שיעור 06.02.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור נשים - "ביטול מחיצות בינינו"

אני מאוד שמח שיש לנו פגישה שהיא לפני הכנס הגדול, וכנראה שלקראת הכנס יש לנו צורך להיפגש ולבדוק במה אנחנו יכולים עוד ועוד להתכונן לכנס כדי לקבל ממנו תועלת.

הכנס הוא מקום מאוד מיוחד. בחכמת הקבלה אנחנו לומדים שכל העניין התחיל מנשמה. הבורא ברא רצון לקבל, "בראתי יצר רע" מה שנקרא, ושבר אותו לששים ריבוא ואחר כך ליותר ויותר חלקים, ואת החלקים האלה אנחנו צריכים לאחד בחזרה. הם כולם נפרדים, כך אנחנו מרגישים את הדחייה ההדדית בינינו, שלא רוצים להתקרב כל כך, לא מרגישים אחד את השני, כל אחד מרגיש את עצמו בלבד, זה הטבע. כך אנחנו מגלים את עצמנו שאנחנו קיימים במציאות הזאת, בעולם הזה, ולמרות זאת אנחנו צריכים להתחבר.

שיטת החיבור נקראת "חכמת הקבלה". יש בעיה עם זה. הטבע שלנו מאוד חזק, כל אחד מרגיש את עצמו בלבד. אנחנו גדלים ורגילים להרגיש את עצמנו. אני מרגיש את השני רק במידה שזה עובר דרך כל החושים שלי ואני קולט את זה, מבין עד כמה זה טוב או לא טוב להרגיש את השני, לדחות אותו או לקרבו, וכך אנחנו מתקדמים. בעצם חוץ משנים בודדות שעם ישראל היה בחיבור, ביציאה ממצרים ובקבלת התורה, עד בית המקדש הראשון, שאז זה התחיל לרדת, החיבור התחיל קצת לאט לאט להיעלם, עד בית מקדש השני, מאז בכלל נשבר כל הקשר בינינו, אנשים הפסיקו להרגיש זה את זה, ומאז אנחנו מה שנקרא נמצאים בגלות.

עברו 2000 שנה, בדיוק כמו שכתוב בספר הזוהר. אחרי 1500 שנה בערך התחילו הנשמות להתקרב, להתעורר לתיקון, מזמן האר"י הקדוש, ובזמננו, במאה ה-20 ואנחנו כבר במאה ה-21 התיקון הזה חייב כבר להתרחש. לכן חכמת הקבלה מתגלה, יש ספרים, אינטרנט, כל דבר, העולם נעשה עגול, רוצים או לא רוצים אנחנו תלויים זה בזה, ולכן אנחנו צריכים לחשוב על החיבור, כמו שכותב בעל הסולם שאנחנו נמצאים כבר במצב שנקרא הדור האחרון. זאת אומרת הדור האחרון שחי לפי חוקי הטבע האגואיסטי וצריכים להתעלות לטבע הבא, לטבע של חיבור. על חיבור כותב לנו רב"ש במאמרים שלו, איך אנחנו צריכים כל פעם להתנהג כדי להתחבר.

אני שמעתי שזאת הייתה ממש כצעקה מנשים, אולי לא מכולן, שרוצות ומשתדלות ועושות מאמצים איך להתחבר והן מרגישות שלא הולך להן. אני שמח לשמוע את זה, מאוד שמח לשמוע שהן דווקא לא יכולות להתחבר. כי אם היו אומרות לי שכן מסוגלות להתחבר, זה היה שקר. לא שקר שהן משקרות, אלא שהן חושבות שזה חיבור. גם גברים דרך אגב נמצאים באותה הבעיה. וזו לא בעיה, זו דווקא התקדמות יפה מאוד. שאנחנו מצד אחד מבינים שאין ברירה, אלא בעולם הגלובלי אנחנו חייבים להיות המחוברים ואז העולם ישתנה, אנחנו נשתנה. אנחנו נתחיל לראות את המציאות העליונה שכולנו מחוברים שם, ואז כבר נהיה בשליטת הכוחות האחרים של הטבע, לא כוחות הפירוד אלא כוחות החיבור למעלה מזמן, מקום. יש מה להשיג, הכול לפנינו. העיקר איך מגיעים לחיבור, שבחיבור משיגים את המציאות העליונה שפעם היינו בה, ואחר כך היא נשברה לחלקים. ובכל אחד מאיתנו יש חלק קטן מאותה המציאות שבו הוא מרגיש את החיים שלו הפרטיים האלה הקטנים והזמניים.

להשיג את החיים האלו בשיתוף, בחיבור, בזה שאני ארגיש את כל המציאות העליונה ואת הבורא שמנהל וממלא אותה, אני יכול רק על ידי תפילה. זאת אומרת, זה שאנחנו עושים מאמצים ומרגישים שלא מסוגלים להתחבר גם גברים וגם נשים, זה טוב מאוד, כי דווקא לייאוש הזה אנחנו צריכים להגיע, ואולי לייאוש עוד יותר גדול. ואחרי הייאוש אנחנו צריכים להחליט שאין ברירה רק הבורא יכול לעזור. זה הכוח העליון שהוא שבר את הכלי, ואנחנו התדרדרנו למצב של היום כדי להכניע את עצמנו ולדרוש אותו, זה "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו", שיחבר בינינו ויקשור בינינו. ואנחנו שוב נהיה כל הנשמות השבורות שנתחבר לנשמה אחת, נשמת אדם הדומה לבורא, וכך נגיע ליישום, לתיקון העולם, לעולם הבא, לנשמה אחת, לחיים נצחיים, שלמים, הכול לפנינו. וזה יכול להתממש כבר כאן ממש בזממנו בעולם הזה, ודווקא בקבוצה שלנו, כקבוצה הגדולה, קבוצה שכוללת בתוכה הרבה מאוד אנשים מכל קצוות העולם, וזה טוב, כי כך צריך להיות בגמר התיקון, "ונהרו אליו כל הגווים", וכך אנחנו נראה את הדברים.

לכן אני שמח שאתן באתן, ואתן כבר נמצאות באיזה צורות קשר. רק אנחנו צריכים לוודא שני דברים, שאנחנו בשום פנים ואופן לא יכולות להתחבר אבל חייבות להתחבר, אבל בכוחותינו לא יכולות להתחבר, אבל חייבות להתחבר כדי להשיג את מטרת החיים, מטרת הבריאה, מטרת התיקון. ואחרי שמרגישים מה שנקרא "ויאנחו בני ישראל מהעבודה ותעל שוועתם" ואז התחילו לצעוק לבורא וכך יצאו ממצרים, כך גם אנחנו. אנחנו צריכים להגיע למצב שכמה שרוצים לא הולך לנו, אנחנו לא מסוגלים להתחבר, יש לנו רק כוח הרע, כוח הדחייה, כוח האגו ואין כוח החיבור. וכשאנחנו נחליט שזה כך, נוכל לגשת כבר לחלק השני שזה תפילה, בקשה, דרישה לבורא שיעזור לנו, שיחבר בינינו ושבאמת יסיים את התיקון.

