שיעור בוקר 23.10.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "העבודה בדעת ובלמעלה מהדעת"

הנושא הזה הוא נושא חשוב מאוד, הייתי אומר שהוא היסוד לכל העבודה הרוחנית. אנחנו נצטרך ללמוד אותו לאורך הזמן, לפתח אותו ממש לאורך כל ההתפתחות שלנו גם בדעת וגם למעלה מהדעת, כמו שזה נשמע "למעלה מהדעת" שצריכים דעת ולמעלה ממנה. אלה שתי נקודות מנוגדות, הפוכות, תומכות, משתלבות יחד ונפרדות וכל הזמן כך הן מחזיקות זו את זו.

אי אפשר לבנות רוחניות בלי גשמיות וההיפך, ודאי שגשמיות נובעת מרוחניות, רק אנחנו לא כל כך רואים את השורשים, וגם על הרוחניות אנחנו לא יודעים כל עוד לא מגלים שהיא נבנית מתוך הגשמיות, ושלמעלה מהדעת אפשר לעלות רק מתוך הדעת. איך עושים זאת? זו השאלה. אנחנו צריכים ללמוד קודם כל לקרוא. אנחנו כבר נמצאים בפתח ומי שישמע, ישמע.

קריין: קטע מספר 2 מתוך כתבי רב"ש כרך ב', מאמר "מהו שהסולם הוא באלכסון, בעבודה".

"כתוב "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". פירוש, שהסולם, שע"י עולים למעלה להיכל המלך, יש שם שני קצוות:

א. "סולם מוצב ארצה", שהוא בחינת קו שמאל, הנקרא "ארצה", שהאדם צריך לראות, איך שהוא מונח בארציות, שהוא משוקע באהבה עצמית, שהיא בחינת "שמאל דוחה". אז יש מקום להתפלל מעומק הלב, שאז האדם מסתכל בתוך הדעת שלו, איך שהוא לא יכול לעשות משהו לתועלת ה', ורק הקב"ה יכול להוציא אותו משליטת הרע שבו. ועל זה נאמר "אלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".

ב. זה שכתוב "וראשו מגיע השמימה". והקצה השני שבסולם הוא, "הוא בשמימה", כאילו שיש לו שלימות גמורה, מטעם שהוא שמח בחלקו, בזה שיש לו קצת נגיעה בעבודת ה'. והוא מרגיש עצמו בזה למאושר, כי זוהי זכיה גדולה, שזכה לשמש את המלך, ולדבר עמו, אפילו רגע אחד ביום, מספיק לו, שיהיה לו מצב רוח מרומם. ועל זה הוא מודה ומשבח את המלך."

(רב"ש - ב'. מאמר 10 "מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה" 1989)

עכשיו השאלה היא, האם אנחנו נמצאים בשני הקצוות הללו באמצע, ביניהם, באיזה שילוב ביניהם לפי בחירתנו, במאמץ שלנו, או שאנחנו נזרקים לקצה אחד או לקצה השני? לפעמים אנחנו נמצאים עם איזו רוח, [במצב] רוחני, חשיבות הרוחניות היא שאנחנו אז לפי זה יכולים להחליט וכך להתייחס לחיים שלנו, ללימוד, לכל מה שיש. ולפעמים אנחנו שקועים ברצון לקבל שלנו, בחיים הגשמיים שלנו ולא רואים ולא יכולים להעריך שום דבר למעלה מהם.

מה אנחנו עושים? אנחנו רואים שלפי מה שחכמת הקבלה אומרת, שלמרות שאנחנו נמצאים בשני המצבים הללו, אנחנו צריכים לשלוט בהם, זאת אומרת אני יכול להיות בירידה גדולה מאוד ויחד עם זה אני צריך לארגן לעצמי גם תמיכה חיצונה ופנימית כדי שהירידה הזאת לא תשלוט עלי, זאת אומרת שאני בכל זאת נמצא בשליטת עלייה מסוימת.

וכאן השאלה, האם בזה אני לא יורד כמו שצריך לעומק שניתן לי לרדת, כדי לעלות אחר כך עוד יותר גבוה, וההיפך, כשאני מגיע לעלייה, לא אאבד קשר עם המציאות הריאלית, ושאני בהתאם לזה בכל זאת אשאר עם הרגליים על הקרקע?

