שיעור בוקר 12.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 22.07.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/VYaiHbaG?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 510,

"רכוש הפרטי של אדם מהו"

שמענו מאמר מפרשת קרח, כרך ג' שלבי הסולם, עמוד קמ"א, "רכוש הפרטי של אדם מהו".

הבורא ברא רצון לקבל יש מאין, והרצון לקבל הזה כשנברא עדיין לא נקרא "נברא", הוא נמצא ברשותו של הבורא. כמו שכתוב בהתחלת ה"פתיחה", שכל עוד הרצון לקבל לא מתגלגל ויורד עד העולם הזה, עדיין לא נקרא שהוא ראוי לתפקידו, רצוי לתפקידו, ולא נקרא בכלל שהוא מוכן לאיזו עבודה שהוא צריך לבצע.

יש הרבה שלבים שהרצון לקבל, הנקודה הזאת יש מאין צריכה לעבור כדי להיות מוכנה לאיזו פעולה מתוך עצמה, פעולה עצמית. ואחרי שהיא מגיעה לריחוק כל כך גדול מהבורא, רק אז מתווספים בה כל מיני תנאים, תכונות, הבחנות, שמהם והלאה היא יכולה לקבוע את הנקודה העצמאית, להבחין בינה לבין הבורא ולקבוע את היחס שלה להפרש, להבדל הזה. במידה שהנקודה הזאת, שורש הנשמה, מקבלת עצמאות ופועלת נגד הבורא, היא נקראת "נברא" ו"נשמה". העצמאות וההפרדה מושגות דווקא על ידי הדבקות, ובמצב שנקרא "דבקות".

כשהנברא עובר מצבים ממטה למעלה, מהעולם הזה עד גמר התיקון, ומקבל כל פעם יותר ויותר עביות והופך אותה לעל מנת להשפיע, בזה הוא מבדיל את עצמו מהבורא מצד אחד, מצד העביות, מצד הרצון לקבל שבו, ודומה לבורא לפי הפעולה. ודווקא בשני הדברים ההפוכים, הבחנות שלגמרי מנוגדות אחת לשנייה, הנברא נעשה גם עצמאי וגם דומה לבורא.

בזה יש לנו תמיד מעמד בין בורא לנברא, והנברא כל פעם צריך לבדוק על איזה חיסרון הוא עובד. החיסרון שמתחיל להיווצר בו, להיות מורגש בו מהנקודה שבלב, זה התחלת הנברא. ואז הוא צריך כל פעם לבדוק, לבקר את מידת החיסרון שבו, את הנקב שבו, למה הנקב, החלל הזה מיועד. את זה הוא בודק לעומת הבורא, אי אפשר אחרת. צריך להתמודד, לעמוד נגדו ורק לפי זה לבדוק.

לכן יש לנו תמיד שני דברים מנוגדים לבדיקה, מה שקורה בבורא ומה שקורה בנברא, שזה נקרא הקשר בין זו"ן, זעיר אנפין ומלכות. מה שבזעיר אנפין זה נקרא למעלה. ומה שבמלכות, אם היא רוצה גם להיות עצמאית וגם דומה לזעיר אנפין, היא יכולה להיות מקטרוג הירח והלאה. ודומה לו, זה כאשר היא ממעטת את עצמה ומתחילה לעבוד כמו שאצלו למעלה, גם אצלה אבל למעלה מהדעת.

בזעיר אנפין זה נקרא דעת, ובמלכות ההבחנה הזאת יכולה להיות למעלה מהדעת. זעיר אנפין נקרא תורה שבכתב ואצל מלכות תורה שבעל פה. בזעיר אנפין זה נקרא משפט, אצל מלכות זה יהיה כחוק. זאת אומרת, המלכות שומרת על התנאי שמידת העצמאות שלה תהיה בדיוק שקולה כנגד מידת הדבקות שלה, ההתאמה שלה לבורא, אחרת היא לא משתמשת בתכונות, בכוחות שיש לה.