לכן את שני הצעדים הללו אנחנו צריכים לעשות. אחד, להתייאש מכוחותינו, ושניים, רק ה' יכול לעזור לנו ולכן אנחנו פונים אליו בתפילה משותפת כולנו יחד. שני הדברים האלה הם צריכים להיות מובנים לנו, מוכנים לנו לכנס, במיוחד החצי השני, התפילה. החצי הראשון כל אחד וכולנו יחד אנחנו כן צריכים לנסות חיבור ולהתייאש. והחצי השני שאנחנו כבר פונים לבורא בבקשה מתוך הלב מתוך "ויאנחו בני ישראל", זאת אומרת בצעקה לבורא שיעזור לנו להתחבר, זו כבר העבודה בכנס עצמו. אני מקווה מאוד שאנחנו נצליח, הזמן פועל לטובתנו.

תלמידה: אני רוצה להגיד קודם כל תודה לחברות שהגיעו מהצפון המאוד רחוק, מהדרום המאוד הרחוק. מזמן האולם לא נראה עד כדי כך מלא, נקווה שיתמלא עוד יותר. אז יש לנו מקורות נבחרים, אפשר לעבור לסדנה, אנחנו מוכנים גם לשאלות.

נקרא קטעים, אני אשאל שאלות, אתן תדונו על כל קטע וקטע כמה שנספיק, נשאיר עוד זמן לשאלות ותשובות בסוף.

קריין: קטע מספר 1 מתוך כתבי רב"ש א' "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע שלא יצטרך להתגלגל".

כל הנשמות נמשכות מנשמת אדם הראשון, כי לאחר שחטא בחטא עץ הדעת, נתחלקה נשמתו לשישים רבוא נשמות, זאת אומרת, מה שהיה לאדם הראשון אור אחד, הנקרא בלשון הזה"ק, "זיהרא עילאה", שהיה לו בגן עדן בבת אחת, היא מתפשטת לחלקים רבים."

(רב"ש - א'. מאמר 10 "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע שלא יצטרך להתגלגל" 1984)

וודאי שנשמת אדם הראשון זה מה שהבורא ברא, "בראתי יצר הרע". הוא ברא את הנשמה ואחר כך שבר אותה על ידי האור הגדול, פיצץ אותה, ואז הנשמה התחלקה לחלקים רבים. והחלקים האלה הם [התחלקו] עוד ועוד. זה כמו במפץ הגדול, ביקום, שקרה אחר כך בגשמיות בדרגה האחרונה הנמוכה ביותר שמזה כל היקום שלנו, ומזה יוצאים ויוצאים עוד כל מיני חלקים, כוכבים וכן הלאה. ברוחניות זה שיוצאים מנשמה הזאת חלקי הנשמות, זה אנחנו, הנשמות הפרטיות שבכל אחד ואחד נשמתו, ואנחנו צריכים להתחבר. אין מה לתקן בכל אדם ואדם, שום דבר בו לא מקולקל, רק קשר, שבירה שיש בינינו, ריחוק שיש בינינו, דחייה. זאת אומרת האגו, זה מה שנקרא האגו שבכל אחד מאיתנו, זה מה שקורה ולכן זה מה שאנחנו צריכים לתקן.

כשהסתלקה זיהרה עילאה, האור העליון שממלא את הנשמה הגדולה, אז בכל אחד ואחד מאיתנו יש ניצוץ, "נר דקיק" מה שנקרא. ואנחנו צריכים להתחבר, ובמידה שאנחנו מתחברים הניצוצין האלה שאנחנו מחברים אותם הם מתחברים לאור יותר ויותר גדול, עד שאנחנו מגיעים שוב לאור אין סוף כמו שהיה באדם הראשון, בנשמה הזאת בתחילה, ועוד יותר מזה פי תר"ך פעמים. כי כשאנחנו מתחברים, אנחנו מתחברים מעל האגו שלנו, וכשמתחברים מעל האגו שלנו זו עבודה מאוד קשה, ולכן אנחנו כאילו מגדילים את האור פי תר"ך פעמים.

קריין: קטע מספר 2 מתוך כתבי רב"ש א' "לעולם ימכור אדם קורות ביתו".

"יש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שע"י התחברותם יחד אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה."

(רב"ש - א'. מאמר 9 "לעולם ימכור אדם קורות ביתו" 1984)

מדובר כבר על התיקונים מלמטה, מבני האדם. שבכל אחד יש ניצוץ קטן שאנחנו מתחברים בינינו, זה מה שרב"ש כותב. כל המקובלים בעצם במשך אלפי שנים שכתבו, הם כולם כתבו על זה שאנחנו צריכים להתחבר ברצונות שלנו כך שנהיה כברצון אחד, כאילו שאנחנו נמצאים בגוף אחד. אבל לא גופים שמתחברים, אלא הכוונה היא שהגופים שלנו לא יפרידו בינינו וכאילו שאנחנו פועלים מתוך רצון אחד.

על ידי התחברות יחד, כמו שהוא כותב, אז מכל הניצוצין שלנו שיש בכל אחד ואחד ניצוץ משלו, אנחנו מחברים אותם לאור אחד. והאור הזה שמאיר הוא כבר מאיר לנו בדרגות יותר ויותר עליונות, זאת אומרת אנחנו כבר מתחילים להשיג עולם עליון, מציאות חוץ גופית בעודנו בגוף. אנחנו עדיין יכולים להתקיים בגוף, אבל במודעות, בהרגשה אנחנו יכולים כבר להיות למעלה מתפיסתנו.

סדנה

טוב אם תדברו על זה דווקא. איך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מגלים מציאות עליונה? איך אנחנו במצבנו יכולים להגיע למצב שמגלים עולם עליון?

*

קריין: "מטרת החברה - ב'".

"בלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה. והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה. ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם."

(רב"ש - א'. מאמר 1, חלק ב'. "מטרת החברה – ב" 1984)

בדרך כלל אני שומע מנשים, לגברים זה כל כך קל להתחבר, הרבה יותר קל מאשר לנשים, אנחנו לא יכולות. זה באמת כך. אתן מרגישות כך? לא?

תלמידות: כן.

