שיעור צהריים 23.12.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 513, מאמרי "שמעתי",

מאמר א'. "אין עוד מלבדו"

אנחנו חוזרים למאמר הזה מדי פעם, כי הוא בעצם התמצית של כל חכמות העולם שאנחנו צריכים ללמוד, להשתוקק ולהגיע, לבצע בליבנו, ואז הכול ייפתח לנו. אנחנו נזכה לראות באיזה עולם באמת אנחנו נמצאים, ונחיה בעולם הפתוח, האמיתי, שבאמת "אין עוד מלבדו".

א. אין עוד מלבדו

שמעתי א' יתרו תש"ד

"הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון. זאת אומרת, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מקדושה.

והתועלת מהדחיות הוא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד. לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה, שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה אין לו כח לקיים את התו"מ. שרק ע"י התגברות אמיתי על כל המכשולים למעלה מהדעת הוא יכול לקיים את התו"מ. ולא תמיד יש לו כח ההתגברות למעלה מהדעת. אחרת, הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה', אפילו משלא לשמה.

והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד. היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות. ולא רואה בזה שיקח סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה. כי הוא רואה, אפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים, רק בהתגברות למעלה מהדעת. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?

אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזה גורם, שיקבע בליבו תביעה אמיתית, שה' יפתח את עיניו ולבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות.

נמצא לפי זה, שכל הדחיות שהיו לו, היה הכל מאת ה'. היינו, שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היה לו היכולת להתגבר. אלא לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת, ומשום זה ניתן לו מלמעלה עזרה, שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצות ומעשים טובים. ומה חסר לו עוד?

וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי. אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי. דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלימות עם ה'.

ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה משאר עובדים, שהם מרגישים, שהם בשלימות עם ה'. מה שאין כן הוא תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו.

וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה. עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה. והגם שמקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. אולם, זהו הסיבה, שגורם לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת.

האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכל נעשה מצד ה'.

וזהו כמ"ש הבעש"ט, שאמר, שמי שאומר שיש כח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים". שלאו דוקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה', הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה. כלומר, שאינו מאמין, שרק הבורא הוא מנהיג העולם.

אולם בזמן שעבר איזה עבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העברה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב, על איזה נקודה הוא תולה סיבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריכים להצטער.

והאדם צריך להצטער אז, ויאמר, זה שעשיתי את העבירה, הוא מסיבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה, למקום טינופת, לבית הכסא, ששם מקום הפסולת. כלומר, שה' נתן לו רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום סרחון.

(ואפשר לומר, שמובא בספרים, שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר. ויש לפרש על דרך שהוא אומר, שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות מדברים שכבר אמר עליהם שהוא פסולת, ועכשיו הוא רצה לקבל מהם מזונות).

וכמו כן, בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה, ומרגיש קצת טעם בעבודה, אל יאמר, שעכשיו אני נמצא במצב, שאני מבין, שכדאי להיות עובד ה'. אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו הוא מצא חן בעיני ה'. לכן הקב"ה מקרבו ומשום זה הוא מרגיש עכשיו טעם בעבודה. ויזהר, שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה, לומר, שיש עוד מי שפועל חוץ מהקב"ה.

(אולם מכאן משמע, שענין מציאת חן בעיני ה' או להיפך, אינו תלוי באדם עצמו, אלא הכל בה'. ומדוע עכשיו מצא חן בעיני ה' ואח"כ אינו כן, אין זה בידי האדם להבין עם השכל החיצוני שלו).

וכמו כן, בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא בפרודא. אלא, שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה.

והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת שיש לאדם כאב באיזה אבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת אבר פרטי, בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב.

כמו כן הכאב שהאדם מרגיש מזה שהוא מרוחק מה'. והיות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה הקדושה, כי השכינה הקדושה היא כללות נשמת ישראל. ולכן, אינו דומה הרגשת הכאב הפרטי בערך הרגשת הכאב הכללי. זאת אומרת, שיש צער השכינה בזה שהאברים מורחקים ממנה, ואינה יכולה לפרנס את האברים שלה.

(ויש לומר שזהו מאמר חז"ל, בזמן שאדם מצטער, שכינה מה אומרת, קלני מראשי). ובזה שחושב הצער של התרחקות לא על עצמו, הוא נצול מלנפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פירוד מהקדושה.

ואותו דבר בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום לקרב את אבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה.

ומזה שהאדם זכה לשמח את השכינה, מזה יש לו שמחה. וזהו גם כן על אותו החשבון הנ"ל, כי מה שיש שמחה להפרט, זהו רק חלק, מזה שיש שמחה להכלל כלו. וע"י החשבונות האלו הוא מאבד את פרטיותו עצמו, ולא נלכד ברשת הס"א, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו.

והגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, מסיבת "כי זהו כל האדם", כי מה שיש באדם חוץ מהרצון לקבל אינו שייך להנברא, אלא אנו מיחסים להבורא. אבל הרצון לקבל הנאה צריך להיות מתוקן בעמ"נ להשפיע. כלומר, שהתענוג והשמחה שהרצון לקבל לוקח, צריך להיות על הכוונה משום שיש נחת רוח למעלה מזה שיש להנבראים תענוגים. כי זה היתה מטרת הבריאה להטיב לנבראיו. וזה נקרא "שמחת השכינה למעלה".

