שיעור בוקר 05.11.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 209, "ענין החסד"

אומנם הרצון לקבל הוא כל חומר הבריאה, אבל אם הרצון לקבל יתוקן בתכונת הבינה, בעל מנת להשפיע, אז יהיה אפשר להשתמש בו בצורה נכונה ולהביא אותו לשלמות ונצחיות. לכן אברהם שהגיע הראשון לתיקון הזה נקרא "אב האומה", הוא קיבל תוספת ה', מאברם לאברהם. הוא השיג את תכונת הבינה, והוא הראשון שקיבל את התכונה הזאת שהיא החסד.

בינה ששייכת לג"ר, כשהיא מוסרת את התכונה שלה לז"ת, לכלים דקבלה של התחתונים, התכונה שלה היא החסד. זה מה שאדם צריך לרכוש כדי לעשות תיקון לכלי הנשמה שלו. במידה שהוא רוכש את התיקון של הבינה על המלכות שלו, במידה הזאת אנחנו מודדים את הרמה הרוחנית שלו ואת היכולת לקבל על מנת להשפיע. הכול נמדד לא לפי המלכות, אלא לפי המידה שאפשר להשתמש במלכות בהתאם לתיקון של הבינה בה.

כדי להביא את הנברא למצב שיוכל לעסוק בתיקון מלכות על ידי בינה, יוצא שכתוצאה משבירת הכלים כל תכונות הבינה נכנסו לתכונות המלכות, וכולן נמצאות בצורה שמעורבבות זו בזו לפי הרצון לקבל של המלכות. בכל מקום במלכות נמצאת תכונת הבינה במידה שמלכות יכולה לקלוט אותה, יכולה לרכוש את התכונה הזאת לטובת עצמה.

לא סתם הייתה ערבוביה בין בינה ומלכות בדרגה הרוחנית, אלא הערבוביה הזאת בין בינה במלכות צריכה להיות בדרגה נמוכה ביותר לפי רצונה של המלכות, כי רק בצורה כזאת אפשר לברר ולתקן את המלכות. כך שבכל מצב, בכל רצון היא תשתמש בתכונת הבינה כדי לקחת את אופי הבינה, ובמקום לשייך את הבינה אליה, במקום להיות קליפה, במקום להשתמש בקדושה לטובת הקבלה, היא תעשה אחרת. היא תדביק את עצמה לבינה בזה שקודם היא תשתמש רק בתכונות הבינה, ואחר כך היא גם תשתף את עצמה בתכונות הבינה, כלומר קודם בלהשפיע על מנת להשפיע ואחר כך בלקבל על מנת להשפיע.

את כל השימוש הנכון בבינה האדם הוא שצריך לברר ולבצע, לממש. זאת אומרת, לקנות את תכונת החסד ולעשות אותה הראשית, הגבוהה, המכובדת מכל היתר התכונות, הבחינות וההבחנות, זו בעצם כל העבודה של האדם. אז באמת רואים שהרצון לקבל נברא כאמצעי להגיע לדרגת הבורא, מפני שעם כל עוצמתו הוא מצטרף לתכונת החסד, לתכונת הבינה, לתכונת הבורא, ללהשפיע - הנברא מצטרף לבורא. מלכות כשמצטרפת לבינה היא מגיעה לכתר, היא משתמשת בתכונת הבינה בכל עוצמתה.

כל העניינים האלה של שיתוף מלכות ובינה, חוץ מזה שזו כל הדרך שלנו, כל העבודה שלנו, זה שייך לציווי שהבורא אומר לאברהם, "לך לך". האדם שמקבל לטבע שלו תוספת בינה יש לו עכשיו כבר אפשרות לעבוד, כי יש לו את שני האמצעים האלו שרק בהתמזגות הנכונה, בעבודה הנכונה ביניהם, הוא יכול להגיע למטרת הבריאה.

תלמיד: למה פעם הוא קורא לזה חסד ופעם בינה?

בינה זו תכונת הבורא. ג"ר - כתר, חכמה, בינה, הם שייכים למעלה מהגוף, למעלה מהנברא. הנברא מתחיל להיות מז"ת, כמו שאנחנו לומדים מד' בחינות דאור ישר. מהבורא מתפשט אור שנקרא בחינת שורש או כתר. יש מאין מוציא את בחינה א', רצון ליהנות ממנו, מהאור, שזה הרצון שבא ישירות מהאור בצורה ישירה, לכן זה נקרא ד' בחינות ישר. וודאי שהרצון הזה הוא לא עצמאי, הוא כולו כלול באור. האור מתפשט ובתוכו לאט לאט מתהווה רצון. אי אפשר להגיד שיש כאן משהו מחוץ לאור אפילו, לכן זה נקרא ד' בחינות דאור ישר.

אחר כך באור הזה וברצון שמתהווה באור יש תגובה על האור, הרצון הזה רוצה להיות דומה לאור, וכול זה בדרך התפשטות של האור. הרצון הזה רוצה בחזרה להידבק באור, כלומר ברגע שהוא מרגיש שהוא שונה מהאור אבל מתפשט יחד עם האור, הוא עכשיו חוזר ורוצה להידבק לאור. אלו התכונות שהם באור.

אחר כך הרצון הזה שכבר רוצה להידבק לאור, יש לו איזו תגובה משלו. אומנם היא לא משלו, אלא זו תגובה ישירה מפעולת האור עליו, אבל בכל זאת היא נגד הראשונה, תוספת על הראשונה והפוכה. אז הוא חושב על ידי מה אני יכול להיות באמת כמו האור, האם חוץ מזה שאני רוצה, אני יכול לעשות אותה פעולה כמו שהאור עושה. ואז הפעולה שלו שהוא עושה כבר נקראת זעיר אנפין, בחינה ג', וזו כבר התחלת הנברא, שורש לנברא.

