שיעור 15.05.15 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

כתבי בעל הסולם, עמ' 799, הקדמה לתע"ס, אות קל"ג

"גם יש לדעת, שמה שאמרנו, שאין ענין הבחירה נוהג אלא בזמן הסתר הפנים, כנ"ל ד"ה "וצריכים", אין הכונה, שאחר שזכה להשגחה של גילוי פנים, אין לו עוד שום טורח ויגיעה, בעסק התורה והמצוות, אלא אדרבה, עיקר העבודה בתורה ומצוות כראוי, מתחילה אחר שזכה האדם לתשובה מאהבה, כי רק אז אפשר לו לעסוק בתורה ומצוות באהבה ויראה, כמצווה עלינו. "ולא איברי עלמא, אלא לצדיקי גמירי" (ברכות ס"א).

אלא הדבר דומה למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה, נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילים להיכלו. וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל."

(...)

"וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך. אמנם, נידחו בערמת השומרים החרוצים. ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל. אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר. ומי שהוא שהתקרב אל הפתח, הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא.

וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר. ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו.

וכמובן, שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו, שהסיתו והדיחו אותם ומררו את חייהם כמה ימים ושנים, בהלוך ושוב על הפתח, כי זכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה.

כן הוא הדבר בעבודת הצדיקים הגמורים, שהבחירה, הנוהגת בעת הסתר פנים, ודאי אינה נוהגת עוד, מעת שפתחו הפתח להשגת ההשגחה הגלויה, אמנם מתחילים בעיקר עבודתו ית', שמבחינת גילוי פנים, שאז מתחילים לפסוע על המדרגות הרבות, ש"בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", בסו"ה: "וצדיקים ילכו מחיל אל חיל". וכדרז"ל, ש"כל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו", אשר העבודות"..

שאלה: מה גורם לאותם השומרים לדחות את האדם ומה גורם להם לאפשר לו להמשיך לעלות?

זה טמון בתוך הרשימו. מחוץ לנו יש רק אור שלם, אין סוף הממלא את כל המציאות, שממש אין בו שום שינוי, כלום. כל מה שיש לנו, שומרים, עוזרים, שאחר כך מתעוררים כמזיקים, סטרא אחרא, כל מה שיש זה בתוך הרשימו של האדם. אתה רואה את הרשימו הזה כל פעם על הרקע של האור הלבן, כך אתה רואה את העולם. תלוי איך אתה רואה את זה מהמצב הקודם, איך הכנת את עצמך, בהתאם לזה אתה מפענח את התמונה הזאת.

תלמיד: לא הבנתי. מה קשורה ההכנה שעשיתי לצורה שאני רואה את התמונה?

איך אתה רואה את השומרים והשוטרים, כמפריעים לך או כעוזרים לך. או שאתה מברך את המצב הבא, למרות שהוא נראה לך קשה מאוד, או שאתה מקלל. הכול תלוי בהכנה. במה ההכנה?

תלמיד: בחיבור.

בסביבה.

תלמיד: הוא אומר פה על מידת הסבלנות, שזה מה שמחזיק את הגיבורים.

כן. זאת אומרת שאני לא מחליט שום דבר, אף פעם בחיים שלי, האם לצאת או לא לצאת, אלא אני ממשיך. נותר לי ממש צעד אחד כדי להגיע לפסגה, והם זרקו אותי לתחתית ההר, אני נמצא שם מרוסק, ואין לי שום תקווה להתרומם, אפילו לעשות צעד אחד קדימה, כלום. ואני בכל זאת מתכוון להמשיך ולהצדיק את הפעולות האלה, ושוב להיכנס לעלייה על ההר. מאיפה אני לוקח את זה?

תלמיד: מהסביבה.

מהסביבה. זה כל כך קומפקטי, איך שהכל נעשה. המקובלים כותבים אלפי מאמרים, כל מיני דברים, וזה בסך הכל אדם וסביבה.

תלמיד: אם כך, למה במשל הזה הוא לא מזכיר את הסביבה?

האם הם לא מזכירים את זה מספיק? דיברו פעם אחת וזהו, כל יתר הבירורים הם בתוך האדם.