ומשום זה מחויב האדם לחשוב עצות, איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה. ובטח שעל ידי זה שיהיה לו תענוג, יהיה נחת רוח למעלה. לכן הוא משתוקק להיות תמיד בהיכל המלך, ויהיה לו היכולת להשתעשע בגנזי המלך. ומזה בודאי יהיה נחת רוח למעלה. נמצא, שכל ההשתוקקות צריך להיות רק לשם שמים."

שאלה: הוא כותב שאם יש לו שמחה, אז זה אומר שהוא עשה שמחה למעלה אצל השכינה. איך יודעים שמשמחים את השכינה? מה משמח את השכינה באותו רגע שאתה מרגיש שמח?

הוא נמצא בהרגשת השכינה, לכן הוא יכול להגיד כך.

תלמיד: אבל מה המקרה הספציפי הזה שהביא אותו לשמחה? האם הוא יכול לדעת מה הוא עשה שזה שימח את השכינה?

כן, אם הוא מגיע לשמח את השכינה, אז הוא גם יודע על ידי איזה מעשה הוא הגיע לזה.

שאלה: בעל הסולם כותב כאן שכשהאדם מייחס כל דבר לבורא, אז האדם מאבד את הפרטיות שלו ובזכות זה הוא לא נופל לרשת של הסטרא אחרא. על מה משפיעה בי הסטרא אחרא? מה בדיוק אני צריך לאבד בי כדי שהיא לא תשפיע עליי?

עליי לבקש מהבורא שיעזור לי להתגבר על האגו שלי, על הסטרא אחרא. אם הוא ייתן לי עזרה, אז ודאי שאני אוכל לעלות מעל הסטרא אחרא, וכך להינצל מכל מה שהיא שולחת לי.

תלמיד: הוא כותב שהוא מאבד את פרטיותו עצמו. האם אני צריך לאבד את פרטיותי כשאני מייחס את עצמי לשכינה או לבורא? על מה הסטרא אחרא משפיעה כשהיא משפיעה עליי?

האדם מרגיש שהוא כביכול מאבד את האני שלו מפני שהאגו שלו נעלם, ואז יוצא שכך הבורא משפיע עליו.

שאלה: כתוב "הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך". אבל אנחנו יודעים שאנחנו רוצים להגיע למצב של "נצחוני בניי", זאת אומרת שיש אפשרות.

על ידי התפילה שלנו, על ידי הבקשה שלנו, אנחנו נגלה את הכוח העליון, ונעשה מאמץ להוציא את השכינה מעפר.

תלמידה: כלומר כוח התפילה הוא זה שיכול לתת לנו את העוצמה הזאת כנגד הבורא.

כן.

שאלה: הודות לשיעור הבוקר שגם קראנו את "אין עוד מלבדו" וההסברים שלך, המאמר הזה ממש יצר מציאות חדשה. כתוב שכשהאדם זוכה לשמח את השכינה, אז גם הוא שמח. והודות לחשבונות האלה הוא מאבד את פרטיותו עצמו ולא נופל לרשת של הסטרא אחרא. האם אפשר לומר שכל עבודתו של האדם היא לגלות את אין עוד מלבדו כשהוא דואג לאחרים, לעשירייה, לחזק אותם, להעלות אותם, ואז הוא באמת לא צריך את הפרטיות שלו, אלא הוא חי בתוכם כמו אימא, חי בזה שהכוח הזה צומח בתוכם והוא שמח שיש לו חלק בגדילה הזאת, בצמיחה הזאת?

אפשר להגיד.

תלמידה: הפעם הזאת שקראנו את המאמר הרגשתי שזה לא משנה אם אני בצער או בשמחה, משנה איך העשירייה שלי מרגישה, ודרך הרגשת העשירייה שלי אני יכולה לדעת אם אני עושה נחת רוח לבורא דרך העשירייה.

יפה.

שאלה: עכשיו כשאנחנו כולנו מכונסים פה יחד אחרי אחת עשרה שבתות שלא היינו במבנה הנכון, זאת אומרת הבורא נתן לנו את האור שהיינו צריכים לקבל בשמחת התורה, אבל לא היינו עדיין בכלי אחד עבור כל עם ישראל, איך אנחנו יכולים במעמד הזה להתכנס יחד במבנה אחד שיכול לקבל את האור שהמאמר הזה יכול לספק לנו כדי שנוכל להעביר אותו לכל ישראל?

להתחבר ולהיכנס למבנה אחד זה נקרא להיכנס לשכינה, שזה גילוי הבורא לנבראים. על ידי זה שהם מסכימים עימו, מתקרבים אליו, מתחברים אליו, רוצים להגיע לדבקות, הוא מושך אותם אליו. כך בני אדם מגיעים לאיחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

תלמידה: האם יש עוד תוספת מאמץ שאנחנו יכולים לעשות היום, עכשיו?

תמיד, גם היום, רק שתהיה לנו תפילה בתוך ליבנו שאנחנו רוצים להתחבר בינינו ולהתכלל בבורא, אין יותר. וודאי שיש הרבה תוספות ומילים יפות, כל התורה היא בזה וכל מה שאמרו כל החכמים במשך אלפי שנים, אבל בעצם זה הכול.

שאלה: אני זוכרת כשקראתי את המאמר בפעם הראשונה הפסקה הראשונה מהמאמר נכנסה לי חזק ללב, העניין של "שמאל דוחה וימין מקרבת". מה כל כך חזק במשפט הזה? למה הוא כל כך מורגש יסודי?

הכול בא מהבורא, הוא גם דוחה וגם מקרב, והכול בא מכוונה אחת, מיחס אחד, שאין כוח אחר שדואג איך לקרב את כל הנבראים אליו. את זה אנחנו צריכים לא לשכוח וכל הזמן להשתדל להתקרב, ללכת לקראת זה, כי הבורא לא עושה הפסקות, אלא הכוח הזה פועל עלינו תמיד, תמיד מושך אותנו, מקרב אותנו, ומתגלה אלינו מרגע לרגע.