אנחנו לומדים שבזעיר אנפין יש לנו שש בחינות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. אחרי שזעיר אנפין מתפתח, כלומר יש איזו תגובה, אחרי זה בא רצון נוסף שהוא להמשיך את התענוג יותר ממה שהיה בבחינה א', בבחינה ב' ובבחינה ג', להמשיך את התענוג שיש בשורש, באור עצמו, שזו בחינה ד'. הנברא מתחיל מז"ת דבינה שזה הראש שלו, והוא בעצמו מתחיל מתכונת החסד.

לכן כשבאה ההתפתחות מהשורשים לענפים בעולם הזה, כשנגמר כל תהליך ההתפתחות מאדם דרך נח לאברהם, אז אברהם הוא כבר בחינת חסד. אדם ונח שייכים לראש המדרגה, ואברהם שהוא חסד הוא כבר התגשמות של תכונת ההשפעה במקובל הראשון שהתחיל לפתח את השגת הבורא, לממש אותה ולמסור אותה לאחרים.

כל עבודת ה', כל השגת הרוחניות, עולם נוסף שיש, חוץ ממה שאנחנו מרגישים, שבו אנחנו קיימים גם עכשיו, גם לפני התלבשות בגוף, גם אחרי יציאה מהגוף, כל זה בא לנו מאברהם. הוא החוקר, הוא המקובל הראשון, הוא הראשון שבו בפועל התממש הקשר בין בינה ומלכות. מתוך הקשר הזה הוא התחיל להרגיש את השאלה מה הטעם בחיינו, האם יש מנהיג לבירה, היו לו שאלות על הכוח הכללי, על הבורא, על מי שבורא ועל מי שמנהל את כל הטבע. מתוך זה הוא הגיע לחקירה ולגילוי הבורא, כך כתוב במדרשים. על ידי מה? מתוך שאצלו התגלה קשר בין בינה ומלכות. בהתנגשות, בהשוואה בין מלכות ובינה, שם אדם חוקר ומבין מה השוני ומה הקשר בין שני סוגי הבריאה, בין רוחניות שזו בינה, לבין גשמיות שזו מלכות, ואז בגבול ביניהן, בשילוב ביניהן הוא בונה את עצמו.

לכן אברהם נקרא היהודי הראשון. הוא הראשון שהגיע לייחוד עם הבורא על ידי שילוב נכון, תיקון נכון של מלכות על ידי בינה. לכן עליו כתוב "לך לך מארצך", מהרצון של מלכות עד הרצון של בינה. ומפני שבו זה התגלה כבשורש לכן הוא נקרא אב האומה, המקובל הראשון. הוא ייסד בחיים שלו את כל אותם תנאים, כללים, שעד היום כל המקובלים בעצם כך עושים. לימוד, הפצה, כל מה שיש, אנחנו רואים שזה מה שקרה לו, מה שהיה לו.

תלמיד: הרב"ש אומר שבעל הסולם כתב בפתיחה באות נ"ח, שכביכול הבורא רצה קודם לברוא את העולם במידת הדין.

מה זה נקרא לברוא עולם במידת הדין? שקודם נבראה המלכות ואחר כך למלכות מצטרפת בינה בצורה מקולקלת. מה זה מקולקלת? בינה לא יכולה להיות מקולקלת, אלא זה שמלכות משתמשת בתכונה הזאת לפי רצונה איך ליהנות יותר, זה נקרא שבירת הכלים, זה נקרא צורה מקולקלת.

ואתה יכול לשאול, אבל הבורא יכול היה לעשות התערבבות אחרת בין בינה ומלכות שלא יהיו מקולקלים אלא שיתערבבו בצורה נכונה. אני לא יודע באיזה צורה, אבל אם היו מעורבבים בצורה נכונה, אז קודם כל לא היינו משיגים בזה כלום כי זה לא היה בשליטה שלנו וזה לא היה שלנו, זה היה בעצם הבורא. ודבר נוסף, לא היינו יכולים להבדיל בין התכונות האלו, ולא היינו יכולים לבחור איך להשתמש בהן, לא הייתה לנו עצמאות.

וכך אם אנחנו מתוך המלכות בוחרים להיות בשליטת הבינה, בוחרים לרכוש אותה ודווקא להידבק בתכונותיה, אז אנחנו בוחרים בזה לצאת מטבע אחד לטבע שני וזו כל הבחירה, זה כל בניית האדם שבנו, כי גם מלכות זו תכונה שלפנינו שהבורא ברא וגם בינה זו תכונה שהבורא ייסד, אז אין פה שום דבר מצדנו. מצדנו זה רק לבחור, לברור ולעדיף תכונת הבינה על תכונת המלכות. לשים את המלכות תחת שליטת הבינה, ולא ההפך כמו שקיבלנו אחרי שבירת הכלים, כשבינה נמצאת בשבי של המלכות.

תלמיד: איך האדם יכול בסופו של דבר גם להשיג את המחשבה של הבורא יש מאין, אם הוא לא היה שם כביכול אף פעם?

איך האדם יכול להשיג מחשבות הבורא אם הוא לא היה שם אף פעם? כמו שכתוב "ממעשיך הכרנוך". ואם אנחנו עושים אותם מעשי השפעה כמו שבינה עושה, כמו שבינה רוצה לעשות.

מה בחינה ב' אומרת? אני רוצה להיות כמוך. מה זה כמוך? כמו כתר, כי היא גילתה בתוך החכמה את פעולת הכתר, אז היא אומרת, "אני לא רוצה להיות כחכמה ואני לא רוצה ליהנות מאור החכמה שממלא את כלי החכמה. אני רוצה להיות כמו השורש, הכתר, שנותן תענוג לחכמה".

