שיעור בוקר 13.01.25 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 386, מאמר "מתן תורה",

אותיות ז'-ח'

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 386, מאמר "מתן תורה", אנחנו ממשיכים מאות ז'.

אות ז'

"אולם כאן עמדו חכמי הזוהר ושאלו: למה לא בראנו מתחילה בכל אותו הרוממות הרצויה להדבק בו ית'? ומה היה לו ית' לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה ומצות?

והשיבו: "דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה וכו'". פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חבירו, מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל, והולך על ידי זה עד שאובד צורתו האנושיות.

ומתוך שבהנמשך משלימותו ית' ויתעלה, לא יתכן שימצא בו בחינת חסרון מאיזה צד, לכן הניח לנו מקום, להרויח בעצמינו את רוממותינו הנרצה, על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות.

ודברים אלו המה עמוקים מכל עמוק. וכבר בארתי אותם במתכונתם בספרי פנים מסבירות לעץ החיים בענף הראשון, [ובספר תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית חלק א']. וכאן אפרשם בקצרה, שיהיו מובנים לכל נפש."

אות ח'

"כי הדבר הזה דומה לעשיר אחד, שקרא לאדם מן השוק, ומאכילו ומשקהו ומעניק אותו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום. וכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו, וכן מוסיף והולך.

לסוף שאלוהו העשיר: "אמור לי, אם כבר נתמלא כל משאלותיך?"

וענהו: "עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי, אם כל הרכוש והחמודות הללו, הגיעני על ידי עסקי עצמי, כמו שהגיעו אליך, ולא להיות בתור מקבל מתחת מתנת ידיך בחסד".

ויאמר לו העשיר: "אם כן, לא יברא עוד איש, שיוכל למלאות משאלותיך".

ודבר זה טבעי הוא. כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה יחד עם זה, מצד השני, קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו, שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות, בעת קבלתו המתנת חנם מאת הנותן, מחמת חסדיו ורחמיו עליו.

ומכאן נמשך לנו חוק שני: שלא יצוייר בעולם, מי שיוכל למלאות חפצי חבירו במילואם, כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קנין עצמיית, שרק עמה נשלם כל ההרחבה בכל השלימות הרצויה.

והנה זה אמור רק כלפי הנבראים. מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלימותו הנעלה ית' וית'.

וזהו שהכין לנו: ע"י היגיעה והטרחא, להמציא את רוממותינו בעצמינו, ע"י העסק בתורה ומצות. כי אז כל העונג והטוב, המגיע לנו ממנו ית', דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחינת קנין עצמינו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו. שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים בדבר. שאין לנו טעם של שלימות זולתה, כמבואר."

תלמיד: אם אני מקבל ממישהו כל מיני מתנות ודברים טובים ומרגיש את הבושה, זה לא מעורר בי אהבה או רצון להיות כמוהו, אלא מעורר בי שנאה ושפלות עצמי. אז איך מדברים, כשיש רגשות שליליים כאלה, איך אני יכול להגיע לאהבה?

אתה מקבל ממישהו מתנות, ואז המתנות האלה מולידות בך איזו הרגשה?

תלמיד: בושה, שפלות. גם שנאה, למה לו יש ולי אין.

כן. אז אם אתה תענה לו בצורה כזאת, זאת אומרת תתחיל לשלוח לו גם מתנות וגם כל מיני דברים טובים כמו שאתה מרגיש ממנו, אתה תהיה בהשתוות הצורה עימו.

תלמיד: כן, אבל איך מתוך בושה ונבזות קורית ההתהפכות הזאת, שאני רוצה לאהוב ולתת כמוהו?

כי אתה מתחיל להרגיש מה שיש במתנה שלו. אם אתה מרגיש שהוא נותן לך עם כל הלב ובאמת אין גבול אפילו למה שהוא רוצה לשלוח לך, אז אתה כתוצאה מזה גם תצטרך להרגיש בעצמך אותו יחס אליו.

תלמיד: האור פועל בתוך המתנה.

כן.

תלמיד: אז כל המטרה של הבורא בסופו של דבר - שנרגיש שאנחנו כאילו הבעלים.

כן.

תלמיד: לזה הוא מביא אותנו, לתת לנו הרגשה, כאילו אתם עושים משהו בבריאה?

עכשיו לא, בינתיים בנתינה לא. ודאי שבנתינה שלו אתה מרגיש שאתה מקבל ממנו מכל הלב, מכל מה שהוא רוצה להביא לך, אבל זאת בכל זאת מתנה. רק זה שאתה רוצה גם להחזיר לו, לתת לו באותה מטבע כביכול, זה מוליד בך רצון להשפיע לו.

תלמיד: אבל בזה שהוא נותן לי מתנות אני מתבייש ולא יכול לקבל ממנו.

כן.

תלמיד: ואז הוא מנטרל בי את הרגשת הבושה הזאת.

לא, הוא לא מנטרל, אתה מנטרל.

תלמיד: למה?

אם הוא היה נותן לך ומנטרל את ההרגשה, אז לא היה בפעולה שלו שום רווח לך.

תלמיד: כי הוא כותב, "שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים בדבר." מה הכוונה "אנחנו מרגישים"?

שאם אנחנו מקבלים מהבורא מתנות, אם זו רק הרגשת המתנה אז אנחנו מרגישים שזה בא ממנו והוא רוצה להשפיע לנו, אבל אם אנחנו מרגישים בזה גם את היחס שלו, שהוא נותן לנו ממש מכל הלב ורוצה למלא אותנו, יוצא שבכך אנחנו מרגישים את עצמנו כביכול במשהו מחויבים לו.

תלמיד: מה המטרה, למה הוא נותן לי פה להרגיש שאני נותן לו משהו, כשהוא למעשה עושה הכול?

הוא רוצה שאני ארגיש שאני מקבל ממנו, אז אין לי ברירה, אני מקבל ממנו, בעצם את כל העולם אני מקבל. עכשיו השאלה, מה אני משיג בזה שאני מחזיר לו? אם אני יכול להחזיר לו, אז בעצם אני מבטל במשהו את הפעולה שלו, ואז כביכול הוא לא שולח לי מתנות ואני לא מחויב לתת לו מתנות.

תלמיד: המטרה שלנו להגיע להרגשה שאין עוד מלבדו?

אני לא יודע, זה עדיין לא כתוב.

תלמיד: איפה יש פה מקום להשיג משהו על ידי מעשה ידינו אם הכול זה מתנה?

זה שאנחנו יכולים גם להחזיר לאותו רצון, כי מתוך הרצון הזה מגיעות לנו מתנות.

תלמיד: ובחלופת המתנות הזאת, שהוא נותן מתנה ואני נותן בחזרה מתנה, בזה אנחנו מתקשרים?

כן, בזה אנחנו מתקשרים, כי אני מחזיר לו בדיוק במידה שאני מרגיש שהוא נותן לי.

תלמיד: מה זה "להמציא את רוממותנו בעצמנו"?