שאלה: שמעתי שאמרת שאנחנו צריכים להסכים עם הבורא. אני מאוד רוצה להסכים עם הבורא, אבל לפעמים הוא מעורר באדם מחשבות סותרות, רגשות סותרים באותו עניין, הוא לא יודע מה הדוחה ומה המקרב. איך אנחנו מבררים נכון כדי להסכים עם הבורא, כדי לעשות את רצונו?

למה לנו לברר את זה? אנחנו פשוט צריכים לקבל את זה כך, כמו שכותבים מקובלים.

תלמידה: מה זאת אומרת לקבל שני מצבים סותרים בתוך האדם אם הוא צריך לבחור באחד?

זה אומר שהכול בא מכוח אחד ורק מתחלק אצלנו מפני שאנחנו עוד לא מתוקנים.

תלמידה: איך לעשות תמיד את הצעד להתקרב עוד לבורא? איך לא לעשות בטעות צעד שדוחה אותי מהבורא?

מלכתחילה להשתדל לקבל את כול מה שבא שזה מגיע מהבורא.

תלמידה: ומה הלאה מכאן?

בהתאם לזה את מגיבה.

תלמידה: לפעמים זה ברור איך להגיב ולפעמים לא ברור.

תמיד התגובה צריכה להיות שאני מבקש ממנו למשוך אותי אליו.

תלמידה: כלומר אין לנו מה להתעסק בנתונים הגשמיים של העולם הזה, לא משנה מה הוא מצייר, אני נשארת בבקשה אליו "תקרב אותי אליך" ופועלת לפי מה שהוא מאפשר.

כן, אבל זה לא שאני מזניח את העולם הזה ואת תפקידי כאן, אלא העיקר הוא התפילה לבורא שצריכה כל הזמן לעלות ממני אליו.

תלמידה: ואיך האדם יכול לדעת מה תפקידו כאן? תפקיד זה דבר שיכול להשתנות לפעמים.

כמו שאנחנו שומעים עכשיו מהמאמר, אין לנו עוד מה לעשות אלא רק להפעיל תפילה.

שאלה: אומרים "שברת שילמת". הבורא ברא בנו את הרצון לקבל ונתן לנו את כל הכלים כדי שנתקדם, נתפלל ונתקרב אליו. אתה כל הזמן אומר לנו "תתחברו, תתפללו", ואנחנו מתפללים, צועקים ומבקשים מהבורא, אבל אתה אומר לנו שזה עדיין לא מספיק. זה קשה כי אנחנו לא מגיעים למה שאתה אומר שצריכים להגיע. מה עוד צריך לעשות? האם לבכות, להכות? אנחנו מוכנים לעשות מה שתגיד לנו.

חוץ מדבר אחד, לדרוך קצת על האגו.

תלמידה: איך דורכים על האגו?

תביאי לי אותו, שימי אותו לפניי ואני אראה לך.

תלמידה: הנה כולנו פה, מביאים את האגו.

לא, אל תגידי לי "כולנו פה".

תלמידה: אני פה ואני מביאה את האגו שלי.

תביאי, שימי אותו כאן על השולחן ואני אראה לך איך דורכים עליו.

תלמידה: איך להביא אותו?

תבקשי מהבורא שייתן לך, שיחזיר לך. הוא ברא את זה. קדימה.

שאלה: במאמר מלמדים אותנו איך לשייך הכול לבורא, אם אני בעלייה או בירידה. וזה מרגיש יותר ממה שהבורא נותן לי שזו התגובה שלי כלפי זה, לשייך את התגובה לבורא. זה קצה החוט שמוציא אותי בעצם מהרצון לקבל, כי שום דבר זה לא אני, אלא הבורא שם אותי בירידה או בעליה. ואם אני מגיעה למצב כזה, אז אני כבר מחויבת להצדיק אותו שאני משייכת הכול אליו.

כן.

תלמידה: המצב שבו אני נמצאת בהרגשה של דבקות.

מאיפה הדבקות?

תלמידה: הדבקות באה מזה שאני משייכת לבורא כל דבר שקורה לי.

נניח שאת קוראת לזה דבקות, בסדר.

תלמידה: עד הרגע הזה כל התפילות שלי הן למעלה מהדעת, כביכול הן לא אמיתיות כי אני לא באמת מרגישה את הבורא, אז למי אני פונה?

לא ידעתי שזה נקרא למעלה מהדעת.

תלמידה: הבנתי מדבריך שלמעלה מהדעת זה להגיד לעצמי, להרגיש כביכול שאין עוד מלבדו, אף על פי שאני לא באמת מרגישה כך.

למה את מסובבת את הדברים האלה שאני אמרתי, שאת אומרת, חושבת וכן הלאה. תשאלי ישר מה שאת רוצה.

תלמידה: איך לבקש מהבורא באמת, אם אני לא משייכת עדיין את הכול אליו?

אלא למי את עוד משייכת משהו ממך?

תלמידה: כשאני נמצאת בתוך האגו שלי אני משייכת חלק מהדברים לעצמי, חלק לא קושרת, חלק מקבלת, חלק מסכימה, חלק לא.

טוב, אז כך תבקשי.

תלמידה: אבל אני לא יודעת ממי לבקש.

מהבורא.

תלמידה: אין לי מושג מה זה ואני לא מרגישה אותו.

אז תבקשי.

