"כל דבר מוערך לא לפי שהוא נראה ברגע מסויים – אלא במדת התפתחותו:
כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם – יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם – אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב".
האדם אינו יכול להעריך כראוי את המציאות או לשפוט בצדק את התופעות, את הכוחות ואת המקרים המתרחשים בה, שכן עיניו פגומות. הרצון לקבל הנאה ותענוג הוא השולט באדם, וביחס אליו בוחן האדם את המציאות כולה. הוא מעריך את האירועים רק דרך הרצון לקבל האגואיסטי שלו, ואין באפשרותו לקלוט את המתרחש ולשפוט אותו בלא לשקול את תועלתו האישית.
לפיכך אל לאדם לקבוע שאין לו צורך בדבר-מה או שדבר-מה אחר עלול להזיק לו. עליו לקבל את ההנחה שהכול נברא לטובתו, במטרה להביאו למצבו המתוקן. כל אחד מבני האדם מונחה באופן אישי על ידי הבורא, וכך מובלת האנושות כולה יחד אל מטרתה המשותפת – הידמות לבורא, דהיינו היפוך האגואיזם לאלטרואיזם. על האדם לבחון כל תופעה המתרחשת בעולם לאור הנחה זו.
מן התפיסה, שעל פיה הכול נברא לטובת האדם במטרה להביאו למצבו המתוקן, נגזרת שיטה רחבה ושלמה שעיקרה ייחוד המציאות לבורא. לפי שיטה זו, על האדם להגיע לכך שיראה בכל דבר את הכוח האחד, היחיד והמיוחד. לשם כך עליו לנסות להתחבר לכוח זה בכל מצב.
"כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש חס ושלום משום הוצאת שם רע על פועלה".
פעמים רבות נדמה לאדם שהבריאה גדושה באירועים קשים ומיותרים והוא היה שמח אלמלא התחוללו. אמנם אין קל יותר מלהרוס, להרוג, להשמיד או למחוק, אך נדרש מן האדם יחס הפוך. עליו להבין שלכל האירועים יש מטרה. אין ביכולתו לשים קץ במישרין למצבים השליליים, ועליו לתקן את השורש שממנו הם צומחים.
מהות התיקון היא אחת – לשייך כל תופעה, בתוך האדם או מחוץ לו, לבורא. רק כך יחדלו להתקיים כל התכונות, הכוחות והמעשים השליליים. לכל המקרים הקורים במציאות – הן אלה המתרחשים בחיי היום-יום, הן אלה הקשורים לתהליכים הכלל-עולמיים – על האדם להתייחס כאל פנייה אישית של הבורא אליו ואל האנושות כולה. האנושות נתונה להשגחת הבורא, ואם ברצונה להגיב נכון וביעילות על כל המתרחש במציאות, עליה לנהוג בהתאם לכך.
"אמנם, דבר זה ידוע לכל, שהבורא ית' לא השלים את הבריאה, בעת שבראה, וכן אנו רואים בכל פינה במציאות שלפנינו, הן בכלל, והן בפרט – היא נתונה תחת חוקים של התפתחות הדרגתית, החל משלב ההעדר, עד גמר גידולו. ומסיבה זו, כאשר אנו טועמים טעם מר בפרי בתחילת גידולו, אין הדבר נידון אצלנו כמציאת מום ודופי בפרי. משום שכולנו יודעים את הסיבה, והיא, שהפרי עדיין לא גמר תהליך ההתפתחות בשלמותו".
אין בעולם דבר המצביע על תכלית מהותו בטרם הגיע לסוף התפתחותו. במהלך שלבי הגדילה מקבל מושא ההתפתחות צורות השונות לחלוטין מצורתו הסופית הטובה. ככל שתהליך ההתפתחות ארוך ואינטנסיבי יותר, וככל ששינויי המצבים קיצוניים יותר – כך שלבי ההתפתחות מטעים יותר את האדם ונראים כמנוגדים לשלב הסופי הטוב.
ניתן לראות דוגמה לכך בהשוואת התפתחותו של ולד השור לזו של צאצא האדם. כתוב "שור בן יומו קרוי שור" (בבא קמא סה ע"ב). כלומר,
עגל בן יומו נקרא מיד "שור" מאחר שבתהליך התפתחותו כמעט אין נוספות לו תכונות מהותיות. ידיעותיו של העגל והאינסטינקטים שלו – די בהם כדי שיוכל לחיות היטב, והוא רק בן יומו. האדם, בניגוד לכל הברואים האחרים, זקוק לתקופת התפתחות ארוכת-שנים, בטרם יוכל להתמודד עם הטבע ועם סביבתו באופן עצמאי.
האדם אינו יכול לחוות דעה על מקרה המתרחש במציאות ולקבוע אם הוא מועיל או מזיק. לאמיתו של דבר, השימוש במונחים כמו "מועיל" ו"מזיק" הוא חסר ערך, שכן הכול נועד להביא ליתר התפתחות. עלינו לבקר את המתרחש מתוך הבנה שתכליתה האחת של המציאות היא לקדם אותנו אל מצבנו הטוב.
"וכן ביתר הפרטים של המציאות: כאשר איזה פרט נראה לנו רע ומזיק, הנה אין זה אלא עדות עצמית של אותו הפרט, שהוא עדיין שרוי בשלב מעבר, בתהליך ההתפתחות שלו. לכן אין לנו להחליט כי רע הוא, ואין להטיל בו דופי, כי לא מחכמה היא".
מתוך מצבו הלא-מתוקן רואה האדם תופעה לא מתוקנת ומחווה דעה כלפיה. זוהי הסיבה לתחושת הבלבול שהוא חש: הרי אין ביכולתו לשפוט תופעה מסוימת אם היא עדיין בצורתה הזמנית, באחד משלבי הביניים.
על האדם להבין, שכל המקרים קורים רק כדי שיגיב עליהם נכון. על האדם לחבר יחדיו את עצמו, את המעשה – דהיינו את אשר קורה עכשיו – ואת הבורא. בכך הוא משלים את חיבור כל חלקי המציאות. בתחילה הם נראים לו שונים, זרים ורחוקים זה מזה, אך בפעולה זו, המכונה "פעולת הייחוד", הוא מייחד אותם. למעשה, זוהי כל עבודת האדם. באמצעות יחס כזה כל מקרה שעובר על האדם מקרב אותו למטרת הבריאה – חיבור אל הבורא.
"חולשתם של מתקני עולם
ומכאן המפתח להבנת החולשה של מתקני עולם שקמו בדורותיהם – כי הם ראו את האדם בדמות מכונה שאינה פועלת כראוי, וצריכה תיקון. דהיינו, להסיר ממנה את החלקים המקולקלים, ולהחליפם באחרים מתוקנים.
כי כן כל מגמתם של מתקני עולם הללו לבער כל רע וכל מזיק שבמין האדם – ואמת היא, שלולא הבורא ית' עמד לנגדם, ודאי שהיו כבר מספיקים מזמן לנפות את האדם כבכברה, ולהותיר בו רק טוב ומועיל בלבד".
במישור הגשמי, דהיינו במסגרת הטבע, האדם מחויב לתקן את אשר נראה לו מקולקל. עליו לטפל בגופו בעזרת הרפואה, לפתח את המחקר הרפואי, ולא לשבת בחיבוק ידיים ו"לסמוך על הבורא". היחס הנכון במישור הגשמי הוא "שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס ע"א). ה"חלקים המקולקלים" אינם איברי הגוף הביולוגי, וודאי שגם בהם ניתן להחליף את המקולקל בתקין.
אך בכל הנוגע למישור הרוחני, על האדם לתקן את יחסו למציאות. היחס הנכון לטבע, לחברה, ולכל תופעה באשר היא צריך להיות כאל ענפים של שורש אחד. אל לאדם לחשוב שבטבע, בחברה או בתוכו עצמו פועלים כוחות שונים בעלי מטרות שונות. מהות התיקון היא שהאדם יגיע להרגשה שבכל האירועים שבמציאות פועלת מחשבה אחת בלבד. מקור הרגשת האדם כי בעולם פועלים כוחות, סיבות ומטרות רבים הוא בבורא. מתוך כל הקושיות והבלבולים, על האדם להצביע על הבורא כעל הסיבה היחידה לכל מקרי העולם.
"אלא, מתוך שהבורא ית' שומר על כל הפרטים שבבריאה שלו בהקפדה יתרה, ואינו מרשה למישהו להשחית שום דבר שברשותו – אלא רק להחזירו ולהפכו למוטב בלבד, כדברינו לעיל, – לפיכך: כל המתקנים מהמין האמור – יתמו מהארץ, והמדות הרעות שבעולם – לא יתמו מהארץ. והם מתקיימים ומונים את מספר המדרגות של התפתחות המחויבים עוד לעבור עליהם – עד שיבואו לגמר בישולם.
אשר אז, אותם המדות הרעות בעצמן מתהפכות, ונעשות למדות טובות ומועילות, כמו שחשב עליהם הבורא ית', מראש. בדומה לפרי היושב על ענפי העץ, ומחכה ומונה את הימים והחדשים המחויבים עוד לעבור עליו, עד שיגמר בישולו, שאז יתגלה טעמו ומתיקותו לכל אדם".
אין אפשרות לטעום טעם טוב בבריאה אלא בהגעה אל מצבה הסופי. ההצלחה בכך תלויה בדבר אחד בלבד: בכל פעולה ופעולה שהאדם מבצע בעולם עליו להציב לנגד עיניו את המטרה הסופית. כאמור, מטרת הבריאה היא להביא את האדם לגובה הבורא, דהיינו לרכישת תכונת ההשפעה על פני הרצון לקבל. משום כך כל המצבים והפעולות הנדרשים להשגת המטרה יורגשו ברצון לקבל האגואיסטי כבלתי נעימים.
רק אם יעריך האדם את חשיבות המטרה, הוא ירכוש כוחות להתקדם בתהליך התיקון וירגיש בו סיפוק. ככל שהאדם יעריך יותר את הדבקות בבורא שבמצב הסופי, כך יהיו כל שלבי הביניים מתוקים בעיניו כמצב הסופי עצמו. ביכולתו של האדם לצפות ולטעום מראש את טעמו המתוק של הפרי הבשל גם במהלך שלבי ההתפתחות.
הדרך היחידה להעריך את חשיבות המטרה היא שימוש בחכמת הקבלה, ובכדי לסייע לאנושות להתפתח מתגלה הקבלה בימינו. שימוש נכון בחכמת הקבלה כאמצעי לתיקון האגואיזם מאפשר לאדם להזמין על עצמו את פעולת "האור המקיף".
