שיעור 27.02.17 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר 'כתבי רב"ש', כרך א', עמ' 23,

מאמר: "לעולם ימכור אדם קורות ביתו"

קריין: "כתבי רב"ש", כרך א', עמוד 24, מתוך המאמר "לעולם ימכור אדם קורות ביתו".

"חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורא זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה." זה הבורא וודאי, לא אף אחד אחר. הבורא אוסף את כולנו יחד, נותן לכולם הזדמנות שאנחנו נתחבר ונגלה אותו בסוג החיבור הנכון שלנו, בינינו. "היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שע"י התחברותם יחד אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.

לכן גם עתה, לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז בעת שנתייסדה החברה, כולם בדיעה אחת, שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו כן גם עתה. ובעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הנצוצים, ושוב תהיה שלהבת אחת גדולה.

וזה דומה כמו שאמר פעם בעל הסולם זצ"ל, ששאל, מה זה ענין כריתת ברית בין שני חברים, כמו שמצינו בתורה (וירא, שישי) "ויקח אברהם צאן ובקר, ויתן לאבימלך, ויכרתו שניהם ברית". ושאל, אם שניהם אוהבים זה לזה, ובטח אז שניהם עושים טובות זה לזה, ומובן מאליו, בזמן שאין האהבה נמצאת ביניהם, שמשום איזו סיבה שהיא האהבה נחלשה, בטח שאין הם עושים טובות זו לזו. אם כן מה מועיל את הכריתת ברית ביניהם.

ותירוץ, שהברית מה שהם עושים, אין זה על עכשיו, משום שעכשיו, בזמן שהאהבה מורגשת ביניהם, אין צורך לכריתת ברית. אלא הכריתת ברית נעשתה בכוונה תחילה על העתיד לבוא. היינו לאחר זמן, יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו, שגם אז יקיימו ביניהם היחסים כמקדם. ועל זה באה הכריתת ברית.

ולעינינו גם כן, הגם שעכשיו לא מרגישים את האהבה, כמו שהיתה בעת התיסדות החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת. ואז ע"י זה יתוקן הכל. וכל אחד ידון את חבירו לכף זכות."

זה מה שאנחנו צריכים. אין דבר יותר קשה לאדם מלקבל את העשירייה שלו כנשמה שלו. ממש. זה המכשול, זאת החומה שעומדת לפניו, המסתירה את החושים, וזו הבעיה. אם אני מבין שזה הכלי היחידי, לדוגמה תתארו לעצמכם שאני יושב באוטו, או כל אחד, והכול ישנו והאוטו זז, אבל אין לי הגה ביד, יש לי את הציר הזה שיש לו יחס לגלגלים, אבל אין לי הגה, אז מה אני אעשה?

כך אנחנו צריכים לראות את העשירייה. אין לי אפשרות להשפיע על שום מצב, על איזו התקדמות, ימינה, שמאלה, קדימה, כלום. אלא רק עשירייה, זה המבנה המיוחד שבא לנו מד' בחינות דאור ישר. האור שמשפיע על הכלי הוא חייב להשפיע דרך התבנית הכללית שנקראת "עשר ספירות", שם ה' הכללי, שבו, בשם הזה, שם אנחנו מגלים את כל יתר השמות. "עשר שמות בלתי נמחקות" זה נקרא, זה השלד העיקרי, ואחר כך כל הדברים.

זאת אומרת הכול בפנים בתוך עשירייה. אנחנו נגלה אחר כך שהעולם שלנו נמצא בעשירייה, הכול נמצא בתוך עשירייה בלבד. לכן כל הזמן יש לפעול דרכה, להרגיש שאני מקבל דרכה, עד שזה יתבהר לי יותר ויותר, ואהיה בזה כבעל ניסיון שנמצא בזה. למרות שבכל פעם זה יברח, כי ברצון לקבל יותר גדול שמתגלה בכל מדרגה ומדרגה, ברצון לקבל השבור היותר גדול, מפני שהוא שבור, שהוא מתגלה כשבור, אני מרגיש ששוב אין עשירייה, אין כלום. אני נמצא, אולי הבורא נמצא, אני לא יודע, אבל בכלל לא נמצא כלום. בכל פעם אני מתחיל להרגיש את המדרגה הבאה מהרגשת הבהמה, שרק אני קיים, העולם קיים, יש לי קרובים, חברים, אבל כל זה העולם שאני מרגיש. זה המצב המינימלי הקבוע שניתן לי, השבור, שממנו והלאה אני צריך להקים את הדברים.

וכך זה בכל פעם. כל מדרגה רוחנית מתחילה מזה שאנחנו נופלים למדרגה הזאת, הבהמיות של עכשיו, בנוסף לכך שאני מתחיל להרגיש, איזה בורא ואיזה כלום, הכול בהכבדת הלב החדשה. ולכן ההרגל, המאמץ, כמו שהרב"ש אומר כאן, שברית צריכה להיות, ערבות, כל אלו הם הדברים שעוזרים לנו מהר להתעלות, לכבוש את המדרגה הזאת כרוחנית ולהמשיך.

שאלה: הסברת קודם איך כשיש כלי רוחני זה עובד עם מסך ואור חוזר. לא ברור איך נוצר הכלי הרוחני, מה טכנולוגית החיבור של כל חלקי העשירייה, איך אני מתחבר למישהו, איך החלקים האלה מתחברים לא באופן גופני?

הם מחוברים.

תלמיד: מה זאת אומרת?

החלקים שבעשירייה הם מחוברים ביניהם, אני רק צריך לגלות את היחס שלי אליהם. הם מחוברים. האם אני קובע נניח שאתה הוא "חכמה", והחבר לידך זה "חסד", ומישהו זה "נצח", האם אני קובע מי כל אחד מכם? זה נקבע על ידי האור שמגיע, הוא מסדר לך עשירייה, מייצב לך אותה, ואז אתה צריך לקבל אותה ולעבוד לפי השפעת האור, בכל פעם בצורה אחרת.

תלמיד: מה אדם מקבל באופן אישי שפתאום נותן לו את היכולת להרגיש את החיבור הזה?

אם הוא מקבל את כל החברים שלו עכשיו בעשירייה כט' הספירות הראשונות שהבורא עומד אחריהן ונותן לאדם שהוא המלכות את ההשפעה הזאת, והאדם מבין שהוא צריך עכשיו לעשות על עצמו, על האגו שלו צמצום, מסך, אור חוזר, להתייחס לט' ראשונות שהן אותן התכונות שלו שצריכות להיות מתוקנות כלפיו, אז כך הוא אוסף אותן. והעיקר שדרכן, לא חשוב שאני לא יכול עכשיו לאתר את כל החברים שלי באיזה מצב הם נמצאים, אלא העיקר דרכם לאתר את הבורא, שהוא נמצא בצד השני.

יש לי בורא שנמצא למעלה, יש לי עשירייה תחת הבורא ולמטה אני. אז כל העשירייה לפני זה כמו נגד, כמו רזיסטור, שמלמעלה יש פלוס, ואני מינוס, ואני מתחבר עם הבורא דרך הט' ספירות הראשונות האלה, ואז אני על ידן, בגלל שהם מתנגדים לי, אני מתנגד להם, ואני עושה כל התיקונים האלה, אני בונה דרכם את היחס שלי לבורא שאני יכול לקבל את האור שלו בעל מנת להשפיע.