ואז בינה שרוצה להגיע לפעולה כזאת כמו הכתר, היא מבצעת את הפעולה הזאת בזעיר אנפין ואז מזה שהיא מבצעת את הפעולה בזעיר אנפין, כמו כתר, נותנת, משפיעה, אז היא מגיעה להבנה מהם התענוגים שיש בכתר, תענוגים ליהנות ואז היא רוצה ליהנות מהתענוגים האלו דווקא. לכן מלכות רוצה ליהנות מדרגת הבורא, מדרגת הכתר, מזה שהוא נותן.

בוא נגיד כך, התינוק מגיע לזה שהוא נהנה ממה שאימא נותנת לו. ועכשיו הוא חושב שאת ההנאה שלו הוא רוצה לתת לאימא שיהיה לה טוב, אז הוא עושה משהו בשביל אימא. אבל מתוך זה הוא מגיע להבנה כמה שאימא נהנית כשהיא נותנת לו. את התענוג של המשפיע, של האימא שנותנת לתינוק סוכריה. זו לא הסוכריה שבה הוא מרגיש תענוג, וגם לא התענוג שהוא אוכל סוכריה, אלא את התענוג הזה שהוא מעביר לאימא.

הוא מבין שבאימא התענוג הזה נמדד פי מיליון סוכריות כשהוא מקבל ממנה ונהנה. אז הוא רוצה ליהנות מתענוג הזה של פי מיליון סוכריות שיש באימא, זה נקרא שבמלכות בבחינה ד' יש לנו רצון נוסף שלא היה קודם, והנברא השיג את הרצון הזה. לכן מלכות נקראת מלכות, בחינה שלא באה בצורה ישירה מהבורא, שהיא שורש הנבראים.

היא עדיין קשורה לבורא, היא עדיין נמצאת בכל, היא מלאה באור, עדיין לא נבדלת מהאור, אבל הרצון שבה הוא לא בא ישירות. התינוק השיג שאימא נהנית פי מיליון מהסוכריה הזאת שהיא נותנת לו. למה? כי היא אוהבת אותו, היא רוצה להשפיע, יש לה מידת השפעה עצומה. אז אני רוצה ליהנות כמו שאימא.

ולכן הרצון הזה הנוסף שלא בא ישירות מבחינת שורש, הנברא לא יכול לעשות עליו מסך. הוא לא יכול עכשיו להגיד, אבל אני רוצה להשפיע, אבל אני רוצה להיות כמוהו, הוא לא יכול, הוא לא מסוגל. הוא רוצה עכשיו ליהנות מהשפעה, כמו שהבורא נהנה מהשפעה. הוא עכשיו רוצה ליהנות מההנאה הזאת, להרגיש את ההנאה הזאת, ליהנות ממנה ברצון לקבל שלו.

ולכן הוא יכול לעשות רק צמצום. כאן גם השאלה הגדולה מאיפה הוא מגיע לכוחות לעשות צמצום? ומתגלה כאן פער בינו לבין הבורא שנקרא "בושה" - שאלות לא פשוטות. ואז הוא מבצע צמצום. אבל לעשות אחרי הצמצום פעולה דומה לבינה, כמו שהיא עשתה בזעיר אנפין, לקחת את הרצון החדש הזה שבמלכות, ועם תכונת הבינה להפוך אותו בעל מנת להשפיע הוא לא מסוגל. כי גם מה שהוא לומד מבינה שהיא משפיעה, הוא לומד לא בצורה מספקת למלכות.

בינה יכולה לאזן את הרצון שבחכמה, אבל לתת למלכות את כל העוצמה להיות לקבל על מנת להשפיע היא לא מסוגלת. כאן האדם צריך להבדיל מה הוא מסוגל ומה שהוא לא מסוגל. והרצון החדש הזה שהוא קנה זה לב האבן.

תלמיד: איפה השורש של ההרגשה הזאת שהיא רוצה לתפוס את המחשבה שלו, שהיא רוצה לתפוס את המעמד שלו?

מלכות שרוצה ליהנות כמו שנהנית בחינת שורש מזה שהולכת להשפיע. זאת אומרת זה רצונו להיטיב לנבראיו. הרצון הראשון כלפי הנבראים זה נקרא "מעמד הבורא". זה מה שאימא מרגישה כלפי התינוק - נטו מה שיש בה. אז הנברא מגלה את המעמד הזה, את המצב הזה שיש בנותן, ורואה איזה תענוג עצום זה להשפיע. לא לפי הסוכריה שמקבל, מה שיכול להעריך, מה שיכול להרגיש, אלא הוא מרגיש מה שקורה שם, בפנים, בתוך המשפיע.

תלמיד: למה זה לא היה בבחינה ב' ?

כי בבחינה ב' הרצון להשפיע שלה נולד מהרגשת התענוג שמרגישים בבחינה א', מהרגשת סוכריה.

תלמיד: האם בחינת שורש זה המצב הגבוה ביותר?

בחינת שורש זה המצב הגבוה. היתר זה פילוסופיה, אנחנו לא יכולים לדון למעלה מזה.

תלמיד: איך אפשר להגיע למצב שאנחנו רואים את התמורה האמיתית שיש לנו בהשפעה, ובגלל זה אנחנו מתחילים לרוץ לשם? רב"ש כותב במאמר, שאנחנו צריכים לראות את התענוג שמצפה לנו שם, ואז באופן טבעי נרוץ לתענוג הזה, נרוץ אל תכונת ההשפעה, כמו התינוק.

אתה לוקח מין יסוד שאני לא כל כך מכיר אותו. אם היינו מגלים עכשיו שבהשפעה יש לנו מלא תענוגים אז היינו כמו גנב, רצים אחרי תכונת ההשפעה כדי להרוויח תענוגים.

תלמיד: אז מה יכול לדחוף אדם לדבר כזה אם לא התענוג, אם זה הטבע שלנו?

