מאמר 20 – משנת 1985

"בא אל פרעה" - א'

("שלבי הסולם" כרך ב' - שמות, פרשת בא, עמוד 76)

שיעור בוקר 05.04.2026 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 25.04.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/dCD1ngOn?mediaType=video&shareLang=he&c=Pqh1Lq7U

""בא אל פרעה". וקשה, הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. ומתרץ הזהר (בא דף י"א ובהסולם אות ל"ו) "אלא שהכניס אותו את משה, חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, כיון שראה הקב"ה שמשה ירא, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה, ולא אחר, כמו שאתה אומר, אני ה', שדרשו, אני ולא שליח. נמצא שבא יהיה פירוש היינו, שנינו ביחד".

ולפרש את זה בעבודת ה', אז קודם כל צריכים לדעת, מהי הדרישה שלנו עבור זה שאנו עוסקים בתורה ומצות. זאת אומרת, איזו תמורה אנו דורשים עבור זה. והתמורה צריכה להיות ברורה, בכדי שנבין, שכדאי לנו לוותר על תענוגי הגוף, אם אנו מבינים, שזה הוא מפריע לנו להגיע להמטרה, שהיא התמורה שלנו, שעל ידי התעסקותנו בתורה ומצות, נקבל את המטרה הנשגבה זו, שהמטרה היא תמורה עבור ויתור על תענוגים גשמיים.

לכן צריכים לדעת, כי עיקר השכר שאנו רוצים עבור קיום תורה ומצות, הוא דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה, שהוא בחינת "ולדבקה בו", כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ז) "ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין". כי זה הכלי שיכולים לקבל את מטרת הבריאה, שהיא נקראת להטיב לנבראיו, שהיא נקראת בשם "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה", כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף ס"ד).

וידוע, כי עיקר העבודה הוא בעשיית הכלי. מה שאם כן המילוי, שהוא השפע הנשפע להכלי, הוא בא מצד העליון, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובטח מצדו אין שום מניע שיפריע מלתת לנו. וכל החסרונות שאנו מרגישים, הם מסיבה שאין לנו כלים לקבל את השפע, כי הכלים שלנו באים מצד השבירה, כי מסיבת שבירת הכלים שהיתה בעולם הנקודים, יוצאו הקליפות, שהן בחינת לקבל בעמ"נ לקבל, שפירושו של "שבירה" ברוחניות הוא, כדוגמת שבירת כלי בגשמיות, כמו שכלי הגשמי, אם הוא שבור ואתה נותן בתוכו איזה משקה, אז המשקה יוצא לחוץ, כמו כן ברוחניות, אם נכנס בהכלי מחשבה של רצון לקבל לעצמו, אז השפע יוצא לחיצוניים, היינו לחוץ מהקדושה.

"קדושה" נקראת "לשם שמים" וחוץ מלשם שמים נקרא "סטרא אחרא", שהוא צד השני של הקדושה. לכן אומרים, שהקדושה נקראת "להשפיע" וטומאה נקראת "לקבל". ומשום זה, שאנו נולדנו אחרי השבירה, וממילא הרצון שלנו הוא רק לקבל, לכן לא יכולים לתת לנו שפע, שבטח הכל ילך לצד הסטרא אחרא.

וזו היא כל הסיבה שאנו מרוחקים מלקבל את הטוב והעונג, שהכין ה' בעדינו. כי כל שהוא יתן לנו לא ישאר זה אצלנו, אלא זה ילך לאבדון, כמו שאמרו חז"ל "איזה שוטה המאבד מה שנותנים לו". משמע מכאן, ששורש הסיבה שהוא מאבד, הוא בשביל שהוא "שוטה". ומדוע "השוטה" מוכרח לאבד, ו"החכם" נשאר אצלו מה שנותנים לו ואינו מאבד.

אלא יש לפרש ש"שוטה" נקרא, אם הוא נשאר עם הטבע שלו, שהוא אהבה עצמית, ולא עוסק עם תחבולות, שתהיה לו האפשרות לצאת מהרצון לקבל. שלמרות שיש הרבה סגולות ותחבולות לצאת מטבע שלו, והוא נשאר עירום כביום הוולדו, מבלי לבוש אחר, שהלבוש הזה נקרא לבוש של הרצון להשפיע, שעם לבוש דלהשפיע הוא יכול להלביש את הטוב ועונג מה שהוא צריך לקבל.

אבל יש שהאדם מתחיל בעבודה דלהשפיע, והוא מסביר להגוף, שזוהי כל מטרת עבודה, היינו לקבל כלי דהשפעה. אבל אחרי כל אלו הוויכוחים שיש לו עם גוף, הגוף אומר לו, שאין אתה יכול לשנות את הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. וכיון שהבריאה נבחנת לבחינת "יש מאין", הוא רק מבחינת רצון לקבל, איך אתה מעיז לומר, שאתה יכול לשנות הטבע, ממה שהבורא ברא אותו.

ועל זה נאמר "בא אל פרעה", היינו, שנלך ביחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה הטבע, ואני רוצה, שרק אתה תבקש אותי, שאני אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון להשפיע, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזר, אינו יכול לו".

אולם גם זה יש להבין, בשביל מה צריך הבורא, שיבקשו ממנו. זה מתאים לבשר ודם, שהוא רוצה את הכבוד, שיבקשו ממנו, בכדי שידע שהוא עזר לו. אבל איך שייך לומר דבר כזה אצל הבורא. אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי", זאת אומרת, שאי אפשר לתת למי שהוא מילוי, אם אין לו חסרון, כי כל זמן שאין חסרון לדבר, אם נותנים לו, אין טעם בהדבר. אם כן, הוא לא יודע להחשיב את הדבר. ואז הוא לא ישמור את עצמו, שלא יגנבו את הדבר. היינו, שיש אנשים שהם כן מבינים את החשיבות שבדבר, והם יקחו ממנו זה הדבר.

