שיעור בוקר 19.01.2017- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור הכנה לכנס קבלה לעם העולמי "כולנו כאחד" - שיעור 3

קריין: שיעור בנושא "כאיש אחד בעשירייה אחת", שהוא נושא השיעור השלישי בכנס הקרוב.

כדי להגיע למטרת הבריאה, היינו לדבקות בבורא, אנחנו צריכים לעבור דרך התפתחות מאוד מיוחדת, כי כל מה שאנחנו משיגים כנבראים יכול להיות מושג רק מדבר והיפוכו, ולכן חייבת להיות השגת הפירוד, ואז על פניה השגת האיחוד. שנאה, על פניה משיגים אהבה, ריחוק, על פניו משיגים את ההתקרבות, חיבור, וכן הלאה. לכן המטרה שלנו היא "כאיש אחד בעשירייה אחת", כי העשירייה האחת הזאת היא ה-ו-י-ה, שהיא המבנה הכללי והפרטי ובכלל מה שנמצא בכל המציאות. י-ה-ו-ה, החומר שמתפתח על ידי האור מגיע למבנה כזה כה-ו-י-ה, ואת אותו המבנה אנחנו צריכים בעצמנו להקים מתוך החיבור בינינו, ואז אנחנו כביכול בונים את המציאות.

לכן כולם חייבים בסופו של דבר להגיע למצב שהם מחוברים כאיש אחד ובעשירייה אחת, שכוללת את כל המציאות, והעשירייה הזאת נקראת "איש", "אדם" הדומה לבורא. וכשהיא מתחברת ומתחבקת עם הבורא, אז שניהם נעשים כאחד ומגיעים לאיזו מציאות חדשה, שבה הנברא מתוקן לגמרי, במידת גמר התיקון שלו נעשה באיחוד עם הבורא ואז מתוך חיבור כזה בין שניהם, הם מגיעים לעוד עליית דרגה שעליה אנחנו כבר לא מדברים ואין לנו אפילו מילה אחת להגיד. אבל זה כבר בסוף כל התיקונים.

בינתיים אנחנו צריכים ללמוד את הדרכים האלו, איך להגיע לחיבור כזה, להיות כאיש אחד ובעשירייה אחת. כי אין יותר בכל המציאות, מלבד עשירייה אחת, והעשירייה הזאת נקראת "אדם". אז בואו נתחיל לראות את זה לפי הפסוקים שבחרו החברים שלנו.

קריין: קטע ראשון מתוך ספר "שם משמואל".

"והנה ישראל בנפשותם הם כולם כאיש אחד, והחילוק והפירוד הוא מצד הגופים."

("שם משמואל", ויקרא)

אנחנו כנבראים נמצאים ברצונות שונים זה מזה. מאיפה זה בא? הבורא ברא רצון אחד, רצון ליהנות, אבל על ידי כך שהרצון ליהנות התחיל לקבל התרשמויות מהמשפיע, הוא התחלק אחר כך להרבה מאוד רצונות שנעשו בו. נניח, אני רוצה ליהנות, אני בא לחבר, והוא מכבד אותי בכל מיני צורות, כמו שאנחנו לומדים בספר הזוהר ב"ספרא דצניעותא", על האיכר שבא לעיר ורואה אנשים אוכלים סופגניות, הוא טעם מהסופגניות ושאל "מאיפה זה?" ענו לו "זה מקמח". אמר, "קמח אני מבין, אני מכיר, אני מביא לכם קמח". אחר כך אכל בייגלה, שאל "מאיפה זה?" ושוב ענו "מקמח". גם ברור. אחר כך לחם פשוט, לחם אחר, כל מיני צורות כאלו וכאלו, עשרות צורות של קמח וכל אחת בטעם אחר. כך אנחנו לומדים על הבורא, הוא ברא רצון לקבל וברצון לקבל יש רק רצון ליהנות, הוא לא יודע כלום חוץ מזה, כמו אותו איכר שמביא חיטים לעיר, אבל אחר כך יש בזה הרבה מאוד תענוגים. האור, הרצון להשפיע של הבורא, הרצון לאהוב את הנברא, כשהוא נכנס לתוך הרצון של הנברא ליהנות, אז האור הזה ברא בתוך הרצון כל מיני, אלפי אלפי צורות ליהנות. ואז יש רצונות שונים, למרות שזה רצון אחד, ליהנות, בכללות היסוד שלו, אבל הרצון נעשה שונה לכל מיני מקורות של תענוגים, לכל מיני מילויים שונים.