על מנת להשפיע זה הט' ספירות האלו שאני כך מעבד אותן, ואז אני למעלה הופך להיות בזה לקבלה בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, העשירייה הזאת זה בשבילי כל מערכת הט' ראשונות שאני רוכש בזה. היא נקראת "נשמה".

שאלה: כתיאוריה הבנו את המערכת. מה צריך לקרות בי באופן אישי כדי שאני ארגיש את זה באופן מעשי, כי אחרת אני לא ארגיש את זה? מה צריך לקרות בכל אחד ואחד, מה הוא מקבל באופן אישי? מה זה נקרא "היכולת שלו להרגיש את זה"?

הוא מקבל את הט' ראשונות שזו המערכת שלו. ובהן, בט' ראשונות האלה מתגלה הבורא. אדם עובד בצורה כזאת עם הבורא דרך ט' ראשונות. אם אני אוהב את הט' ראשונות האלו, נניח בעשרה קילו אהבה מסך הכול אלף קילו של אהבה שיש לי, אבל אני מתחיל לראות אותם בעשרה קילו אהבה שהם שייכים לי, אז כבר מה שמתגלה בהם זה שלי, כמו בילדים שלך. ואז אני מגלה את הבורא בתוך החברים שלי.

שאלה: מה נותן לי לקבל את העשר קילו אהבה הזאת? מי זה ומה זה שמרגיש אותם? מה האהבה הזאת בכלל אם אנחנו לא מדברים על העולם הגשמי?

אנחנו מדברים על הרגשות, היחס שלי לחברים. ואם אני לא מרגיש את זה שהם כך, שיש בהם חלק שלי, אם אני לא מרגיש כך, אז אני צריך לבקש מהבורא שייתן לי את ההרגשה הזאת, כי הט' ראשונות האלו, החברים שלי, הם צריכים להיות מורגשים בי אפילו יותר ממה שאני בעצמי. כמו שכותב רב"ש, ו"אין שום דבר בעולם חוץ מחברים". לזה צריכים להגיע ואם אתה לא מגיע אז תצעק, תתפלל. מה אתה רוצה ממני?

תלמיד: אני מנסה להבין מה גורם לי להרגיש את זה?

המאור המחזיר למוטב גורם לכל התיקונים לפי בקשתך.

תלמיד: דיברת על הרגשות גשמיות. אני אתחיל להרגיש אהבה לחבר, אני אתחיל להרגיש אהבה לכולם, זו הרגשה גשמית. מחר בבוקר אני אוהב את כל החברים מאיזו סיבה, הבורא יסדר לי שאני אוהב את כל החברים, זה מצוין.

מה פתאום?

תלמיד: נניח שהוא יסדר לי את זה.

לא.

תלמיד: אז מה הוא יסדר לי?

הוא יסדר לך את ההפך. אני מקווה שהוא ירצה בטובתך, אז הוא יסדר לך שנאה כלפיהם.

תלמיד: אז הוא יסדר לי שנאה בהרגשות גשמיות. מה יוצר פרצוף רוחני?

הרגשות האלו, לאט לאט. אם אתה רוצה לסדר אותם כדי לגלות את הבורא, כדי לגרום לו נחת רוח, כדי לגרום נחת רוח לחברים. כי כלפיהם וכלפי הבורא זה אותו דבר, לכן "מאהבת הבריות לאהבת השם". אם אתה כך מסדר את הדברים, לאט לאט אתה מתחיל להרגיש שמתייצב בך יחס חדש אליהם באמת, לא כמו לזרים, אלא לקרובים מאד, שאין בעולם חוץ מזה. זה נקרא שאתה רוכש את הכלי של הנשמה שלך, ומה שמתגלה בתוך הנשמה, זה היכולת להשפיע לגורם לכל זה, זה לבורא. כך אתה מתקדם, אתה צריך לנסות בזה לעבוד.

תלמיד: מה הופך את זה לרוחני? כי יש דברים כאלה בגשמיות.

המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: ומה קורה לאדם שהוא פתאום הופך לרוחני?

המאור המחזיר למוטב. אני עונה לך, אתה שואל נכון, ואני עונה לך נכון, זהו, אין יותר אמצעים.

שאלה: האם המסך הוא תגובה לתפילה המשותפת שלנו?

אפילו לא על תפילה משותפת, על תפילה שלי אישית, כן. זה כבר מדבר על דרגה יותר גבוהה. המסך הוא, אם אני מתפלל עבור העשירייה, ורוצה לסדר אותם כמו שאני מתפלל על עצמי, זה נקרא שכבר אני והעשירייה נמצאים יחד ב"כלי אחד". שהאגו שלי לא מבדיל אותי מט' ראשונות. שכבר אני מחזיר לעצמי את הט' ראשונות האלו, שהן הופכות להיות לנשמה שלי. ואז אני מתפלל עבור העשירייה, או אני מתפלל עבור עצמי, או אנחנו יחד מתפללים, זה כבר הופך להיות ממש לאחד.

תלמיד: אז האם אנחנו יכולים לקשר את העשירייה שלי עם הכלי העולמי? באותה צורה אני יכול להתייחס לעשירייה שלי כמו שאני מתייחס לכלי העולמי?

כן, אבל לעבוד בצורה ברורה, מוחשית, אני בינתיים עובד עם עשירייה, ולכן כל הכלי העולמי הוא נכנס לתוך עשירייה.

תראה למה אני מסביר את זה בצורת תמונה הולוגראפית, יש תמונה, התמונה זאת כל המציאות, עולמות, פרצופים, הכול הכול. אני לא יכול לראות את כולם, נותנים לי לראות רק את העשירייה שלי, חלק קטן. יש עוד כאלה מאה חלקים, ואני רואה רק עשירייה אחת, זאת העשירייה שלי זה העיקר (ראו שרטוט מס' 1)

אני נמצא בתוך העשירייה שלי כמלכות, כל היתר זה ט' ספירות, יש תשע, ואני הוא העשירי. ברגע שאני תופס את התשע האלו והן הופכות להיות שלי, זה נקרא שאני הגעתי לדרגה ראשונה שזה "נפש". יותר טוב אם אני אקרא לזה אחד חלקי מאה עשרים וחמש (ראו שרטוט מס' 1).

שרטוט מס' 1

עכשיו, אני עובד, ממשיך לעבוד על אותה העשירייה, אבל לאותה העשירייה כבר מתחילות להיות מחוברות עשיריות נוספות שמסביבה. ואז אני תופס את הכלי הזה, שהוא שניים חלקי מאה עשרים וחמש. אבל הם נכנסים לתוך העשירייה שלי כפרטים נוספים, כמו בצורה הולוגראפית (ראו שרטוט מס' 1).

אני רואה נניח תמונה אחת, שלחת לי תמונה שלך אבל בצורה הולוגראפית, אז אני רואה את הפנים שלך, אבל אני לא מזהה כל מיני דברים, פרטים, לא מזהה. במדרגה שנייה אני מתחיל לזהות יותר פרטים. במדרגה שלישית עוד מתחברים, עוד שכבה אחת מכל המציאות, מכל המלכות הזאת הכללית. עוד יותר פרטים נכנסים, עוד יותר פרטים, עד שאני תופס את הבורא בכל הפרטים האלה. רק שאצלנו זה כאילו מתאספים פרטים, וכאן זה ספירות שנכללות זו מזו, מזו, מזו, מזו, מזו. וכל ספירה מתחילה להיות קשורה בעשר ספירות, אז הפרטים מסבירים לי את האופי של הבורא. ואז מצד אחד אני מתקן את עצמי בצורה דיסקרטית, זאת אומרת, בחתיכות, בחיתוך, שורש, א', ב', ג' ד', בדרגות עביות והכול, אבל הצורה שאני מקבל היא צורה אנלוגית.