אז היא נעשית באמת עצמאית, כי היא קובעת כמה היא רוצה להיות מחוץ לבורא. ובמידת העצמאות הזאת, במידה שהיא נבדלת ממנו והופכת להיות דומה לו, רואים בזה שהנברא הוא לגמרי עצמאי, מבודד מהבורא, ולוקח על עצמו באמת את הצורה היחידה שרק יכולה להיות במציאות, שזו דמות הבורא.

אנחנו לא כל כך מבינים שאי אפשר שיהיה עוד מין מבנה, תמונה, דוגמה חוץ מהבורא, זה לא יכול להיות. כאילו או שהוא, או כביכול ההפך ממנו, אין דוגמאות אחרות. נברא זה נקודת הרצון, אבל של איזה רצון, של איזו צורה של רצון, מאיפה הנברא יודע? אלא רק על ידי ט' ראשונות שנכללות בו, שאלו תכונות הבורא, אז הוא יכול או לעכל את ט' ראשונות האלו בצורה על מנת לקבל, או על מנת להשפיע. אבל בכל זאת, את צורת הרצון חיובית או שלילית, את הצורה הוא יכול לקבל רק מט' ראשונות של הבורא, אין לו יותר דוגמאות, אין עוד תכונות אחרות חוץ ממה שהוא מקבל מהמאציל.

לכן כל העבודה היא לבדוק בין צורה חיובית וצורה שלילית, שבעצם ההבדל הוא רק איך משתמשים בט' ראשונות, או לתוך המלכות, או ממלכות והלאה שזה נקרא "אור חוזר". זו כל עבודת הנברא, זה מה שהוא רוצה בעצם להגיד, ובזה האדם קובע כל פעם את הפרט שלו, עד כמה הוא פרט.

לא סתם זעיר אנפין נקרא "כלל" ומלכות נקראת "פרט". מפני שמלכות, כשהיא מממשת את הצורות שיש בזעיר אנפין, מה שהיא מגלה בזעיר אנפין וכל הזמן קולטת אותן ומממשת אותן, מייצבת את עצמה לפי התכונות האלה, אז לפי זה מלכות הופכת באמת להיות פרט.

מה זה "פרט"? שיש לה הבדל, שיש לה עצמאות. פרט זה לא שזה פרט קטן מזעיר אנפין, זה לא עניין הפחיתות. פרט זה יותר נכון כעצמאות. בזה היא נעשית עצמאית ומקבלת על עצמה את כל הצורות שיש בכלל. על ידי זה, כל פעולות הנותן, זעיר אנפין, המשפיע, הכלל, עוברות דרך מלכות שהיא הפרט, ובאות לתוך הנשמות, מפני שמלכות היא כנסת ישראל, כוללת את הנשמות, וכל נשמה אז יכולה להתאים את עצמה לפי הפרט הזה, לכלל.

יוצא בסופו של דבר, כפי שהוא כותב בכותרת, ה"רכוש הפרטי של אדם" הוא בעצם הכלל שהוא רוכש.

תלמיד: מה ההבדל בין הדבר שהוא קורא לו "אמונה" שצריך להישאר למעלה מהדעת, לבין הדבר שנקרא אור תורה, שזה דווקא צריך להיות בתוך הדעת, שצריך לחקור? הוא אומר שיש דבר אחד שבו אסור לגעת ויש דבר אחר שצריך להיכנס לתוכו.

יש כוח שעל ידו הנברא מתקן את עצמו, בוחר שהוא רוצה להיות בעל מנת להשפיע. הכוח הזה נקרא אמונה. את הכוח הזה מקבלים מבינה, אלה תכונות הבינה, תכונות המשפיע. במידה שיש לאדם אמונה, במידה הזאת הוא יכול לכוון בעל מנת להשפיע. ואז כשיש לו כבר כוונה על מנת להשפיע, הוא הולך לקבל על מנת להשפיע.

מאין יש בבינה כוחות כאלה? אם אנחנו פונים לד' בחינות דאור ישר, אז אנחנו לומדים שם שמזה שחכמה בסופה, חוץ מתענוג, הרגישה את נותן התענוג, את הגדלות שלו, את תכונות דלהשפיע שלו, את הכרת היופי שיש בזה, מזה היא רצתה להיות דומה למשפיע. והרצון הזה להיות משפיע נקרא כבר בחינה ב', הוא נבדל מהרצון שבבחינה א' ששם הרצון הוא לקבל.