שאנחנו, על ידי הפעולות שלנו בדבר התשובה חזרה שאנחנו שולחים למי שמביא לנו, מעלים בזה את עצמנו לרוממות שלו, לאותו הרצון שלו שמזה הוא שולח לנו מתנה.

תלמיד: אז זה צריך להיות, להמציא את רוממותו בעצמנו, לא להמציא את רוממותנו בעצמנו.

לא, למה? אם אני מקבל ממנו מתנה גדולה, ולא שולח לו, אז הוא נמצא במעלות גדולות למעלה ממני. אבל אם אני שולח לו בחזרה אותה המתנה, לא אותה אלא בשוויון, יוצא שאני והוא נעשים כשווים לו.

תלמיד: וזה נקרא להמציא את רוממותנו בעצמנו?

כן.

תלמיד: זאת אומרת הרוממות שלנו זה שאנחנו רוכשים אותה תכונה כמו שיש לו?

כן, ככל שאנחנו נרגיש שמקבלים מהבורא וככל שאנחנו בחזרה יכולים להתייחס אליו באותו המטבע, באותו הצורה כמו שהוא אלינו, אנחנו בזה משתווים עימו.

תלמיד: אם מישהו נותן לך ואחר כך הוא יכול גם לא לתת לך, אז אתה בעצם מפחד ממנו.

למה?

תלמיד: כי כך הרצון לקבל עובד.

לא. כשהבורא נותן, אם אנחנו באמת מגיעים להרגשת הנתינה שלו, אז אין לנו בזה שום בושה. ההיפך, זה מביא לנו הרגשה שהוא נותן ללא שום דרישה בחזרה.

תלמיד: זאת אומרת, אין פחד שהוא לא ייתן?

אין.

תלמיד: אין פחד שאתה לא תזהה שהוא נותן?

כאן זה יכול להיות. איפה שזה שייך להרגשה שלי, שם יכולים להיות כל השינויים, אבל שזה בא מהבורא, אין בזה שום חיסרון.

תלמיד: אז הוא אומר פה שיש שני חוקים, חוק אחד שמי שמקבל ממישהו בלי הפסקה הוא מתחיל להתבייש.

כן.

תלמיד: ואחרי זה שהוא מתבייש אז הוא רוצה לתת לו בחזרה?

כן, לכסות את זה.

תלמיד: כי רק נתינה חזרה מכסה את הבושה הזאת?

כן. אין לך יותר, ככה זה בטבע, בכל דומם, צומח, חי, מדבר, בכל המדרגות.

תלמיד: אם כך זה הכרחי כביכול, בושה באופן הכרחי מולידה רצון לתת חזרה.

כן, ודאי.

תלמיד: אז למה הנברא מייחס את זה לעצמו? הוא אומר, "מתוך יגיעתו של הנברא הוא רוכש את התכונה הזאת, זה כביכול הכרחי". איפה פה מה שהנברא עשה?

הוא מרגיש שהוא מקבל, וכשהוא מקבל, מתבייש וחייב לכסות את הרגשת הבושה, ואז הוא משתדל לארגן בעצמו את ההחזרה לבורא. זו בעצם הפעולה שלו.

תלמיד: שוב, רק הנקודה הזאת, למה הוא מייחס את הפעולה הזאת לעצמו, ולא אומר, "הנה כך האור פועל עליי עכשיו, האור גורם לי בושה והאור גורם לי לרצות להחזיר לו"?

לא, הוא לא יכול להרגיש יותר. כי מלכתחילה לנברא יש רק רצון לקבל, וכשהוא מקבל מה שמגיע לו מהבורא, הוא מרגיש בזה בושה ואי נעימות, ולא יכול להרגיש יותר מזה, כי לא הוכן לו מבריאתו. לכן זה מה שהוא מרגיש, ולא נשאר לו שום דבר אלא להפסיק. אם הוא מפסיק לקבל מהבורא זה נקרא שהוא מזלזל בנתינה של הבורא, אבל אם הוא לא מפסיק לקבל אז נשאר לו רק להפסיק לקבל. ואם הוא לא מפסיק לקבל, אז הוא חייב לנטרל את הרגשת הבושה, ולנטרל אותה הוא לא יכול אלא אם כן הוא מפסיק לקבל מהבורא. יוצא שהוא מגיע להחלטה - אני חייב להחזיר לו מה שאני מקבל ממנו.

תלמיד: ואת ההחלטה הזאת הוא מייחס לעצמו, הוא אומר "אני החלטתי"?

על זה עוד נדבר. אבל קודם כל, אני מרגיש שמה שאני מקבל מהבורא, אני מקבל ואני נהנה, ויש לי עכשיו תשובה, הרגשה כזאת כלפי הבורא, לעשות לו טעם בחיים כמו שהוא עושה לי.

תלמיד: הפעולה שעכשיו דיברת עליה נקראת יגיעה, היא מאמץ?

היא מאמץ.

תלמיד: את המאמץ הזה הנברא מייחס לעצמו או לבורא שגרם לו לכל ההשתלשלות הזאת?

אני חושב שלעצמו, שאת זה הנברא עושה, כי הוא עושה את זה על פני אותה הרגשה שהבורא מזמין לו. ואז כשהוא פועל בנתינה בחזרה, הוא כביכול עונה לבורא על פעולת הבורא כלפיו.

תלמיד: מה מיוחד בפעולה הזאת שאני עושה מאמץ ורוצה למלא את החבר, למלא את החיסרון שלו?

אתה מרגיש שקיבלת ממנו ואתה לא רוצה להיות שייך ל-המקבל אלא גם אתה רוצה להידמות לבורא.

תלמיד: בעל הסולם אומר שעל ידי הפעולה הזאת שאני רוצה למלא את החבר, אני קונה איזשהו אופי של קניין עצמי, אני בעצם מקבל בזה כמין השתוות הצורה של הבורא.

כן.

תלמיד: ודווקא מתוך השתוות הצורה של הבורא אני מרחיב יותר ויותר את הקשר שלי עם הבורא.

כן.

תלמיד: איך בזה שאני מגלה כל פעם את החיסרון של החבר יותר ויותר בקשר בינינו, זה בעצם מרחיב לי את הקשר עם הבורא?

כי אתה רואה שכדי לנטרל את הרגשת המקבל שאתה רוכש מהצורה הזאת, שאם אתה רוצה או לא רוצה זה מה שיש לך, אתה חייב לתת יותר עד שתהיה בהשתוות הצורה עם הבורא, עם הנותן.

תלמיד: באיזשהו מקום זה כל פעם מנטרל לי את הבושה?

כן, ודאי.

תלמיד: אז בעצם הבושה היא חלק מהתיקון.

כן.

תלמיד: נניח ולא הייתה לנו בושה.

לא היינו צריכים לעשות שום דבר, כי רק הבושה היא שדוחפת אותנו לתיקון.

תלמיד: בהכנה לשיעור היתה שאלה, למה אנחנו צריכים לתת כל יום מחדש מאמץ משותף. אני שואל את השאלה הזאת, למה עצם המאמץ הזה, שאנחנו באים כל פעם לעורר את עצמנו, לבנות איזה כלי משותף גדול וחזק יותר, בעצם מרחיב לנו את היחס ואת הקשר אל הבורא?