וזוהי הסיבה, שהאדם צריך לבקש עזרה מה', בכדי אם יתנו לו איזו הארה מלמעלה, שידע לשמור אותה, שלא יקחו ממנו החיצוניים, שהם כן יודעים מה הוא הערך של איזו הארה דקדושה. לכן כשהאדם מבקש מה', שיעזור לו, וענין הביקוש האמיתי מתחיל דוקא בזמן, שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו, אז הוא יודע בבירור גמור, שאין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שהוא יעזור לו, אחרת הוא נשאר בפירוד מהקדושה, ואין שום עצה לצאת מהמצב דאהבה עצמית. לכן כשה' עוזר לו, הוא יודע כבר, שזה נכס חשוב וצריכים לשמור מאוד, שלא יקחו זה החיצוניים.

וזה כמו שאומר האר"י ז"ל (תע"ס חלק ז' דף תצ"ה) "וזה סוד רדיפת היצה"ר וס"א להחטיא את הצדיקים ולהידבק בקדושה, יען אין להם חיות זולתו, ובהתרבות הטובה והקדושה, יתרבו חייהם. ואל תתמה מעתה, למה היצה"ר רודף להחטיא את האדם. והבן זה".

אי לזאת, כדי שהאדם ידע לשמור עצמו, שלא יאבד מה שנותנים לו, מוכרח לתת מקודם יגיעה רבה, שדבר הבא לאדם ביגיעה, זה גורם שישמור שלא לאבד את הדבר. אולם דבר זה, היינו בזמן היגיעה, כשהאדם רואה, שרחוקה עדיין המלאכה מלהיות מוגמרת, הוא לפעמים בורח מהמערכה ובא לידי יאוש. ואז להתחזקות יתירה הוא צריך, להאמין בה', שה' יעזור לו.

וזה שהעזרה עוד לא הגיעה, הוא מסיבה שעוד לא נתן היגיעה המסוימת בכמות ובאיכות הנצרכת להכנת החסרון, בכדי לקבל מילוי, כמו שאומר (הקדמה לתע"ס דף י"ד אות י"ח) וזה לשונו, "ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להסיר היצה"ר ממנו, אין זה אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", או יכול להיות שמילאו את כמות היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו באיכות".

לכן "בא אל פרעה" צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה. ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא יתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפלתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע".

לכן אין לאדם לומר, שהוא לא מוכשר, שה' יקרב אותו, אלא הסיבה שהוא מתעצל במלאכתו. אלא האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא יתן להכנס למוחו מחשבות של יאוש. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלנו לו איחל".

וענין "חרב מונחת על צוארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צוארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה.

אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".

וזה אנו אומרים ב"קריאת שמע", שהוא קבלת עול מלכות שמים, שאנו צריכים לדעת, שהקב"ה הוא מוציא את האדם משליטת הקבלה, שנקראת בחינת פירוד, ומכניס אותו להקדושה. ואז יקויים "להיות לכם לאלקים", שאז הוא בבחינת "עם ישראל" ולא בבחינת "עם הארץ".

וזהו כמו שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח) "אמר ר' יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב"ה לאדם הראשון "קוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו "רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד". כיון שאמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם", מיד נתקררה דעתו".

אולם יש להבין טענתו של אדה"ר, שהקשה על מעשה הקב"ה, מדוע מגיע לו, שהוא יאכל עם החמור באבוס אחד, שהיא טענה צודקת. והראיה לזה, שהקב"ה נתן לו עצה לאכול לחם. ואם לא היתה טענה צודקת, לא היה הקב"ה מקבל טענתו. וטענה זו, שאמר "אני וחמור נאכל באבוס אחד", קשה להבין. הלא מהו היחוס שלו. הלא חז"ל אמרו (סנהדרין ל"ח) "תנו רבנן, אדם נברא בערב שבת, שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו "יתוש קדמך במעשה בראשית".

ולפי זה, שאם יתוש קודמו, אם כן מהי הטענה ש"אני וחמור נאכל באבוס אחד". אלא יש לפרש, שלאחר החטא נפל לבחינת אהבה עצמית. נמצא לפי זה, שנעשה דומה לחמור שאינו מבין רק אהבה עצמית. וזהו ש"זלגו עיניו דמעות ואמר, אני וחמור נאכל באבוס אחד", היינו מבחינה אחת, שהיא אהבה עצמית. לכן נתן לו עצה "בזיעת אפיך תאכל לחם", שלחם נקרא מאכל אדם. פירוש, על ידי יגיעה בבחינת "זיעת אפיך תאכל לחם", שהוא מאכל אדם, הוא יוצא מבחינת "עם הארציות", ונקרא אז בשם "עם ישראל", שהוא בחינת ישר-אל.

מה שאם כן בחינת מצרים, שהיה עם ישראל בגלות, שמצרים נקרא "עם הדומה לחמור", שהכוונה היא רק לאהבה עצמית, ולכן הישועה היתה אז לישראל, שהקב"ה הוציא אותם ממצרים. וזהו שצריכים לכוון בקבלת עול מלכות שמים "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים", שדוקא בכח ה' יכולים "לצאת ממצרים" ולזכות לבחינת "להיות לכם לאלקים"."

"בא אל פרעה", פירושו שהאדם אינו יכול לבוא אל פרעה. הוא מזדהה עם הפרעה, עם היצר הרע, ומאחר שהאדם מזדהה איתו, היצר הרע אינו מפריע לו. אנו יכולים לחיות בתוך האגואיזם שלנו, להרגיש טוב, ולא להרגיש שהוא מפריע לנו, שהוא מנוגד לנו. אלא לחיות חיים רגילים, חיים נורמלים, כפי שהאדם חי, לפני שהוא מרגיש את הנקודה שבלב – אלה החיים, זה אני וזה הוא.

