heb_o_rav_kitvey-rb-1989-13-lechem-ra-ain_2011-01-11_lesson
מאמר 13 - משנת 1988/89
מהו "לחם רע עין" בעבודה
(סדרת "כתבי רב"ש", מאמרי "שלבי הסולם", כרך ב', עמ' 843)
שיעור בוקר 11.01.11 – אחרי עריכה
"בזהר שמות (דף ז' ובהסולם אות כ"א) כתוב שם וזה לשונו, "רבי חייא פתח, אל תלחם את לחם רע עין, משום שהלחם או ההנאה, מאותו בן אדם שהוא רע עין, אינו כדאי לאכול ולהנות ממנו. ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות במצרים, ולא היו יכולים להרע להם". (ובאות כ"ג) אומר שם וזה לשונו, "כי אין לחם רע בעולם זולת הלחם של רע עין. מה כתוב, כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים, כלומר, שלא יכלו לראות כשהעברים אוכלים. הנה לך לחם רע עין", עד כאן לשונו.
ויש להבין את האיסור של "לחם רע עין". עד כדי כך, שאם לא היו ישראל טועמים את לחם המצרים, לא היו עם ישראל נשארים בגלות. זה תמוה מאוד, מהו הקשר של "לחם רע עין" לגלות. כלומר, מדוע זה גורם, שיהיו בגלות עבור דבר זה, שמשמע, שזהו איסור חמור, האם זה בכלל מצות לא תעשה מדאורייתא או מדרבנן, שמגיע בגלל זה גלות.
ובכדי להבין זה על דרך העבודה, צריכים לזכור את ב' דברים שיש לפנינו. ואת זה צריכים לזכור תמיד:
א. הוא מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה מזכיר לנו, שאנו צריכים להגיע לידי שלימות, ולזכות להגיע לקבל את הטוב והעונג, שישנם במטרת הבריאה. ומטרם זה האדם נבחן לבעל חסרון, היות שלא הגיע למטרת הבריאה. והוא נמצא עדיין באמצע עבודה. וזה נקרא בלשון הקבלה, שהאדם צריך לזכות להשיג את בחינת "נרנח"י שבשורש נשמתו".
ב. הוא תיקון הבריאה. היות ששינוי צורה עושה פירוד, והיות שהאדם נברא בכדי שיוכל לקבל את הטוב והעונג, שמוכרח שיהיה לו רצון וחשק לקבל תענוג, והרצון לקבל הזה, מפריד אותו מהשורש, כי הבורא רוצה להשפיע, והנבראים יש להם רצון לקבל, וזה גורם פירוד, שמרחק את הנבראים מהבורא. לכן נעשה תיקון, המכונה "צמצום והסתר", שאין הנבראים יכולים להרגיש את השורש שלהם, כלומר "מי ברא אותם", מטרם שמתקנים את הפירוד.
וכמו שכתוב (בפתיחה לחכמת הקבלה, אות י') וזה לשונו, "והנך מוצא, איך שהנפש הזאת, שהיא אור החיים, המלובש בהגוף, נמשכת יש מיש מעצמותו יתברך ממש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו יתברך, עד שבאה בכלי המיוחד לה, הנקרא "גוף". ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאוד, עד שאין ניכר בו עוד שורש מוצאו, עם כל זה ע"י העסק בתו"מ, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא הולך ומזכך את הכלי שלו, הנקרא "גוף", עד שראוי לקבל את השפע הגדול, בכל השיעור הכלול במחשבת הבריאה בעת שבראה".
ובהאמור נבין, שהעבודה שלנו היא לצאת מקבלה עצמית, היינו שהפרנסה שלנו תהיה ממה שאנחנו מפרנסים את הגוף, שיהיו לו חיים, שיכול להנות מחיים, לא יהיה מזה, שהרצון לקבל לעצמו נהנה, שהוא נקרא "רע עין", כלומר, שלא רוצה להיות משפיע, אלא כל חשקו הוא לקבל לעצמו, שזה נקרא "רע עין", שלא רוצה לתת משהו לאחרים, אלא הוא משוקע באהבה עצמית.