מה שכן, אנחנו צריכים קודם כל ללמוד איך אנחנו שולטים בשני הקצוות הללו, ולהיות גם בקצה אחד וגם בקצה השני ובכל זאת להיות במצב שלא עוזבים את ההגה או את המושכות, אלא אנחנו נמצאים גם למעלה, גם למטה וגם באמצע ביניהם, אנחנו נמצאים בכל זאת בהכרה, בהבנה, בשליטה וכתוצאה מזה גם בהסכמה למה שקורה איתנו.

אמנם יש לנו כאן את כוח האמונה, כוח ההשפעה שאנחנו רוכשים בעלייה, אנחנו צריכים גם לבדוק עד כמה הכוח הזה נמצא למעלה מכוח הידיעה, הדעת, וששני הקצוות הללו הם אמנם כביכול מבטלים זה את זה, אבל אנחנו צריכים לשלב אותם במושג שנקרא "אמונה למעלה מהדעת". צריכים להרגיש את המושג הזה, זה לא פשוט. כל עוד הוא לא מתיישב בלב, אי אפשר לדעת על מה מדובר.

סדנה

איך אנחנו יכולים לשלב בין שני הקצוות הללו, שלא מתנתקים מהאחד כשנמצאים בקצה השני? תנו עצה זה לזה.

*

קריין: קטע מספר 3 מתוך כתבי רב"ש כרך ב', מאמר "מהו כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה".

"יש לאדם לצייר לעצמו, אפילו בזמן שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהאדם חושב אז, אילו ה' היה מאיר לו התעוררות גדולה, כמו שהוא היה מרגיש איזה פעם בזמן עליה, בטח שהיה מוכן לעבוד עבודת הקודש, מה שאין כן עכשיו, שאינו מרגיש שום דבר, איך הוא יכול לרמאות עצמו שיש לו שלימות, אז עליו להאמין באמונת חכמים, מה שהם אמרו לנו, שהאדם צריך לצייר לעצמו כאילו כבר זכה להרגיש את מציאות ה' בכל אבריו, ואיך הוא היה אז מודה ומשבח לה', כמו כן הוא צריך עכשיו להיות מודה ומשבח לה', כאילו זכה כבר לשלימות האמיתי."

(רב"ש - ב'. מאמר 17 "מהו, כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה" 1991)

בכל הזמנים שלנו זה כך. אנחנו צריכים להחזיק את עצמנו. זה לא נקרא עדיין "למעלה מהדעת", אבל בכל זאת צריכים להחזיק את עצמנו בצורה האמיתית. מה קורה? מה עכשיו מדבר בנו, או שזה איזה יצר טוב אם אפשר להגיד, או שזה יצר הרע? מה שולט? בשביל מה שולט? איך אנחנו צריכים להגיב? לראות את עצמנו מהצד, אף פעם לא להיות יחד עם ההרגשה, אלא לבקר אותה עם הדעת ואם אנחנו מבקרים את ההרגשה עם הדעת, זה בסך הכול לא אמונה למעלה מהדעת, זאת פסיכולוגיה, אבל בכל זאת הגישה הזאת, לפחות כדי להגיע לאמונה למעלה מהדעת, צריכה להיות קודם.

לכן כדי לא להיות שקוע בתוך הרגש והשכל הנוכחי, אלא לראות את המצב מנקודה אחרת, יש לי דעת החכמים, דעת הקבוצה, מה שכותבים לי בעל הסולם ורב"ש, מה שאנחנו לומדים בקבוצה, שאני חייב להיות תמיד דבוק במה שהם אומרים, ומתוך מה שאני מבין שכתוב שם, לבקר כל פעם מצבים שאני עובר.

ואז, ורק אז להרגיש עד כמה אני נמצא בתוך הרצון לקבל שלי ומטביעים אותי יותר ויותר כל פעם, ובצורה כזאת שאני לא מודע לזה ורק כשיש לי שתי נקודות, מתוך שתי הנקודות הללו שאני נמצא בהן, אני יכול להחליט איפה אני נמצא, עם מה אני הולך, איך אני מחליט, ואז זאת תהיה לפחות החלטה נכונה, נכונה לפי ההחלטה ולא לפי האמת אבל בכל זאת כך צריכים לעשות.