תלמיד: למה העניין של הסביבה הוא דבר שקשה ואפילו בלתי אפשרי להיתפס במציאות של הפרט?

כי זה נגד הטבע שלנו.

תלמיד: למה סביבה זה נגד הטבע?

כי פעם היינו מחוברים וזה היה רוחניות, ועכשיו אנחנו מרוסקים, שבורים, וזו הגשמיות. ואני לא רוצה להתחבר, ההיפך, אני רוצה לשלוט על אחרים. או להיות לבד או לשלוט על אחרים, אחד מהשניים. זה כתוצאה מהשבירה. כל העולם התחיל מהשבירה. ממה אנחנו סופרים את כל העניינים האלה? מהאדם הראשון, מהשבירה שהוא גילה. ואחריו כל הצאצאים שלו, זאת אומרת אנחנו המקובלים, כולנו נמצאים בתיקון השבירה. הוא גילה ותיקן ראשון ואנחנו אחריו. לכן אנחנו נקראים "בני אדם", במידה שהולכים אחריו, מצטרפים לגישה שלו למציאות. ומי שלא, אז הם "כבהמות נדמו". ומהרוחניות כך רואים, יש שבעה מיליארד "בהמות" חוץ מכמה אלפים נניח שהם "בני אדם".

שאלה: נניח שראיתי שזרקו את החבר שלי מראש ההר, ועכשיו הוא מרוסק למטה.

נניח.

תלמיד: אני יכול לראות את זה בכלל?

לא.

תלמיד: למה לא?

למה כן? איך תראה אותו? אם הוא מגלה לך, אז כן. תלוי באילו מצבים אתם נמצאים. אם אתם כמו שעכשיו, אז זה לול של תינוקות, אתם בוכים וכולם שומעים זה את זה ורואים. אבל אם אתה נמצא ברוחניות, אז לא. אתה רואה עלי מתי אני בעלייה ומתי בירידה?המקובלים הגדולים הם עוד יותר נסתרים.

תלמיד: נניח בדרגת ה"לול", לקחו למישהו את המוצץ, הוא עכשיו בוכה ואני שומע אותו.

את החבר שלך?

תלמיד: כן, חבר שלי. מה אני יכול לעשות בשביל לעזור לו?

אתה צריך להבין שאם הוא נפל ולא יכול לקום, אז יש לו בעיה עם הסביבה, שהסביבה לא מסוגלת לעורר אותו. יכול להיות שגם הסביבה לא חזקה בהשפעתה עליו, וגם הוא לא דאג לסביבה קודם ולא קשר את עצמו בקשרים נכונים, טובים. אבל כל ההתקדמות תלויה רק בקשר בין אדם לסביבה. אין כאן שום דבר חוץ מזה.

קודם כל על זה לשים את כל תשומת הלב, כל העניין. ואדם בדרך כלל חושב על עצמו, "או, חסר לי עוד משהו. אולי עוד משהו לקרוא, אולי עוד משהו לעשות". לא, רק קשר עם הסביבה. ולזה אנחנו לא רוצים לשים לב.

תלמיד: אז אני צריך לבוא ולהזכיר לו על הסביבה ולהיות לו הסביבה הזו?

מה "תזכיר" לו? תתחיל לנדנד לו? קודם כל, צריכים כאן לדבר עם החברים כדי להעלות עוד יותר ועוד יותר את הקשר בינינו, שגם יכול להשפיע עליו. ואם לא, אז בעדינות לחשוב איך אנחנו מעוררים אותו. אבל צריכים לראות איזו התעוררות אנחנו נותנים לו, כדי לא לגנוב ממנו את הבחירה החופשית שלו. כך שברגע שאנחנו נותנים לו איזו תרופה קטנה, הוא בעצמו מתחיל להתעורר, להתאושש, להתחבר אלינו ולעלות.

תלמיד: זה נשמע כמו חכמה גדולה. מה זה לדעת לעורר אותו במידה שלא גונבים ממנו את היגיעה?

לשחק לפניו.

תלמיד: מה לשחק? גדלות, חשיבות?

כן, גדלות וחשיבות. עד כמה שהוא יתפעל מזה, יתפעל.

