סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 21.02.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא – תפילה
קטעים נבחרים מן המקורות
אני מקווה שאנחנו נסגור היום את הנושא הזה ומחר נתחיל מעניין ההתקפה. זה בעצם הנושא האחרון לפני הכנס, ונקווה שאנחנו כך נהיה מוכנים לכינוס, לחיבור שלנו, שאז נחבר את כל הרצונות, המחשבות שלנו לתפילה אחת.
התפילה, כמו שלמדנו במשך הימים האלה, היא צריכה להיות היחידה. אם אנחנו פונים לבורא, למקור היחידי שהוא משפיע ועושה את הכול, אז התפילה היחידה, הבקשה היחידה שאנחנו יכולים להעלות אליו, זו בקשה על הכלים דהשפעה. שאנחנו נקבל רצון להשפיע, יכולת להשפיע, מחשבה להשפיע, ונעזור זה לזה איך להשיג לזה רצון, על ידי קנאה, תאווה, כבוד, על ידי מאמצים שאיש את רעהו יעזורו. איך נרצה בכל זאת לקבל מלמעלה כוח השפעה. לזה הבורא מצפה שאנחנו נבקש ממנו, וזה מה שהוא מוכן לתת, והוא לא נותן כלום חוץ מזה. הוא מסובב ומסובב את כל הנבראים ואת כל העולם הזה, עד שהנבראים יבינו שרק את זה הם צריכים, רק רצון להשפיע, כוח השפעה. והם יכולים גם רצון וגם כוח לקבל מהבורא, וגם הדרכה איך להשתמש. ואז אנחנו נבנה מעצמנו פרצופים, כמו שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה, מ"תלמוד עשר הספירות", לבנות יותר ויותר פרצופים ולהרגיש יותר ויותר את המדרגות, היינו עולמות, וכך אנחנו נגיע לדרגת הבורא.
כבר מהשלב הראשון אנחנו מתחילים להרגיש את הנצחיות ואת הגדלות של הבריאה, עד כמה היא כוללת בתוכה את הכול, למעלה מכל ההגבלות של העולם הזה. הכול משיגים רק בכלים דהשפעה מאיתנו. ואנחנו מקבלים את הכלים דהשפעה האלו מהבורא. אנחנו היום צריכים להשתדל להבין את זה, שרק בקשה על כלים דהשפעה זה מה שאנחנו צריכים להעלות לבורא.
נראה איך הפסוקים האלה מכוונים אותנו לזה.
קריין: קטע מס' 22, כותב הרב"ש:
"מטרם שהאדם יודע, שאין הוא מסוגל להשיג בעצמו את הכלים דהשפעה, אין הוא מבקש מה', שיתן לו. נמצא, שאין לו רצון אמיתי, שה' יענה לו על תפלתו.
ומשום זה צריך האדם לעבוד בעצמו, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. ואחרי ריבוי עבודה, שהשקיע בזה, ועוד לא השיג אותם, אז מתחילה התפלה אמיתית מעומק הלב. ואז הוא יכול לקבל עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".
אבל היות שהתפלה הזו היא נגד הטבע, מטעם שהאדם נברא של רצון לקבל, שהוא בחינת אהבה עצמית, ואיך הוא יכול להתפלל לה', שיתן לו כח השפעה, וכל האברים הם נגד הרצון הזה. לכן נקרא עבודה זו "תפלה", היינו שצריך לתת יגיעה גדולה, שיוכל להתפלל לה', שיתן לו כח השפעה, ויבטל אצל האדם כח הקבלה."
(הרב"ש. מאמר 10 "ענין תפילה" 1986)
שוב.
קריין: שוב קטע 22.
"מטרם שהאדם יודע, שאין הוא מסוגל להשיג בעצמו את הכלים דהשפעה, אין הוא מבקש מה', שיתן לו. נמצא, שאין לו רצון אמיתי, שה' יענה לו על תפלתו."
זאת אומרת, בתפילה צריכה להיות ידיעה ברורה של האדם שהוא חייב להשיג כוח להשפיע, דבר אחד, ושאין לו את הכוח הזה במאומה, ורק הבורא יכול לעשות את זה. ואם הבורא ייתן לו כוח השפעה, יותר מזה הוא לא רוצה, הוא לא צריך.
"ומשום זה צריך האדם לעבוד בעצמו, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. ואחרי ריבוי עבודה, שהשקיע בזה, ועוד לא השיג אותם, אז מתחילה התפלה אמיתית מעומק הלב. ואז הוא יכול לקבל עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".
אבל היות שהתפלה הזו היא נגד הטבע, מטעם שהאדם נברא של רצון לקבל, שהוא בחינת אהבה עצמית, ואיך הוא יכול להתפלל לה', שיתן לו כח השפעה, וכל האברים הם נגד הרצון הזה. לכן נקרא עבודה זו "תפלה", היינו שצריך לתת יגיעה גדולה, שיוכל להתפלל לה', שיתן לו כח השפעה, ויבטל אצל האדם כח הקבלה."
(הרב"ש. מאמר 10 "ענין תפילה" 1986)
שאלה: כשאתה מבקש על החברים בעשירייה, לעתים יש כזאת הרגשה שאנחנו כבר מחוברים יחד. אבל מה זה כלי דהשפעה בכל זאת?
רצון להשפיע יכול להיות רק כשהוא מחובר מכולכם, שכל אחד רוצה להשפיע לשני, ואז בתוך כל הרצונות האלה דלהשפיע אחד לשני, אתם יכולים לסדר רצון להשפיע לבורא. במידה שאתם מעלים את הרצון להשפיע לבורא, מתוך ההשפעות האלו אחד לשני שכך אתם מרכיבים את הרצון לבורא, כך אתם מגיעים אליו.
זאת אומרת, קודם יש לנו כוונה, כיוון להגיע להשפעה לבורא. במידה שאנחנו נשפיע לו במקצת, אנחנו נקבל ממנו אור עליון בתוך הרצון הזה, זה נקרא שאור ישר מתלבש בתוך אור חוזר, וכך אנחנו נתחיל לגלות את האור שנמצא במציאות שהוא עכשיו נסתר. אבל כדי להשפיע לבורא, להעלות אליו את הרצון שלנו להשפיע, במשהו, או רצון לפני רצון, לא חשוב איך, אנחנו צריכים להשתדל לעשות את זה כלפי החברים. ומתוך זה שאנחנו אוספים בין החברים את כל הנטיות, הרצונות האלה אולי להשפיע אחד לשני, או חסרונות שאנחנו רוצים להשפיע או לא יכולים, או חסרונות שאנחנו לא רוצים להשפיע זה לזה אבל בכל זאת רוצים להגיע לזה, כל אחד לפי כמה שהוא מסוגל, לפי המצב הפרטי שלו באותו זמן ולפי המצבים הכללים בין כולם, כך אנחנו מסדרים את הרצונות שלנו ומכוונים אותם בין כולם בעשירייה, ואחר כך מכוונים מתוך העשירייה לבורא. בצורה כזאת אנחנו מארגנים את המ"ן, חיסרון לבורא, אפילו חיסרון ללא חיסרון, שאין לנו ממש חיסרון אמיתי בזה, אבל מעלים את זה אליו ומבקשים שיעשה. שייתן לנו כלי, רצון להשפיע, וייתן לנו אור בתוך הרצון להשפיע הזה.
תלמיד: אחרי השלב הראשון של החיבור בינינו, הבקשה אחד כלפי השני, כשאנחנו מפנים את החיסרון לבורא, האם זו כבר איזושהי הרגשה של הבורא?
לא. אנחנו מגלים לאט לאט נטייה להשפעה, ואחר כך רצון להשפיע, ואחר כך בתוך הרצון להשפיע מגלים את מהות ההשפעה שזה כבר הבורא. זה מגיע בהדרגה. אבל זה אך ורק לפי המאמץ שלנו להגיע לכלים דהשפעה. וזה אחד כלפי השני, אוספים את זה בקבוצה, מעלים לבורא, ומתחילים עימו לבנות כבר כלים דהשפעה. זה נקרא "אני לדודי ודודי לי". שאנחנו רוצים להעלות את הרצונות האלו לבורא והבורא עוזר לנו בזה. כך אנחנו מגיעים לזה שמתגלים בנו כלים דהשפעה.
אין יותר מה לקבל מהבורא, רק כלים דהשפעה. כי בכל היתר הוא נמצא בנו, בצורה שבורה, בצורה אחרת, אבל הכול ישנו חוץ מכלים דהשפעה.
שאלה: דיברת על לרכוש את הידע שנוכל להשפיע. מה זה אומר לרכוש את הידע?
"אין חכם כבעל ניסיון". מתוך זה שאנחנו מתאמצים לבנות כלים דהשפעה בינינו, אפילו שאין לנו, אבל מתוך זה שמתאמצים לבנות אותם, אנחנו מתחילים להרגיש מה חסר לנו בדיוק, מה זו ההשפעה שחסרה לנו. וכך, מתוך זה שמגלים בינינו כאלה יחסים, אנחנו מעלים אותם לבורא, מתחילים לקבל ממנו גם איזו תגובה, ומתחילים לקשור את הבקשות שלנו עם התגובה מהבורא, ואז נעשה בינינו כזה דו שיח, הבנה, קשר, וכך מתקדמים.
שאלה: אנחנו רוצים שהבורא ייתן לחברים את הכוח להשפיע, מה זה אומר לתת לחברים את הכוח להשפיע, מה קורה אז לחברים, מה אני נותן להם?
אם אני באמת מתקדם לחיסרון בהשפעה, אז התפילה שלי באופן טבעי היא יוצאת עבור החברים. כי מה זה נקרא שאני רוצה להגיע לכוח השפעה? כוח השפעה זה נקרא שאני לא מקבל לעצמי, אלא איך אני מממש אותו? לכן הבורא שבר את הכלי, ואנחנו הרבה אנשים שנמצאים זה מול זה, ואז אני מבקש מהבורא שייתן רצון להשפיע לעשירייה שלי, שאנחנו נוכל להשפיע זה לזה. כי אחרת הבקשה שלי היא תמיד תהיה על מנת לקבל, היא תמיד תהיה אלי. לכן אני מתפלל עבור החברים, שיהיה לכולנו כוח להשפיע בצורה הדדית, שאנחנו נהיה קשורים כאיש אחד בלב אחד, ומתוך הלב הזה נוכל גם להשפיע לבורא.
במה אפשר להשפיע לבורא? בזה שאנחנו מייצבים את עצמנו ברצון לקבל שלנו שהוא ימלא אותו. מה הרצון לקבל שלנו רוצה? רוצה להשפיע. וכך אנחנו לאט לאט מגיעים לקשר, מקשר נכון בינינו לקשר עם הבורא. צריכים להתחיל לעסוק בזה ואז נרגיש איך זה עובד, עד שנגיע לעבודה פרקטית.
תלמיד: האם זה גם אומר שהחברים יקבלו שמחה בהשפעה הזו, או שזה דבר נפרד?
בדרך כלל זה מגיע קודם כל משמחה, מפני ששמחה היא תוצאה מזה שאנחנו עובדים יחד. אם אנחנו עובדים יחד, זה תמיד מביא שמחה, ביטחון, התעוררות. ואם אנחנו רואים שאנחנו מכווָנים למטרה נכונה, אפילו שלא הגענו אליה אבל היא נכונה, ואנחנו בכל זאת בהתקרבות אליה, זה כבר מביא לנו שמחה. שמחה היא גם תוצאה מזה שכל פעם מגיעה אלינו הארה יותר גדולה מלמעלה, שמתקנת, מטפלת בנו, ממלאה אותנו, זה מביא לנו שמחה.