כמו שיש לי ריבוע נניח, ואני צריך למדוד את השטח שלו, או כל מיני שטחים אחרים, אז אני מחלק אותו לחתיכות קטנות, לריבועים קטנים, אחר כך סופר את הריבועים, ואז אני יודע מהו השטח. למרות שזה לא נותן לי מידע מדויק. כי מידע המדויק יכול להיות, כשנניח שיש לך מצב שהצורה מורכבת (ראו שרטוט מס' 2), אז איך תבדוק מהו השטח? אז אתה עושה כאן אינטגרל, אבל האינטגרל הוא מאפס עד אין סוף, כאילו עד אין סוף, הוא אך פעם לא עד אין סוף, אז אתה בודק כאן מהו הסכום של הפרטים הקטנים, ופלוס עוד משהו. אז "פלוס עוד משהו" זה הבורא, שמשתתף בכל הדברים האלה כנעלם הפנימי.

שרטוט מס' 2

זאת אומרת, הגילוי הוא תמיד דרך עשירייה, לתוך העשירייה מתחברות כל יתר העשיריות, שזאת כל המציאות הכוללת. גם המציאות שנמצאת היום, לענייננו, בחמישה חושים גופניים בעולם הזה. גם מציאות שבכלל קיימת, אנחנו עוד לא יודעים מה, כולל דומם, צומח, חי, מדבר, שבכל מיני צורות, בכל מיני עולמות, גלקסיות, שאתה לא מבין ולא יודע, לא צריך. אתה מקבל את זה דרך העשירייה שלך, זהו. אתה פתאום יכול לגלות כאלו דברים, שבמדע לא נגלה אף פעם שהם קיימים, אפילו בעולם החומרי שלנו. אבל זה לא שייך לנו.

יש לי עשירייה, אני צריך רק לא לבלבל את עצמי בכל מיני חיפושים צדדיים. דבקות בעשירייה בלבד, ערבות, ברית, תפילה עבורם, אור חוזר, אור ישר. בקיצור, כל מה שאנחנו לומדים, הדברים העיקריים, אין יותר, כל היתר יתגלה בפנים.

תלמיד: אז האם העשירייה שלי היא תמונה הולוגרפית של "שש מאות אלף חלקים"?

שש מאות אלף חלקים זה מתגלה אחר כך בצורה הולוגרפית. אבל שש מאות אלף חלקים זה לא חלקים, זו דרגה. העלייה ממלכות דאצילות עד ראש דאצילות, ממלכות עד הכתר, זאת כל הדרך שלנו. אז כשאנחנו מגיעים לשש מאות אלף, זה נקרא שאנחנו הגענו לתיקון השלם. כי זעיר אנפין דאצילות הוא שש, לעומת המלכות. ואז כשהוא עולה לשישים, לשש מאות, ששת אלפים, שישים אלף ושש מאות אלף, אז מגיעים לראש דאצילות, זה נקרא שגמרנו את התיקון.

תלמיד: אז אפשר להבין שכל דרגה ממאה עשרים וחמש הדרגות, זו דרגת רזולוציה של הכלי השבור?

כן, ודאי, לא יותר מזה. סך הכל אנחנו תמיד משיגים עשירייה בצורה יותר מורכבת. כמו שנניח אתה נכנס לאיזו משפחה והכול בסדר. אחר כך, למחרת אתה מתחיל לזהות, שזה לא בדיוק נכון וזה לא בדיוק ככה, אתה מתחיל לברר כל מיני צורות של יחסים מקולקלים. אחר כך, על ידך, אתה מתקן אותם, ושוב, ביום השלישי מתגלה בלגן חדש ביחסים ביניהם ושוב נניח אתה מתקן את היחסים ביניהם לנכונים. אבל מאיפה באות ההבחנות החדשות האלה מקולקלות? מהדברים הנוספים שאתה מצרף אותם עוד ועוד יחד.

שאלה: כתוב פה במאמר על "האהבה, כמו שהיתה בעת התיסדות החברה," כאילו שזה הרגע הנכון לכריתת ברית.

זאת אומרת, מתי אנחנו יכולים להגיד שהחברה התייסדה?

תלמיד: "מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת."

מצוין. כשאנחנו מתחייבים כך ללכת.

תלמיד: כי יש לנו כבר איזו ברית. עכשיו השאלה שלי היא על העשירייה שלי. יש לנו עשירייה שקיימת כבר שנתיים.

מה זאת אומרת "קיימת שנתיים"? שלפני שנתיים קיבלתם על עצמכם את חוקי העשירייה, לקיים אותם כמה שיכול כל אחד ואחד.

תלמיד: אני לא בטוח.

לכן זה נקרא "התייסדה". לפני זה לא נקרא "התייסדה".

תלמיד: עכשיו אנחנו צריכים לכרות ברית נניח.

זה נקרא יום הולדת, יום הלידה. לא הולדת, אלא לידה, "יום הלידה של החברה".

תלמיד: איך אנחנו מזהים את הרגע הנכון כדי לכרות ברית?

"אנחנו נתאספנו כאן, לתת.."¹ אתה זוכר איפה זה כתוב בכתבי הרב"ש? בדיוק מזה מתחילים.

תלמיד: באותו הזמן יש לנו יחסים מסוימים, דיברתי עם כמה חברים שלי, ואנחנו יודעים לפי התפיסה המקולקלת שלנו, שיש יחסים מסוימים שעדיין לא הצלחנו להתמודד איתם.

בסדר.

תלמיד: ואנחנו יודעים על היחסים האלה. ובזמן שכורתים ברית, האם אנחנו צריכים לשכוח מהיחסים האלה, מה קורה איתם?

לא, אנחנו צריכים לעבוד איתם לאט לאט. יודעים על הרבה פגמים נניח, לפעמים הם מתגלים, לפעמים הם מטושטשים, וזה לא חשוב, זה בדרך.

תלמיד: זאת אומרת, ברקע יש לנו ידע על כל הכלים שהתגלו לפני הכנס, אחרי הכנס, ובזמן הכנס.

נכון.

תלמיד: ובאותו הזמן יש לנו רצון, איזו דעה משותפת, שאנחנו רוצים עכשיו לכרות ברית, זה נקרא אהבה. כי בהתחלה, בזמן התייסדות החברה, אין עדיין מסך, אין עדיין כלום.

ודאי.

שאלה: המסך, האם הוא שלי פרטי או משותף לעשירייה? כלומר איפה אני מרגיש אותו?

הוא שלך פרטי. אבל יוצא כך, מה זו עשירייה? שיש אני, יש חבר אחד שלי, חבר שני, חבר שלישי, רביעי, חמישי, שישי, שביעי, שמיני, תשיעי ועשירי, עשירייה. (ראו שרטוט מס' 3) אני המלכות, אני מצדי עובד כלפי כולם, כי אני מלכות. והחבר שלי, נניח שקוראים לו גְלֵב, גם הוא עכשיו מלכות וגם הוא עובד מצדו כלפי האחרים, וכך החבר ההוא וההוא. כל אחד שעשה את היחס שלו נכון לכלי כללי, מכין את עצמו כלפי השני. וכשהוא נכלל, אז גם הוא לוקח את ההכנה הזאת, וכך כל אחד ואחד. הן נעשות עשר ספירות הכלולות, זה נקרא "התכללות". כל אחד שנכנס, תופס את ההכנות של החברים שלו.