תלמיד: ומה זה לגנוב ממנו?

שתתחיל לספר לו על גדלות המטרה, ותגיד לו "לא, לא, לא", ו"נו, נו, נו". זאת אומרת, כל מיני צורות שלא יבואו מההתרשמות שלו. צריכים לראות את זה, צריכים להתייחס עם הלב. אני לא יכול להסביר, זה עניין שתלוי בלב.

שאלה: בעבודה כלפי העשיריה, מה אני משפיע להם? ואני אמור גם ליהנות מזה, אז ממה אני נהנה?

אתה מביא להם את הלב החם שלך, שאתה רוצה להיות מחובר איתם בלב ונפש. להגיע לרצון אחד, לכוונה אחת. כך שהגופים נשארים מחוץ לקשר, זה גופים, אבל הלב הוא ממש לב אחד לכולם. זה מה שאתה רוצה שיהיה, וזה מה שאתה מוסר להם. זה הכל.

תלמיד: מי הם בשבילי?

הם חלקי הנשמה שלך. הרצונות שבכל אחד מהם, אלה רצונות מהנשמה שלך.

תלמיד: וממה אני נהנה?

תלוי באיזה מצב. כעיקרון אתה נהנה מזה שיש לך הזדמנות לחבר את הנשמה, את הכלי, ולתת לבורא יכולת להתגלות ולשמוח מכם. מה רע?

שאלה: כמו שאמרת, הדאגה היא השורש שממנו אחרי זה הסביבה מאירה עליך וכך אפשר בעצם להתקדם. בכל המאמרים קראנו את זה.

למשל, דאגה שאני מפתח מתוך ההפצה. נניח שיש לי תפקיד קבוע בהפצה, וזה גורם לי לאט לאט לדאוג.

לא, זה לא שייך בכלל. הקבוצה לא שייכת להפצה ולא לכלום. אלה רק דברים חיצוניים שלא כל כך חשובים לנו באמת. החיבור בקבוצה, הגיבוש הקבוצה זה משהו שבלי הפצה או עם הפצה, לא חשוב איך, הוא הדבר ההכרחי, הראשון בחשיבותו, כי זה הכלי שבו מתגלה הרוחניות שלנו, זה הכלי שבו אנחנו מגלים את הבורא.

זה כמו שאתה מגלה את התמונה בפיתוח נגטיב. אני זוכר שהייתי קונה קצת ברום, קצת קאלי, הייתי עושה מיקס ואז הייתי מפתח את הסרט. אחר כך הייתה לי מכונה עם נייר מיוחד. אתה שם את הנייר הזה בתוך הנוזל, ואז אתה רואה לאט לאט איך שמגיעה תמונה. כך אנחנו צריכים לראות, איך בתוך הרצונות שלנו אנחנו מגלים אותו. והוא תוצאה מהחיבור בינינו, בכל פעם שהחיבור שלנו משתנה, אנחנו מכירים יותר את התכונות של הבורא, של המשפיע. הוא נעלם בעצמו, אלא מתראה לפי התכונות שלנו כל פעם יותר ויותר.

שאלה: דוגמה מאוד יפה אבל זה קרה בחושך, נכון?

מנורה אדומה.

תלמיד: מנורה אדומה הייתה. אפשר להמשיך את הדוגמה הזאת על חושך ומנורה אדומה, כדוגמה עלינו, על החיבור?

זה מה שקורה לנו. תלוי עד כמה שאנחנו מחוברים. בכל מקום רשימות מתעוררות בכל אחד ובכולם יחד, וכל פעם אנחנו מייצבים בינינו קשר אחר, לכן כל פעם הבורא מתגלה לנו אחר, אבל רק כלפינו, רק כלפי הסדר שלנו. אבל למשל בקבוצה אחרת, שגם היא עובדת נכון ומתחברת, שם תהיה צורה אחרת. עד שאנחנו מגיעים לכל מיני צורות, ואחר כך מגלים אותו בצורה האמיתית, השלמה. כך זה עובד. הכל תלוי אך ורק בחיבור בינינו.