כי אנחנו צריכים להתחבר בינינו, אנחנו צריכים לאהוב זה את זה, אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו כלי אחד, רצון אחד, הנאה אחת מהבורא, ולכן מתוך ההרגשה הזאת אנחנו יכולים להכין את עצמנו ולתת, להחזיר לו את הנתינה שלו במקום הנתינה שלנו.

תלמיד: איך מתוך ההרגשה הזאת שאנחנו בונים אותה כל פעם יותר ויותר, נבנית בנו הכוונה המשותפת שכל זה באמת עבור הבורא, שזה יעשה לו נחת רוח?

כי אנחנו מרגישים שאנחנו מקבלים ממנו, ממקור אחד, וגם זה מעורר אותנו כאחד, את כולם כאחד, ואז אנחנו יכולים מאותה הרגשה לעורר את עצמנו לפעול כלפיו כלאחד.

הכול תלוי ונמשך מהבורא שהוא "אחד, יחיד ומיוחד".

תלמיד: מתי האדם מרגיש בפעם הראשונה שהוא מקבל מהבורא?

מתי שהבורא רוצה.

תלמיד: ומה לעשות אם האדם לא מרגיש שהוא מקבל מהבורא?

הוא לא יכול לעשות שום דבר. הוא יכול לפעול "כאילו" שמרגיש שמקבל מהבורא, לעשות כאלה פעולות, אבל זה כאילו.

תלמיד: כשאדם עובד בדרך הזאת הוא מרגיש הרבה מאוד הפרעות, בעיות, עניינים. איפה אני מרגיש שהבורא נותן לי משהו?

אתה מרגיש הכול ברצון שלך. אז חוץ מזה שהוא שולח לך איזו מתנה בפועל, הוא גם מודיע לך שזה הוא עשה, ומצידו זה נקרא שליחות, מתנה.

תלמיד: בפעולה הזאת של להרגיש שהבורא נותן לי, מתעוררת שאלה של הבושה שמדברים עליה.

כן.

תלמיד: ואם האדם לא מרגיש בושה, זה אומר שהוא אף פעם לא קיבל מהבורא, הוא לא מרגיש שהוא קיבל מהבורא?

זה אומר שאף פעם לא קיבל.

תלמיד: אז מתי בפעם הראשונה אדם מרגיש שקיבל מהבורא?

מתי שמרגיש.

תלמיד: מתי?

מתי שירגיש שקיבל הפעם משהו מהבורא, זה ייקרא שעכשיו הוא מוכן לתגובה, לתשובה.

תלמיד: ואם הוא עוד לא מרגיש אז מה הוא צריך לעשות?

שום דבר, מה הוא יכול לעשות. הוא לא מרגיש שקיבל משהו, מה אתה רוצה ממנו?

תלמיד: כשאדם יושב פה ועושה את העבודה, והוא לא מרגיש שהוא מקבל מהבורא, אולי הוא מקבל מהחברים, אולי הוא מקבל מהרב, אולי הוא מקבל מכל מיני גורמים שהם עדיין לא הבורא, אז אין פה בורא, יש פה סיפור. הבורא נסתר, אני לא יודע מי זה הבורא. בגלל זה אני כל הזמן שואל, מתי האדם מתחיל להרגיש שהוא מקבל מהבורא?

מתי שירגיש שקיבל מהבורא.

תלמיד: מתי זה?

מתי שיקבל ממנו קילו תענוג.

תלמיד: אני אשאל את זה אולי אחרת. האם אפשר להרגיש שמקבלים מהבורא לפני שמגיעים ללשמה?

זה לא שייך. חוץ מזה, אם אתה לא מכיר את הדברים האלה אל תיכנס לזה, כי אתה תתבלבל.

שאלה טובה אבל אין לה עדיין מקום.

תלמיד: כל הסיפור הזה ממש מרתק. כתוב דומה דודי לצבי ולעופר אילים, והנה זה עומד מאחר כותלנו ומשגיח כל הזמן. הגילוי שלי הוא לא ינחת עליי, אני צריך לזהות זאת בתחבולה.

כן.

תלמיד: כשאנחנו מגיעים לחיבור בינינו, לאיזו מידה של השוואת הצורה, האם אנחנו מגיעים לרמזים האלה?

אלו עדיין רמזים דקים שלא נותנים לך שום יסוד לעשות פעולה בחזרה לבורא.

תלמיד: אנחנו לא מחפשים יסוד והוכחה, אנחנו מחפשים לעבוד באמונה מעל הדעת.

אני לא יודע מה זה לעבוד באמונה. אם תסביר לי, אז יכול להיות שאני אדע.

תלמיד: בעבודה בינינו, נגיד בעשירייה, העבודה היא לא לקבל יחס ישיר מהבורא, אנחנו לא מצפים לזה, אנחנו מצפים לזה שנזכה להרגשה של חיבור, של ערבות בינינו, ושם נוכל לקבל הרגשה שמשהו עוטף את זה, משגיח מלמעלה, זו ההרגשה, זו האמונה.

זאת אומרת, אם על ידי איזה יחס מהבורא אליכם תרגישו שאתם מקושרים יחד, אז באותה הרגשה שבה תרגישו יחד תגלו גם את הפעולה שלו.

תלמיד: כן.

למה?

תלמיד: כי בזה נרגיש שעשינו לו נחת רוח. התעלינו מעל עצמנו, התחברנו, חתכנו מעצמנו משהו, ואז נוצר משהו משותף, והמשותף הזה יהיה קשור לבורא.

אני מבין שלפי ההיגיון שלך כך זה צריך להיות, אבל כך זה לא קורה.

תלמיד: איך זה כן קורה?

זה קורה מתי שהבורא שולח ממנו אליכם תשובה, תגובה ישירה לליבכם.

תלמיד: מה יש בין המתנות? הרי אי אפשר כל שנייה לתת מתנה, זה כמו חבילות שרצות שם ברשת.

כן, אפשר.

תלמיד: אבל הלב שלי הוא לא בקצב הזה.

מה זה לא בקצב. כשאתה יושב ועובד עם מחשב, הלב שלך לא באותו קצב?

תלמיד: כשאני נותן מתנה לבן שלי, אז אני היום נותן לו מתנה ואני מצפה שמחר בבוקר הוא עדיין ישמח ויאהב אותי, אולי הוא שוכח, אולי לא, אבל הוא מחזיר לי משהו. או אני עושה איזה מעשה לעשירייה ואז מחכה שבוע.

לא, אתה לא מחכה שבוע, אלא אתה עושה, אתה כל הזמן שולח מתנה אחר מתנה.

תלמיד: ומהצד של המקבל, אני מרגיש שאני מתמלא והכלי שלי לא יכול לקבל עוד.

לא, הכלי שלך כל הזמן נעשה יותר ויותר רחב, ואתה מקבל בכלי הזה יותר ויותר את מה שהוא שולח.

תלמיד: אבל זה מרגיש לפעמים שעוברים ימים בין לבין.

לא. זו מתנה, עדיין אתה לא מקבל אותה בצורה עקבית.