שרטוט מס' 3

זה הפלא, זה היופי של ההתכללות. שאני לוקח את העבודה של החבר, זה נקרא "צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים"². אם אני מצדיק אותם, אם אני מצדיק את הבורא שבהם, אני נכלל בהם ומקבל את מה שיש, מה שהם הכינו זה שלי. יש בזה הרבה חוקים כאלה שבעולם שלנו לא קיימים. הכול מתוך זה שאנחנו עובדים בעל מנת להשפיע, מבטלים את עצמנו, נכללים ומרוויחים. הכול בא מתוך הרווח שמשיגים על ידי הכנעה, התכללות, תמיכה וכן הלאה, מתוך זה. הכול מהביטול.

שאלה: בזמן השיעור אני מנסה להרגיש שכולם חלק של נשמה אחת, שכולם חלקים שלי, אני משתדל להתפלל עבור החברים. ולא רק בזמן השיעור, גם בזמן העבודות, כשעשינו הכנות, כשסידרנו כסאות. ודווקא בזמן שעושים עבודה פיזית, זה יוצא עוד יותר טוב.

עבודה פיזית עוזרת יותר מלימוד, כי בזה אתה משתתף ממש בכלים הכי נמוכים שלך, אתה משתתף בזה ברצון. אתה חייב לעשות משהו, אז אתה מפעיל את הרצון. מה שאין כן בלימוד אתה יכול להפעיל רק את השכל, והרצון רדום. לכן פיזית זה יותר טבעי, יותר עמוק, יותר מעשי, יותר אפקטיבי, יעיל.

תלמיד: במאית שנייה עובר עליך איזה גל שממלא אותך ואתה לא מצליח אפילו להחזיק את זה וזה יוצא לך בדמעות. ואז אתה תופס את עצמך במחשבה שבעצם עשית את כל זה רק בשביל אותה שנייה שהרגשת משהו ולא בשביל החברים.

בסדר, זה בדרך. כך אנחנו מרגישים, כך אנחנו מתקדמים. לא חשוב, אפילו לשם הרגשה טובה אני עובד, בסדר. ככה זה עם הילדים הקטנים, על ידי מה אנחנו מקדמים אותם? כמו לחיה, אתה מביא לו סוכרייה והוא מוכן לעבוד עבור סוכרייה. זה טוב, זה עדיין שכר פשוט של הרגשה. אבל אחר כך ההרגשה תתייצב על ידי השכל, למי אני עובד, למה אני עובד, בשביל מה וכן הלאה. כמו אותו אורח שיושב מול בעל הבית ואומר, "אני קיבלתי ממך הכול, אבל איך אני אהיה כמוך?". זה יבוא אחר כך.

שאלה: יש לי איזה בלבול בנושא של מה זה בעצם עשירייה, מה זה המושג הזה. יש לי במוסקבה את העשירייה הקבועה שלי, ונניח הגענו למסקנה לגבי איזה נושא. הייתה עשירייה שעבדנו איתה ביחד במהלך כל הכנס, וגם עכשיו בזמן השיעור אני יושב עם חברים, שחלק מהם אני מכיר וחלק לא. אצלי הכול מבולבל עכשיו, אני שואל את עצמי מה זו אותה עשירייה שאנחנו מדברים עליה עכשיו.

לא חשוב, מה שאני יכול לתאר לעצמי כעשרה חברים. אני נניח נמצא בין אלף גברים בכנס, ובכל חצי שעה אנחנו מחליפים עשירייה. אז מה? אז אני נמצא באיזו עשירייה מסוימת כל חצי שעה, ואיתם אני מברר את הדברים שלי והם העשירייה שלי.

בזה אני צריך לעבוד, כל היתר זה הבורא מסדר. גם כל הדברים שאנחנו כאילו מתחברים, עשיריות כאלו או אחרות, זה הכול מסודר. נראה לי אולי שאני עושה את זה, או יש איזה סדרן, אבל הכול בסופו של דבר בא מהבורא, ולכן לא חשוב לי. אני לא קובע את העשירייה.

תלמיד: אתה ענית קודם שבעצם הקבוצה מתחילה מאותה נקודה של כריתת הברית בינינו. אז גם כשאני מתיישב עכשיו בעשירייה בשיעור, ואנחנו לא דיברנו על זה מקודם, צריכה להיות איזו הסכמה פנימית של כל אחד מאיתנו שאנחנו הגענו וכרתנו ברית, ואז מהנקודה הזו אנחנו מתחילים לפעול.

כן. כהכנה לכנס נניח, כך צריך להיות. ולכן בכנס יכולים לשבת בעשיריות כלשהן. ודאי, מה זה חשוב? אם כולם פחות או יותר מוכנים לזה, אז אני יושב עם מה שקורה לי. כמו שרב"ש אמר, "תפתח ספר באיזה מקום, כך עם עיניים עצומות אתה פותח. הופ, תתחיל לקרוא. יכול להיות ששם מדובר בדיוק לפי המצב שלך".

כי מה הבעיה? אם אני נמצא דרך איזו מערכת עכשיו בלהתקשר לבורא, אז הוא נמצא בצד השני של העשירייה. אני מהצד הזה והוא מהצד ההוא, וכך אנחנו ממשיכים להתחבר. לא חשוב לי, באמת לא חשוב לי. אני יכול לשבת כמו עם תלמידי רבי יוסי בן קיסמא, קטנים מאד. אני יכול לשבת עם כאלה חכמים יותר, מבינים יותר. זה לא שייך להתקדמות הרוחנית שלי, רמת ההתפתחות שלהם. דרך אגב גם שכלית וגם רגשית, תביא לי תלמידים מקמפוס או תביא לי תלמידים שנמצאים אצלי עשרים שנה. לעניין הבירור, דברים, חכמות, שם אולי יש משהו, אבל בהתקשרות עם הבורא? אין שום הבדל.

תלמיד: אמרת קודם שבהתחלה קורה חיבור עם העשירייה, ואחר כך הרזולוציה גדלה ואני מתחבר עם עוד חברים. אבל אני לא יושב כל הזמן עם אותם החברים, כלומר חברים מעשיריות אחרות זה אותם האנשים שמתחברים לעשירייה שלי ואז בעזרת זה יש רזולוציה יותר מדויקת. אבל אני עם העשירייה שלי עוד לא הגעתי בכלל לחיבור, לכן יש לי פה איזה בלבול.

אני מבין אותך, אבל זה לא בלבול. כי אתה חושב שהמערכת הזאת היא מערכת קבועה, מקובעת, שהיא לא גמישה, אבל המערכת הזאת היא כולה כולה, מההתחלה עד הסוף ולכל הכיוונים ולכל הצירים, היא כולה כזאת גמישה. אנחנו אפילו רואים את זה בתוך הגוף שלנו, עם כל מיני חומרים ביולוגיים, גם הם כולם מחוברים ומתפרצים. תמיד זה נמצא בתנועות אינסופיות, בהתחברויות ביניהם כאילו מקריות.