אנחנו צריכים ממש להכניס את זה לראש, כמו דיסק. אבל קודם כל לדבר כל אחד עם השני. זה לא חשוב איך כל אחד ואחד משתפר, איך הוא גדל, החיבור בינינו זה היסוד, אותו המקום שבו מתגלה הבורא.

שאלה: יוצא שהכוונה שווה למחשבה. אם אני יושב בשיעור וחושב על חברים, על חיבור ועל הבורא, אז אני בכוונה. אבל בשמונה בבוקר מתחילה עבודה, אני למשל מתכנת, אז איך לחשוב על משהו אחר? אפשר להפריד בכלל בין שני אלה?

מה זה להפריד? כשאתה מתכנת ויש לך עבודה בתכנות, העבודה הזאת שכלית, נכון? ומה עם הרגש שלך?

תלמיד: אין רגש, אני חושב על העבודה בזמן העבודה.

חושב. ומרגיש?

תלמיד: לא חשבתי.

נניח חס ושלום יש לך תינוק חולה בבית, ואתה מתכנת בזמן העבודה, אין לך ברירה. מה קורה?

תלמיד: את זה אני מכיר, רק לא יודע איך להשיג דבר כזה בקשר עם החברים.

אבל אפשר, כן? זה בלב וזה במוח. תשתדל לחשוב על זה, איך אתה מייצב בלב את הקשר עם החברים. באף מקום אתה לא עובד עם הלב, עם הרצונות האלה, עם התכונות הללו שאתה צריך אותם לחיבור עם החברים, באף מקום בעולם הזה. זה לא יפריע לך לשום עסק.

תלמיד: איך ללמוד לעבוד עם הלב בזמן שאתה חושב על משהו אחר? איך להפעיל אותו במודע?

זו דווקא העבודה שלנו. אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו מתחלקים לזה ולזה. צריכים לעסוק בזה, ואז אתה תראה שזה אפשרי.

אנחנו רואים אפילו מהעולם שלנו שכך זה קורה. יש אנשים שיותר מסוגלים לזה, ויש פחות. יש כאלה שבגשמיות יותר מסוגלים לזה, שקרנים, שחקנים, פוליטיקאים, כל מיני כאלה, אנשי עסקים. ויש יותר פשוטים, יותר "שטוחים", שאצלם קשה להיות ערמומיים דו פרצופיים. אני נותן את זה כדוגמה גשמית, אבל כאן הדו פרצופיות היא אחרת.

אלו הכלים הרוחניים שאתה חי בהם יחד עם הכלים הגשמיים שבהם אתה עובד. אני אמרתי לא פעם, שצריך להיות בראש איזה מקום, נניח בצד האחורי של הראש, תתאר לעצמך שיש לך שם מקום, שבו אתה חושב כל הזמן רק על רוחניות, וביתר הראש אתה חושב על הגשמיות. תנסה כך לתאר לעצמך ותראה שזה אפשרי.

תלמיד: זה מפריע לעבוד, אי אפשר.

לא נכון. זה לא יפריע לעבוד. הכל תלוי באיזו רוח אני עובד. לא. לא יכול להיות שזה מפריע כי אלה כלים שונים.

תלמיד: האם אפשר להשפיע לפני זה על תשע השעות האלה של העבודה, להתכונן עם חברים? כי כבר שם אין שליטה, אתה כבר נכנס לזה.

זה לא נכון. זה תלוי איך אתה משתדל להזכיר לעצמך לחזור לצורה הנכונה. אפשר, תנסה. אל תגיד מראש.

שאלה: במהלך תשע השעות האלה של העבודה, הכוונה יכולה להיות על הפעולה ההכרחית שאני עושה עכשיו, או שהיא צריכה להיות על פעולות שאני אעשה עם חברים בהפצה אחרי זה?

הכוונה הזאת ממשיכה, הכוונה הזאת היא 24 שעות. זו כוונה על החיבור, על ההתכללות שלנו, על זה שאני מחזיק אותם והם מחזיקים אותי. כל הזמן דאגה על המקום שאנחנו מייצבים כדי לתת לבורא להתגלות.