מכאן והלאה, יש כבר אותה תופעה. הרגשת הבורא כגדול, כמשפיע בתוך הנברא, מביאה לנברא כוח, רצון להיות דומה לבורא, והכוח הזה נקרא אמונה. הרצון של בינה נקרא אמונה. גם מלכות, למרות שהיא רצון לקבל כבר עצמאי, לא כמו רצון לקבל שיש בבחינה א' שהוא נברא מלמעלה יש מאין, אלא יש כאן רצון שבעצמו בוחר, הוא רוצה להיות המקבל, כשהיא מקבלת את הרגשת הנותן, אז מלכות בעצמה רוצה להיות משפיעה.

אם בחינה א' ובחינה ב' זה רצון לקבל ורצון להשפיע שבאו מהבורא, אפשר להגיד בעל כורחו, עדיין אין נברא, אז מלכות שבאה אחרי בחינה ג', שבוחרת להיות המקבלת, בשונה מבחינה א' יש לה רצון לקבל משלה. לכן הרצון לקבל נקרא בחינה ד', והוא הרבה יותר גדול מבחינה א'. ראשית, בבחינה א' הרצון לקבל בכלל לא בא בחשבון, הוא לא שלה, שנית, אחרי שהרצון לקבל מרגיש את הנותן, אז הוא רוצה להיות המשפיע.

איך הוא יכול להיות המשפיע אם יש בו רצון לקבל משלו? בבינה אין רצון לקבל משלה, זה היה בנוי מבחינת שורש, זה בכלל לא בא על חשבונה, לכן כמו שהיה רצון לקבל, עכשיו זה רצון להשפיע. אנחנו בכלל לא מתחשבים באותו רצון לקבל שיש בבינה בבחינה א' שיושבת בתוך בחינה ב'. אבל מלכות שבחרה בעצמה ברצון לקבל בבחינה ד', הרצון לקבל הזה כבר לא נעלם כי היא בחרה בו, היא רוצה בו. מה היא יכולה עכשיו לעשות על הרצון לקבל? היא לא יכולה להפוך אותו ל-להשפיע, היא לא יכולה אפילו להסתיר אותו כמו שבחינה ב' מסתירה את בחינה א' שיש בפנים, אבל מה שהיא יכולה לעשות, זה שהצורה של אותו רצון לקבל תהיה כמו משפיע, לקבל על מנת להשפיע.

בחינה ב' לא מקבלת על מנת להשפיע, בחינה ב' אחרי בחינה א' היא פשוט משפיעה מפני שהרצון לקבל הוא לא שלה. ובחינה ד' לא, מפני שהרצון לקבל הוא שלה, היא יכולה להיות רק מקבל על מנת להשפיע. זה הבדל גדול מפני שהרצון לקבל הוא ממש המהות שלה.

תלמיד: כשהוא אומר מעל הדעת זה אמונה, זאת אומרת זה בינה, זה תכונות ההשפעה, זה נחשב מעל הדעת, ותכונות קבלה זה נחשב בתוך הדעת? מה זה דעת?

מה שמלכות מקבלת כאור חכמה, כאור המילוי, זה נקרא "דעת". זו ידיעה ברורה. אור חכמה שממלא כלים של קבלה מביא להם ידיעה. ידיעה בטעם, ידיעה בהשגה, לא חשוב איזה מין ידיעה. זו ידיעה.

תלמיד: זאת ידיעת הבורא?

זה לא חשוב, כל קליטה של אור חכמה נקרא ידיעה. בוא נגיד בפשטות, אני לא רוצה להיכנס לזה. אתה יודע, נכנסים בפנים לתוך חוכמה, אז יש שם הרבה הבחנות. אבל כדי להגיע לידיעה הזאת, לדעת, אפשר לקלוט ולהבין ולרכוש את הדעת רק באמונה למעלה מהדעת. מה זאת אומרת? אם אני נמצא באיזו דרגה מסוימת, יש לי דעת, רכשתי אותה, אני נמצא בדרגה הזאת, זה שלי, זה אני. זאת אומרת, אם אני נמצא באיזו דרגה, אז הדרגה הזאת ואני זה אותו דבר, אני רכשתי את השם הזה, זה ממש אני. מי שמגיע לאיזה מקום נקרא בשם של אותו מקום.