אבל זה לא מקרה, הכול לפי התוכנית הכללית של תחילת הבריאה וסוף הבריאה. ובאמצע זה כל פעם נמצא בחיבורים, חיבורים שונים. ואנחנו תוצאה מהחיבורים האלה, ממימוש של מחשבת הבריאה, ממימוש של תוכנית הבריאה. וזה שבא לי עכשיו לשבת איתם, ואחר כך בהזדמנות עם מישהו אחר וכך וכך, הכול כבר קבוע מראש שכך יהיה. ואני צריך לקבל את הדברים האלה ולזרום. ובסופו של דבר האור העליון הוא מסדר אותי בכל מיני מצבים, איפה שאני לא אהיה. נניח בחצי השעה האחרונה של השיעור אתה תשב עם איזו עשירייה שם, לא חשוב איזו וזהו. זה גם לא חשוב, זה לא משהו קבוע, אתם יכולים להחליף עשיריות.

אני אומר רק דבר אחד. הרגל זה טוב, יכול להיות שהרגל למתחילים זה עוזר להם. הרגל זה טוב, שאתה רואה את הפרצופים האלה, פתאום איזה פרצוף לא בא לשיעור, אז אתה מתקשר אליו, ואתם שומרים על זה שהחברים יגיעו. זה טוב. אבל מבחינה רוחנית אל תדאגו, אין בזה שום בעיה.

אם יש מישהו שדואג שיתאספו כל החברים, שלא נפספס אותם אם זו לא עשירייה קבועה, אז אל תדאגו, כל היתר בידי ה', הבורא הוא מסדר את הכול. העיקר שאני רואה לפני אנשים, כמו רבי יוסי בן קיסמא. הם רוצים ללמוד? הם רוצים לעשות משהו ביניהם? אני מכניס להם את הנשמה שלי? מוכן להיות בשבילם הכול? גמרנו, עשיתי את העבודה שלי.

תלמיד: ואם אני מדמיין שמדובר במצב מקובע?

אני מבין. זה מפני שעוד לא הרגשת עד כמה הדברים האלה, כולם נמצאים בדינאמיקה אינסופית.

תלמיד: כשאני לא נמצא בין אנשים אני לא יודע מה זה עשר ספירות ואני מפחד שאני מדמיין, מפנטז מה זה העולם הרוחני.

אתה צודק בזה שאתה מפחד להתבלבל בין כל המצבים האפשריים. זה נכון, זה ברור, אבל זה זמן מסוים והוא מהר מאוד עובר, ואחרי זה תתחיל להתייחס לזה בצורה פשוטה. ישנו אני, וישנה המציאות, זה כל הרצון לקבל הגדול שאני בסופו של דבר צריך להתחבר עמו, וישנו הבורא. אני, מציאות, בורא. ואז המציאות הזאת תהיה מוצגת לפניי בכל מיני צורות אקראיות, ואני, בכל מקום שאהיה, אפילו בעבודה, ברחוב, בעשיריות, בלימוד שלי, בללמד מישהו, לא חשוב, אני תמיד אקבל אותן כביטוי שלי כלפי הבורא, וביטוי הבורא כלפיי. זה יבוא, עוד מעט.

אתם מתקדמים יפה. דרך אגב אני באמת מאוד מרוצה מהקבוצות האלה ברוסיה, ועוד יותר מאלה שהגיעו מכל מיני מקומות. יש עכשיו קבוצות בכמה מקומות, בכמה ערים, על מוסקבה ופיטר אני כבר לא מדבר, אבל מגלים שם קבוצות חזקות, גם באוקראינה. פתאום יש התפתחות גדולה מאוד.

שאלה: כשאני מתייחס לעשירייה, במיוחד כשזו עשירייה לא קבועה, האם אני מתייחס לאיזה מושג פנימי? לעשר ספירות? לאיכויות פנימיות שבי? כלפי מה היחס שלי? אני לא מדבר על עבודה חיצונית, שאני צריך לשרת, להתבטל, אלא על יחס פנימי.

נניח יש לי עשירייה קבועה בניו יורק, אז אני עוצם עיניים, קל לי לדמיין את הפרצופים שלהם, ואז מעל הפרצופים, איזה מבנה כזה שאני מתייחס אליו. אבל כשזה כבר לא קבוע, אז כלפי מה היחס הפנימי שלי?

כל דבר שמזדמן. נניח אותה עשירייה שהיית איתה בשיעור בוקר.

תלמיד: נניח עכשיו, ירדתי מתרגום וישבתי פה לבד. אין לי עשירייה, אני יושב פה מולך.

ואתה לא מתאר שאתה נמצא עם החברים? מתבטל כלפי איזה נפח, איזה רצון. שאתה חייב לבטל את עצמך, לצאת מעצמך כלפיהם ככה, כאילו להפוך, כמו שהופכים את הבגדים מצד לצד.

שאלה: כן, בדיוק. אבל זה מושג מופשט. זאת אומרת זה לא משהו ממש מוחשי.

זה יבוא. אתם נמצאים בתחילת הדרך, אבל הדרך נכונה ומהשאלות שלכם אני מאד שמח. צריכים עכשיו לעבוד על זה שעשירייה, ולא חשוב לי איזו עשירייה, [כי] בסופו של דבר אני תופס תמיד חלק מהנשמה הכללית שלי. זה חלק מהנשמה ואני עובד עליה ומה יכול להיות יותר יקר לאדם?

תלמיד: אז אני צריך כל פעם לנסות להתמקד על הנפח שאני מסוגל לקלוט, שהוא כביכול החלק שלי מתוך המציאות, משהו שקרוב אלי?

משהו שקרוב, שאתה מרגיש באותה הזדמנות, זה לא חשוב. אפילו [אדם] אחד, אתה יכול לעסוק עמו כמו עם עשירייה.

תלמיד: זאת אומרת אני יכול להסתכל פה על חבר מסוים, ואני אומר "העשירייה שלי"?

כן, זה בסדר.

תלמיד: האם העשירייה צריכה לדעת שאני פונה למאור לבקש תיקון?

כל אחד עושה את זה ככה. אני מקבל אותם, שהם כבר נמצאים בקשר קבוע עם הבורא. וכשאני מתחבר אליהם, אני באמת כך מתחבר לבורא. האם הם מחוברים לבורא? לפי איך שאני קובע, כך הם מחוברים.

תלמיד: זאת אומרת, אני לא חייב לבוא ולהגיד משהו?

הם בשבילי נמצאים בגמר התיקון. אם אני קובע שהם בגמר התיקון, זה באמת נכון. אבל איך שהם בעצמם כל אחד, זה כלפי כמה שהם יכולים כל אחד. כמה שכל אחד יכול לבטל את עצמו כלפי תשעת החברים שלו, בזה הוא קובע את הדרגה הרוחנית שלו.

אם אני קבעתי שהם נמצאים בגמר התיקון וכך אני מתייחס אליהם, שב 100% הם כולם קדושים, אז הם כולם בעיני מתוקנים. זה כל העניין של רבי יוסי בן קיסמא. אין לרוחניות צורה, אלא מה שאתה קובע.

שאלה: איך אני צריך לעבוד בעשירייה, הרי אני לא בוחר את העשירייה?

זה לא נקרא שאתה נמצא מול תשעה גברים, וזה נקרא שאתה בחרת. אתה בחרת בצורה פנימית. אם הם בערך, מוכנים ללכת איכשהו כלפי הרוחניות, נמצאים באיזה לימוד, נמצאים באיזה הבנה, אפילו מתחילים, אז אתה קובע מי הם ביחס שלך כלפיהם ולהם זה לא חשוב מי הם. הם נגיד תשעה מרכיבים של סכמה חשמלית, אלקטרונית נגיד. נגדים, קבלים, סלילים, כל מיני טרנזיסטורים, כל מיני דברים, ואתה מרכיב מהם ממה שאתה מתייחס אליהם, כך אתה מרכיב אותם.