שאלה: אם הבנתי נכון, יש פה איזה קסם כזה. החיבור הוא כאילו קבוע, הוא לא משתנה ולא משנה מה אנחנו עוברים?

הדאגה לחיבור כל הזמן קבועה. היא משתנה. אבל זה שאני כל הזמן נמצא בה, זה שאני כל הזמן מתכוון וכל הזמן דוחף אותה קדימה, זה קבוע.

תלמיד: אמרת שהחיבור הוא בעצם לא תלוי בכל הרשימות. לא משנה מה אנחנו עוברים, החיבור בינינו כל הזמן קיים.

כן. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. כי אנחנו הרבה, אלה בירידות, אלה בעליות, בסך הכל, אלה מוסיפים עביות ואלה מוסיפים כוונה.

תלמיד: אז מה זה אומר, אם יש לנו חיבור קבוע ולא משנה מה שאנחנו עוברים, אין בעיה.

"קבוע" זה נקרא חיבור קבוע, אבל לא העוצמה שלו ולא הצורה שלו.

שאלה: אנחנו פה מדברים על החיבור כל הזמן. שאני כל היום יושב בעבודה ואני צריך לדאוג לחיבור. האם אני צריך שתהיה לי דאגה לעשות לו נחת רוח ומתוך זה לסדר אחורה את החיבור, או לחשוב על איזה חיבור עם החברים ומתוך זה אחר כך לנסות.

"סוף מעשה במחשבה תחילה", אפשר גם כך וגם כך. אני לא רוצה להכתיב לך איך יותר נוח וטוב לך לעשות, זה תלוי במצבים שאדם עובר. אבל בעצם חייבת להיות עשיית נחת רוח לבורא, זו המטרה של הקיום שלנו ובכלל של ההוויה שלנו, ומתוך זה אנחנו עכשיו חושבים מה לעשות כדי להגיע לזה, לממש את זה. אבל "איפה נחת רוח לבורא", הכל מת, הכל יבש. אז כאן צריכה להיות כבר דעת הסביבה שנותנת לי חשיבות בזה. אמנם לאף אחד אין חשיבות לזה ולכולנו יחד אין, אם אנחנו מייצבים את זה, זה מכוון אותנו נכון.

תלמיד: יש איזו הרגשה בעשירייה שאני נמצא בה, וגם מעשיריות אחרות של התעוררות, של תנופה, של יציאה יותר ויותר כלפי החברים, של דאגה אמיתית שמתפתחת אליהם, של להחזיק את התבנית הזאת של העשר בצורה הרבה יותר נוכחת במהלך היום. ויש איזו דרישה להרגיש את הדבר המשותף הזה, שאני אהפוך להיות העשירייה. מה השלב הבא עכשיו שאנחנו צריכים להתעמק בו. כאילו שהגענו למבוי סתום לאיזו תקרת זכוכית של עבודה פנימית, ולא בדיוק יודעים מה לעשות שם.

בעשירייה?

תלמיד: כן.

אתם כבר יכולים לקרוא לעצמכם "עשירייה"?

תלמיד: לא, עוד לא.

אז מה אתה שואל מה העבודה הזאת הלאה, מה לעשות איתה הלאה? אתם לא עשיתם לפני "הלאה".

תלמיד: מרגישים יותר ויותר חיבור, יותר ויותר יציאה לחברים, יותר דאגה, יותר התכללות, יותר מאמץ, המשחק מאוד משפיע.

אתם משתדלים להרגיש את כולכם ששם אתם נעלמים ומרגישים אחד, את המושג "אחד"?

תלמיד: משתדלים.

אתה לא עונה לי. אתם מגיעים להיות כ"לב אחד"? אתם ממש מתפוצצים שזה יקרה? אתם מפעילים את הרגש בצורה כזאת שנקראת "תפילה"? אתם ממש דואגים שזה יקרה לכם, אתם מעבדים את הנתונים האלה בצורה של מה זה נקרא להיות כ"לב אחד", מה אנחנו צריכים בשביל זה, האם אנחנו מסוגלים להגיע לזה או לא מסוגלים? אולי אנחנו כן מגלים איזה חיבור בינינו, אבל אולי זה צורת פרעה. אנחנו לא הרגשנו שברחנו ממצרים בדרך, איך פתאום אנחנו יכולים להתחבר בינינו? כאן זה משהו שדורש בדיקה.