האדם מתחיל להיות במצב של "בא אל פרעה" כאשר הנקודה שבלב מתחילה להיראות בו. אז הוא מתחיל להרגיש שקיימים הוא ועוד משהו מחוץ לו, ומתחילה להיות התנגשות בין שני הגורמים הללו. מתוך זה, לאחר עבודה גדולה, האדם מתחיל לראות שמה שחשב קודם לכן, שאלה הם חייו, זהו גופו, וזה הוא – למעשה זה לא הוא, אלא כוח זר אשר ההפך, השתלט עליו קודם עד כדי כך שהאדם אפילו לא ידע שהוא נמצא בבית סוהר, נולד בבית סוהר וחי שם. כעת משנכנסה בו הנקודה שבלב, חלק אלוה ממעל, הוא מתחיל להרגיש שהמקום בו הוא נמצא, אינו אלא בית סוהר, מקום של גירוש. אז מתחילה העבודה שהוא רוצה לברוח, אך אינו יכול.

"בא אל פרעה", פירושו שהבורא שולח לאדם את הנקודה שבלב, וזוהי התחלת ההזמנה של "בא אל פרעה". שהאדם יסתכל על הפרעה שלו, על הטבע שלו מנקודת מבט פנימית שבלב. שיראה את היחד, את הבורא ההולך איתו, כי הנקודה היא חלק אלוה ממעל. מתוך שהאדם "בא אל פרעה", הבורא רוצה להתיש אותו עד כדי כך, שמצד אחד האדם ישנא את הפרעה ומצד שני, יראה שהוא עצמו אינו מסוגל ללכת נגד פרעה עם הנקודה שבלב. זוהי הנקודה שעליה להיות כדי להינצל מהפרעה, שעליה להיות דבוקה בבורא, המקור שלה.

האדם צריך להחזיר את עצמו לצד הבורא עם הנקודה שבלב, שזה הוא, ולנתק את עצמו מהפרעה. כך קורה ביציאת מצרים, שהיא הדביקות הראשונה, להידבק חזרה כנקודה לבורא, ולהתנתק מהפרעה. לאחר מכן מתחילה להיות העבודה, שמתוך הנקודה צריכים לעשות פרצוף בעל תר"כ איברים בגובה ובעוצמה, הדומה לבורא. עושים זאת גם בעבודה על פרעה, באופן שהאדם לוקח כל חלק מפרעה ומתחיל לעבוד איתו.

תחילה האדם לוקח את כל החלקים של פרעה, כדי לומר עליהם שהוא רוצה להיות רק בהשפעה. כך הוא בונה את גלגלתא ועיניים שלו. לאחר מכן הוא לוקח מכל חלק וחלק של פרעה, במעט התכללות, חלקים דקבלה ובונה את האח"פ שלו. את הפרעה עצמו האדם משאיר במצב של לב האבן עד גמר התיקון, ובגמר התיקון גם הפרעה הופך להיות קדוש.

שאלה: מתי האדם מרגיש שהבורא פועל?

הבורא פועל על אותו חלק שהאדם מזדהה איתו ומרגיש אותו. באותה המידה שהאדם מרגיש בחלק שבו את פרעה או את הנקודה שבלב, כך הוא מרגיש שהבורא פועל עליו. אם לא היה מרגיש חלק כלשהו מהם, אז לא היה מרגיש שהבורא פועל. מלכתחילה האדם נמצא ברצון לקבל. הוא נמצא בשליטת הפרעה, כפי שכתוב, שבני ישראל היו במצרים, אך לא הרגישו שהם נמצאים בשעבוד. שעבוד מצרים מתחיל כאשר מתחילים להרגיש את הנקודה שבלב, מתחילים להרגיש שנמצאים בשלילה מהרוחניות. כלומר, אי אפשר להרגיש את האחד בלא האחר.

שאלה: מה משמעות המשפט "בזיעת אפיך תאכל לחם"?

"בזיעת אפיך תאכל לחם", זה נקרא שביגיעה שהאדם נותן כדי לרכוש את המסך, הוא מגיע ממצב של להיות כבהמה האוכלת אבוס, כחמור, למצב של להיות אדם. כי האדם החי באור חוזר, אוכל את הלחם. הוא אינו אוכל את גרעיני החיטה כמו הבהמה, אלא אוכל את אשר הכין מהם, את מאכל האדם, את הלחם.

שאלה: איך האדם מגיע למצב זה?

באמצעות היגיעה האדם מגיע ממצב של מאכל בהמה, למצב של מאכל אדם.

שאלה: מה זה נקרא "איכות היגיעה"?

איכות היגיעה היא עד כמה האדם דואג להיות מחובר חזק בכל הפרטים לאלוקות, בעת שהוא נמצא בכל מיני מאורעות, הרגשות, מצבים ומקרים. עד כמה שבכל פרט ופרט מהמקרים שהוא עובר לעומקם, הוא קשור עם הבורא. זה נקרא איכות היגיעה.

כמות היגיעה בכללות, היא סך כל ההזדמנויות שנתנו לאדם מלמעלה, והוא משתמש בהן בפועל כדי להיות בדביקות עם הבורא. לדוגמה, מתוך עשרים וארבע השעות ביממה, האדם ישן שש שעות, ובשמונה עשרה השעות הנותרות, הוא נמצא במצבים שונים בהכרה. מתוך שמונה עשרה שעות של הכרה, הוא נמצא, במשך ארבע שעות, במודעות של עבודת ה'. וביתר השעות, שלא הזכירו לו מהשמים, לא יכול היה לעשות דבר, הוא שכח. במשך ארבע השעות האלה, זכר שקיימת מטרת הבריאה, ואת רצונו להשתייך אליה בכללות.

מתוך ארבע השעות שגם בהן היה במצבים שונים, שעה אחת היה בהבנה שהוא עצמו צריך לעשות משהו כדי להתקדם לקראת קשר עם הבורא. ומתוך זה חצי שעה היה במאמץ אמיתי לקשור את ה"אני" עם מה שקורה סביבו, עם המקרים המתרחשים בכל העולם, והוא קולט שכל אלה, יחד עם הבורא, באים כאחד כדי להביא אותו אליו.