שאלה: כשאני מתפלל לבורא, המקובלים מסבירים שהמחשבה הזאת להתפלל היא כבר ניתנה לי על ידי הבורא. אנחנו מתפללים בעשירייה כשאנחנו יחד, ומרכיבים תפילה יחד, האם אנחנו מוסיפים משהו בהתעוררות מלמטה?
כן. העניין הוא שאני לא יכול להתפלל על עצמי. אני לא יכול להתפלל על לקבל בתוך הכלים דקבלה שלי, אני לא יכול להתפלל על עצמי, שזה שימוש בכלים דקבלה שלי. התפילה שלי האמיתית, הרוחנית, היא יכולה להתבצע, להתבטא רק בזה שאני מבקש עבור הזולת. אחרת זו לא רוחניות, אחרת אני נמצא במסגרת העולם הזה.
לכן לא עבור עצמי, רק עבור החברים, ודרך החברים אני יכול להמשיך את זה לכל "בני ברוך" ואחר כך לכל האנושות, אבל לא על עצמי אישית. וכשאני מתפלל כך, אני מתפלל על תיקון הכלים, שיהיה לנו רצון דלהשפיע, כדי שנוכל מהרצון להשפיע הזה שאנחנו נרכיב בינינו, להשפיע לבורא. זה השלב הנכון, "מאהבת הבריות לאהבת ה'". אם אנחנו בונים כך את הפנייה שלנו, ייצא לנו נכון.
תלמיד: כל אחד מאיתנו יכול להתפלל ככה עבור האחרים? מהזווית של ההתעוררות מלמטה, האם זה מוסיף משהו כשכולנו עושים את זה ביחד באותו הרגע?
ודאי שכל אחד שכך מתפלל מוסיף לכולם, כי הוא כולל את כולם בתפילה שלו, זה דבר אחד. ודבר שני, כשאנחנו מתחברים גם לפני התפילה, בהכנות, יוצא שהפנייה שלנו היא כבר פחות או יותר קולקטיבית מכולנו יחד איכשהו, והבורא מתחשב בזה.
אם אני מתפלל עבור העשירייה אז ודאי שהתפילה שלי מתקבלת. ואם אנחנו מתחברים יחד בזמן התפילה, אז ודאי שהתפילה שלנו מתקבלת עוד יותר בצורה השלמה. אבל אפילו אחד שמתפלל עבור הזולת הוא עושה תיקונים והבורא מגיב לזה. האור העליון מגיב על כל בקשה להשפעה, על [בקשת] הכוח להשפיע.
תלמיד: את התוספת הקטנה הזו, כך אני מכנה אותה, אנחנו עושים יחד. האם זו הוצאה לפועל של הרצון החופשי שלנו?
כן. אם אנחנו מחברים את הרצונות שלנו להשפיע לזולת, זאת אומרת לחברים, וכל הרצונות האלה להשפיע לחברים מתחברים בינינו לרצון משותף, אז יוצא שבחברה שמשפיעה בצורה כזאת ברשת קשר ביניהם, בין כל אחד לעשירייה, הבורא כבר נמצא שם ומתחיל להתגלות. אנחנו בזה מחייבים אותו להתגלות כי נותנים תנאים לגילוי הבורא, עד כמה שנתעלה מעל הרצון האגואיסטי הפרטי שלנו ונתחבר בינינו בנטייה הדדית להשפיע זה לזה, ומאיתנו כולנו יחד מהעשירייה לבורא, אנחנו בזה כבר תופסים את האור העליון, את הבורא, ומושכים אותו לתוך הרצון שלנו להשפעה.
שאלה: רב"ש כותב לנו בקטע שעל האדם לבקש לקבל את הכלים דהשפעה, אבל האדם בפנים לא יכול לקבל את זה כי כל הכלים נמצאים מחוצה לו.
הרצון להשפיע זה הבורא, הרצון לקבל זה הנברא. אבל הנברא יכול להשתמש עם הרצון לקבל שלו כאילו שהוא משפיע. אם אני מבקש מהבורא להביא לנו כוח השפעה, לחברים, אז אני משתמש ברצון לקבל שלי בצורה הפוכה, זה נקרא שאני עושה עליו צמצום, מסך ואור חוזר. אני עדיין לא עושה את זה בצורה כזאת ממשית, צמצום מסך ואור חוזר, אבל במשך הזמן אני אקבל כוחות מלמעלה, וכך אוכל לעבוד עם עצמי. שבניגוד לרצון לקבל שלי, הוא יבנה בי כוח דחייה מהרצון לקבל, וזה יהיה כאור חוזר ממני. צריכים לנסות, לממש את זה.
תלמיד: לפי מה ששמעתי ממך אני חושב שעליי לכלול את הכלים האלו דהשפעה בתוכי, אבל לי נראה שאני נמצא מחוצה לזה, שכל החברים בעשירייה שלי משפיעים ואני לא יכול לכלול אותם כי אני מחוצה להם.
נכון, זה תמיד ייראה לך, שכולם יותר מוצלחים ויותר מתקדמים לעומתך. מי שעובד בדרך נכונה, בדרך השפעה, תמיד נראה לו שהוא עוד לא התחיל את הדרך, כך זה נראה תמיד. ולכן אנחנו צריכים ללכת בעיניים עצומות. ההרגשה הזאת שלנו עוזרת לנו יותר ויותר לרכוש את תכונת ההשפעה, את תכונת האמונה, שנלך בעיניים עצומות, ולא חשוב לי מה אקבל בחזרה, חשוב לי מה יוצא ממני. ורק תפילה צריכה לצאת ממני, תפילה לכוח השפעה, לכוח החיבור עם הזולת.
שאלה: אני מתפלל עם הרבה קשיים ומנסה להיות כלי השפעה על האגו שלי והרצון לקבל. מה עליי לעשות כדי להתגבר?
להמשיך לחפש מה זה נקרא "כלי דהשפעה", איך אני יכול לעשות את זה עם החברים. ובתרגילים שאני אעשה עם החברים בהשפעה הדדית, לא פיזית, אלא כך להרגיש כלפיהם, שאני רוצה לעזור להם בכל דבר כדי שכולנו נתעלה לקראת הבורא. ומאיתנו, איך נבנה רצון משותף כלפי הבורא, רצון שהוא יתקן, ישפיע עלינו, יסדר אותנו כך שיהיו לנו כלים דקבלה כאלו שיעבדו בצורת השפעה. רק להמשיך עוד פעם, ועוד פעם. ודאי שזה ייעלם ובפעם הבאה שוב לא תדע מה לעשות. כך זה יהיה.
שאלה: איך אנחנו יכולים להגיע לחיסרון אמיתי בלבבות, בהרגשות שלנו כדי להתפלל לבורא שייתן לנו את כוח ההשפעה?
תדברו על זה ביניכם ותחליטו מה אתם צריכים לעשות. תקראו שוב את כל הפסוקים האלה שעליהם אנחנו רוצים לעבור, ואז תראו שם גם תשובות.
קריין: קטע מספר 23 מאת הרב"ש.
"צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה. ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא יתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפלתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע"."
(הרב"ש. מאמר 19 "בא אל פרעה - א'" 1985)
קריין: קטע 24. כותב הרב"ש:
"רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה."
אתם שומעים? זה נמצא בהרבה אנשים שלנו, שממש היו רוצים כבר לברוח, לעזוב, שהתייאשו מהדרך אבל ראו שאין להם לאן ללכת, מה לעשות, ואז הם לא זזים מהעבודה, אפילו מאין ברירה. וגם מתוך [מחשבה] "שאולי בפעם הבאה אצליח, אולי אני אנסה שוב ואצליח", והם לא זזים מהעבודה. "והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". זה כתוב על אלה שנמצאים במצרים, זאת אומרת, בתוך הרצון לקבל, ורוצים לצאת ממנו. כמונו שרוצים להתעלות ממנו אבל לא מסוגלים. ואז הם צועקים לבורא שיציל אותם. "כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו." זה נראה אצלם כיציאה ממצרים. בתוך המצב שלהם הם לא יכולים להשפיע נחת רוח לבורא, והיציאה מהגלות, מהרצון לקבל לרצון להשפיע, זה נקרא שיוכלו להשפיע זה לזה, ומעצמם לבורא. זו בשבילם נקראת הגאולה. "ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס בעבודה של להשפיע"."
(הרב"ש. מאמר 34 "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה" 1991)
שאלה: בסופו של דבר, האם התפילה תהיה הדרך המהירה ביותר להשפיע לבורא, לקרב אותנו אליו?
תפילה זו לא רק הדרך הקצרה והמהירה, אלא הפעולה היחידה שאנחנו יכולים לבצע. כי לכל באי העולם, מי שנמצא בעולם הזה אחרי השבירה, אין אפשרות לעשות שום דבר אלא רק להשתדל לחבר את הכלי השבור. ואת זה אנחנו עושים קודם כל בצורה פיזית, בזה שמתאחדים בעשיריות, ואחר כך בתוך העשיריות אנחנו מתחילים לעבוד בצורה רצונית, ברצונות שלנו, איך לחבר אותם למטרה אחת, בעזרה זה לזה, לארגן איזו מסגרת של עשירייה, ואחר כך מהמסגרת הגשמית של העשירייה, גם להתחיל להעלות חסרונות לבורא, על הכוח השני שיהיה בנו, חוץ מכוח קבלה, שיהיה כוח השפעה.
במידה שנקבל ממנו כוח השפעה, נתעלה מעל הרצון לקבל שנקרא "העולם הזה" לרצון להשפיע שנקרא "העולם הבא", העולם העליון. לכן חוץ מתפילה, חוץ מבקשה, פנייה, דרישה, לא חשוב איך, אבל חוץ מלפנות לבורא שיתקן אותנו אין לנו שום עבודה, רק את זה אנחנו צריכים בעולם הזה. ובכל המדרגות שנעבור תמיד נהיה מוכנים, חייבים, נאלצים לפנות לבורא ולבקש כוח השפעה, וכך נעלה ממדרגה למדרגה. חוץ מתפילה אין לנו שום עבודה, כל העבודה שלנו היא רק תפילה, בקשה, וצריך לארגן את התנאים לתפילה, שיהיה רצון נכון, שיהיה מספיק רצון מאיתנו המאורגנים בעשירייה לבורא, שנאתר כמה שיותר את הכוח הזה דהשפעה, שהוא רוצה לקבל מאיתנו. את כל הסדר הזה, הנברא שהוא חסרון להשפעה, הבורא שהוא המקור להשפיע, ומ"ן שהוא חסרון שמעלה הנברא לבורא, זה בסך הכול מה שאנחנו צריכים.
שאלה: אם אנחנו יכולים לקרוא למאמצים איכותיים תפילה, האם יש מושג כזה של איכות?
כן, בכל דבר יש כמות ואיכות. הם קשורים זה לזה. הכמות, ככול שאנחנו משקיעים כשאנחנו עוד לא יודעים מה לעשות, היא הופכת להיות לאיכות. ככול שאנחנו גדלים, אנחנו משתדלים יותר, ויותר מצליחים באיכות הפעולות. מה שאין כן, בהתחלה אנחנו צריכים לעשות הכול בכמות. לכן, אנחנו גם עושים את הכול בפירמידה, שאלו שמצליחים יותר, הגדולים בהשפעה נמצאים בפסגת הפירמידה, והמסות נמצאים בתחתית הפירמידה. הכול בצורה כזאת, בקשר של כמות עם איכות. אבל הם קשורים ותומכים זה בזה, כי סך הכול, הכול הופך להיות אחר כך לכדור, למערכת אדם הראשון השלמה, שהיא כדורית, או שתגידו עיגול, לא חשוב.