התענוג המצופה, שאנחנו מצפים לו, כביכול דוחף אותנו להשפעה מצד אחד. מצד אחר אלו הייסורים שאנחנו מרגישים במצבנו. אבל כשאנחנו הולכים בדרך, האם אנחנו רואים שזה תענוג גדול? האם מגלים לנו רווח מהשפעה בתוך הרצון לקבל שלנו? האם כולנו כל כך "דלוקים" להשפיע, כי זה יביא לנו תענוגים?

אם היינו בזה, אז היינו הולכים בעקבות הקליפות. היינו נכללים רק בריצה אחרי תענוגים של קליפות, ולא היינו יכולים אף פעם לצאת מזה. לכן הדרך שלנו נקראת "מציון תצא תורה", מיציאות, מאכזבות ומכל מיני בלבולים, ולגמרי לא מתענוגים. אם זה מתענוגים, אז זה דרך הקליפה. הקליפה קונה אותך, נותנת לך תענוג, "תעבוד בשבילי".

אצלנו זה לא קורה. זה סימן שאנחנו הולכים בדרך נכונה, שהפעולות שעושים עליך מלמעלה הן פעולות כדי לעשות ממך באמת המשפיע. זה לא פשוט, זה קשה, אנחנו עוד לא יודעים איך, כי בכלים דקבלה, בראייה האגואיסטית שלנו, אי אפשר לראות איך, אבל זו ודאי דרך ללא תענוגים. לא נותנים לך שום תשלום בדרך שבשבילו כדאי לך לעבוד. רק רעיון מופשט, גדלות הבורא, גדלות הקבוצה, משהו. תכל'ס, מה, מו, בשביל מה, מה יש לך? אין מה.

אתמול בשש וחצי בערב הייתי בשידור עם קבוצה אמריקאית מניו יורק, אלו שהיו כאן סידרו את זה. ודאי שדיברתי איתם על כך שאדם שמתחיל ללמוד קבלה, מתחיל לגלות את המציאות, יודע איך ללכת, ככה לסובב את הגורל, אבל בעצם זה שקר. הוא כן יעשה את זה אחרי שהוא יקבל שכל מעל המחסום, אחרי שיקבל מודעות עליונה, ויידע באמת איך צריך להתנהג ובשביל מה כדאי לחיות. במידה הזאת, שהוא יהיה בהשוואת הצורה לבורא, ייפתחו לו את היכולת להיות שולט בעולם.

אבל לפני זה לא, זה רק כדי למשוך אותם. אני לא משקר להם, אני רק לא מסביר להם שצריכים קודם לתקן את עצמם, להצטייד בסדר הנכון, בשכל הנכון, ובהבנת כל התהליך וכל המציאות. אחרת, באיזה גורל יתנו לך לשלוט? בזה שאתה רוצה עכשיו להרוויח בבורסה, מתענוגים בהמיים? ודאי שלא. לכן את זה אני לא מספר. כמו שהרב'ה לימד אותי, הוא היה אומר "אתה צריך לספר את החצי השני". לגבי החצי הראשון אתה לא משקר, אתה רק לא אומר על זה.

זה מה שאנחנו רואים עלינו. אנחנו לא מתקדמים על ידי תענוגים, אז אין לך מה לפחד, אתה לא תקבל תענוגים. רק במידה שבאמת תוכל לבצע פעולת השפעה, תוכל ליהנות ממנה בעל מנת להשפיע. זה משחק מכור כפול כזה.

תלמיד: אם אני מנסה לתת גדלות המטרה או גדלות הבורא או כל מיני דברים כאלה לחבר, אז מה אני בעצם עושה?

אתה בא לקבוצה, ואומר לקבוצה "חבר'ה, אתם צריכים כל הזמן להשפיע עליי גדלות הבורא". להגיד להם לא אכפת לך, זה לא עולה כסף. אתה מהאגו שלך לוחץ עליהם, הם בשבילך כוח זר שאתה יכול לדרוש מהם. מעצמך אתה לא יכול, מהם כן. אז אתה דורש, "אני רוצה שאתם תשפיעו לי גדלות הבורא". הם מתחילים להשפיע לך גדלות הבורא ואז אתה נכנע.

תלמיד: אז אני כאילו הולך לכיוון התענוג.

זה לא לכיוון התענוג או כן לכיוון התענוג, החברה משכנעת אותך מפני שאתה בנוי בצורה כזאת שאתה נכנע תחת דעת החברה. ודאי שיש לך תענוג מזה שאתה נכלל מדעת הרבים, זה נותן לך ביטחון, זה נותן לך הרגשת שייכות. ודאי שזה נמדד בכלים דקבלה. אז אתה מתחיל לרוץ אחרי גדלות הבורא, שכדאי לי להיות לידו. אבל אתה לא רואה את התענוגים האלה, אם היית רואה היית רץ בעצמך. מפני שאתה לא רואה, אתה זקוק לחברה שהיא תספר לך שכדאי. כמו שנתתי דוגמה שכדאי להיות פרופסור, אבל לך תשכנע את הילד שכדאי, הוא לא רואה בזה תענוגים.

לאט לאט אתה מזמין על ידי זה כבר אורות המקיפים שהם באמת משנים אותך. הפעולה באמת נעשית לא ידינו, אבל את האמצעי לזה אנחנו צריכים לתת. ורק על ידי זה שאני רוצה את גדלות הבורא מפני שהחברה מחייבת אותי, כי הוא נסתר, אני לא צריך אותו, אלא החברה אומרת שאני צריך אותו, אז אני כביכול צריך וכביכול אותו, אני לא יודע מי ומה, אבל איכשהו אני עושה איזו פעולה, וכנגד הפעולה הזאת בא אליי אור מקיף שהוא כבר עושה את העבודה.