לכן רצון ליהנות משינה הוא רצון אחר מלרקוד, אבל בעצם זה התענוג הכללי לרצון הכללי. ולכן אנחנו כולנו מתחלקים להרבה מאוד סוגי רצון כל אחד ואחד, וגם לפי התמזגות הרצונות אנחנו גם שונים זה מזה, למרות שבאמת, ביסוד שלנו, כולנו רצון ליהנות מהתענוג שבא מהעליון, מהבורא, זה העיקר. ואם אנחנו רוצים לקיים את מחשבת הבריאה, מטרת הבריאה, אז יש לנו חובה להגיע לשורש שלנו, שהוא רצון אחד פשוט ומילוי אחד פשוט. כי יחס הבורא אלינו, למרות שמוכן לתת לנו אלפי תענוגים שונים, זה רצון אחד, ליהנות לנו. והרצון שלנו בחזרה כדי להגיע לבורא, הוא גם רצון אחד, ליהנות לו. וזה שיש הרבה מאוד אופנים, זה לא אומר שום דבר. אלא, למה זה עוזר לנו? כי דווקא בגלל שרצון אחד התחלק על ידי הרבה מאוד תענוגים שבאים מהבורא להרבה מאוד רצונות, אז אנחנו יכולים עכשיו, מתוך ההתמזגות המיוחדת בין הרצונות והתענוגים, להבין את הבורא, מה הוא רוצה מזה שברא כל כך הרבה רצונות בנו על ידי הרבה מאוד תענוגים. האופי שלו, הטבע שלו, הכוונה, המטרה שלו, רק מתוך זה אנחנו יכולים להשיג.

לכן כל העבודה שלנו היא לחבר בחזרה את כל הרצונות האלה עד לרצון אחד, אמנם הם כביכול שונים, אבל דווקא בזה שאנחנו מתחברים, כמו לדוגמה האחד רוצה ליהנות משינה והשני מריקודים והשלישי מדבר חכמה והרביעי מאיזה טיול, אבל אם אנחנו מתחברים יחד, מפני שאנחנו מקבלים תענוג ממקור אחד והתענוג הוא מופשט, הוא אור עליון ורק אצלנו הוא מתחלק לפי הטבע שלנו, הרצונות שלנו לכל מיני אופנים, בוא נגיד כמו האור המגיע מהשמש שהוא אור לבן ורק בפריזמה שלנו הוא מתחלק לשבעה צבעים, אבל בעצם הוא אור לבן, כך התענוג שמגיע אלינו מהבורא הוא תענוג אחד מופשט, אבל אצלנו הוא מתחלק לפי הרצון, החיסרון של הנברא, של כל נברא ונברא.

לכן אם אנחנו רוצים להבין את הבורא, להרגיש את הבורא, להשיג אותו, אנחנו צריכים להתחבר. כי אז יהיה לנו רצון אחד, למרות שהוא כלול מהרבה רצונות, ואז כמו בפריזמה נגיע בחזרה משבעה צבעים לצבע אחד, צבע לבן, ובזה אנחנו משיגים אותו. לא את התענוג המופשט שהוא רוצה לתת לנו, זה ודאי, אלא אותו, מה הוא רוצה בזה, למה עשה כך וכן הלאה. זה הכול השגת הבורא.

לכן הדרך להשיג את הבורא, השיטה להשיג את הבורא, היא להתחבר בינינו. אפשר לדבר על זה עוד הרבה, אבל בעצם העיקרון הוא כך. לכן כתוב, "והנה ישראל בנפשותם הם כולם כאיש אחד, והחילוק והפירוד הוא מצד הגופים." זאת אומרת מצד הרצונות הפרטיים שלהם שנקראים גופים, ואם אנחנו מתעלים מעל הגופים, היינו מעל הרצונות הפרטיים שלנו, אז אנחנו יכולים להתכלל, להתחבר, ואז נהיה כנברא משותף אחד כנגד בורא אחד, רצון ואור כמו שהיה לפני התחלקותם בעולם אין סוף.

סדנה

בשביל מה אנחנו צריכים להתחבר יחד כדי להשיג את הבורא? או ההיפך, איך אנחנו על ידי התחברות יחד דווקא משיגים את הבורא?

*

כשאנחנו עולים מדרגה לדרגה, זאת אומרת כשאנחנו מתחברים יותר ויותר, יותר בכמות ויותר באיכות לעשירייה, לקראת עשירייה אחת, על ידי זה אנחנו משיגים את הבורא ברזולוציה יותר גבוהה, באור יותר גבוה ובכלי יותר מכוון. וכך ב-125 מדרגות. בבקשה, דברו על זה. כי כל העלייה במדרגות היא בסך הכול צירוף של יותר ויותר עשיריות לעשירייה אחת, וכתוצאה מזה משיגים את האור העליון ביתר איכות ובהירות. דברו על זה, שיהיה ממש מורגש שככה זה.

*

קריין: אנחנו ממשיכים לקטע הבא. מתוך המאמר "ששים רבוא נשמות" של בעל הסולם. קטע שני.

"והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר, בסוד, "מָאן דְּנָפַח מִתּוֹכוֹ נָפַח" [מי שנפח, מתוכו נפח]. וז"ע ג' זמנים לאדם.

א. בחינת ניצוץ מנשמה, סוד הפעולה בדרך התנוצצות, בסוד שָׁרֵי וַאֲסַר [התיר ואסר]."

זה כשאדם מתפתח בצורה אישית, עוד לפני שהולך להתחבר.

