל מיני תזכורות, שיעזרו לי כל הזמן להיזכר בזה שאני יכול להוסיף עכשיו קצת מעצמי ולאיזה כיוון.

אז באמת תוך שלוש עד חמש שנים אני בטוח שמה שהם כתבו, זה אפשרי. צריכה להיות באמת מערכת מאוד צמודה עלי, שאני כל הזמן ממש אוכל להתעורר למטרה, אבל נראה לי שבזמננו יותר ויותר הזמן מתקצר. הם כתבו אז, בגמרא, אבל התכוונו בעצם לזמננו. כתוב שכל הדברים שנכתבו, נכתבו לימות המשיח.

תלמיד: לדור האחרון.

לדור האחרון, כן. כי לפני הדור האחרון אין מה לכתוב. יחידים עולים לזה ולהם זה תורה אחרת, הם מושכים אותה מלמעלה. אלא כל מה שכתב משה, ובכלל, כל הספרים הקדושים, כתובים לדורנו. אז אני מקווה, שכן, משלוש עד חמש שנים, כמו שהם כתבו. ובאמת, נראה לי שהזמן מתקצר מאוד למתחילים. היום מגיעים אנשים שתופסים דברים, מה זה? אני אחרי שנתיים שלוש לא תפסתי מה שאחרי חודש כאן הם כבר מרגישים ומבינים.

תלמיד: זה שייך לתפיסה? הרי צריך להגיע להשגה.

לא. זה שייך להתפתחות. מה זאת אומרת? אני מסתכל על אלה שיושבים בסוף, יש להם רגישות לעניין כמו שלא הייתה לי אחרי שנתיים שלמדתי. אני בטוח. אני זוכר את זה. אני יכול למדוד אותם ואותי אז.

תלמיד: יכול להיות שעשר שנים אני מרגיש את זה.

אני מדבר על הבחנה אחת. זה שעכשיו ציון יכול עוד עשרים שנה לשבת כמו שהוא יושב, נכון, אבל עכשיו בינתיים, הבנה, ותפיסה, וקשר לדבר, יש לו כמו שהיה לי אחרי שנתיים. אני אומר ברצינות. זה פלא. אני מתפעל מזה.

תלמיד: יכול להיות שהבעיה שלנו בלהעביר לאנשים איפשהו את המסר שלנו לעם, זה בגלל שאנחנו בעצם לא מרגישים אותם?

אנחנו לא מרגישים עמך. בטח. איך אני יכול להרגיש? זו תפיסת עולם שונה, תפיסת חיים, תפיסת המציאות.

תלמיד: אבל אולי יש איזה ניתוק. אני שומע כמה אנשים, שנגיד, יש להם הרגשה ש"בסדר, לא נורא".

אצלנו כאן?

תלמיד: כן. ש"זה לא נוגע לנו", ואני מקבל כזאת הרגשה.

אני לא יודע. אני לא חושב. גם הרב'ה, אגב, שמע חדשות כל שעה. שמע שתי דקות את החדשות, בהתחלה, אחר כך כבר לא עניין לו. פרשנות זה כבר לא שייך לעניין, תכל'ס, מה קורה. את זה הוא שמע. אני תמיד הייתי שומר על הזמן, בדיוק שעה, פותח לו, והיה שומע כדי להיות מעורב עם הקהל, לעדכן את עצמו. ודרך זה הוא היה מקבל את הצער של הכלל. אבל לא שאנחנו לא מעודכנים. לא שאנחנו מזלזלים בזה. פשוט היחס שלנו לנעשה, הוא יחס אחר. היחס שלנו לנעשה הוא שזה סימן לנו שאנחנו צריכים לפתור את הבעיה בצורה שבה אנחנו מאמינים שזה הפתרון.

מה שבחוץ, אני לא יודע איזה פתרונות יש להם עדיין, נראה לי שאין פתרונות, אלא מה שהם שומעים, אז פשוט מצטערים, וגם לא מצטערים. אני רואה שחמש דקות אחרי זה בטלוויזיה הולך בידור ואיזה סרט מהסדרות האלה האין סופיות וזהו.

מה כל כך אנחנו נמצאים בצער והם לא, או הפוך? מה פתאום? אצלנו זה גישה מטרתית. מה יש לי להצטער? אני מצטער, לא על זה שנעשה. אני מצטער איך שזה מקובל בקהל ושזה עדיין לא מביא להכרת הרע, כי במה הרע בדיוק נמצא? לא בפיגוע עצמו, אלא במצבנו הפנימי הרע, שמזמין בזה את הפיגוע.