באותה מחצית השעה, האדם היה בעבודה כמותית. במחשבה כללית שעליו להגיע לדביקות עם הבורא ולהשתוקק אליו בכללות. במשך חמש דקות היה במצב שהתרוצצו בו הפרעות שונות. עם כל הפרעה הוא אחז בשיניים, כדי לקשור את עצמו עם הבורא ועם מה שקרה לו באותה עת עם ההפרעה. הוא היה כל העת בסחרור חזק והרגיש קשר חזק יותר עם הבורא על פני כל הפרעה והפרעה, בכל פעם באופן אחר, שונה ומיוחד. זה נקרא איכות היגיעה.

בשמים רושמים, לדוגמה, שפלוני אלמוני היה שלוש דקות באיכות היגיעה ועשר דקות בכמות היגיעה. ביממה הבאה נוספות לו עוד כמויות ואיכויות יגיעה עד אשר הוא ממלא מכסה מסוימת. לכל אחד צריכה להיות כמות יגיעה מסוימת משלו ואיכות יגיעה מסוימת משלו, ואז נותנים לו להיכנס לרוחניות. זה נקרא, "בזיעת אפיך תאכל לחם". תתחיל לעבוד בכלים אמיתיים.

לא סתם אוספים את הכמות ואת האיכות. אלא הכמויות והאיכויות האלה יחד, בונים כלי כניסה לרוחניות. כלי, שלפי גודל הכלי שהאדם אסף, לנשמה שלו זה מספיק כדי להתחיל להרגיש רוחניות. אז האדם מתחיל להרגיש. למישהו אחר צריכים להיות כמות ואיכות אחרים, ואז הוא מתחיל להרגיש רוחניות במידות אחרות של כמות ואיכות של יגיעה. אין זה מצב שמסתכלים על העשייה של האדם, ואז פותחים בפניו את הכניסה לרוחניות, אלא הוא עצמו יוצר את הכלי שבו הוא מרגיש רוחניות.

אם כעת האדם משלים מה שצריך בכמות ובאיכות לפי שורש הנשמה, באותו רגע שישלים, זה הכלי שבו הוא יתחיל להרגיש. ולא צריכה להיות פעולה נוספת מלמעלה של הבורא, או משהו שנותן לאדם שכר מיוחד או תמורה כלשהי. כאשר האדם סיים את מכסת היגיעה, אז היא עצמה נעשית אותו כלי להרגשת הרוחניות.

שאלה: מדוע לאחד מזכירים את עבודת השם ולאחר לא?

כאשר האדם לא נזכר בעבודת השם, אין מזכירים לו. יש חשבונות שונים מדוע מזכירים לו ומדוע לאו: אם לא עבד לפני כן, כדי שתהיה לו חֵברה שתזכיר לו. אם לא עשה יגיעה בזמן שהזכירו לו. אם לא אסף יגיעה כדי לבנות לעצמו תמיכות שונות – אז מזכירים לו מהשמים, אבל תלוי כמה ומתי. קיים חוק הקובע, שלפי הכמות שהאדם מוסיף מעצמו, כך מוסיפים לו.

שאלה: מתי כדאי לפנות לבורא?

האדם מחלק את המצב שלו באופן שתמיד הוא נותן לו ציון. מצב טוב, מצב רע, מצב חמור, מצב מיוחד. לפי חומרת המצב הוא פונה לבורא. אם אלה דברים קטנים, לא כדאי לפנות לבורא. יש בדיחה על גרוזיני שמתפלל ליד מישהו בבית הכנסת. אותו אדם מבקש מהגרוזיני שיתפלל בשבילו כדי שתהיה לו באותו יום הצלחה קטנה. הגרוזיני שואל לרצונו, והאדם אומר, "מאה שקל". הגרוזיני נותן לאדם מאה שקל ואומר, "אל תפריע, תן לי להתפלל". כלומר, על הדברים הקטנים אין סיבה לפנות לבורא כי האדם יכול לפתור אותם בעצמו. אך עבור הדברים הגדולים הוא ילך להתפלל לבורא.

גישה זו אינה נכונה. היא שקרית ומוטעית בכך שהאדם חושב שהוא מסוגל לעשות משהו לבד, ואת הבורא הוא צריך במקום שהוא אינו מסוגל לבצע לבד. יחס זה קורה לנו על כל צעד ושעל בחיים שלנו. אם באמת היו לנו עיניים פקוחות, אז היינו רואים שפשוט האדם אינו יכול להזיז את האצבע, בלי שמלמעלה מזיזים אותה. ואז פניה וקשר עם הבורא, היו נחוצים לאדם, עבור הדבר הקטן ביותר, כמו עבור הדבר הגדול ביותר. כי אין זה חשוב, גם בדבר הקטן ביותר האדם אינו יכול לעשות שום דבר בלעדי הבורא. הבורא הוא המבצע, הוא העושה, ולאחר מכן האדם, כמו צל, חוזר על מעשי הבורא ופשוט עושה תנועה כלשהי.

לכן הגישה של פניה לבורא עבור דברים גדולים, מיוחדים בלבד – כמו אותו גרוזיני שאומר לאדם, "אל תפריע לי, יש לי משהו רציני, קח את אשר אתה צריך להיום ותעזוב. תן לבורא לטפל במשהו רציני" – זוהי גישה לא נכונה. לנו זה קורה ללא הרף. רק כאשר האדם מקבל מכה, הוא חושב, "אלך להתפלל, אסע לכותל, כי בזה הבורא צריך להתערב. עם דברים פשוטים, ניתן להסתדר, עד שיהיה משהו רציני". זוהי גישה טיפשית מאוד, אבל כך אנו בנויים.

שאלה: האם בעבר היה לאנושות יחס אחר לחיים?

בחיים הקדמוניים, לפי מה שסיפרו כיצד באמת אנשים היו חיים, נאמר שהם היו אנשים מאוד פרימיטיביים, אבל הייתה להם אמונה בהתאם לזה, פשוטה, מפני שהם היו זכים. הם היו בהרגשת הבורא, בהרגשה שאכן הכוח העליון פועל עליהם והם כל הזמן נמצאים תחת שליטתו, יחד איתו, כשכל אדם ואדם מבצע את מה שהבורא מבצע בו, כרגע. וכך באמת היו מתייחסים לזה.