האור המקיף הוא כוח משיכה אל תכונת ההשפעה, תכונת הבורא. הוא מקרב את האדם למצבו המתוקן, דהיינו לתכונת ההשפעה. בתוך האדם מצויים כל מצביו העתידיים, אלא שאין הוא מרגיש בהם. הקרנת מצבו האלטרואיסטי המתוקן אל מצבו האגואיסטי הנוכחי מעוררת בו את תכונת ההשפעה. מצבו המתוקן של האדם מכונה "גמר התיקון". בגמר התיקון מלאה נשמת האדם באור הכולל תענוגים בלתי מוגבלים ובהידמות מלאה לבורא. על פי מידת השתוקקות האדם לרכוש את תכונת ההשפעה, הוא גורם לאור הממלא אותו במצבו המתוקן להאיר אל מצבו הנוכחי כ"אור מקיף".
רק האור המקיף יכול לתקן את הרצון לקבל כך שירגיש כמילוי את חשיבות המטרה – רכישת תכונת הבורא, ולא את התענוג האגואיסטי הטבעי. האור המקיף מכונה גם "אור התיקון" או "האור המחזיר למוטב". כאשר האור המקיף פועל על האדם, הוא מתחיל להרגיש את הבורא-הנותן כגדול ושולט בכל המציאות, והוא מעוניין להידמות לו.
האור הוא למעשה כוח ההשפעה. אם האדם משתוקק להגיע לתכונת ההשפעה, הוא גורם לכך שכוח ההשפעה הממלא אותו במצבו המתוקן
מקרין למצבו הנוכחי, והדבר נקרא שהאור המקיף "מחזיר את האדם למוטב", "מתקן אותו" או מביאו לתכונת ההשפעה.
אולם אור התיקון פועל על האדם אך ורק על פי דרישת האדם לתיקון. האדם יכול להגיע לדרישה של אור התיקון מהבורא רק בעזרת תמיכה מסביבה המעוניינת בהתפתחות רוחנית. על סביבה זו לספק לאדם הרגשה שהדבר היחיד שבאמת חסר לו בחייו הוא הכרת חשיבות הבורא וגדלותו. מתוך כך האדם יכול להגיע לתביעה מן הבורא שיתקן אותו וייתן לו את הרגשת גדלותו, כדי שיהיה באפשרותו להשפיע.
"זכו – אחישנה, לא זכו – בעיתה
אמנם יש לדעת, שחוק ההתפתחות האמור, השפוך על כל המציאות, המבטיח להחזיר כל רע – לטוב ומועיל, הנה הוא פועל את כל פעולותיו בכח ממשלת השמים ממעל, כלומר, מבלי שאלת פיהם של בני האדם יושבי הארץ. לעומת זה, שכל וממשלה נתן ה' ית' באדם, והרשהו לקבל את חוק ההתפתחות האמור, תחת רשותו וממשלתו עצמו, ובידו למהר ולזרז את תהליך ההתפתחות לפי חפצו, באופן חפשי, ובלתי תלוי לגמרי בכבלי הזמן ".
המציאות כוללת שני מרכיבים בלבד: רצון הבורא – להיטיב לנבראיו, ורצון הנברא – הרצון לקבל. הרצון לקבל מחויב לעבור במהלך התפתחותו את כל השלבים הנקובים מראש במחשבת הבריאה, כפי שנאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה".
הנברא אינו משתתף בקביעת מצביו השונים: לא ההתחלתי, לא הסופי וגם לא אחד ממצבי הביניים. כל מצבי התפתחותו נקובים מראש וכלולים במחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. אך במחשבת הבריאה נכלל גם תנאי נוסף: על הנברא לעבור כל אחד ממצבי התפתחותו בהכרה מלאה של עצמו ושל המצב שבו הוא נמצא. עליו לדעת מי מוביל אותו, להכיר במצב הבא המחויב להופיע ולהבין לשם מה הוא מוכרח לעבור ממצב למצב. מידת התפתחות הרצון לקבל קובעת את הרמה שבה יוכל הנברא להכיר בהשתתפותו בתהליך.
תחילה הוא דומה לעוּבר בבטן אימו – אמנם הוא משתתף בתהליך, אך אין הוא מכיר בהשתתפותו. לאחר מכן, הוא מרגיש כי בכל מצב שעובר
עליו הוא משתתף ואפילו מוביל את התהליך. במצבי ההתפתחות המתקדמים עוד יותר, האדם מרגיש שהוא הקובע את כל שלבי התפתחותו ומגיע למצב המתוקן בכוחות עצמו, אך עם זאת הוא משיג ומבין שמקור ההתפתחות הוא בבורא.
הימצאות הקטן בשליטת הגדולים ממנו נקבעה מראש בתהליך ההתפתחות עצמו. הקטן חסר עצמאות, ולא נדרשת ממנו השתתפות. בכל שלבי גדילתו האחריות מוטלת על הוריו: החל מהיותו עוּבר, ובמשך התפתחותו לכדי "אדם קטן" המבין את עצמו ואת הסביבה והמסוגל להשתתף במציאות בתבונה. ההתפתחות הרוחנית היא השורש להתפתחות הגשמית, ולכן היא מעתיקה את עצמה אל החומר של העולם הזה. כתוצאה מכך יש התאמה בין שני התהליכים. בדומה לגשמיות כך גם ברוחניות, אין מאפשרים לרצונות להתפתח בטרם יהיו בהם נתונים ומרכיבים המאפשרים עצמאות. רצון לקבל הראוי לעצמאות הוא רצון שכבר מכיר את עצמו, את עברו, את מקורו ואת מהותו.
יחס הבורא לנבראים נקרא השפעה, ומהותה להיטיב לנבראים. יחס זה נקרא "מחשבת הבריאה", מפני שהוא פועל בנבראים כדי להביאם למצב שיוכלו ליהנות מיחס הבורא אליהם. הנבראים יוכלו ליהנות מיחסו של הבורא אליהם רק אם יגיעו להשתוות הצורה עימו, כלומר אם יתייחסו לבורא כפי שהוא מתייחס אליהם.
במידת השתוות הצורה, דהיינו במידת ההשפעה ההדדית, ירגיש הנברא את עצמו כבורא. חוק השתוות הצורה הוא החוק הכולל, הסובב והמקיף את המציאות כולה. כל החוקים, הפעולות והמעשים שבכל העולמות ובכל הנבראים אינם אלא ביטויים חלקיים של החוק הזה.
חוק השתוות הצורה גורם לכך שגם הטבע שבעולם הזה – הדומם, הצומח החי והמְדַבֵּר שבו – יימשך לאיזון, להומיאוסטזיס. ממנו נובעים כל חוקי ההשוואה למיניהם – השוואת הכוחות, הלחצים, התנאים והמחשבות. חוק זה דוחף לכך שכל חלקי הטבע יתחברו בסופו של דבר במעין מישור המשווה ביניהם.
כל השכלת האדם את הטבע היא לימוד אופני חוק השתוות הצורה. רמות הביטוי השונות של החוק מעניקות להשכלות שלנו את הכינויים "מדעי הטבע" או "מדעי הרוח" וכדומה, על פי סוגיהם. חכמת הקבלה מבארת את החוק הזה בצורתו המופשטת מן החומר של העולם הזה, כך שניתן להשתמש בו בכל רמות המציאות, הרוחנית והגשמית כאחת.
כאמור, כל חומר הבריאה הוא הרצון לקבל, והוא מכונה בקבלה גם בשם "כלי". רצון לקבל המסוגל לקבל כדי לגרום בכך תענוג לבורא נקרא "כלי מתוקן". התענוג הממלא את הכלי המתוקן נקרא "אור". האור ממלא את הכלי לפי מידת השתוות תכונות ההשפעה שבשניהם.
המציאות כולה נעה אל עבר השתוות צורה עם הכוח העליון. כדי שיוכל להכיר את דרגת ההתפתחות הבאה ולהבין אל מה עליו להשתוות, על האדם להרגיש את השלב המתקדם יותר של התפתחותו. קביעת היחס בין מצבו הנוכחי של האדם ובין מצבו העתידי, הנקרא "העליון", עומדת ביסודה של כל פעולה רוחנית. האדם מודד את חוסר השתוות הצורה שלו כלפי העליון ומבקש להידמות לו. כתוצאה מכך הוא מקבל מהעליון כוח השפעה, והוא המאפשר לו לעשות זאת.
בכל שלב משלבי התפתחותו של הנברא, העליון חושף בפניו את ציפיותיו על פי דרגת התפתחותו. כשם שבעולמנו האדם לומד ומתפתח רק על פי דוגמאות של גדולים ממנו, כך גם ברוחניות. האדם זקוק לדוגמאות של פעולות רוחניות כדי שיוכל להידמות אליהן. לשם כך, הדרגה העליונה, המכונה גם ברוחניות "אבא ואימא", מספקת לו דוגמאות של השפעה. העליון יורד לדרגת התחתון, כלומר נותן לתחתון דוגמה כיצד להתעלות דרגה אחת מעל עצמו.
ילד אינו מסוגל לתפוס מהי המשמעות האמיתית של להיות רופא, ולכן אנו מסבירים לו בהתאם ליכולת התפיסה שלו. כדי להבין באמת מה פירוש הדבר להיות רופא, על הילד להתפתח במשך כמה שנים נוספות. כמו בעולמנו כך גם ברוחניות: העליון "מלביש" את המדרגה העליונה בלבוש מיוחד ומוריד אותה כלפי התחתון, כלומר הוא חושף בפניו את תוכנה בצורה המתאימה ליכולת הקליטה שלו.
בעולמנו התהליך מתרחש בצורה טבעית, הואיל וכל הדרגות, עליונות או תחתונות, נמצאות במסגרת הרצון לקבל – דהיינו ברצון הטבעי שנברא – ולכן ביכולתו של האדם לקלוט לפי הבנתו מה המשמעות של "להיות גדול". לעומת זאת, ברוחניות האדם אינו יכול לתפוס משהו מעבר למידת תיקונו של הרצון לקבל. אין ביכולתו לתאר לעצמו מצב גדול יותר. אין הוא יכול להכיר משהו מעבר לדרגה שהעליון פותח בפניו.
בכל פעם שהעליון חושף בפניו דרגה עליונה במקצת ממצבו, על התחתון לתור אחר נכונות וכוחות להידמות אליה. עלינו להבין כי מה שהעליון מראה לתחתון הוא מידת השפעה מתקדמת יותר מזו שיש בתחתון כעת, ומשום כך התמונה מורגשת בתחתון בצורה בלתי נעימה, כמנוגדת לטבעו. אך עם זאת, על התחתון לסגל לעצמו הכרה בחשיבותה של המדרגה העליונה.
הרגשת החשיבות תשמש לו כ"חומר דלק" וככוח התנגדות לטבעו הנוכחי, ותאפשר לו לעלות לדרגה עליונה יותר, ליתר נתינה . כאשר האדם מגיע להחלטה שהדבר היחיד החסר לו הוא השגת הדרגה העליונה, הוא מקבל כוחות לרכוש אותה.
במהלך ההתפתחות הרוחנית האדם עובר שלוש דרגות, המקבילות לשלושת השלבים שבחיי האנוש בעולמנו: עוּבר, קטן וגדול. במציאות הגשמית העוּבר אינו מבין דבר, הילד מבין במקצת את המציאות, והאדם הבוגר מבין אותה היטב. יש לזכור, כי במשך כל שלבי התפתחותו הגשמית האדם אינו קיים כלל מבחינה רוחנית.