שאלה: האם יש זמנים טובים יותר לתפילה?
הזמן הכי טוב לתפילה, הוא כשאנחנו מחוברים טוב, אין יותר. אנחנו לא קשורים בזמן, בזמן של בוקר, ערב, צהריים או אילו ימים מיוחדים בשנה, אנחנו בעצמנו, כשמחוברים, אנחנו עושים מדרגה רוחנית כזאת שהיא למעלה מכל האבחנות הגשמיות שיש לנו כאן. אנחנו לא תלויים בזמן, הרוחניות היא למעלה מהזמן.
תלמיד: ומה קורה לגבי הזמן שנפגשים החברים ביחד, זה לא עדיף?
זה לא נקרא זמן, זה נקרא מצב.
תלמיד: כן, מצב.
זה נכון. אז אנחנו מייצבים מצב נכון לבקשה.
שאלה: האם לאנשים שמדובר עליהם בקטע, אין חופש בחירה?
חופש בחירה הוא בכלל לא בשבילנו. חופש בחירה, זה כשאתה נמצא בתנאים רוחניים מיוחדים, שזה נקרא שליש אמצעי דתפארת, קליפת נוגה, שזה חצי טוב, חצי רע, זה כבר הפרצוף הרוחני שהאדם בנה, ואז הוא נמצא באמצע הפרצוף, ואז יש לו שם חופש בחירה. כשנגיע לזה אז אנחנו נלמד. בינתיים אין לך שום חופש בחירה, אתה בכלל לא חופשי בשום דבר, ולכן אתה צריך רק לגלות עד כמה אתה לא חופשי ומנוהל מהבורא בלבד.
שאלה: מה הסימן שמילאנו את הסאה בלבקש עבור החברים והעשירייה כוח השפעה ואנחנו לא קופצים מוקדם מידי להשפיע לבורא?
זה לא חשוב אם אתם קופצים או לא. אם עשיתם את כל הסידורים בקשר בין החברים, ואתם מבקשים מהבורא שיסדר לכם קשר נכון ביניכם, כדי שתהיו כאיש אחד בלב אחד, ואתם מתפללים עבור זה, ומתחילים להרגיש את הלב האחד, אז מאלה, מתוך זה, אתם מתחילים להרגיש רצון לפנות לבורא, שהוא ימלא את הקשר ביניכם. והבורא שמח להתגלות בזה, אתם עושים לו בזה נחת רוח, ואז הוא מתגלה בקשר ביניכם, כמו אור פנימי בתוך הפרצוף.
שאלה: דיברנו כעת על כמות שהופכת לאיכות, ובכנסים הקודמים התאספו מלא יגיעות מדהימות של חברים שהשקיעו מעל עשרים שעות טיסה, וחברים מטורקיה שכולנו חיכינו איתם לוויזה. איך להחליף את הפעולות לפני הכנס הזה ביגיעות?
ביגיעה פנימית, שאנחנו רוצים ממש בלב ונפש להיות למעלה מזמן ומרחק, אנחנו רוצים להיות ברצון אחד. לב אחד זה נקרא רצון אחד. אנחנו רוצים לחבר את כל הרצונות שלנו לחיבור, להתכללות, לכזה רצון שלפי ההשתוות ההדדית שאנחנו עושים זה לזה ורוצים להתחבר, סך הכול הרצון שלנו להתחבר בזה יהיה במשהו שווה לרצון של הבורא להתחבר ולהתלבש בנו, ואז זה נקרא "חד מקבל חד" שאנחנו נגלה אותו. הכול תלוי בעוצמת החיבור בינינו לרצון אחד. עד כמה שהעוצמה הזאת תהיה מספקת לגילוי הבורא במידה הקטנה ביותר, כבר אנחנו נגלה אותו בחיבור בינינו. נקווה שנגיע לזה.
שאלה: האם התגברות של כל חבר, לא משנה במה ההתגברות, רק שהיא לכיוון החיבור, האם זה מייצר את הרצון האחד הזה שאמרת?
ודאי, אבל מה זה "לא חשוב במה"? אם כל אחד בכל זאת לא יודע מה השני מתאר לעצמו כחיבור, כהתקשרות, אבל כולנו נמצאים בלממש את החיבור, רוצים להתחבר לרצון אחד. מה זה רצון אחד? אני רוצה לגלות את כל הרצונות של החברים כרצון אחד, ואני בעצמי להיטמע שם בזה. ומתוך הרצון הזה, אם אנחנו כך משתדלים לעשות, אנחנו רק פונים לבורא והוא מתלבש בנו, רק לזה הוא מצפה.
זה בעצם המימוש של הכנס. אם נגיע לזה במקצת, אנחנו כבר עשינו צעד אחד קדימה לרוחניות. אנחנו מתנתקים מהרצונות הגשמיים, כל אחד ואחד, מתקשרים כולנו זה בזה, והבורא סוגר את המאמצים שלנו ומתלבש בהם.
תלמיד: אני רק רוצה להמשיך את הבירור. האם המאמץ הקטן הזה, בגלל שזה כנס וירטואלי וכמות הפעילות מצטמצמת לעומת מה שהיה פעם, האם זה יכול להיות למשל שחבר שאין לו אפשרות להגיע יום אחד, כן עושה מאמצים ומגיע. לשני אין אפשרות לקחת תפקיד, אז הוא בכל זאת לוקח איזה משהו קטן. האם זה המאמץ הקטן?
כן. אנחנו צריכים להשתדל לבדוק את כל מערכת הקשר בינינו, וכמה שאנחנו מבינים ומרגישים איך אנחנו צריכים לתפקד כדי שלא יהיו לנו תקלות. צריכים לראות עד כמה יש לנו חומר של הכנס, שירים, כל מיני דברים. להשתדל כמה שאפשר בכל רגע ורגע להיות מקושרים בינינו, כך שכל אחד נכלל בכולם.
שאלה: אמרת שמ"ן הוא מקור השפעה, זה אומר שאם אני מתפלל עבור החברים זה אומר שאני בהשפעה?
כן.
תלמיד: השאלה האם אנחנו צריכים לצפות להגיע לזה שנרצה להשפיע לחברים או לצפות רק להגיד מילים, איך זה עובד?
אנחנו רוצים להגיע למצב שאני מתחבר לרצונות של החברים להשפעה הדדית, שאנחנו רוצים להגיע לזה אבל ודאי שאין לנו את כוח ההשפעה הזה ואנחנו פונים לבורא שייתן לנו. אם אנחנו פונים יחד הבורא עונה.
שאלה: למה עשר דקות תפילה נראות יותר קשה מעשרים שעות טיסה?
כי זה מאמץ שבלב.
שאלה: מה זה אומר לאסוף את כל הרצונות של העשירייה ולהגיש אותם לבורא?
כל אחד שרוצה להגיע לכוח ההשפעה, לגילוי הבורא צריך לחבר את הנטייה הזאת עם הנטיות של כל החברים, וכשנחבר אותן יחד אז הבורא ישמע את זה ויענה לזה, זה הכול.
קריין: קטע מספר 25, כותב הרב"ש.
"צריך לתת תפלה, שיאמין, שה' כן שומע תפלה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת. כלומר, הגם שהשכל אומר לו, שמכל החשבונות, אתה רואה, שאין שום דבר יכול לעזור לך, גם זה הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול להוציא אותו מהרצון לקבל לעצמו, ותמורת זה הוא יקבל את הרצון להשפיע."
(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)
אנחנו עושים הרבה פעולות, צורות התקשרות, פניות לבורא. הבעיה שלנו שאנחנו צריכים לייצב נכון את הפניה שלנו, וגם להבין שבבת אחת אנחנו לא יכולים להגיע אף פעם לרצון אמיתי כי זה הכול לכיוון השפעה. לכיוון השפעה אין לנו כוחות אלא, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת. איך אני בכלל מתקדם לקראת השפעה? מה יש לנו מזה שאנחנו צריכים לעשות הרבה פעולות? זה מפני שאנחנו נכללים זה מזה, אם לא היינו נכללים זה מזה אז אני לא הייתי מתקדם בעבודה שלי.
כל העבודה היא בהתכללות, עוד קצת נכנסים, עוד קצת נכנסים, עוד קצת נכנסים, וכך אנחנו, עד שבאים בהתכללות שצריכה להיות לפי המצב שלנו, לפי רצון לקבל שמתגלה, ואז יוצא שמתוך זה אנחנו מגיעים לאיזו התכללות ואז מגיעים לתוצאה. אחרת הבורא גם לא שומע את התפילה שלנו, כאילו הוא מגיב עליה, על כל פרט ופרט, אבל לשמוע, זאת אומרת לתת תגובה, זה "רק לתפילה שלמה הוא צריך", זאת אומרת רק אם אנחנו נותנים תשובה לפי החיסרון שהוא ייצב לנו.
לכן עוד קצת ועוד קצת, לא להרפות את הידיים, לא להתייאש. כמו ילד קטן שמנדנד, שהוא רוצה ורוצה, ורוצה ואפילו אם אין לו רצון לזה אבל בא לו, אנחנו רואים שכך סתם הוא צועק, שהוא סתם רוצה, בכל זאת כך גם אנחנו צריכים לעשות. בזה אנחנו עוד יותר ועוד יותר, לאט לאט, מפרמטים, מייצרים, את החיסרון שלנו לרוחניות.
כך אנחנו מחברים את הרצונות שלנו לרצון אחד, וזה מגיע כשכל רצון של כל אחד נכנס בין הרצונות של האחרים, אחד באחד ואחר כך תוצאה מזה אחד באחד בשני, וככה תוצאות האלה בשלישי, בצורה כזאת, באינטגרציה כזאת שהיא גומרת את הסיבוב יוצא לנו כביכול הרבה פעולות. זה דבר מאוד מאוד מורכב.
אחר כך אנחנו נראה במו עינינו איך זה נעשה. זה מעשה נפלא של החיבור של כל הדברים המנוגדים, השונים, עד כמה שהם מתחברים ובונים מערכת שלמה של כל המציאות. מזה שהם כולם הפוכים ומעל ההפכיות הזאת איך כל אחד מתחבר עם השני ואיך ממש נוצר מזה עולם שלם, עולם אין סוף ממש בלי הגבלה בלי סוף. אבל אלה דברים שמתייצבים בהדרגה מאוד מדויקת זה אחר זה.
שאלה: מה זה רצון אמיתי בעבודה? איך אני יודע שאני ברצון אמיתי?
רצון אמיתי לעבודה, שאתה רוצה לחבר את כול החברים בעשירייה כדי להעלות את החיסרון המשותף לבורא ובזה שאתם מעלים לו רצון משותף לחיבור הוא צריך לחבר ביניכם, כי הבורא גומר את העבודה. זה נקרא "ה' יגמור בעדי".
אנחנו מהעשירייה רק מעלים את החיסרון שלנו לחיבור, אבל לא מסוגלים להתחבר, אלא החסרונות שלנו מכל עשירייה שמעלים אותם לבורא, הבורא מחבר אותם ונותן לחסרונות האלה, רצון להשפיע. ורצון להשפיע זה כבר במשהו גילוי הבורא בתוכנו. ואולם אנחנו לא מיד משיגים שזה הבורא מלובש בנו, אבל לאט לאט כך אנחנו מגיעים למצב שהוא כן מתלבש.