אז על זה אני מצטער.

איך למצוא דרך לקהל, להסביר לו שהרע בו, ובגלל זה קורה רע חיצוני וכל הדברים מתפשטים מבפנים החוצה בצורה כזאת, את זה אני לא יודע. יש לך פיתרון? בבקשה. אני לא יודע איך לגשת לזה.

אתמול בא אחד, אמר, "שמעתי אצלנו בבית כנסת ממישהו שאתה נסוג מהתורה". אמרתי לו, לא שאני נסוג מהתורה, אני תמיד הייתי הפוך מהתורה, כי כתוב "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". אני ההפך באמת, לא שנסוג. עכשיו הם מגלים שאני במקצת לא איתם.

הוא חשב שהוא יפגע בי בזה, או משהו, הייתה לו באמת שאלה. אבל לא, מה פתאום? זה באמת נכון. אצלי תורה זה משהו אחר. זה איך להשתפר ולהביא לתיקון, גם פנימי וגם כתוצאה חיצונית. אצלם התורה היא סתם חיצונית. "נעשה איזה פעולות חיצוניות", ומה? רואים מה יוצא מזה.

תלמיד: שאלה כללית. אם אנחנו אומרים שהעולם מתקיים בצורת פירמידה, אז למה אנחנו צריכים לדאוג לעמך?

למה אנחנו צריכים לדאוג לעמך אם העולם מתקיים בצורת פירמידה? זאת אומרת, אנחנו נמצאים בפסגה, אנחנו צריכים לעשות קשר עם הבורא, והיתר שיישארו ככה, ובהתאם לחיסרון שהבורא ייתן להם כמו שנתן לנו, אז גם הם יצטרפו, ישתוקקו, ויגיעו לאט לאט מהתחתית עד הפסגה ואליו.

העניין הוא פשוט. צריכים ללמוד אולי מ"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" או ממה שאנחנו לומדים כך סתם בכללות, שההתקדמות היא לא מתוך נקודה, לא מתוך הכלי של האדם. הכלי של האדם נקרא "יש מאין ל"ב האבן". זאת אומרת, באני שלי אני לא יכול לקבל אור, התגלות האלוהות, קשר עם הבורא, דבקות, ב"יש" שלי, כי היש שלי הוא מאין.

אלא אם אני עושה צמצום על האני שלי, זה נקרא שיותר מהכרחיות אני לא צריך, הכרחיות זה נקרא "אפס", ואני עובד, כמו שכתוב, לטובת העולם, זאת אומרת אני מתחבר עם יתר הנשמות, אז לִבּוֹת הָאֶבֶן ביתר הנשמות, בשבילי הם לא ל"ב האבן, אלא מפני שאני מבטל את עצמי כלפיהם, הם הופכים להיות בשבילי ט' ראשונות, בהם אני מקבל את האור. כשאני מצרף את החסרונות של כל הנשמות האחרות אלי, הם הופכים להיות אצלי כלי לקבלת האור. והכלי שלי, עד גמר התיקון הוא פסול לקבלת האור.

מה זה גמר התיקון? כל עוד לא חיברתי לעצמי חמש מאות תשעים ותשעה לִבּוֹת אֶבֶן אחרים, תיקנתי את הקשר אליהם, ביטלתי את עצמי ועשיתי למענם. זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך", שקיבלתי בהם התגלות האלוהות, זה נקרא "למעלה ממני", זה נקרא "למעלה מהרצון לקבל שלי" בעולם האצילות, בהתכללות בגלגלתא ועיניים. השפעה לכולם זה נקרא "גלגלתא ועיניים", ואחרי זה הבורא עושה משהו, מתקן גם את ל"ב האבן הפרטי שלי, שבו אני מקבל כבר יחד עם כל יתר הנשמות שחיברתי אליו, משהו שאני לא יודע מה זה, "יחידה". ואז אני שווה לכל הכלי הזה שהוא ברא וכל האור שבפנים, שזה הבורא, הוא שלי.

יוצא מכאן, שבלי לחשוב על הקהל, ולקיים את הכלל של התורה "ואהבת לרעך כמוך", אני לא מסוגל להגיע לדבקות. להתחבר עם יתר הנשמות זה אמצעי כדי להיות בדבקות בבורא. להיות מחובר, זה לא נקרא שאני הולך ומחלק לחם לכולם, כמו ביטוח לאומי או לא יודע מה, אני מדבר על תיקון פנימי. אם אני לא גורם לזה, אז אני לא מתקרב אליו, ובמידה שאני גורם להם התקרבות והתקדמות, זו ההתקדמות שלי, זה היינו הך.