תלמיד: איפה לעשות את הבירורים האלה? באיזו מסגרת?

ביניכם.

תלמיד: פנימית? מה במחשבה או מה?

"הכול במחשבה יתבררו".

תלמיד: אז איך זה משותף?

אם כולם דואגים לבירורים האלו, אז זה נקרא משותף. אתם צריכים להיכנס לזה ולראות עד כמה שהחיבור ביניכם הוא חיבור באמת שמחבר אתכם מחוצה לאגו של כל אחד יחד במרכז הקבוצה. אני לא יודע אילו מילים להוסיף.

תלמיד: היו רגעים כאלה שהגענו לתחושת חיבור מאוד חזקה, היו אלה רגעים שבדרך כלל נבעו מאיזו התכנסות שלנו אחרי המסגרת, פעם בשבוע נניח. שם עם פתיחת לבבות יושבים שעה וחצי שעתיים ושרים ומתחברים, ואז מגיעים להרגשה מאוד חזקה. אבל איך עושים את זה במהלך השבוע בצורה יומיומית בכל רגע.

לא צריכים לעשות את זה. אני לא חושב שזה חיבור ממש נכון שאתם עושים.

תלמיד: אני מדבר על ההרגשה. גם ההרגשה לא נכונה?

לא יודע. אבל לא שצריכים דווקא לזה להתכוון. צריכים באמת להשקיע בזה כמה דקות לפני השיעור. אם הייתם באים רבע שעה לפני השיעור ובאמת משקיעים את עצמכם בלהתחבר, עשירייה, לא חשוב כמה, אבל כל אחד עם הקבוצה הקטנה שלו, אז הייתם משיגים אחר כך על ידי הלימוד את המאור המחזיר למוטב. כך אתם לא מתחברים לפני השיעור אלא ככה ככה, וגם המאור משפיע ככה ככה. אני לא חושב שצריכים בשביל זה לשבת בסעודות שעה, שעה וחצי וכולי. לא. צריכים להשתמש במה שיש לנו בשיעור.

השיעור זה המקום שבו מופיע המאור והוא לא חודר אליכם, כי הוא נתקע בזה שכל אחד מנותק מהשני. אין הכנה נכונה לשיעור. וגם בזמן השיעור, לא עושים הכנה בחלק מהשיעור הראשון, אלא כבר מתחילים להיכנס לתוך השיעור עם השכל. לא הכנו את הרגש לפני זה לראות האם אנחנו כן מחוברים בלב, האם יש לנו הרגשה משותפת. איפה אני בין כולם וכולם בי. אנחנו צריכים להבין שרק מרכז החיבור בינינו הוא אותו הכלי הרוחני, אותה נקודה הרוחנית. והיא לא נמצאת בינינו, היא נעלמת.

שאלה: אם אני רואה שלחברה יש הפרעה ש"הפוסל במומו פוסל" אחד לאחד במאה אחוז, איך אני יכולה להראות לה את זה או לתת לה להרגיש את זה או להבין את זה?

החברה שלך פוסלת את הסביבה?

תלמידה: או חברה אחרת.

או את החברה האחרת, במה את יכולה לעזור?

תלמידה: אני רואה שהיא פוסלת אותה, מה שהיא לא אוהבת בשניה זה מה שיש בה, ממש אחד לאחד. אפשר לתת לה להרגיש?

לתת דוגמא. דוגמא יפה טובה, בלי להגיד לה שום דבר. רק דוגמא. שאת מתייחסת אחרת, בצורה רכה.

שאלה: אמרת שצריך להיות כל הזמן בדאגה, כמו לילד.

בדאגה לחיבור שבינינו.

תלמידה: דאגה לילד זה דבר מאוד קשה. אדם לא יכול לשאת הרגשה כזאת כל היום.

את יכולה להיפטר מדאגה לילד אם הוא חס ושלום חולה?

תלמידה: לא. אבל כך להיות כל החיים, אפשר למות מזה. איך אפשר כל הזמן להיות בהרגשה כזאת?

