שיעור בוקר 08.11.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 14, מאמר: "אהבת חברים"

אנחנו לומדים מחכמת הקבלה על מערכת אדם ראשון, מערכת הנשמה איך שהיא נשברה וצריכה בחזרה להקים את עצמה מהשבירה. ובעצם הכול מתבצע בחלקי הנשמות ואנחנו אותם חלקי הנשמות שצריכים למצוא חיבור בחזרה, חיבור נכון בינינו.

כמו שכתוב "דברה תורה בלשון בני אדם". זאת אומרת אנחנו צריכים להתחבר בינינו. אמנם אנחנו חושבים שאנחנו מטפלים בחיבור בין בני אדם, אבל זה לא בדיוק, זה חיבור בין הנשמות, זה חיבור רוחני, זה לא חיבור גשמי. אנחנו מתחילים כאילו מחיבור גשמי, מחברים את עצמינו לקבוצה, למטרה, עד כמה שהיא נראית לנו שקיימת ברמה שלנו, מובנת ברמה שלנו. וכך מתחילים יותר ויותר להתקדם להבנה יותר פנימה, יותר אמתית.

 ולכן המילים האלה של אהבה, התכללות, הכנעה, כל זה נכון כלפי הרצון לקבל, אבל באמת אנחנו צריכים להשתדל כל פעם לראות איך אנחנו נכנסים לתוך העניינים האלה פנימה ונותנים להם פירוש יותר עמוק, יותר אמתי, מערכתי.

בואו נשמע מה הוא כותב רב"ש.

קריין: מאמר "אהבת חברים".

אהבת חברים

""וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב).

הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם. ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'".

כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה". והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע.

"וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'.

והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו.

"ויאמר האיש, נסעו מזה". ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים. ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה, שרוצים להיות באהבת חברים, ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה."

אנחנו רואים עד כמה שהמאמר הזה הוא קטן, אבל בעצם רב"ש בונה בזה את כל ההליכה עד שנכנסים לעבודה אמתית, כבר בהכרת העבודה. בהתחלה אנחנו לא יודעים בכלל איפה נמצאים ואנחנו מדברים על חכמת הקבלה אבל לא יודעים בדיוק מהי. יכול להיות שאנחנו חושבים שזה חלק מהדת, חלק מאיזה פעולות גופניות, פעולות מחשבתיות ושבכלל מבצעים את זה בעולמינו כאן, בינינו.

עד שאנחנו מגיעים למצב שאדם מרגיש את עצמו שהוא תועה בשדה, בשדה העבודה הזה שהבורא נתן, אבל אני לא מבין איפה אני נמצא, אני לא מבין מה רוצים ממני. אני כבר יכול להסתובב כך עשר ועשרים שנה ועדיין אני לא מגיע לשום דבר וזה בעצם סימן שכנראה טעיתי.

ואז אני שואל, מה אני צריך לעשות? מתוך זה שאני שואל את עצמי מהי העבודה, מהי המטרה, מהו הביצוע שאני צריך לעשות, מתוך זה אני מתחיל להבין לאט לאט, יותר נכון להרגיש, שחסר לי קשר עם החברים, עם אנשים אחרים שהולכים לאותה המטרה בדרך. וגם הם נמצאים כאן כמוני וזו הבעיה, איך אנחנו נמצא זה את זה בשדה העבודה.

כי כל אחד כביכול נמצא בחושך וכולנו משוטטים באיזה מקום חשוך ולא מוצאים איך אנחנו נתחבר, באיזו צורה ולמה, לאיזו צורה, לאיזו מטרה בדיוק צריכים להתחבר. וכאן אדם שבאמת מרגיש את עצמו שתעה ועכשיו מגלה שהוא תעה ושהוא לא יכול למצוא קשר נכון עם האחרים בכלים שלו כי הכלים שלו הם שבורים, יוצא שמתחיל לצעוק, מתחיל לפנות לבורא.

הוא מוצא את האיש בשדה שזה הבורא שיכול לייעץ לו מה לעשות. אז הוא אומר, אתה צריך לבקש, אתה צריך לשאול את החברים, למצוא קשר איתם ובקשר ביניכם אתם תמצאו את הדרך, אחרת לא תבינו איפה הדרך הזאת.

בואו נקרא שוב לאט לאט, בקטעים, ונראה מה באמת אומר רב"ש.

אהבת חברים

""וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב).

הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם." זו כבר הרגשה שמגיעה לו כתוצאה מכמה שנים טובות. שהוא נמצא בקבוצה ולומד ומחפש להגיע למטרה. כל פעם המטרה נראית לו אחרת, יותר ויותר על מנת להשפיע אולי, קרובה ורואים איך שזה יכול לקרות, הוא לא מבין איך יכול להשיג את זה ובסופו של דבר הוא שואל, איך אני אתקדם באמת? השאלה הזאת היא תחילת דרך הישר למטרה. "ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו"." זאת אומרת העבודה היא באמת קשה ובאמת היא בדמעה. נגד הרצון, נגד השכל, לשמוע מה שאומרים מקובלים ולהישמע ובדיוק לבצע את זה כמה שאפשר, להיכנע כלפי החברה, כלפי החברים כי אף פעם בחיים שלנו לא עשינו את זה. עד כדי כך צריך לשבור את עצמו. ולראות איך מחברים את הנקודה הפנימית שלי עם הנקודה הפנימית של החבר שגם אצלו זאת אותה הבעיה, איך לעזור לו להוציא את הנקודה הפנימית ש"איש את רעהו בזה". ובין הנקודות הפנימיות האלו שאנחנו נתחיל למצוא את ההבחנה השלישית שזו כבר ההבחנה הרוחנית.

"וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'". שדווקא העבודה הזאת היא מעורכת ובה, כמה שאנחנו תועים, אדם תועה בשדה, החמור תועה בשדה, לא חשוב באיזו דרגה, אבל כבר כשאנחנו תועים, מתחילים לחפש מי יכול לכוון אותנו נכון.

"כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע,"

בהתחלה הוא חושב שדרך השכל הוא יכול להגיע. אבל דרך השכל, זה דווקא דרך החמור, כי החמור תועה. למה? כי הכלים שלנו הם רצון לקבל, רגש, והשכל רק יכול להיות ככלי עזר, כוח שעוזר לנו. אבל הכלי זה התפתחות הכלי, התפתחות רגשית.

ולכן אנחנו צריכים כאן לשים לב לכמה שאנחנו יותר ויותר יכולים להרגיש. למרות שזו חכמת הקבלה, חכמה גבוהה, יותר קרובה לטבע והטבע זה חוקים, איך יכול להיות שזה שייך לרגש שלנו והרגש הוא כל כך לא בטוח ולא מדעי.

אבל זה לא בטוח ולא מדעי בעולמינו מפני שדווקא אנחנו לא מסוגלים לעבוד עם הרגש, ולכן אנחנו מזלזלים בזה. אנחנו מבינים שפסיכולוגיה, פסיכיאטריה, שכל עולם הרגשות שלנו, זה עולם לא בטוח, אף אחד לא יכול להבין אותו בדיוק ולהתמצא בו.