ואם אני חייב לעלות לאיזו דרגה יותר עליונה, אני יכול לרכוש אותה, לא על ידי זה שאני קולט את הידיעה, כי יש שם אורות שנמצאים שם, אני צריך ללכת אליהם ולרכוש את המדרגה הזאת באמונה למעלה מהדעת. מה זאת אומרת, למה לא סתם ככה לתפוס, לבלוע את האורות שנמצאים שם? כי אנחנו הולכים להשיג את מידת המשפיע, זה אצלנו לא כל כך ברור.

אנחנו חושבים, ש"אני הולך להשיג בורא, אני תופס אותו, אני בולע אותו וזהו". רוחניות אצלנו יש לה ציור כזה שכאילו אנחנו הולכים לתפוס את כל העולם, לכבוש את הכול. אנחנו לא מודעים עד כמה שלהשיג רוחניות זה ההפך ממה שנקרא אצלנו להשיג. זאת אומרת, לרוץ קדימה ולתפוס.

אז לכן שאני הולך בכל מדרגה ומדרגה להשיג את המשפיע, זאת אומרת אני הולך להיות יותר משפיע, אז העבודה הזאת, וההשגה הזאת, והפעולה הזאת, הם תמיד למעלה מהדעת שלי. זאת אומרת הם למעלה מהכלים דקבלה, מההשגה שלי.

אם אני הולך להיות בעולם הזה יותר גדול, יותר חכם, יותר מקצוען, אז אני פותח את כלי הקליטה שלי לאור חכמה. אם אני הולך ברוחניות לתפוס מדרגה יותר עליונה, אני צריך לפתוח יותר את הכלים דהשפעה שלי, וזה נקרא אמונה שהיא יותר מהדעת שלי.

ואם אני אספתי את האמונה הזאת יותר מעל הדעת שלי, למשל יש לי עכשיו 50 קילו אמונה ו50 קילו ידיעה במדרגה שלי, ואני הולך למדרגה ששם זה 60 קילו, אז אני צריך לדאוג ל-60 קילו אמונה, והידיעה כבר תתגלה לפי זה, כי האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, הוא ממלא את הכלי דאמונה ללא שום בעיה, זאת אומרת על זה לא צריכים לעבוד. צריכים לעבוד רק על כוח האמונה.

תלמיד: אנחנו אומרים שבן אדם שהגיע למדרגה מסוימת אז גמרנו, הוא לא מאבד את המדרגה הזאת, זאת אומרת הוא מקסימום יכול לעלות. אבל פה הוא כותב לנו ממש בסוף ש"קרח, שרצה לקבל בכלים שאינו שלו, היינו בכלים דקבלה, לכן גם כלים שלו, שהיו לו מהרצון להשפיע, גם כן אבד." זאת אומרת, הוא ניסה עכשיו לעלות, לתפוס כמו שאתה אומר קצת יותר בלקבל, גם מה שהוא למד להשפיע, וגם זה נאבד.

כן, נגיד.

תלמיד: איך משיגים את כוח האמונה, משלילה שכל כך רע לי במדרגה הזאת?

על ידי אילו פעולות מגיעים לנחיצות לרכוש את כוח האמונה? על זה דיברנו אתמול. מישהו שאל אותי אתמול איך אני יודע שהבורא יותר חזק ממני? אז מה התשובה? איך אתה יודע שמישהו יותר חזק ממך? אתה יודע איך לעשות אילו תנועות יפות ועוד משהו? איך יודעים מי יותר חזק? עורכים קרב. אז אתה צריך לערוך קרב עם הבורא ואז אתה תראה מי יותר חזק.

תלמיד: מה, הוא יותר חזק ממנו?