וזה נקרא "רע עין". ולכן, אם המזונות, מה שהאדם אוכל, הנקרא "לחם", אסור לאדם להנות מהלחם הזה, שהוא "לחם רע עין". כלומר, שהאדם נהנה וסועד את לבו מהלחם של "רע עין". זאת אומרת, מזה ש"הרע עין" נהנה, היא תהיה הנאה של אדם. כלומר, מזה שהרצון לקבל, הנקרא "רע עין", נהנה, שמזה תהיה כל השמחה, והמצב רוח, שהאדם מקבל על זה, הוא לא מסכים לקבל, משום שהנאה הזו גורמת לאדם שיהיה נפרד מהקדושה מסיבת שינוי צורה, כנ"ל.
ובזה נבין את מה ששאלנו, מהו כל כך גודל האיסור של "אל תלחם לחם רע עין", שבגלל זה נשארו ישראל בגלות, כמו שאומר "ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות מצרים". היות שענין "גלות" נקרא בזה, שעם ישראל לא היו יכולים לעבוד בעל מנת להשפיע לה', אלא רק לקבל לעצמו. וזה נקרא "גלות מצרים", שלא יכלו לצאת משליטתם, אלא הרצון לקבל לעצמו, היה שולט. לכן אומר הזה"ק, שאם בזמן שירדו בגלות מצרים, היו נזהרים שלא יאכלו, היינו שלא יהנו מזה שהמצרים נהנין, כלומר "מרע עין", שהוא הרצון לקבל לעצמו, לא היו נכנסים תחת שליטתם, בגלות.
נמצא, שגודל האיסור של רע עין הוא, שהלחם שלו כולו בעל מנת לקבל, וזה גורם כל הפירוד מהקדושה. וזהו כל האיסור של "אל תלחם את לחם רע עין". זאת אומרת, שכל עבודה שלנו בתו"מ, היא בכדי שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו. כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו יהיה, שע"י זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכל בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתו"מ.
היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה.
מה שאין כן "לחם המצרים" הוא, בדרך העבודה, ממש להיפך, כמו שכתוב "כי לא יוכלון המצרים, לאכל את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים". "כי תועבה" הוא מלשון "תועבת מצרים כל רועה צאן", שפירושו, מבוזים היו בעיניהם הרועים. לכן הפירוש יהיה, שהמצרים היו מבזים את המאכלים של העברים, כי העברים כל הלחם היינו המזונות, היו בעל מנת להשפיע, ואצל המצרים כל הלחם הוא בבחינת "רע עין", שהוא לקבל. וכששמעו, שהלחם עברים הוא להשפיע, דבר של להשפיע הוא מאוס ובזוי, כי בזמן שצריכים לעשות בעל מנת להשפיע ולא לקבל לתועלת עצמו, עבודה זו בזויה אצלם. ולא מרגישים בזה שום טעם.
לכן בזמן שהמצרים היו רק שומעים, שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, הם באים לידי הרגשה, שהם צריכים להשפיל עצמם. היינו, שכל הדעת שלהם, שהיא מחייבת, שהאדם צריך לדאוג לתועלת עצמו, ומה שאינו יצמח מזה משהו לתועלת עצמו, זה אין הם מסוגלים לעשות, לכן הגוף, בזמן שהוא נמצא תחת שליטת המצרים, בזמן שהוא שומע אפילו רק רמז קל, שצריכים לעשות להשפיע, תיכף הגוף מבזה את עבודה זו, והוא טוען, שהוא עדיין בשכל המלא שלו, ולא יכנע לאכול לחם של עברים, שאצלו הלחם הזה לחם תועבה, משום שהלחם הזה הוא נגד הדעת."