הקיום הרוחני, דהיינו הקשר עם הבורא, מתחיל ב"עיבור הרוחני". בניגוד לעיבור הגשמי, תהליך העיבור הרוחני מחייב הכרה עצמית של האדם. עליו לרכוש את כוחות ההשפעה ולתקן את טבעו האגואיסטי. עליו להכיר את החומר שממנו הוא בנוי, להכיר את טבעו ההפוך של הבורא ולסגל לעצמו רצון להידמות לו. על האדם לקבל כוחות מהבורא ולממש את כל תהליך ההתפתחות בעצמו.
כשם שאוסף כל איברי הגוף הגשמי מכונים "הגוף הגשמי", כך מכונה אוסף רצונות האדם בשם "הגוף הרוחני". רצונות האדם, הנמצא בדרגת "עיבור", "קטנות" או "גדלות", הם תמיד אותם רצונות. ההבדל בין הדרגות הרוחניות הוא בעוצמה שבה האדם משתמש ברצונות אלה כדי
להשפיע לבורא. בהתאם למידת היכרותו את מכלול רצונותיו, האדם מחויב להגיע להשתוות הצורה עם הבורא.
בדרגת העיבור האדם עדיין אינו מסוגל להבדיל בין מרכיבי גופו הרוחני, וכולם מורגשים לו כרצון כללי אחד. ככל שרצונותיו הולכים ומתבהרים לו, הוא משתמש בהם ליתר השפעה, ובזה גודל גופו הרוחני. אם כן, גם בדרגה הרוחנית הקטנה ביותר – העיבור – האדם נמצא בהכרה ומודע למציאותו ביחס לבורא.
"המתבאר, שיש כאן ב' ממשלות הפועלות בדרכי ההתפתחות האמורה: אחת היא: 'ממשלת השמים', המבטיחה לעצמה להחזיר כל רע ומזיק – לטוב ומועיל. אלא שבא בעתו. כדרכו בכבדות ובאריכת הזמן. ויש – ממשלת הארץ.
וכאשר 'הדבר המתפתח' הוא בעל חי ומרגיש, נמצא שסובל כאבים ויסורים נוראים, בזמן שנמצא תחת מכבש ההתפתחות, מכבש, הכובש דרכו באכזריות רבה.
ולעומת זה, 'ממשלת הארץ', שהם בני אדם שלקחו את חוקי ההתפתחות האמורה תחת ממשלתם עצמם, שכחם יפה להשתחרר לגמרי מכבלי הזמן, ונמצאים ממהרים מאד את הקץ, כלומר, את גמר בישולו ותיקונו של הדבר, שהוא קץ ההתפתחות שלו".
האדם נמצא בשליטת הרצון לקבל. הוא מרגיש את העולם כרַע, כיוון שהעולם אינו מספק לו מילוי-תענוג. בהמשך תהליך התפתחותו יגלה האדם כי הריקנות, הסבל וחוסר המילוי נובעים מטבעו האגואיסטי, מן הרצון לקבל. הוא יבין שאופן המילוי היחיד הקיים הוא להיות כבורא, כרצון להשפיע, כלומר להגיע למצב שבו ההשפעה תהיה המילוי שלו.
התהליך הקודם להכרה בחשיבות ובגדלות תכונת ההשפעה מתרחש כולו בכפייה. מטרת הבריאה נקובה מראש והנבראים אינם נשאלים אם רוצים הם בתיקון אם לאו. משום כך, כל עוד האדם אינו יכול להגדיר נכונה את הסיבה לצרותיו – הניתוק מן הבורא – מכבש ההתפתחות פועל עליו להביאו להכרה זו.
אם האדם כבר מבין את המקור לצרותיו, ניתנת לו האפשרות לשלוט בחוק ההתפתחות, ולהפסיק לסבול. האדם יכול לבנות לעצמו סביבה המתאימה להתקדמות הרוחנית על פי עצות המקובלים ולהתקדם בצורה מועילה ומהירה. בדרך זו עולה חשיבות ההשפעה מעל לחשיבותו הטבעית של האגואיזם בעיני האדם, עד שנוצר בו רצון ודחף לעבור מהטבע הגשמי לטבע הרוחני, מקבלה להשפעה. אם כן, שתי ברירות עומדות בפני האדם – להתחיל בתהליך תיקון האגואיזם או להמשיך לסבול.
כל מצבי ההתפתחות הם מצבים שהרצון לקבל אינו חפץ בהם. חקירת הבריאה ותהליך התפתחותה מלמדת שכל מצבי הגדילה מחויבים מצד הכוח העליון. בבריאה עצמה אין רצון להתפתח, ושאיפתו הטבעית של האדם היא להימצא במנוחה מוחלטת. רק אם יתאר האדם את מצבו העתידי כנעלה יותר, הוא ימצא כוחות להתקדמות.
מנקודת מבטו של ילד, השנים שבהן אימו מכריחה אותו ללמוד הן שנות סבל. הוא רוצה לשחק עם חבריו ולא לשקוד על לימודיו. אילו היה יכול לשקול את הדברים לפי המילוי העתידי ולא לפי ההשקעה הנדרשת ממנו עתה – דהיינו לפי הידע וההכרה שהלימודים יַקנו לו בעתיד ולא לפי הסבל המורגש עתה ברצון לקבל שלו – היה הילד רוצה בהתפתחות.
דוגמה זו מזכירה במידת-מה את התהליך הרוחני, שבו מחויב האדם להעמיד בכל רגע לנגד עיניו את חשיבות הבורא ולשער בעיני רוחו למי הוא משתווה. בהתאם לחשיבות הבורא שתהיה לו, ימצא האדם כוחות לעבור את מצבי ההתפתחות המנוגדים לטבעו האגואיסטי. מצבי התפתחות רוחנית נכונה הם מצבים בלתי נוחים לרצון לקבל, והאדם מטבעו לא היה מעוניין לעבור אותם. ולכן, על המעוניין לפסוע בדרך הרוחנית לחפש לעצמו תמיכה חיצונית.
כדי להתקדם לקראת הבורא, על האדם למצוא סביבה הנמשכת להשפעה ולהתעלות רוחנית. על הסביבה לספק לאדם את חשיבות הבורא, את הכדאיות לעבור מן הטבע האגואיסטי להשפעה. אם יוכל האדם לבטל את
עצמו כלפי סביבה כזו, יספוג את ערכיה והתרשמותו מחשיבות הרוחניות תתחזק. כתוצאה מכך ייוולד בו רצון לפנות לבורא ולקבל ממנו כוח לשנות את עצמו ממקבל למשפיע. בכך יממש האדם את מטרת הבריאה ויזכה לשלמות ולנצחיות שבמעמד הבורא.
כל המדרגות הרוחניות הם שלבים בהשגת חשיבות הרוחניות, חשיבות הבורא. זה הנתון היחיד שהאדם זקוק לו כדי לעבור ממדרגה למדרגה. הבורא עצמו נסתר, אך תמורתו יש לאדם סביבה, היכולה לספק לו את חשיבות הבורא. אילו היה הבורא מגולה, היה האדם נמשך אליו מטעמים אגואיסטיים – כקטן הרוצה לדבוק בגדול, או כאיש הנמשך לכוח ולממשל המספקים מילוי לרצון לקבל. ואילו מטרת הבורא אינה לספק מילויים לאגו של האדם, אלא לאפשר לו להכיר את חשיבותה של תכונת ההשפעה.
בדרך כלל אדם הנמצא בחיפוש הרוחני עובר דרך מקרים שונים, ובסופם הוא נקלע אל חברה קטנה (סביבה, קבוצה) העוסקת בהתקדמות בדרך המתאימה לו. הוא נכלל בחברה זו ומתפתח בתוכה על ידי מאמציו. בכך הסתיימה בעבורו תקופת ההסתרה הכוללת שבה שרויה האנושות כולה, והתחילה תקופת ההתקדמות האישית לקראת הגילוי.
האדם חייב להתבטל בפני חברה זו ולוותר על ה"אני" שלו. פעולה שכזו כלפי החברה מאפשרת לאדם לספוג מאנשי החברה את חשיבות הבורא שיש בהם. דרך עבודה נכונה בחברה רוכש האדם רצון להשפיע, ובאמצעותו הוא משיג את הבורא ואת חשיבותו. שלמות הבורא מורגשת באדם וממלאת אותו בתחושה של חיים נצחיים ושלמים. בכך הוא מממש את מחשבת הבורא להיטיב לנבראיו.
אם אין האדם מקדים לרכוש רצון להשפיע, רצון לאלטרואיזם אמיתי, הבורא נחשב בעיניו כמקור של עוצמה, שליטה וידע. מטבעו האדם מכבד את התכונות הללו, ההפוכות מן ההשפעה. בהתפתחות דרך החברה ובהתאם לתיקונו, הוא מתחיל לפענח את הבורא בדרך נכונה ולייחס לו תכונות נכונות. האדם מתרחק מתמונת הרצון לקבל, שבה הבורא נתפס כגדול וכשולט. הוא לומד את המשמעות האמיתית וההפוכה של המושג "בורא", ומבין שלהידמות לבורא משמעו לתת לכולם ולמלא את רצונותיו של הזולת.
אמנם חשיבות הבורא נסתרת, אך חשיבות הסביבה מגולה לאדם. לפי מידת השקעתו בסביבה הרוחנית, האדם מקבל הבנה מהי התכונה
הרוחנית. אין דרך אחרת לבנות הבנה שכזו באדם האגואיסט. אילו התגלה הבורא, לעולם לא היה האדם יכול להיות חופשי ממנו. משום כך הבורא יצר לעצמו תחליף, מעין "מקום עבודה", שבו יכול האדם לתרגל את עבודתו הרוחנית.
מלכתחילה ברא הבורא את הרצון לקבל בדרגה רוחנית, כלומר הרצון לקבל קיבל את התענוגים רק מפני שהוא גרם בכך הנאה לבורא, ומבחינה זו הוא היה דומה לבורא-הנותן. אך בדרגה זו נמצא הנברא בשליטה מוחלטת של הבורא; אין הוא עצמאי ולכן אינו יכול להיקרא עדיין "נברא העומד ברשות עצמו".
כדי לתת לנברא הרגשה עצמית, חופש בחירה ויכולת להגיע להיות כבורא בעצמו, על הבורא להרחיק את הנברא לקצה השני, דהיינו לקלקל את הטבע שלו ולעשותו הפוך מן הבורא. מתוך המצב הנגדי יוכל הנברא למדוד את ההבדל בין נבזות הרצון ליהנות לעצמו לבין מעלת הרצון להַנות לזולתו; לרצות להיות משפיע כמו הבורא, ואף להגיע לכך.