הכול נעשה בניתוק מהרצון לקבל. הרצון לקבל לא מרגיש שום דבר בפעולות האלה, אין לו שום רווח. אם שואלים אותך מבחוץ, מה יש לך מה? אתה יכול להגיד שהחיים שלך גם בזבל. או שתגיד, אני נהנה מזה שאני חוקר משהו במציאות, יש לי משהו יותר מבהמיות שלך. אבל תכלס יש משהו? אין. זה סימן שמתקדמים בצורה נכונה ללא התערבות הרצון לקבל, עד שהאור מקיף ישנה אותנו. אין מנוס, אין אמצעי אחר. ולכן כל פעם נמצאים בייאוש, ובאמת אין במה להתגאות, ולא יודעים מה הסוף, ואיפה המחסום הזה.

מצד אחד יש יותר כוחות, אוספים איזה ניסיון. מצד אחר, כל זה כבר לא נותן לך שום בסיס. הכול כדי לנתק את הרצון לקבל מהתוצאה שבאמת לא שייכת לו. עד שאומר "רוצה אני". יש איזה חן דקדושה שמקבלים מאור מקיף, ואני לא מסוגל אחרת, "אני רוצה את זה". למה? קיבלתי חן, אוהב. זהו, אין תשובה. האור בונה את המשיכה הזאת.

אבל בשכל ובהרגשה נכונה, בלהצדיק, אין פה שום יסודות. לכן אנחנו לא יכולים לצאת לרחובות בצורה משכנעת ולהגיד "מה אתם עושים? תראו מה יש לנו, פי מאה, פי אלף, פי מיליון". אין לך מה להראות. אין. הלוואי שתשכנע את עצמך ללכת קדימה. את האחרים אתה משכנע מצד הגאווה שלך והאגו בזה שאתה לוחץ עליהם.

תלמיד: רב"ש כותב שמתאספים חברים צריך לדבר על הרווחים. למה הוא מתכוון?

שמתאספים החברים צריכים לדבר על הרווחים. רווח הוא מופשט. רווח יכול להיות רק כנגד הרצון שיש, כנגד הרצון הזה אני רואה איזה מילוי עתידי שיגיע אליי, שאני יכול להרוויח אותו. להרוויח אותו בהשקעה פחות מהתענוג שאני אקבל. אז זה נקרא "רווח", משקיע 99% מקבל 100%, אבל אני צריך להיות כבר ברצון לזה, וברצון יותר ממה שאני משער לעצמי את היגיעה. אחרת החשבון שלי בתוך הרצון לקבל יהיה כזה שלא יאפשר לי לתת יגיעה. כך אנחנו כל פעם מתחשבים בכל התענוגים והחסרונות והמאמצים שלנו.

תלמיד: על איזה רווחים אני אספר לו?

הרווח שאנחנו רוצים מהתהליך שאנחנו עוברים, הוא רווח שאתה לא יכול להביא למישהו אחר. אם אדם נמצא עדיין בהשגת רווחים של אוכל, מנוחה, משפחה, מין, תענוגים גופניים או תענוגים של כסף, כבוד, מושכלות, אז אתה לא יכול להביא או להראות לו במקום התענוגים האלה שהוא מרגיש שחסרים לו, תענוגים שלגמרי לא שייכים לזה, תענוגים מופשטים שלא לבושים במה שהוא מבין. הוא לא מרגיש. זה צריך להיות כלי שונה.

הכלים שיש לנו מלכתחילה הם כלים שבהם אני מרגיש תענוגים מלובשים במשהו מהעולם הזה, בשליטה, בידיעה, בדעת, בתענוגים גופניים על ידי חמישה חושים שלנו שאני מרגיש, וככל שהתענוג יותר קרוב אליי, הוא יותר מוחשי, יותר גדול.

התענוגים הבהמיים, חוש המישוש הוא הכי גדול, אחר כך חוש הראייה, שהוא כבר יותר מופשט, והלאה כסף, כבוד, דברים שצריכים כבר התפתחות, אבל בכל זאת זה בא באיזה לבושים, למשל משתחווים אליי, מכבדים אותי, או שאני יודע איך זה כלול, ואיזה מסתובב, זו מין שליטה. דעת זה בסופו של דבר, מושכלות, זה בסופו של דבר שליטה, קצת יותר מופשטת אבל שייכת להתפתחות השליטה.

אבל אם זה תענוגים עוד יותר מופשטים הם לא נאחזים, הם לא מתלבשים בתוך הכלים דקבלה, הם כבר שייכים לבינה בתוך המלכות. אפילו קליפות, הן תענוגים שמתקבלים בבינה בתוך מלכות, לא במלכות עצמה, ואתה כבר לא יכול להסביר את זה לאנשים שאין להם את זה, חייבת להיות התפתחות מוקדמת לזה.

אז לכן כשנשאלתי אתמול באיזה רדיו באמריקה "מה יש בקבלה, מה פתאום היא מתגלה, מה אתם רוצים"? אמרתי, מה זאת אומרת, אנחנו נמצאים במצב שאנחנו לא רואים מה יהיה מחר, אנחנו חיים בחיים לא טובים, אנשים הולכים לסמים, אין משפחה, אין ילדים שקשורים להורים, אנחנו ממש לא יודעים מה קורה לנו בעוד רגע, אנחנו נכנסים יותר ויותר לתסבוכת כזאת בחיים שאנחנו חייבים לדעת מהי המציאות, איך לשלוט בגורל, איך באמת לראות אילו פעולות שלי יביאו לי תענוג, ביטחון, חיים טובים. זה מה שאמרתי.

כי אתה לא יכול להגיד להם אחרת בצורה יותר מופשטת. את זה הם מבינים. "אז איך עושים את זה"? תבואו ללמוד. כל דבר שאנחנו רוצים לפעול בו בצורה הגיונית בחיים האלו, צריכים ללמוד, כל מקצוע. אפילו לסנדלר יש סודות שקודם צריכים לגלות, ללמוד איך לבצע, ואחר כך עושים, מכל שכן כאן.