מה שאין כן, חכמת הקבלה אומרת, לא, רגש האדם זה הכלי המרכזי, הנכון, היחידי אפשר להגיד אפילו, שעל ידי הפיתוח שלו הוא מגיע לעולם הרוחני. כי כמו שאנחנו מרגישים את המציאות, אנחנו יכולים לחלק אותה להרבה חלקים ולהתחיל להרגיש קשר בין החלקים לרגשות שלנו ולתת מספרים ולחשוב איך אנחנו עובדים איתם. אבל בתחילה הכול היה רגש. אמנם יצר הרע, "בראתי יצר רע", אבל בכל זאת זה רצון, יצר.

ולכן, כל חכמת הקבלה היא למעלה מהמצב הגשמי שאנחנו מכבדים בעולם שלנו, לא רגשות, אלא ידע. מה שאין כן, בעולם הרוחני אנחנו חודרים קודם כל לרגשות, אנחנו לומדים אותם, אנחנו נותנים לכל התפעלות ברצון שלנו מספר, הגדרה, ואז עובדים עם ההגדרות הללו.

לכן, צריכים לשים לב עד כמה שאנחנו בתוכנו יכולים למצוא את הרגשות הנכונים לקשר בינינו. זאת אומרת, עד כמה שאני יכול להתקרב, עד כמה שאני מודע שאני מתרחק כלפי החברים. זה החשוב ביותר. ולמדוד את ההרגשות שלי עד כמה שאפשר בצורה מדעית, בצורה רגשית, ואני מרגיש דווקא שזה רגשית ומדעית, ככה זה בחכמת הקבלה ועל זה נתבסס.

"והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע.

"וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'.

והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו."

יש כאן עניין מאוד מיוחד. אנחנו יכולים למצוא קשר, שדה עבודה שהבורא הכין לנו, שהקשר הזה הוא דרך הקשר בינינו. זאת אומרת, אנחנו יכולים להתקשר לכוח העליון ששורה בתוך השדה. "שדה" זה הנשמה, זה כוח החיבור בינינו שזה הבורא, זה אותו הדבר, ולזה אנחנו צריכים לשאוף, ועלינו בדיוק לממש את החיבור הזה, ולבנות את רשת הקשר וכך לגלות את הבורא. זו העבודה.

""ויאמר האיש, נסעו מזה". ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים. ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה, שרוצים להיות באהבת חברים, ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה."

יש כאן לפנינו עוד הרבה מכשולים בדרך וזה בעצם כדי לאתר את החיבור הנכון וכל פעם לסדר אותו יותר ויותר, לעלות בכמות ובאיכות החיבורים שבינינו, שזה קשור גם בכמות וגם [באיכות] ועל ידי זה אנחנו מגיעים למצב שהרבה פעולות שנעשו הופכות להיות בעצם לפעולה אחת. להתחיל לעשות קשרים אמיתיים בינינו ובתוך הקשרים האלה להתחיל לגלות את כוח ההשפעה, את כוח האהבה, את כוח החיבור, שזה נקרא כבר "כוח עליון", "הבורא" שהוא בכוונה מלכתחילה ברא אותנו ושבר אותנו להרבה חלקים והחלקים האלו כשהם מחפשים איך להתחבר, מתוך זה הם מבינים את מהות הבורא, את הקשר שלהם עימו. הם בעצמם הופכים להיות ממש הרשת הזאת עצמה.

זאת אומרת, אנחנו בונים את הנשמה שלנו, את הכלי הזה, את הרשת הזאת, אנחנו מגלים בה את הבורא, "אתם עשיתם אותי", וכך אנחנו מממשים את התפקיד שלנו, עד שמגלים אותו במלואו בהתאם לזה שמתקנים את הקשר בינינו.

לכן, אנחנו כאן בעצם הראשונים. מלכתחילה הבורא ברא את הכול והוא היה הראשון, ובסוף הוא האחרון שאנחנו מגלים, אבל באמצע זה אנחנו, העבודה שלנו, בנו, בתוכנו.

שאלה: איך אדם קובע מי זה החבר שלי? האם יש סימן כלשהו?

קודם כל, אפשר להגיד שכל אדם שנמצא בקבוצה ומשקיע בצורה החיצונה כמו שאני רואה בלימוד, בהשגת המטרה, הוא מתאים לחיבור, אני יכול להתחבר אליו לפחות בינתיים, לפי ראות עיני. אנחנו יכולים לגשת [זה לזה] בדרך, "איש את רעהו יעזורו", יש בזה הרבה מה ללמוד איך אנחנו עוזרים זה לזה וכך מתחברים יותר ויותר עד שאני מקווה שאמצא את עצמי בונה את השדה. אני עושה בו חרישה, זריעה וכבר מקבל את התבואה. הכול אנחנו עושים בינינו. אם אני לא קשור לאף אחד אז אין שדה, אין "שדה אשר ברכו ה'". אין לי איפה לגלות את התוצאה מהעבודה שלי, מההשקעה שלי. כי בורא זה "בוא וראה", אני צריך להשקיע כוחות כדי לגלות אותו. אנחנו בונים את השדה בקשר בינינו, אנחנו מבצעים בו את כל פעולות השדה.

שאלה: לפעמים נראה שאנחנו עוסקים בחיבור גשמי לחלוטין. איך לזהות חיבור רוחני בפעולות שאנחנו עושים?

ודאי שאנחנו עוסקים בחיבור גשמי ומצפים שמזה יהיה חיבור רוחני. החיבור הרוחני הוא באמת חיבור שפועל לשני הכיוונים "אני לדודי ודודי לי". בינתיים אני לחבר והחבר לי. האם אנחנו יכולים כך לבנות כאלה קשרים? אנחנו רואים עד כמה זה לא פשוט, עד כמה אנשים לא מבינים את זה. באים אלינו, לומדים כמה שנים איתנו, ואחר כך לא מבינים בשביל מה כל זה ועוזבים.

זאת אומרת, אנחנו עדיין מתקשים להסביר שכל העבודה הרוחנית היא בקשר בינינו. היא תתקיים בליבנו והיא מאוד קשה. הלב לא רוצה לקלוט אותה, לא רוצה להסכים עימה. ולכן יוצא שאני שצריך להתקשר עם החבר בלב שלי, ולפתוח את הלב שלי, זאת אומרת לדאוג לו והוא דואג לי, ואנחנו מתחברים ובונים משהו משותף, זה הרבה יותר משותף מזה שאנחנו בונים משפחה עם איזו אישה זרה שאני מסכים לחיות איתה, למען הילדים, למען הבית וכן הלאה מכל מיני סיבות.

כאן זו סיבה מאוד גבוהה. המטרה היא לבנות את הנשמה. לצאת מהעולם הזה הבהמי לעולם הנצחי. ובכל זאת, זה לא קיים בנו, לא חי בנו, ומאוד מאוד קשה להתחיל לדבר על זה בצורה רצינית, מעשית.