בכך בונה הנברא את עצמו כבורא ורוכש בעצמו רוחניות, נצחיות ושלמות. השגת מעמד זה היא היא מימוש מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, והיא הנקובה מלכתחילה כ"סוף מעשה במחשבה תחילה". מצב סופי זה מחייב את כל חלקי המציאות לבצע את מחשבת הבריאה במידה היעילה ביותר, וממנו נגזרות גם כל הפעולות העוברות עליהם.
הדרך שבה יכול הרצון לקבל לבצע פעולת השפעה איננה במעשה אלא בכוונה. דומה הדבר לילד המבין עד כמה אימו אוהבת אותו, והיא חפצה שיאכל את אשר הכינה בעבורו. ביכולתו לקבל ממנה – דהיינו לאכול את אשר הכינה – כדי לגרום לה נחת. אך באופן טבעי התחתון אינו מתחשב בעליון. הכוונה להשפיע לעליון מנוגדת לטבע הנברא, והיא נקראת "מסך" או "מסך ואור חוזר".
כאמור, מתחילה היה הרצון לקבל בעל "מסך", בעל כוונה להשפיע. הפעולה שבה מביא הבורא את הנברא למצב ההפוך מן השלמות נקראת פעולת ה"שבירה". בפעולה זו נשבר המסך שהיה על הרצון לקבל. על ידי השבירה מגלה הנברא בתוכו כוונה ליהנות מקבלה לעצמו, במקום כוונה להַנות לעליון. לפני שנשברה הכוונה להַנות לעליון היא גרמה לכך שכל רצונות הנברא פעלו יחד בכיוון אחד והתחברו כלפי העליון. אך כאשר
הכוונה להשפיע אל העליון היחיד הוחלפה בכוונה ליהנות בעצמו, התחיל כל רצון ורצון לדאוג לעצמו בלא להתחשב ברצונות האחרים.
כוח ההשפעה הוא האור, והוא ברא את האדם כרצון לקבל ההפוך ממנו. מכיוון שהאור ברא אותו, הוא שולט באדם. אם האדם רוצה לשלוט במתרחש בחייו, עליו לרכוש את תכונות האור. הרצון ליהנות, לבלוע, לקנות – לעולם אינו שולט. לו נגלתה לעינינו התמונה האמיתית, היינו רואים כמה אומללות ודלות יש בשימוש באגואיזם.
כל הפעולות במסגרת הרצון לקבל אינן משפיעות כלל על הטבע האמיתי, על הבריאה. כל עוד האדם אינו רוכש מסך, אין הוא נחשב לבעל פעולה. כל הפעילות המונעת על ידי שליטה וגאווה מוגבלת לרמת הקיום המדומה הנקראת "העולם שלנו". עולמנו דומה בכך לחדר משחקים של ילדים, שבו יכולים בני האדם להשתעשע בצעצועי שררה וגאווה. אך בעולם שמחוץ לחדר המשחקים הזה, פעילות זו היא חסרת תוחלת. אם מתעורר באדם רצון לצאת מחדר המשחקים לעולם הגדול, עליו להצטייד בכוחות שיאפשרו לו לפעול שם. אלה הם כוחות ההשפעה.
למראית עין עולמנו מתקיים לפי "כוח המקבל" – האגו שולט, והדורש הוא המרוויח. אך האמת היא שלא כך הוא. בתוך עטיפה שקרית זו פועל אותו "כוח המשפיע" של הבורא. הוא מביא את האדם להכרת הרע, השקר והנזק שברצון לקבל, כדי שירצה את המילוי הפנימי האמיתי של ההשפעה במקום העטיפה החיצונית השקרית.
רוכשי תכונת ההשפעה מגלים תמונת עולם שונה, ובה כל בני האדם עוסקים רק בנתינה זה לזה. אלא שהאנשים עצמם אינם מודעים לכך. נדמה להם כי הם רצים אחר מילויים אגואיסטיים. מורי, הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), נהג להדגים זאת בעזרת דוגמה על בעל מסעדה.
בעל המסעדה משכים קום ויוצא לשוק לקנות מצרכים. הוא עמל מבוקר עד ערב, מכין מטעמים ומגיש אותם לאנשים. נדמה לו כי הוא רוצה להתעשר וכי מכאן נובעת המוטיבציה שלו לשפר את מסעדתו. אך אם נביט בכך מזווית אחרת, נראה כי בכך הוא גורם הנאה לאחרים.
כל הסבל המורגש בעולם נובע מן הפער בין מעשיהם האמיתיים של הבריות לבין מה שנדמה להם. ברגע שבו ישתוו מעשי האדם וכוונותיו, הוא ירגיש שלמות ונצחיות. בעל הסולם מתאר זאת בעזרת משל על אודות סוס ורוכבו, במאמרו "אחור וקדם צרתני":
"'אחור וקדם צרתני', פירושו בגילוי והסתר פנים של ה' ית', כי באמת 'מלכותו בכל משלה' והכל ישוב לשורשו, כי 'לית אתר פנוי מיניה' [אין מקום פנוי ממנו], אלא ההבדל הוא, ב'הוה' ו'יהיה'. כי הזוכה לחבר ב' העולמות, הוא מגלה ב'הוה' מלבושו ברוך הוא, שכל הנעשה הוא לבוש לגילוי שכינה. וזה בחינת 'הוה', דהיינו, גם עתה יוצא בלבוש מלכות ומראה בעליל לעין כל, ש'אין הרוכב טפל לסוס' חס ושלום, אלא אף שלמראית עין נראה שהסוס מוביל את רכבו, אבל האמת היא, שאין הסוס מתעורר כלל בשום תנועה, זולת להרגש מתג ורסן של רוכבו. זה נקרא בנין קומת השכינה, וכו'. וזה נקרא בחינת 'פנים בפנים'.
אבל האדם שלא זכה עדיין להקדיש כל תנועותיו בלתי לה' לבדו, ואין הסוס משתוה בתנועותיו למתג ורסן של רוכבו, אלא בהיפך כביכול ... ומשליט השפחה על גבירתה וכו', זה נקרא בחינת 'אחור'. פירוש, שאל תדמה בדעתך שאתה מתרחק מהקדושה חלילה וחס, כי 'העולה על רוחכם היו לא תהיה', כה אמר ה': 'אם לא ביד חזקה' וכו'. כי לא ידח ממנו נדח, וכל הגלגל מתגלגל לבא אל הקדושה לשורשו. ואם כן אף על פי שנראה שהסוס מוביל את הרוכב כחפצו הנבזה כביכול, אבל האמת אינו כן, אלא הרוכב מוביל את הסוס לחפצו. אך אינו מתגלה עתה ב'הוה', זולת ב'יהיה' והבן. נמצא, כי בבחינה זו הוא גם כן חיבור, אלא 'אחור באחור', זאת אומרת שלא ברצון הלובש ושלא ברצון המלביש והבן.
והעושים רצונו, דהיינו, המגלים בעצמם לבושי מלכות ב'הוה', מחוברים בבחינת 'פנים בפנים', ברצון טוב של הלובש וברצון טוב של המלביש והבן, כי דוקא בחינה זו היא רצונו".
"כדברים האלה אמרו חכמינו ז"ל: (סנהדרין צח:) על גמר גאולתם וגמר תיקונם של ישראל. וכך ביארו הכתוב: 'אני ה'
בעתה אחישנה. זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה'. רצונם לומר, שאם יזכו ישראל, ויקחו את חוק ההתפתחות הצריך לעבור על מדותיהם הרעות עד שיתהפכו לטובות – יביאו אותו תחת ממשלת עצמם. דהיינו, שישימו לבם ודעתם לתקן בעצמם את כל המדות הרעות שבהם, ולהפוך אותם למדות טובות, אז: 'אחישנה', כלומר, שנמצאים משוחררים לגמרי מכבלי הזמן, והקץ הזה תלוי מעתה בחפצם עצמם, דהיינו, רק לפי רוב המעשה ותשומת הלב. ונמצאים 'מחישים' את הקץ".
עיקר ההבדל בין התקדמות טבעית לבין התקדמות המבוססת על מאמצי האדם טמון בנכונות האדם לגלות את תכונותיו השליליות. בדרך הטבע איש אינו מעוניין להישיר מבט אל תכונותיו הרעות. אנו נוטים להתעלם ואף להגן על עצמנו כאשר מתגלה בנו ולו גם שמץ מהשלילי. אם האדם מרומם את חשיבותה של מטרת הבריאה, הוא מקצר את הזמן הדרוש לגילוי השלילה שבאגואיזם ולתיקונו.
למעשה, האדם פועל במסגרת המערכת הטבעית שלו, ואין הוא יכול לצאת אל מחוץ לה. הוא נמצא בשליטת הרצון לקבל, המציית לחוק אחד בלבד: "מקסימום הנאה במינימום יגיעה", והוא מוכן להתייגע למען מטרה אחת בלבד – ליהנות. כיצד יוכל האדם לנהל את התהליכים הפנימיים בתוך הרצון לקבל כל עוד הוא נמצא תחת שליטתו?
באמצעות הסביבה יוכל האדם לשנות את סולם הערכים של הרצון לקבל ולהגדיר מחדש מה חשוב לו יותר ומה פחות. אם יתכנת האדם את הרצון לקבל כך שדבקות בבורא והתקדמות הרוחנית יהיו בראש סולם ערכיו, הוא יוכל לסבול את גילוי השלילי שבו. אף שמטרת הבריאה מנוגדת לרצון לקבל, וחרף היגיעה הרבה הנדרשת מהאדם כדי לגלות את כל השלילי שבו ולתקנו, הרי אם תעמוד חשיבותו של התיקון מעל לכל רצונותיו האחרים של האדם, יתמוך הרצון לקבל בתהליך התיקון.
סביבה התומכת בכך מאפשרת לאדם לגלות את תכונותיו השליליות ולתקנן. הסביבה מסוגלת לשנות את תפקודו הטבעי של הרצון לקבל, כך שהוא יסייע לתקן את התכונות השליליות במקום להסתירן מן האדם. אם הסביבה מעריכה את התיקון כמטרה נעלה, יחפש הרצון לקבל עצמו
אחר תכונות שליליות, המונעות את השגתה. הדרך היחידה לשנות את סולם הערכים של הרצון לקבל היא בעזרת הסביבה.
עיצוב הרצון על ידי שינוי סולם הערכים הוא תופעה נפוצה בחברה האנושית. אנשים מוכנים לסכן את נפשם אם הסביבה מוקירה את פעולתם או את מטרתם. בתנאים שכאלה, המערכת הטבעית חדלה מלשמור על עצמה ומתירה לאדם לסכן את חייו למען רעיון מופשט שהסביבה מחשיבה. ה"השגה" הרוחנית תלויה בשינויים ברצון. במקום למלא את עצמו בתענוג גשמי, האדם משתוקק למדרגה הבאה, והוא רוצה למלא את עצמו בהשגה רוחנית, בהשפעה. הכול תלוי בשינוי הערכים.