אז אני לא משקר, אני רק לא מסביר להם מה שהם לא מסוגלים לתפוס, ששייך להשתוות הצורה, שחייבת להיות כדי להיכנס למציאות הנכונה האמיתית. חייבים לרכוש עוד טבע שני כדי להיות בכל הנפח של המציאות, על זה אני לא מדבר כי זה לא נתפס להם.

תלמיד: אני מדבר על החברים שיודעים את המצב הזה. מה אני אומר להם?

אז אתה שואל איך אני משכנע את החברים להתקדם בדרך? אני פשוט מכניס להם את השמחה והמרץ שלי בצורה מלאכותית.

אני בא, כולם דפוקים יושבים וגם אני, אבל אני מפעיל איזה רדיו והוא מתחיל לנגן, ורדיו זה דומם, ואף על פי שהם בדרגת חי לעומת הדומם, לא בדרגת מדבר, הם בדרגת חי, כולם ככה באאוט, אבל הדומם הזה יכול להפעיל אותם, אתה רואה שזה ככה.

תלמיד: אמרת בשבת שצריך להשקיע 100% יגיעה, גם אם הרווח מזה יהיה 50%, אז מה הרווח מהיגיעה?

ודאי שאם אני עושה משהו כדי ליהנות, ההשפעה היא להשפיע על מנת לקבל.

תלמיד: הוא אומר כאן "אם אין חסד אין שכינה".

"שכינה" היא מידת ההשפעה שמתגלה במלכות. מלכות המחוברת עם בינה נקראת "שכינה". מלכות בעצמה זו מלכות, בינה לעצמה היא משהו מופשט, זו תכונת להשפיע, ו"שכינה" היא אוסף של כל הנשמות בצורה המתוקנת, החיבור בין בינה ומלכות בצורה האידיאלית.

תלמיד: ושם הבורא מגולה?

ושם הבורא מגולה, בשכינה.

תלמיד: אם אדם מרגיש בזמן הלימוד התפעלות מהספרים, מהחברה, האם זה לא תענוג?

אדם שנהנה מהלימוד, מהחברה, מזה שהוא נמצא בתוך התהליך, האם ההנאה הזאת שהוא מרגיש היא פסולה? יש פה כמה דברים, כשהשאלה היא בעצם מה המחייב, מה הסיבה. יש הרבה אנשים שבאים, וכולם במאה אחוז באים מפני שרע להם ומחפשים שיהיה להם טוב, ביטחון. יש אלף ואחת סיבות, ובסופו של דבר זה חוסר הרגשת העתיד, זה מה שנקרא אצלנו "ביטחון". ביטחון הוא תוצאה מהשגת האמונה.

אבל השאלה היא כך, זה נכון שזה מפעיל אותנו, וזה נכון שאנחנו פועלים מתוך זה שרע לי עכשיו ויהיה לי טוב אחר כך, אבל האם אני משנה את הערכים שלי בדרך. האם אני כל הזמן נשאר בזה שאני רוצה שיהיה לי טוב באותה מידה, או באותם הכלים שהיו לי קודם, או שהכלים שלי כל פעם משתפרים. האם אני בכל זאת נמשך למשהו שהוא מעבר לחומר, וכבר מתחיל להתקרב לחן דקדושה. כלומר אני כבר לא מפרש לעצמי, כמו שהייתי בהתחלה, ש"טוב" זה למלא את עצמי בכל מיני תענוגים בהמיים שאצלנו במיוחד זה כבוד, שליטה ומושכלות, ידיעות, אלא אני מתחיל כבר לראות ששליטה ומושכלות לא מביאים אותי לתכלית, אני כבר מתחיל להרגיש עד כמה זה ריק בעצמו. אם זה ישנו בתהליך, אז סימן שאדם מתפתח, אבל אם לא, אז סימן שהוא נשאר כמו שהגיע, ואז הוא יוצא מהקבוצה.

אדם שלא משנה את הערכים שלו, לא מסוגל להיות כאן. הוא יהיה בשינוי צורה, ירגיש שהקבוצה פולטת אותו, מוציאה אותו החוצה.

תלמיד: עד שהתענוג היחידי יהיה מגדלות המטרה.

עד שהתענוג היחידי יהיה בהשגת הקשר עם הבורא. אתה לא מכיר ולא יודע בדיוק, זה כמו מין שיגעון. מה זאת אומרת? כי אף אחד לא רואה, וגם אתה לא רואה, גם אתה לא יודע, אבל זה משהו שאתה נמשך אליו. זו תוצאה מהאור המקיף שמאיר לך מרחוק ובונה בך את ההשתוקקות לזה. כמו שהוא כותב, "עד שמסתובב סביב זה כל היום וכל הלילה", זה נקרא "קישוי", שמאוד מאוד רוצה.

תלמיד: אמרנו שהמדרגה הבאה שלנו היא המחסום, ואנחנו צריכים לעשות תקנון רוחני לפי מה שקורה מעבר למחסום. איך יש לנו יכולת לקרוא מאמרים של רב"ש ולכתוב תקנון?

איך אנחנו יכולים לעשות תקנון? הייתי שואל אחרת, ואם לא אנחנו נעשה תקנון לעצמנו, אז מי כן?

אתה רוצה להגיד כך, כשאני בא לבית הספר, אז יש בניין, אני נכנס, הכול בנוי כך שאני אשב. יש אותי ועוד ילדים כמוני, יש מורה ולוח, שם הוא עומד ומספר לנו. הוא יודע מה להגיד, הוא מוסמך, הוא כבר למד את זה עשרים שנה ויש לו תכניות שמקובלות על הציבור, הציבור בדק אותו ושלח אותו ללמד אותנו הילדים. כך אנחנו בטוחים שאנחנו נמצאים בידיים נכונות, והוא מקדם אותנו למה שרוב הקהל וההורים שלנו בתוכו קובע ומסכים. כך בנויה מערכת החינוך.