לכן זה נקרא "כלל גדול בתורה". קשה מאוד להגיע לזה, קשה מאוד להבין את זה, להסכים עם זה, אבל אחר כך כשרואים את זה, תאמין לי, לא רואים שום סתירה, רואים עד כמה הדברים פשוטים. אבל הם לא מתקבלים על הלב.

תלמיד: זאת אומרת העבודה כלפיהם זה כלי העבודה שלי?

זאת אומרת, כל העולם בנוי בשבילי, שאני אגרום לו דברים טובים, תיקונים. נכון. אז איך אפשר להיבדל מזה? ודאי שהיה הרבה יותר טוב אם היה אפשר, שב בצד, תראה איזו קבוצה טובה יש לנו, מה אכפת לנו מכל מה שקורה מבחוץ, שכל העולם יתפוצץ. יש לנו את זה, יש לנו קשר, מה שיש יש, נתרכז בפנים. זה בלתי אפשרי, זה נגד הכיוון.

לכן מי שסתם יושב ולומד, ולא רוצה לחשוב שום דבר על אחרים, נראה לו שהוא צדיק ושהוא קשור עם הבורא ועושה איזושהי עבודה, מתרכז בפנים, אבל בין שהוא לומד גמרא ובין שהוא לומד "תלמוד עשר הספירות", לא חשוב, הוא בכלל לא נמצא בכיוון. אין ברירה, לכן איכשהו, כמה שאפשר, כמה שמתאפשר לנו מלמעלה, אנחנו צריכים לחשוב על זה. ואת כל הבלבולים האלו אנחנו צריכים לעבור. שאנחנו לא יודעים וכן מנסים איכשהו. לכן כל כך שמתי את ההפצה בראש העניינים.

אפשר בלי זה? מה אנחנו כבר עושים, איזה קבוצות, מי יש שם אתה יכול להגיד? או שמי שיש מספיק, מה אתה צריך עוד? בכל זאת תהיה עוד קבוצה או עוד שתיים, תוך שנתיים עוד מאה איש, מה סך הכול קורה? אבל זה לא חשוב לי מה קורה כתוצאה, אני חייב להיות במגמה הזאת, כי זה והליכה לבורא, זה אותו כיוון.

תלמיד: שני הדברים האלה, הפצה ועבודה פנימית, נראים כשני דברים שונים. איך אפשר לאחד אותם?

עבודה פנימית זו עבודה פרטית שלי בקשר לבורא, עבודה חיצונית שהיא למען הכלל, היא ממש מחוצה לי, לא מכוונת לתוכי אלא מכוונת מחוצה לי, אלו שני דברים כביכול שונים. בוודאי, אז מה? איך הם יכולים להיות יחד? אם אני לא משפיע לקהל אני לא יכול לגדול. שב עם הספרים, אתה תראה עד כמה אתה תתנוון, תנסה. זה ממש לא ילך.

בוא נפסיק את כל הדברים החיצוניים, אתה תראה אחרי שבוע מה יהיה איתנו. אנחנו לא צריכים סרטים לעצמנו, ספרים לעצמנו, בשביל מה אנחנו צריכים את זה? נסגור את כל המחלקות, מלבד לימוד וסעודות שלנו. נעשה אפילו כל ערב סעודה, כל בוקר סעודה, לא חשוב מה, חוץ מהפצה, נמחק את זה. אתה תראה אחרי חודש ימים איזה שעמום יהיה כאן. כי אתה לא מבטא את הרצון שלך לאלוהות אם אתה לא פועל בהתפשטות.

תלמיד: אז בעצם אנחנו לא צריכים לחשוב איך להתחבר לנשמות האלה פנימה?

אנחנו לא יודעים עכשיו איך להתחבר לנשמות ואיך לגרום לזה שאני עובד למענן ממש, זה עדיין רחוק ממני. אני לא בעל מנת להשפיע, שאני חושב איך ממש יהיה להן טוב. יש לי משימה כללית שאני עושה, ואני יודע שבלי זה יהיה רע, נגיד בצורה כזאת עממית, ואני מציע להן פתרון משלי. אבל אחר כך כשאדם עובר מחסום ויש לו קשר עם הנשמות ועם הבורא, אז העבודה שלו היא באמת בצורה כזאת, שהוא מתייחס לכל היתר נשמות לאט לאט כמו לחלקו, ואז הוא גורם להן תיקון בזה שהוא נכלל בהן, ובזכותן הוא מקבל את מה שמקבל בתוך הכלים שלהן, וזה נקרא שהוא עולה למעלה ומתקרב לבורא.