תלמידה: לבקש מהבורא להרגיש אף על פי שאני לא מרגישה אותו.

כן.

שאלה: אם יש מצב שאני כביכול אמורה להחליט בו, זו לא החלטה שלי אלא של הבורא, והדבר היחיד שאני צריכה לעשות זה רק להתפלל, לבקש לעשות מה שיקרב אותי אליו. האם גם הבקשה הזאת באה ממנו?

כן.

שאלה: אומרים על העולם הרוחני "עולם הפוך ראיתי". וכמו שבעולם הזה מי שעושה משהו טוב מקבל מתנות, בעולם הרוחני מי שבאמת רוצה להתקרב לבורא מקבל דחיות כדי לעורר אותו לגדול ולקבל עזרה מלמעלה. כשאדם מגיע למצב כזה של השפלה שהבורא משפיל אותו, מאיפה הוא מקבל כוחות להתעלות המצב אף על פי שהוא יודע שזה בא מאין עוד מלבדו?

גם מאותו בורא, מאותו יחס. זה נקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת", דווקא.

שאלה: מה זה השמאל ומה זה הימין? איך הוא דוחה ומקרב?

אלו שתי פעולות מצד הבורא שכך הוא עובד על האדם.

תלמידה: אבל ברגע שאדם מרגיש את הדחיה ואת ההשפלה הוא נחלש ולוקח לו זמן להתאושש. מה מקצר את הזמן שלו כדי שהוא יתאושש מהר ויצליח להתגבר מעל זה?

הסביבה.

תלמידה: חשיבות הסביבה שאנחנו נותנות זו לזו.

כן.

שאלה: כשאדם מרגיש צער, הוא אמור להצטער לא על עצמו, אלא שהבורא נאלץ לדחות אותו. יוצא שהאדם מצטער על הבורא שמצטער על האדם שמצטער על הבורא, כלומר נוצר איזה מעגל. מה השלב הבא?

לעשות עוד סיבוב.

תלמידה: עוד סיבוב ועוד סיבוב?

ועוד.

תלמידה: ואם אני רוצה להעלות תפילה בנקודה הזאת, על מי להתפלל, על הבורא שמצטער עליי, שאני מצטערת עליו?

כן, וכן הלאה.

שאלה: כשקראנו את המאמר הצטיירה לי תמונה, שיש למעלה מצבור של נחת הרוח שאנחנו עושים בדברים קטנים. האם נחת הרוח הזאת מגיעה לכל האנשים? זה לא חוזר אלי זה מגיע לכולם, זה מין מאגר כזה.

נכון.

שאלה: כשבאות אליי מחשבות ומושכות אותי למטה, ואני מצליחה לתפוס את עצמי ולחשוב על החברות, אני מבקשת מהבורא שיעזור לי להיות מעל החשבונות למען עצמי, ואני עושה מאמץ להחזיק במחשבות ולהתפלל על החברות, האם בזה אני עושה נחת רוח לבורא וגורמת לשמחה למעלה?

כן.

שאלה: כשקראנו את המאמר הרגשתי שזה תהליך שכל הכלי עובר. האם אנחנו צריכים להיות מודעים לתהליכים שאנחנו עוברים, או שלעבור אותם יחד ולהתכלל בזה?

גם וגם.

שאלה: אני מבינה שאנחנו פה כדי לקבוע בינינו שאין עוד מלבדו ושהוא טוב ומיטיב, והכוח הזה יתפשט לכל עם ישראל. איפה שמים דגש בעבודה, האם זה חיבור בינינו או הפצה? אני מבינה שגם וגם, אבל כל פעם יש תקופות ששמים דגש על משהו אחד. על מה לשים דגש בתקופה הזאת?

במה שאת מרגישה שם את נמצאת.

תלמידה: מה צריך לעשות יותר, במה להקדיש את הזמן ואת הכוחות שלנו?

לפי מה שניתן לנו להבין, אז קודם כל להתחזק באין עוד מלבדו. ואחר כך ודאי בחיבור בעשירייה, ובכוח העשירייה כבר להגיע לחיבור עם מעגלים חיצוניים יותר.

תלמידה: הבוקר שמעתי שאמרת, שהעם עוד לא מוכן כי אין הכרת הרע. מצד אחר לא גדלים משלילה, זאת אומרת אנחנו לא יכולים לבוא לעם ולהגיד, אתם לא מחוברים ובגלל זה קורה כך וכך. אם כך מהי הגישה הנכונה לזירוז הכרת הרע?

מזרזים את הכרת הרע על ידי זה שנותנים דוגמה לפעולות נכונות, טובות, פעולות של ימין, ומתוך זה האדם מתרשם עד כמה הוא נמצא במצב כזה או הפוך.

שאלה: איך ההרגשה הזאת של אין עוד מלבדו, שכרגע כולנו צריכים להרגיש, מורגשת בפנים, האם זה משהו שהוא קבוע, איזה ענן כזה של גדלות ה'?

הרגשת אין עוד מלבדו באה והולכת ומשתנה מרגע לרגע, כי היא תלויה בכלים שלנו שמתגלים.

תלמידה: כן, זאת הרגשה שכל הזמן בורחת וכל פעם צריך להחזיר אותה, ויכולה לעבור גם איזה שינוי, לפעמים היא מורגשת כל השיעור או לפעמים רק כמה דקות. האם זה תלוי בכל הסביבה או שזה תלוי גם בי?

זה תלוי בכולם, בסביבה ובאדם עצמו, יש לזה המון שורשים.

תלמידה: האם אנחנו יכולים להגיע לתחושה קבועה או שזה כבר יהיה בגמר תיקון?