עדיין הוא חושב שהוא יותר חזק מהבורא. הוא בכל זאת חושב לנצח ולפי התוכנה שלו, לפי הידיעה שלו. עד שהבורא שובר אותו והוא נכנע, ואז הוא מוכן אפילו לקבל ממנו את הכוחות והלימוד ולהיות שם, לקבל כול מה שהוא רוצה. להגיע לדרגת "עבד", ואחרי עבד זה כבר דרגות "בן" ו"שותף", אבל כדי להגיע לדרגת עבד צריך את כל הדרגות שאנחנו משיגים ברוחניות, שהן הדרגות מתוך הרצון שלנו.

זאת אומרת, זה אחרי הרבה בדיקות ומכות וייסורים והבחנות, שלפי כל מה שאדם מרגיש ומה שיש בראשותו, הוא רואה שכן, זה הדבר הרצוי ביותר. דרגה משיגים על ידי הרצון. תאר לעצמך עד כמה צריכים לעבור הבחנות כדי שיהיה רצון ממש מכל האפשרויות האחרות, להיות עבד, או למסור נפשו – "מה שלא יהיה, רק את זה אני רוצה. תן לי הכול ההפך, להיות במקום הבורא. לא, אני רוצה שהוא יהיה ואני אמסור את נפשי. וזה לא מילים יפות, אלה כל האפשרויות שנותנים לאדם.

בקיצור, אם תגנוב הכול לא יהיה לך כלום.

תלמיד: איזה פעולות אדם צריך לעשות כדי שהבורא ישבור את האדם? זה לא פשוט, כי לא כל אחד הוא שובר.

לתת יגיעה בכל דבר אפשרי. אדם לא יודע בדיוק, אבל לתת יגיעה כמה שיותר ואז להגביר את הקצב. את זה בכל זאת כל אחד עובר, אז רק להגביר קצב, לתת יגיעה כמה שאפשר בכל ההזדמנויות.

תלמיד: הדרגה 'עבד' מגיעה בגלל בושה?

לא, בושה זו הבחנה כללית בהבדל בין הנברא לבורא. וגם אנחנו לא מבדילים עכשיו בין נברא לבורא, אלא אנחנו מבדילים נגיד, בין נברא ליתר הנבראים. אם אני מרגיש פתאום על ידי אור שמאיר לי קצת יותר, שמתגלה לי עד כמה אני רע, עד כמה אני אגואיסט, באיזו מידה אני תאוותן, וממש אכזרי כלפי כולם, ואיזה מחשבות יש לי על כל אחד כך שאני מוכן ממש לחסל כל אחד ואחד, אז זה עדיין מתגלה מאדם לחברו.

וזה גם מתגלה מעט, לפרקים, במידה שאתה יכול לסבול. וגם בזה אתה נשרף כולך ולא רוצה להישאר בהרגשה הזאת. יש פה הרבה הבחנות. אבל כלפי הבורא אלה דברים הרבה יותר קשים. וסך כל ההרגשה הזאת כלפי הבורא זה נקרא 'בושה'. נניח, כמו שהרגשת אולי לפעמים עד כמה אתה רע כלפי כולם, שפתאום הרגשת את זה לאיזה רגע, אז אם, נגיד, תרגיש את זה פי מיליארד, זה יהיה כלפי הבורא. יהיה לך ברור שזה לא כלפי האנשים, אלא כלפיו.

ומהרגשה הזאת כבר צריכים להתפתח הלאה, עם הידיעה של מה התוצאה מזה שכך אני מרגיש. זאת אומרת או לברוח ממנה והלוואי ולא להרגיש אותה בכלל, כי זו ממש אש שורפת, או להעדיף את מה שלא יהיה, ורק שהיא תביא תיקון. ותיקון הוא לא מפני שתהיה לי הרגשה טובה, אלא שאני באמת יהיה משפיע. מה זה אומר ה'משפיע'? בשביל זה צריכה להתגלות צורה הפוכה מזו שאני מרגיש עכשיו. כי אם לפי מה שאני מרגיש עכשיו כשאני מקבל הכול ועושה רע לכולם וכן הלאה, מזה אני עוד לא יודע מה זה המשפיע.