ולכן זה לוקח הרבה שנים כמו שבעל הסולם כותב, גם עשרים וגם שלושים שנה. רק נתאר לעצמנו שמתחילים ללמוד בגיל עשרים וחמש, וגם איזה שטויות יש בראש של האדם בגיל עשרים וחמש, אז נניח בגיל שלושים, ועוד שלושים שנה אפילו יכול להיות שהוא יסתובב עם הידיעות הללו עד שהוא יבין שהכול מדובר בצורה כזאת שהוא חייב לפתוח את הלב שלו ולחבר לב בלב וליצור לב משותף אחד, לב בשר. לב שלא מחובר עם האחרים נקרא "לב האבן". לב שמחובר עם החברים, כאילו מורידים ממנו קרום ומחברים בשר בבשר, לכן נקרא "לב בשר" וזה לוקח זמן.

בכל זאת, הנקודה הכי יקרה בכל התהליך שלנו שהאדם מקבל מבפנים, ידיעה מתוך הלב שלו, "הלב מבין", לכן אני אומר ידיעה מתוך הלב, שהוא חייב להיות מחובר בלב, לא במוח. המוח צריך רק לעזור מהצד, הוא לא צריך להתערב. והלב, שיצא מעצמו וילך לקראת החבר, ואז הוא ירגיש שדווקא בחיבור כזה בינינו אנחנו מגלים את ה"שדה אשר ברכו ה'". שאפילו שניים שכך מחוברים ביניהם, כבר יש איזה שטח משותף בין שניהם שזה "השדה". זה הכלי של הנשמה. ואור של הנשמה זה כבר יתגלה בהתאם לעד כמה שיהיו לנו קושיות, בעיות, מאמצים שלנו בחיבור למרות כל זה וכן הלאה.

שאלה: קראנו שאדם חושב שאף פעם הוא לא יגיע למטרה. השאלה, למה חשוב שאדם ירגיש כך?

נגיד אחרי עשרים שנה שאדם עשה מאמצים, הוא כבר מבין, כמו שאמרתי, דברתי, ציירתי את זה איכשהו, שזה חייב להיות חיבור בלבבות, שאני מוריד קרום מהלב שלי ומוכן להתחבר עם החבר. ואני מגלה שאמנם אני מבין את זה בשכל, ומסכים שזה צריך להיות כך, אני כבר יודע את כל התהליכים, ואני מנוסה בכל המנגנון שאנחנו בונים, איך שאנחנו עושים את כול הפעולות, איך שמקובלים עשו את זה בזמנם, ועם כל זאת אני רואה שיש לי איזו נקודה בלב, נקודה פנימית שלא מסכימה, שבעצם אני כן הייתי רוצה, ובתוך תוכי לא רוצה. מצב כזה, הבחנה כזאת הבורא הכין לי. ואם אני מגלה את זה, אני מוכן להתפרץ בתפילה, זה נקרא "וייאנחו בני ישראל מעבודה".

כל גלות מצרים, שאנחנו לומדים, היא איך לחבר את הלבבות ללב אחד. ולא מסוגלים ומבינים שאנחנו לא יכולים להתחבר בתוך מצרים, בתוך הרצון לקבל שלנו שבו אנחנו נמצאים עדיין. אז איך לצאת מזה? צריכים לברוח מהרצון לקבל. איך לברוח ממנו? אנחנו מוכנים בלילה, בחושך, בעיניים עצומות, העיקר לברוח ממנו. שום דבר לא חשוב לי קדימה, אפילו לזרוק את עצמי לים סוף, לא חשוב, רק לברוח מהרצון האגואיסטי שלי שלא נותן לי אפשרות להתחבר. אני רוצה להיות בהשפעה. למה? כי האור במשך ארבע מאות שנה, ארבע דרגות השלמות, שהשפיע עלי נתן לי הכנה כזאת ואני כבר לא מסוגל להישאר בו, לא רוצה, "טוב לי מותי מחיי". וכך אנחנו מוכנים ליציאת מצרים.

העבודה היא קשה וצריכים לעשות אותה באינטנסיביות. אם עושים את זה יחד, זה יכול להיות הרבה יותר קל ומהר ו"איש את רעהו יעזרו" וקדימה. אנחנו נמצאים בשלב די מתקדם, ולפנינו כבר ממש עיבור. והעיקר זה הדרגה הרוחנית, שכל הקושי הוא בכניסה לרוחניות. כל יתר הדרגות הן, כמו אצל חולה חס ושלום. כשהייתה לי רגל שבורה, לא יכולתי לעמוד, אבל כשכבר התחלתי לעמוד וללכת אז כבר עוד ועוד הולכים, מוסיפים מאמצים ומתקדמים. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות, זה העניין של כניסה למדרגה הרוחנית.

שאלה: ממי אני קונה את החבר?

אני אגיד לך מהניסיון שלי. הבורא מסדר את זה. אתה צריך לעשות כל מיני פעולות, להתחבר, ללמוד, לצאת להפצה, להשתדל לעשות את כל מה שהרב"ש כותב, והעליון פועל ויביא לך את הקשר הנכון במדויק לנשמה שלך, לאו דווקא עם מי שאתה חושב מלכתחילה, אולי מישהו אחר. כמו שזה קורה לנו לפעמים, שאנחנו רואים שאדם מתחתן ואחר כך הוא מתחרט, אבל כבר מאוחר, יש לו ילדים. אבל הוא נעשה יותר חכם, הוא מבין שלא היה צריך לבחור לפי השכל והרגש שלו שהיו קודם, אלא אולי אחרת.

לא כך זה בא אלינו. אנחנו צריכים לעשות את כל המאמצים. אני ממליץ לעשות את כל המאמצים, עם כולם עם כולם בתוך העשירייה, ואפילו מחוץ לעשירייה, רק לא להתפזר. זאת אומרת, כל אחד שרוצה להיות קשור אלי אני רוצה להיות קשור עימו. ולכל אחד אפילו למי שלא רוצה או כן רוצה להיות קשור אלי, אני מושיט את ידי, נותן לו יד, אני מוכן.

כמה שנעשה יותר קשרים, קשרים חלשים אולי, כאלה קטנים, בכל זאת הם דווקא אלה שבונים אותנו. ולכן אנחנו צריכים להבין שבסופו של דבר [...] הקשרים בינינו בצורה הגשמית או כל שכן בצורה הרוחנית שאני בכלל מרגיש שם את עצמי מקושר עם כל העולם. אבל ישנם ביניהם יותר קרובים, רצונות, והבחנות רוחניות יותר קרובות, שאלה הנשמות הפרטיות, שהם נקראים החברים שלי.

שאלה: כאשר אנחנו במצב שבו אנחנו אבודים בשדה, כיצד אנחנו יכולים לחזק את החיבור מבחינה איכותית כאשר אנחנו מרגישים שהכמות מתמעטת?