כן. ידוע שאישה היא ככה סגורה, היא לא כל כך מתחברת עם נשים אחרות. גברים הם יכולים להתחבק, הם ככה כמו ילדים אין להם מחיצות כל כך, ולנשים כן. נשים משום מה לא מבינות נכון שדווקא להם הבורא נתן את המתנה הגדולה הזאת, שהם מגלות שלא יכולות כל כך להתחבר. דווקא בגלל שנשים לא יודעות, לא מסוגלות להתחבר, הן יותר מהר מגיעות לייאוש שאנחנו לא יכולות להתחבר, ולכן אין לנו ברירה אנחנו צריכות לצעוק לבורא שיעזור לנו. אז מבחינת העבודה הרוחנית אישה יותר קרובה לביצוע ממה שגבר.

אז אני חוזר. מפני שלנשים אין כל כך דחף, רצון, בכלל בחיים שלהם הן לא כל כך מתחברות זו עם זו, כשהן מנסות להתחבר בחכמת הקבלה, הן גם מגלות מהר מאוד שאין שום יחס, אין שום צורך, אין שום דחף, אין שום הצדקה להתחבר, והן מגיעות לייאוש כאילו שהחכמת הקבלה היא לא בשבילן. ואני אומר שדווקא ההיפך, בשבילן זה. מפני שזה שהן מרגישות דחייה, אז יש להן עכשיו סיבה לפנות לבורא. גברים יכולים עוד עשר עשרים שנה לנסות להתחבר ולשתות יחד, ולבלות יחד, ולשיר, והכול, וטוב להם כמו ילדים ככה, ונשים מהר מאוד מבינות שזה לא בשבילן. ולכן לפנות לבורא אצלן זה מאוד הרבה יותר קל, יותר מהר, והבורא הוא מקשיב, הוא מקשיב לתפילה הזאת. הוא יודע שנתן לאישה מכשול שהיא לא תוכל להתחבר עם נשים אחרות בלב ונפש, לא יכולה להתקרב כמו גבר, ולכן תפילתן היא יותר קלה, יותר קרובה, יותר מהירה מגברים.

אז לא לבכות שאין לכם אותה דרך כמו לגברים, לכן יש דרך הרבה יותר טובה. הבורא הוא מפרגן, בזה שממש מיד ברור לאישה שהיא לא תוכל להתחבר עם נשים אחרות. גבר עד שהוא מגיע למצב כזה שלא יעזור לו כלום חוץ מתפילה, הוא צריך לעבור הרבה מצבים, לתת הרבה מאמצים, יגיעה גדולה, מפני שזה לא שהוא יודע או לא יודע, אלא שבלי יגיעה הוא לא יגיע לייאוש, ובלי ייאוש לא תהיה לו תפילה אמתית. לכן שם זו עבודה הרבה יותר גדולה.

לכן גברים צריכים יותר ללמוד ויותר להשקיע, הרבה יותר מנשים. עבודת נשים היא ברוחניות הרבה יותר קלה. אם נשים רוצות להגיע לרוחניות, הן יכולות לעשות צעדים פי כמה יותר מהירים מגבר.

תלמידה: לחיים.

לחיים, נכון. אני אומר ברצינות.

קריין: מתוך כתבי רב"ש א', "עשה לך רב וקנה לך חבר.

"כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה". אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד."

(רב"ש - א'. מאמר 8 "עשה לך רב וקנה לך חבר – ב" 1985)

זו בעצם המטרה, שבסופו של דבר על ידי התפילה מקבלים כוח שמבטל את המחיצות הפנימיות ביננו, ואנחנו אז מרגישים עד כמה שאנחנו הופכים להיות לרצון אחד, למחשבה אחת, כוונה אחת. ואז במידה הזאת שאנחנו מבטלים את המחיצות האלו בינינו, אז אנחנו יכולים להרגיש את העולם רוחני. כי רוחניות היא מתגלה לפחות בעשרה שמתחברים כאחד. ואמנם שזה נראה לנו מאוד קשה, וגבוה, ולא מציאותי כל כך, אבל זה לפנינו, ואנחנו חייבים את זה לעשות וגם כל העולם, על ידי משברים, על ידי כל בעיות, אבל יצטרך לגלות שאך ורק בחיבור כזה בינינו אנחנו יכולים להינצל מכל המכות, ולהתקרב לעולם השלם.

לכן אנחנו צריכים להתאחד בקבוצה ובזה אנחנו שומרים על עצמנו, על המשפחות שלנו, על הקבוצה, על עם ישראל, על הכול המציאות, על הכול העולם. שאך ורק על ידי חיבור אנחנו יכולים להיות כלי שמקבל מלמעלה אור, המאור המחזיר למוטב, ואז דרכו, דרך הכלי הזה, זאת אומרת דרכינו מגיע אור לכל האנושות, וכך אנחנו מממשים את הייעוד שלנו, את מה שבעצם מצפים מאיתנו כל העמים.

כי אנחנו נמצאים כאן בשלב שנקרא "דור האחרון", אז אנחנו צריכים להבין שעלינו כבר לחשוב לא רק עלינו, כי עם ישראל לא קיים בשביל עצמו, בפני עצמו, אלא הוא קיים כדי להיות אור לגויים. להעביר את הכוח העליון הזה, מילוי, כוח התיקון וכוח המילוי לכל האנושות. אחרת אנחנו נהיה לחוצים משני כיוונים, מלמעלה על ידי חוסר האור הבורא ילחץ עלינו, ומלמטה על ידי השנאה של כל העמים כלפינו. לכן כדאי לנו להזדרז ולממש את תפקידנו.

תלמידה: קודם כל תודה שהסברת את העניין של חיבור שנשים קשה להן, כי לי מאוד קשה. אפילו שאני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון ובצניעות גדולה. כי אני אומרת שאם חיבור, זה רק בגדלות הבורא במטרה ולא סגנון מועדון, ולא הבינו אותי. אז עכשיו זה ברור.

זה שלא מבינים אותך, זה טוב מאוד. אז את מבינה שאת יכולה לצעוק ולא יעזור.

תלמידה: נכון.

אז במקום לצעוק אליהן, את צריכה לסדר איתן יחד צעקה משותפת לבורא.

שאלה: זה מה שניסיתי. אבל הכול בסדר, כי עכשיו אתה מדבר על זה ושם על זה את הדגש. השאלה שלי היא על התפילות, בחנוכה אמרת על נרות, אנחנו לא משתמשים בהם רק מסתכלים. הכוונה שאנחנו מכינים כלי. כי כל פעם בתקופה מחנוכה ועד פורים אני מנסה להתפלל, ואני כאילו נמנעת. אני אומרת, זה בניית הכלי, הכלי של חיבור בתפילה אליך. האם זה נכון לחכות? כי צריך להיות שברון לב.

תפילה לא צריכה זמנים מיוחדים.

תלמידה: כי אני כאילו מכריחה את עצמי.

אז זה שאת מכריחה את עצמך, זה סימן שאין לך חשיבות המטרה.

תלמידה: מכריחה את עצמי לא להתפלל עד פורים, כי כרגע מכינים כלי.