תלמיד: שזה לא יהיה בדיד, עכשיו אחד, עוד שבוע עוד אחד, עוד שבועיים עוד אחד, ואולי באמצע גם יש מכות, לפעמים אני מרגיש שאני מקבל מכה. לפעמים זה מרגיש שזו לא סתם מתנה, אלא כמו איזו סונטה כזאת, כמו תהליך שלם של הכול, שגם הרווח בין התווים, בין המתנות, הוא כמו חלק מהמתנה, זה מגדיל השתוקקות. מתי מגדילים השתוקקות בשביל להיות מסוגל לקבל ולתת עוד פעם? כי לפעמים יש זמן מת כזה.

זה תלוי בגודל ההשתוקקות, ועד כמה אתה משתוקק להגיע להרגשת הנותן.

תלמיד: האם אני צריך כל הזמן להיות מאוד בהתפעלות, מאוד רגשי, כל שנייה צריכה להיות כמו שיא החיים, כמו פיק?

כל שניה, כן. זו צורת החיים.

תלמיד: אני מרגיש שאני לא יכול.

נחנק?

תלמיד: כן, גם נחנק, גם בושה, גם מתלונן. אבל לא כל רגע בחיים הוא הפיק של החיים.

תפרסם את זה כתפילה שלך, תהפוך את זה לתפילה.

תלמיד: לבקש מהחברים.

לא לבקש מהחברים, לבקש מעצמך ומהבורא, שיחד איתו אתה רוצה לשלוח את המתנה הזאת לחברך, נגיד.

תלמיד: ואם אני מרגיש שהוא המום? נתתי לו מתנה, אחר כך נתתי לו עוד מתנה, אני מרגיש שאין לו עוד מקום.

אין לו באמת. אז מה תעשה?

תלמיד: אני אחפש חבר אחר.

תפנה לבורא. הוא איתך יחד שולח מתנה. אתה מלכתחילה שלחת את המתנה דרכו, לא דרך החבר.

תלמיד: כן.

אז קח אותו ותלך יחד איתו למקבל מתנה.

תלמיד: האם אפשר שזה יהיה כל הזמן?

כל הזמן, כן.

תלמיד: בעוצמה?

עוד ועוד, זה מתרבה ומתרבה, עד שאתה מרגיש שעכשיו זה מתחיל להיכנס בו וכנראה שבקרוב תתחיל לקבל ממנו תגובה נכונה.

תלמיד: ומה קורה אם אני במצב ירוד?

זה לא תלוי בך.

תלמיד: האם אני צריך לקבל את המצב הזה שאני בדורמיטה, כאילו ישן?

כאילו כן, ישנם כאלו וכאלו מצבים.

תלמיד: האם יש משהו שאני צריך לא להסכים איתו?

לא להסכים להיות בנתק, חוץ מזה אין.

תלמיד: כל עוד אני עם עשירייה, עם הקבוצה, אני צריך למצוא את היחס הנכון למצב.

כן.

תלמיד: יש הרבה רגעים, אני חושב שלא רק אצלי, גם אצל החברים, שהם נמצאים בהודיה עצומה על מה שהם מקבלים. אומנם אולי לא מגיעים לרמת בושה, אבל נמצאים ממש בהודיה עצומה, עד כדי להחזיר יום יום ככל האפשר.

אנחנו כבר הרבה ימים מדברים על זה, אני חושב שחודשיים פחות או יותר. ואולי באמת הגיע הזמן שנרגיש ממנו מה הוא שולח לנו, ונרגיש מעצמנו חיסרון בזה שאנחנו צריכים לשלוח לו.

תלמיד: נכון. באמת זה לא רק בתקופה הזו, ממש שנים שאנחנו נמצאים בהרגשה כזו גם על החברה.

אבל חיסרון בקשר הדדי ברור, זה החיסרון שעכשיו במיוחד צריך להתגלות בנו.

תלמיד: כשאתה רוצה להחזיר, אתה מבין שלהחזיר ישירות אי אפשר, יש את החברה, יש את החברים שאתה יכול דרכם לשלוח מתנות בחזרה, ואתה מוצא מצבים שיש פגם במה שאתה עושה בין אם זה מה שאתה עושה עבור עצמך, או שאתה משתדל להשפיע. ויש מקומות שאתה אומר, היה עדיף שמישהו אחר היה עושה את זה. זאת אומרת, אתה מוצא עצמך בטענות לבורא עם הסיטואציה שהוא סידר בשביל להחזיר לו מתנה, מאשר להודות על ההזדמנות שהוא נתן בשביל להחזיר לו. איך להסתדר עם סיטואציות כאלה?

להמשיך, עם כל סיטואציה שהסתדרה לך או לא כל כך הסתדרה, אתה חייב להמשיך אותה עד שיהיה לך ברור באיזה קשר אתה נמצא עם הבורא, עם שולח המתנה.

תלמיד: זאת אומרת, בסוף המשל הוא רוצה ואומר לו, אני רוצה להיות כמוך, עשיר כמוך. זאת אומרת, זה לא מספיק שקיבלת ממך עד עכשיו את הכול.

כן.

תלמיד: הקטע של להיות עשיר כמוך זה גם להיות מוכשר כמוך?

אני לא מבין את הדברים האלה. למי אתה מדבר להיות עשיר כמוך?

תלמיד: כמו הבורא, להיות משפיע בצורה של 100%.

אתה רוצה להיות משפיע כמו הבורא?

תלמיד: כן, שאין פגם בפעולות.

אז תדבר במילים ברורות.

תלמיד: משפיע כמו הבורא ב100% ואין פגם בפעולות ההשפעה שעושה מול החברה. את זה צריך לבקש ממנו?

תבקש.

תלמיד: איזו מתנה הבורא נותן לנו?

אנחנו מצפים ממנו רק להגיע לשמה.

תלמיד: מה זה המתנה הזאת?

אולי אני עוד לא יודע, כי אף פעם לא הרגשתי שזה נמצא בי.

תלמיד: אז אני מצפה למשהו שאני אפילו לא יודע מהו, מצפה לקבל מתנה שאין לי מושג מהי?

כן.

תלמיד: מהי?

לשמה זאת מתנה שהיא מגיעה אליי מהבורא, ואני יכול להשפיע לחבר או לבורא ללא שום חזרה מהם.

תלמיד: ואיזו מתנה יש לי לתת לבורא בחזרה?

כל דבר.

תלמיד: הוא נותן לי לשמה ואיזו מתנה יש לי לתת לו חזרה?

אם אתה כבר קיבלת ממנו מתנה בלשמה, אז כבר דיינו. אבל אם עוד לא קיבלת מתנה כזאת, ואתה נמצא עימו יום יום בדברים כאלה, ביחסים כאלה, אז אתה רוצה להגביר את הקשר עם הבורא.

תלמיד: עצם קבלת המתנה של לשמה מהבורא, זה כבר נתינה שלי בחזרה?

מה זה נקרא לשמה? אני לא מבין מה שאתה אומר. אני מרגיש כבר היום שקיבלתי את זה לשמה?

תלמיד: לא.