אין דבר כזה קבוע, אם זה קבוע זה מת. התחושה כל הזמן משתנה, ואנחנו רוצים שהיא תשתנה עוד ועוד.

שאלה: זה באמת רגע ממש מרגש שאנחנו פה יחד אחרי הרבה זמן. היום אנחנו מבינים שאין עוד מלבדו, זה עולם שממלא אותו בורא אחד ואנחנו בתוכו. ההרגשה הזאת הביאה אותי להביע בקול רם את הרצון שמשותף פה לכל החברים לתת דחיפה להפצה. הייתי רוצה בבקשה לשמוע מה דעתך על כך שפשוט נצא אל העם בשירה. יש לנו אוסף כזה של שירים מתוך המאמרים, מתוך מה שלימדת אותנו, ואפשר פשוט לצאת בשירה בכיכר מלכי ישראל, או בכל מקום שתחליט, וזאת תהיה צורת ההפצה שלנו, בשירה. כי היום כששרתם בשיעור בוקר, זה פשוט מאוד נגע ללב. אשמח לשמוע.

אני מאוד בעד ההפצה, בכל מיני צורות אפשריות, אבל אני בעצמי לא כל כך יודע איך לעשות את זה בצורה נכונה, מפני שבזמננו הכול מגיע דרך מערכת הקלקול. מצד אחד, ודאי שהייתי כותב, מדפיס, מפזר בכל העם ובכלל בכל העולם, כל רק מה שאפשר כדי למשוך את הנבראים לבורא. מצד אחר, אני לא רואה שזו הדרך להצלחה. אני לא יודע מה לעשות, אני ממש חסר אונים ולא יודע. אבל אנחנו חייבים להתחיל להתאושש ולצאת, ולא רק בינינו, אלא לעם ולעולם. לכן אני מקווה שאנחנו נתחיל לעבוד בזה.

תלמיד: אולי זאת הזדמנות טובה להזמין את כל החברות והחברים בכלי הישראלי, לכנס הפצה שיתקיים מחר בשבע בערב בזום, נשלח את כל הפרטים לכולם. למעשה זו פעולה משותפת, פעולת הפצה משותפת, עיקרית, של מחלקת ההפצה בעברית כיום. אנחנו שומעים אותך הרבה שנים מדבר על הפצה באינטרנט דווקא, ואנחנו רואים במיוחד בחודשים האחרונים הרבה מאוד פירות, תוצאות, עלייה של עשרות אחוזים בחשיפה לתכנים שלך, לתכנים של "קבלה לעם", בזכות ההפצה המשותפת. כבר מאות חברות וחברים הצטרפו ל"מערך ההפצה האורגני", של האינטרנט של "קבלה לעם", ואנחנו מזמינים את כולם להצטרף, לשמוע, להתפעל מההצלחות של מאות חברות וחברים שכבר הצטרפו להפצה הזו מחר בשבע בערב.

בסדר גמור.

שאלה: כבר כמה שבועות אני ממש מתפללת ומבקשת מהבורא שהעשירייה שלי תבוא לפה למרכז לשיעור שבת. אנחנו גרות קרוב ותמיד הרגשתי, "איך יכול להיות שכל הכלי העולמי רוצים להיות פה, ואנחנו גרות כמה דקות מכאן ולא מגיעות", ואיכשהו זה לא קרה. ופתאום לפני שבוע אחת החברות בעשירייה פשוט החליטה שכולן הולכות בשבת הזו, וכמה ימים אחרי זה שמענו שהוזמנו לפה לשיעור חגיגי, והרגשתי שכביכול קרה נס.

רציתי לדעת, האם יכול להיות שהתפילה שלי פתאום הפכה להיות התפילה של כל העשירייה? בנוסף, האם השמחה שאני מרגישה מכך שכל העשירייה שלי פה קשורה לשמחה של השכינה?

כן. אחרי התפילות שלך כל העשירייה התעוררה והגיעה לכאן, וגם מזה שכל העשירייה התעוררה יש שמחה לשכינה.

שאלה: אני גם רוצה להמשיך את ההתפעלות, זו באמת זכות ענקית להיות כאן. גם אנחנו מרחובות התארגנו והגענו לכאן כדי להתכלל עם כל הכלי יחד כאחד, ולהיות מול מקובל גדול ולשאול אותו שאלות, זו באמת זכות גדולה. תודה לבורא שבחר בנו ונתן לנו את הדרך. והשאלה היא, הבוקר דיברת על הנושא, לקבוע חוקים בתוך העשירייה, לקבוע מבנה. איך לקבוע את החוקים האלה בתוך העשירייה כדי שבאמת נוכל עוד יותר להתקרב?

אילו עוד חוקים אנחנו צריכים לקבוע?

תלמידה: אמרת הבוקר, "תדברו על זה שזה מחייב אתכם לחיבור ביניכם ולבורא בתוך העשירייה. תראו מה שעשו מקובלים, קבעו לנו קבוצה, עשירייה שהיא שלמה, לפי המבנה הרוחני, וככול שאנחנו יכולים, עלינו לעשות מבנה גשמי, ומתוך המבנה לקבוע חוקים, חוקי הצטברות". אילו חוקים צריך לקבוע בעשירייה כדי שנוכל לעבוד בשיתוף?

במילה אחת, אהבה. לא פחות ולא יותר.

תלמידה: בעשירייה שלנו התחלנו לקבוע צוותים. צוות גישור, צוות חברתי, כל מיני צוותים. האם זה יכול לעזור לנו?

רק שלא יצאו מזה הרבה דיבורים והרבה החלטות, ובזה אנחנו קוברים את העיקר.