מה זה שייך לפורים?

תלמידה: אז אולי לא הבנתי נכון.

לא חנוכה, לא פורים, תפילה היא יכולה להיות בכל רגע ובכל מצב, אין שום קשר לזמנים לפי לוח הזמנים שלנו.

שאלה: אני עוד מעט כבר עשרים שנה בדרך, וכל כנס מאז שהתחלנו, אתה מסכם מאוד דומה את הכנסים. התחלנו, עשינו, הצלחנו, התחלנו להרגיש את הצ'ופצ'יק של הנקודה של הקדקוד של המדרגה. אז השאלה שלי היא כזאת, מה אנחנו צריכים לעשות?

כך הבנת שאני אמרתי?

תלמידה: כך אני מרגישה. מרגישים את ההתקדמות, אבל כל פעם אני שומעת נאום כזה, אנחנו התחלנו להרגיש את הצ'ופצ'יק של הנקודה הראשונה של ההתחלה. השאלה שלי, מה אנחנו צריכים לעשות הפעם בכנס הזה, כדי שאולי הסיכום יהיה אחרת, שיהיה משהו יותר גדול, יותר התקדמות, משהו שירגיש אחר?

מה אמרתי?

תלמידה: אני כך מרגישה שכל כנס.

לא כל כנס, מה אמרתי היום, עכשיו, לא כל כנס. כי את לא שמעת את מה שאמרתי כנראה. את אמרת אולי מה שאמרתי לפני עשרה כנסים, את אומרת שאת כבר עשרים שנה.

תלמידה: אני לא מתיימרת להיות התלמידה הכי טובה.

מה הבנת שאמרתי?

תלמידה: שאנחנו צריכים להתחבר, אנחנו צריכים להתמקד בחיבור, לעלות תפילה, להתייאש, כדי שזה באמת יצליח.

יפה. זאת אומרת, אנחנו צריכות להשתדל בכל כוחנו להתחבר. אנחנו צריכות להגיע למצב שלמרות המאמצים האדירים, אנחנו לא מסוגלות. גם גברים אותו דבר בעצם, לא מסוגלים. נדבר בכללות בכל הכנס. ולמרות זאת אנחנו לא עוזבים שאנחנו לא מסוגלים, אלא מבינים שזה הבורא. כל פעם כמה שאנחנו רוצים לבקש, כמה שאנחנו רוצים להתחבר, אנחנו מגלים את עצמנו עוד יותר גרועים, עוד יותר רחוקים, נפרדים וכולי. ואז אנחנו מבינים שזה הוא עשה לנו בכוונה, כדי שאנחנו נגיע למצב שאין לנו ברירה, אנחנו בעצמנו לא מסוגלים, אלא רק לפנות אליו. ואנחנו אז כולנו יחד עונים וצועקים אליו. זה בעצם מה שאנחנו צריכים לעשות, להכין את עצמנו בשני החלקים. חלק אחד ייאוש מכוחותינו, וחלק שני פניה לבורא שיחבר בינינו, ויתגלה בינינו.

שאלה: כשאנחנו ברגע החיבור, שהבורא נותן מה שאנחנו מבקשים אז אנחנו מרגישים את הרצונות של אחרים כאילו זה הרצונות שלנו, כאילו בלי מחסומים.

על איזה חיבור את מדברת?

תלמידה: חיבור אמיתי.

חיבור אמיתי, כשאנחנו כבר באמת מבקשים מאין ברירה את הבורא וצועקים והוא עונה ומחבר בינינו.

תלמידה: אז בחיבור הזה אנחנו מרגישים את הרצונות של האחרים כאילו זה רצונות שלנו.

ובתוך הרצונות שאנחנו מחברים, אנחנו מרגישים את הבורא שממלא את הרצונות האלו.

תלמידה: האם אנחנו מרגישים את הרצונות של כל מי שסביבנו או אנשים ספציפיים שלידינו, אותם אנשים שעושים איתנו את העבודה באותו רגע, כל העולם?

זה עניין של מדרגות. מלכתחילה אנחנו מרגישים רק את החברים הקרובים בדרך שגם נמצאים איתנו פחות או יותר באותה נטייה, באותו החיסרון ולאט לאט אנחנו מגיעים למצב שאנחנו יכולים, אפילו בלי ידיעת בני האדם, לחבר לעצמנו את החסרונות שלהם כאח"פ לגלגלתא ועיניים, כמו שאומר לנו בעל הסולם בסוף ההקדמה לספר הזוהר, שאנחנו יכולים לכלול את כל העמים בתוכנו וכך דרכינו להביא להם את האור העליון.

תלמידה: יש צוות שאלות שכל יום נותן שאלה לסדנה ויש חברות שרוצות רק את זה ומפחדות לזוז מזה, מפחדות לעשות ניסיונות שנשאל שאלות אחרות שקשורות לדרך. אני אומרת, אנחנו לא יודעים בדיוק איך עושים את זה, בואו ננסה ככה, ננסה ככה, ואין תמיד שיתוף פעולה, מה אתה אומר על זה?

אני חושב שיש לכם כל כך הרבה חומר משיעורי הבוקר.

תלמידה: יש דברים שעולים בעשירייה שאנחנו רוצים לברר ספציפית.

אני לא יודע אם זה טוב. כי בדרך כלל השאלות האלה הן לפי הרוח של כל אחד ואחד, ככה שאלה קופצת ורוצים לברר. יותר טוב אם אנחנו נהיה יותר צמודים למקורות ולפי המקורות נברר את מצבנו, אני בעד זה.

תלמידה: באיזה מעשים בדיוק קבוצת נשים מעבירה את הכוונה שלה לקבוצת גברים?

כמו שעכשיו אמרתי, גם גברים גם נשים צריכים להגיע למקסימום החיבור האפשרי, לראות עד כמה זה בלתי אפשרי ואז יפתח להם שלב ב' שזה תפילה לבורא, צעקה לבורא ואז הם מקבלים עזרה. הבורא עושה ביניהם חיבור, בחיבור הם מתחילים לגלות את העולם העליון.

שאלה: מה ההבדל בין זה שאני לא יכולה להתחבר וזה שאני לא יכולה להתבטל?

זה אותו דבר. כי לא יכול להיות חיבור בלי ביטול.

תלמידה: איך משתמשים בכוח של הדחייה ליתר התקרבות, איך מנצלים את הדחייה הזאת ליצור תפילה אמיתית?

תפילה אמיתית, אנחנו לא יודעים. היא לאט לאט מצטיירת בנו מתוך זה שאנחנו דוחים, רוצים, מתקרבים, לא, כן. אנחנו כל הזמן נמצאים בבירורים פנימיים, בלחצים פנימיים ואז לאט לאט מזה אני פתאום מתחיל להרגיש שיש לי תביעה אמיתית לבורא, "למה אני לא מסוגל להתחבר עם החברים"?