כל העבודה שלנו היא בקו דק מאוד, שרק בו אנחנו צריכים לפסוע, אחרת הסטייה הקטנה יכולה להוביל אותנו במשך הזמן למרחק גדול מאוד מהמטרה. הקו הזה הוא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא" כשהמטרה היא “קודשא בריך הוא”, שחייבת להיות מלכתחילה, כבר מהצעד הראשון אצלנו, על הכוונת. "קודשא בריך הוא" כהמטרה, זה נקרא ליהנות מזה שנותנים לו, כמו למישהו שמאוד אוהבים, בכמה שמשקיעים יותר כוחות, ובכמה שמתקשים יותר להשיג משהו כדי לעשות לו תענוג, נהנים יותר. כי התענוג של ההשפעה נמדד לפי היגיעה, כדי להשיג את התענוג ולמסור אותו לאוהב.
לכן המטרה הזאת נקראת "לחם", לחם חסד, האמונה השלמה. כלפיה אנחנו יכולים למדוד את "המצרים" ואת "ישראל" שבנו, עד כמה שאנחנו מבררים ביתר דיוק, שאנחנו רוצים לראות את הבורא, שברצוננו לגלות את מלכנו, כדי להשפיע לו נחת רוח, וליהנות מזה שאנחנו משפיעים לו נחת רוח. לזה אנחנו צריכים להגיע, לאהבה אליו, אחרת אי אפשר ליהנות מהשפעה למישהו. לכן מלכתחילה אנחנו צריכים לבדוק כך את המטרה, את הסיבה למטרה ואת יישום המטרה, לפי הכלים, לפי האורות ואיך לממש אותה כבר עכשיו, שלא נטעה.
באיזה מכשיר אני צריך לכוון את עצמי? אפשר לשאול באיזה תותח אני צריך לירות את הפגז שלי, שיפגע בדיוק במטרה שאותה אני לא רואה. מהו הקנה של התותח? מהו הפגז הזה? מי זה האני, באיזה רצון אני עושה את זה? ואז אנחנו מגיעים מזה להכרחיות, כאן, במצב שלנו כבר, למכשיר שיהיה לנו כמו דמי, כמו איזה סטנד, כמיתקן, שעליו אנחנו יכולים לעשות תרגילים בצורה בטוחה, ולא רק תרגילים, אלא שעל ידו אנחנו יכולים לכוון את עצמנו ובטוח שהיגיעה שלנו תגיע להמטרה שלא נראית לעין. והמיתקן הזה, המכשיר הזה, הוא הקבוצה.
אם אדם חושב ב"סוף מעשה במחשבה תחילה", איך הוא מסדר את היחס שלו לחברים, לקבוצה, לעבודה ביניהם, ומתייחס אליהם כמו לבורא, רק שבמקום הבורא הוא לוקח את הקבוצה ועליה הוא עושה את כל הכיוון, היגיעה והראייה שלו, אז הוא יכול להיות בטוח שאחרי המיתקן הזה, אחרי כלי הירי הזה, ישנה המטרה, ישנו הבורא. בטוח שבאותה מגמה, באותה הכוונה, באותו היחס שהוא מתייחס למה שנראה לו לעין, לקבוצה, כך גם עבודתו מגיעה לבורא.
לכן יש לנו את כל האפשרויות בבניית החברה הקטנה או הגדולה, האנושית כולה, להגיע למצב שכולנו, בהתחברות בינינו ב"ואהבת לרעך כמוך" נגיע ל"אהבת את ה' אלוקיך". וכאן זה בעצם כל יישום המטרה, יישום העבודה.
שאלה: האם המשמעות של "לשרת את הבורא" היא לעבוד למען רכישתה של תכונת ההשפעה?
כן.
שאלה: מהי, בזמן ההכנה, הצורה הטובה ביותר להתגבר על הרצון לאכול את ה"לחם רע עין"?
זה נעשה בבירור כלפי מה זה קורה, כלפי ה"מצרִים" שבי או "ישראל" שבי? אני צריך לברר האם אני פועל בהשפעה, ולמי? למי שאני אוהב, ברצון להשפיע? למי שאני שונא, ברצון להשפיע? במי שאני אוהב, ברצון לקבל? או במי שאני שונא, ברצון לקבל? לטובתי או לטובתו? על ידי שנאה או על ידי אהבה? איך אני מתייחס? אלו הבירורים שאנחנו צריכים לעשות.