"ב. בחינת נשמה פרטית, חלק אחד מששים רבוא, ונשלם בסוד הקביעות, אבל פגמו עמו. דהיינו, שגופו אינו יכול לקבל בחינת כללות הנשמה, ומרגיש את עצמו לפרטיות, שזה עדיין מסבב לו הרבה יסורים של אהבה."

זאת אומרת, הוא כבר נמצא בחברה ומתקן את עצמו, אבל עדיין לא נכלל. הוא נכלל בחברה במשהו כדי להרגיש שהוא לא נכלל.

"ואח"כ מתקרב לשלימות, סוד הנשמה כלליות, כי כבר נזדכך הגוף וכולו קדש להוי' ואינו עושה שום שיעורים ומסכים ונכלל כולו בכלל ישראל."

(בעל הסולם, ששים רבוא נשמות)

אנחנו רואים כאן בעצם שכל התיקון שלנו, נמדד לפי מידת ההתכללות שלנו, עד כמה אנחנו נכללים בכולם. ורק כתוצאה מזה יש לנו את גילוי הבורא כמתגלה בתוך ההתכללות הזאת. נמצא שיש לנו רק תנאי אחד להשיג את הבורא, להתכלל באחרים. ובדרך הזאת מסביר לנו בעל הסולם כאן, במאמר "ששים רבוא נשמות", שישנם ג' שלבים. בשלב הראשון הוא לגמרי לבד, עוד לא מרגיש צורך להתחבר עם אחרים. בשלב השני, הוא כבר מרגיש שהוא צריך להתחבר לאחרים ועושה כל מיני מאמצים, זו דרך תורה. ובשלב השלישי, כבר השגת התורה, הוא כבר נמצא בהתחברות עם אחרים ולפי העוצמה והאופן מגלה את הבורא בחיבור עם כולם.

ודווקא שוב, כמו שלמדנו אתמול וגם שלשום, שום דבר מהמצבים הקודמים לא נעלם והרע לא נעלם, ודווקא כמה שאנחנו עולים אנחנו עולים גם בקו שמאל, ברע, ובפער בין ימין ושמאל, שם אנחנו משיגים את צורות ההשפעה של הכוח העליון, של הבורא כלפינו.

סדנה

איזה ג' שלבים יש לנו בהתפתחות הנשמה עד שמגיעים לתיקונה. מה הם ג' שלבי התפתחות הנשמה?

*

קריין: אנחנו נעבור לקטע מתוך כתבי רב"ש א', "הצורך לאהבת חברים".

"יש סגולה מיוחדת בדיבוק החברים. היות שהדעות והמחשבות עוברים מאחד להשני ע"י הדבקות שבהם, לכן כל אחד נכלל מהכוחות של השני. וע"י זה יש לכל אחד כח של כל החברה. לכן, הגם שכל אדם הוא אחד, אבל יש לו כל הכוחות של החברה. "

(כתבי רב"ש, כרך א', הצורך לאהבת חברים)

סדנה

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו עכשיו, היום, שכל אחד נכלל מכולם? שאני נכלל מכולם, שיש לי כל הכוחות, כל הדעות, כל היכולות, כול מה שיש מכולם, איך אני יכול לתאר את זה?

ממה אני נכלל ומה קורה, איך אני מרגיש את עצמי שאני נכלל מכולם?

*

ממה אני בדיוק נכלל, מרצונות, ממחשבות, מצורות אופי, מהסתכלות על העולם, מתפיסת הבורא, מתפיסה של הקבוצה, של החבר שלי, ממה אני בדיוק נכלל מכל אחד ואחד? אולי לא כדאי לי להתכלל מהחולשות שלהם או מההצלחות שלהם?

*

הייתכן שאם אני נכלל מהחברים, אני נכלל מהבורא? הייתכן שאם אני נכלל, במה שאני נכלל מחברים, אני נכלל מהבורא? אולי זה הפירוש ש"אחרי כל חבר עומד בורא".

*

איך זה שבביטול כלפי החבר אני מקבל תכונות הבורא? לפי איזה כלל, בביטול שלי לחבר אני מקבל תכונות הבורא?

קריין: קטע שישי, מתוך "פרי הארץ", מכתב ל'.

"ירגיל עצמו תמיד להכניס בלבו אהבת חברים עד כלות הנפש ממנו, ולהאריך בזה, עד שתדבק נפשו, ואיש באחיהם ידבקו, וכשיהיו כולם כאיש אחד, יהיה ה' אחד שוכן בתוכם, ויהיו מושפעים מאתו ית' ברוב ישועות ונחמות, ויתנשאו בעילוי גוף ונפש."

("פרי הארץ", מכתב ל')

יוצא מכאן שאין לנו בכלל עסק עם הבורא עצמו, אלא רק עם החברים, או מה שנראה לנו שזה חברים. נדמה לי שאני נמצא עם החברים ואני צריך לאהוב אותם, להתחבר איתם, אבל הבורא כאילו כך מציג את עצמו, בריבוי הגופים, בריבוי האנשים, ושאני נמצא באיזו התחברות איתם, חיובית, שלילית, ואני חייב להגיע איתם לחיבור שלם ומלא. במידה שאני מתקרב אליהם, במידה הזאת אני צריך להאמין שאני מתקרב לבורא. עד שאני מגיע לחיבור מסוים, שאז הבורא מתגלה. זה סימן שהגעתי למדרגה רוחנית 1, שבאמת יש לי חיבור איתם, באיזו צורה מינימאלית, ראשונית.