שאלה: במשך השנים נתקלנו בחברות שרצו לעזוב והשקענו המון בשביל שלא תעזובנה. מה הגבול, מתי להניח לחברה ומתי לא להניח לה? בדיעבד שאנחנו מסתכלים אז חלק מאלה שעזבו היו כאלה שהיה להם חוסר רצון גדול לחיבור, חלק מהן לפחות.

אני חושב שהבעיה היא שאתן לא בונות קבוצה, גם לגברים זה חסר, קבוצה כזאת שמי שנמצא בתוך הקבוצה הוא מקבל כל כך מילוי, חום, חיבוק שאין באף מקום, שהוא לא יכול לעזוב, כך צריך לעשות. ולא שאנחנו צריכים לרוץ אחרי מי שרוצה לעזוב. רוצה לעזוב? בבקשה, תצא אבל בעצמנו אנחנו צריכים לבנות קבוצה שמי שרוצה לעזוב צריך יחד עם זה להרגיש שהוא מפסיד, שאין באף מקום מה שיש לו כאן.

תלמידה: זה קצת חוסר חיבור, לא?

זהו, מה שאמרתי אמרתי, לא יותר, לשאול משהו קצר ולקבל תשובה קצרה.

שאלה: אני רוצה לדעת, אני קצת מבולבלת, אתה שנים אמרת שנשים לא יכולות להתחבר ואני מבינה.

גם גברים לא יכולים להתחבר.

תלמידה: כן אבל אמרת שגברים יכולים למשוך את האור וחיבור של נשים לא יכול למשוך את האור.

נכון. למה אמרתי כך? כדי שלגברים יהיה יותר אוויר, שהם יוכלו להתחבר, עוד מעט אנחנו מגיעים לחיבור והכול והם עדיין נמצאים בזה, זה מחמם אותם, וזה לא שחס ושלום אני משקר להם פשוט. הם צריכים להגיע למצב שבאמת נגמר להם הכוח, הם לא יכולים להתחבר אבל זה צריך להיות יחד עם המצב שאנחנו מאוד רוצים להגיע לחיבור, מאוד רוצים להגיע לרוחניות, להשפעה וכולי, ולכן שני הדברים האלה צריכים להיות בבת אחת, אז בימין ושמאל הם בונים להם כניסה לתפילה אמיתית.

תלמידה: זה אומר שהחלק הגברי הוא זה שמושך את האור והאישה צריכה להביא את הדחיפה, את הייאוש?

בכל אחד מאיתנו יש חלק גברי וחלק נשי.

תלמידה: נכון.

את תמשכי את האור ואני אקבל אותו.

תלמידה: עכשיו אני יותר מבולבלת.

שאלה: העבודה בעשירייה עדיין לא כל כך מבוררת וכל הזמן עולה השאלה מהי בעצם מטרת האספה שלנו, לשם קידום של ההפצה?

חיבור בינינו.

תלמידה: מה זה?

חיבור בינינו זה כדי בחיבור בינינו לגלות את הבורא, נקודה.

תלמידה: על ידי מה זה מתבטא, האם זה לקדם כאילו סוג של הפצה בינינו ולקדם את הדברים או שכאילו סדנה ומאמרים?

כל דבר, ועל זה כתוב "כל מה שבידך ובכוחך לעשות תעשה".

תלמידה: זה כאילו לא בא, אם אנחנו כאילו מחליטים סתם מעכשיו לדון על ההפצה זה כאילו לא על חשבון משהו אחר, אפשר כאילו במקום אם אנחנו רוצים ללכת?

לעשות הכול מה שיכול לגרום לחיבור.

שאלה: אני רוצה רגע לחזור לתפילה, אם הדגש שלנו הוא בעצם להגיע לתפילה ביחד שזו לא תהיה תפילה רק שלי וכל אחד נמצא במצב אחר, יש כאלה שמרגישים את עצמם בעלייה, יש כאלה שמרגישים את עצמם בירידה, יש כאלה שמתקדמים יותר לכיוון הייאוש.

כך צריך.

תלמידה: איך מגיעים ביחד כשאחד עכשיו נמצא בשמחה מאוד גדולה ואחד נמצא בייאוש?

כך בדיוק מתחילים להגיע לתפילה משותפת, מה שנקרא תפילה בציבור, אף פעם לא יהיו כולם במצב אחד, אחד קופץ למעלה, אחד יורד למטה ובסך הכול יוצא תפילה, מה שנקרא "תפילת רבים".

תלמידה: אז ביחד הוא לא פיזי אלא זה בעצם זה שאני כוללת את עצמי בתוך החברה? זה היחד?

מה זה פיזי?

תלמידה: זה לא שכולנו ביחד ביום שני בשעה חמש מגיעים יחד לתפילה, אלא מעצם זה שאני מתכללת בתוך החברה, וכל אחד נמצא במצב שלו, זה היחד?

קודם כל, רצוי כל הזמן להתפלל. כמו שכתוב, "הלוואי שיתפלל כל היום.". ומתוך זה כל התפילות האלה שאתם מסוגלות יחד להתפלל או לא, אבל הן מתחברות יחד ויהיו לתפילה אחת.

קריין: קטע מספר 5 מ"שם משמואל".

"לעשות התאחדות בין הכלל הוא רק על ידי כתישה, שכל אחד כותש את עצמו ומסיר ממנו את קליפת גסות הרוח. ועל ידי ביטוש והכתישה מאיר אור הנשמה, ושם באמת כל ישראל הכל אחד."

(שם משמואל. יום הכפורים תרע"ג)

מובן מה זה כתישה, זה האדם על עצמו. שוב. כדי להגיע לחיבור, כדי להגיע לצעקה לבורא, כדי להגיע לדרישה נכונה, אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו לוחצים על עצמנו. מקרבים את עצמנו זה לזה, וכמה שמקרבים מרגישים את הנגד.

תנסו, תראו עד כמה שזה כך, אף אישה לא יכולה לסבול את האישה השנייה. אפילו את החברה שלה הכל כך קרובה, אבל קרובה, אנחנו יודעים שזה עד גבול מסוים, ויותר מזה אי אפשר.

להגיע לגבול הזה שממש ממש אני לוחצת ורוצה להיות עוד יותר קרובה, ואי אפשר. תחזיקו בזה ותתחילו להתפלל. ואתם ממש תרגישו עד כמה שאתם פתאום יכולים לפרוץ לממד אחר. לכוח השפעה. ושם הבורא. תנסו דברו על זה עכשיו ביניכן.

*

קריין: קטע מספר 6, מתוך רב"ש - ב', אגרת מ'.

"על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם... ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג... כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו."