אז למה אתה מכניס מילים כאלה?

תלמיד: אני עוזב את הלשמה. אני מנסה להבין איפה החברים בהתקשרות עם הבורא. כי אני שומע שהבורא נותן מתנות ואני צריך איכשהו לפתח תגובות בחזרה. ואז איפה החבר פה בכל התמונה הזאת, כי עם הבורא יש לי קשר.

לא יודע מה לענות לך. יש בטח תשובה, אבל אני עכשיו לא יודע לסובב אותה. מה שאנחנו צריכים בעצם, זה למשוך או לקרב את הבורא אלינו או ההיפך, לדחוף את עצמנו אליו.

תלמיד: איך?

על ידי תפילה.

תלמיד: אוקיי, אז זה שוב מחזיר אותי לכך שאני צריך למשוך את הבורא אלינו, או אני בתפילה כלפיו.

כן.

תלמיד: זה אני והוא.

כן.

תלמיד: איפה פה החברים?

תעזוב, זה אחר כך, אתה גם לא כל כך חושב עליהם שאתה כבר ממש נעשה חולה מזה שאין לך קשר איתם.

תלמיד: אז מספיק לי להתמקד בבורא כי זו באמת המציאות, זה מה שחשוב לי?

מספיק לך להתמקד בבורא ולדרוש ממנו קשר אמיץ שלא יתבטל וזהו.

תלמיד: במשך הרבה הרבה זמן למדנו לסיים כל פעולה שאנחנו עושים בעל מנת לעשות לו נחת רוח, במין תהליך מחשבתי כזה, ובסוף אנחנו מסיימים בו.

מצוין.

תלמיד: ובתקופה האחרונה מתעוררת הרגשה שאולי כדאי להתחיל מזה.

ודאי שזה מה שאנחנו רוצים לעשות על ידי התורה, זה שנתקשר לבורא, ולהגיד לו שאנחנו רוצים לעשות לו נחת רוח.

תלמיד: ורק אז לעשות את הפעולה, לא משנה מה עושים?

כן. אז כל הפעולה שלנו היא מתקיימת בברכה לפני זה ובעשייה.

תלמיד: האם להתחיל בברכה כמו שאמרת, זה מקרב אותנו לקראת להתחיל להרגיש מהבורא איזשהו יחס?

ואם לא, אז לא היית עושה את זה?

תלמיד: בוודאי שהייתי, האמת שזה משהו שמתעורר מתוך העבודה, זה לא שישבתי, חשבתי ואמרתי, וואלה, אני אתחיל לעשות את זה.

כן.

תלמיד: אלא זה בא מתוך התהליך שאנחנו עוברים. אז מה הצעד הבא? האדם מתחיל בברכה, עושה את הפעולה, ומסיים בלעשות לו נחת רוח כי זה איכשהו חלק מהעניין. אבל עדיין לא באמת מרגיש קשר עם הבורא.

שימשיך.

תלמיד: מה הצעד הבא אחר כך? אני לא מדבר על מה הבורא לעשות, לתת לי הרגשה, לא לתת לי הרגשה, לא יודע. אלא מה האדם צריך לעשות, מה חסר פה בעבודה של האדם?

האדם צריך להמשיך הלאה בנתינה לבורא, ככול האפשר מצידו.

תלמיד: אז חוץ מהסיבוב הזה, שהאדם כל הזמן עושה ברכה, עושה פעולה, מסיים באולי לעשות לו נחת רוח, לא צריך לעשות עוד משהו? האם יש עוד משהו שהאדם יכול לעשות שנותן לו לעשות את העבודה שלו יותר מדויקת, יותר נכונה?

כן, ודאי, שהוא ממשיך בזה.

תלמיד: האדם צריך להשתוקק לקשר עם הבורא, או שזה בכלל לא מעניין אותו? זאת אומרת האדם צריך לבוא ולהגיד, אני עושה את העבודה, ולא מעניין אותי תיתן לי הרגשה, לא תיתן לי הרגשה?

זו הסיבה והתוצאה מכל מה שהאדם עושה.

תלמיד: אז האדם צריך כן לרצות את זה, זאת אומרת, לא לבוא ולהגיד לבורא, אני אמשיך לעשות, ואתה תעשה מה שאתה רוצה, אני אעשה את העבודה שלי, וזהו.

כן.

תלמיד: אנחנו לומדים שנולדנו לקבל תענוג. למה קשה כל כך לקבל מתנת חינם, ולמה היגיעה האישית כל כך חשובה?

אנחנו נולדנו כדי להתקשר עם הבורא, ודרך הקשר הזה לקבל תענוג ממנו, ולמלאות את עצמנו בכל התענוג הזה שמקבלים, ובזה נגיע, בכלים שלנו המלאים בתענוג שקיבלנו, להיות בהשתוות הצורה עם הבורא. זה הכול. 

תלמיד: אם אנחנו רצון לקבל, למה קשה לקבל מתנות חסד, מתנות חינם מהבורא?

למה קשה לנו לקבל? כי זה מגיע לנו כבר לכלים דהשפעה שלנו, ואז יש ניגוד בין מה שהכלי מקבל לבין מה שהוא מרגיש, ולכן אנחנו מעדיפים לא לקבל.

תלמיד: אבל למה זה קשה, למה אנחנו דווקא רוצים להשיג בכוחות עצמנו?

אנחנו רוצים להשיג בכוחות עצמנו את הקשר שלנו עם הבורא, כדי שעל ידי ההתקשרות הזאת בינינו לבורא, נוכל לקבוע איפה המקום שלנו. מה אני נותן לבורא, מה אני מקבל ממנו, זאת אומרת, התקשרות הדדית, זה מה שאני רוצה. 

תלמיד: האם הרגשת הבושה העמוקה כלפי הבורא היא מתנה בפני עצמה?

הרגשת הבושה, באה מזה שאני נמצא לא בהשתוות עם הבורא, וזה עוד אמצע הדרך.

תלמיד: אני יכול לקרוא לזה גם מתנה?

כן. לכל המכות אתה יכול לקרוא מתנות.

תלמיד: איך ומה להחזיר לבורא כדי להרגיש את השוויון?

איך להחזיר לבורא? קודם כל לעשות רצונו. הרצון שלו שאנחנו נהיה מחוברים יחד ככלי אחד, שהוא הרכיב אותו, ומסר לנו. אנחנו צריכים לגלות את הכלי הזה, זאת אומרת חיבור שלנו ברצון אחד, ואת אותו רצון אנחנו צריכים לגלות, ובזה אנו מודים לו. 

תלמיד: האם הפצת שמו של הבורא היא גם יכולת להחזיר לו על המתנות שלו?

כן. יכול להיות.

תלמיד: לפני שמגיעים לאירוע הזה של בושה אמיתית, מסך, אור חוזר וכן הלאה, אנחנו זוכרים שהיה מצב בד' בחינות דאור ישר, שבינה נולדה מזה שהיא הרגישה את תכונת האור, את ההשפעה.

כן.

תלמיד:  אז יכול להיות דבר כזה שהבורא עובד איתנו גם עכשיו ככה שאנחנו מתחילים אולי להרגיש את הטעם הזה כמו שבינה הרגישה מהאור, מתכונתו של האור?