לכן באמת היו חיים אחרים, סיפורים אחרים ויחס שונה לחיים. אנו רואים עד כמה שהדור הזה השתנה. רב"ש דיבר על הדור הקודם, הוא התכוון למאה התשע-עשרה או לתחילת המאה העשרים ואני הייתי איתו במאה העשרים. הוא אמר "אתה לא יודע, אבל אם היית אומר ליהודי רגיל, פשוט, זרוק הכול ואני אפתח לך שמים אז זו לא הייתה בשבילו שאלה, אלא זה פשוט היה ככה". היום אני חייב להיות חבר כנסת. היהודי הפשוט ההוא רוצה כבר כבוד, כסף, שליטה, ממשל, רוצה רק זאת. אנו רואים עד כמה כל ההערכה, עד כמה הכול נפל. זה הרצון לקבל שגדל, לא שמישהו אשם. צריכים רק לראות את התהליך, לקרוא אותו נכון. אבל בחיים הקדמוניים, לקשור עצמנו לפעולות הבורא, זה היה קל וטבעי.

שאלה: האם צריך לקיים את מה שכתוב בסידור?

הסידור שלנו נעשה ע"י אנשי הכנסת הגדולה. הם היו קבוצת מקובלים מאוד חזקה, האחרונה. אחריהם נחרב בית המקדש, כמו שבעל הסולם כותב, באות א' בהקדמה לתע"ס, נעשתה "מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה". ככלל, אנו צריכים להבין כי עד חורבן בית המקדש לא היו מפלגות, או זרמים כלשהם, לא היה כלום. שאלו אותי באינטרנט "לאיזה זרם אתה שייך?" הם היו אנשים פשוטים, או מקובלים. אברהם אבינו היה המקובל הראשון, כל אלה שאחריו היו אנשים פשוטים, שהרגישו במקצת את הכוח העליון, ללא מודעות, ללא הכרה ממש אישית, או מקובלים. קבוצת המקובלים האחרונה, אנשי הכנסת הגדולה, חיברו סידור וכתבו מהו המצב הנכון, המתוקן, שאדם צריך להיות בו במשך כל המקרים והמצבים שהוא עובר בתהליך הרוחני. בוקר, ערב, צהרים, לילה ויום, אוכל ושתייה. אלה דברים רוחניים, אבל הם כתבו לנו בצורה כזאת, שהן בעולם שלנו יכולים לקיים זאת והן ברוחניות, זה אותו דבר. אם אתה מבצע פעולה כזאת בגשמיות ומתכוון באמת לזכות על ידה לרוחניות, וזה מזכיר לך שברוחניות יש פעולה כזאת, אז מה טוב. הפעולה עצמה והסידור בעצמו, הופכים להיות למין שיטה כלשהי להתקרבות. אולי פעם ניתן יהיה לבצע את זה במלואו, בצורה פנימית. אבל האופן שבו אנו מתפללים ואומרים, הוא רק מהשפה לחוץ. אין לזה שום יחס שצריך להיות.

שאלה: האם עשיית המצוות והפעולות לפי הסידור מביאות אותנו לכוונה ולהתפתחות רוחנית?

זאת אומרת, אתה אומר שבכל פעם כשאתה מתפלל או מברך או עושה פעולה כלשהי שנקראת אצלנו מצווה בעולם הזה, זה מזכיר לך שאתה צריך להתייחס לפעולה הזאת בצורה פנימית. לא להגיד סתם "ברוך אתה ה' מלך העולם בורא פרי העץ" כשאתה אוכל תפוח. אלא מפני שאתה אוכל תפוח ומברך, אתה עושה את זה כמחויב, כמצווה, למרות זאת המעשה הזה מביא אותך לכוונה. זה מה שנקרא "אחרי המעשים, נמשכים הלבבות". זה באמת כך. אבל זה קורה כשאנו רוצים להחזיק בכוונה כל הזמן ושכל פעולה ופעולה שלנו תביא אותנו למטרה. כשאנו לא רוצים לבזבז את החיים שלנו, את כל מה שיש, ללא התקדמות לנצחיות, שיהיה ערך לכל רגע שלי, בעולם הזה. אם אני לא משתמש מתוך שבעים השנים בכל רגע שאני חי כדי לתת לזה משקל רוחני, שבו אני רוצה משהו ברוחניות תמורת הרגע הזה, אז הרגע הזה מתבטל כלא היה, כי הוא שייך רק לגוף הבהמי שלנו שעולה ויורד ללא שום חשבון לעצמו. כלומר אנו צריכים זאת לעצמנו ובגלל זה הם חיברו לנו את הסידור. הן לאנשים שמתקדמים ונמצאים ברוחניות והן לנו. וגם הפעולות והמצוות המעשיות שאנו צריכים לבצע, כל זה, צריך להיות כבסיס, כנקודה, לא צריך לעשות ממנו פולחן, אלא זו צריכה להיות פעולה, שעל פניה אנו עושים את הכוונה. אם כך אני כבר מכניס את הפעולה הזאת לרוחניות. החיים הפיזיים, הופכים להיות כבסיס לחיים רוחניים.

שאלה: למה אנו לא לומדים איך לחבר כוונות ספציפיות לכל מצווה?

אנו לא לומדים זאת, כי כדי לאכול תפוח על מנת להשפיע ולומר "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ", אני צריך להגיע למצב שבו אני נמצא בגובה הקיום של המצווה הזאת. אני צריך לקחת תענוג שנקרא תפוח כנגד הכלי שלי, החיסרון שלי ועל ידי יגיעה מיוחדת להשיג מסך. שאותו תענוג שנקרא תפוח, שאני רוצה אותו כנגד הרצון שלי, יהיה קשור עם הרצון על ידי המסך, בכוונה על מנת להשפיע לבורא. כלומר היכן נמצא הגובה של הפרצוף הזה, שעושה פעולת קבלה על מנת להשפיע תענוג שהוא בשווי של התפוח הזה. נניח שאם אני כבר אוכל על מנת להשפיע, אז זה עניין של אצילות. אז אני כבר נמצא באצילות, אחרי שיש לי גלגלתא ועיניים ואני משתמש באח"פ שלי שנקרא תפוח. גודל האח"פ הזה, נקרא תפוח.