נשאלת השאלה, מה ההבדל בין דחף פנימי המתעורר באדם לבין שינוי חיצוני של סולם הערכים על ידי החברה, שהרי בשני המקרים מממש האדם את רצונותיו ללא שליטה? ובכן, לאדם ניתנה היכולת לשלוט בבחירת הסביבה. כך, בעקיפין, הוא יכול לשלוט על עצמו. האדם נברא כיצור חברתי. דעת הסביבה משפיעה עליו. משום כך, הוא מקבל את ערכי החברה באופן אוטומטי במקום ערכיו שלו. אם כן, בחירתו היחידה של האדם טמונה במציאת חברה המעלה את חשיבותה של מדרגת ההתפתחות הבאה.
אם האדם בוחר בסביבה המעריכה את הרוחניות, חברה שמטרותיה הן להשפיע, לצאת מהאהבה העצמית, להרגיש את הבורא ולהיות מעל החומר; אם האדם בוחר בחברה המעמידה את חשיבות תכונת ההשפעה מעל תכונת הקבלה, הרי ערכיה של החברה פועלים עליו. החברה משנה את דעתו ומתכנתת אותו בדרך אחרת לגמרי. ככל שהאדם ימהר ויחליף את הסביבה הנוכחית בסביבה שתשנה את ערכיו, עם כל שינוי בסולם הערכים יתעורר בו דחף למהר ולהשיג את הערכים החדשים, והוא ישלים את תיקונו במהירות הולכת וגוברת.
אם האדם כבר נמצא בחברה כזאת, עליו לבקש ממנה להמשיך ולהעלות את חשיבות הרוחניות בעיניו. כל עוד תהיה הרוחניות חשובה לאדם, הוא יעבוד ללא כל קושי כדי להשיג אותה. הוא יתמלא כוחות ומרץ להשגת המטרה. בבניית חברה נכונה שולט האדם בחוק ההתפתחות ואין הוא נדרש לחוות את הסבל ואת אריכות הזמן המלווים את ההתפתחות
הטבעית. האדם אינו נדרש לשנות את החברה עצמה אלא את ערכיה. על החברה לספק לאדם ללא הרף ערכים רוחניים גבוהים יותר. בשינוי ערכי החברה טמונה כל ההצלחה בהתקדמות רוחנית, ולכן על האדם לבנות סביבה שתתכנת אותו כראוי.
התפתחות הרצון לקבל אל דרגתו האחרונה, הרצון לרוחניות, מעמידה את האדם במצב מיוחד במינו. בכל גלגוליו הקודמים ובכל שעבר בחייו אלה עד כה, פיתח האדם את הרצון הגשמי שלו: החל מרצונות גופניים קיומיים (למזון, למין ולמשפחה), דרך רצון לעושר, לכבוד ושליטה ועד לרצון לידע ומושכלות. אך כשמתעורר הרצון הפנימי שבליבו, מתחיל האדם להשתוקק אל דבר-מה בלתי ידוע שאינו נמצא בסביבתו. הדבר מביא אותו לידי בלבול ודיכאון בשל חוסר ההבנה וחוסר השליטה שהוא חש, ואין הוא יודע כיצד להיחלץ ממצב זה. עד כה היה ביכולתו להבין את כל אשר עבר ולשלוט בו, אך עתה הוא נתון לשליטת כוח בלתי ידוע.
כל רצונותיו של האדם נקראים בשפת הקבלה "לב" האדם, ואילו הרצון הפנימי שבהם נקרא "הנקודה שבלב". הרצון הפנימי בא מהבורא, וכשהוא מתעורר באדם הוא יוצר בו הרגשת חיסרון למשהו שלמעלה מתענוגי העולם הזה. כתוצאה מכך, נמשך האדם להתפתחות רוחנית, ולפי משיכה זו הוא מוצא את הסביבה הנכונה. כעת, ניתנת לו האפשרות להפעיל את הבחירה החופשית, להתקדמות אישית לקראת הבורא.
נהוג לחשוב שההולכים בדרך הרוחנית נדרשים לדכא את כל הרצונות שבגופם, אך זוהי טעות נפוצה. האדם אינו צריך לעבוד נגד רצונותיו אלא לרכוש כוונה להשפיע על ידיהם תענוג לבורא. לא ניתן לעבוד נגד הרצון, כי אם להשיג כוונת השפעה. כוונה זו משנה את מהות הקבלה, מקבלה להשפעה, כדוגמת הילד הגורם תענוג לאימו בקבלו את האוכל שהכינה בעבורו.
"אבל אם לא זכו לקבל התפתחות מדותיהם הרעות תחת ממשלת עצמם, אלא יעזבוהו תחת ממשלת השמים – הנה גם
אז מובטחים הם בגמר גאולתם, ובגמר תיקונם, כי יש בטחון מלא בממשלת השמים, הפועלת על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית מדרגה אחר מדרגה, עד שמהפכת כל רע ומזיק לטוב ולמועיל, כמו הפרי על העץ, והקץ בטוח לגמרי, אלא בעתה, כלומר, שהדבר כבר תלוי ומקושר לגמרי במדת הזמן.
כי על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית הנ"ל, עד ביאתו לקץ מוכרח לעבור עליו מדרגות שונות ומרובות, שדרכם לבא בכבדות, באיטיות גדולה וארוכה ביותר, הנמשכת זמן רב מאד. ומתוך שבנידון שלפנינו 'דבר המתפתח' הם בעלי חיים ומרגישים על כן גם עליהם לקבל במצבי ההתפתחות הללו יסורים גדולים ונוראים ביותר, כי כל הכח הדוחף הנמצא במדרגות הללו כדי להעלות את האדם ממדרגה נמוכה למדרגה עליונה ממנה, אינו אלא כח דחיפה של יסורים ומכאובים, שהתקבצו במדרגה הנמוכה – ושאי אפשר לסובלם, ועקב זה מוכרחים לעזוב את המדרגה ולעלות למדרגה עליונה ממנה, – על דרך שאמרו חז"ל: 'אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזירותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב'".
הרוחניות יכולה להיות מורגשת רק באותו רצון לקבל שהתגלה, התפתח, הכיר את הרע שבו ונִתְקַן לטוב, להשפעה. זוהי הסיבה לריבוי המצבים המתרחשים ברצון לקבל של האדם בתהליך התיקון. הברירה עומדת בפני האדם: לעבור את הדרך בייסורים או לעבור אותה במהירות בעזרת סביבה חיצונית המעניקה לו ערכים נכונים.
למעשה, דרך הייסורים איננה דרך כלל. אדם המצוי בדרך הייסורים עומד על מקומו ומחכה, בעוד הייסורים מצטברים. הסבל הולך ומתווסף עד לרמה שבה מתגלים ייסורים בכל חלקי הרצון לקבל בדרגתו הנוכחית. האדם מרגיש אז שאין באפשרותו להשתמש כלל ברצון לקבל. ברגע שבו מתעורר ולו גם שבריר קטנטן מהרצון לקבל, מיד מורגשים ייסורים. במצב כזה, לאדם אין עוד שימוש ברצון לקבל שלו והוא "ממית" אותו. הוא מבין כי "טוב מותי מחיי" (יונה ד, ח), כלומר טוב יהיה אם לא ירצה דבר.
קשה מאוד להעריך את הרצון להשפיע מתוך שלילת הרצון לקבל. בכל ההיסטוריה של המין האנושי לא היה מי שהשיג זאת בדרך הטבע. טובי המוחות של המין האנושי אמנם הגיעו לפסגות בחקירתם את הטבע ואת האדם, אך הם השיגו זאת ברצון הגשמי שהיה בהם. אין זו השגה של הטבע הרוחני. לא עלה בידם למצוא שיטה להתפתחות רוחנית ואף לא לפתחה.
אין בכוחו ובשכלו של אדם הנמצא בתוך הטבע האחד – שכל מעשיו ומחשבותיו בתוך הטבע הגשמי – לדמיין, להמציא או לפתח את אשר לא נמצא בו. לא הייתה בידיהם של אותם חוקרים שיטה להתקדמות מתוך ייסורים, ובוודאי לא שיטה להתקדמות שלא מתוך הייסורים. ללא סביבה מתאימה הגורמת לפעולת ה"אור המחזיר למוטב" על האדם, לא ניתן להבין את הרצון לרוחניות ולממשו.
"הנה הקץ המובטח לבא לישראל על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית הנזכר, מכונה 'בְּעִתָּהּ', כלומר, הקשור בעבותות הזמן. והקץ הבטוח לישראל, על ידי שיקחו את התפתחות מדותיהם תחת ממשלת ידיהם. מכונה 'אחישנה', כלומר בלתי תלוי לגמרי בזמן".
אלפי שנים האנושות מתפתחת בהתאם לזמן, "בְּעִתָּהּ", אך זוהי התקדמות במישור הגשמי-אנושי בלבד. אם קָצה נפשה של האנושות בהתפתחות במישור וברצונה לעלות מהעולם הזה דרך סולם המדרגות הרוחני עד ל"עולם האין-סוף", עליה לאמץ גישה שונה לגמרי להתפתחות. עליה לעבור מהתקדמות של דרך "בעתה" להתקדמות של דרך "אחישנה": זוהי התפתחות מעל הזמן, מעל המקום, באופנים ובכוחות רוחניים. זוהי התפתחות על ידי שימוש באור המחזיר למוטב. התפתחות מעל הזמן תיתכן רק על ידי השתתפות הכרתית של האדם. האמצעי היחיד הנמצא ברשות האדם לשינוי מהלך חייו הוא שינוי סולם הערכים של הרצון לקבל באמצעות הסביבה. חכמת הקבלה מלמדת אותנו כיצד לעשות זאת.
ידוע שבכל השגה רוחנית הכרחי להקדים פנייה לבורא בבקשה לתיקון. אם כך, היכן מקומה של בקשה זו בעבודה עם החברה? הרי אם האדם
פונה לחברה, משנה אותה, והחברה משנה את ערכיו בהתאם לכך, הרי האדם השלים את עבודתו וכבר הוא פועל לפי ערכים חדשים. אם כאלה הם פני הדברים, היכן מקומו של הבורא בתהליך?
תחילה נגדיר את מהותה של הבקשה לתיקון מהבורא. הנטייה הפנימית של האדם לבורא – בבקשתו, בתקוותו, בציפייתו לקבל כוח, להבין ולבצע השפעה לבורא – נקראת "תפילה". האדם פונה לבורא כדי לקבל כוח ושכל להיות "המשפיע": להבין מהי השפעה ולהיות מסוגל לבצע אותה. זוהי פנייה מן הקטן אל הגדול, בבקשה שיעזור לו להידמות לו, שיעזור לו לגדול.
כל מדרגה רוחנית שהאדם משיג היא מידה של דבקות בבורא. במדרגה הרוחנית הקטנה ביותר הנקראת "עיבור", האדם מוסר את עצמו לבורא. הוא נדבק אליו ללא שום רצון או דרישה ומבטל את עצמו לגמרי.