שאלה: אמרת שהתפילה צריכה לכלול את ההכרה הברורה שצריך להגיע לתכונת ההשפעה. אני רואה שהרצון לקבל הורס את ההכרה הזאת והוא גם הורס את האנושות. אז למה צריך להגיע לייאוש בעשירייה אם כבר אנחנו נמצאים בייאוש בתורv אנושות?
האנושות לא נמצאת בייאוש. האנושות נמצאת בייאוש שהיא רוצה להשיג את כל הדברים בכלים דקבלה. זה לא אותו הייאוש. אנחנו לומדים שצריכים להגיע לייאוש כי אנחנו לא יכולים להגיע לכלים דהשפעה. זה אחרת מהאנושות.
ולכן אין לנו שום קשר איתם ואין לנו שום עבודה משותפת איתם בכלל. אנחנו קשורים איתם רק בגופים שלנו. רק דרך הבהמה שלי, הבהמה הזאת, דרך זה אני קשור לאנושות, ולא יותר. ולכן אנחנו צריכים להבין שכל החיסרון שאנחנו צריכים להשיג, זה חיסרון להשפעה, חיסרון להשפעה הוא לא נמצא בנו בכלל.
אנחנו צריכים להשתדל להשיג אותו על ידי עזרה מלמעלה, ואנחנו רוצים להשיג אותו שהאור מלמעלה, הכוח העליון מלמעלה יבוא אלינו ויחבר אותנו לעשירייה. זה קודם כל, השגת העשירייה בפועל, זה מה שאנחנו צריכים. ומתוך השגת החיבור שלנו בעשירייה. אנחנו נתחיל לעבוד בזה בהשפעה מהעשירייה לבורא.
והשפעה לבורא זה שאנחנו נבקש ממנו כוח השפעה, שאנחנו נבקש ממנו שיקדם אותנו. נבקש שיטפל בנו. זה נקרא שאנחנו "משפיעים לו". כמו ילדים קטנים, כמו תינוקות. במה הם יכולים להשפיע לאימא? בזה שהם מבקשים משהו מאימא ואז היא מטפלת בהם ונהנית מהם. כי הם רוצים שהיא תטפל בהם בצורה מיוחדת, נגד הרצון לקבל שלהם, הם רוצים להיות דומים לאימא.
צריכים להשתדל לממש את זה בצורה מעשית ומתוך זה יהיה לנו מובן מה כתוב. בלי מעשה אנחנו לא נבין בדיוק את הפנימיות של הדברים הכתובים. לכן כתוב, "אין חכם כבעל הניסיון". רק לפי איך שאנחנו מנסים לעשות את הדברים האלו, רק בצורה כזאת אנחנו כן יכולים להבין מה קורה.
מנסים ומנסים, מנסים וזהו. רק בפועל, להתחבר, לדבר, לפנות, להתפלל, לצעוק, לבכות, לא חשוב מה, אבל יחד כולנו כמה שאפשר. וכל פעם אחרי שאתם עושים מאמצים יחד אתם תקבלו חכמה חדשה. אתם תקבלו עוד איזו התקדמות, עוד הברקה. רק מתוך הניסיון יחד.
כי בזה אתם פותחים מקום לאור העליון שישפיע עליכם. וכשהאור מגיע ומשפיע אתם מקבלים מזה חידוש. ואם אתם לא מתחברים כדי להגיע למשהו, או לא רוצים להתחבר כדי להגיע למשהו חדש, אז אתם לא תקבלו ולא תהיו במצב החדש.
אתם רק תוכלו לספור את מספר השיעורים שאתם עברתם, ושעות שעשיתם.
זה כמו שאני שומע כאן לפעמים, ש"אני נמצא אצלך כבר עשר שנים". מה זה אתה נמצא? קודם כל, אפילו לא נמצא. הוא מגיע פעם בכמה זמן בקושי. אבל זה לא [נקרא] נמצא.
נמצא, שאתם מממשים ביניכם חיבור, ועל החיבור הזה אתם מבקשים מהבורא כוח החיבור, ואחר כך מכוח החיבור אתם פונים שוב לבורא כדי לקבל בתוך החיבור כוח השפעה. כוח השפעה ביניכם וכוח השפעה לבורא. וכך כל הזמן בתפילה.
ואת הטענות אלי, אני לא מקבל. אני מסביר לכם מה שכתוב בספרי הדרכה שלנו, במאמרים, וכל היתר לממש עליכם. אני לא מחלק רוחניות, אלא רק מדריך במקצת.
שאלה: קראנו לפני כן שכדי שהתפילה תתקבל יש להאמין שהיא תתקבל, אבל כאן הרב"ש כותב שיש להתפלל כדי להאמין בזה. אז איך זה עובד?
מה נשאר כבר מהאמונה? אין לנו אמונה. גם על האמונה אנחנו צריכים להתפלל. על כל פרט ופרט ששייך לרוחניות אנחנו צריכים להתפלל, לבקש שהבורא ייתן. חוץ מהרצון לקבל נטו, האגו שלנו, אין לנו שום דבר. האגו הזה דומה לתינוק שנולד, שרק צועק שהוא רוצה. הוא אפילו לא יודע מה הוא רוצה. ממי הוא מקבל, הוא לא יודע. איך לבקש, הוא לא יודע. אלא צועק.
זאת הצורה הרוחנית שלנו. יש לנו קשר עם הכוח העליון, אבל אנחנו לא מודעים לזה. הוא מוכן לטפל בנו והוא מטפל לפי הדרגה שלנו. כמה שאנחנו נגדל הטיפול ישתנה לטיפול יותר קרוב, יותר מובן לנו, יותר הדדי.
שאלה: מה צריך לקרות בינינו כדי שנתחיל לרצות לעשות לטובת הבורא? איך הרצון לעשות נחת רוח לבורא יכול להיות בינינו כשאנחנו עדיין בכלים האגואיסטיים?
הכול אתם תקבלו מההדרכה. תנסו לעשות מה שאנחנו עושים, אין לי ממש מה להוסיף.
קריין: קטע מספר 26, כותב בעל הסולם.
"יש ג' תנאים בתפילה:
א. להאמין שהוא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים מכל בני דורו, מכל מקום "היד ה' תקצר מלהושיע לו", שאם לא כן, הרי חס ושלום אין בעל הבית יכול להציל את כליו." זאת אומרת, אנחנו צריכים להיות באיזו אמונה שהבורא יכול לעזור, שרק הבורא יכול לעזור. ואנחנו בעצמנו, על זה בטח נקרא הלאה.
"ב. שכבר אין לו שום עצה, שמאי שהיה אפשר בכוחו לעשות כבר עשה, ולא העלתה רפואה למכתו." זאת אומרת שרק הבורא יודע לעשות מה שאני צריך ואין לי יותר מה לקוות, ואין לי למי עוד לפנות, אלא רק אליו בלבד.
"ג. שאם לא יעזור לו, טוב לו מותו מחייו, שענין תפילה הוא ע-אבודה שבלב. שעד כמה שהוא בבחינת אבוד כך גודל התפילה, שבטח שאין דומה למי שחסר לו מותרות, או למי שיצא פסק דינו למות וחסר רק הוצאה לפועל, והוא כבר כבול בכבלי ברזל והוא עומד ומתחנן לבקש על נפשו. שבטח לא ינום ולא ישן ולא מסיח דעת אף רגע מלהתפלל על נפשו. "
(בעל הסולם. "שמעתי". ר"ט. "ג' תנאים בתפילה")
זהו. זאת אומרת שצריכים להגיע לזה שרק הבורא יודע לעשות, רק אליו אני חייב לפנות, ואם אני לא מקבל ממנו אני אבוד. זו בקשה אמיתית.
שאלה: מה ההבדל בין חיבור להשפעה?
חיבור זה מצב, השפעה זו פעולה.
קריין: קטע מספר 27, כותב בעל הסולם.
"אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן ע"י המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה".
ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה."
(בעל הסולם. "שמעתי". כ'. "ענין לשמה")
סדנה
איך אנחנו מגיעים למצב הזה שאנחנו יכולים להעלות תפילה מעומק הלב והבורא בטח עונה על זה, אם זו תפילה מעומק הלב? מה עלינו לבצע, מה עלינו לעשות, מה עלינו להכין?
מה עלינו לבצע כדי שאנחנו נצליח בפניה לבורא והסימן של הפניה הנכונה הוא שאנחנו נגלה שהבורא עונה לנו?
*
יש שאלות מתוך הסדנה?
שאלה: אז מה עלינו לבצע כדי להצליח בפניה לבורא?
להתחבר ביניכם ושיהיה רצון אחד.
שאלה: בזמן הסדנה נתת לנו שאלה לנסות לעזור אחד לשני איך להגיע לכזאת תפילה, וחבר התחיל את התפילה עצמה. האם אנחנו צריכים ממש להתפלל או לברר איך להגיע?
הוא יודע איך להתפלל? מה זה אומר שהוא התחיל לבד להתפלל?
תלמיד: בדרך כלל כשחבר מתפלל אז אנחנו תומכים בו וממשיכים.
לא. אתם צריכים להסכים בזה ולהבין מדוע ולמה. מה זה אומר שהוא מתפלל? אני בכלל לא מבין מה זה. אתם צריכים להסכים ביניכם על טקסט התפילה, על הבקשה לבורא לעזרה עבור כלים דהשפעה. אתם צריכים קודם להתחבר, לדעת על מה ואיך. אם אתם לא מסכמים ביניכם אז זה לא עובד.
שאלה: הייאוש שלי שצריך לכוון לבקשה לבורא זה ייאוש שעוזר לי ולחברים, באיזו צורה אני יכול להשתמש בו כדי לעזור לחברים?
הייאוש בעצמו זה דבר טוב מאוד. צריכים לברר שזה ייאוש מהכוחות שלכם ולא סתם מהדרך, שאתם נשארים בדרך, רק שבכוחות שלכם לבד אתם לא יכולים להשיג שום דבר, והייאוש הזה נובע מתוך זה שאתם מתייאשים מכך שברצון לקבל אפשר להשיג משהו, אז זה מצוין. עכשיו אתם צריכים רק דבר אחד, להגיע למצב שרק רצון להשפיע אתם צריכים, ואז יחד אתם מבקשים את הרצון להשפיע, וזהו.
תלמיד: שמעתי אותך אומר עכשיו שהעשירייה צריכה להסכים על נוסח התפילה.
בנוסח התפילה הכוונה שהמצב שלנו יהיה לנו ברור, ולאן אנחנו פונים, למי אנחנו פונים, והעיקר במה אנחנו פונים, מה אנחנו רוצים. את הכול בונה לנו נוסח התפילה.
תלמיד: ברור, אבל בסופו של דבר יש מצב שפשוט כל חבר אומר את החלק שלו, ונכון להיום אנחנו לא מתקנים את התפילות של החברים, אנחנו פשוט אוספים את התפילות ומשתדלים אולי להעלות את כל התפילה הזו כהרגשה משותפת, אבל לא באמת מסכימים על הנוסח עצמו.
כדאי לדבר על זה ואתם תראו שסך הכול אתם קרובים זה לזה בזה, וכשאתם תעלו את הבקשות שלכם הן יהיו מאוד מאוד דומות, עד שתגיעו למצב של "כאיש אחד בלב אחד"1.
תלמיד: אז במידה כלשהי אנחנו צריכים לגבש תפילה שהיא יותר מצומצמת ויותר חדה.
ודאי שכן. כך זה יקרה.