שאלה: שאלה על המאמר לגבי עבודה זרה, אלוהים אחרים. במאמר כתוב שיכול להיות שיש לאדם מחשבה ששוללת את ייחודיותו של הבורא, ועבירה היא כשהוא חושב שיש כוחות אחרים. מה ההבדל בין לשלול את קיומו של הבורא לבין לחשוב שיש עוד כוחות שפועלים?

זה הבדל גדול, אם אני דוחה את הבורא כאחד או אם אני מקבל אותו. זהו ממש התנאי העיקרי, "ה' אלוהינו ה' אחד" ו"אין עוד מלבדו".

תלמידה: באחד השיעורים אמרת שחוסר האמונה, כלומר השלילה של קיום הבורא, זהו כוח גדול מאוד שעלינו להימנע ממנו.

כן, אמרתי. כי זה נכון בפני עצמו.

תלמידה: אבל זו עדיין לא עבירה.

אני לא קובע האם זו עבירה או לא ובאיזה גודל. אני מצטער, כך לא מתייחסים לתנאי התורה.

שאלה: לפני הרבה שנים ארגנו מעגלים ובזמן המעגלים אנשים ממש הרגישו אותנו והקשיבו לנו. אהבתי גם את מה שנאמר בקשר לשירה, שביחד אנחנו כוח וכדאי לצאת ולתת את הכוח שלנו לכל האנושות.

אני מבין אותך. יש לכם כאן אנשים שזה ממש המקצוע שלהם, לארגן, לחבר, להושיב את האנשים במעגל, להפעיל את המעגלים. תדברו איתם. אני לא מומחה בזה.

שאלה: אני זוכרת שלפני כעשרים שנה ואפילו יותר, כל יום שלישי היה יום פתוח לכולם וזה היה מדהים. נתת שיעור, היו שאלות ותשובות לכל עם ישראל ובאמת הגיעו המונים. אני רואה היום שעושים הפצה באינטרנט, המקסימום שראיתי, לא הגיע למאה צפיות. יש עכשיו הרבה רבנים שעושים ערבים כאלה, ואני חושבת שזה יכול להצליח בגדול, כי בכל פעם זה הצליח ואין שום סיבה שעכשיו זה לא יצליח.

אני עושה כמה שאני מסוגל ולכן לא יכולתי לפתח יותר ממה שפיתחתי. אני מכיר את כל השיטות האחרות של המקובלים, היו זמנים שהייתי יותר קרוב לאחד ולאחר ושמעתי מזה ומזה. אבל לי היה חשוב רב"ש ואני הולך וגם ממשיך לפי זה, לכן כך אני לומד ומלמד. אני מכיר את כל יתר מלמדי חכמת הקבלה, כתוב "יש הרבה דרכים למקום", "מקום" זה הבורא. זאת אומרת כל אחד יבחר לעצמו את מה שקרוב אליו, זה כול מה שאני יכול להגיד. אני לא מתנגד לאף אחד.

שאלה: מחר יהיה כנס הפצה באינטרנט ואני יודעת שהרבה אנשים חווים קושי עם הפצה מהסוג הזה, אנחנו גם רואים שעולות שאלות בנושא. אם נצליח להתגבר על הקשיים ולכל אחד פה יהיה תפקיד, אפילו מאוד קטן בהפצה באינטרנט, איזה השלכות, תוצאות יהיו לפי דעתך?

תדברו עם אלה שעובדים בהפצה, במיוחד באינטרנט כי זה עיקר העבודה שלנו היום, ותתחברו לזה, אני מאוד בעד.

תלמידה: אם נצליח ממש כולנו להיות בפעולה אחת סביב הדבר הזה, מה תהיה ההשפעה על העולם?

ההשפעה תהיה מאוד מאוד גדולה. אין היום הפצה יותר מועילה מאשר באינטרנט.

תלמידה: מחר יהיה כנס, האם הוא יכול להיות המשך של הכנס שאנחנו עושים עכשיו, בו אנחנו מנסים להפנים את "אין עוד מלבדו" וזו תהיה התוצאה בפועל?

בבקשה, אדרבא.

תלמיד: אני רוצה לציין שבאמת ההפצה היום היא באינטרנט, יש לנו מובילים ויש אתר מדהים של משאבי אנוש שיש בו המון תפקידים. באמת מרגש שיש פה הרבה נשים שבאו מכל הארץ היום, לכל אחת מהן יש מקום בהפצה, היא רק צריכה למצוא את מקומה, את המשבצת שלה שם ואני משוכנע שזה יהיה הרבה יותר משמח מאשר לשבת במעגל, כי הדור השתנה ועכשיו הוא עובד אחרת. אז כולם מוזמנים, פשוט להיכנס, להירשם ולהשתתף בזה.

אני מאוד מסכים וחושב שאנחנו חייבים לעשות זאת, אחרת לא נוכל לעצור את הסבל שנמצא בדרך לאנושות, ובמיוחד אלינו.

שאלה: בעבר אמרת שאנחנו צריכים להפיץ את הידיעה שהחיבור הוא הצלה, זה היה חלק ניכר מההפצה, לדעת שצריך להתחבר. היום כמעט כולם יודעים, יש ממש קונצנזוס בעניין הזה, שצריך להתחבר. הבעיה שלא יודעים איך. מה השלב הבא?

אחרי שנקבע פה שצריך להגיע לחיבור, ושהחיבור הוא הפתרון לכל הבעיות של עם ישראל לפחות, תצטרכו לדון ביניכם מהו השלב הבא. אני לא בטוח ולא כל כך שומע ורואה שיש על כך קונצנזוס.