אין ספק שהכמות היא תמעט. אנחנו לא צריכים להסכים עם זה, צריכים לפתוח בכל זאת חוגים ולמשוך אנשים, ולדעת איך לעבוד עם האנשים החדשים שבאים אלינו, שאנחנו לא מכניסים אותם כל כך מהר לקבוצה, ואנחנו דואגים לקבוצה. אבל יחד עם זה במה שיש, אנחנו צריכים להשתדל להתחבר. הבורא הוא שיעשה בינינו את החיבור, יגרום לו, כמו שכתוב "ה' יגמור בעדי".

אתם תדאגו לקשר ביניכם, שיהיה קשר איכותי יותר, שתבינו שאתם מיוחדים. ותנסו לחבר ולחבר עוד קבוצות סביבכם שמדברות בספרדית. אתם צריכים להתקשר לקבוצות שמדברות ספרדית ביניהן, ואפילו לא קבוצות שלכם, אלא יש עשרים מדינות שמדברות אותה שפה, אז לאו דווקא אתם צריכים לפתח את הקבוצה הווירטואלית, אלא לגשת אליהם. אתם צריכים לדעת איך זה בנוי, אולי אני אומר משהו שכבר קיים.

אני חושב שאתם צריכים לבנות בורד משותף, ומהבורד המשותף לתת הרצאות, שיעורים, שיחות, לנענע את כל הכלי הלטיני, הדרום אמריקאי, ובזה יהיה כוח גדול שיוכל לטפל בכל האוכלוסייה הזאת. ודווקא עכשיו כשהמצב הכלכלי, הביטחוני הוא מאוד קשה בדרום אמריקה, והוא לצערנו לא יהיה יותר טוב, לצערנו הגשמי אני צריך להגיד, אמנם זה לטובתנו הרוחנית שכך הבורא מסדר אותנו מאין ברירה, אחרת אנחנו לא נחשוב על מהות החיים, מטרת החיים, ולכן דווקא עכשיו אנחנו צריכים לתת תשומת לב לכל האפשרויות שעומדות לפנינו, להסביר לבני אדם למה זה קרה כך ומה עלינו לעשות.

שאלה: בגשמיות ברור שאם יש בעיה אז יש חברים, המעבר הזה מתרחש באופן טבעי, אני מגיע לחברים והם תומכים בי. ואילו עכשיו יש מצב כזה שבו כביכול יש גם לחץ מצד הגשמיות וגם רואים שהחברים מתחברים, נמצאים באהבה. ואתה מרגיש את עצמך כמישהו שלא יכול להיכנס כאילו אל תוך אותו גוש של אהבה שהם יוצרים ביניהם, אתה מרגיש כמו איזה טיפת שמן על מים, שאתה לא יכול להתמוסס בתוך זה.

איך נכנסים פנימה? אתה כאילו בודד, כאילו נותרת בצד. זאת התחושה.

כן, אני מבין אתכם, אבל אתם לא מבינים שאת הכול הבורא מסדר בצורה הכי נכונה להתקדמות שלנו. את זה אנחנו לא מבינים. אנחנו לא מקבלים נכון כל מצב ומצב. אני צריך לקבל כל מצב שזה מה שאני צריך בדיוק, בצורה המדויקת ביותר, את המצב הזה, את ההרגשה הזאת, את ההכוונה הזאת מלמעלה שבאה אליי. אני צריך דווקא את זה לקבל ומתוך זה לפעול נכון. אני לא מתרעם, לא עושה חשבון למה קיבלתי את זה, אני קיבלתי את זה מתוך הכלי הכללי ומתוך הנשמה שלי שבכלי הכללי, שכך זה המצב האופטימלי להתקדמות שלי.

מה מכאן והלאה אני צריך לעשות? "אשר ברא א-לוהים לעשות", מה לעשות? בדרך כלל העשייה היא בסופו של דבר הבקשה שלנו. אני רוצה להתעלות למעלה מהאגו שלי, מהכוחות שלי שמרחיקים ביני לחברים, ובצורה כזאת גם מרחיקים ביני לבורא, אני רוצה שמעל הכוחות האלה שמרחיקים בינינו יבואו כוחות החיבור, ואנחנו נתחיל להתחבר ברשת כזאת שבה יכולים לגלות את הבורא כדי לעשות נחת רוח לו.

בואו נתחיל מזה שמה שמקבלים בכל רגע זו הצורה האופטימלית להתקדמות שלנו. ולא לעשות חשבון, "למה הבורא עשה לנו?", הוא עושה את זה בצורה הטובה ביותר בשבילנו. זה שאנחנו לא קוראים את זה נכון, אז נחזק זה את זה כדי להתייחס לזה בצורה נכונה, זה נקרא "למעלה מדעתנו".

שאלה: בטור ב' במאמר הזה, הרב"ש כותב שהכרחי להיות בקבוצה שיש בה אהבת חברים. איך אני יכול להבין האם קיימת אהבת חברים בקבוצה הזאת, ומה זה אומר "להיות בה"?

קבוצה קיימת במצב הטוב. כל השבירה היא נעשתה רק בדמיון שלנו, כלפינו. מעולם לא הייתה שבירה ושום חטא ושום דבר, זה הכול דמיוני בלבד כדי שאנחנו נלמד על זה. זה כמו שמלמדים את הילד, ששוברים את הלגו, את הקוביות ורוצים שהוא יבנה משהו ומזה יהיה יותר חכם, יבין, ירגיש את הבורא. רק כדי שאנחנו נפתח כלים, כוחות, רגשות, הבנות כלפי הבורא אנחנו צריכים לעבור את השלבים האלה, אך ורק.

ולכן כל השבירה היא לא הייתה שבירה, ומלאך המוות אף פעם לא היה, אנחנו נגלה את זה. וכל הבריאה היא כולה משחק, אבל הוא משחק מאוד ערמומי ומאוד קשה ולא פשוט. אלא מתי הוא הופך להיות משחק? כשאנחנו נקבל אותו כמשחק. אם אנחנו מתייחסים אליו, אבל ברצינות מתייחסים, שאנחנו חייבים לפתור את הפלונטר הזה, את הבלבול הזה שיש כאן ברגש ובשכל שלנו, ובמקום הבלבול הזה נגלה את הצורה האמיתית, זה מתפוגג. בסך הכול צריכים רק לעבוד על זה יחד.

בואו נשכנע זה את זה שאנחנו נמצאים בבלבול, במערכת כזאת שמבלבלת אותנו, באיזה סרט שאנחנו רואים אותו על המסך והוא מפחיד. אבל אנחנו לא רוצים לחיות לפי הסרט הזה, אני רוצה לחיות לפי האמת ולא לפי מה שמקרינים לי עכשיו, שאני נכנס לתוך התיאטרון הזה, לתוך הסרט הזה וממש מתקיים בו. הכול תלוי בנו, איך אנחנו מסכימים להתמודד עם זה.

תבנו בתוך הקבוצות מערכת אמיתית של הקשר ביניכם, כאילו שאתם כבר נמצאים מתוקנים, שאתם כבר נמצאים בקשר עם הבורא, שאתם לא מסכימים עם ההסתרה. תבנו כזאת מערכת יחסים ואתם תראו עד כמה זה יזרז לכם את ההתפתחות.