תלמיד: אולי זה גם לטובה, אבל זה יכול לגרום לחוסר הבנה בין החברים, אולי דווקא מזה מתגלה משהו טוב אם נעשה את זה בצורה כזו.
אני לא חושב שיהיו ממש ויכוחים, חיכוכים וחוסר הבנה אם אנחנו משתוקקים לבורא ורוצים שזה יהיה יחד כי אחרת אנחנו לא מגיעים אליו. אין כאן מקום כל כך לוויכוחים, אלא די מהר נגיע למצב שאנחנו מבינים זה את זה טוב, שאנחנו מרגישים זה את זה.
שאלה: בזמן התפילה מגיעות מחשבות זרות כמו לדוגמה שכבר ביקשנו את הדבר הזה, איך לדחות את המחשבות האלה כדי להישאר בתפילה?
להשתדל להיות מחובר כמה שיותר ברצונות ובמחשבות של החברים ואז בצורה כזאת אתה תוכל לצאת מההפרעות.
שאלה: האם יש הבדל בין התפילה שלנו אם היא קצרה או ארוכה? מה יותר יעיל?
תפילה לא צריכה להיות קצרה או ארוכה. היא צריכה להביע את החיסרון שלכם כמה שאתם יכולים להשיג אותו יחד וזהו. כתוב "הלוואי שיתפלל כל היום"2.
שאלה: האם המשחק בעשירייה משפיע על עומק התפילה?
ודאי שכן כי סך הכול אנחנו מעלים את התפילה ממניין. "מניין" זה עשרה, עשירייה. אנחנו צריכים לדאוג לחיבור של עשרה כאחד, ואותו רצון אחד מהעשרה אנחנו מעלים לבורא.
שאלה: איפה מרוכז הרצון המשותף שלנו? איך אנחנו מרגישים אותו?
אתם מרגישים את הרצון המשותף שלכם בלב המשותף. זה נקרא "כאיש אחד בלב אחד".
תלמיד: אבל מה זה? יש מאמץ של כל חבר בעשירייה לחיבור, איפה פה מתגבש החלק המשותף שלנו?
אתם צריכים להרגיש שהוא מתחיל להתייצב.
תלמיד: את זה צריך לבקש?
גם לבקש על זה. על כל דבר לבקש. אתם לא יכולים לבצע לבד שום אלמנט, פריט של החיבור. רק בעזרת האור העליון.
תלמיד: וכשיש את הרצון המשותף הזה אנחנו ממנו מעלים עוד תפילה?
כן. את מה שאתם מרגישים ברצון המשותף הזה אתם מעלים לבורא. ואתם מגלים שהבורא דווקא נמצא כבר בתוך הרצון המשותף הזה. זה נקרא "בתוך עמי אנכי יושבת"3.
שאלה: לפני מספר ימים יעצת לנו לבנות מסמך משותף עם תפילה. האם כדאי להמשיך בזה עד הכנס ומה עושים עם המסמך הזה, עם התפילה הזו?
תמשיכו. תמשיכו כמה שיותר. אחרי השיעור הזה אתם תוכלו להמשיך אותו אולי יותר טוב.
שאלה: במילים בדיונים נראה שאנחנו רוצים אותו דבר, אבל בהרגשה אין תפילה משותפת. מה לעשות? לאן לכוון את המאמצים?
כל המאמצים חייבים להיות מכוונים להרגיש יחד ברצון אחד וממנו לבורא. סך הכול אין ביניכם שום הבדל חוץ מהאגו שמפריד ביניכם. אז צריכים לבטל אותו ולהרגיש שאתם אחד, ואז תתחילו להרגיש בתוך האחד הזה את הבורא.
קריין: קטע מספר 28. כותב הרב"ש.
"בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזוהי הנקודה החשובה ביותר בעבודת האדם, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא, היות שהוא רואה, מאה אחוז שלא יועיל לו שום דבר, רק הבורא בעצמו יכול לעזור."
(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)
לנקודה הזאת אנחנו חייבים להגיע, שאנחנו רואים שמכאן והלאה אין לנו יותר מה לעשות, רק כל הזמן ללחוץ על אותה הנקודה עד שהבורא יעזור. ואז אנחנו כמו ילד שהוא נודניק כזה, לוחץ וצועק ורוצה כך וכך, כך אנחנו צריכים להיות. אותן הפעולות כמו בעולם שלנו כשאנחנו גדלים, כך זה גם ברוחניות כשאנחנו גדלים.
אז תנסו כל הזמן ללחוץ על הבורא שיעזור, על ידי זה אתם תוכלו לפרמט את הרצון המשותף שלכם, להביא אותו לצורה משותפת יותר, כרצון אחד, וכרצון נכון, והבורא ימלא את הרצון. עד כמה שתלחצו, תלחצו בצורה כמה שאתם יכולים, אפילו לא אמיתית, אתם תיראו שהבורא מוסיף ומתקן אתכם, מעדכן אתכם עד שיהיה רצון נכון והוא יתגלה בו, זה נקרא "גילוי הבורא בנברא" סך הכול.
קריין: קטע מספר 29 כותב בעל הסולם.
"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.
ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה."
(בעל הסולם. אגרת נ"ז)
שאלה: בשלב הראשון אנחנו מבקשים מהבורא לחבר בינינו ונגיד שהוא נותן לנו את זה והתפילה השנייה היא להשפיע לבורא. זה איכשהו מנותק כך נדמה לי מכל מיני חשבונות, מאיתנו, מכל דבר.
זה לא נכון. אז בשביל מה אנחנו רוצים להתחבר? אם אנחנו רוצים להתחבר כדי לקבל אז התפילה שלנו היא תפילה אגואיסטית והיא מרחיקה אותנו מהבורא והבורא יעביר אותנו דרך כל מיני מצבים שאנחנו נצטרך להתפטר מהכוונה הזאת לקבל ממנו. ולכן אין לנו ברירה, אנחנו צריכים בכל זאת להחזיק את עצמנו בצורה שאנחנו רוצים להשפיע זה אל זה ולבורא, אנחנו צריכים לייצב את כל המצב הזה שמתחברים בהשפעה הדדית זה אל זה ומהשפעה הדדית זה אל זה להשפיע לבורא, זה מה שאנחנו רוצים לבנות אבל אנחנו לא מסוגלים לא להתחבר בינינו בצורת השפעה ולא עם הבורא בצורת השפעה.
ואז אנחנו מבקשים ממנו שייצב לנו את הכלי הזה, זו בעצם התפילה שלנו בעשירייה, "תן לנו אפשרות להתחבר כדי להשפיע לך". כי גם להשפיע לבד אני לא יכול, כי מה זה להשפיע לבד? החיבור שלי עם האחרים זה התנאי שאני אוכל להשפיע לבורא. לכן זה נקרא "סוף מעשה במחשבה תחילה", שאנחנו צריכים להגיע לצורת השפעה. ולכן כל הפעולות שלנו בחיבור בינינו ופנייה לבורא פנייה לתיקון שלנו, לחיבור שלנו, כל זה רק איך להגיע לצורת השפעה. על זה אנחנו לא שוכחים, אפילו במילים, למרות שאין לנו את זה ברצון.
או שאנחנו פונים לבורא ואנחנו אומרים "תן לנו רצון להשפיע, תעזור לנו להבין שצורת השפעה היא הצורה הנכונה, הרצויה". לא להתבייש, כי הוא מייצב בנו את הרצונות האגואיסטים שלנו, הוא מבין ומרגיש באיזה מצב אנחנו נמצאים, אתה לא יכול להסתתר ממנו, הוא נסתר ממך אבל אתה לא יכול להסתיר את עצמך ממנו. תגלה בדיוק רצונות ומחשבות שלך אליו ובכלל, ואתה תראה עד כמה זה מנקה אותך מהכול, עד כמה אתה מתחיל להתחבר עם כולם בצורה ברורה ויפה ואין לך מה להסתיר מהחברים וכל אחד בין החברים, אלא רק לגלות את היחסים ביניכם, עד כמה אתם בכל זאת מבינים שצריכים לתקן אותם ומבינים שרק הבורא יכול לעזור. תהיו קצת יותר פתוחים לעניין, תתבלבלו פחות.
תלמיד: דווקא כדי לא להתבלבל רציתי לברר יותר את הבקשה הזאת לבורא כי אמרת שכשמתאחדים אגואיסטית שהחיבור בכל זאת יהיה מטרתי, דווקא לכיוון הבורא, להשפעה אליו, איך בכל זאת לבנות את החיסרון הזה בינינו, מהו?
תבקש, ודאי שאין לך. אתה עם החברים מדברים על זה שכמו שכתוב בכתבי מקובלים, צריכים להגיע להשפעה ואין לכם שום רצון, מכל שכן שום כוח להשפיע, ואפילו הזדמנויות אתם לא רואים, כן או לא, איך לגשת, אז אתם צריכים יחד כולם לדבר, איך אתם פונים לבורא לבקש ממנו רצון, הדרכה איך לעשות משהו עם הרצון. שום דבר, כלום אין, ממש כלום.
כשההורים מבינים שהילד יכול להתחיל ללכת, הם שמים אותו על הרצפה ועוזבים קצת ואז הוא בוכה, הוא לא יודע מה לעשות. זאת אומרת מצד הטבע הוא כבר מוכן ללכת אבל הוא לא יודע, צריכים ללמד אותו. כל דבר צריכים ללמד, כל דבר אפילו הכי טבעי, אין לנו ברירה, אנחנו כאלו. חיות יודעות איך ללכת, לכן כתוב "עגל בן יומו שור קרי"4 הוא כבר יודע, יום אחד הוא חי בעולם הזה, נולד, הוא כבר יכול לקום וללכת. האדם, ילד שמתחיל ללכת זה לקראת שנה, שנה הוא גדל כדי להתחיל ללכת. תיראו מה ההבדל בין חיה ובין האדם, עד כמה האדם הוא מפגר, אנחנו צריכים ללמוד כל דבר.
תלמיד: אנחנו צריכים לבקש שילמד אותנו את הבקשה הזאת?
כל דבר אתה צריך לבקש, מההתחלה. אחרת מה אתה רוצה, אתה רוצה להראות לכולם שאתה כבר יודע? אתה לא יודע שום דבר.
תלמיד: אמרת שהוא נהנה דווקא מהבקשה.
כן תבקש, כל דבר קטן תבקש. למה לא ביקשת? זה מה ששמעתי מרב"ש הרבה פעמים, גם הייתי כמוך.
שאלה: האם התוצאה מהתפילה המשותפת בעשירייה היא שהבורא ישפר את איכות החיבור?
כן, שישפר את איכות החיבור. אבל קודם כל שאנחנו נראה אם יש חיבור, מה חסר לנו, מה אנחנו צריכים להוסיף, שיסביר לנו מה עוד צריך לעשות. תהיו בקשר עם הבורא כל הזמן כל הזמן על כל פרט ופרט, תתחילו לעבוד עימו נון סטופ.
שאלה: מדוע כאשר משתפרת האיכות זה נראה כאילו יורדת הכמות?
זה יהיה ככה וככה. אתם תראו, אתה אומר נכון.
שאלה: כיצד להעלות בכמות אבל שהדרישה הזאת תהיה איכותית מבחינה פנימית?
הכול מתוך ניסיון.
שאלה: היו לנו הרבה פיצוצים בעבר בעשירייה, ריבים, צעקות, קללות, ואחרי זה היינו מכסים את זה באהבה והיינו מרגישים את ההתקדמות שלנו. היום אנחנו ממש כמו ג'נטלמנים וזה בגלל שכולם מבינים שאנחנו חייבים להיות תמיד באהבה, תמיד באהבה. אבל התחושה היא שאנחנו מפספסים כאן משהו. מה הגישה הנכונה?