ללמוד לעשות זאת, זה פשוט מאוד. קח את הרצון לקבל שלך לאותו תענוג שנקרא תפוח, אם אתה יכול לשקול, לדעת מזה התפוח הזה ברוחניות, וכנגד זה אתה תדע איזה מסך אתה צריך לעשות ותשיג אותו. הפעולות שבהן משיגים את המסך ידועות לנו, אנו לומדים זאת. לאחר מכן תעשה את הפעולה הזאת. זה מה שנקרא שאתה באמת עושה פעולה בנשמה שלך, בדיוק אותה פעולה כמו שאתה עושה בגוף שלך. ובכן בגוף שלי יש לפני מין תפוח ירוק ואדום. אני מחזיק אותו ביד שלי, מסתכל עליו ומברך ומתחיל את הנגיסה הראשונה. אז אני עושה זאת כך בבהמה שלי, החמור שלי לוקח עכשיו את התפוח, אומר ברכה ומתחיל לאכול, נותן נגיסה ראשונה. האם אני באמת יכול לעשות יחד עם זה פעולה כזאת בנשמה, או לא?

בתע"ס כתוב שצריך לבצע את הדברים האלה בתוך הנשמה. אבל אם אתה לא יכול לנגוע בנשמה, אם עדיין אתה לא מרגיש מה זה הרצון לקבל בנשמה, אז כנגדו אתה לא מרגיש תענוגים כתפוח, עוגה, מאכל רוחני כלשהו. אתה לא יודע מה זה. אתה יודע מה יש לך לפני הבהמה שלך, זה מה שאתה רואה.

זאת אומרת את הלחם אתה לא רואה, רק את הגרעינים. אתה רואה גרעיני חיטה, כחמור. כדי להגיע לאכול לחם, אתה יכול רק בנשמה. בגוף שלך אתה תמיד תאכל את החיטה עצמה. כדי לאכול בנשמה את הלחם, אתה צריך באמת להיות אדם. כלומר, לעשות את כל הפעולה כדי להגיע מלהיות חמור לאדם. אז החמור שלך תמיד יאכל באבוס הזה והאדם שלך בנשמה, כשתגיע להיות אדם אז תאכל את הלחם.

שאלה: מדוע אמירת כוונה על מצווה כלשהי ללא השגתה אינה יכולה להוות לימוד המושך אור שמחזיר למוטב, בעוד שבתע"ס אנו גם לומדים על דברים שלא השגנו, והם כן מהווים לימוד המושך אור ?

אם אני יודע כעת, כשאני לומד תע"ס, שנושאי הלימוד אינם בי. ואיני משיג דבר, אני נמצא עדיין בעולם הזה. אז מבלבלים אותי בדבר הקטן ביותר. התענוג שמביאים לי, זורק אותי מהקבלה למקומות שבושה להזכיר. לא בושה, שזה לא טבעי, אלא בושה עד כמה אני חלש, זאת הכוונה. שמהדבר הקטן ביותר, אני כבר נמצא במקום אחר.

לפי מה שאתה אומר, אם אתה לוקח בכל זאת מצוות כלשהן, ואומר עליהן כוונות בעל פה, בכתב או בקריאה, שהמקובלים כתבו, אז בכך אתה עושה פעולה. השאלה היא, איזו פעולה אתה עושה? כיצד אתה יכול להביע את כוונת המצווה?

אותה המצווה על התפוח. הכוונה שלה נקראת, לדעת את החיסרון שלי לתענוג שנקרא תפוח, לדעת איך להפוך אותו לעל מנת להשפיע לבורא, ואיך לקבל באמת את אותו התענוג בי. ובו להרגיש, איך אני נותן אותו לבורא, איך הוא נהנה ממני, איך אני קשור באכילת התפוח, איך אני קשור אליו שהוא נהנה ממני, ואני נותן לו את אותו התענוג ואנחנו בזה ממש יחד. כיצד אני אדמיין את כל הכוונה הזו?

הרוחניות היא עניין רגשי ולא שכלי. אם אעשה כל מיני תחבולות, כפי שאתה חושב, אז אני אהיה באשליה, שכביכול אני עושה משהו. יש כאלה שלוקחים סידור של הרש"ש, ומתחילים לקרוא את מה שכתוב בסידור. תפילת הבוקר שלהם אורכת כשלוש עד ארבע שעות. לא חשוב, אבל הם קוראים את מה שכתוב. הבעיה היא, אם אני קורא כך, האם יש בכך תועלת או לא?

אתה אומר "אני מוסיף לכך פן רוחני". אבל מהו פן רוחני, אינני יודע. נניח שבאמת יש בכל הדברים האלה קדושה. אז אם אני קורא אותם, ואני על ידי כך רואה כל הזמן שאינני נמצא בהם, ואני מאוד רוצה להיות בהם, אז באמת אותו רצון נעשה ל"תפילה". ואני מושך עליו אור עליון, והוא מחזיר למוטב. אבל אם אני קורא אותם, ואני חושב שאני כבר נמצא בהם, אז זה ממש שקר.

שקר כזה נקרא ש"נעשים כעטלפים", לא שלא רואים, חושבים שרואים. לאנשים כאלה נסתמות לגמרי כל האפשרויות להגיע לרוחניות. כי הם חושבים שכבר עכשיו הם ברוחניות. הם אומרים שהם קוראים. ונכון שהם קוראים, אבל האם הם נמצאים במה שהם קוראים? האם "נמצא" זאת אומרת, אני קורא, אני מבצע פעולה וקורא עליה את כל הכוונות?