את הבירורים האלה אנחנו צריכים לעשות כמו שאמרו לנו. זה לא סתם אני, ספר, ומשהו שלא ידוע לי - הבורא, שאז אני מתאר אותו איך שבא לי, בתוך האגו שלי, בתוך הרצון לקבל שלי תמיד אני מסובב אותו איך שבא לי. אלא שאני צריך לתאר לעצמי את הקבוצה. לכן הייתה שבירת הנשמה לחלקים, אנחנו יכולים להיות בטוחים שבלהשפיע לזולת, בזה אנחנו מגיעים להשפעה לבורא, לעבודה הכללית, הנכונה.
שאלה: כדי להשפיע נחת רוח לבורא צריך לאהוב אותו. איך מגיעים לאהבת ה'?
מאהבת הזולת מגיעים לאהבת ה', אי אפשר אחרת. האהבה היא דבר שאותו קונים, צריך לעבוד על זה. ככה גם הרב"ש תמיד אמר על אהבה בין בני האדם, אפילו בין בעל ואישה. אנחנו רואים איך מחתנים ילדים בחברה החרדית, וכך היה בעצם בכל הזמנים, בכל התרבויות. אף אחד לא שאל בחור ובחורה אם הם רוצים להתחתן או לא, אלא שההורים היו מחתנים. כך היה בכל העמים. היום, בזמן המודרני, כשכבר אין קשר בין ההורים לילדים, נעשה כך שההורים אפילו לא יודעים מה קורה אצל הילדים.
אז למה, איפה אהבה, איפה החיבור? בעל הסולם הסביר שאת הדברים האלה קונים על ידי יגיעה. אם אתה יודע שעם אדם מסוים אתה חייב להגיע להמטרה, אז אתה עובד עימו, אתה מתגבר על השנאה, על הדחייה, על כל הדברים, ואתה בוחר אותו לפי המטרה שלו. כך גם במשפחה, כך גם בקבוצה ובחברה, הכול נבחר לפי המטרה כ"ש "סוף מעשה במחשבה תחילה". ואז לפי זה עובדים, ומתוך המטרה מגיעים לאהבה. כי כתוב "איש ואישה שכינה ביניהם", ואחרת האהבה לא מתקיימת.
עם האגו הנוכחי שלנו, במשך הזמן ודאי שזה לא יתקיים אף פעם, אלא רק על ידי השלישי, הסיבה, הבורא, הוא המחייב והוא מביא את האהבה בין שניהם, בין החברים וגם בין הבעל והאישה, בכל חיבור. חיבור יכול להיעשות רק על ידי האור, על ידי הבורא. ולכן האהבה היא קניין. קונים כמה שמשקיעים. כך אנחנו רואים גם בקשר לילדים, כשאנשים מקבלים ילד ומאמצים אותו, הם משקיעים בו, ואוהבים אותו יותר מאשר את מי שהם מולידים. הכול תלוי בהשקעה.
שאלה: יש בכך פרדוקס. האם למי שמתאמן להגיע להכרת הרע, לא קשה יותר לאהוב ולהשפיע לזולת? מצד אחד אנחנו עובדים על הכרת הרע, ומצד שני אנחנו צריכים לאהוב.
אבל איזו הכרת הרע? איפה השואל עובד, איפה הוא מחפש את הרע, במה? הוא עושה זאת כלפי החיבור עם הזולת. רק שם נמצאת הכרת הרע, כל יתר הרע הוא בהמי. אז יש כלב שעליו כתוב בשלט "זהירות כלב נושך". ויש כלב כזה חמוד, ביתי ויפה. כך זה בסוסים, בחמורים ובכל השאר, לכל אחד יש אופי שונה. לא מדובר על הרע או הטוב באופי של האדם עצמו, מדובר על איך שהוא מגלה את הרע בזמן, מהרגע שהוא מתחיל להתחבר עם הזולת, ואז הוא מגלה את הרע, בדחייה שלו כלפי המטרה.