שאלה: אם אדם נותן יגיעה להתחבר עם החברים, למה נאמר במאמר שהוא כמו חמור שמסתובב בשדה?

כי רק אחרי שהוא נותן יגיעה בחיבור עם החברים, משתדל להיות איתם בצורה נכונה, אז הוא מרגיש את עצמו שהוא כחמור הטועה בשדה. לפני זה הוא גם לא מרגיש את עצמו כחמור הטועה בשדה. זאת אומרת זו כבר מדרגה לגלות שאני כחמור הטועה בשדה. "חמור" זה נקרא שאני הולך לפי החומר שלי. וכדי לצאת, להתעלות למעלה מהחומר שלי, אני זקוק לחברים, כדי שאקבע בינינו יחסים חדשים, והיחסים האלו, הם שיעלו אותי לדרגה אחרת, "לבית ה'" מה שנקרא.

שאלה: בכנס הווירטואלי אמרת שהמצבים שלי לא באמת שייכים לי אלא לחברים שלי. אם כך, במצבים האלה של "טועה בשדה", נדחה מהקשר או נמשך אל הקשר, האם גם אלה לא מצבים אישיים שלי? ואם כן, איזה מצבים באמת שייכים לאדם ובהם הוא יכול לשלוט?

קשה לענות על זה. אף פעם אין לנו מצבים אישיים, אין דבר כזה, כי אנחנו נמצאים במערכת. המערכת הזאת היא לא שבורה, היא שלמה, רק כלפינו היא מראה את עצמה כשבורה. המערכת היא מאוד חכמה, מאוד ערמומית.

תתארו לעצמכם, זה כמו מה שאנחנו בונים לילדים. אנחנו יודעים איך לסדר את העולם הקטן נניח לילדים, ואנחנו סידרנו אותו עם כל מיני מערכות, חינוך, תיאטרונים, חוגים למיניהם, טיפולים רפואיים והכול הכול מסודר ב-100%. כך מערכת אדם הראשון, היא אידיאלית, ואנחנו צריכים עכשיו להעלות לדרגת הידיעה הזאת, את הילדים האלה שמשתתפים בה, אז אנחנו מכניסים אותם למערכת ומתחילים להראות להם קלקולים, זה לא בסדר, זה לא בסדר, והם צריכים לחפש מה לא בסדר, למה לא.

לכן אנחנו כל הזמן מעוררים בהם כל מיני בעיות, צרות קטנות, למה זה לא מצליח, למה זה לא הולך. כל המשחקים של הילדים בנויים בצורה כזאת, כמו המשחק בחיים שלנו, שמשהו לא בסדר ואנחנו צריכים לתקן. וכך גם בקבוצה, אבל בקבוצה אנחנו יכולים לזרז את זה בצורה הכי מועילה, אפקטיבית, מהירה. אבל כך זה עובד.

לכן אנחנו צריכים להתייחס למה שקורה לנו בחיים ברמה קצת יותר גבוהה. ודאי שהכול נוגע בנו ומשפיל אותנו ומכניס אותנו לבעיות, לצרות, למלחמת קיום, אבל אנחנו צריכים יחד עם זה בלמעלה מהדעת מה שנקרא, להבין שזה מגיע לנו אך ורק כדי שנתעלה מעל זה ונתחיל לקבל יחד עם המשחק הזה שאנחנו מקבלים אותו ברמה הגשמית, ומקובלים היו ממש סובלים הרבה ועובדים קשה במשך החיים, אבל יחד עם זה הם בנו קומה שנייה, איפה שאנחנו מתייחסים לכל הדברים האלה, שהם באים מהבורא שהוא טוב ומיטיב ובונה בנו את כל המצבים הרעים האלו, כדי שאנחנו, מהר ככל האפשר נחבר את כל הקשרים בינינו ובכל העולם ונראה את הכול בצורה מתוקנת.

זה ממש לגו, פאזל, קוביות שאנחנו צריכים לעשות. ככה זה. אבל בפנים זו מערכת מתוקנת וכבר הכול מוכן מראש.

שאלה: בעת דחייה מאהבת חברים, במה להיאחז?

אנחנו צריכים להבין שלא סתם אנחנו חיים בעולם הגשמי, שהוא עולם המדומה. מה זה מדומה? שאנחנו יכולים לעשות כאן כל מיני סוגי קשרים בינינו ללא שום קשר לרוחניות. אני יכול להתחבר איתך, להתחבק איתך, אבל ללא שום הרגשה שבלב. וההיפך גם יכול להיות. זאת אומרת העולם הגשמי מאפשר לנו לעשות כאילו עולם נוסף. יש מצב פנימי רוחני בינינו או רגשי, ויש מצב גשמי. אנחנו רואים, אנשים מתחברים, מתקרבים זה לזה אבל זה בצורה חיצונית בלבד.

אנחנו, לענייננו, צריכים לקבוע בקבוצה יחסים כמה שיותר טובים, קרובים, מחייבים זה את זה, עוזרים זה לזה, כולל בריתות ודאי, ברית מלח, כולל ערבות וכן הלאה. ואפילו שאנחנו מתרחקים ופתאום אני מרגיש שלא בא לי להיות מחובר לחברים האלה, אני חייב לשמור על הברית. אם אותם החברים שהיו איתנו יחד היו מקבלים את הברית הזאת, ההתחייבות הזאת, ערבות, אם היו משתדלים ממש לשמור עליה בזמן שרוצים לברוח, אם היו נותנים לקבוצה יכולת לטפל בהם, הם היו מאוד מאוד מצליחים ולא היו יורדים לכל הבהמיות שלהם, שאין בזה שום רווח. אין בזה שום רווח, בסופו של דבר עם מה אדם גומר את החיים, עם איזה חשבון?

לכן אנחנו צריכים לעזור לכל אחד, "איש את רעהו יעזורו", לקיים את תנאי הערבות וכך נחזק את עצמנו. ולכן כשבאים מצבים לכל אחד, ויש הרבה מצבים כאלו, שכל אחד רוצה לברוח, תעזבו אותי, אין לי יחס אליכם ולא רוצה שיהיה לכם יחס אלי בכלל, אז אין כאן מקום לעזוב, אלא ממש, חתמנו וזהו.

אולי אנחנו צריכים להשקיע כל אחד נניח אלף דולר בקופה הכללית של הקבוצה, שזה המשכון, זה התנאי לערבות שאני מוכן לשלם, שאם אני ארצה לצאת, את הכסף הזה אני לא מקבל חזרה. אם אלף דולר זה לא הרבה, אז עשרת אלפים דולר, או מאה אלף דולר. סך הכול תראו עד כמה שאתם מפחדים לצאת מהרוחניות, וצריכים לפחד עוד יותר ויותר עד כמה שאתם משקיעים בזה זמן וכוח, ושזה יעצור אתכם. ולהשקיע בצורה כזאת, אפילו בצורה שחותמים, כמו בערבות בבנק. אני ערב, אני משקיע, אני נותן משכון, אני חותם, אני אחראי. כך גם כאן. תחשבו, אני מוכן או לא.