וכך יותר ויותר כל פעם, בהתחברות איתם דווקא, כל פעם, כשאני גומר איתם חיבור על פני אותם התנאים שהבורא מציג לי, אז אני מגלה אותו כפרס בתוך החיבור בינינו. וכך יותר ויותר. כך זו הדרך.

נקרא שוב.

"ירגיל עצמו תמיד להכניס בלבו אהבת חברים עד כלות הנפש ממנו, ולהאריך בזה, עד שתדבק נפשו, ואיש באחיהם ידבקו, וכשיהיו כולם כאיש אחד, יהיה ה' אחד שוכן בתוכם, ויהיו מושפעים מאתו ית' ברוב ישועות ונחמות, ויתנשאו בעילוי גוף ונפש."

("פרי הארץ", מכתב ל')

אותה עשירייה שנמצאת לפניי, אלו הם התנאים שלי להגיע לה-ו-י-ה ראשונה ולגלות שם את הבורא, וכך כל פעם. לכן אני לא רואה את החברים, אני רואה כאן לפניי את התנאים לדבקות בבורא. והחברים האלה הם פשוט הכלים הפנימיים שלי, שאני לא יכול לתקן אותם בעודם פנימיים, לכן הם נמצאים מחוצה לי, כך מוצגים לי וכך אני צריך להיות איתם.

זאת אומרת, הבורא הוא התוצאה מהחיבור הנכון, מהכנת כלי אחד מכל החברים, והוא כאור, כמילוי מתגלה בתוך העשיריה הזאת כאחד. מכאן אנחנו רואים שצריכים להיות בעשירייה כאחד, כמבנה אחד, ואז הבורא יתגלה בתוך זה לפי הכלל "חד מקבל חד".

שאלה: איך אני ממלא את הרצון של החבר. זה אני. איך כל זה הופך להיות לאחד, לעשירייה אחת, למחשבה אחת, לרצון אחד?

אבל החבר הוא מוצג לך כנמצא בניגוד ממך כדי שאתה תקטין את האגו שלך ותוכל להתחבר עימו. להקטין, זאת אומרת שאתה לא מוחק את האגו שלך, אלא אתה הולך להתחבר עימו מעל האגו שלך. מקטין, זאת אומרת שיש כאן באמת איזו מין הקטנה, כי אתה מוסיף כאן ימין על פני שמאל, אתה לא עובד ברצון לקבל האמיתי, אלא כמו שאנחנו לומדים אחר כך, זה רק בהתכללות.

תלמיד: אז אני מקיים את הרצון של החבר בזה שאני מקטין את עצמי מולו?

קודם כל זו חובה, אחרת אתה בכלל לא תשמע אותו, לא תתחבר עימו בשום צורה. כדי להיכנס איתו למגע, אתה כבר צריך להוריד את הרצון שלך מאיזה גובה.

שאלה: איך אני יכול להתכלל עם החברים אם כל מה שאני תופס זה את הלבוש החיצון שלהם?

זה לא חשוב, זה מה שניתן לך. כמו בעולם שלנו, יש אנשים יותר חכמים, רואים יותר פנימה, יש פחות חכמים, רואים יותר חיצוני, כל אחד רואה את זה בצורה אחרת. אז מה? אני נמצא בעולם שאני לא יודע מה חושבים ומה צורת האחרים, אפילו כשמדברים אליי. כשאתה עכשיו מדבר אליי, אז אתה מדבר? אני לא יודע, אני יודע מה שאני שומע. ולכן כל אחד ככה עושה, הוא עובד מתוך ההשגה, מתוך הקליטה שלו. ואחרי כל אלו עומד הבורא וכך משחק איתנו, עד שמפתח אותנו להיות כלי אחד.

שאלה: מתוך הקטע יש משפט אחד, "ירגיל עצמו תמיד להכניס בלבו אהבת חברים". מה הפעולה הזאת?

הרגל.

תלמיד: הרגל במה?

הרגל. לתת, לתת, לתת להם, עד שאתה תתחיל לאהוב אותם. בגלל שאתה משקיע בהם, אז הם נעשים לך יקרים. זה בכל דבר שאנחנו משקיעים. אנחנו נותנים, נותנים, נותנים, נתנו, זה נמצא שם, חלק ממני, אני אוהב את החלק שלי. זהו. זה לא שאני אוהב את החבר, אני אוהב את החלק שלי בו. לכן זה לא מתנגד לאגו שלנו ואנחנו יכולים בצורה כזאת לעבוד.

שאלה: איך ההתכללות והאיחוד מקושרים ביניהם, מה ראשוני ומה משני?