אתה יכול להרכיב אותם ב 100% נכון, ב80-90%, תלוי מהיחס שלך. העביות שלך קובעת איך שהם יהיו מחוברים, עד איזה עומק ובאיזה אופן אתה קובע, וזה יעבוד כלפיך.

תלמיד: בבית כל אחד מאתנו נמצא בעשיריה קבועה, שבה אנחנו נמצאים בכל מיני תרגילים, מנסים לברר דברים. וברגע שאנחנו מגיעים לכנס אנחנו מתפזרים בכל מיני עשיריות ומנסים להבין, מה בדיוק אנחנו צברנו במהלך השנה הזאת, כשעבדנו בקבוצה.

בכנס אתה בודק עד כמה אתה יכול להתכלל בעשיריה שאתה נמצא בכנס. נגיד עכשיו אנחנו נמצאים לפני כנס קייב ואנחנו נבוא לקייב. אז כשאתם תשבו כל אחד בקבוצה שלכם, אתה תבדוק, עד כמה אתה יכול עכשיו להתכלל לאו דווקא בקבוצה הקבועה שלך, אלא יחד עם הקבוצה שלך הקבועה בכנס הכללי. זה לא בדיוק אותו הדבר, כמו שאתה מגיע פיסית ואתה נכלל בקבוצות אחרות, אבל תמיד אתה קובע. כמו שקבעת עכשיו, כשהגעת לכנס, ישבת עם אנשים זרים, ואז אתה קובע לפי כמה שאתה יכול להתכלל איתם, כמה אתה יכול לקבל אותם, שהם הולכים בדרך נכונה ואתה נכלל בהם ודרכם מקבל את הקשר עם הבורא. לפי זה אתה בודק את עצמך. אתה בודק את עצמך דווקא במקרים כאלה.

לכן עשיריה קבועה זה טוב, אבל אתם תגיעו למצב, ולא כדאי אולי לדבר על זה, כי זה יבוא בעצמו, שאתם תרגישו, למה זה בכלל חשוב לי אם אני יושב אתם או איתם. כך עוד יותר טוב, אני יכול עוד יותר להביע את עצמי, לבדוק איך אני. כמו מומחה שרוצה לעבוד עם מכונה חדשה, עם תוכנה חדשה, כי זה מעניין אותו, זה מפתח אותו.

אל תפחדו, זה הכול יבוא. העיקר ממשיכים. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להמשיך כי הבורא כבר סידר אותנו כך שהכול ברור. העבודה ברורה, הכיוון ברור, המצבים שצריכים לעבור, זה הכול מתברר. אנחנו צריכים רק קצת יותר להיות בכל זאת מכוונים, גם כלפי העולם, איפה שזה אפשר. יש מדינות שבהן אסור לנו להראות שאנחנו יכולים לפעול כלפי הקהל הרחב, ואז אנחנו דווקא ההיפך, צריכים קצת יותר להיכנס פנימה, להיות קצת יותר סגורים, מופנמים.

אבל צריכים להבין, שעוד מעט אנחנו נצטרך להראות לעולם, את כל מה שאנחנו לומדים, שרק בחיבור הדדי, יש אפשרות להינצל ממש, מצרות גדולות מאוד בכל העולם, שיכולות להתרחש חס ושלום.

אבל עשיריות, כל הדברים האלה, זה יסתדר יפה. עכשיו ממש כנס קייב, כנס דרום אמריקה, צפון אמריקה, אחר כך קזחסטן ועוד. אני מקווה שמכנס לכנס תהיה קפיצה בעזרת ה'.

אתם רק תמשיכו כמה שיותר בכל שיעור ושיעור. ואותן השאלות שעכשיו אתם שואלים, אל תתביישו לשאול, מיד תשלחו ואנחנו נעבור עליהן.

וחוץ מזה, קבעתם תיבה לאן לשלוח את השאלות?

תלמידים: כן.

כולם יודעים איפה היא?

תלמיד: יש את תיבת המייל שנקראת bbcongress2017, שפרסמנו במהלך הכנס, וזה מופיע גם בסביבה טובה בכל השפות, כפוסט מוצמד ראשון, שכל אחד יכול לראות בשפה שלו את המייל הזה, ויכול לשלוח לשם את השאלות.

כל אחד בשפה שלו, שישלח לשם שאלה, אנחנו נמיין את השאלות, למרות שעד שנגיע לענות עליה, השאלה כבר תברח מכם, זה בטוח, כי אנחנו עוברים הרבה מצבים, אבל בכל זאת אנחנו ניקח שאלות משם, אולי נסדר אותן לפי קבוצות, ואנחנו כן נענה עליהן.

אני מעוניין בעצמי, אישית, לענות על כל השאלות האלה, כי זה חלק מהחינוך, חלק מהלימוד, חלק מהחומר שאנחנו צריכים אחר כך להכין לעתיד. אני לא מלמד אתכם, אני בתקווה שאת החומר הזה בכל זאת תאספו, תמיינו ותסדרו אותו, כך שזה יהיה מוכן לכל אחד ואחד.

אין אנשים בעולם שיתחילו לעבור את אלפי השיעורים שאנחנו כבר עברנו, ברור שזה בלתי אפשרי. אלא שאתם תצטרכו לעבור על הדברים האלה בצורה יותר מקוצרת. לכן אני מעוניין לתת תשובות, ונקווה שאתם תגדלו עוד ועוד, ותוכלו לסדר את הלימוד הזה המתאים לכל העולם.

שאלה: בכנס היינו גם בעשיריות קבועות וגם בעשיריות משתנות. היה לנו ניסיון שונה. מצד אחד זה באמת לא משנה עם מי אתה יושב, אתה יושב עם בן אדם אקראי, עם חבר חדש ויש לך הרגשה של סדנה מאוד קלילה אולי זאת הרגשה פנימית אישית שלי, מהצד השני כשאני עובד בעשיריה הקבועה מכירים את כל החולשות שלי, מכירים אותי מא' עד ת' ואז הם יודעים ואני יוצא מהסדנה איתם כאילו שסחטו אותי. איך להגיע לאותה חשיבות שאני אשב עם עשיריות מקריות, וארגיש בדיוק אותה עבודה כמו שאני יושב עם העשיריות הקבועות, שאני צריך להתאמץ יותר?

אנחנו כבר ענינו על השאלה הזאת, שהכול יבוא. בינתיים זה כך, יש הבדל בין עשיריה קבועה ללא קבועה אבל שוב, עד כמה שקל לי לעבוד או לא קל לעבוד את זה תקבע המלכות שלי, עד כמה שאני צריך לבטל את עצמי כלפי תשעת החברים האלו. והכול מתגלה לפי האגו שלי, לפי הרצון המקולקל שלי שמתגלה בי, ואני חייב להתעלות מעליו ולהגיע לאהבה אליהם, באיזו אהבה אני צריך להרגיש אותם. דווקא ההיפך, ככל שאנחנו מתקדמים אנחנו נכנסים לעשיריות מקריות, ויש לנו בעיה אולי להכיר אותם, צריכים להתחיל להרגיש אותם קצת.