אם אני דואג ואני מכיר את עצמי, שגם אני יכול לצאת ולברוח מהקבוצה ואני מפחד שזה יקרה, אז כדאי לי לעשות את זה. וכשנעבור מחסום, הכול יכול לקרות, אבל נגיד שכבר אין חזרה, אז נעשה מכל הכסף הזה סעודה גדולה ויפה. תחשבו.

שאלה: אנחנו מדברים על אהבה, והרבה מאוד אסוציאציות מתעוררות, המושג הזה מתפרש אחרת. כשהוא כותב פה על אהבת חברים, לאן היא צריכה להיות מכוונת, האם לחבר, לשדה הזה שברכו ה'? איך בכלל זה קורה, שני אגואיסטים מתחברים ונולדת אהבה?

אהבה היא כדי לבנות בינינו יחס משותף כזה שבו אנחנו יכולים לגלות את הבורא. שמהות הקשר בינינו תהיה כמו שאנחנו מבינים שזה הבורא. לאט לאט, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, כך היחס בינינו משתפר ב-125 מדרגות כאלה, שבכל מדרגה ומדרגה יש עיבור, יניקה, מוחין. זה צריך להיות כך, זה מה שאנחנו צריכים לבנות.

ולחשוב, מה זה נקרא שאנחנו נמצאים בעיבור? בעיבור זה שאני מבטל את עצמי לגמרי כלפי החבר, מבטל, זהו, לא קיים. כל מה שהוא רוצה, הוא מוכן לבצע עלי. וגם הוא עושה אותו דבר כלפיי. אבל לא שאני בודק כמה הוא עושה ואז גם אני אעשה, לא, זה לא התנאי לביטול. ואז אנחנו על ידי זה מתחברים.

כשמתחברים בנקודת הביטול ההדדית, כשיכולים להתבטל, אז יש בינינו מגע. את המגע הזה אנחנו יכולים אחר כך להגדיל על ידי שמתעוררים כוחות דחייה מכל אחד ואחד. על ידי המאור שמאיר עלינו מלמעלה, הדחייה בינינו מתרחבת יותר ויותר, ואנחנו מתחילים לעבוד על זה. אנחנו בונים כבר את הבשר המשותף, זה כבר יניקה. ומוחין זה כשאנחנו מתחילים לגלות במה שבנינו בצורה כזאת, חיים משותפים, שזה כבר הבורא, "חלק א-לוה ממעל" שנמצא בנו, בינינו. רק בינינו, לא באף אחד, כל אחד מאיתנו נשאר בהמה ובינינו אנחנו בונים, מגלים את זה.

שאלה: איך להתגבר על הפרעה גשמית בחיבור בין שני חברים בקבוצה?

רב"ש מאוד המליץ שלא יהיו שום יחסים חומריים בין החברים. לא עובדים יחד, לא קשורים בצורה גשמית יחד בשום דבר. אפילו לא לחבר בין המשפחות, נניח ששתי אחיות מתחתנות עם שני חברים או משהו כזה. זאת אומרת, כמה שפחות לקשור גשמיות עם רוחניות. רב"ש מאוד המליץ כך לעשות ומאוד דאג לזה אם אפשר כך.

אני לא יודע מה להגיד לכם, אני חושב שגדלות המטרה, חשיבות המטרה היא חייבת לכסות את הכול. בסופו של דבר צריכים יותר ויותר לחשוב מה לעשות כדי שיהיה כמה שיותר ניקיון רוחני, ובהתאם לזה כל הזמן לעבוד על הניקיון הזה. עניין הניקיון הוא מאוד חשוב, בחכמת הקבלה כתוב על זה. אני רוצה כמה שיותר להפריד קשר גשמי מקשר רוחני, ולהעלות את הקשר הרוחני למעלה כמו חשיבות הבורא, מעל הקשר הגשמי שזה חשיבות הבריות.

שאלה: איך אני הופך מחמור לאדם?

החמור שלך יישאר חמור והוא צריך כך להישאר, ואת האדם שבך צריכים להוליד אותו, לגדל אותו. "אדם" זה נקרא הנקודה שבלב, שאתה מתחיל לחבר אותה עם הזולת. בינתיים יש רק חמור ועל פני החמור ישנה [נטייה] לדאוג לנקודה, לגדל אותה בלבד. לחמור אל תדאג. אתה צריך לדאוג לו רק בצורה הכרחית, תן לו גרעיני חיטה ודלי מים, יותר מזה חמור לא צריך. אם תדאג כך לעצמך בצורה הכרחית ולא יותר, תוכל לעבור לטיפול בנשמה, בחלק האדם שבך הדומה לבורא ותצליח.

שאלה: ביחס למה שהגבת לשאלה של הכלי הלטיני, רצינו להגיד לך שיש מאמץ מאוד גדול בכל הדרכים כדי שכל הארצות שהן דוברות ספרדית יעבדו ביחד. משתדלים לתקשר עם כל דוברי השפה ביחד בהתאם לאופי של כל המדינות. ואנחנו רואים שיש חברים מאוד חזקים בכל השטחים.

לגבי החיבור, כיצד ניתן להתחזק באחיזה כזאת של איחוד בין כל החברים הלטיניים גם הוותיקים וגם החדשים? איך ניתן ביחד לחבר את עצמנו בצורה כזו חזקה, כמו שאתה מתאר, אחת ולתמיד ואת כל הארצות הלטיניות. אנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות, כי אנחנו מכינים עצמנו לכנס בשנה הקרובה ורוצים לעשות משהו גדול באמת כדי שהכנס יחדור ללבבות של כל החברים, וגם לחברים פה מהאזור הלטיני.

אני [לא] רוצה להגיע לכנס מונטריי, אם נעשה אותו, כי בינתיים אין לי יסוד כל כך גדול לבניית כנס פיזי. אני חושב שכמה שאנחנו לומדים סביב כדור הארץ עם כל הקבוצה שלנו בני ברוך העולמית, אנחנו רואים שחוץ משפה שזה קצת מקשה, אין הבדל איפה אנחנו נמצאים אם באוסטרליה, דרום אמריקה, סין, אין הבדל. כי הנשמה היא אותה נשמה, והשיטה היא אותה שיטה, ותכנית התפתחות הנשמה היא אותה תכנית, לא חשוב לא גזע, לא מין ולא לאום. ולכן כל הבעיה שלנו היא מבבל שנעשה בלבול שפות, בלל שפות, ולכן אנחנו עוד לא יכולים להתגבר על אותה הבעיה אלא בעתיד נקווה, בקרוב בימינו, וכשנתחבר בלבבות אנחנו נדלג על השפות ונתחיל לדבר מלב ללב.