(רב"ש - ב'. אגרת מ')

אלה דברים שהם יותר מתקדמים ואולי לא כל כך שייכים לנשים. אבל כדאי להראות לחברות שאני אוהבת אותן, ולראות כמה שזה גורם להן תגובה. כדאי את זה לעשות. בכל זאת, אין לנו ברירה. האגו הזה שהבורא ברא בכל אחד זה כוח שחייבים להרוס אותו. ואחרת העולם לא יקבל תיקון, ונסבול יותר ויותר. להביא את עצמנו ואת המשפחות ואת הילדים לחיים טובים, אין לנו ברירה, אלא רק על ידי חימום וחיבור לבבות.

קריין: קטע 7, מ"ליקוטי הלכות", "חשן משפט".

"עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללים ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."

(ליקוטי הלכות. חשן משפט, הלכות עָרֵב)

זאת אומרת, כמה שמסוגלים להתחבר יחד ברצון, אז בהתאם לזה מסוגלים להיכנס להתחבר לבורא.

קריין: קטע 8, מתוך רב"ש - ב', "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה".

"אנו מבקשים שה' יתן לנו את הכח, שאנו נוכל לעשות את כל מעשינו בשבילך, היינו לתועלת ה'. אם לא, היינו אם אין אתה תעזור לנו, אז יהיו כל מעשינו רק לתועלת עצמנו. וזהו הפירוש, אם לא, כלומר, שאם אין תעזור לנו, תהיו כל מעשינו רק למעננו, לתועלת עצמינו, כי אין לנו כח התגברות על הרצון לקבל שלנו. לכן תעזור לנו, שנוכל לעבוד בשבילך. לכן אתה מוכרח לעזור לנו. וזה נקרא, "עשה למענך", היינו שתעשה עשיה זו, שתיתן לנו את הכח של רצון להשפיע. אחרת, היינו, אם לא, אנחנו אבודים. זאת אומרת, שאנחנו נשאר ברצון לקבל לתועלת עצמנו.".

(רב"ש - ב'. מאמר 5 "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה" 1991)

זאת תפילה. פנייה לבורא. אנחנו מבקשים שה' ייתן לנו כוח להתחבר. ובצורה כזאת אנחנו נהיה מחוברים בינינו, במידה הזאת נהיה מחוברים עימו, וכך נגיע לרצון אחד, "כאיש אחד בלב אחד" וכבר העולם שלנו יהיה מתוקן. לא זה, אלא כבר העולם שנשיג בכוח החיבור בינינו.

שאלה: קודם אמרת שאנחנו צריכים לדאוג שתהיה פה אווירה של חום, ושאף אחד לא ירצה לעזוב. שיהיה פה טוב. שבן אדם ירגיש כל כך טוב. זה כל כך נכון, וגם ממש טוב פה. יש לנו באמת חברה שבן אדם פשוט נמצא באוקיינוס של אהבה.

ומצד שני, יש את החלק השני שעליו אנחנו מדברים עכשיו, שמגיעים לייאוש, וצריך לפנות לבורא, ולתפילה, ומגלים שלא יכולים. אז שני הקווים האלה לפעמים יכולים לעלות אחד על השני.

כן.

תלמידה: ובן אדם פתאום מרגיש מיואש, ולא נותנים לו את התמיכה הזאת, אז איך אנחנו מסתדרים עם זה שבאמת אנחנו ניתן כל הזמן את הטוב הזה אחד לשני ולא ניתן לייאוש הזה לתפוס את הבן אדם ולברוח?

למה לא?

תלמידה: כי באמת טוב פה. באמת אנחנו רוצים.

רגע. למה לא, למה זה שאדם ירגיש ייאוש, שהוא לא מסוגל, שאין לו כוחות, ובאמת זה נכון שהוא לא מסוגל להגיע לבד בכוחותיו, על ידי האגו שיש לו? חוץ מאגו אין לו כלום. אז מה השאלה? על ידי מה הוא יכול להגיע למטרה? דווקא על ידי זה שהוא יהיה מיואש, ומחוסר ברירה שיבכה, ועם לב שבור הוא יפנה לבורא שהבורא יציל אותו ויעלה אותו לדרגה הבאה, לרוחניות. בצורה כזאת זה הולך.

תלמידה: אז איך זה מסתדר עם מה שאמרת שאנחנו צריכים לדאוג שיהיה לו הכי טוב, שיהיה לו חום, שיהיה לו מילוי?

כן.

תלמידה: איך זה בא ביחד?

מהחברה שיהיה לו חום, וטוב וכל טוב מהחברה. אבל עם הבורא, הוא יראה שהוא לא יכול להסתדר. שיצעק אליו. שני דברים שלא שייכים אחד לשני.

תלמידה: אז מה זה הטוב הזה שאנחנו צריכים כל הזמן לתת לכל אחד?

לתת לאדם כמה שיותר ביטחון מצדנו. שאנחנו רוצים להתחבר עימו והכול יהיה בסדר. יחד עם זה, אנחנו נגלה שאנחנו לא מסוגלים להגיע לחיבור אמיתי שבו אנחנו מגלים בחיבור שלנו עולם העליון. לא מסוגלים. ואז אנחנו צועקים, פונים לבורא.

תלמידה: בעזרת ה'.

לא בעזרת ה'. רק תבינו שזה כך. רגע, אנחנו נמצאים בתפיסת מציאות מסוימת. אנחנו רוצים לגלות בזמן שאנחנו נמצאים כאן, בעולם הזה, כהזדמנות נדירה מאוד, את העולם העליון, את העולם הרוחני. זה אפשרי רק מתוך החיים האלו, רק מתוך העולם הזה, ויש לכל אחד ואחד הזדמנות. זה מה שגילה אברהם ובזה הלכו אבותינו.

עכשיו, השאלה, מה קורה? אם אנשים לא מחזיקים יחד, לא יהיה כוח לאף אחד. אם הם מחזיקים יחד, יהיה להם כוח, איזה? "וייאנחו בני ישראל מהעבודה". אז יהיה להם כוח לצעוק לבורא. אבל בעצמם הם לא ישיגו משהו, הם יעברו עשר מכות, הם יעברו את שיעבוד מצרים, הם יעברו את קריעת ים סוף. זאת אומרת, זה לא שאם אנחנו מחוברים כך, או אומרים שאנחנו מחוברים, אז הכול בסדר. לא. אבל אנחנו כל הזמן פותחים יותר ויותר את העולם העליון, את הנצחיות, השלימות בטבע וכולי, ולא רק מתקרבים יום יום. לקבר. זה דבר אחד.