קודם כל זה התכללות, שכל אחד נכלל מהשני, משתדל להתכלל מהשני, מגיעים לאיזו התחברות לאט לאט יותר ויותר. אחר כך, במידה שהם מגדילים את גדלות הבורא בעיניהם, ואת הברוא הם צריכים לתאר כאחד לפי החיבור ביניהם ולפי המילוי שביניהם. ואז לפי זה הם מתוך החיבור מגיעים לערבות ולגדולת הבורא, וגם מזה שמכניעים את עצמם. וכך יותר ויותר עד שמגיעים לאיחוד. מהכנעה להתכללות, מהתכללות לאיחוד.

שאלה: איזו פעולה, איזו מתנה כלפי חבר נותנת את מקסימום התענוג לבורא?

הבורא הוא תכונת השפעה ואהבה. אם אנחנו מגלים השפעה ואהבה לחברים ולחברים דווקא, בקבוצה דווקא, בעשירייה דווקא, בזה אנחנו משפיעים אותו דבר לבורא. במידה שאני משפיע לחבר אני משפיע לבורא. ואם אני רוצה באמת להצליח, אז אנחנו צריכים לקוות שבהשפעה לחבר משפיעים לבורא, כך לחשוב וכך לכוון.

שאלה: שמעתי שאתה אומר, שאין יותר במציאות מלבד עשירייה אחת.

אני אומר?

תלמיד: בעל הסולם כותב. אז מה זה אומר?

ה-ו-י-ה אחת, "אני ה-ו-י-ה לא שניתי". כל מה שיש בסך הכול זו ה-ו-י-ה, שזה נקרא מבנה דעולם אין סוף. וכל מה שיצא משם זה יצא כדי להסביר לנו, כלפי הנבראים, כלפי המלכות דאין סוף, לברר כלפיה, כלפי הרצון שבה, מה זה נקרא המבנה הזה של עולם אין סוף.

תלמיד: זה משהו שצריך להגיע אליו?

בסוף ההתפתחות שלנו אנחנו מגיעים לזה.

תלמיד: ובצורה פרקטית, כשאני רוצה להגיע לתפיסת המציאות, אז זה שאין בעולם חוץ מעשיריה אחת, מה אני צריך?

כך כתוב. כתוב, "שמע חבר, ה' א-לוהינו, ה' אחד". מה כתוב ה'? ה-ו-י-ה. י', ה', ו', ה'. שאין יותר מהמבנה הזה של ה-ו-י-ה. כל אחד במקום ישראל יכול לשים את השם שלו כי זה פונה אליו. "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד", זהו, אז תגיד לעצמך כך.

תלמיד: והבלגן שנראה לי מחוץ לעשירייה, מה לעשות עם התמונה הזאת?

זה לא שייך. אתה עדיין לא יכול לטפל בהם. הם יתכללו בעשירייה לאט לאט כהפרעות נוספות, בדרגות הבאות, ואתה גם תעבוד איתם, עד שכל העולם יהיה כעשירייה אחת. תעבוד כל הזמן רק על עשירייה, אל תצא ממנה.

זאת אומרת אנחנו בהפצה יוצאים ועושים כל מיני פעולות, כמו כל מיני אנשים, ואתם שיוצאים להפצה, אבל זה לשם חימום בוא נגיד. אבל התיקון הוא ממש תיקון בתוך העשירייה, לאורך כל הדרך. אין יותר.

קריין: קטע שביעי. מתוך כתבי רב"ש ג', "כללות האדם".

"האדם צריך לדעת, שאהבה נקנית על ידי מעשים. בזה שנותן לחבירו מתנות, אזי כל מתנה ומתנה שנותן לחבירו, הוא כמו חץ וכדור, שעושה חור בלבו של חברו. וגם שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום כל כדור וכדור עושה חור. ומהרבה חורים נעשה מקום חלל. ואז נכנסת האהבה של הנותן מתנות במקום חלל הזה.

וחמימות האהבה מושכת אליו נצוצי האהבה של חברו. ואז משתי אהבות מתרקם לבוש אהבה, שהלבוש הזה מכסה את שניהם. זאת אומרת, שאהבה אחת מסובבת ומקפת את שניהם, וממילא שניהם נעשו אז לאיש אחד, משום שהלבוש ששניהם מתכסים בו, הוא לבוש אחד. לכן שניהם מתבטלים.

וזה כלל, שכל דבר חידוש, נתרגש האדם ומשתעשע עם החידוש. לכן לאחר שהאדם קבל לבוש של אהבה מזולתו, אזי משתעשע רק מאהבת זולתו, ושוכח את אהבה עצמית. ואזי כל אחד מבין שניהם מתחיל לקבל תענוג, רק בזה שדואג עבור חברו, ואין לו מקום לדאוג עבור עצמו."

(כתבי רב"ש ,כרך ג', כללות האדם)

שאלה: מה המטרה של להתבטל מול החבר ומה אני משיג בפעולה הזאת?

אנחנו נמצאים במצב שהבורא נסתר. אם הוא לא היה נסתר היינו כולם רצים אחריו, כי הוא מקור של תענוגים, מקור של חיים, מקור הטוב. אתה היית כל הזמן רץ אליו עם הרצון שלך, לא היית יכול לעצור את עצמך, לא היית יכול. זה כמו מגנט, פלוס למינוס, ממש רוצה להתקרב בכוח אדיר ללא שום שכל, רק על ידי הרגש כמו משוגע.