תלמיד: לפחות מהשפה לחוץ כמעט כולם אומרים "ביחד ננצח", "אחדות זה חשוב", וכולי. השאלה מה אנחנו מפיצים עכשיו? מה השלב הבא אחרי שאנשים הסכימו אבל לא יודעים מה לעשות?

אני לא חושב שהמאמר שאתה רואה לפניך "אין עוד מלבדו" מתאים, אבל משהו ממנו צריך לקחת ולחבר. אל תקרא לזה "כוח עליון, "בורא", אלא חיבור, אהבה, מה שמחזיק את כולנו יחד, או רוצה שנתחבר יחד. במידה שנרצה לברוח יהיו לנו צרות ובעיות ואם נרצה להתקרב אז נצליח בגדול, כולנו יחד "כל ישראל חברים".

תלמיד: כלומר לעורר מודעות לכך שיש כוח בטבע?

כן. שלאן שנרצה להתקרב זה הכוח הקיים בטבע, הוא מחזיק את הטבע, ואם נלך יחד עימו אז בטוח שיחד עם הטבע כולו אנחנו נצליח.

שאלה: חשוב לי שתבין עד כמה יש קונצנזוס בזה, כי אמרת שאתה לא בטוח, ואני לא יודע אם אתה מרגיש את המצב, לכל בן אדם שאני שמדבר איתו יש ממש חרדה. גם אנשים שלא קשורים אלינו, יש להם חרדה שעוד שנייה הפירוד מתפרץ, ועוד פעם העם נמחק. עד כדי כך שכמה אנשים אמרו לי טוב שהיה ה-7 לאוקטובר, אחרת היינו מתים ממה שהיה עד ה-6 לאוקטובר. אנשים באמת מרגישים את זה.

האם אתה חושב שהשיטה שלנו מעבר להעלאת מודעות לנושאים הרוחניים, יכולה באמת לתת מענה לפילוג ממש בפרקטיקה, למה שקורה ברשות החברתיות, ובכבישים? אנחנו באמת יכולים לתת מענה אמיתי לחיבור?

אבל זה בדיוק המענה, אני לא מבין מה אתה מחפש עוד חוץ מזה.

תלמיד: כן, החיבור זה בכללות, אבל..

לא בכללות, תגיד שזה כוח אהבה, לא בורא, לא "אין עוד מלבדו". תגיד כוח האהבה, כוח החיבור, הכוח המושך.

תלמיד: בסדר, אבל עכשיו כשאתה יורד לשטח, יש לך פילוג בשיח, יש מריבות ברשת, וכן הלאה.

לא, אנחנו לא בעד שום מריבה, אין דבר כזה. על ידי מריבה אנחנו רק מפתחים את השכל שלנו להיות נגד האחרים. אנחנו צריכים להגיע למצב שכל אחד יהיה בעד חיבור, בלי שום תוספות. אחרת יש לך חיבור מהערבים, מהרוסים, מהגרמנים, ומה שאתה רוצה. ואנחנו צריכים להיות בעד חיבור מעל כל ההבדלים, וכל הפירושים.

תלמיד: שוב, יש הסכמה של כולם שחיבור זה חשוב, אבל ברגע שאתה מגיע לזה, הם לא יודעים מה זה חיבור.

לא, חיבור זה פשוט, אנחנו שותקים, ורוצים רק חיבור. כאילו שאנחנו לא מכירים את שפת רעהו, אתה יכול לדבר כמה שאתה רוצה, אני לא מכיר את השפה שלך, ואתה לא מכיר את השפה שלי. מה עושים? רק דבר אחד, רוצים להתחבר. הכוח הזה, אין עוד מלבדו, זה כוח החיבור שפועל בעולם, ולנו אין מה לעשות, אנחנו צריכים להתכלל בו.

תלמיד: אז עוד משהו קטן, לגבי אין עוד מלבדו, נראה שבאמת רק זה יכול לתת כוח התגברות. כי מעל כל השונות וההבדלים, רק אם אני יודע שבאמת בסוף זה אין עוד מלבדו, רק אז יש לי כוחות להתגבר. בגלל זה לדעתי זה צריך לחדור גם להפצה, כי בעצם זה מה שיביא יכולת לחיבור.

כן, רק את זה, ולהיזהר לא להיות בסטייה מזה לאף כיוון.

שאלה: באנו לכאן מהצפון בהשתוקקות מאוד גדולה מטעם המצב בארץ. באחריות שאנחנו באים לפה, והרצון שלנו להתחבר, להרגיש את העם, ולרצות איכשהו לעזור לו להבין מה קורה איתו. האם בעזרת ההשתוקקות שלנו, ועם הרצון שלנו, יהיו לזה השלכות?

ועוד משהו, עכשיו רואים אותנו הרבה חברים מכלי עולמי, ועם ישראל בכלל נועד בשביל להביא אור ושיטה לאומות העולם. אם העולם לא זקוק לנו, אנחנו לא נוכל לתת לו. אז האם הכלי עולמי, החברים שלנו שעכשיו נמצאים איתנו, הרצון שלנו, ההשתוקקות שלנו ביחד יכולים להביא לתוצאות?

אני בטוח שאנחנו נרגיש שהם מחוברים איתנו, תומכים בנו, ויחד איתם נצליח.

שאלה: בדרך לכאן ראיתי מסוק שנחת, עצרו מכוניות, יצאו מהן אנשים, ועמדו עם הפנים למסוק, ואנחנו כאן התאספנו היום למען העם שלנו. אז אולי אפשר שכולנו נעמוד, ובתפילה שקטה נבקש אהבת אחים, ואת אחדות העם שלנו, עם הכלי העולמי?