בדומה לעוּבר בבטן אימו, גם העוּבר הרוחני מסור כולו ל"אימו", כחלק בלתי נפרד ממנה. בגלל ביטול העוּבר כלפיה מסוגלת האם לטפל בו בעזרת מערכותיה שלה לקליטת מזון והוצאת פסולת. ידוע כי גוף האדם אינו יכול לסבול נוכחות של עצם זר בתוכו, אך כיוון ש"העצם הזר" שבתוך רחם האם מבטל את עצמו כלפיה, גופה מסכים לנוכחותו ואף מטפל בו ועובד בעבורו. כזאת היא הדרגה הראשונה ברוחניות.
כדי להיכנס לעולם הרוחני על האדם להגיע למצב שבו הוא מבטל את עצמו עד כדי כך שהוא לכאורה אינו נמצא, אינו קיים. עליו לעשות זאת בכל הרצון האגואיסטי והאכזרי שלו, זה שמגולה בהווה וזה שיתגלה בו עד הַגיעו לדרגת העוּבר. במצב העיבור האדם רוצה כל כך למסור את עצמו לשליטת הכוח העליון, עד כי הוא מוכן לכל פעולה מצידו.
את חשיבות הערכים של דרגת העיבור האדם מקבל מן החברה, אך את הכוח ליישם אותם על עצמו חייב הוא לקבל מן הדרגה העליונה עצמה. העובדה כי הביצוע נעשה בשיתוף עם הדרגה העליונה מאפשר לתחתון להתבטל כלפיה.
כאשר הסביבה משנה את סולם הערכים של האדם, הוא אמנם רוצה לבצע את הפעולה, אך אין לו כוחות. אילו היה המצב הבא ריבוי נכסים, תהילה וכדומה, היו ברצון לקבל של האדם כוחות להשיג זאת. במקרה זה, לא היה לאדם צורך בבורא. אך אם הערכים החדשים הם עזיבת הרצון
לקבל ואגירת כוחות לביטולו, לא יימצאו באדם כוחות והכנות לכך, אף אם הוא מעריך מצב זה כגבוה יותר ממצבו הנוכחי.
על האדם לפנות אל המדרגה העליונה יותר, ולומר "רוצה אני", כמו שכתוב "כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני" (ראש השנה ו ע"א). כשאין ספק ברצונו של האדם, נותן לו העליון כוחות, ומבצע עליו את הפעולה. העוּבר איננו יכול לעשות דבר בכוחות עצמו, מלבד "להתפלל". האדם אינו מבקש כוח כדי לעלות ולבצע דבר-מה בעצמו, אלא דורש כוחות להכשיר את עצמו להיות "כלי"", להיות עוּבר, ובכך לאפשר לעליון לפעול עליו. כאשר מצטברים כל הנתונים הללו באדם והוא מוכן, העליון פועל עליו ומפתח אותו.
לאחר שהאדם נכנס למציאות הרוחנית ומתקיים בה בשליטתו המלאה של העליון, קיימת מצידו אפשרות להתפתחות נוספת, מעיבור ליניקה. בשלב ה"יניקה", התחתון מבקש עזרה מהעליון. הוא פורס בפניו את מוכנותו לעלות אליו ואת רצונו במזון הרוחני. כתוצאה מכך העליון מעלה את התחתון ל"חזה" שלו, ומֵזִין אותו. ה"וולד", התינוק הרוחני, אינו בוחר בעצמו את האוכל, אלא מסכים לכל דבר שנותן לו העליון. זהו ביטול גדול עוד יותר מלהיות עוּבר. למוכנות זאת דרושים כוחות, ואותם מקבלים באמצעות ה"תפילה".
כל השגת מדרגה רוחנית מתחילה בבקשה מצד התחתון לכוח הדבקות. במצב העוּבר זוהי בקשה לכוח המאפשר לנטרל את הרצון לקבל כאילו לא היה קיים, ולדבוק בעליון ללא כל הבנה. במצב היניקה זוהי בקשה לכוח המאפשר להתבטל כלפי העליון על אף התענוג מן המזון המגיע ממנו. התחתון מבקש כוחות לקבל את המזון, בכוונה לגרום תענוג לעליון.
מוכנות התחתון לדבקות מכשירה אותו לקבל את המדרגה העליונה. בין רמת הקיום הנקראת "העולם הזה" ועד לרמת הקיום השלמה והנצחית הנקראת "עולם האין-סוף", מצויות 125 מדרגות הסולם הרוחני. כל אחת מהן היא מדרגה של דבקות הנברא בבורא. בכל פעם הבורא נראה לאדם כעליון יותר והאדם מוותר על חלק מעצמו כדי לדבוק בו. בהשגת האין-סוף נשלמת הדבקות, והרצון לקבל מתבטל לגמרי.
התפילה כוללת מרכיבים רבים והיא מושתתת על הרגשת הפערים שבין התחתון לבין העליון. התחתון מגלה כי חסרים לו רצון, הבנה, כוח ויכולת
ביצוע. עליו להתייאש מכוחותיו שלו, להעריך את הדרגה העליונה ולהבין שהיא מסוגלת לעזור לו.
אף שהתפילה נבנית על הרגשת פערים, יסודה בביטחון של התחתון באהבתו של העליון אליו. ללא הביטחון הזה לא היה התחתון מסוגל לפנות לעליון, כיוון שהפנייה היא למימוש אהבת העליון דרך עצמו. הוא רוצה לאהוב את העליון כפי שזה מגלה אהבה אליו. הדבר מובן היטב בדוגמת הילד ואימו בעולמנו. אלמלא היה הילד בטוח באהבתה ובמסירותה של אימו אליו, לא היה ביכולתו לדרוש ממנה את כל אשר הוא חושב שמגיע לו.
"עוּבר בבטן אימו" נמצא ברצון הרוחני המינימלי. הוא מפעיל את כל רצונותיו בהתאם לכוונתו להשפיע לבורא. אם יפעיל את רצונותיו ביתר עוצמה, הם לא יהיו מאוזנים עם כוונת ההשפעה והוא יתחיל ליהנות בדרך אגואיסטית מהקשר שלו לעליון. העוּבר מרגיש את כל אשר יש בעליון; כליו ושכלו גדולים מאוד, אלא שהוא מפעיל אותם כלפי העליון בעוצמה מינימלית בלבד. משום כך הוא יכול להימצא בתוך העליון וליהנות מכל אשר נמצא בו.
למעשה, יש כאן דבר והיפוכו. בשלב העיבור מרגיש האדם את העליון במלואו: הוא מרגיש את כל המציאות הנמצאת כביכול מחוץ לו, בהתאם למידה שבה הוא מבטל את רצונו האגואיסטי. בשלב היניקה גודל העוּבר ויוצא מרשות העליון. הוא אינו משיג עוד את האורות הגדולים של מדרגת העיבור. בשלב היניקה התחתון רואה ומרגיש רק מעט, כיוון שהעליון הוציא אותו מתוכו החוצה.
אם כן, מי משיג מדרגה רוחנית גבוהה יותר – העוּבר או הוולד? היות שאמת המידה לגובה ההשגה היא שיעור הדבקות – מידת הקשר ומימוש ההידמות לאלוקות – ודאי שהוולד הוא בעל השגה גדולה יותר מהעוּבר. הוולד מוכן לפעול במידה מסוימת כמו הבורא, אך העוּבר אינו מבצע דבר ודווקא משום כך הוא נמצא כביכול בתוך הבורא. לעוּבר יש הכול אך בצורה פסיבית. אמנם הוא מאבד את מדרגתו עם לידתו, אולם המטרה היא לגדול ולהיות בעל הפעולה. בן המלך היוצא מהארמון לעבוד כאחד האדם ולהתפרנס בהתאם ליכולתו, מוצא את אושרו בעצמאותו בהתקיימו מעמל כפיו.
שתי מדרגות רוחניות עוקבות יסתרו זו את זו תמיד, כיוון שהמדרגה הרוחנית הבאה מוערכת ביחס למדרגה הקודמת כיתר סבל. על מעבר הרצון לקבל ממדרגה למדרגה נאמר "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א, יח). בסופו של דבר הכול תלוי בהערכת חשיבות ההתפתחות. בעוד שבעולמנו האגואיסטי הערכה להתפתחות היא אוטומטית, הרי ברוחניות הדברים מתנהלים אחרת. על האדם להתאמץ כדי לרכוש את חשיבות ההתפתחות הרוחנית.
נדמה את הדברים לאם ושני בניה הבאים לביקור אצל רופא. הגדול שבהם אוטיסט, אופיו נוח והוא צמוד לרגליה של אימו, ואילו הקטן זריז, ערני ופיקח: הוא מתרוצץ בחדר ללא הרף ומחפש דרכים להתחכם לאימו ולאחיו הגדול. האֵם באה להתלונן על הפיגור בהתפתחות של בנה הגדול; היא רוצה שיהיה כמו הצעיר ותשמח לוותר על אופיו הנוח. ניתן ללמוד רבות מהדמיון בין ההתפתחות בעולמנו לבין ההתפתחות בעולם הרוחני. חשיבות ההתפתחות עולה על הסבל הכרוך בכך, ולכן אנו מוכנים לשלם את המחיר הדרוש כדי להתפתח.
"טוב ורע נערכים ביחס שבפעולת הפרט כלפי החברה
בטרם שאנו נכנסים להתבונן בענין תיקון הרע שבמין האנושי – צריכים לקבוע קודם את ערכם של אותם השמות המופשטים: טוב ורע. כלומר, בהגדירנו מעשה או מדה, בתואר טוב או רע, יש להבהיר, כלפי מי אותה מדה או מעשה הוא טוב או רע.
ולהבין את זה, צריכים לידע היטב את הערך היחסי שבין הפרט והכלל, דהיינו, בין היחיד אל הציבור שלו, שהיחיד חי מתוכו, וניזון מתוכו, הן בחומר, והן ברוח.
המציאות מורה לנו, שאין כלל זכות קיום ליחיד, אילו היה מבודד לעצמו, בלי ציבור בהיקף מספיק, שישרתוהו, ויעזרוהו בסיפוק צרכיו. ומכאן, שהאדם נברא מלכתחילה לחיות חיי חברה, וכל יחיד ויחיד שבחברה, הוא כמו גלגל אחד, המלוכד בגלגלים מספר, המותנים במכונה אחת, – שהגלגל היחיד אין לו חרות של תנועה בערך יחידתו לפי עצמו, אלא נמשך עם תנועת כלל הגלגלים, בכוון ידוע, להכשיר את המכונה לתפקידה הכללי.
ואם יארע איזה קלקול בגלגל – אין הקלקול נערך ונבחן כלפי יחידותו של הגלגל עצמו, אלא שנערך לפי תפקידו ושירותו כלפי כללות המכונה".