אנו יודעים שיש כאלה המתגאים, שיש להם סידור שכתוב שהוא על פי האר"י. איני מבין, מה זה נקרא על פי האר"י. מה יש בסידור שהוא על פי האר"י, האם מה שאתה קורא, אתה קורא איך שהאר"י קרא אותו? האם אתה מבצע פעולה כזאת?

לעמך אסור לומר זאת, הם צריכים להתפלל עם כוונות, כפי שהם חושבים שעושים כוונות. כידוע בבית הכנסת, ביום הכיפורים, בזמן תרועות, עושים כוונות. כשאומרים לתוקע בשופר, "תרועה", לפני התקיעה בשופר הוא עומד כמה דקות, מתכווץ בפנים, כמעט מתפוצץ, ואח"כ תוקע. מה הוא עושה שם, איני יודע, אולי חסר לו אויר שם, או דבר אחר. וכך נקרא שעושה כוונות. וכולם צופים בו וחושבים שזו נקראת יגיעה.

אלא שאסור לנו לזלזל בכך. הבעיה היא שאנחנו יותר מדי פרימיטיביים, איננו יכולים להחזיק שני דברים מנוגדים בתוכנו. איננו מסוגלים לומר שזה דבר חשוב, ועם זאת לומר שלעומת הרוחניות זה דבר שאין לו כל ערך. ובאמת זה נכון, שלמצוות יש ערך גדול מאוד בעולם הזה, ואדם חייב לקיים אותן. אבל אם הוא מרכיב עליהן כוונות, הוא עושה את העבודה מושלמת.

שאלה: האם אנו לא צריכים לשאול מדוע אנו מניחים כל בוקר תפילין?

אתה יכול לשאול, למה אתה מניח תפילין. כי פעולה כזו יש ברוחניות, ואתה רוצה גם להגיע אליה. לתקן בעתיד גם את הרצון הזה שנקרא תפילין במסך, ולבצע בפעולה הנחת תפילין. ועל ידו לקבל, ע"י אותו המעשה, תענוג עצום, גדול מאוד באמת, בעל מנת להשפיע. בעתיד תזכה לכך.

בכל מצווה ומצווה, בכל התר"ך מצוות, עליך לחיות את אותה מצווה, לתקן אותה, להיות במדרגה שלה, וללכת הלאה. כל מצווה ומצווה היא מדרגה. מכאן ועד גמר התיקון, יש שש מאות עשרים מדרגות. להיות באיזו מדרגה, נקרא לקיים איזו מצווה.

שאלה: כיצד אדם יכול לחדד את הרגשת "הפרעה", שבאמצעותה הוא יכול להתקדם?

אתה אומר, שאם יהיו לך הפרעות חזקות יותר, אתה תתקדם טוב יותר, תאחז טוב יותר בפרעה, וכך תדרוש את הבורא יותר. אלא שהחיים הם זורמים כאלה. אינך רואה בהם דבר, שיכול לתת לך אחיזה באלוקות, ברוחניות. הם תפלים כאלה, אין בהם כל טעם. אינך מקבל מכות, וגם לא איזו התעוררות. ואין לך אפשרות, בכל צורה שהיא, לחזור לקשר כלשהו עם הרוחניות, עם מחשבת הבריאה, עם מטרת החיים.

אמנם, נתנו לך מלמעלה את אותה הידיעה, המחשבה, שיש חיים ויש להם מטרה. אבל רק את הידיעה במוח, ובלב לא נתנו לך שום הרגשה, לא רעה ולא טובה על כך. לא על החיים שלך, ולא על הרוחניות. כך שאתה כביכול נמצא בידיעה בלבד, ומרגיש שאינך יכול לזוז ממנה. השאלה מה לעשות במצב הזה?

אם זה המצב, ומלמעלה לא ישנו אותו, אז חוץ מקבוצה, שום דבר לא יכול להשפיע עליך. אתה צריך משהו חיצוני. בחיצוניות שלך יש העולם הזה, הקבוצה או הבורא. בסופו של דבר, הבורא והעולם הם אותו דבר, כי הוא בא מהבורא ומשפיע עליך.

אם הבורא אינו רוצה לשנות את מצבך, הוא נותן לך זכות בחירה, בחירה חופשית, כמו שבעל הסולם כותב במאמר "החירות", לדבר אחד בלבד, לחברה. שם הבורא כביכול אינו מתערב. אם הכנת לעצמך חברה טובה יותר, היא תעורר אותך.

החברה תעורר אותך לפי מנהגיה. למשל בחברה שלך נהוג לתת לכל אחד סטירה. ברגע שאתה רואה שעיני חברך לצידך הימני נעצמות מעט, אז אתה נותן לו סטירה. כך נהוג, נניח, בקבוצה אחת ובקבוצה אחרת נהוג לתת ליטוף קטן עד צעקה קלה. וכן הלאה. תלוי מה אתם בחברה רוצים.

אלא שבלי החברה, זה רק הבורא. דרך העולם או "בכבודו ובעצמו", כביכול. בצורה שלילית דרך העולם בדרך כלל או בצורה חיובית אולי מעצמו. אבל ממנו אל תחכה, זה ייקח זמן רב. זאת אומרת, חוץ מחברה, אין לך מי שיכול להזכיר, מי שיכול לעשות לך משהו.

המצב עוד טוב, כשאתה נמצא בידיעה, שיש לך חיים, ואינך נמצא במטרה וכו'. אבל אם אפילו בזה אינך נמצא, אם אתה מנותק בהרגשה וגם בשכל ממטרת החיים, ויכול להיות עוד יותר גרוע, שגם לא בהיסח מוחא ולא בליבא אין לך כלום. אלא ההפך, אתה מרגיש שבא לך להקיא מכל העניין. אז אם תחכה לחסדי ה', הם יכולים לבוא אחרי כמה חודשים. ידוע שיש כאלה מצבים, שאדם יכול להיות בהם חודשים, כך שבעולמנו רק החברה יכולה. כמו שכתוב "או חברותא או מיתותא". ולפי מה שבעל הסולם כתב במאמר "החירות", אין לך הזדמנות אחרת, רק חברה.