אבל אני מרגיש תמיד את הזולת דרך הביטול שלי. אז כאן השאלה היא איך אני מבטל את עצמי כלפי הזולת שאני עדיין לא נמצא עימו בקשר. אנחנו צריכים להבין, שבכל רגע ורגע שאני נמצא בעשיריה הקבועה שלי, אם היא נראית לי עשיריה קבועה, זה פסול. היא חייבת תמיד להיות בשבילי חדשה, "ויהיו בעיניך כחדשים". אבל זה יקרה, לאט לאט. לכן אני אומר שבשבילי אין הבדל עם מי לשבת כי תמיד אני צריך לעבוד עם עצמי.

שאלה: שמתי לב שבהרבה שולחנות שאנחנו יושבים, יש אחד תמיד עם קול מאוד עדין, וכשאנחנו יושבים רחוק מאוד קשה לשמוע. איך אנחנו מבטלים את עצמנו, כי האדם שמדבר חלש, לא משנה כמה הוא מתאמץ אנחנו לא מצליחים לשמוע אותו. האם אנחנו חייבים לשמוע מה שהוא אומר, או שאין בעיה עם זה, שאנחנו לא בהכרח שמענו מה הוא אמר מהצד השני של השולחן, איך מבטלים את עצמנו כלפי המצב?

אתה שואל שאלה מאוד מאוד חשובה. אפילו אם אני יושב עם אנשים שהאחד מדבר בספרדית השני בצרפתית השלישי באיטלקית הרביעי בגרמנית, ואני בקושי לא מבין כלום מהשפות האלו, אני מדבר בתורכית, לא חשוב במה, ולא מבין את השפות שלהם זה לא חשוב כי אני מדבר עם האגו שלי, עד כמה שאני צריך לבטל אותו, שאני אתחיל להרגיש את היחס. היחס לא השפות, היחס שלהם לכולם ואלי ולבורא, ואני מתפלל עבורם, שכולם יגיעו לחיבור, ובחיבור הזה שהם ישפיעו נחת רוח לבורא. ואני רוצה לעזור להם בזה ולתמוך וכן הלאה.

מה אכפת לי בינינו, מה הם מדברים? זה לא חשוב. זה בכלל לא חשוב. על זה כתוב, "לא החכם לומד". לא לומדים מהחכמות שכל אחד מדבר, וכולם שומעים, אני מתפעל מזה שאני כל הזמן נמצא בעבודה הפנימית שלי כלפיהם, איך אני מתקשר אליהם בביטול שלי, איך אני מתקשר אליהם כמו לט' ראשונות שלי, שבזה אני רוצה להביע את היחס שלי לבורא, להרגיש את הבורא בנוכחותו בהם, כדי להשפיע נחת רוח להם ובאותה מידה לבורא. זאת העבודה שלי.

אז הם יכולים לדבר זה בכלל לא חשוב, למשל כשמדברים על איך ישסו"ת מתחלק, איך ממנו יוצא צל"מ, סתם כל מיני כאלה מערכות. לומדים, מדברים על זה. אני יחד עם זה ממש נמצא במערכת כזאת של יחסים אליהם ויחסים לבורא, וששלושתם, אני והם והבורא יהיו כאחד. זהו.

וככל שמתגלות יותר הפרעות למיניהן, בלבולים, אני הכול אוסף ואוסף, לא מוחק שום דבר, הכול אוסף לאותה מערכת היחסים החדשה, שיהיה אחד. זה הכול. אז אתה צודק בזה שלא חשוב מה הם אומרים, מבחינה כזאת, שזה לא כל כך משנה לכיוון העבודה שלי.

אני יחד עם זה יכול לדבר איתם על מה שהם כולם מדברים, להחזיק שיחה ובירורים שכליים רגשיים כאלו וכאלו, כי אנחנו מדברים על עשר ספירות בסופו של דבר, אבל העיקר בשבילי זה הכיוון, אני הם בורא, בורא הם אני. עד שנעשים כאחד.

שאלה: ממש פירקנו את העשיריה לכל מיני מרכיבים שונים, האם תוכל להרחיב לגבי המושג "אמונה"?

"אמונה" זה נקרא מידת ההשפעה שאני יכול להפעיל כלפי העשיריה וכלפי הבורא, השפעה, מעל האגו שלי. אם אני יכול להתעלות מעל האגו שלי, ולעבוד לא מטעם האגו, אלא מטעם להשפיע מעל האגו, זה נקרא אמונה. דרגת הבינה, תכונת הבינה, תכונת ההשפעה. השפעה ואמונה ובינה זה אותו דבר.

שאלה: כדי שנוכל לעבוד עם "אין עוד מלבדו", עם הבורא, צריכים איזה חומר, החומר זו הרגשה של חוסר נוחות, לפי הסדר שדיברת בשיעור על אין עוד מלבדו. אם אתה נמצא במצב שלא קורה שום דבר, אז איך אפשר להגיע לנקודה שאתה יוצא מהמצב כשכלום לא קורה?

גם זה וגם זה. לפעמים אני לא יכול להזיז את עצמי משום דבר, אז אני מבקש מהחברים. על זה כתוב, "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסורים". זה דבר אחד. דבר שני, יכול להיות בכל זאת שאני מעורר את עצמי אולי על ידי עוד אמצעים אחרים. אני לוקח על עצמי איזה תפקיד בקבוצה, עוד משהו. ישנם הרבה מאוד אמצעים שאנחנו יכולים לעורר את עצמנו לעלות מכל מצב של "מוות" נניח, שלא משתנה שום דבר.

צריך מאוד להיזהר. מצב רוחני אמיתי לא יכול להימשך יותר מרגע. הופ, זהו, וכבר מצב חדש. הופ, חדש. הופ, חדש. כל פעם, כל פעם, חדש חדש, חדש. ממש כך. זה הקצב של הרוחניות. אתם תגיעו לזה אחר כך, ואתם תרגישו שתוך שנייה, זה פלא, כי זה למעלה ממהירות האור בכלל, תוך שנייה יש כל כך הרבה מצבים, שנייה אנחנו סופרים נניח 24, 22, לא חשוב איך סופרים, א-חד, שניים, המון דברים יכולים לקרות תוך שנייה.

אז צריכים לדאוג שאני אהיה רגיש לשינויים האלו. אנחנו רואים בטכניקה. כמה שטכנית אנחנו מתקדמים, אנחנו עוברים לתדירות יותר גבוהה. מאוד חשוב לנו גם לזהות את זה בהתפתחות שלנו. ולפחד מזה שלא משתנה כלום. לחסוך זמן.

שאלה: אם כל המצבים צריכים להגיע דרך הקבוצה והקבוצה נכנסת לתרדמה, מה אני צריך לעשות במקרה כזה, לעורר אותם או להיכנס איתם ביחד לתרדמה?

על זה כתוב, "ברוך הגבר אשר במושב לצים לא ישב". אסור להיות בקבוצה שנכנסת לתרדמה. עד כדי כך שתתחיל לעשות להם צרות, בעיות, רק שיתעוררו. מה זאת אומרת? ראית איך עושים החייאה בסרטים או ברחוב אם קורה משהו, איזו תאונה, אדם מאבד הכרה, אתה צריך להחיות אותו. בנשימה או באיזה דחפים, במשהו, לתת מכת חשמל.

תלמיד: איפה עובר הגבול בין שאני מעורר אותם, לבין זה שאני עם האגו שלי סוחב אותם לכיוון שלי.

כוונה, הכול תלוי בכוונה.

שאלה: מה יותר מעצב אותנו, תפילה או הודיה?