לכן הכלל "ואהבת לרעך כמוך", מה זה כלל? זה החוק הכללי שעל ידו אתה מגיע למטרת הבריאה.

תלמיד: יש שאלה שתמיד עולה אפילו בשיעור ראשון של מתחילים, איך זה שיש שש מאות אלף נשמות, ואנחנו קוראים נשמות גם לבני אדם שעובדים מולם?

זה לא חשוב, כל בן אדם שנמצא בעולם הזה יש לו חלק רוחני שעדיין לא מראה אולי את פעולתו, נקודה שבלב, אבל נמצא בו ונמצא עדיין בטמירו מה שנקרא, בגניזה. איך זה מתחלק? מתחלק לעוד מיליונים, מה זה חשוב. אנחנו לומדים שבהתחלה יש רק שבע ספירות דאדם הראשון שנשברו, או תגיד עשר ספירות, לא חשוב, אחר כך אתה סופר את זה כשש מאות אלף, לא חשוב איך, אבל זה אדם הראשון בשבירה הראשונה, כך אנחנו סוברים.

אבל אחר כך יש לך שבירה של קין והבל ושל דור המבול ודור הפלגה, אלו דרגות רוחניות, שבהן השבירה הייתה עוד ועוד. זה כמו בעולם הנקודים, אנחנו לא סופרים בעולם הנקודים כמה באמת היו חלקי השבירה, אנחנו לוקחים את זה בכללות, אבל בעצם גם שם השבירות היו בשרשרת. אתה צריך להגיע בשרשרת למקום כמו העולם הזה. זאת אומרת הדרגה האחרונה ביותר, זה נקרא שהכול נשבר.

כשאתה מגיע לזה, זה מיליארדי מיליארדים של הבחנות. אתה יכול להגיד, נכון, אבל נגיד בעוד עשר שנים יהיו לא שבעה מיליארד אנשים כמו שהיום, יהיו שמונה מיליארד אנשים, מאיפה ניקח עוד נשמות? ההבחנות האלה כל הזמן מתחלקות. גם באדם אחד זה כל הזמן מתחלק. אנחנו פשוט לא מבינים, הגוף שלנו נמצא בתוך ים של ההבחנות האלה, הרצונות, החלקיקים האלו, ואז הגוף שלנו לא קובע כלום, הכלי שלנו כל הזמן נמצא בהתקלפות, בהתחלפות, בהתקשרות עם כל היתר. אנחנו פשוט לא יכולים לתפוס את התמונה הזאת אז מדברים כאילו שיש בנו חלק קבוע, נשמה, ואיתה אנחנו הולכים וכל הזמן אותה מתקנים. אנחנו לא מבינים שכל תיקון אחר, זו כבר נשמה אחרת, כלי חדש, כלי אחר.

תלמיד: יש מקום לבדוק או לשאול למה דווקא עכשיו נקרה לי אדם זה בחיים או למה דווקא תכונה כזאת אני מגלה עכשיו, יש מקום לשאול את זה בכלל?

יש מקום לשאול, אין מקום לענות לפני שאתה מגיע לזו"ן דאצילות ששם זה נקבע. לענות זה נקרא לגלות לך. לגלות, אין לך כלים לתפוס את הדברים האלה. בשביל זה אתה צריך כבר לדעת את הקשר שלך עם יתר החלקים, עם יתר הנשמות. למה אני ככה והוא ככה, ומה הקשר בינינו. אלו דברים כמו שהאר"י כתב קצת בשער הגלגולים, בינתיים זה בתור סיפור, מה אפשר להבין מזה?

אבל להתחיל לראות את זה, תראה באיזו צורה הוא כתב את זה, הוא לא כתב את זה בשפת הקבלה, אלא הכול כסיפור. לפני זה מה הוא כותב? נרנח"י, עשר ספירות, סתם כך הקדמה כללית, ואחר כך הוא כותב את זה כמו סיפור היסטורי כזה, שהיה רב'ה כזה והיו לו תלמידים כאלה, ואתה יודע למה הוא היה קשור לזה, כי היה לו גלגול שהיה משה שם ויעקב כאן, ועוד משהו כאן. האם כך מדברים מקובלים, כמו שחיים ויטאל הביע את זה? זה מפני שאין שפה אחרת שבה אפשר להביע. צריכים להיות לפחות בזו"ן דאצילות כדי לדבר על דברים כאלו.