יכול להיות.

תלמיד: תודה.

יכול להיות.

תלמיד: בהרבה מאמרים כותב רב"ש שהאדם צריך להבין שרק הבורא יכול לעזור לו, ואז הוא פונה אליו.

כן.

תלמיד: מתי הנקודה הזאת שבן אדם מבין שרק הבורא יכול לעזור לו, מתי היא מגיעה, הנקודה שהוא באמת פונה לבורא, לא רק במשחק?

אתה יכול להגיד על כל דבר שזה משחק, ועל כל דבר שזה רציני ביותר, ואין הבדל ביניהם, אלא איך האדם מקבל את זה, באיזה כלי. לכן אני חושב שאנחנו צריכים לקבל את זה בצורה רצינית, להגיב על זה בצורה רצינית, ואז לאט לאט נתקרב לבורא בצורה רצינית, ואמיתית, ונוכל מתוך הנקודה הזאת, מתוך הקשר הזה שנקרא אחד יחיד ומיוחד, באמת להגיע להתקשרות פנימית. 

תלמיד: אני מצטער, לא התכוונתי משחק במובן הלא רציני.

כן, גם אני.

תלמיד: הנקודה האמיתית הזאת היא חמקמקה כי עושים ועושים ועושים, והיא כל הזמן כאילו בורחת ממך.

כן.

תלמיד: זו הנקודה שברגע שאתה מתייאש, אז אתה פונה לבורא? כי הוא רוצה לתת לנו תענוג.

לא, לא צריכים לבדוק אותה, את הנקודה הזאת, לפי איזה כלים אחרים, נוספים שלנו, אלא מספיק שאנחנו כן רוצים להיות קשורים לבורא בצורה שאנחנו לא זזים מנקודת הקשר הזו.

תלמיד: הרבה פעמים אני שומע מהחברים וגם אני פועל כך, שהכול נעשה דרך העשירייה.

כן.

תלמיד: אתמול היה שיעור מוקלט וחבר שאל, אני רואה פה יחידים שנמצאים בתוך העשירייה, ואנחנו עושים פעולות, עושים סעודות, מפגשים, באים לשיעורים, ובכל זאת גם אם זה לרגע מתחבר, זה כל הזמן נפרד.

כן.

תלמיד: אז איך אנחנו מגיעים למקום שבו נוכל להחזיק בקביעות את הקשר הזה שאיתו כמו שאמרת עכשיו נגיע לנקודה שדיברת עליה?

מתי שתגיעו תגיעו, אני לא יכול להגיד מתי. אבל אם אתם מצפים לאיזו נקודת קשר עם הבורא, אז יש לכם חיסרון, ובטוח שגם הוא יגיע לפעולה.

תלמיד: זאת אומרת צריך להמשיך לדפוק על אותה נקודה עד שנגיע לחיסרון שבו תבוא הזעקה המשותפת?

כן.

תלמיד: הבורא נותן, אני מקבל את הבושה, אני מחזיר לו, בסך הכול אני לא יכול להחזיר לו יותר ממה שהוא נותן לי. איך אני עושה את המיון, מה אני מחזיר לו, באיזו כמות, באיזו צורה?

ממה שיש לך עם החברים.

תלמיד: האם אני יכול להחזיר לבורא יותר ממה שקיבלתי ממנו? אולי שיטת העשירייה בנויה בדיוק לכך שאני רוצה להחזיר לבורא יותר ממה שאני קיבלתי ממנו, יש דבר כזה?

לא.

תלמיד: אז אני בסך הכול מסתובב באותה צורה, באותה כמות, באותה דרישה, שהוא נותן לי? אני יכול לפעול רק בתוך הסיר הזה ולא יותר מזה?

לא יותר מזה.

תלמיד: כשאתה מרגיש בכלים שלך שאתה מקבל מתנה מהבורא לעצמך, מה לעשות כדי להפוך את זה להשפעה אליו, ללשמה?

קודם כל, לפי התגובה שקיבלת, באותו גל להשתדל להתקשר לבורא. ואז כשאתה מרגיש שיש לך קשר עם הבורא בחזרה, אתה רוצה לנגוע בבורא עם החיסרון האמתי שלך. כאן אתה כבר צריך להלביש תפילה על הקשר שהיה בינך ובין הבורא, להחזיר את הקשר הזה לבורא בצורה שאתה מלביש על זה תפילה שלך. ואז אתה מצפה שהבורא יביא לך בחזרה את הקשר הזה ואתה שולח אותו לבורא. כך אתה כל הזמן נמצא אתו בחילופי דברים, אני לבורא והבורא לי, וכך מתקדם אליו.

תלמיד: איך הנבראים הופכים להיות מסוגלים לתת לבורא?

אתם משתדלים כל הזמן להבין מה הבורא רוצה מכם, באיזו צורה, באיזה קשר הוא רוצה שאתם תהיו יחד ותפנו אליו מתוך הקשר הזה יחד. עד שתקבלו ממנו, בהתקשרות בבורא יחד, תשובה. עד שתראו שכנראה באיזה יחס, באיזה גל אתם מעוררים בבורא תשובה, תגובה, וזה באמת הקשר שלכם עם הבורא. זה יהיה יפה, אני מצפה שתשיגו את זה.

תלמיד: שמעתי על חילופי דברים עם הבורא, כשאנחנו מחזירים את המתנה לבורא. מהו המאמץ האישי של האדם בתוך התהליך הזה, מה האדם באמת עושה בעצמו בתוך התהליך הזה?

אדם רוצה להיות בקשר עם הבורא דרך הקשר האישי שלו. הוא שולח לבורא מה שהוא צריך להגיד, או לקבל, ובאותו קו קשר הוא רוצה לקבל מהבורא - האם הבורא קיבל את זה? האם הוא מרוצה ממנו? מה בדיוק הוא דורש ממנו? שהאדם ידע שבדיוק סידר את הקשר שלו עם הבורא, וכך ממשיך.

תלמיד: למה כל כך חשוב שהמאמץ של האדם יהיה אישי, שהאדם ישקיע מאמץ אישי?

כי זה הקשר שיש לו עם הבורא, זה יישאר לו. עכשיו הוא רק מתחיל לבנות את הקשר, אז הוא צריך מעצמו למשוך חוט לבורא, ומהבורא למשוך חוט קשר לעצמו, ואז בטוח שיש לו קשר.

תלמיד: האם אפשר לומר שמהות חכמת הקבלה היא אותו קשר, אותו מאמץ אישי של האדם כלפי הבורא?

כן.

תלמיד: וזו המתנה שהאדם זוכה בה?

הקשר ההדדי הזה שהוא מרגיש שיש לו עם הבורא, זה כבר קשר לשמה.

תלמיד: אני מרגיש בושה שאני מקבל מהבורא, אבל אני מנסה להשקיע בנתינה לחברים ואני מרגיש הרבה גאווה פנימית. איך אני מנטרל את הרגש הזה או איך אני מתגבר ומתקדם נכון כדי לתת נחת רוח לבורא?