וכאן, אנחנו ששמים פה את החיים שלנו, איך אנחנו מתקדמים? על ידי איזו תכנית? מי מקדם אותנו? איפה הסכמת החברה? איפה הבורא שחתם על זה ושם איזו חותמת? איך זה קורה?

זאת השאלה?

תלמיד: לא. בבית הספר יש את הנהלה שמכירה את המצב הבא והיא קובעת מה צריך להיות. אז אולי גם כאן, אתה שיודע מה המדרגה הראשונה אחרי המחסום, אולי אתה יכול להגיד לנו מה התקנון שצריך להיות במדרגה הזאת.

זאת אומרת התקנון, כמו שסיכמנו, הוא צריך להיות לא עבור החיים שלנו הנכונים העכשוויים, כי אם אנחנו יכולים לקיים אותם, אז התקנון כבר נמצא בתוכנו, הוא לא צריך להיות כתוב על הקיר. על הקיר צריך להיות כתוב משהו שאנחנו צריכים להשיג, המצב העתידי הקרוב שלנו, הוא חייב להיות בשבילנו עכשיו דוגמה, מודפס. יכול להיות שצריך להיות מודפס המצב העכשווי והמצב העתידי הקרוב ביותר.

מי קובע איזה מצב צריך להיות? אתה אומר שצריך להיות מורה שיודע בדיוק מהי מדרגה איקס ואיקס פלוס אחד, שיכתוב לנו את זה, וכל פעם יכתוב את שתי המדרגות האלה. הוא ימדוד אותנו ועוד פלוס אחד, אותנו בהתאם לאיך שאנחנו מתקדמים, וכך נתקדם. זה כמו המורה שבא כל יום לבית ספר, וכל יום הוא מכניס לך עוד מנה ועוד מנה, וכך בצורה הדרגתית אתה גדל.

למה כאן לא נעשה כך? כי הדרך שלנו היא דרך שאתה בונה, אתה בונה מעצמך את האדם. אתה צריך למצוא את הרצונות, לברר אותם, ולבחור ביניהם מה נכון ומה לא נכון. אתה בונה את עצמך, החיפוש הזה הוא בונה ממך את האדם. בבית ספר אתה סתם רוכש ידיעות שכבר נמצאות בעולם, רק אתה ילד ואחרים יודעים, ואילו כאן אתה צריך לבנות מעצמך אדם שעוד לא קיים.

בגוף שלך, בכל הרצונות, בכל התכונות, בכל מה שיש בך, אין עדיין משהו שאתה בונה עכשיו בפנים, בתוך עצמך, אתה מנקודה בונה את הפרצוף שהוא לא קיים. רק על ידי הביקורת שלך, העבודה שלך בין בינה ומלכות, וכל התכונות והתנאים הסביבתיים שנותנים לך, על ידי זה אתה בעצמך בונה. אף אחד לא יכול להיכנס בפנים, אין מורה שיכול להיכנס בפנים ולבנות, כולל הבורא. כי אתה בהבחנות שלך, לאט לאט בונה מנקודה את הפרצוף.

תלמיד: אבל מה אנחנו יכולים לכתוב בתקנון הזה?

מה אתה יכול לכתוב בתקנון? אני לא יודע, תכתוב מה שאתה יודע, מה שאתה חושב, אל תשאל מה לכתוב. אני רק אומר לך פחות או יותר, תקנון זה מה שיש לי עכשיו, ואיך אני חושב שאני צריך להיראות במצב הבא. אני נותן לך רק את זה, יותר מזה אני לא יכול לומר.

תלמיד: אם אתה תעשה את זה, אז תיקח לנו את הבחירה?

לא רק את הבחירה אני אקח, אני גם לא יכול במקומך לעשות את זה. איך אקח את השכל שלך, הלב שלך ואתחיל לחשוב, לעשות, ולבצע? החיפוש הזה בעצמו, הוא הבונה את הכלים, אז איך אני אעשה חיפוש במקומך?

תלמיד: למה זה סותר אם אתה מכיר את מצב הקבוצה יותר טוב ממה שהיא מכירה את עצמה?

אז אני יכול רק לייעץ לקבוצה בכללות. תחשבו מי אתם היום, ומי אתם צריכים להיות בעוד יום, שבוע, לא חשוב כמה, במצב הבא. אין יכולת לאף אחד להיכנס במקום אדם אחר לעבודה הזאת.

תלמיד: וזה יכול להיות תקנון על השאיפה הפנימית שצריך להגיע אליה?

יש משהו דומה במוזיקה או בכל אומנות, בכל דבר. אתה מלמד את האדם, נותן לו עצות חיצוניות, הוא מקיים את זה ופתאום מתוך זה הוא מתחיל להרגיש את החומר, איך לבצע, איך צריך להיות. הוא נכנס לאומנות, ואז נוצר בו בפנים, מה שנקרא "אומנות". אבל אם הוא לא יבצע, אם הוא לא יידע, אם לא ייכשל פה ויצליח שם, איך הוא יבנה את עצמו? וזה בגשמיות. מכל שכן ברוחניות, שם בכלל אתה לא יכול לתת אפילו דוגמאות, גם דוגמאות הוא צריך לבצע, להוציא בעצמו.

תלמיד: אם התקנון זה עסק אישי פרטי שלי ואף אחד לא יכול להיכנס לשם, אפילו אתה, אז מה זה אומר שאנחנו צריכים להתאסף עם חברים ולהסכים על תקנון לכולם? הרי תקנון הוא תוצאה מבירורים, מרשימות, מה אני צריך לעשות עם כולם?