המערכת של הכלי הכללי שנברא, המכונה "הנשמה הכללית" או "אדם הראשון", מאופיינת במבנה קשיח. במערכת זו קיים שילוב בין תכונות
הבורא ובין תכונות הנברא. תכונות הנברא האמיתיות הן תכונות קבלה, ותכונות הבורא האמיתיות הן תכונות השפעה. אם כן, הנברא בנוי מן השילוב הנכון בין תכונות הבורא ובין תכונות הנברא, ואין הוא יכול להשתנות לאחר שנולד. שינויים ייתכנו רק ביחסו לעצמו, לאופן שבו בנויה המערכת, למי שמפעיל אותה ולדרך שבה הוא יכול להשפיע עליה, אך המערכת עצמה אינה משתנה כלל.
במערכת זו היו כל הנשמות קשורות זו לזו, כאיברים של גוף אחד. לאחר נפילת הנשמה הכללית מדרגתה הרוחנית לדרגת העולם הזה, איבדו האיברים הפרטיים של אותה מערכת, דהיינו "הנשמות הפרטיות", את הקשר ביניהן ואת הקשר שלהן לבורא, והתלבשו בגופים של בני אדם שבעולם הזה. לכן בני האדם מרגישים שהם נפרדים זה מזה ומוכנים לנצל איש את רעהו במקום לגרום טובה זה לזה. אילו היטיבו זה לזה, היה בידם להידמות לבורא ולזכות בחיים רוחניים, נצחיים ושלמים, כפי שהרגישו לפני הנפילה לעולם הזה.
מחוסר ברירה ומתוך הכרת הרע שבמצבה, מגלה האנושות לאחרונה כי ייתכן שכל בני העולם קשורים זה לזה ומשפיעים איש על זולתו. הניסיון המר מביא אותנו לידי ההכרה, שמאורע שלילי כלשהו המתרחש במקום מסוים נותן את אותותיו בכולנו בסופו של דבר.
גילויים אלה נכונים, אך אין בהם די. אם בני האדם ישתמשו נכון בחכמת הקבלה, היא תסייע להם לגלות עד כמה קשורות וכלולות כל הנשמות יחד במערכת "אדם הראשון", כחלקי מנגנון אחד שלם. חכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הקשר האמיתי בין בני האדם. מידת גילוי הקשר ביניהם משנה את יחסם של בני האדם זה לזה עד שהוא נעשה דומה ליחס הנוהג בין בני משפחה, ואף למעלה מכך. גילוי המערכת האמיתית שבה נמצאת האנושות הוא תנאי הכרחי להפעלה נכונה של האדם במערכת החברתית הכללית.
"וכמו כן בענינינו, מדת טובו של כל יחיד ויחיד בתוך הציבור שלו, נערכת לא לפי טובת עצמו, אלא לפי מדת שירותו את הציבור בכללו. וכן להיפך, אין אנו מעריכים את מדת הרע של כל יחיד ויחיד – אלא לפי מדת הנזק שמזיק את הציבור בכלל, ולא לפי ערכו עצמו הפרטי".
נהוג לשפוט את האדם לפי אופיו ותכונותיו, אך בחברה שבחרה בדרך התיקון זוהי אמת מידה שגויה. בחברה כזו יש לשפוט כל אחד מן החברים לפי מידת התועלת או הנזק שהוא מביא לחברה, כשם שנהוג להעריך את תפקודו של ראש הממשלה על פי מידת התועלת או הנזק שהוא מסב למדינה כולה. כל אדם שהגיע לחברה העוסקת בתיקון עצמה ובתיקון העולם הובל אליה על ידי הכוח העליון. על החברה להעריך את גדולתו או את התרשלותו של כל אחד מחבריה ביחס לתוספת הטוב או הרע שהוא יכול להביא לעולם.
במאמרי הרב"ש נכתב רבות על הצורך להחשיב כל חבר וחבר כגדול הדור אם הוא פועל ומשפיע ככזה, וכן על ההכרח לדרוש ממנו השתתפות בתיקון החברה והעולם. לאמיתו של דבר, גם הבורא מתייחס כך אל בני האדם. הוא מוביל את האדם לתפקיד המיועד לו ומתייחס אליו בהתאם לתפקודו.
"הדברים הללו ברורים כשמש בצהרים. הן מצד האמת שבהם, והן מצד הטוב שבהם, כי אין בכלל אלא מה שבפרט, וטובת הכלל היא טובת כל יחיד ויחיד. המזיק לכלל נוטל חלקו בנזק. והמטיב לכלל נוטל חלקו בהטבה. כי היחידים הם חלק מהכלל. ואין לכלל ערך כלשהו והוספה כלשהי יותר מסכום היחידים שבו".
המערכת הכללית פועלת בצורה הדדית, כל אחד כלפי הזולת. את אשר לא הוסיף האחד לא יוכל האחר להוסיף, דהיינו כולם תלויים בכולם.
"המתבאר שהציבור והיחיד היינו הך, ואין כל ריעותא ליחיד מחמת שעבודו אל הציבור, כי גם חירות הציבור וחירות היחיד, דבר אחד הוא. וכמו שמחלקים ביניהם את הטוב, כן מחלקים ביניהם את החירות.
הרי שמדות טובות ומדות רעות, מעשים טובים ומעשים רעים, נערכים רק כלפי טובת הציבור.
כמובן שהדברים אמורים אם כל היחידים ממלאים את תפקידם לציבור בשלימות. ומקבלים לא יותר מהמגיע להם, ולא לוקחים מחלק חברם. אבל אם חלק מהציבור אינם מתנהגים כאמור,
הרי הפועל יוצא מזה, שלא זו בלבד שמזיקים לציבור אלא שגם ניזוקים.
אין להאריך יותר בדבר שידוע ומפורסם, והאמור עד כה אינו אלא להראות את נקודת התורפה, כלומר, המקום התובע את תיקונו. והוא שכל יחיד יבין שטובתו וטובת הציבור אחד הוא ובזה יבוא העולם על תיקונו המלא".
חברה המעוניינת בתיקון צריכה להורות לאדם מה תפקידו, מה עליו לעשות וממה עליו להימנע, וכן עליה להודיעו מהן התוצאות הצפויות ממעשיו. אם האדם יודע ורואה את כל היוצרות, את הסיבות והתוצאות של מעשיו, ניתן לדרוש ממנו לפעול נכון ולהענישו אם לא ינהג כך.
אין הכוונה לעונש במובן הנהוג, עונש החסר קשר לפעולה עצמה, אלא לעונש המשמש כתיקון. על החברה לתקן את האדם כך שלהבא יבצע את אותה פעולה בדרך הנכונה. במקום שבו הייתה חסרה לאדם תשומת לב, במקום שבו לא הרגיש בחשיבות הפעולה הנכונה, מגיע העונש כתיקון. באמצעותו ניתן להפעיל באדם כוחות שיעוררו בו תשומת לב למעשיו ויסייעו לו לפעול נכון בהמשך.
לא העונש הוא העיקר אלא מידת הרגישות שהתווספה במקום שבו הייתה חסרה. חברה ההולכת בדרך התיקון רשאית ללחוץ על חבריה, לעורר אותם או להענישם – רק בהתאם למידת הרגישות החסרה להם, כדי לאפשר להם לפעול נכון יותר כלפי החברה והעולם. על החברה לעורר באדם את הפעולות הנכונות, שהרי אילו ידע כמה הוא יכול להוסיף לחברה ולעולם על ידי מעשיו הנכונים, ודאי שהיה מוסיף.
"ארבע המדות: חסד, אמת, צדק ושלום בנושאי הפרט והחברה
לאחר שאנו יודעים היטב את מדת הטוב המקווה כצלמו ודמותו, עלינו להתבונן בדברים והאמצעים העומדים לרשותנו כדי להחיש את הטוב והאושר.
ארבע מדות נמצאים למטרה זו והן: חסד, אמת, צדק ושלום. במדות אלו השתמשו כל מתקני העולם עד כה. נכון יותר, שבארבע מדות אלו עשתה עד כה ההתפתחות האנושית – ממשלת השמים, את דרכה ההדרגתית עד שהביאה את האנושות אל המצב העכשווי".
ארבע מידות נמצאות באדם: חסד, אמת, צדק ושלום. כולן מצויות בפנימיותו ושולטות ברצון לקבל הכללי שלו. הבורא שולט באדם על ידי שימוש יחסי בכל אחת מהמידות ובארבעתן יחד. אם האדם חפץ לשלוט בחייו ולנהל את עצמו במטרה להגיע להשתוות הצורה לבורא, עליו להשתמש בארבע המידות הללו. אלה הן המושכות שבעזרתן יוכל האדם להוביל את תהליך הידמותו לבורא.
"כבר נכתב לעיל כי מוטב שנקח את חוק ההתפתחות תחת ידינו וממשלתנו, כי אז נפטור עצמינו מכל חומר היסורים שההיסטוריה ההתפתחותית רושמת בעדינו מכאן ולהבא. לפיכך נעיין ונדון בארבע מדות אלו. כדי לדעת היטב מה שנתנו לנו עד כה ומתוכם נדע מה שיש לנו לקוות לסיוע מהם להבא".
האנושות מתקדמת תדיר לעבר מטרת הבריאה – השתוות הצורה לבורא. ביכולתה לבחור להתפתח בדרך טובה או להתפתח בדרך רעה, ב"דרך תורה" או ב"דרך ייסורים". התפתחות בדרך תורה מתרחשת כאשר האדם מגלה שמחשבת הבריאה קובעת כי עליו להגיע להשוואת צורה לבורא. הוא משתמש בחכמת הקבלה כבאמצעי להזמין את פעולת "האור המחזיר למוטב" – כוח המגיע משורש נשמתו ומתקן אותו כך שישתווה לבורא.
אדם שאינו נוהג כן מתפתח אף הוא, אלא שלא מדעתו ובעל כורחו. כוח ההתפתחות הטבעי לוחץ עליו ומקדם אותו לעבר מטרת הבריאה. זוהי התפתחות הכרוכה בסבל ולכן היא מכונה דרך ייסורים. הייסורים מצטברים ובעטיים מגלה האדם כי הכרחי ואף כדאי לעבור להתפתחות בדרך תורה. בין כך ובין כך, האדם נמצא מתפתח, אם מדעתו – בדרך תורה, אם שלא מדעתו – בדרך ייסורים.
"הקשיים המעשיים בקביעת 'האמת'
כאשר אנו דנים במדות טובות, 'להלכה' ודאי שאין לנו מדה יותר טובה ממדת 'האמת'. שהרי כל הטוב שגדרנו לעיל, בזיקה שבין היחיד והציבור הוא, כאשר הפרט נותן, וממלא בשלמות תפקידיו כלפי הכלל – וגם נוטל חלקו מהכלל בצדק וביושר - - - כל זה אינו אלא דבר 'אמת' אלא החסרון הוא, כי 'למעשה' אין מדה זו מתקבלת כלל על הציבור. והנה הקושי למעשה שישנו באמת האמור מוכח מתוכו, שיש כאן איזה פגם וגורם, שלא יתקבל על הציבור. וצריכים להתבונן: מהו אותו הפגם".
האור העליון "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" וכל כולו בהשפעה מרבית. זה טבעו של החוק הכללי המקיף את המציאות כולה. על האנושות להשוות בהדרגה את צורתה לצורתו של חוק זה.