אם אני קיים וגם הזולת, אני צריך להתחבר עימו כדי להגיע להמטרה, שהמטרה זה הבורא, ואז כשאני הולך לפי הקו הזה, רק אם אני מכוון בזה, רק בכוונה להמטרה, אני מגלה את הרע. ללא קשר להמטרה זה לא נקרא רע.
גם אם אני סתם איש רע, שיש לי אופי רע, ואני אדם קצר רוח, רגזן ולא שייך בכלל לרוחניות, אם אני משתדל להגיע לאהבת החברים, כדי להגיע לאהבת ה', ואני מגלה כמה שזה דוחה אותי, מידת הדחייה מזה נקראת "רע". רק אם אני נמשך לזה ומקבל דחייה, דחייה מהחיבור בלבד, זהו רע.
לכן תנקה, תעביר דרך הפילטר את כל מה שיש לאדם, כולם כבהמות, אל תשים לב אליהם בכלום.לידם יש כלבים, חמורים וארנבות, כולם כבהמות. אז עזוב את זה, אל תיקח את זה בחשבון, זה פשוט אין, זה אפס, כ"ש "הגעתי ואין איש". "רע" נקרא רק כנגד החיבור שמגיע לבורא. לכן אנחנו מתחשבים בבני האדם בצורה שהיא לגמרי לא נכונה.
שאלה: איך לכייל את התותח הזה, את מכשיר הירייה הזה, את היחס?
ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא.
שאלה: מהו פירושו של זה?
ככה נקראים ישראל, התורה, והקדוש ברוך הוא. בעל הסולם אומר באגרת, שזה השורש שאליו אנחנו משתוקקים, והתורה זה כל האמצעי שעל ידו מגיעים אליו. התורה זה המורה, הספרים, הקבוצה והלימוד. ישראל זה הנקודה שבלב, והבורא זה השורש.
שאלה: מה צריך להיות נעלם ומה צריך להיות גלוי עבורי במשוואה הזאת, כדי שאוכל לפתור אותה?
יכול להיות שאתה לא יכול לתאר לעצמך "קבוצה". אתה צריך לתאר לעצמך את המצב המתוקן, את המצב המתוקן שבו כולנו מחוברים כך שאף אחד לא מרגיש את עצמו, אלא שהוא מרגיש את הכלל. זה נקרא כלל ופרט שווים. בתוך הכלל שורה הכוח הכללי של ההשפעה והאהבה שממלא את כולם באופן שווה, שזה נקרא הבורא, או הטבע, או כוח ההשפעה הכללי. את זה צריך לראות כמטרה הסופית. זו התמונה שאליה צריך להגיע. ואז כדי להגיע לזה אנחנו מבררים את הקבוצה, שהיא גם אותה המערכת, ואנחנו מעוררים בתוך הקבוצה את אותו הכוח שטמון בה, רק שעכשיו אנחנו עדיין לא מרגישים אותו, אנחנו צריכים לגלות אותו, את הכוח שממלא את הקבוצה, שמחזק אותה, שמברר אותה ומתקן אותה, שזה נקרא "בורא" - האור הנסתר, הטמיר במערכת, בחיבור בינינו.
כמו שבעולם הזה, כשאנחנו משתוקקים להיות גדולים, אנחנו גם מעוררים את אותו כוח. זו אותה המגמה, לגדול, רק שהיא בדרגה הגשמית. הבורא זה אותו כוח כללי שמחבר בין כל חלקי הבריאה.
תלמיד: יש יותר מידי נעלמים במשוואה הזאת.
צריך לנסות עוד פעם ועוד פעם, להשתדל. כך אתה מעורר את החושים הנוספים, אין אפשרות אחרת.
שאלה: בהמשך למה שאמרת על תכונות האופי שאינן משפיעות, אז כשאדם הוא רגזן או קמצן או בעל אופי רע, בהמי, האם זה לא מהווה מכשול לחיבור בקבוצה?
אומרים ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"1. בכל הדברים האלה, יכול להיות שהוא יהיה עוד יותר גרוע. זה לא שייך.