דבר שני, הכול נמצא בידינו, וזו בעצם היהדות האמיתית. השגת הבורא לנברא בעולם הזה. כשעם ישראל לא החזיק בזה, ונפל, כשהוא לא הרגיש שהוא רוצה בזה, הם אמצו במקום זה את מה שאנחנו רואים, את הדת. יש לך תפילה, יש לך מצוות, יש לך כל מיני דברים כאלה במקום פעולות רוחניות. תעשה פעולות הגשמיות וזה נקרא "דת", בזה ברור לאדם מה הוא עושה, הוא לא צריך מאמץ פנימי. כל דבר שאתה עושה, אתה רושם עשיתי. וכאילו זה נרשם למעלה בספר הזיכרון, וכן הלאה.

אז כמו שאת אומרת עכשיו, מתוך חולשה כי לא יכלו להחזיק במצב, בהתקדמות הרוחנית, הם החליפו את זה בהתקדמות גשמית. כל יום אני עושה עוד יותר מצוות, עוד יותר דברים, עוד יותר תפילות, וכך מתקדם.

זה קל לאדם, זה טוב לאדם, הוא מרגיש שהוא עושה משהו. וכשהוא מתקרב למיתה יש לו שם פנקס שבו רשום כל דבר ודבר. אמנם המקובלים צוחקים מזה, אבל לעמך זה טוב, זה מחזיק את העם.

עד שמתגלה בזמננו שזה כבר לא מספיק, ואנחנו נמצאים בזמן שהעם והעולם מתחילים בכל זאת, לחזור למקור. אבל המקור הוא פשוט, אנחנו חייבים לגלות ברצון שלנו שאנחנו לא מסוגלים להגיע לרוחניות ולצעוק לבורא שיעזור לנו, וייתן לנו רצון נכון. זה הכול.

סך הכול יש שתי מדרגות. המדרגה התחתונה זה הייאוש, אבל כולנו יחד וכמה שאפשר, והמדרגה השנייה היא. כבר השגת הרוחניות. "עולמך תראה בחייך".

שאלה: לגבי הלחץ שדיברת עליו קודם. אני חוששת אפילו להגיד את זה אני בעשירייה מרגישה לפעמים כאילו אני רגועה, כאילו טוב לי. הן חושבות עלי, אני חושבת עליהן. וגם כשמתגלים דברים, זה מרגיש מין מהמורה בדרך, ולא משהו בלתי פתיר. איך אני מעוררת את עצמי ללחץ הזה, דרך בושה? דרך קנאה? ועוד יותר, האם אני פוגעת בעשירייה בעצם זה שאני לא בלחץ, כאילו בלאבד?

לא צריכים להיכנס ללחץ. הלחץ צריך לבוא מעצמו. אף אחד לא צריך להכניס את עצמו למלחציים. אלא רוצים להגיע לחיבור ודרך החיבור להרגיש את הבורא. סך הכול.

אנחנו רוצים להגיע לחיבור בכלים ולא מסוגלים, אז גם על זה מבקשים את הבורא. זו בעצם תפילה לפני התפילה. התפילה האמיתית, שהבורא יתגלה, ואיפה שיתגלה? בחיבור. אז לפני זה יש עוד תפילה, שיעשה חיבור בינינו, עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום בינינו.

שאלה: יש לנו עשירייה מדהימה. אנחנו עושות עבודה. רואות שיעורים שלך כל יום. עובדות עם מאמרים, ספרים, תפילות בוקר, פגישות פיזיות פעם בשבוע כל מה שאפשר. דברת על העניין של האור. הרי כתוב, "בראתי יצר רע בראתי תורת תבלין". יצר רע שווה רצון לקבל. לגבי תורה תבלין, האם בזה שאנחנו נפגשות, עובדות יחד ברצון משותף להיות בהשפעה, עם הכתבים הקדושים, אנחנו מצליחות להזמין את האור המחזיר למוטב?

אם אתן רוצות להיות יחד, ומשתדלות להיות יחד, על ידי מקורות קבלה אמיתיים, אז וודאי שאתן נמצאות במאור המחזיר למוטב. כן, כך כתוב, זה לא שאני צריך לאנוס, כך כתוב רק תראו שאתן קוראות את בעל הסולם, רב"ש, "זוהר", כתבי אר"י. זאת אומרת, כתבים אמיתיים. בהצלחה.

שאלה: הבירור הזה של הרצון, הרצון זה בעצם הרצון שלי לרצות בשביל החברה מה שאני רוצה בשביל עצמי? כי כל פעם זה המכשול שלי. אני יכולה לעשות הכול בשביל חברה, אבל לרצות בשבילה שהיא תתקדם ברוחניות?

לא. מאיפה אני יודע מה היא רוצה? אולי היא רוצה לאכול בבוקר חומוס עם פיתה. אני זוכר שכשהגעתי ארצה לא יכולתי לנשום את הריח של החומוס, באמת. אז מה פתאום שאני אתן לחבר דווקא את מה שאני אוהב?

תלמידה: אבל הרצון המשותף שלנו הוא רוחני.

רוחני.

תלמידה: כן.

זאת אומרת, אנחנו רוצים להתחבר, הוא ברצון שלו, ואני ברצון שלי וששנינו נרצה שהבורא יתגלה בינינו. תנסו לתאר זאת לעצמכן. בורא זה כוח השפעה, זאת אומרת, אם אני משפיע לחברה והיא משפיעה לי, אז בינינו יש מצב שבו מתגלה הבורא. אני כבר מדבר כל כך גלוי שזה אפילו לא כדאי, אבל כבר זהו.

שאלה: לאחרונה אני בכלל מפחדת לפנות לבורא. אני מבינה שהבקשות שלי הן אגואיסטיות, אז כיצד אפשר להגיע ממצב כזה לבקשה אמיתית?

לפנות. אין לי מה להגיד. רק לפנות, לפנות עם כל דבר, עם כל דבר. הבורא זה הכוח העליון שממנו בכל זאת אנחנו מקבלים את הכול. הכול. אין שום דבר שמישהו עושה, אלא רק הוא. "אין עוד מלבדו" ולכן כדאי לי כל הזמן לפנות רק אליו.

תלמידה: גם אם זה על סוודר חדש, שאלות אגואיסטיות, בקשות אגואיסטיות?

סוודר, כל דבר. אני עכשיו הולך לגנוב מהבנק, ואני מבקש ממנו, תן לי הצלחה.

תלמידה: אבל איך באמת הופכים את הבקשה האגואיסטית הזאת לבקשה אמיתית לרוחניות?

למה זה לא אמיתי, אם זה אגואיסטי? אם אני מבקש מתוך הלב, זה אמיתי, ואחר כך זה ישתנה. דווקא הבורא אוהב את הרשעים כי הם פונים. רשע שהולך לגנוב ויודע שאם יתפסו אותו זה סוף החיים שלו, אז הוא פונה לבורא בכל זאת בתפילה אמיתית מתוך הרצון שלו. תנסי לפנות ככה.

על זה כתוב, אני לא אומר זה מעצמי. גם הדוגמאות האלה על הגניבה ועל כל הדברים הכול כתוב. מקובלים גדולים כתבו.