לכן זה כדי לתת לנו אפשרות לפתח את השכל, ההכרה, ההבנה, לעמוד בכוחות עצמנו, לנהל את עצמנו, להיות עצמאיים ויחד עם זה דומים לבורא, זאת אומרת, הפוכים מרק לקבל ולקבל, אלא להשתדל לשלוט על הטבע שלנו, להיות מאוזנים ברגש ושכל. שהשכל צריך כאן להתנגד לרגש, ולנהל את הרגש, את הרצון ליהנות בצורה שהשכל בוחר למען מה, והשכל אז בוחר בכלל לנטרל, לנטרל הכוונה לצמצם את השימוש ברצון. כי רצון אי אפשר למחוק ואי אפשר לצמצם, אלא לצמצם שימוש ברצון. ומקבלים כוח מהבורא לעשות צמצום, ולמעלה מהצמצום, ברצון להשתמש כדי להשפיע בלבד, זאת אומרת, להפעיל את הרצון במנות הקטנות כדי לא לעצמו ליהנות, אלא למען הבעל הבית.

כל זה דורש מאיתנו עבודה לא עם מקור התענוגים, שאנחנו מלכתחילה ממש מכורים לתענוג ולא יכולים לעשות כלום. כל אחד מכיר את זה מתוך החיים הפרטיים הקטנים האלו שלו, שאפילו על התענוגים הקטנטנים שעכשיו נמצאים לפנינו, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אנחנו לא מסוגלים לעשות כלום. וכמה שמתקדמים בלימוד בקבוצה ובלימוד עצמנו, אנחנו מבינים שאין לנו שום כוח להתמודד עם זה. אם פעם היינו יכולים לעשות, היום לא יכולים. כמו שתמיד רב"ש היה אומר, "יופי, אתה עכשיו סמרטוט כמוני". ככה זה. וזה הכול כדי שאדם יחליט שהוא צריך כוח עליון כדי להתגבר על החולשה הזאת של הרצון לקבל, שלא מסוגל בשום צורה לעמוד מול התענוג.

לכן במקום לעבוד בצורה ישירה, רצון ותענוג, אנחנו נמצאים בעולם אחר, במצב אחר לגמרי. שאני לא עובד ישירות עם התענוג, עם הבורא, אלא אני עובד עם בני אדם. בני אדם לא מביאים לי תענוגים, אני לפי הטבע שלי דוחה אותם, ואז העבודה היא מעניינת מאוד. כמו שהייתי רוצה לדחות, הייתי צריך לדחות את הרצון לקבל שלי מהתענוג, עכשיו אני דוחה את החברים ממני. זאת אומרת, אני לומד כאן על הטבע השני עם החברים.

ויוצא שהעבודה עם החברים, שמצד אחד אני לא סובל אותם, ומצד שני אני בכל זאת משתדל להתקרב אליהם, על ידי זה אני לומד איך לעבוד נגד הרצון שלי כלפי הבורא. ואז אני מתחיל לגלות את המערכת הזאת, "איזה יופי שהבורא עשה לי כך", כי אחרת, לעולם לא הייתי יכול להתנגד לרצון לקבל שלי מול התענוג. אני מכור, רץ אליו לפתוח פה וזהו. כמו שכותבים, שמלאך המוות נותן לך טיפה אחרונה של התענוג על קצה החרב ואתה פותח את הפה ואין לך ברירה אתה בולע, באמת.

לכן אנחנו צריכים להבין שהעבודה שלנו בקבוצה היא האמצעי היחידי להגיע להיות למעלה מהטבע שלנו של רצון לקבל, ולהתחיל לעבוד עימו איך שאני מחליט, וכך להידמות לבורא. איך? זה לאו דווקא על ידי זה שאני עומד מול החברים, אלא בעבודה איתם אנחנו נכללים יחד, בזה אנחנו נעשים יותר קרובים לאור, ואנחנו מבקשים מהאור שיתקן אותנו.

צריכים יותר ויותר לדבר על זה, עוד ועוד לפתוח את העניין הזה, עד שיהיה ברור לנו יותר. והעיקר שנוכל להסביר את זה בצורה פשוטה, ישירה, גם לעצמנו וגם לזולת.

שאלה: כשאנחנו מתכללים לאחד מה מתגלה, אני עם האיכויות שלי, האישיות שלי או החברים מתגלים עם האיכויות שלהם?

החברים מתגלים בי כט' ראשונות של הנשמה שלי, שהנשמה שלי נמצאת בהם, הם התכונות של הנשמה שלי. ואני כנקודה שמבטל את עצמי כלפיהם ולכן נכלל מט' ראשונות, ואני כנקודת המלכות. לכן אני צריך לראות בהם ממש מבנה של הנשמה שלי. שבהתכללות מהם ובעוצמת ההתכללות מהם, אני מגלה את האור העליון בתוך המבנה שלנו המחובר, היחיד, עשירייה כאחד, שזה הבורא שכך מתגלה.