אבל בינתיים, אלה שמדברים באותה שפה, למה שהם יתחלקו לפי המדינות, אפילו שיש ביניהם הבדלים בחיים הגשמיים, אפילו במנטליות. אמנם זה שונה, אני לא יכול להגיד שאותה מנטליות יש למקסיקו, לארגנטינה, לצ'ילה, אקוודור וקולומביה, ביקרתי בהרבה מדינות ובאמת יש שוני, אבל ביחד עם זה העיקר זה השפה.

ולכן אני חושב שאתם צריכים לבנות אתר אחד גדול בתוך בני ברוך, אתר בספרדית. בתוך האתר הזה יהיו ודאי גם אתרים קטנים ששייכים לכל מדינה ומדינה, למי שרוצה ספציפית להתקשר לאנשים, לקבוצות שקיימות באותה מדינה. אבל באמת, בקשר ביניכם, אתם יכולים לבנות כלי לטיני מאוד מאוד גדול וחזק. יש לנו אחראי, בחור שמזמן עובד על הכלי הלטיני, חבר יקר שלנו, ואני חושב שזה אפשרי. אתם תוכלו להשקיע באתר בפרסום ובתגובה על מה שקורה ולעניין הרבה אנשים בזה. מה שאין כן, כוחות שאתם [מפנים] לכל קבוצה, לכל מדינה, זה לא טוב, זה לא מגדר הרוחני, אלא מגדר הגשמי.

בקשר לכנס מונטריי 2019, בואו נחשוב על זה, אני מוכן. יש לכם אחראי אצלנו ונעשה.

שאלה: חיבור בקבוצה מתרחש על פני קושי, על פני חוסר הבנה, על פני חוסר הסכמה וברור שעובדים עם זה ומתגברים על זה. איזה מאמצים צריך לעשות אם אתה נמצא בהתעלות ואתה אוהב את כולם, אתה מרוצה מכולם, מסכים עם כולם?

העיקר לא לשכוח שאנחנו חייבים להיות קיימים בשתי רמות. ברמה הגשמית, איפה שבדרך כלל הבורא רוצה לסכסך בינינו, "אני הכבדתי את ליבו של פרעה", וברמה הרוחנית שלנו, איפה שאנחנו צריכים להיות למעלה מזה, היא נקראת רמה של "משה", "ישראל", "ישר א-ל". אם אנחנו לא שוכחים זאת, אנחנו כבר נמצאים במצב שכמה פעמים ביום אנחנו מזכירים את זה אחד לשני, לכולם, ואם קורה משהו שאנחנו נכנסים לבעיות בינינו, לאי הבנה, אנחנו מתחילים כל פעם לייצב את עצמנו נכון, להחזיר את עצמנו לאיזון.

ולעולם חייבות להיות אצלנו עד גמר התיקון שתי הרמות האלו, הרמה הגשמית והרמה הרוחנית. איך שאנחנו מתייחסים אחד לשני בצורה כמו אנשים שנמצאים בקבוצה אחת, במערכת אחת, ששם יכולים להיות כל מיני סכסוכים, בעיות ואי הבנות, ושיהיו. אבל יחד עם זה אנחנו לא שוכחים שכל זה מסודר מלמעלה, שכל העולם הזה ומה שנמצא בינינו זה הכול העולם המדומה, וזה אך ורק כדי שנתקדם בקשר בינינו, נבנה אותו נכון דווקא "על כל פשעים תכסה אהבה". וכך אנחנו מתקדמים, בשתי רמות. אף פעם לא נבטל את הרמה הגשמית כאילו היא לא קיימת, כאילו להיות באיזו אהבה, חיבור ואין גשמיות, לא. אנחנו עומדים ממש עם שתי רגליים על הקרקע, וראשנו מגיע לשמים, לרמה השנייה, הרוחנית. כך צריך להיות.

שאלה: אמרת שמה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו זה להשתוקק לראות בכל אחד, בכל רגע, את התנאי האופטימלי ביותר להתקדמות. איך אפשר לקיים את זה בצורה מעשית?

זה לא אני אומר, כך כותב גם רב"ש וגם בעל הסולם, אנחנו קראנו את זה בימים האחרונים. מה שאנחנו מרגישים בכל רגע ורגע זה מה שהכי טוב לנו כדי לעשות צעד קדימה, בכל רגע כך אני מקבל. ואני צריך לשכנע את עצמי ואת החברים שזה כך, ולא לשכוח ולהזכיר את זה לכולם.

שאלה: איך מקיימים את זה מעשית? כי בעוד שעה וחצי אני יוצא מהשיעור וזהו אני שוכח על כל הרגעים האלה ושוקע בעולם הגשמי.

אז עכשיו תוך השעה וחצי האלו תחשוב איך אתה לא תשכח. אילו מערכות אתה צריך להקים, אילו קשרים, אילו פעולות כדי לא לשכוח. כי כל העבודה שלך היא דווקא לא בזמן השיעור, בזמן השיעור אתה כל הזמן משתדל להתקשר למערכת, לכוח עליון, לחברים, אליי וכן הלאה. מה תעשה לאחר מכן? איפה עוד עשרים שעות ביום שאתה נמצא בהם מחוצה לקבוצה? הלימוד שלך איתנו הוא בסך הכול שעתיים וחצי במקרה הטוב, עד שלוש שעות. מה הלאה? יש לך עוד חמש עשרה שעות ביום שאתה ער, מה לעשות איתם? זו הבעיה.

אתה צריך לקבוע מערכות עזר שלא ינתקו אותך מהמטרה, שתמיד תדע שאתה נמצא בשתי רמות, ברמה גשמית וברמה רוחנית. שהבורא נותן לך בעיות ברמה הגשמית כדי לגרום לך התעלות לרמה הרוחנית דווקא. לא לזלזל בגשמיות, אלא לטפל בה לפי מה שהוא נותן, אבל לחשוב יחד עם זה שאת כל זה אתה עושה כדי להתעלות לרמה הרוחנית. "על כל פשעים תכסה אהבה", הוא מביא לך פשעים, ואתה צריך לכסות אותם באהבה. לזה תדאג. עד סוף השיעור יש לך עוד שעה וחצי, בבקשה תדאג רק לזה. השיעור הוא לא כדי שאתה תרכוש איזה [ידע], אלא [הוא מיועד] דווקא לעבודה הרוחנית הזאת.

שאלה: לאחר הבירור האחרון בפרויקט ההפצה נוצרו מצבים רבים של פירוד, שנאה וריחוק. מה עושים עם זה?

אותו דבר. אני מאוד שמח שהתגלו שנאה ופירוד וריחוק וכל מיני צורות למיניהן בין הנשים ובין הגברים, מכל הצורות והרמות. אני מאוד מאוד שמח מזה. אבל מה זאת אומרת שמח? כי זה מגיע לנו מלמעלה. ודאי שאין שום דבר שמתגלה בעצמו מתוך הגשמיות, אלא הכול בא מלמעלה, אין עוד מלבדו, והוא עושה ויעשה את כל המעשים כולם. אבל אנחנו צריכים לא לשכוח את זה ובהתאם לזה להכניס את הבורא בינינו, שהוא המסכסך, הוא נמצא בינינו בסכסוך, הוא מסובב כל אחד ואחד נגד השני, כדי להראות לנו איפה אנחנו יכולים להגדיל את הקשר. זה העניין, אז בבקשה תהיו ערים לזה ולא לשכוח.