הגישה הנכונה שאתם לא ג'נטלמנים ולא קאובויים כמו שהייתם פעם שמוכנים להרוג זה את זה. גם ג'נטלמנים יכולים להרוג זה את זה רק לא באקדחים אלא על ידי בתי משפט, בתי סוהר. אתם מגולים אחד כלפי השני שאתם כולכם אגואיסטים אבל אתם רוצים דווקא להתחבר למעלה מהאגו שלכם ולהיות ביחד דומים לבורא.
בשביל זה אתם צריכים לבטל את האגו שביניכם. לבטל אתם לא יכולים אלא רק להתעלות מעליו ומתוך ההתעלות הזאת גם לקבל מהבורא כוח השפעה הדדית. ואז לפי כמה שאתם תקבלו ממנו את כוח החיבור, למעלה מכוח הרצון לקבל שלכם, הדחייה, ותרצו להשפיע מתוך החיבור הזה ביניכם ואליו, לבורא. הבורא הוא הכולל שלכם, אז בצורה כזאת אתם בונים כלי דהשפעה ובו אתם מתחילים לגלות את המציאות העליונה, העולם העליון, וכך אתם מגיעים לגילוי הבריאה.
שאלה: ההרגשה היא שכל כדורי האהבה האלה הם כאילו מרגיעים את השנאה. אולי אנחנו צריכים לחכות שהבורא פשוט יגביר את השנאה? כי כל פעם החברים מנסים רק לאהוב יותר ולדאוג יותר וזה מרגיש כאילו זה מרגיע את הלחץ.
זה נכון, ואז תראה שעוד מעט זה יהפוך להיות לשני קווים מקבילים, שאתם תהיו פעם בזה ופעם בזה, פעם בזה ופעם בזה. ואחר כך יבוא הקו האמצעי ויחבר בין שניהם ואז יהיה לכם פרצוף. למטה תהיה עביות ומעליו כוח השפעה, וכך אתם תתחילו לבנות את הפרצוף הרוחני, זו תהיה הנשמה שלכם. כל העשירייה תהפוך להיות לעשר ספירות של הנשמה. ככה זה יקרה.
אני מאוד מקווה שזה יהיה יותר מהר ממה שחושבים. כבר מתחילים יותר ויותר לייצב את המצב הזה. זה לוקח זמן, אבל כבר הייצוב כביכול נמצא רק עדיין לא תופסים אותו בידיים.
שאלה: בעל הסולם כותב שיש שלב כזה במאמצים שהתפילה לא שלמה כיוון שהיצר הרע מזדרז לומר שלא השקעתי מספיק מאמצים עד הסוף. איך לעבוד עם זה? כי מגיעה מחשבה שאולי אני לא פועל נכון, אולי אני לא משתמש במילים הנכונות בתפילה, אולי לא עשיתי משהו, אולי בעבר לא עשיתי משהו נכון. אז איך לעבוד נכון עם הנקודה הזאת במאמצים כשיצר הרע אומר שלא השלמת, לא עשית עד הסוף משהו ולכן אין תפילה אמיתית?
אתה שואל בצורה אישית. תפסיקו לחשוב על עצמכם שאתם כל אחד נבדל מאחרים. אנחנו צריכים כמה שיותר מהר להרגיש את עצמנו כעשירייה. אנחנו רואים כאן תשעה חברים, אפילו יש לכם יותר, תעשו כך שאתם חושבים יחד, אתם רוצים יחד, אתם רוצים לפנות לבורא יחד ואז תתחילו להרגיש, מתוך היחד הזה, שיש לכם למי לפנות ושהוא מוכן ומחזיר לכם.
אין כאן שום דבר מיוחד ואין לכם הפרעות גדולות. דווקא לקבוצה שלכם אין הפרעות גדולות. תתחברו ביניכם עוד ועוד יותר ותיפנו לבורא מתוך הקשר ביניכם. פשוט מאוד, זה אפשרי. אני אומר לכם, הקבוצה שלכם יכולה להיות מוצלחת מאוד.
תלמיד: בדיוק כשמגיעים לנקודה שמתאחדים בינינו, ואז היצר הרע לא מפריע לנו לתפילה המשותפת?
כן.
תלמיד: המצב שבו נראה שאני מסוגל למשהו, הוא ניצב הרבה מאוד פעמים כקיר ומפריע להתחיל להתפלל לבורא. נדמה שמתפללים לכל מקום שרק אפשר מלבד לבורא. האם ניתן איכשהו אולי לכלול בתפילה הכללית לקרב את הנקודה של הייאוש מהמאמצים האישיים ולהבין שרק הבורא יכול לעזור להתחבר?
יחד אתם יכולים לעשות כל מה שאתם רוצים. אם אתם עושים יחד אז אין שום בעיה, אתם בכל זאת תתקדמו.
שאלה: אני חושב שהעשירייה שלנו לא מממשת באופן מלא את העצות שלך, אני כל הזמן מרגיש כאילו אנחנו צעד אחד מאחוריך, למה זה כך?
יכול להיות שאתם לא חוזרים על השיעור. אתם צריכים אחר כך, כשאתם לבד, לחזור על השיעור, לשמוע אותו, להסיק ממנו מסקנות ולהשתדל לממש אותם. כל אחד לחוד, יכול להיות שלא יכולים יחד. אבל אחר כך כמה פעמים ביום כשאתם מתקשרים, אז לדבר על זה ביניכם. לבלוע, ללעוס, לעכל את שיעור הבוקר זו חובה של כל עשירייה ועשירייה.
שאלה: איך משיגים יחד מצב של ירידה אמיתית?
בשביל מה אנחנו צריכים את זה? אנחנו צריכים לחשוב רק על העלייה. בשביל מה לך ירידה? אני חושב שאין בזה צורך. כל הזמן נעלה נעלה נעלה, עד שגומרים את העלייה אני כבר מסתכל עליה שהיא כבר ירידה, וכך יותר ויותר. אני גומר את המדרגה הזאת, אני מסתכל עליה כבר כמו על נמוכה, וזו כבר ירידה, ואני הולך קדימה. ירידה צריכה להתגלות בזה שאני מגלה רצון לקבל מוגבר, חדש. עבדתי על הרצון לקבל של קילו, עשיתי עלייה מעליו, עכשיו מתגלה רצון לקבל של שני קילו, ואז אני עובד עליו.
מתרגם: החבר התכוון להגיע לשפלות אמיתית.
להגיע לשפלות אמיתית, אנחנו צריכים לעבוד על זה כל פעם יותר ויותר. שאנחנו לא מסוגלים לקבוע מטרה אלא רק לקבל אותה מלמעלה, לא מסוגלים להגיע לחיבור אלא רק מלמעלה. שום דבר אנחנו לא יכולים לעשות נכון, אלא כל הדברים הנכונים מגיעים לנו מלמעלה כתוצאה מהתפילה, מהבקשה. וכל הדברים שמתגלים ללא תפילה הם דברים רעים שאנחנו צריכים מעליהם לעלות. אני צריך כל הזמן להתפלל. אם אני משהו מקבל ללא הקדם התפילה זה דבר רע, זה האגו שמתגלה.
קריין: קטע מספר 30 כותב בעל הסולם.
"כתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם". כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.
כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם". כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה."
(בעל הסולם. אגרת נ"ז)
אז העיקר זה לא להתייאש ואפילו שמגיעים לייאוש גדול מאוד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם", רואים שלא יכולים ולא מסוגלים ולא מגיעים לכלום וכבר עשו הרבה פעולות, וכל ההצלחה מהפעולות, הגיעו לסתימה, אין מה לעשות אנחנו לא מצליחים. כאן אנחנו צריכים לעשות מאמץ שזה נקרא "לברוח ממצרים", זאת אומרת לצאת מהרצון לקבל שלנו, להתעלות ממנו.
זה הגבול של הרצון לקבל שאנחנו צריכים לפרוץ אותו בכוח. ולפרוץ אותו בכוח זה שאנחנו מזמן דיברנו על שבירת המחסום. עומדים לפני זה ומרגישים שאין רצון, אין כוחות, אי אפשר, לא מצליחים, נעזוב, מה שיהיה יהיה.
וכאן זה לא נכון. לעמוד על זה שאנחנו, אפילו שלא יכולים, אני צריך לתת מאמץ כל הזמן. כל החיים שלי בכל זאת, כמה שאני חי, נושם, מרגיש שאני נמצא בחיים, אני נותן כוחות ללכת קדימה, לפרוץ, ואז היגיעה הזאת שאני עושה במצב שאני אנוש, שאין שום סיכוי, היגיעה הזאת צריכה להתחבר למאמץ כזה שאז זה נפתח. אבל את המחסום מתחילים לעבור ממצב שרואים שאי אפשר יותר, שאין סיכוי לעשות שום דבר. אם אחרי זה עושים מאמצים, אלה המאמצים האמיתיים.
קריין: קטע מספר 31. כותב הרב"ש.
כשהאדם מתפלל לה', ואומר "אתה מוכרח לעזור לי, כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט בלבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול לכנס בתוך לבי, ואיני רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמים, ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי".
ובזה יש לפרש מה שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב". פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה', שיעזור להם, שהלב שלהם לא יהיה שבור, אלא שיהיה שלם. וזה אפשר להיות רק אם האדם זכה לרצון להשפיע. לכן הוא מבקש מה', שיתן לו את הרצון להשפיע. כי הוא רואה, שלא חסר לו שום דבר בעולם, אלא שתהיה בידו יכולת לעשות מעשים לשם שמים. נמצא, שהוא מבקש רק קרבת ה'. ויש כלל "מידה כנגד מידה". לכן ה' מקרב אותו. וזה שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב"."
(הרב"ש. מאמר 2 "מהו, שובה ישראל עד ה' אלקיך, בעבודה" 1991)
שאלה: אם הכול זה בתפילה ובמחשבה, מה התפקיד של הדיבורים בסדנאות, הבירורים, המפגשים במהלך היום?
כדי שאנחנו נתקשר ברצון אחד, ונדע למי להפנות אותו, לכוח אחד, ונדע שאנחנו צריכים לקבל אותו בקשר בינינו אחד. לכן כל הדיבורים שלנו הם אך ורק כדי לבנות חיסרון אחד ולדעת איך להשתמש בו.
שאלה: כשאני מתפלל במהלך היום, האם אני יכול להתפלל בשם העשירייה?
אם אתה מתפלל לא בשם העשירייה ולא עבור העשירייה, אתה לא מתפלל, אלה סתם דיבורים. רק אם אתה מבקש עבור העשירייה או יחד עם העשירייה, הבקשה שלך היא נקראת תפילה. תפילה לא יכולה לצאת פחות ממניין, מעשירייה, אחרת זו לא תפילה. תפילה זה נקרא העלאת מ"ן, חסרון, שמועלה מהאנשים שעוד לא מחוברים "כאיש אחד בלב אחד", ועל זה הם מבקשים, להיות מחוברים כדי להיות בהשפעה ביניהם ולבורא. אז הם נקראים "עשירייה" או "מניין" או "כלי" או "נשמה", תלוי בעוצמת החיבור.
שאלה: אנחנו במהלך היום מחזיקים בתפילה משותפת על העשירייה, וכשאנחנו הולכים לישון, אם לקראת ערב לא הגענו לצעקה, יש תחושה של בושה שלא עשינו את כל העבודה. והשאלה היא, האם צריכה להיות צעקה כתוצאה מסיום היום, או שזה יגיע באיזשהו רגע וזה לא קריטריון לבחינה האם עשינו את כל מה שיכולנו?