לכן כשאנחנו נמצאים במצב אחד וזה בדרך כלל מצב של "אני הכבדתי את ליבו", אנחנו צריכים יחד עם זה לדעת מה כנגד זה ורק אז להרשות לעצמנו להמשיך לחשוב הלאה, כתוצאה מהמצב שאנחנו עושים. מה אנחנו חושבים? איך אנחנו מתייחסים לחיים? זה הכרחי ועדיין לא כל כך קיים.

איך אנחנו מעמידים את עצמנו איכשהו כדי לראות את האמת?

*

קריין: קטע מספר 4 מתוך כתבי רב"ש ב', "מהו להזהיר גדולים על קטנים" בעבודה".

"בזמן שהאדם עוסק באמונת ה', שהאדם צריך לתת זמן מסוים, ולצייר לעצמו, איך האדם היה מרגיש אז, בזמן שהיה זוכה לקרבת ה', והיה רואה בעיניו את הטוב ועונג הנמשך לו ולכל הנבראים, איך האדם היה אז נמצא במצב רוח מרומם. ואיך שהוא היה שש ושמח. והציור הזה הוא צריך המשך, שגם האמונה שלו תהיה כדוגמת ידיעה וראיה. כלומר, ששיעור האמונה צריך להיות כדוגמת ראיה וידיעה. וזוהי עבודה גדולה, היות שזוהי דרך של אמת. וזהו כמו שכתוב "אמת ואמונה", שפירושו, שאמונה שלו תהיה על דרך האמת, הוא דוקא כעין ציור הזה, שהוא צריך להאמין בשיעור גדלות האמונה, כאילו היה רואה את זה, שהוא מאמין בעיניו. היינו באותו שיעור התפעלות, שהיה לו בזמן שהוא היה רואה, כך צריך לקבל התפעלות, בזמן שהוא לא רואה, רק שמאמין שכך הוא. לכן נקרא זה "אמונה בדרך אמת". היינו, שהאמונה שלו היא באמת אמונה כאילו היה זה ידיעה. וזה נקרא "אמונה של אמת", כמו שכתוב "אמת ואמונה"."

(רב"ש - ב'. מאמר 28 "מהו "להזהיר גדולים על קטנים" בעבודה" 1990)

ודאי שזה לא מגיע מתוך המאמצים של האדם, אלא כתוצאה מהמאמצים של האדם זה מגיע מלמעלה בבחינת כוח, אנחנו קוראים לו "כוח האור", כי אז האדם מסוגל להיות למעלה ממה שקודם חשב והרגיש בתוך הכלים דקבלה שלו, ועכשיו הוא מחליט לפי הכלים דהשפעה שלו. זאת אומרת, זו החלטה מהצד השני. מה מהצד השני? לפי חשיבות אחרת, עד כמה שנותנים לו כוחות של אמונה כך הוא נמצא. כמו שפעם לפני זה היה בכוח הקבלה, עכשיו הוא נמצא בכוח ההשפעה. וודאי שאין לו אפשרות מזה שנמצא בכוח הקבלה לעלות בעצמו לכוח השפעה, ושנמצא בכוח השפעה לרדת בעצמו לכוח הקבלה.

במה אנחנו יכולים לסייע לעצמנו להיות בכוח ההשפעה שישלוט בנו? במה אנחנו קובעים שכוח השפעה ישלוט בנו? במה אנחנו מעלים את הקדוש ברוך הוא שיהיה כמלך עלינו?

*

כוח ההשפעה הזה נמצא בתוך קבוצה. הוא טמון בה, אנחנו לא מגלים אותו, לא יכולים לגלות, זה לא חשוב, אבל הוא נמצא בתוך קבוצה. "אין עוד מלבדו", אנחנו נמצאים בחיבור, למרות שלא מגלים אותו, החיבור הזה נסתר מאיתנו ובתוך החיבור הזה הבורא מחזיק את החיבור וממלא אותו. איך אנחנו משיגים את הכוח הזה?