אתם סתם שואלים, אנחנו כל כך הרבה כבר עברנו ודיברנו על זה. אם אני תלוי בחברה, אני צריך לדעת מיהי החברה, אני צריך לקבוע, כי החברה היא העתיד שלי. מה זה נקרא תקנון? זה דבר אישי שאני אכתוב אותו לעצמי וזהו? מה אני יכול לכתוב לעצמי? אני אכתוב לעצמי, "מיכאל, אתה נמצא עכשיו במצב זה וזה, מחר אתה רוצה להיות במצב זה וזה. יופי". מה זה יופי? אני צריך ללכת לחברה כדי להיות מחר במצב כזה. אם אני לא אלך לחברה, אם אני לא אפנה לחברה, האם אני אוכל להתקדם ממצב ה-X למצב X פלוס 1?

תלמיד: בסדר, אני ארשום את התקנון שלי, אבל בשביל מה אני צריך לשבת איתם?

בסדר, אחרי שאתה קובע שאתה צריך ללכת לחברה כדי להגיע למצב יותר טוב, מתקדם, אז אתה הולך לחברה וכותב עם החברה תקנון, איך החברה צריכה להשפיע עליך כדי שתתקדם בדרגה אחת קדימה. איך אחרת, איזה אמצעי יש לך כדי להתקדם? אני לא מבין אתכם, כאילו לא למדנו, לא דיברנו, לא עברנו שום דבר.

תלמיד: בשביל מה אני צריך לשבת אתם, לדבר?

נעשה פשוט, נוציא אותך עכשיו מהחברה, לך הביתה, נתראה בעוד חודשיים. תבדוק מה אתה בלי החברה.

תלמיד: אני שומע, אני מתערב, אבל בשביל מה עוד אני צריך אותם?

אבל אני צריך להיות בטוח שהם ישפיעו עליי, וישפיעו עליי בהתאם למה שאני רוצה שיהיה לי. אני קובע, אני רוצה להיות בדרגה מסוימת, במצב מסוים הבא, אז אני צריך חברה שתעביר אותי מהמצב הזה למצב הבא.

תלמיד: אז אני צריך להגיד להם שזה מה שאני רוצה?

בוודאי שאני צריך לגיד להם. אני צריך לקבוע בהם את כל התהליכים, כי בתהליכים האלה הם ישפיעו עליי, אלא למה?

תלמיד: ומחר זה ישתנה.

אז מחר ישתנה. אז גם אני מחר אשתנה, כן, בוודאי.

תלמיד: אז כל הזמן אנחנו צריכים לעסוק בזה?

עכשיו אתה רואה, בוודאי שכל יום, כל רגע. זה נקרא עבודה. כל רגע אני חייב לשנות את התקנון שלי, בהתאם לכמה שאני מבין. ברגע הבא אני מבין אחרת, אז גם התקנון שלי פנימית, וגם היחס שלי לחברה, מה שאדרוש ממנה, ישתנה.

תלמיד: זה וירטואלי או מכני?

לא יודע, וירטואלי, פסיכולוגי. יש מקובל שנקרא בעל הסולם, יש לו מאמר שנקרא בחירה חופשית, במאמר "החרות", אז בבקשה תקרא.

תלמיד: יכול להיות שמקור חולשה של חברה, זה שלא כל אחד עושה חשבון מה הוא בדיוק רוצה ממנה?

כל אחד לא עושה חשבון מה הוא רוצה מעצמו, ולרצות מעצמו, זה נקרא גם להבין שאני בעצמי לא מסוגל לזה ואם אני חייב, אם זה נחוץ לי, אז אני פונה לחברה, אחרת אני לא אפנה לחברה. מה אכפת לי מהחברה אם אני לא רוצה לעבור ממצב א' למצב ב'? ואם אני יודע שממצב א' למצב ב' אני לא יכול לעבור אלא רק על ידם, על ידי השפעתם, אז אני הולך אליהם ובמידה שזה נחוץ לי, אני כבר לוחץ אותם ועושה איתם משהו.

אני פשוט נכנס באכזריות ומשנה הכול, במידה שנחוץ לי להתקדם ממצב למצב, ובמידה שאני מגלה שבלעדיהם אני לא יכול, במידה זו אני לוחץ, משנה ודורש מהחברה להיות בצורה מסוימת שתשפיע עליי, כדי שאני אעבור ממצב א' למצב ב'.

ואם אין לי את הנחיצות הזו, אז גם לחברה אני לא פונה ולא אכפת מהחברה. ואני עושה איתם חיים יפים, חאפלות, חגיגות.

תלמיד: זאת אומרת שיש מקום שבו אפילו החברה לא יכולה לשנות אדם? וזה במקום שהוא חייב לעשות חשבון?

מהי חברה המשפיעה על האדם? איך חברה יכולה להשפיע עליי אם אני לא רוצה את ההשפעה? אני לא קולט את ההשפעה שלה עליי. היא רוצה שאני ארקוד, אני ארקוד, למה? כי כדאי לי להישאר בריקוד. אני נמצא בין החברים, אנחנו מתקדמים, מתגאים, הרי יש כאן כל מיני חשבונות פנימיים.

מה זה נקרא תקנון? תקנון נקרא הדרישה שלי מהחברה, איך היא משפיעה עליי. ואנחנו לא רואים שהחברה כל כך משפיעה ולא לוחצת עלינו.

לדוגמה, באו חברים חדשים ואמרו על כמה חברה מכאן שהם לא עושים עבודה נכונה וטובה, עשו ביקורת, כלפיך, כלפי עוד כמה. איך התפעלתם מזה, איך הייתם בלחץ, איך זה השפיע? לפחות כך צריכים כל הזמן להרגיש לחץ מהחברה, אז נצליח.

תלמיד: בשביל לקבוע את המצב העכשווי שלנו, אנחנו צריכים להעלות את הרגישות.

אפילו אם אתה נמצא במצב רדום ולא דורש ולא יודע אם זה מצב א', מצב ב', אני כך או אחרת, החברה בכל זאת חייבת לנענע אותך. ואם אתה כבר לא קם לתחייה, צריך לזרוק אותך, לקבור אותך. הכול תלוי בחברה.

(סוף השיעור)