ככל שתהיה בקשר עם החברים, כמו החברים, כך תראה שהיחס הזה, הגאווה ועוד כל מיני התפעלויות שלך מהקשר עם החברים ועם הבורא, ייעלמו ויישאר רק תכל'ס, אני משפיע, אני נותן את הכלי שלי, אני מחזיר לו בלבד. לא יהיה כאן מקום לרגשות של מה בכך, שתהיה איזו גאווה מעורבת או עוד משהו.

תלמידה: איך אני יכולה להיות דומה לבורא אם ההרגשה של הבורא היא כל הזמן לתת וההרגשה שלי היא שאני רוצה שהנותן ימשיך לתת לי ואני מרגישה בושה. איך אני יכולה להפוך להיות דומה לו אם אני כל הזמן מרגישה שאני הפוכה ממנו, הוא הנותן ואני המקבלת? איפה התהליך שבו אני הופכת להיות דומה לו?

את צריכה להשתדל להתקשר באותו יחס לבורא כמו שהבורא מתקשר אליך, באותו חוט קשר, באותה צורת קשר ואז תרגישי שהבורא בקשר אתך, בסך הכול רוצה להביא אותך למגע נכון עמו. אז תביני שהמטרה היא להיות בהשתוות הצורה עם הבורא. זה יהיה בקרוב.

תלמיד: ממה שאני מקבל מהבורא, אני לא מקבל הרגשת בושה, אלא להיפך דרישה שייתן לי עוד יותר, ואז אני מוצא כל מיני תירוצים, הרי הוא כך ברא אותי. איך לצאת מזה שאתה כל הזמן מתרץ?

כל זה יעבור בהדרגה, זה צריך להתאזן ביחסים ביניכם. לא צריך איכשהו להגזים בלתקן את המשמעות הפנימית של הקשרים, זה יתוקן מעצמו.

תלמידה: מה האדם צריך להרגיש כשהוא מקבל מתנה שהוא זכה לה מהבורא, שהוא עבד בשבילה?

אם האדם מקבל מהבורא מה שמגיע לו, לפי זה שהוא בנה קו של יחסים בינו לבין הבורא, אז באותו קו קשר הוא מתחיל להרגיש את ההכוונה איך עליו לפעול נכון כדי שהקשר ביניהם יתרחב, יהפוך להיות קשר יותר רחב, ובצורה כזו הוא נכנס למצב כללי של השתתפות בפעולה של הבורא עליו.

תלמידה: הקשר הזה, זאת אהבה הדדית?

זו עדיין לא אהבה הדדית, אבל זו כבר התחלה של קשר פנימי.

תלמיד: פעם אמרו לי, תקנה ואל תמכור. אבל מצד שני עליי להפיץ להשפיע, לתת. איך לקשור זה עם זה, איך להבין את זה?

נאמר שתמיד יש לדאוג לקשר שלך עם הבורא, אבל לא להחליף את הקשר אלא רק להרחיב, ולכן לך יש הזדמנות לעשות את זה.

תלמיד: מתחילת הלימוד שלי בבני ברוך תמיד ראיתי אותך כמורה של המדריך שלנו. אבל אנחנו גם רואים שיש מרצים אחרים שמלמדים אותנו בשיעורי הצהריים. מה אתה יכול לומר לגבי המצב הזה?

אני לא רואה שום ניגוד בין מה שהם מלמדים לבין מה שאני מלמד. ההבדל הוא רק איפה אנחנו נמצאים, אני מתקדם קצת יותר בפנימיות הדברים והם בצורה יותר כללית, אבל שום דבר חוץ מזה. אתם יכולים לקבל גם מהם וגם ממני ותראו בסופו של דבר שהכול מתחבר לבירור הקשר האחד בין הבורא לנבראים.

תלמיד: אנחנו צריכים לשמוע את זה מהרב. לפי מה שהבנו יש חבר שאחראי על כל הקבוצות דוברות הטורקית, האם זה נכון מבחינת הרב, האם הרב רואה את כדבר נכון?

בטח שאני יודע מה שהם מוסרים. אמנם אני לא יודע באיזה שיעור הם כבר נמצאים היום או יהיו מחר, אבל כל התהליך שהם מעבירים לכם הוא תהליך נכון ובטוח שאתם תגיעו לאותה המטרה.

תלמיד: האם מבחינת הרב זה נכון שהחבר האחראי מוביל את הקבוצות דוברות הטורקית מטעם "בני ברוך"?

כן. אני פשוט לא יודע מאיפה עוד הוא יכול לקחת את התורה שלו, מלבד ממה שלמד אצלנו, ובמה שהיום הוא נמצא איתנו.

תלמיד: האם אפשר להגיע להרגשת השלמות רק בכלי השפעה?

כן. להרגשת הזדהות עם הבורא אתה יכול להגיע רק בכלי השפעה, כמו שהבורא נמצא ב-100% השפעה, ואתה, באיזו צורה שאתה תופס את זה, מגיע.

תלמיד: היום תיארת שתי גישות ליחסים עם הבורא, לקרב אותו אליי או לדחוף את עצמי אליו. מה ההבדל ביניהן והאם יש לי בחירה בפעולות האלה?

אתה פועל כדי להתקרב לבורא, ואיך להתקרב אליו למעשה, את זה כבר הוא בוחר ומאפשר לך להתקרב.

תלמיד: עליי לחפש?

לא צריך לחפש שום דבר, פשוט להיות איתנו בכל התרגילים הרוחניים שלנו, וזה בכל זאת יביא אותך לקשר עימנו.

תלמידה: האם כשאדם נמצא בקשר עם הבורא הוא יכול בו בזמן להרגיש גם מילוי וגם חיסרון?

הוא יכול.

תלמידה: אם אדם נמצא במצב כזה, הוא יכול להרגיש גילוי רק של הכלי המתוקן או שהוא יכול גם להרגיש ממש את ההיפוך?

גם יכול.

תלמידה: הרבה פעמים יש את ההיררכיה של התפתחות הרצונות. אפשר לומר שכשאני מחזירה לבורא אני גם צריכה להבין מתוך איזה רצון אני יכולה להחזיר?

יראו לך, דרך קשר מצד ימין או מצד שמאל תוכלי להתקרב לבורא.

תלמידה: וההיררכיה של הרצונות היא בעצם מצד שמאל?

כשיראו לך את זה, את תראי את זה.

תלמידה: איך להכין את עצמי לקבלת מתנה מהבורא ולהגעה ללשמה?

פשוט להשתוקק בעצמך לפעולת ה"לשמה". להשתוקק להיכנס למצב כזה של קשר עם הבורא שייקרא "לשמה".

תלמיד: בעולם שלנו יש דוגמאות שההורים נותנים הכול לילדים והילדים אחר כך שונאים את ההורים, או איזה קרוב משפחה עשיר עוזר לכולם וכולם שונאים אותו. האם חס וחלילה האדם יכול להגיע לשנאה לבורא במקום להיות באהבה כלפיו?

לא. עם הבורא לא יכול להיות דבר כזה

תלמיד: האדם יכול לחשוב שהבורא נותן לו בצורה לא נכונה ויש כל מיני מצבי ביניים כאלה שצריך לברוח מהם?