צריכות להתגלות צורות הפוכות, אבל זו כבר התחלה. כמה נקודות כאלה מתגלות לאדם? לא הרבה, מידי פעם הוא מרגיש את עצמו ככה. אנחנו רוצים לעורר את הרגשות האלה על ידי עבודה קבוצתית, ואתה רואה איך כולם בורחים, לא רוצים. לא רוצים לשאול בשביל מה, אלא "בואו נעשה את זה מהר". למה? ככה.

תלמיד: מה זה חיסרון שאסור שיתמלא? כתוב שיש "נקבים", יש "חלולים"?

צריך לראות מה עוד כתוב שם במאמר. אסור למלא את החיסרון, שמשתמשים בו כמו שהוא ולא משתמשים בו לצורך השפעה. בפשטות זה ככה. אני לא זוכר מה בדיוק הוא רוצה להגיד שם.

תלמיד: מה זה נקרא להיכנס לאתגר ולברוח מהאתגר הזה? מהבירור.

מה זה נקרא לברוח מבירור? ההבחנות מגיעות על ידי העבודה במדרגות התחתונות יותר. אנחנו צריכים לזכור, שככל שאני מתעמק יותר בתוך הרצון לקבל ועובד עם הרצון לקבל שלי ושל החברים הסובבים אותי, כמה שאני יותר בזה, כך אני יכול יותר לקבל הבחנות מלמעלה, מדרגות יותר גבוהות מלמעלה. כי זו ההפכיות, העביות גדלה כלפי מטה, וההשגות וההבחנות גדלות כלפי מעלה.

אז אדם שמתחיל לקבל הבחנות כלשהן, הוא כביכול צריך עכשיו, ואומנם שזה לא נעים, אבל צריך לפרש ולפרט אותם, אבל לא באופן שהוא נהנה מהסבל, אלא לגשת אליהם בצורה יצירתית, לבדוק ולראות אותם באמת בקשר עם החברים ועם כולם. והעיקר לקשור את זה כלפי הבורא באיזו מידה הם מביאים אותו למטרה.

אז אם הוא לא קושר את כל הדברים האלה יחד ומתעמק יותר למטה, לא מפחד כביכול לפתור את הבעיות האלה במישור יותר נמוך, אז הוא גם לא זוכה להבחנות יותר גבוהות.

תלמיד: אנחנו דיברנו הרבה זמן בעבודה על לשמור על קו ימין, לקבל את החבר ולהסכים איתו ויש מצבים שבהם צריך דווקא לא.

לא. אין דבר כזה שיש מצבים שבהם לא.

תלמיד: אלא?

אם אדם לא הולך בקו ימין, זאת אומרת הוא לא הולך עם מטרת הבריאה בראש, אז היחס שלו לחיים כמו שהם חיים וזהו, זה כבר בהמה, זה לא אדם. אם אתה רק מרגיש, אתה בהמה. אם אתה בא להרגשה שלך עם המטרה שההרגשה שלך צריכה לתת לך הבחנות, זה נקרא עבודת האדם.

תלמיד: אז איך להתעמק ברצון לקבל, בלי לאבד את ההחזקה מאיפה זה בא? כי זה שני קצוות, איך תופסים את שניהם?

אז צריכים באמת לקחת מימין כוחות ככל האפשר, ולהתעמק בשמאל רק לפי כמה שהתחלת להצטייד בכוחות הימין. אחרת אתה תאבד את המטרה ותשרה בהרגשה בלבד וזהו, ואז אתה יוצא מדרגת אדם לדרגת בהמה. אז אתה תתחיל לאכול את עצמך, "מה קורה לי, ולמה אני מרגיש רע?" וכן הלאה וכבר בצורה לא מטרתית. זאת אומרת, אסור להיכנס לשמאל יותר ממה שיש לך כוח ימין.

תלמיד: אז יש שתי סכנות, או לברוח מהאתגר, לברוח מההזדמנות שניתנה לבחון את הרצון לקבל, או להיכנס אליו ככה ששוכחים בשביל מה באנו אליו.