שאלה: אני רוצה להמשיך את הבירור לגבי התפילה. אני מרגישה שבאמת אין סיכוי שאני אתחבר פה עם החברות. כלום.

אבל מאיפה את יודעת שאין סיכוי? מלכתחילה את לא יכולה להגיד.

תלמידה: לא, אני מרגישה מתוך העבודה, אני שומעת אותך בשיעור ואני מבינה שאין. לא יכולה.

אם זה לב שבור אז כבר בסדר.

תלמידה: אז איך אני יודעת שזו תפילה? אני מרגישה ייאוש, אני מבינה שאני לא יכולה להגיע לזה אבל המילים לא יוצאות לי. לא יוצאת לי איזו תפילה, "בורא יקר, אני..."

לא. זה לא חשוב. זו הרגשה בפנים. זה לא שאת מחברת יפה. אני בכלל לא יודע לדבר יפה. מה את מדברת? לא זה העניין. תפילה זו צעקה שבלב. תפילה זו עבודה שבלב. זה לא מילים.

תלמידה: ומה עכשיו?

מה עכשיו? תנסי להתחבר עם החברות ולראות עד כמה שאת לא מסוגלת והן לא מסוגלות. תנסו את הצער הזה שאתן לא יכולות להתחבר להעלות לבורא, כי אתן רוצות להתחבר ולתת לו מקום שיהיה ביניכן. זה הבית, זה בית המקדש, שמחברים רצונות יחד ושם בורא יכול להאיר.

תלמידה: נשתדל.

כן. תשתדלו. בטוח שתצליחו. עכשיו זה הזמן.

שאלה: עומדות לפנינו הנשים עכשיו כמה משימות. אחת, לעזור לגברים להגיע לשיעורי הבוקר. שנייה, לעשות הכנה פנימית לכנס שמגיע וההפצה היומיומית שלנו. והשאלה היא איך אנחנו משלבות הכי נכון את כל הדברים האלה יחד?

אני בטוח שלכל אישה יש עוד אלף בעיות ודברים שהיא צריכה לסדר. בעל וילדים והבעל עוד יותר גרוע מהילדים, זה הכול ברור. אבל כרגיל, אישה מסוגלת לכול. מה שהבורא נותן לכן, אם היו לי כאלו תכונות הייתי צדיק גמור. באמת. אתן כל כך מסודרות, וכל כך רוצות, וכל כך אחראיות, וכל כך יכולות להחזיק את הבית ועם כל הדברים האלה, זה משהו. גבר מסוגל לזה? הוא נשאר כל החיים כמו ילד. ולכן מה שיש לכן זה משהו.

וגם בעבודה איזו הקלה יש לכן, הקלה. גברים צריכים לעבוד עשרים, שלושים שנה בחיבור ביניהם כדי להגיע למצב של "ויאנחו בני ישראל מהעבודה", שלא יכולים להתחבר. כי מתאים להם להתחבר, או באיזה בר, או בכדור רגל או במשהו. זה לפי הטבע של הילדים והם נשארים ילדים, עד שהם מרגישים שזהו, לא מסוגלים. ואישה, אם היא מתחילה היא תוך כמה שבועות יכולה להגיד זה עסק שאי אפשר להצליח בו, אני עוזבת. והיא צודקת, רק שכאן במקום הזה צריכים להספיק להגיד לה שזה שאת לא מצליחה זו ההצלה. שכאן דווקא זה מקום התפילה.

ואישה גם לתפילה יותר מחוברת. כי גבר הוא כמו תרנגול. איך אני אתפלל? איך אני אבקש? זה לא לפי הטבע שלו. והאישה כן מסוגלת. לפי הטבע שלה גם זה הולך. אני בתוך גבר מקנא בתכונות ובפרגון הזה שהבורא נתן לנשים. וזה שאתן בוכות כל הזמן, אני לא מבין למה.

אלא יש דבר אחד רע לאישה, שמה שגבר אומר לה היא לא שומעת. כמה אפשר לדבר על זה? תנסו.

קריין: ראשית, אתה דיברת על הפצה ואני רוצה לתת דוגמה. יש לנו כאן בנות מקבוצת אשקלון למשל שכל יום באות להפצה, ממש כל יום. ועוד הרבה נשים באמת נפלאות שאנחנו רואים אותן מגיעות ויש כמובן עוד מקום. אפשר לבוא כל יום להפצה, ממש כל יום.

ודבר שני, אני בטוח שכולן נרשמו כבר לכנס, אז בטוח שכל אחת גם לקחה איזשהו תפקיד בכנס ויודעת בדיוק מה היא הולכת לעשות שם. רק שני הדברים האלה, הן כבר מסודרות מהבחינה הזאת, ואני לא מדבר על פנימיות עכשיו רק על מעשים חיצוניים.

בעיניי זה צריך להיות כנס מאוד חזק כי אנחנו עשינו השנה כאלו הכנות שממש כולם כבר מבינים מה צריכים לעשות. נעשה.

תלמידה: חברות יקרות, אנחנו יכולנו לשבת פה עוד כמה שעות לפי איך שזה נראה.

אני מוכן.

תלמידה: אבל השיעור הסתיים. שוב תודה רבה לכל החברות בעולם, מרגישים אתכן. כמובן שכולן כבר נרשמו לכנס, ובכנס יש לנו דבר מאוד יקר, דבר שלא היה עד כה אף פעם, הולך לצאת ספר נשים, ספר מקורות לנשים, ספר מאוד יפה שהוא יקר ערך.

כל מה שאמרו מקובלים, כל מה שכתוב במקורות על תפקיד האישה, על שורש האישה, על הכוח שלנו הנשים ועוד הרבה יותר מזה, בספר שמעוצב בצורה יפהפייה. ממש בימים אלה הוא יורד לבית הדפוס. אז תיקנו הרבה לכן, לחברות, למכרות, למשפחה. זה יהיה דבר ממש מדהים. ונבקש מהרב משפט סיכום קצר.

בואו נעשה עבודה משותפת, תלחצו על הגברים בכל הכוח, תסבירו להם מה ששמעתן היום. אני לא אמרתי להם את זה בצורה כזאת, ממש, בצורה קצרה ומעשית. כי אתכן אני נפגש פעם בכמה חודשים, למרות שאני מרגיש שאחרי המסכים כולכן יושבות, עומדות, מקשיבות. אני שולח ד"ש גדול לכל הנשים בעולם, לכל נשות בני ברוך העולמי ומקווה שאנחנו נגלה קשר בינינו עוד ועוד גם בכנס שלנו וגם במשך עוד כנסים שמשך השנה נעשה בכל רחבי העולם. אז שכולם יהיו בריאים ונתכונן לכנס טוב.

תודה רבה.

(סוף השיעור)