קריין: קטע שמיני, "כתבי רב"ש", ג', "אתם נצבים היום".

"אתם נצבים היום כלכם". מלמד שכינסם... להכניסם בברית (רש"י). "כלכם" פירושו, שכולם נכנסו בערבות ("אור החיים" הקדוש).

מקשים, מדוע מתחיל ברבים "כלכם", ואחר כך לשון יחיד "כל איש ישראל". הכונה, "כלכם", נכנס בכל איש ישראל, היינו שכל איש ישראל יהא כלול מכלכם, כמו שכתוב "ויחן העם תחת ההר", כאיש אחד בלב אחד. היינו שיש אהבת ישראל, אז יכולים להצליח,"

("כתבי רב"ש", כרך ג', "אתם נצבים היום (א')")

מה זאת אומרת שאנחנו יכולים לחבר רצונות? אי אפשר לחבר רצונות, כי כל רצון הוא לאיזה מילוי מסוים ולכן הוא נבדל מהרצונות האחרים. וגם כן מחשבות שהן רוכבות על הרצונות כדי להשיג את הרצוי, גם הם שונים הרצונות וגם המחשבות שונות. ולכן איך אפשר לחבר? לחבר אפשר רק בתנאי אחד, שאנחנו עובדים עם כולנו למטרה אחת, "כי בו, ישמח ליבנו"¹.

ואז כשאנחנו כך רוצים להתחבר בינינו לקראת המטרה אחת במכוון, אז במטרה אנחנו מתחברים. אף פעם לא מתחברים בינינו, אף פעם לא יכול להיות. אחד רוצה מים, השני רוצה לרקוד. איך אתה יכול לחבר את שני הרצונות האלה. אפילו לא במישור אחד, כל אחד ואחד במידה ובאופן משלו. אלא רק בגלל שעל כל רצון ורצון אנחנו רוצים על ידי השימוש שבו זאת אומרת, רק בגלל שבשימוש בכל רצון ורצון אנחנו רוצים להגיע להשפעה לבורא, אז בהשפעה לבורא בכיוון הזה אנחנו מתחברים.

לכן החיבור בינינו הוא חיבור מטרתי, הוא תמיד צריך להיות במכוון לבורא. אנחנו קודם כל צריכים לאתר את הכיוון הזה נכון ובשביל זה אנחנו פועלים. ואז הפעולה שלנו היא אפילו שהיא מוצלחת, לא מוצלחת, אנחנו תמיד מעלים אותה למ"ן. כי אם אנחנו רוצים להשפיע נחת רוח לבורא, אז אנחנו צריכים לקבל ממנו הרבה דברים. סתם אם אנחנו מתחברים, מה פתאום שיהיה לבורא נחת רוח. אלא אנחנו צריכים לקבל מלמעלה חיבור מיוחד בינינו, ודווקא מסוג החיבור שהבורא יעשה בינינו, אז החיבור הזה יהיה כנחת רוח לו.

כי אנחנו לא יודעים איך לחבר את עצמנו בה-ו-י-ה. נניח יושבים כאן עכשיו עשרה אנשים בקבוצה התורנית, מאיפה הם יודעים לאיזו ספירה, לאיזו תכונה שייך כל אחד ואחד? הם לא יודעים. בעוד רגע יכול להיות שהם יתחלפו בתנועות שלהם, בתכונות שלהם. כל אחד מהם גם כן בכל רגע ורגע מלכות כלפי ט' ראשונות ויחד עם זה כל אחר מלכות כלפי ט' ראשונות מצידו וכן הלאה.

אנחנו לא יודעים איך אנחנו צריכים להתחבר, אנחנו לא יודעים איך נכלל אחד בתשעה שזו עשירייה אחת, וכך כל אחד מהם כמלכות כלפי תשעה. ואיך כל העשירייה הזאת כלפי כל אחד מתחברת לכל העשיריות, שהם כולם עכשיו עושים את זה, עשר כפול עשר, כפול עשר, וכפול עשר וכן הלאה. אנחנו לא יודעים. וגם את הפתרון מזה אנחנו לא יכולים לתאר, הפתרון הזה הוא מגיע על ידי האור העליון, כשהוא מחבר אותם יחד, אז הוא מביא להם איכות חדשה, תכונה חדשה, מעלה אותם לדרגה חדשה שקודם היא לא היתה בכלל מורגשת ובכלל מתוארת בהם באף דבר. ובזה הם מתחילים כבר, בתכונה החדשה הזאת שהבורא מסדר להם, הם מתחילים להבין ולהרגיש אותו.

לכן ביטול כלפי החיבור, דרישה להתחבר לבורא, דרישה שהוא יחבר בינינו, כל הדברים האלה הם צריכים להתגלות בנו כדברים הנחוצים ואז נצליח.

קריין: קטע תשיעי, "כתבי רב"ש", ב', "אגרת מ"ב".

"כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא. נמצא...

ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.

תשובה - אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאם כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד."