לכן אני מאוד שמח שמתגלים הרשעים, כמו שכותב בעל הסולם, "שמח אני ברשעים שמתגלים", כי אלה שלא מתגלים הם באפס תקווה. אם הבורא מגלה את כול הסכסוכים האלה, זה סימן שאנחנו כן יכולים להתגבר עליהם. את הסכסוכים שלא היינו יכולים מראש להתגבר עליהם הוא לא מעורר בינינו, הוא שומר עלינו, הוא יגלה אותם אחר כך, כשנהיה יותר חזקים, גבוהים, חכמים. וכך מתקדמים. לכן אסור לנו לטייח, איכשהו להרגיע, לצבוע את הדברים האלה בוורוד ולשכוח מהם כאילו ולהשאיר אותם. אנחנו חייבים לגלות אותם, להבליט אותם, עד שהם יהיו כנקודות החיבור בינינו, חיבור יפה וטוב. לא להשאיר אף סכסוך קל, איזו חצי מילה שאני לא יכול עדיין לדבר עם השני, איכשהו קצת כאילו שלא קרה כלום, אסור לעשות את זה, אנחנו לא מבצעים בזה פעולה רוחנית.

אתם עכשיו בעיניי נמצאים בדחייה רוחנית, דחיית ההתקדמות הרוחנית, בזה שכך אתם מתייחסים למה שקורה ביניכם. מצד אחד אני מאוד שמח שהתגלו הפשעים, אבל לא ייצא לכם שום דבר טוב כל עוד אתם לא תשמחו ברשעים שהתגלו, ושבאהבה תכסו אותם וכך תמשיכו. אני מדבר על זה בצורה מאוד מאוד ברורה, מעשית, שכל אחד ואחד חייב להחזיק בשיניים, עד כמה שהוא שונא, סובל, לא רוצה, ובכל זאת להגיע למצב שהוא לא פשרה, אלא אהבה, "על כל פשעים תכסה אהבה". דווקא עכשיו יש מקום להגיע לזה. וזה שייך גם לנשים וגם לגברים. ולא לעזוב שום מצב בחברה שיש בו אפילו חצי, רבע, או שמינית מהמצבים שעדיין לא הגיעו לחיבור. אחרת, אני אומר לכם ברצינות, אני לא מרגיש שיש לי לאן לחזור, ממש. תחשבו.

שאלה: כיצד נוכל להגדיל את הקשרים ביננו ואיך נכון להודות לבורא?

אנחנו לא יכולים להגדיל את הקשרים ביננו בצורה מלאכותית. אנחנו צריכים לבדוק היטב מהו הפירוד ביננו, מהו הניתוק, הריחוק, כל מיני צורות כאלה, שהם מחוצה לאהבה. אהבה זה נקרא החיבור ההדדי הגדול ביותר שיכול להיות, הוא נקרא "אהבה". אז תבדקו. זה לא שייך ליפנים או לרוסים או ליהודים, למישהו שם, זה שייך לכולם. העבודה היא, שוב אני אומר, עבודה אחת לכל האנושות.

שאלה: איך נכנסים לקשרים אמיתיים ביננו?

קודם כל לגלות שהגוף שלנו הוא חולה. חולה זה לא חולי באיזה איבר, אלא בקשר בין האיברים. כמו שאומר בעל הסולם שאם יבוא הרופא ויחבר את האיבר הנכון לכל הגוף, אז הגוף ידע מה קורה עם האיבר והאיבר ידע מה קורה עם הגוף. כי לא הגוף חולה, וכך גם מתגלה אצלנו גם בצורת דומם, צומח, חי, מדבר, שהתקלות הן אף פעם לא תקלות בתוך הרצון, כי כל הרצונות הם סתם רצון, אלא בקשר בינינו, זאת אומרת על מנת לקבל במקום על מנת להשפיע. סך הכול זה סוג הקשר שיכול להיות, או לטובתי או לטובת הזולת. לכן זה מה שאנחנו צריכים לעשות בחברה, בירור, הכרת הרע ותיקון.

שאלה: איך אנחנו חייבים לבנות את המערכת, כמו שאמרת, על ידי כך שלא מסכימים להיות בהסתרה? שמסכימים באמת לגלות.

תביא את כולם למכונת רנטגן ושיראו כולם כמה שהם חתוכים, רחוקים, שונאים זה את זה, דוחים זה את זה, בתת הכרה [ובהכרה], ואז תראו, האם אפשר כך להגיע למה שרוצים להגיע? אי אפשר. אז מה לעשות? בצורה מלאכותית לתת דוגמה זה לזה, "איש את רעהו יעזרו"¹. לתת דוגמה, לדבר, לא להסכים עם הריחוק, לעבוד על מה שהיה בזמן השיעורים, בקיצור יש מה לעשות.

אדם שלא מגיע לשיעור, באותו יום הוא בטח מנותק, אז לדאוג שלא יהיה מנותק. זה מאוד גורע מכל החברה.

שאלה: אמרת קודם שנותנים לכל הרגשה מספר, הגדרה, ואז עובדים עם הרגשות הללו. דיברנו על רגשות בין חברים. מה זה לתת לכל הרגשה מספר? איך לעבוד עם הדבר הזה?

לא. אני לא אמרתי את זה בצורה שאנחנו יכולים לשקול כל ניתוק וניתוק לפי חומרתו. לא. את זה אנחנו לא מסוגלים. זה אחר כך. זה כבר עניין של המדרגות. אתם חושבים שמדרגות רוחניות הן מיוחדות במשהו. לא, גם זה בצורה כזאת שישנו ניתוק וחיבור, ניתוק וחיבור, כל הזמן אנחנו מתעסקים רק בלחבר את הקשרים בינינו. אנחנו כולנו, לכל אחד יש חוט ממנו כלפי עוד אחד, אחר כך חוט שני עם החוט של השני, עם החוט של השלישי, וכך עד שלכל אחד ואחד יהיו תרי"ג חוטים קשורים לכל האנשים. זה נקרא שהוא מקיים תרי"ג מצוות, שכללות כל המצוות זו אהבה. זאת אומרת, הקשר השלם.

אני חושב שגמרנו להיום את המכסה הזאת, ואם תדברו ותבצעו במשך היום אז באמת יהיה עם מה להתקדם מחר. אז כל טוב לכם, תמשיכו את השיעור וכבר מחר בעזרת ה' אני אחזור. אבל הכול תלוי בעצם, עד כמה שאתם ממשים את מה שדיברנו גם היום, גם כל בוקר.

בהצלחה לכם. כל טוב. להתראות בני ברוך.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-11-08_lesson_rb-1984-03-ahavat-haverim-1_n1_p1_YE4Vmn1G

---

1. "איש את-רעהו, יעזרו" (ישעיהו, מ"א, ו').↩