כן, בטח.

תלמיד: איך האדם מרגיש כשהוא מקבל מתנה מהבורא?

בדיוק בחיסרון שלו הוא פתאום מרגיש שמקבל שם מילוי, והמילוי הזה מגיע לו מלמעלה, מהבורא.

תלמיד: האם צריך להמשיך עם הרגשת הבושה של מי שמקבל את המתנה ולעבוד איתה כחיסרון או שצריך להתגבר עליה?

היא עובדת כחיסרון.

תלמיד: האם אנחנו יכולים לבטל את הבושה מהמתנות שאנחנו מקבלים באמצעות הודיה כלפי הבורא?

כן, בטח שיכולים, בטח שאפשר להודות כמה שיותר.

תלמידה: בזמן השיעור יש הרגשה של אור גדול, של כל טוב שאנחנו מקבלים מהבורא, ויש הרגשה של הסכמה עם זה והודיה גדולה. האם הרגע הזה הוא ההשפעה, זה קרוב למצב הלשמה?

לא, זה לא רגש של השפעה, זה רגש של קבלה. את בכל זאת מקבלת בכל הכלים שלפני כן בירך אותם ה'.

תלמידה: באיזה אופן אפשר לפתח כלים דהשפעה, לכוון את עצמי אפילו במקצת להשפעה?

על ידי אהבה, על ידי אהבה ועבודה משותפת בערבות.

תלמידה: שמעתי שאמרת קודם, האדם צריך מעצמו למשוך חוט לבורא ומהבורא למשוך חוט קשר לעצמו, ואז בטוח שיש לו קשר. נניח שאדם יודע למשוך חוט קשר מעצמו לבורא, איך הוא מושך מהבורא חוט לעצמו, מהי הפעולה הזאת?

מזה שרוצה להתחבר עם החברים בקשר אחד.

תלמידה: זה פותח את הצינור של הבורא לענות לו?

כן.

תלמידה: אם גם את ההשתוות עם הבורא, את היחס אליו האדם מקבל מהבורא, אז למה זה נקרא שזה מצד האדם, מה כאן מצד האדם?

מצד האדם כאן זו ההסכמה להשתמש בחוט הקשר הזה.

תלמיד: האם חוט הקשר הזה שדיברנו עליו זו הדאגה לחברים שיתקרבו לבורא?

כן זו דאגה להתקרבות שלי לבורא, של כל חבריי לבורא, ושאנחנו נהיה מקושרים בינינו.

תלמיד: אבל אדם לא יכול להיות מחובר לבד לבורא, אין לו כלי.

אין לו כלי אבל הוא יכול להעלות מ"ן.

תלמיד: אבל המ"ן קשור לדאגה לחברים, לא לעצמו.

גם לעצמו, הוא רוצה להיות יותר משפיע.

תלמיד: יותר קשור.

כן.

תלמיד: מהי הכניסה לרוחניות בהרגשת ההשפעה?

אני רוצה להשפיע לחברים שלי בכל אותם הדברים שהם עומדים להשפיע זה אל זה.

תלמיד: האגו מגביל אותי, חוסם אותי מלהשפיע לחברים. איך להסביר, לדבר עם האגו, כדי להתעלות מעל ההפרעה הזאת, מעל החסימה הזאת?

צריך לדבר אל האגו פשוט - אם האגו לא יפתח את עצמו בלהתקשר לקשר שבין אדם לבורא, אז האדם יהיה אבוד. הוא חייב לגלות את הקשר ולנענע אותו, עד כדי כך שלא יהיה ממש שום חוט בלי שימסור את הקשר מהאדם לבורא ומהבורא לאדם.

תלמיד: בתחילה כשהאדם מקבל מהעשיר, הוא כן מצליח לעבוד עם מה שהוא מקבל. רק אחר כך הוא מגיע למצב שהוא לא יכול לסבול את המצב הזה.

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין שתי צורות העבודה האלה?

בזה שהעשיר נותן לו הוא מכבה לו את הכלים דהשפעה. לפני כן כשנתן, הוא רק נתן לו אפשרות לגדול, להיות יותר רחב, יותר גדול.

תלמיד: בתחילת הקבלה שלו הוא מסוגל לעבוד.

כן.

תלמיד: האם בהתחלה זו עבודה עם מתנות כהפרעות?

לא, אלו לא מתנות כהפרעות, זה פשוט לעבוד עם המתנות. אחר כך כשהוא לא רוצה לקבל כבר בצורה כמו שקיבל בתחילה, אז אנחנו רואים שהמתנות שהוא מקבל, הוא מקבל אותן לא לצורך הגדלת הכלים שלו, אלא מסתפק במה שיש לו. מאותם הכלים הוא מקבל ההארה, וההארה הזאת בסופו של דבר מגבילה אותו מלהמשיך לעבוד.

תלמיד: הצורה הסופית שהוא מקבל, כשיש לו בושה מהקבלה, האם פה מתחילה העבודה האמיתית?

זו לא עבודה אמיתית, כאן זה כבר סוף ההתפתחות הרוחנית שלו, בזה הוא מפסיק. זו כל הדרך הלא טובה.

תלמיד: האם זה הסוף?

זה סוף ההתפתחות הרוחנית שלו, מפני שלא קיבל נכון את פניית הבורא אליו. במקום להרחיב את הכלים על ידי האור העליון, הוא צמצם אותם.

תלמיד: אבל אז מתחילה העבודה.

לא. איפה יש לו עבודה אם הוא צמצם את הכלים?

תלמיד: אנחנו אומרים שרק אחרי הצמצום מתחילה העבודה.

לא. צמצום זה שהאדם מצמצם את הכלים דקבלה או דהשפעה שלו.

תלמיד: אם אני מרגיש בושה ומצליח להיות בהודיה לבורא, האם אפשר להחליף את רגש הבושה במשהו יותר גבוה?

אתה לא יכול לעשות את זה. יש לך גם בושה וגם הודיה, איך זה ייתכן.

תלמיד: זה לא הולך יחד. אני רוצה לשאול על השלבים. איך עוברים מבושה חזרה לרצון להיות בדבקות?

לא. כדי להיות בדבקות אדם צריך לבדוק את עצמו לאורך כל הדרך שעבר, להצביע בעצמו על כל נפילה שהוא עבר, לעשות עליה תשובה, ואז לקבץ את כל התשובות לכלי אחד.

תלמיד: לפני שאדם מגיע לרגש של הודיה, האם עליו לבקש סליחה על כל המקומות שצריך לעשות תיקון?

סליחה הוא צריך לבקש בתחילת פעולת ההשפעה לבורא. על כל הדברים שעשה קודם מכלים דהשפעה הוא מבקש עכשיו תשובה.

תלמיד: האם רק אחרי שיבקש סליחה הוא יגיע בהמשך להרגשת הבושה?

כן.

תלמיד: איך הוא מתקדם מהרגשת הבושה?

הוא כבר צריך לתקן את זה. צריכים כבר לתקן, אין יותר.

(סוף השיעור)