*

אני יכול לקבל את הכוח המשותף שיש בקבוצה רק בתנאי שאני משתתף איתם יחד בעבודות משותפות. האם יש לי אפשרות כזאת ואת הכוונה הנכונה להשתתף, כי אז יש לי סיכוי לקבל את כוח ההשפעה הטמון בקבוצה, כי "בתוך עמי אנוכי יושבת". ואם אני לא עושה את זה, אם אני לא נכלל בתוך פעולות הקבוצה, אין לי אפשרות להתקרב לכוח הזה של הבורא, להוציא את זה מתוך הקשר בינינו, אני אפילו לא מגלה קשר.

חייבת להיות פעולה משותפת ואני משתדל לאתר אותה ואך ורק כשאני כך מגיע ונכלל בה, אז יש לי מגע כלשהו עם אותו כוח השורה בקבוצה שזה הבורא "בטמירו", זאת אומרת בהסתרה, אבל בכל זאת בנטייה אליו אני נמצא. אני צריך להיות מודע לְמה שאני מחפש, בשביל מה אני נכלל בתוך פעולות הקבוצה. לכן אם יש פעולת הפצה משותפת, אני לא חושב על שום דבר אחר, אלא על הרווח הרוחני שאני יכול להוציא מזה.

קריין: קטע מספר 5 מתוך "כתבי רב"ש", כרך ג', מאמר "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם".

"האדם צריך לעסוק בתורה הן ביום והן בלילה, ולילה ויום צריכים להיות שוים אצלו, כמובא בזהר הקדוש (ריש בשלח). היינו שמצב השלימות שנקרא "יום", ומצב הבלתי שלימות הנקרא "לילה", צריכים להיות בשוה, היינו אם כוונתו לשם שמים, אז הוא מסכים שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם הקדוש ברוך הוא רוצה שהוא ישאר במצב הבלתי שלימות, הוא גם כן מסכים. והסכמה מתבטאת בזה שהוא מקיים את עבודתו כאילו היה זוכה להשלימות, זה נקרא מסכים, היינו שהיום והלילה שוים אצלו. מה שאין כן אם יש הבדל, אז בשיעור ההבדל יש פירוד, ועל פירוד הזה כבר יש אחיזה להחיצונים. לכן אם האדם מרגיש שיש אצלו הבדל, אז הוא צריך לעשות תפילה שה' יעזור לו, שלא יהיה הבדל אצלו, ואז הוא יזכה לשלימות."

(רב"ש - ג'. מאמר 300 "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם")

אבל אפילו שהוא מבקש שה' יעזור לו להיות למעלה מחוסר שלמות, הוא מרגיש את חוסר השלמות, הוא לא מתנתק ממנו, הוא לא נופל להרגשה אחת ועוזב את ההרגשה השנייה, אלא הוא נמצא ממש בשני המצבים האלה יחד. בזה הוא משתדל לשמור על עצמו להיות למעלה גם מזה וגם מזה. הוא לא חייב להתכלל במצב הטוב ולאבד את עצמו, כמו שמהמצב הרע הוא חייב לעלות. אלא כל מה שקורה לו באותו רגע, הוא מתעלה מעל זה ל"דעת" ואחר כך ל"אמונה למעלה מהדעת". זאת אומרת להשתדל להיות קודם כל בתפיסת המציאות שלא תלויה במצבים שהוא עובר בהרגשתו.

המשך הסדנה

איך אנחנו מגיעים למצב שלא חשוב לי להיות ביום או בלילה, אלא העיקר עבורי הוא במה שאני דבוק? במה אני אוחז שיום ולילה לא משפיעים עליי?

*

קריין: קטע מספר 6 מתוך כתבי רב"ש - ב'. "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה".

"העבודה למעלה מהדעת צריכה להיות כניעה ללא תנאי, כלומר שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת למעלה מהדעת. שהאדם צריך לומר "אני רוצה להיות עובד ה', אפילו שאין לי שום מושג בעבודה, ואין לי שום טעם בעבודה, ומכל מקום אני מוכן לעבוד בכל כוחי, כאילו שהיתה לי השגה והרגשה וטעם בעבודה, ואני מוכן לעבוד ללא שום תנאי". ואז האדם יכול ללכת קדימה, ואין לו אז שום מקום, שיוכל ליפול ממצבו, מטעם שהוא מקבל על עצמו לעבוד אפילו כשהוא מונח ממש בארץ, היינו שאי אפשר להיות למטה מבארץ. וזהו כמו שכתוב (קהלת א') "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת"."