יש כאלה שנולדים רפויים, אתה לא יכול לעשות איתם כלום, האם אז הם קרובים יותר לרוחניות? יש כאלה שהם עדינים, או אכזריים, אין שום קשר. גם בין הבהמות יש כאלו שהם טמפרמנטים או מלנכוליים, יש ששה עשר מאפיינים, ארבע כפול ארבע. יש ששה עשר סוגים בהתכללות. כל זה לא שייך לרוחניות, מבדילים ביניהם בפסיכולוגיה הפשוטה.
שאלה: מי צריך להכריע את הרע, אני או הבורא?
אתה לא יודע אם הבורא או לא הבורא. אתה צריך לעבוד. אתה צריך להיות התחלת העבודה, אתה סוף העבודה, ואתה הכול. ולפי מה שמתגלה, אתה קובע אם זה ממך, או שזה תלוי באיזה כוח עליון, אם מעצמו זה נעשה, או שממך נעשה. זה מתגלה אחר כך בדרך.
אני שומע לפי השאלות האלה, שאתם מחכים שיקרה משהו מאיפה שהוא מלמעלה. לא יקרה שום דבר. אנחנו צריכים לגלות בכוח וביגיעה שלנו את התמונה הקיימת. הכול תלוי בכמה שנמשך אליה. נניח שאנחנו כמו ילד, שגדל במידה שהוא רוצה לגדול. אבל במידה שהוא רוצה לגדול הוא צריך להשיג בעצמו את הרצון לגדול.
תאר לעצמך איך הילד היה גדל, גם כך אתה בקושי עוצר אותו. בכל פעם הוא רוצה משהו, רץ לכל מיני מקומות, עושה. גם אנחנו צריכים להיות בצורה כזאת בעבודה הרוחנית שלנו, אחרת לא נתפתח. ומה אתה עושה? "אני צריך לנוח, יש לי זמן למנוחה, צריך לחשוב על זה", ככה הילד עושה? אין לו רגע של מנוחה, בכל רגע הוא חייב להשיג את העולם.
שאלה: דיברת קודם על "השקעה". מהי השקעה?
השקעה או יגיעה, זה שאני משתדל לקרב את עצמי לאותה התמונה השלמה שאני מתאר לעצמי. שבה אני מחובר עם הנשמות כאיש אחד בלב אחד, בערבות גמורה, וזה נעשה על ידי החיבור שהבורא מחבר בינינו, כוח ההשפעה הכללי.
המשיכה שלי, הנטייה שלי, המגמה שלי, ההשתוקקות למצב כזה, נקראת "השקעה", "כוונה" ו"יגיעה".
שאלה: במה זה מתבטא?
בזה שאני פועל. כתוב "כל מה שבידך לעשות, תעשה"2 כדי להגיע לתמונה הזאת בפועל. זה מתבטא במורה, ספרים, קבוצה ולימוד.
שאלה: האם הכוונה היא בזמן שאני משקיע ב"מורה, ספרים, קבוצה", בנוכחות שלי ובפעולות?
ב"כל מה שבידך לעשות, תעשה". כתוב "כל". תחשוב מה זה "כל". קח ילד קטן כדוגמה. תשאל בכל רגע, האם אתה עושה פעולות כמו הילד, כדי לגלות את העולם.
שאלה: חלק מהעבודה הפנימית שעשיתי, היא בהכרה, כמו שהזכרת קודם, האם מה שאני עושה זה בהרמוניה עם הטבע או נגד הטבע? האם זוהי העבודה הנכונה?
אם אתה עושה את זה בקבוצה, כדי לגלות את הכוח הכללי שמחבר ביניכם, על ידי הלימוד, זה נקרא עבודה נכונה. כל היתר זה לא הכיוון.
שאלה: אני רוצה שזה יהיה לי ברור, ולכן אקח דוגמה קיצונית יותר. אם בעל מתנהג לאשתו באלימות, והוא לומד פה בקבוצה, והוא משקיע, זה בסדר? זה לא רע?