תלמיד: זאת אומרת, אם נדמה שהסיטואציה ברורה ומספקת, זה פשוט טעות.

אני לא יודע מה אתה אומר, אבל בסדר. מה זה סיטואציה מספקת?

תלמיד: יש סיטואציה מסוימת שאדם נקלע לאיזשהו מצב, והוא מזהה את המצב הזה.

אף פעם לא בא לי לעשות חשבון עם הנשמות. מפני שיש לי איזשהו מין חשבון איתך מכמה גלגולים קודמים, אז אני עכשיו נמצא איתך כאן יחד ואני סובל ממך. בגלל שמה? כי בגלגול הקודם נתתי לך זפטא, אז עכשיו אני בא וחייב ללמד אותך. כן?

תלמיד: לא חשבון כזה.

אלא מה? הוא כותב ככה, האר"י כותב בצורה כזאת בשער הגלגולים.

תלמיד: ברור שזה לא המצב של האר"י, אלא אדם עובר איזשהו שיעור, איזו סיטואציה, מצב, בורא ונברא, והוא הגיע לאיזשהו מצב, שברור שעכשיו זה התגלה כאן עכשיו בגלל זה וזה, בגלל שזה מה שהייתי צריך ללמוד עכשיו, וזה מספק.

אני לא עושה חשבונות כאלה. אני לא יודע בשביל מה ללכת לעבר. מי שפונה לעבר הופך להיות עמוד מלח.

תלמיד: אני לא מדבר על העבר.

אני צריך לחשוב מרגע זה והלאה, קדימה, לאן העיניים שלי מסתכלות. אם זה לכיוון הנכון, יופי, זה הכול. מה אכפת לי? אסור לי לחשוב על מה שקרה לפני רגע, שום דבר זה לא מוסיף לי, רק מבלבל, מאיפה אני יודע? ברגע זה קיבלתי מצב, המצב הזה מלמעלה, לא תוצאה מהרגע הקודם. לא תוצאה מהרגע הקודם, אני אומר לך.

תראה את כל החברה האלה בספסל האחרון, כולם פושעים, עשו כל מיני דברים, אני יכול להסביר לך על כל אחד ואחד. לא כדאי, דיברנו שלעבר לא נכנסים. אבל מה שהם עשו לא חשוב, תראה לאן הביאו אותם. איזה קשר יש בין מה שהחבר עשה קודם, ובין מה שהוא מסכן, עכשיו סובל כאן?

תלמיד: ומה שהוא עתיד לסבול.

כן, ועתיד לסבול. אתה מבין, אין קשר, אז למה לעשות כל מיני חשבונות? זו שטות שאדם בא אליי ואומר, אני עשיתי כאלה וכאלה דברים, ותראה מה שקורה לי כרגע. מי אמר לך שצריך לקרות אחרת, איפה קראת שמזה יוצא זה, מזה יוצא זה, איפה יש ספר כזה?

תלמיד: טוב, זה לא מתייחס לשאלה.

לכן הגישה הבריאה היא רק להסתכל קדימה, ולקבל כל דבר לחוד, שממנו אני חייב עכשיו, גם את זה ללקט לקשר שלי עם הבורא, גם את זה ללקט לקשר שלי עם הבורא וזהו. כל דבר לחוד, זה הכי טוב, וזה פשוט מאוד. אתה לא צריך את החשבונות האלה. יש הוא, והוא נותן לי מצב, המצב הזה יופי, גם בו אני קשור איתך, המצב הזה יופי, גם בו אני קשור איתך, זהו, פשוט מאוד. עזוב את כל יתר החשבונות, תחיה קל.

תלמיד: לא חשבונות, מגיע איזה דבר. זה לא שאתה עושה חשבון, עכשיו אני הולך לבדוק.

מגיעים לכל מיני כאלה מחשבות.

תלמיד: ועכשיו ברור למה זה היה, זהו.

לא, לא ברור.

תלמיד: לא ברור, אז זו טעות, זו פשוט הטעייה, לא יודע מה.

זה נדמה לנו שיש קשר בין הדברים, זה נדמה לנו.

(סוף השיעור)