לא, למה? צריכים כל הזמן להיות עם יד על הדופק. אני לא מבין. זאת אומרת, שכל זמן שהרגשה טובה או רעה, היא תהיה מלווה בתכלית. בשביל מה אני מרגיש את זה, למה אני נמצא בזה, מה אני רוצה לברר מההרגשה הזאת, איך אני צריך להשתמש בה. חוץ מכאשר האדם "מת" ואין לו שום הרגשה, אין לו כלום, נעשה עליו בלוק, "נוקאאוט", אז אין מה לדבר, במקרה כזה לך לישון, גם זה גם זה בסדר.

אבל אם אתה מרגיש שזה הרגשה כזאת עסיסית, שהיא טובה או רעה, זה מקום מצוין לעבודה. רק הרגשות אפלות כאלה שאין כלום ממש, רק באלו קשה משהו לעשות. אז מה עושים? אז הולכים למטבח. וזה מזל אם יש לקלף כמה שקי תפוחי אדמה, או לרחוץ כמה אלפי צלחות, כל מיני דברים כאלו. ואז בקיצור עושים עבודה כזאת שהיא עוזרת מהר מאוד לצאת מהמצב. או יותר טוב ככה עם חבר'ה הולכים לעבוד, לעשות איזשהם תיקונים במרכז, או במקום אחר, או לעסוק בהפצה. בקיצור סתם כך, לסחוב את עצמו בעבודה שהיא בחיצוניות הפצה, שהיא בחיצוניות נתינה. ובפנימיות אתה מת, אבל זה פועל, מהחיצוניות לפנימיות זה פועל. אם אין עם אדם לעבוד, אז אתה עובד עם גופך שלך, וזה פועל, זה עוזר מאוד.

וההפך, אם אתה בוער בפנים, אז כדאי יותר להתעמק בלימוד ובכל מיני חיפושים כאלה יותר עדינים, ופנימיים, להוציא משם הבחנות.

תלמיד:  וזה חשוב אם זוכרים אותם או לא, אם הם נשארות אחרי זה?

לא, זה לא חשוב אם זוכרים או לא זוכרים. לא צריכים שום דבר לזכור. השכל לא יעזור כלום, וימחקו לך אותו אלף פעם, זה ברור. ממדרגה למדרגה השכל לא עובר. וממצב למצב, אם אתה זוכר משהו, זה לא בגלל שאתה זוכר בשכל, זה בגלל שזה נחתם כרשימו. השכל לא נשאר. זה לא שכל על ידיעות שבעולם הזה, כמו טבלת לוח הכפל או עוד כל מיני דברים כאלו, שאתה זוכר, שאתה יודע שזה ככה או זה ככה. לא.

גם הדברים האלו הם בסופו של דבר רגשיים. האדם באמת לא זוכר שום דבר. אין לנו ROM RAM, שהם מרכזי זיכרון במחשבים, אין דבר כזה באדם. כל דבר שנקלט באדם הוא נקלט ברגש והשכל לידו הוא רק כדי לפענח את הרגש ולתת לרגש איזה מספר, איזה תא.

משהו מגיע ואני צריך בתוך הרגש שלי למצוא מאיפה זה בא, למה זה בא, בהקשר למה ואני עם השכל מברר את הרגש. וכאילו כותב על התא הזה, לאן שנכנסת ההרגשה הזאת, כותב על זה מה זה. אפילו 4=2X2, אז זה נקלט ברגש. אני נותן לזה הבחנות רגשיות. אם אני אומר לך אפילו סתם איזה מספר, אתה מהמספר הזה אתה מקבל התרשמות.

עד כמה שזה נראה לנו מה יש בזה? ידע, זיכרון, כל הדברים האלה, וגם חכמת הקבלה. האדם נברא כך שהזיכרון וכל החכמה וכל הדברים האלה הם רק כדי לדעת מה לעשות ברגש.

תלמיד: איך קושרים את הרגש הזה לבורא? צריך לתת את זה כציון של איך הוא מתגלה, או כציון של סתם מה מרגישים?

זה כבר "אין חכם כבעל ניסיון". איך להסביר את זה? לא כתוב שאין חכם מי שלמד הרבה. אין חכם מי שעברו עליו הרבה מכות וכל מיני הבחנות רגשיות. מה זה ניסיון? רגש.

(סוף השיעור)