בקשה או הודיה, זה תלוי מהמצב שלך. אבל רצוי הכול להתחיל מהודיה. ושזה לא יהיה כתוצאה מהרגשה שלך, אלא מקשר עם המטרה. קיבלתי עכשיו מכה, משהו לא טוב, לא בסדר, אני מעיין מה לעשות, כן, לא, מודה לבורא. קודם כל אתה גדול, אתה שליט, אתה הכול, שלחת לי את הדבר הזה, אני גם מרגיש את המכה הזאת בתוך האגו שלי החדש שגילית לי, כי שום דבר לא נשאר מלפני רגע אלא הכול חדש, אז אני מגלה ברגע החדש את המכה הזאת, אני מודה לך על זה ששלחת לי את זה. עכשיו עלי לעשות עבודה. אני מבקש ממך תעזור לי לעשות עבודה נכונה. כל הזמן אתה מברר בקשר עם הבורא. אז אני מבקש, תעזור לי איך אני צריך להתייחס למכה הזאת בתוך הרצון לקבל, איך לעלות מעליו, איך לעשות עליו צמצום, איך להתקשר מעליו לעשיריה, איך מהעשיריה להתקשר אליך וכולי. כל הזמן, כל הזמן כך. אבל להתחיל מבירור, שהכול לטובה.

תלמיד: זאת אומרת, להיות בהודיה לא אחרי שאתה מרגיש את זה בכלים שלך אלא לפני כן.

להיות בהודיה כל הזמן ועל פני ההודיה להפעיל בקשה. זאת אומרת, אני מודה מודה מודה מודה. פתאום אני מגלה שיש על מה לבקש, אני מבקש. בטוח שתרוויח. קודם כל אתה נמצא בהודיה, ולפעמים אתה בא לבקשה.

שאלה: יש לי חברים בקבוצה מאוד חזקים, אבל הם לא יכולים להשתתף בעשיריות כי יש להם אחריות מסוימת בהפצה, אף אחד לא יכול לקחת את האחריות הזאת חוץ מהם.

לדוגמה, איך זה יכול להיות שהם לא נמצאים בעשיריות, עד כדי כך? אצלנו, נניח היו עשרים גברים נמצאים בשידור. אני לא יודע מה קורה עכשיו עדיין, אולי שם מתרגמים או מה, אני רוצה עכשיו לבדוק, אני לא רוצה שמישהו לא יהיה בעשיריה. לקחנו נשים, הכנסנו אותן לעבוד בלילה במקום גברים, שתעבודנה אצלנו בכל מיני מערכות טכניות.

הן למדו את העבודה הזאת. מה שאתם רואים עכשיו, שידור, כל מיני דברים, כתוביות, בהכול נשים עובדות. אתם יכולים לעלות לקומה שלישית, למקום איפה שעומדים כל אנשי הטכניקה, במיקסרים, בכל הדברים האלה, נשים עובדות לא גברים. והגברים כולם צריכים להיות בעשיריות. ממש כך.

אני עכשיו הולך לבדוק האם נשארו שם עוד גברים באיזה תפקיד. אף אחד לא נשאר שם. מי שנשאר הוא לא נמצא בלימוד. לא חשוב באיזה תפקיד, הכי חשוב, הוא חייב להיות בעשיריה. חצי מהשיעור, נניח אחר כך אנחנו אוכלים, מטבח צריך להיות, אם אנחנו יכולים להביא לשם נשים, שיהיו נשים. אם לא יכולים, אז שיהיה איזה גבר חצי שעה וזהו. גברים חייבים לשבת בעשיריה, זה חוק. אחרת אין לו התקדמות רוחנית.

לסדר כך שלא במטבח, לא בשידור, באף מקום, שלא יהיה אף גבר שלא נמצא בסדנה. ואם חייב להיות כמו השומר נניח או מישהו, אז חצי נמצא בשיעור בעשירייה וחצי שם, או יש שומר בתשלום שלא שייך למערכת שלנו. אין דבר כזה שגבר לא נמצא בעשירייה.

שאלה: היו בקבוצה שלנו אנשים שעזבו, אהבנו אותם מאוד. האם מהעבודה שאנחנו עושים עכשיו בקבוצה, בעשירייה, הם גם קוטפים את הפירות של העבודה הזאת?

לא קוטפים את הפירות, אבל אתם מכינים בשבילם את הקרקע. נניח כך, הם בינתיים הפסיקו לגדול, כי הגדילה תלויה באדם עצמו, אבל הגדילה גם תלויה בסביבה. כמו שעץ שלא שתול בתוך האדמה, הוציאו אותו מהאדמה בינתיים והוא נמצא בהשהיה, ואם הם יבואו אז יקבלו כל מה שהכנתם, זה נכון, אבל הם יצטרכו לתת את העבודה. נניח שיצא לכמה שנים וחוזר, הוא לא יהיה כמה שנים, הוא יוכל לבצע את העבודה נניח תוך כמה חודשים, אבל הוא יצטרך לעשות את כל אותם השלבים שעברתם.

אני לא יודע איך זה יקרה בעתיד, בעבר זה כמעט ולא עבד. זאת אומרת, אנשים שיצאו היו צריכים להיות כמעט אותו הזמן שוב בחזרה לקבוצה. נראה לי שעכשיו המצב ישתנה, כי העולם מכין את עצמו להתקדמות הרוחנית ויכול להיות שהדברים האלו יתקצרו. מה שלא יהיה, אנחנו צריכים לחשוב עליהם ובכלל על כל העולם שאנחנו מכינים לכולם מקום לבוא ולהשתתף בתיקון כי בכל זאת עכשיו זה מתגלה יותר ויותר כדבר ההכרחי לכולם. הקצב שהתחיל רק יגביר את עצמו, לכן אנחנו צריכים להזדרז כמה שאפשר יותר.

שאלה: אני מחפש חלק של "תלמוד עשר הספירות".

איזה חלק?

תלמיד: משהו, שמתאים לזמן הזה.

בזמן הזה אנחנו נתחיל ללמוד את זה ממש, נקווה ממחר או מחרתיים כשהחברים יחזרו הביתה ואנחנו נתחיל ללמוד "תלמוד עשר הספירות" בצורה קבועה.

שאלה: אם בעשירייה מתוך עשרה אנשים, חמישה עובדים בצורה פעילה והיתר פחות קצת, האם זה חיסרון בעבודה הפרטית שלי, מה אני צריך לעשות במקרה כזה?

אני צריך לקבל את המצב כמו שהוא ולהשתדל, להשתדל תמיד מקסימום לתקן אותו, אבל בצורה עדינה באהבה ובתפילה. בתפילה לבורא שהוא יעשה את זה, זה הכי בטוח, שהוא ישפיע להם רצון ושיבואו לקבוצה. אבל בכל זאת מה שיש יש, מה לעשות, אני צריך לקבל את הדברים האלה, אלה הנתונים שניתנים לי מלמעלה ובהם אני קיים.

שאלה: יש בעשירייה שלי שלושה אנשים שלא מגיעים, איך אני מתמודד איתם?

אתה מתמודד איתם כמו עם כולם, כל עוד יש תקווה שהם יחזרו וישתתפו יותר ויותר. ושוב, להפעיל תפילה, אתם לא מדברים עם הבורא. תפילה עבור החברים, תפילת רבים מתקנת את הכל.

(סוף השיעור)

---

1. ספר "כתבי רב"ש", חלק א', מאמר "מטרת החברה – א'"↩

2. "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים" (תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות, פרק ו', דף ל"ה ב' גמרא)↩