בכל זאת יש אנשים שבאמת נמצאים בזה כל החיים.

תלמידה: זו דאגה של פחד, של חרדה?

זה לא בצורה כזאת. נכון שמתרגלים, אבל חיים עם זה כל הזמן. אצלנו זה לא כך, אצלנו חייבת להיות דאגה קבועה פחות או יותר, היא כל פעם משתנה, באופנים שונים, כי אנחנו עוברים מצבים. אבל הדאגה הזאת זה יראה. אחר כך זה הופך להיות יראה.

תלמידה: יש בה איזה טעם מתוק שעוזר? יש רתיעה מלרצות להיות במקום כזה כל הזמן, להיות בחרדה ודאגה.

תלוי איזו חרדה ודאגה. בלי חרדה ודאגה, גם לא קיימת אהבה. שום הרגשה חיובית לא קיימת ללא הרגשה שלילית כנגדה, אין דבר כזה במציאות. או שזה בהמי כזה, שעוד מעט עובר וזהו. אבל גם ביסודו בשום דבר אין משהו חיובי ללא שלילי. חייבת להיות "עזר כנגדו".

תלמידה: זאת אומרת, צריך לא לפחד מלהיות במקום הזה של הדאגה כל הזמן?

זאת דאגה מתוקה. אני על ידה דואג להרכיב יותר ויותר את הכלי שבו מתגלה הבורא. אני דואג שיהיה לו מקום להתגלות יותר חזק, יותר גדול עד האינסוף. איך אני יכול בלי דאגה לחיות, אם אני לא דואג לזה. כל הקיום שלי זה דאגה, למה אני דואג, לפי זה אני קובע את המדרגה שלי. הרצון קובע איפה אני נמצא. הרעידה שבתוך הרצון נקראת "דאגה". למה הרצון דואג, לאיזה מילוי הוא מצפה.

שאלה: איזה אפקט יכול להיות לחיבור של פגישה אחת לשבוע, נניח אנחנו בקבוצה הצעירה? האם יכול להיות איזה אפקט מפגישה אחת, אפילו שדואגים כל השבוע לזה?

אפילו שלא דואגים כל השבוע לזה, בכל זאת ודאי שיש אפקט. בטוח יש תוצאה מזה, וצריכים רק לדעת איך לעשות את הפגישה מועילה. כן, יש. פעם בשבוע זה גם טוב.

מוסיפים לנו רצון לקבל שהוא נגד החיבור, ואנחנו, למרות הלחץ שיש לנו נגד החיבור, עושים חיבור. זה נקרא שעולים למדרגה הבאה. וכך עולים יותר ויותר. רק בגשמיות זה לא כמו שברוחניות. לדוגמה, אני עכשיו צריך לעלות לחדר שלי, אז אני עולה במדרגות. נניח שיש כאן שמונה עשרה מדרגות, אז אני עולה מדרגה, מדרגה. ברוחניות לא. עלית, נופל, עלית, נופל, עוד עלית, עוד יותר נופל.

שאלה: אמרת שפגישה צריכה להיות פגישה נכונה. מה זה פגישה נכונה, מה צריך להיות שם?

פגישה נכונה זה שבמשך שבוע ימים אני אוגר בתוכי רצונות, תשוקות, תקוות לאותה הפגישה, ואני בא לפגישה הזאת עם הרצון, עם לב פתוח, עם ציפייה, ואני רואה שגם אחרים כך, ואז אנחנו מתחברים. זה יותר טוב מאשר שכל יום היינו באים בצורה שטחית.

תלמיד: והמבנה של אותה פגישה?

המבנה של אותה פגישה הוא לא חשוב, העיקר שבאנו כדי למצוא את החיבור בינינו. ואחר כך להשתדל להחזיק כל השבוע אותו החיבור, ומתוכו, כשאנחנו רוצים להחזיק אותו באותה הרמה, האגו שלנו כל הזמן עובד ועוזר לנו ליפול מאותה הרמה שהשגנו, בזה אנחנו מפתחים בנו רצון לדרגה יותר גבוהה. דרגה יותר גבוהה זה בעצם אותו חיבור על פני האגו הגובר.

(סוף השיעור)