(רב"ש - ב'. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

מתי אדם יכול להמשיך בעבודה שלו? אם הוא בצבא נניח, מחייבים אותו, אפשר לתת לו משכורת טובה שמחייבת אותו, מכות המחייבות אותו, שכנוע על ידי חברה, סביבה שמחייבת אותו. זאת אומרת יש הרבה אמצעים כדי לחייב את האדם לעבודה, אמצעים שמשנים לו חשיבות למטרת העבודה, ואמצעים שמשנים לו יחס לעבודה עצמה. נניח מקבל ייסורים, מכות, יש לו יחס אחר לעבודה, הוא מתחיל להעריך את העבודה, כי כשיעבוד הוא לא יקבל מכות. יכול להיות שתמורת הסבל שלו שהוא סובל עכשיו בעבודה שלו, הוא יקבל בסוף תשלום טוב, עולם הבא, לא חשוב מה.

אבל כאן אנחנו מדברים על משהו מיוחד. רב"ש כותב "העבודה למעלה מהדעת צריכה להיות כניעה ללא תנאי,". את זה אני כבר לא מבין, מה זה "ללא תנאי". שיהיה לי טוב בסוף, או בסוף החודש, או בסוף היום, או אפילו אחרי כל פעולה ופעולה שאני עושה, אני מקבל שכר, את זה אני מבין. אם אני לא אקבל מכות, או מיד אחרי שאני לא עושה פעולה, או בסוף היום לא עשיתי, או בסוף החיים לא הצלחתי, גם את זה אני מבין. זאת אומרת "עונש" או "שכר", אני מבין, אבל מה זה "ללא תנאי"?

קריין: שוב קטע מספר 6.

"העבודה למעלה מהדעת צריכה להיות כניעה ללא תנאי, כלומר שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת למעלה מהדעת. שהאדם צריך לומר "אני רוצה להיות עובד ה', אפילו שאין לי שום מושג בעבודה, ואין לי שום טעם בעבודה, ומכל מקום אני מוכן לעבוד בכל כוחי, כאילו שהיתה לי השגה והרגשה וטעם בעבודה, ואני מוכן לעבוד ללא שום תנאי". ואז האדם יכול ללכת קדימה, ואין לו אז שום מקום, שיוכל ליפול ממצבו, מטעם שהוא מקבל על עצמו לעבוד אפילו כשהוא מונח ממש בארץ, היינו שאי אפשר להיות למטה מבארץ. וזהו כמו שכתוב (קהלת א') "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת"."

(רב"ש - ב'. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

מכאן אולי ניתן קצת להבין מה עושים איתנו, דרך איזה מצבים אנחנו צריכים לעבור. כי בריחה מעונש, אנחנו רואים בעולם, כולם בורחים מעונש כבריחה משדה קרב, ממשרפה, מדליקה. כולם רצים לקבל שכר, כל אחד לפי טעמו. אבל את ה"כניעה ללא תנאי" אף אחד לא רוצה, זה לא מובן. עם מה אעבוד, עם איזה כלים? עם כלים דקבלה, לא, עם כלים דהשפעה, לא. עם מה כן?

וכאן אנחנו צריכים להבין ש"כניעה ללא תנאי" אלה ערכים חדשים, שיקול מחדש בכלים שלא היו לי קודם. איך אדם ריאלי שיש לו כוחות, שכל, רגש, נמצא ב"כניעה ללא תנאי"? זאת אומרת כנראה שכל הכלים שלו גדולים וגדלים, וברצון ובשכל שלו המוגבר הוא עושה חשבון ורוצה להיות למעלה מהחשבון. איך נעשה את זה?

איך נעשה חשבון גם בתוך הדעת וגם כאילו למעלה מהדעת, גם מטעם השפעה וגם מטעם קבלה, לא חשוב איך, ואחר כך עוד למעלה מזה נעלה ללא שום קשר לחשבון הזה?

להתעמק בשאלה הזאת כמה שאפשר. בזה אנחנו מפתחים כלי חדש. אפילו מי שלא מבין, לא יודע, לא מרגיש, שיתעמק, שיעשה מאמץ. לא לחכות שחבר ידבר. אני כאילו מדבר יחד עימו.

*

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-10-23_lesson_emuna-lemala-mehadaat_n1_p1_XtTBMVo5