אני לא חושב שבלילה לפני שאתם הולכים לישון, אתם צריכים להיות במאמץ ובמרירות כזאת, לא. אתם צריכים לסיים את היום בזה שאתם עשיתם כול מה שאפשר, וכל היתר הבורא הוא יסדר. ולכן אני מפקיד את עצמי עם העשירייה יחד, כולנו כולנו מוסרים את עצמנו בידו, ואנחנו הולכים לישון בשקט וברוגע. כך צריכים ללכת לישון. ולא במאמץ שאנחנו ממורמרים וכך הולכים לנוח, זה לא נקרא מנוחה, זה נקרא חוסר אמונה. כי בכל זאת אחרי היום לפני שהולכים לישון, אנחנו צריכים להאמין שהבורא עכשיו יגמור הכול בעדנו.
תלמיד: איפה הצעקה, איך מודדים את זה?
מתוך הרצון שלנו המשותף.
קריין: קטע מספר 32 כותב הרב"ש.
"צריכים לומר, שתמיד הקב"ה שומע ועונה לו, כפי מה שיהיה טוב לאדם. ואת זה הוא נותן לו, היינו אלו המצבים מה שהאדם מרגיש, צריכים להאמין שהקב"ה רוצה שהאדם ירגיש כך, משום שזה הוא לטובתו של האדם.
ונמצא, שעיקר הבטחון, שהאדם צריך לבטוח בה', הוא שבטח הקב"ה שומע תפלתו, ועונה לו על תפלתו, אלא לא לפי מה שהאדם מבין, אלא מה שהקב"ה מבין, שכדאי לתת לו. נמצא לפי זה, שעיקר הבטחון הוא לבטוח בה', שה' עוזר לכולם, כמו שכתוב "ורחמיו על כל מעשיו". אבל אין הבטחון צריך להיות שהקב"ה יעזור לו כפי שכלו של האדם, אלא לפי ראות עיני ה'."
(הרב"ש. מאמר 6 "ענין בטחון" 1986)
שאלה: חסרון זה התנאי היחיד לקבל את השיטה?
חיסרון להתקרב לבורא, לגלות את הבורא, היינו כוח השפעה שיופיע בנו וייתן לנו הרגשת המציאות האמיתית, זה החיסרון שאנחנו צריכים לפתח בנו. והוא מגיע אך ורק כשאנחנו מחוברים, כי זה חיסרון בלהשפיע ולא בלקבל. ובלהשפיע, החיסרון מתגלה לנו כשאנחנו רוצים להיות מחוברים מעל האגו של כל אחד ואחד. כשעשרה אנשים רוצים להתחבר למעלה מהטבע שלהם, הם נותנים תנאים כדי לקבל מלמעלה רצון להשפיע. שאז הוא מגיע ומתייצב מעליהם, מעל הרצון לקבל שלהם, והרצון להשפיע הזה הוא המחבר ביניהם. במידה שהרצון להשפיע מופיע ביניהם כך הם מחוברים.
וודאי שהם יכולים על זה רק לבקש. וגם לבקש הם מתחילים מזה שהם לא רוצים, אבל יש איזו נטייה, נקודה שבלב, שהיא כן מסכימה לזה איכשהו. ואז כשהם מחברים את הנקודות האלה שבלב של כל אחד ואחד, הם מגיעים לתפילה, ואז מקבלים את החיסרון דלהשפיע ששורה מעליהם. ובתוך החיסרון הזה הם מתחילים להרגיש את הכוח העליון, וכך יש להם כבר מגע עם הבורא. לזה אנחנו צריכים להגיע, אנחנו כבר נמצאים קרוב לזה. על זה ממש מדברים.
שאלה: אני כבר שעה שומע שיש פה שפלות, נשברי לב, אנחנו כאילו לא יכולים להגיע לבורא בלי זה. למה צריכים להיות שבורים ושפלי לב כדי להגיע לבורא?
זו שפלות ושבירת הלב מתוך זה שאנחנו לא מסוגלים להגיע לחיבור בינינו ומתוך החיבור בינינו להתחבר לבורא. לא יכולים. לכן זה נקרא שבירה, אנחנו שבורים.
תלמיד: האם בכנס אנחנו צריכים גם להגיע למצב כזה של שבורי לב?
השבירה הזאת חייבת להישאר, למה לא? זה שאנחנו בכוחות שלנו לא מסוגלים לכלום, המצב הזה הוא אמיתי. ואנחנו נישאר כאלו, אז מה?
תלמיד: כי אנחנו בעשירייה לא מרגישים שבורי לב עד כדי כך, ולהגיע לבורא ממש שבורים?
זה אתה לא רואה את זה, כי כל "הפוסל במומו פוסל". חוץ ממך, אני רואה את כל החברים שבורים, יודעים שאי אפשר להגיע ברצון לקבל לשום דבר, ורצון להשפיע תלוי בחיבור ביניהם ובבורא. וחיסרון לרצון להשפיע, לחיבור, הוא עדיין לא מספיק, כי יש ביניהם אחד שהוא אתה שלא רוצה להיות מחובר, ולכן הם מיואשים. סיבת הייאוש שלהם היא אתה.
תלמיד: מה שאתה אומר, שאם לא תגיע לשבירת הלב ולייאוש, לא תגיע לשום דבר?
נכון. אבל איזה ייאוש? מזה שניסיתי בכל כוחי לעשות כל מיני חיבורים בין החברים ואני לא מצליח, ואז אני זקוק שהבורא יעשה את זה.
תלמיד: אם אין חיבור בינינו, אנחנו מתייאשים.
אתם מתייאשים מתוך זה שלא מגיעים לחיבור בכוחותיכם. אבל יש עוד בורא. אז אתם מבינים שאתם תלויים בו, פונים אליו, וכשפונים אליו מבינים שזה הוא עשה בכוונה שתפנו אליו.
תלמיד: וזו בעצם התפילה שצריכה להיות בעשירייה, להגיע לשבירת לב ולייאוש כזה?
כן, זה נקרא "ויאנחו בני ישראל מהעבודה".
תלמיד: רק תפילה תעזור לנו פה?
אנחנו לומדים, אני לא יודע כמה זמן, שרק תפילה עוזרת. כן, ודאי. תפילה היא סיום של כל המאמצים שלנו.
שאלה: קודם חבר נכנס עם תפילה, ואתה נתת לו שלושה מצבים, מה המצב בקבוצה שלנו, למי אנחנו מתפללים, ובשביל מה אנחנו מתפללים אליו. איך לבדוק את מצב הקבוצה שלי, מה זה אומר?
אני לא יודע, זה לא לעכשיו לברר. תברר אתה, כל אחד מברר בכוחות שלו, בכלים שלו.
קריין: קטע מספר 33 כותב בעל הסולם.
"כתוב: "דרשו ה' בהימצאו", כלומר, בשעה שה' ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שה' מקדים את עצמו לתת לכם לב לדרוש אותו.
וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך."
(בעל הסולם. אגרת נ"ב)
כשאנחנו מרגישים איזושהי נטייה לבורא, לפנות לבורא, זה מפני שהוא מקודם, לפני זה ייצב את כול המאמצים האלה, המעשים האלו, התנאים האלו, ולכן אנחנו מרגישים איזושהי נטייה לפנות אליו.
שאלה: אנחנו כותבים תפילה במסמך. איך לא לבלבל מכתב שנכתב במילים יפות עם עבודה פנימית אמיתית? איך לחבר בין הפעולה החיצונית הזו לבין הפנימית מבלי לעזוב את העבודה הפנימית?
זה מחובר אחד לשני, לכן אין שום בעיה. אלא באמת להשתוקק לבצע את זה בפועל, ולהבין שהבורא הוא בעצם עומד אחרי כל המעשים שלנו, כל המחשבות שלנו, כל הרצונות שלנו, ואנחנו רק צריכים להשתדל לאתר אותו ולהיות יחד עימו. זה נקרא להיות בדבקות עם הבורא בכל וכל.
קריין: 34, כותב בעל הסולם.
כתוב "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי [שאם לא כך], ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו כנ"ל, כי אם אתם קוראים אליו ית', הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו."
(בעל הסולם. אגרת נ"ב)
כן. זה גם יחסית מובן.
קריין: 35, כותב בעל הסולם.
"שיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו. אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו; ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים", כי בתאותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכל."
(בעל הסולם. אגרת נ"ב)
כך אנחנו מגלים את הקשר שלנו עם הבורא דווקא דרך הגעגועים. כמה שאנחנו משתדלים לכבד את הגעגועים שלנו, למי אנחנו משתוקקים, ומי מזמין את הגעגועים האלה בנו, לפי זה אנחנו כך מתקדמים. ממש באותו הקשר, באותו הנתיב, באותה הנטייה מה שיש לנו לבורא, אנחנו צריכים להבין שזה הבורא עושה מלכתחילה את כל הדרך הזאת והחיסרון בנו והכול, רק צריכים להשתדל להיות עימו קשור בזה. זה הבורא שמבצע את כל הפעולות, רק אני צריך להשתדל להיות עימו בכל הפעולות שעוברות עליי, לא חשוב לי איזה, טובות, רעות נראות לי, נעימות, בלתי נעימות, העיקר שזה הכול מגיע ממנו ואני רוצה להיות קשור אליו על פני כל הפעולות האלה, ואז אני מגיע למצב שאני מגלה אותו בתוך זה. אבל דרך העשירייה, אחרת אני לא קשור. מכשיר הקשר מצידי כלפי הבורא זה רק העשירייה.
קריין: 36, כותב הרב"ש.
"אנו מבקשים שה' יתן לנו את הכח, שאנו נוכל לעשות את כל מעשינו בשבילך, היינו לתועלת ה'. אם לא, היינו אם אין אתה תעזור לנו, אז יהיו כל מעשינו רק לתועלת עצמנו. וזהו הפירוש, אם לא, כלומר, שאם אין תעזור לנו, תהיו כל מעשינו רק למעננו, לתועלת עצמינו, כי אין לנו כח התגברות על הרצון לקבל שלנו. לכן תעזור לנו, שנוכל לעבוד בשבילך. לכן אתה מוכרח לעזור לנו. וזה נקרא, עשה למענך, היינו שתעשה עשיה זו, שתיתן לנו את הכח של רצון להשפיע. אחרת, היינו, אם לא, אנחנו אבודים. זאת אומרת, שאנחנו נשאר ברצון לקבל לתועלת עצמנו."
(הרב"ש. מאמר 5 "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה" 1991)
זה בעצם מה שאנחנו צריכים, כל הזמן לא להתנתק מהבורא אפילו במצבים הכי גרועים, ולהבין שזה הכול בא ממנו, הוא מייצב לנו את כל ההרגשות, ואם אנחנו רוצים להתקשר אליו אז כמו שאנחנו דיברנו תמיד, יש לנו דרך העשירייה מחוברים יחד, פונים אליו ומבקשים רצון להשפיע. אין יותר קשר, חוץ מאם אנחנו מבקשים ממנו רצון להשפיע.
לא לנתק את הייסורים, לא להמתיק אותם, לא להיות יותר בריאים, ולא חשוב מה כי הכול בא מהבורא בלבד, והטיפול הוא ריפוי בכל דבר, בכל מצב הוא רק על ידי החיבור, רוצים שיהיה טוב רק לבקש חיבור. זה נקרא שאנחנו פונים אליו ועושים לו נחת רוח.