*

איך אנחנו יכולים לתאר את מצבנו עכשיו כמצבנו במצריים, שאנחנו עובדים קשה מאוד בעבודת פרך כדי להתחבר ולא מסוגלים שום דבר לעשות וסובלים מאוד מעבודה קשה ומחוסר תוצאות מפני שעדיין אנחנו לא מבררים נכון את התוצאה הרצויה, את העבודה הנכונה, את פרעה שעדיין הוא לא רע לגמרי, שאנחנו יכולים לברוח מהם, את נקודת המשה שבנו עדיין לא מגולה. איך אנחנו יכולים לתאר את העבודה הזאת בקבוצה, שאנחנו נמצאים עדיין במצריים בשבע שנות רעב?

קריין: אנחנו ממשיכים לקטע עשירי, כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת ח'.

"ואחר שכבר השגתי את הלבוש הנ"ל, תיכף מתחילים לזרוח בי נצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחברי, ונדמה לי שעיני רואות את חברי וכמו כן אזני שומעות את קולם פי מדבר אתם, הידים מחבקות והרגלים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עמם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חברי והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חברי עומדים בתוך לבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חברי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיני שאין שום מציאות בעולם רק אני וחברי. ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחברי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים."

קריין: שתים עשרה, מתוך "שם משמואל", פרשת "ויקהל".

"וכך יהיו ישראל קהילה קדושה ואגודה אחת כאיש אחד בלב אחד, ואז ממילא כאשר תשוב אחדות ישראל לקדמותה לא יהיה לשטן עוד שום מקום להכניס בהן טעות וכחות חיצונים, כי כאשר הם כאיש אחד בלב אחד הם כחומה בצורה בפני כוחות הרע."

זאת אומרת, האחדות היא בעצמה שמירה הכי טובה שיכולה להיות נגד כל כוחות דפרודא, שתמיד בדרך כלל קמים עלינו.

קריין: שלוש עשרה, מתוך "זוהר לעם", פרשת "נוח".

"משום שהיו ברצון ובלב אחד, ודיברו בלשון הקודש, כתוב, לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. ודין העליון לא יכול לשלוט עליהם. אנו החברים שעוסקים בתורה, ואנו בלב אחד וברצון אחד, על אחת כמה וכמה שלא ייבצר ממנו, מה שנרצה לעשות."

זאת אומרת, היציאה שלנו ממצריים, שדיברנו לפני כמה דקות, שגלות מצריים כשאנחנו נמצאים בעשירייה, אבל לא מצליחים להגיע לחיבור כי האגו הוא נמצא בינינו ושולט עלינו, זה הפַּרעֹה ואנחנו נלחמים נגדו ועושים את העבודה שלנו בחיבור והנוכחות שלו בינינו היא פשוט הורסת את כל העבודה הזאת. "ויאנחו בני ישראל מהעבודה". והעשירייה היא לא מתחברת לעשירייה, ואז אנחנו מבינים שאין לנו ברירה, אלא באיזו צורה לסלק את האגו מאתנו ואז אחרי שאנחנו מסלקים אותו אנחנו יכולים להתחבר.

זאת אומרת, לא יכול להיות שבמצבנו אנחנו נגיע לחיבור לפני שאנחנו עושים איזו פעולה, שאנחנו מתעלים מעל האגו, בורחים ממנו, יוצאים ממנו. ולצאת מהאגו אנחנו יכולים אך ורק אחרי שאנחנו מגלים שהוא עושה לנו צרות מתחילה ועד הסוף. עשר מכות. בכל האפשרויות, בכל ההזדמנויות, הכול הוא לוקח ממני את החיים הרוחניים, הוא עושה לי את כל הרע. בלי הכרת הרע הזה אנחנו לא מסוגלים לברוח ממנו, אין לנו כוח, אין לנו הצדקה לעשות זאת.

ולכן אנחנו צריכים לעבוד כמה שיותר על החיבור כדי כמה שיותר מהר לגלות שאנחנו נמצאים במצרים ואנחנו חייבים להתעלות מעל כוחות דפרודא. זה נקרא "יציאת מצריים". וזה יקרה. זה יקרה כְּנֵס, אבל בכל זאת להיות נחוצים לזה, זה עלינו להגיע. ואז הבורא ישלח לנו גם את המשה וגם את הכוחות המיוחדים שאנחנו נוכל לצאת מהאגו, להתעלות ממנו ואז כשאנחנו כבר מתעלים מעליו, אז אנחנו יכולים לקבוע ערבות וחיבור להיות כאיש אחד, מסכימים להיות כאיש אחד בלב אחד וכן הלאה מכאן והלאה כבר מתחילים להתקדם לכיוון ההשפעה.

אז נקווה מאוד שאנחנו נוכל לרכז את העבודה שלנו בצורה נכונה, שהיא לשנוא את כוח הפירוד בינינו. זה בעצם העיקר עכשיו. לגלות מהו המפריע, מיהו השונא.

(סוף השיעור)

---

1. "כי בו, ישמח ליבנו" (תהילים ל"ג, כ"א)↩