אני לא חושב שכך נהוג לעשות, אבל אנחנו נתפלל בלב, נתפלל בלב.

שאלה: בהמשך למה שהחברים דיברו על הפצה ועל הנושא של האחדות בעם. אני מרגישה מסביבי שיש היום בעם כמיהה לחיבור ולאחדות, כולם מדברים, אבל אני גם מרגישה את חוסר האונים, הם באמת לא יודעים להתחבר ולא ממש מבינים מה זו אחדות. אנחנו עושים הפצה ומעבירים את המסרים, אבל אני מרגישה שהם פשוט לא יודעים איך. גם אנחנו, כבר המון שנים פה, ולא ממש מצליחים בזה, אנחנו בתהליך, כולם מתקדמים, אבל יש לנו עוד דרך ארוכה.

לכן אני תמהה באמת איך הם יצליחו להגיע לחיבור, כי הם צריכים להיות בתהליך, הם צריכים לעבור תהליך שינוי, הם צריכים לעבוד על עצמם ולהיכנס ללימוד, לעבוד על האגו, לעבוד על הרצון לקבל. איך אנחנו מכניסים אותם לתהליך הזה, ולא רק מעבירים להם את המסר כמה טוב להיות מחוברים ואיזה יופי יהיה כשנגיע לשם?

יש לנו קבוצה שמטפלת באיחוד, בחיבור.

תלמידה: יש קמפוסים, אבל מעט מאוד אנשים נכנסים לקמפוסים. רוב האנשים קוראים את המסרים שלנו, פוסטים, מתרשמים, עושים לנו לייקים, אומרים איזה יופי, הלוואי ונהיה שם, אבל שם זה נגמר. איך מהמקום הזה של "איזה יופי", הם ייכנסו לתוך תהליך הלמידה והשינוי? כי רק מפה הרי באמת הם יצליחו להתחבר, הם לא יצליחו להתחבר רק מלדקלם את המסרים, כך אני מבינה.

מי יכול להמשיך?

תלמיד: יש לנו כל מיני כיוונים, כל מיני צוותים וכל מיני גזרות שבהם אנחנו פועלים בכיוון ההפצה. מה שהחברה תיארה עכשיו מתאר תחום מסוים שבו אנחנו פועלים, יש עוד כל מיני תחומים. בחלק מהדברים אנחנו עוסקים בצורה אותה אנחנו מכירים כאן, חלק בצורות אחרות.

אני רוצה להגיד דבר מאוד חשוב על הנושא שעלה כאן, נושא המסר של חיבור העם, עליו אנחנו מדברים ועוסקים. התחלנו תהליך שבו אנחנו מנסים לברר את מה שאמרת, רב, את התוספת הזאת של איך אנחנו יכולים להוסיף את זה, והקמנו צוות איתו אנחנו מתחילים לברר את התהליך הזה. אני רוצה להגיד שיש לנו מערכת של הפצה מסודרת, כל מה שצריך זה רק את ההשתוקקות ואת הרצון. הכול מוכן, הכנו צוותים, הכנו אנשים, הכנו מערכות, כל מה שצריך זה רק לבוא לפה.

תודה.

שאלה: כשקראתי בפעם הראשונה את המאמר הזה, אני זוכר שזה מאוד טלטל אותי וכעסתי, איך יכול להיות שעד היום אף אחד לא הראה לי שכתוב דבר כזה, כאילו הסתירו ממני כזה מידע. בעל הסולם משרטט שביל שהוא כביכול פשטני, ימינה, שמאלה, אבל הוא מאוד מאוד גבוה. אם חלק מהמאמר או אפילו את המאמר כולו יהיה אפשר לפזר, אז אולי זה יעורר אנשים מסוימים. מה אפשר להוציא ממנו דווקא עכשיו?

הכול אפשר, רק תעביר את זה דרך ההנהלה שלנו, הנהלת ההפצה. אני לא מנהל את זה ולא יכול לתת לך תשובה, אבל ודאי שהמאמר הזה או לפחות רובו ראוי להפצה.

תלמיד: האם מותר לנו לקחת חלקים, לערוך אותם?

תפנה אליהם ותשאל. זה לא המקצוע שלי.

שאלה: השבוע היה לנו מקרה בישראל, חיילים הרגו בטעות חטופים שיצאו מבית בעזה, והתחיל פילוג בעם. ואז איריס חיים, האימא של אחד החטופים, לא יאומן, אבל היא הקליטה הודעה לחיילים האלה שהיא אוהבת אותם למרות מה שקרה. איך יכול להיות דבר כזה, שאימא שחיכתה לבן שלה כך אומרת לחיילים. אני התפלאתי, אני חושבת שהיא הרימה את כל העם שלנו ממצב שבו התחילו להתווכח, כוח אחד של אישה שתופסת באין עוד מלבדו. מה זו הדוגמה הזאת שאנחנו מקבלים? מאיפה זה בא?

מהשמיים, זה ממש לא יכול להיות מאדם.

תלמידה: האם אנחנו צריכים ללמוד מזה, שאולי זה העתיד שלנו אליו אנחנו רוצים לכוון כשרוצים להתגבר מעל כל הפילוג?

כן, זאת באמת דוגמה.

אני מאוד מקווה שהאסיפה הזאת ומחר בערב יעזרו לנו מאוד בהפצת השלום, החיבור והאהבה בין כולנו בכל העולם, וזה יקדם אותנו לשלווה, לשלום, לחיבור ולאהבה.

אני מודה לכולם, למי שהגיע ומרחוק הגיע "שכרו בידו", ונצליח.

(סוף השיעור)