קריין: 37 מ"לקוטי תפילות".
"תעזור ותושיע ברחמיך הרבים ובחסדיך העצומים, שיהיה כח על כל אחד ואחד מישראל הרחוק מן התכלית, להביאו אל התכלית האמיתי. שיזכה כל אחד לסתם עיניו ודעתו מדמיון העולם הזה לגמרי, עד שיהיה נכלל תמיד בתכלית הביטול, ברצוא ושוב, בתוך התכלית האמיתי, שהוא כולו אחד, כולו טוב, באופן שיזכה כל אחד ואחד מישראל לכלול תפלתו באחד. עזרנו טוב לכל, שנזכה לבטל כל גשמיותנו, עד שנזכה לבטל עצמנו לגמרי, להיכלל באחדותך באמת, שהוא כולו טוב תמיד, עד שתהיה תפלתנו בתכלית השלמות, כלולה יחד מתחילתה ועד סופה בתכלית האחדות."
("לקוטי תפילות". חלק ראשון, תפילה ס"ה)
שאלה: איך בעשירייה כולנו יחד נוכל להרגיש שהתפילה שלנו נובעת כמו מאדם אחד ושהיא באמת אמיתית?
תנסו, תנסו ביניכם כך להשתדל לאתר, להחזיק, תדברו על זה, תבקשו שהבורא ייתן לכם יכולת להרגיש שאתם יחד, שיחבר אתכם, הכול בכוח התפילה. אתם פונים אלי, אני מחזיר אתכם שוב לתפילה כי זה האמצעי היחידי להשיג משהו.
שאלה: מהו המצב של הייאוש השלם שאליו צריך להגיע כדי שנוכל לעלות תפילה אמיתית?
זה מה שלמדנו היום, שאתה בטוח שבלי עזרת הבורא אתה לא יכול ואין לך חסרון אפילו לעזרת הבורא, אבל יש לך יכולת לארגן את כול העשירייה, כל המאמצים כדי שהבורא ייתן לך חסרון לפנות אליו, זה חסרון לפני חסרון, תפילה לפני התפילה, שאתם מבקשים שהבורא יעזור לכם לסדר את העשירייה והחסרון בעשיריה ושמתוך החיסרון הזה מתוך העשירייה השלמה אתם תוכלו לפנות אליו. תנסו לעבוד על זה במשך היום ותראו עד כמה שאתם מגלים צעדים חדשים.
שאלה: הדבר הראשון שאנחנו מבקשים זה חיבור, שואפים לחיבור ואז להשפעה, זה לא מסתדר לי, איך יכול להיות חיבור בלי השפעה? זה צריך להיות יחד.
שאלה נכונה אבל שאנחנו מבקשים להיות מאוחדים זה ודאי שגם נמצא למעלה מהרצון לקבל שלנו, ודאי שנמצא גם בחיבור בינינו, בכוח השפעה אבל זה כוח השפעה שרק מאחד אותנו בינינו, מה שאין כן אחר כך אנחנו רוצים לפנות מכוח ההשפעה שלנו המשותף לבורא שייתן לנו אפשרות להשפיע לו.
אז יש כאן שתי דרגות, דרגה אחת שאנחנו בונים את עצמנו ומבקשים מהבורא כוח השפעה הדדי שיחבר בינינו ואחר כך מבקשים מהבורא כוח השפעה שמתוך העשירייה אנחנו כבר פונים אליו, אלה שתי דרגות, אתה צודק.
שאלה: האם להיות תלויים בבורא בכל הפעולות שלנו זה מצב של שפלות או זה מצב של שמחה מדבקות?
זה לא שפלות שהנברא תלוי בבורא, זה דווקא הפוך, שפלות שהנברא חושב שהוא יכול לעשות איזה פעולות מחוצה לבורא, בלי הבורא, זה שפלות כי הוא לא מבין באיזה מצב הוא נמצא ואז כמו שתינוק, ילד קטן הוא חושב שהוא יודע לעשות משהו והולך ורוצה, זה יותר טוב אם הוא יבין קודם שזה שייך לו לא שייך לו לבצע וכך יעשה את זה בצורה חכמה. לכן שפלות זה שאנחנו לא מממשים את העבודה שלנו לפי השלבים ורוצים לקפוץ למעלה מהיכולת שלנו, זה חוסר התפתחות, חוסר הבנה, הכרה, חוסר שכל זו שפלות.
שאלה: מה אנחנו כעשירייה יכולים להוסיף לכנס?
אתם צריכים להגיע לכנס עשירייה מחוברים כאחד, ממש כך.
שאלה: מה זה אומר להתפלל עם העשירייה בשיעור?
כל מה שאנחנו מדברים בשיעור שאתם תבינו, שזה ייקלט בקשר ביניכם, שזה יחבר אתכם, שאותו האור שמשפיע אחר כך על כל הכלי העולמי שלנו, שאותו האור ישפיע גם על העשירייה שלכם ושאתם תרגישו כתוצאה מהשפעת המאור הזה שאתם מחוברים ומתוך החיבור מרגישים שאתם ממש נמצאים ברצון אחד, ומתוך הרצון הזה אתם רוצים לפנות לבורא שיתחיל להשפיע עליכם אור ההשפעה, ואז אתם תתקדמו להיות כמוהו ובזה תעשו לו נחת רוח.
שאלה: אנחנו עובדים בבוקר כעשירייה ואז באים מאוחדים לפגישת עשירייה ואחרי פגישת עשירייה אנחנו נדבקים לבורא ומרגישים שאנחנו נמצאים ברצון אחד, ובפגישה האחרונה שלנו לקראת הערב איך כל אחד מאיתנו צריך לעבוד שם בצורה הטובה ביותר, כדי להיות ברצון אחד, רגוע יותר?
אתם צריכים לראות מאמרי רב"ש שיכולים להביא אתכם למצב כזה. אני חושב שהכי טוב אם אתם פשוט תחזרו על שיעור הבוקר ותבינו יותר כל פסוק ופסוק. אין לנו זמן בשיעור בוקר ללמוד כל קטע וקטע, אבל אתם יכולים לעשות את זה וזה בכל זאת ירגיע אתכם ויכוון אתכם יותר. אז אני חושב ששיעור בוקר הוא כל כך עמוס שצריך לתת לכם תעסוקה ליום שלם.
שאלה: האם כדאי בעשירייה לדבר על מצבים של חוסר כוח בחיבור כדי להגיע לחיסרון משותף, לתפילה משותפת?
כן, ודאי. כי אתם הולכים אחר כך לבקש מהבורא את כוח החיבור, אז לפני זה אתם צריכים לדבר על חוסר כוח לחיבור. ודאי שכן.
שאלה: יש הרגשה שאתה בונה מאיתנו איזושהי מערכת לפני הכנס. העבודה היא רק בעשירייה, התפילה היא רק משותפת, איזו תפילה צריכה להיות לנו לכנס?
את זה אתם צריכים לחבר ביניכם מתוך מה שאנחנו לומדים. אני לא אתערב לכם, זה צריך להיות ממש כתוצאה מהעבודה שלכם, מהחיפוש שלכם.
שאלה: מה אדם צריך לעשות במצב שמרגיש דחייה וגועל מעצמו שהוא כל הזמן חושב על התענוג האישי שלו?
זה הבורא מעורר בו כדי להראות מי הוא, ושהוא ישנא את המחשבה הזאת ויבקש מהבורא שייקח ממנו את המחשבה הזאת.
שאלה: כשאנחנו עובדים בעשירייה, מבררים, נכנס הרבה מידע לראש כלפי חברים, כלפי עשירייה, והשיפוט הזה או נקודות המבט האלה יכולות לבלבל, איך לעבוד עם זה?
סימן שאתה במשך היום לא עוסק בחיבור העשירייה. אם תעסוק במשך היום בחיבור העשירייה, אתה תראה שאין לך שום דבר מיותר, הכול יסתדר וישלים זה את זה.
שאלה: יוצא שאנחנו צריכים להעלות תפילה משותפת על החיבור וביחד איתה לבקש תכונת השפעה לכולם. אם אנחנו מבקשים תכונת השפעה לכולם, האם הבורא מתקן את התפילה שלנו שהיא תהיה כבר גם על החיבור?
בעצם כן, אבל רצוי להתפלל גם על זה וגם על זה. אבל שאלה נכונה, יפה.
תלמיד: במהלך הכנס אנחנו רוצים בהמלצתך לחבר תפילה מכל התפילות של העשיריות, מעין תפילה בציבור.
תחשבו איך לעשות את זה.
שאלה: נניח שבמהלך הכנס העשיריות יחברו תפילות בינן לבין עצמן וישלחו לאיזשהו מקום, ומשם יהיה איזשהו צוות שיבנה מזה תפילה, זה נכון לעשות ככה?
או שיבנה מזה תפילה, או שאנחנו נקרא, וזה צריך להיות משפט או שני משפטים, אנחנו כבר עשינו את זה בכנסים, ואנחנו נקרא דברים מיוחדים, לא מכולם, שהם ממש בולטים. שיהיה צוות שיעבור על הכול ויכין את זה.
תלמיד: אז לא לחבר מזה תפילה, אלא שפשוט יקריאו את המשפטים המיוחדים מכל עשירייה?
אני חושב שכן, קודם כל. וכשאנחנו נקרא את זה אז נרגיש אותם, ואחר כך השלב הבא, שלב ב' יהיה כבר איך אנחנו מחברים תפילה משותפת. לא חשוב, תראו איך לעשות את זה.
תלמיד: אבל כדאי שיהיה נניח איזה מקום, איזה קיר, איזה דף שבו עשיריות יוכלו לבוא ולקרוא תפילות של עשיריות אחרות?
אני חושב שזה טוב, אבל האם יהיה לנו לזה כוח וזמן, כי אלה תרגומים, מלא שפות, ואני מאוד מפחד למשוך אנשים לאיזה מצב חוץ מהמאמץ בלב. העיקר בשבילנו הוא המאמץ בלב שאנחנו רוצים להיות בלב אחד.
תלמיד: הגיעו הרבה מאוד בקשות של חברים שרוצים בזמן ההפסקות להיפגש, לדבר, להחליף רשמים.
אני רק שמח לשמוע.
תלמיד: אבל כדאי לעשות את זה? כי זה יהיה מחוץ לעשירייה, זאת אומרת זה יהיה באיזשהו שטח וירטואלי משותף ששם אני נגיד נפגש עם חבר מיפן, חבר מארצות הברית.
גם כדאי, אפילו מחוץ לעשירייה, כן.
תלמיד: ואם כן, מה צריכה להיות התכלית של מפגש כזה?
התכלית של מפגש כזה, שאני אתפעל יותר מגודל הכלי הכללי שלנו. כי כל הזמן אני סגור רק בעשירייה, ואם אני שומע וקצת יותר מתקרב, זה נותן התרחבות הלב. כדאי את זה לעשות.
תלמיד: ואיך להיזהר ממה שקודם אמרת שאתה לא רוצה שחברים יצאו מהמאמץ הפנימי בתוך העשירייה?
נעשה קצת מזה, מה לעשות. אתם כבר צריכים להבין שגם את זה צריכים.
נעשה סדנה לסיכום הנושא של התפילה. ממחר אנחנו מתחילים כבר נושא חדש, הנושא האחרון לפני הכנס שזה נושא "התקפה".
סדנה
מה אנחנו למדנו מעניין התפילה, ואיך אנחנו בונים את התפילה שלנו כך שהיא בטוח תגיע לבורא?
*
(סוף השיעור)