מצד אחד, אי אפשר להגיד שזה לא משפיע על ההתקדמות הרוחנית, אבל בעקיפין. אם הוא משקיע בקבוצה ומתקדם, ודאי שגם היחס שלו למשפחה ישתנה, אבל בצורה ישירה אין קשר. שם הקשר הוא בכל זאת ברמה הבהמית, וכאן הקשר הוא ברמה הרוחנית.
אנחנו צריכים להבין, שבאדם שנכנס לעבודה רוחנית "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי הבתים". אם תדבר עם האנשים ברחוב, הם יגידו לך, "מי שלומד תורה צריך להיות זך, צריך להיות נקי, צריך להיות מיוחד, עדין", ואנחנו יודעים, שמי שלומד תורה נכון, מתגלה לו יצר הרע הגדול והוא נעשה הרבה יותר קשה. כתוב "תלמידי חכמים הם כברזל". הם עקשנים מאד.
לפעמים זה מתבטא כך גם ביחסים במשפחה. זה תלוי מאד בתקופות ובשלבים שהאדם עובר, אבל למתחילים ממש ישנם מצבים די מסובכים.
שאלה: אמרת שצריך לדמיין את המצב המתוקן, ואליו לשאוף, אז אני מדמיין את המצב המתוקן, את כל העולם בהרמוניה.
לזה צריך לשאוף.
תלמיד: אבל העבודה והיחס שלי נמדדים כלפי הקבוצה בלבד, וזה גורם לי למידה מסוימת של התנשאות כלפי מי שנמצא בחוץ. איך עליי התמודד איתה? זה גורם לי להרגיש שבגלל שיש לי קבוצה ושאני איתם, כל השאר הם בהמות. מבחינתי הם נחשבים ל"לא". איך עליי להתמודד עם התופעה הזאת?
אתה צריך לכבד אותם מפני שגם הם, אם לא עכשיו, אז אחר כך כולם יבואו לזה. גם לגבי מה שנשאל קודם, על מה שקורה במשפחה, ומה שקורה ביחס לבני אדם אחרים. זה שכתוב "כולם כבהמות נדמו" זה לא לגנאי, כאילו שהבהמה היא לגנאי. לא. זה עניין ההתפתחות. כל אדם שהנקודה שבלב שלו עדיין לא בוערת, הוא לא נקרא "אדם". כי הנקודה שבלב היא שנקראת "אדם", שלפי המטרה הוא רוצה להדמות לבורא, והיא שמעוררת אותו להידמות לבורא. ואם הנקודה הזאת לא בוערת באדם, אז הוא נקרא "בהמה", שעדיין כל המטרה שלו היא להשתדל במישור הגשמי, בעולם הזה. דומם צומח וחי, אלו סוגי בני אדם שבעולם הזה. עם הנקודה שבלב, הוא נקרא אדם שבאדם, ואז הוא מתרומם לרוחניות.
אנחנו צריכים לקשור קשר ולבנות את המערכת המתוקנת בין אלו שיש להם נקודה שבלב, ועם האחרים בינתיים עוד לא. מהם לאט לאט באים ונכללים בנו, מתכללים בנו יותר ויותר. לא צריך לזלזל בהם. יש כאלה שהם בני משפחה שלי, אני אוהב אותם. ויש כאלה שהם רחוקים יותר, זה לא אומר כלום.
למה צריך לזלזל בהם? בילד קטן אתה מזלזל? אתה צריך להתייחס באהבה לכולם. על מה הזלזול? בגלל שאתה משתוקק לרוחניות והוא "בהמה"? ומחר הוא ישתוקק לרוחניות ויגיע לדרגה גבוהה יותר ממך. אגב, מי שמתעורר מאוחר יותר, יש לו נשמות, יש לו רצון לקבל, יסוד גרוע יותר, אז הוא יגיע לדרגה גבוהה יותר. על מי אתה צוחק? אתה מזדקן ועוד מעט עומד להירקב, והוא יקום ויגיע לפסגה.
אז בתקווה שככה יקרה.
(סוף השיעור)