שאלה: איך ייתכן שהנברא נמצא בנתק ובריחוק כזה גדול מהבורא, ובכל זאת הבורא נמצא בקשר עם הנברא, ומפעיל אותו?

הניתוק שלנו מהבורא הוא מצדנו, לא מצדו. ככתוב "אני ה' השוכן איתם בתוך טומאתם". כלפי הבורא אין סיטרא אחרא, אין שום דבר פגום. כלפיו, אם אתה יושב בכיסא הכבוד בבית הכנסת או יושב בכל מקום אחר, זה אותו דבר, עליך רק להבין שכלפיו אין שינויים.

הדבר הכי מזעזע שיכול להיות בעולמנו, עבור הבורא אין לו ערך כזה, כמו שנראה לך. כי הוא מסדר את כל הדברים בצורה, שהם פשוט כולם נמצאים בצורתם הסופית המושלמת ביותר, ומתוך כך הוא מתייחס אליך. ואז אתה מרגיש את הפער בין המצב שלך, לבין המצב שלו.

יש כאן שני דברים. כמו שבחיים שלנו, אם ילד בוגר לוקח איזה דבר יקר ערך, למשל כוס יקרה מאוד ושובר אותה, אז אדם כמוני, היה מכניס אותו לבית סוהר, עד שיחזיר את שוויה, נניח שעלות הכוס היא כמיליון. אבל אם הילד קטן, אני אפילו לא אצעק עליו, אני בעצמי אבכה, כך נקרא צער השכינה, שאיני יכול לומר לו כלום, כי הוא מסכן, אינו מפותח.

זאת אומרת, מתייחסים אלינו לא רק לפי הגובה, היכן אנחנו נמצאים, לעומת היכן נמצא הבורא בגמר התיקון איתנו, כי אנו נמצאים איתו בגמר התיקון, שזה פער של כל שש מאות עשרים המדרגות. אלא מתייחסים אלינו גם לפי ההתפתחות שלנו, שאנחנו נמצאים בריחוק מההתפתחות הנורמאלית, הסופית - שש מאות עשרים מדרגות. זאת אומרת, היחס אלינו הוא, בהתאם למידת ההתפתחות.

שאלה: האם לא נכון יותר להישאר "ילד" אם היחס אלינו הוא בהתאם למידת התפתחותנו?

נכון שהכי טוב להישאר ילד, כי האמת היא שכתוב, "מוסיף דעת, מוסיף מכאוב". אלה הם דברי חכמים ואתם רואים שהגעתם אליהם בעצמכם. זה נכון שככל שאתה גדל יותר, אתה חוטף מכות גדולות יותר. זה בטוח, אנחנו רואים זאת גם בעולמנו. זה ברור.

כאשר בקרתי במיאמי, הגעתי למקום, שבו מתאספים נהגים. באמריקה הנהגים הם ממש עם מיוחד, יש להם מכשירי קשר ביניהם. אף אחד מהם, לא סיים יותר מארבע או חמש שנות לימוד בבית הספר. הם קיבלו את רישיון הנהיגה, כי במיאמי כולם יכולים לקבל, אז גם הם קבלו. הם לוקחים הלוואה בבנק לקניית המונית, אבל למעשה הבנק קונה להם אותה. המונית כביכול של הבנק, והם עובדים עליה. זו מעין קניה כזו, כי אין להם מספיק כסף לקנות, אבל יש להם רישיון נהיגה, והם רוצים לעבוד, אז בבקשה. הבנק משעבד את המונית, משלם על הביטוח, ועל הכול. הנהג עובד, הוא אינו יודע כלום מהחיים שלו, רק שזו המונית שלו, זה הבית שלו, ואלו החיים שלו.

צפיתי בנהגי המוניות, וצפיתי גם באנשים העשירים, ואני חושב שהעשירים צריכים לקנא בנהגים האלה - איך שהם עושים חיים כל ערב, כשהם מתאספים. הכול פשוט להם. הם אינם יודעים שום דבר יותר ממוזיקה עשרים וארבע שעות ולנסוע כל הזמן. האם נהגים כאלה יכולים לחטוף איזה מכות כלשהן בחיים?

לכן אתה רואה בטבע של האדם, על ידי אילו דברים הבורא מעורר אותך. הקנאה, התאווה והכבוד. אמנם דברים שליליים, אבל בלעדיהם, אינך מתרומם מלהיות "בהמה", להיות "אדם". זאת אומרת, אם תוסיף לבהמה את הקנאה, שזה דבר שלילי, את התאווה, שזה גם דבר שלילי, ואת הכבוד, את רדיפת הכבוד, אז יוצא לך מבהמה אדם. מתוך כך הינך מבין שהאדם הוא בהמה פלוס קנאה, תאווה וכבוד.

שאלה: איך לפנות אל הבורא על כל דבר קטן שהוא עושה בי?

אם הבורא נמצא בי, ומזיז בי, מהתא הקטן שבי, מהאטומים, ועד האיברים שבגוף, ועד השכל, וכל הרגשות. הכול מתלבש בי, והכול הוא עושה. אז כיצד אני ארגיש את זה בצורה כזו, שעל הדבר הקטן ביותר אני כבר אפנה אליו?

מסבירים לך מתי אתה יכול לפנות אליו. עליך להרגיש שפועל "הוא" ולא "פרעה". זאת אומרת, שלא הגוף שלך עובד, אלא הבורא עובד בך, ויש מאבק ביניהם. שכל הזמן אתה נמצא בספיקות, מי מהם פועל, הגוף או הבורא, ואז עליך להגיע בהתנגשויות ובחקירות האלה למצב, שעד שאתה לא חוטף מכות, מכך שנראה לך שהגוף פועל, אתה לא יכול באמת להידבק, למחשבה, לידיעה ולהרגשה, שבאמת הבורא פועל. כך נקרא שאתה נפטר מהפרעה ונדבק אליו.

אדם צריך להגיע לכמה דברים גם לבד.

(סוף השיעור)