האדם מתקיים בגוף גשמי ולא רק בנשמה, ולכן כל אשר יקבל כדי למלא את צרכיו ההכרחיים לא יוציא אותו מגדר ההשפעה, אך זאת בתנאי שאת כל היתר ישפיע לזולת. מבחינת הרצון לקבל של האדם, אין הבדל בין נתינה לזולת לבין נתינה לבורא, מפני שחוץ מהרצון האגואיסטי הפרטי שלו הוא אינו מסוגל להרגיש דבר.
החוק הכללי מכונה גם "חוק האמת" או "מידת האמת", ומהותו קבלה מינימלית ונתינה מקסימלית. הוא לוחץ על האדם, שולט בו ומקדם אותו תדיר ובהדרגה להשתווֹת עימו, גם בלא לשאול לרצונו. הרצון לקבל שבאדם מתפתח ללא הרף, ולפי מידת התפתחותו מורגשת באדם הפכיות גדולה יותר מחוק האמת. האדם הולך ומתרחק מחוק האמת, אך הייסורים יחייבו אותו להשוות צורה עימו.
יתר הבריות, מדרגות דומם, צומח וחי, אינן מרגישות את הסבל שמרגיש האדם. בדרגות ההתפתחות שלהן אין בחירה חופשית. הרצון לקבל האגואיסטי קיים רק באדם, ומשום כך הוא הברייה היחידה המרגישה את לחצו של החוק. אנו נוהגים לומר כי הבורא מתייחס לאדם על פי מידת התפתחותו, אך אין הכוונה לכך שיחסו של הבורא לאדם והשפעתו עליו משתנה, אלא שכך מרגיש האדם עצמו. כיוון שהרצון לקבל של האדם
גדֵל, הוא מרגיש לחץ גדול יותר מן הבורא, אך מצידו של הבורא אין כאן כל שינוי.
"וכשתפשפש היטב בהאמת האמור, בכשרונו המעשי, תמצאהו בהכרח שהוא מעורפל ומסובך מאד, ואי אפשר כלל לעין האנושית לעמוד עליו.
שהרי האמת מחייבת אותנו להשוות כל היחידים שבציבור, שיקבלו חלקם לפי מדת יגיעתם, לא פחות ולא יותר, וזהו הבסיס היחידי, האמיתי, שאין להרהר אחריו, שהרי ודאי הוא, שכל הרוצה להנות מיגיעתו של חברו, מעשיו הם כנגד הדעת והאמת הברור האמור.
אבל כיצד יצוייר לנו, שנוכל לברר את האמת הזו, שאופן שתתקבל על לב הציבור. למשל, אם נדון בדבר לפי העבודה הגלויה, כלומר, לפי מספר השעות, ונחייב את כל אחד ואחד לעבוד מספר שעות שווה – עדיין לא תתגלה לנו כלל מדת האמת".
החוק ברור: על כל אדם לתת כל שביכולתו, ולקבל רק את ההכרחי לקיומו הפרטי ולקיום משפחתו. אך כיצד נוכל ליישם חוק זה?
"ואדרבה – יש כאן שקר גלוי, משום ב' דברים: הא' הוא משום הצד הפיזי, והב', משום הצד הנפשי של העובד.
כי מצד הטבע, אין הכח לעבודה שוה אצל כל אחד ואחד, – ויש לך אחד מהחברה שהוא מתיגע בעבודתו, מפני חולשתו, בשעה עבודה אחת – הרבה יותר מחברו העובד שתי שעות, או יותר.
וכן יש לפנינו ענין פסיכולוגי. כי העצל מאד מטבעו, מתיגע ג"כ בשעה אחת – יותר מחברו בשתי שעות או יותר. ולפי השקפת מדת האמת, הברור, אין לנו לחייב חלק אחד מהחברה, להתיגע, יותר מהחלק האחר, לספוק צרכי חייהם.
ולמעשה, נמצאים הגבורים והזריזים הטבעיים שבחברה, נהנים מיגיעתם של אחרים, ומנצלים אותם בזדון לבם, בנגוד למדת האמת, כי הם מתייגעים מעט מאד, לעומת החלשים והעצלים שבחברה".
בני האדם נבראו בלא יכולת לשלוט בתכונותיהם המולדות, וכל אדם שונה מחברו. אחד חזק, האחר חלש; אחד חכם, האחר טיפש – ובהתאם לכך הם מצליחים יותר או פחות. חוסר מזל עשוי לגרום גם לכישלונם של החכמים והזריזים. לכל אדם יש נתונים מוכנים מראש המכתיבים את חייו ולא ניתן לשנותם, כפי שנאמר ש"אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה" (ברכות נח ע"א); איש איש ותכונותיו.
בלתי אפשרי לצייר תמונה מדויקת של פנימיות האדם. תכונות האדם, ההכנות הפנימיות שבו, מצב רוחו ונתונים נוספים מרכיבים תמונה מורכבת וקשה להבנה. צורתה המעורפלת של פנימיות האדם אינה מאפשרת להעריך חיצונית אם שני אנשים משקיעים בעבודתם את אותה מידת יגיעה. הזריז יבצע עבודה מסוימת מהר יותר מהרגיל ואילו העצלן יתעכב. החברה האנושית אינה משלימה עם השוני הטבעי בין בני אדם. היא שופטת את הכול לפי קנה מידה שקרי ומטעה, לפי אותה מידה, אך למעשה לא ניתן לבדוק את היגיעה או את המאמץ הפנימי של האדם.
"ואם נקח עוד בחשבון את החוק הטבעי של 'אחרי רבים להטות', הרי, מין אמת כזו, שתקבל כבסיס את מספר שעות העבודה הגלויה, – אינה בת קיימא כלל, כי החלשים והעצלים, המה תמיד הרוב הניכר בתוך החברה, והמה לא יאפשרו למיעוט הזריזים והגבורים לנצל את כחם ויגיעתם.
הרי לך, שהבסיס האמור, שהוא יגיעה של הפרט, בתנאי של האמת הברורה, ולצידו הרוב שבחברה, – אינו מעשי כלל, כי אינו ניתן לבדיקה ולהערכה כל עיקר. נמצא שמדת האמת, אין לה שום כשרון למעשה, לסדר על פיו דרכי היחיד, ודרכי הציבור, באופן מוחלט, כלומר, שיניח את הדעת, בהחלט, ואין בה כלל אותה הספקה הגמורה המתאימה לסדרי החיים שבגמר התיקון של העולם".
"מידת האמת" פירושה קבלה מינימלית ונתינה מקסימלית. ההיסטוריה מספקת דוגמאות המלמדות על חוסר יכולתם של בני האדם להנהיג את
מידת האמת בחברה שבה הם חיים, והדוגמה המעניינת ביותר התרחשה ברוסיה. בראשיתה של המהפכה הקומוניסטית היה שיעורה של המשכורת ששולמה לכל הפועלים שווה. בחלוף הזמן נוכחו השלטונות לדעת, שאחידות המשכורות אמנם אינה פוגעת בתפוקתם של הפועלים החלשים, אולם היא פוגעת בתפוקתם של הפועלים הזריזים יותר, שכן ניטל מהם המניע לעבודה מאומצת.
כתוצאה מכך הגיעה הנהגת המהפכה למסקנה שמדיניות של תשלום משכורות באותו שיעור מונעת שגשוג כלכלי. משום כך הוחלט לעבור לתשלום משכורות לפי תפוקה. דפוסי עבודתם של הפועלים השתנו מיד: הפועלים היעילים התעשרו והתחזקו, ואילו הפועלים הכושלים נותרו מאחור. בתקופת הפרסטרויקה, בשנות התשעים של המאה העשרים, עשקו בעלי העוצמה את הונה של המדינה. הם גנבו מהמדינה ומאזרחיה, והחלשים הגיעו לידי רעב. העיקרון הסוציאליסטי, הקובע כי על כל אדם לתת לפי יכולתו ולקבל לפי צרכיו, הוא עיקרון נכון. אולם ניסיונם של המהפכנים לדמות את חוקי המדינה ל"מידת האמת", דהיינו לדרוש מהפועלים מאמץ על פי היכולת האישית ולהעניק להם שכר שווה, נידון לכישלון. הרצון לקבל לעולם לא יאפשר לאדם לעבוד ללא תמורה.
לשם המחשה נתאר מצב שבו שכרו של עובד הוא מאה שקלים ליום עבודה. פועל זריז וחרוץ היה עשוי להשתכר אלף שקלים ליום עבודה אילו תוגמל על פי יכולתו. לפועל כזה לא תהיה מוטיבציה להתאמץ, שהרי בכל מקרה יקבל שכר של מאה שקלים. הרצון לקבל ימנע ממנו להשקיע מאמץ נוסף. אם ממילא מובטח לכל הפועלים שכר שווה, הם לא יתאמצו להגביר את תפוקתם.
לו ניתן היה ליישם את מידת האמת במציאות, היינו מגיעים לידי צורת קיום של "גמר התיקון". מצב שבו כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל שכר השווה לשכרם של האחרים הוא לכאורה מצב מתוקן מבחינה חיצונית, אף כי חסרה בו הכוונה הפנימית לדבוק בבורא באמצעות מעשים אלה.
אולם מידת האמת איננה יכולה להתקיים בעולמנו במצבו הנוכחי. אם הציבור בכללותו איננו מעריך את העיקרון של עבודה מקסימלית ותמורה מינימלית, דבר לא יועיל. כדי להשליט עיקרון זה, יש להפוך את עקרונות הסוציאליזם לערך עליון, אך לא ניתן לעשות זאת. הרצון לקבל הגשמי
אינו מאפשר את הדבר. אדם הנוהג לפי מידת האמת, סופו שהחברה תזלזל בו. זוהי הדרך הטבעית שבה יגיב הרצון לקבל שבכל אחד מבני האדם כלפי התנהגות שכזו.
השלטון הקומוניסטי רתם לעניין את הקולנוע, את הספרות ואת התרבות הרוסית כולה. בתאוריה היה הכול מושלם ויפה, אך הקומוניזם נאבק ברצון לקבל, ומאבק כזה דינו להיכשל. המאמץ הקומוניסטי להשריש את ערך האמת בחברה היה מלאכותי וחסר תועלת. ראשי המהפכה הגו תכנית כוללת לחלוקת משאבים שווה בכל מקום – במדינה כולה ובכל פלגי החברה והתעשייה, אך לא היה לכך כל ערך כיוון שהרצון לקבל לא היה מוכן לכך.
אין לאנושות ברירה אלא להגיע למידת האמת. עליה למצוא "חומר דלק" לרצון לקבל, כך שהאדם ירצה לנהוג על פי העיקרון הסוציאליסטי. לשם כך, מן ההכרח הוא לפצות את האדם על המאמץ הפנימי הנסתר מן העין. יש למצוא דרך שתבטיח לאדם שככל שיתאמץ יותר כך יגדל שכרו, אף על פי שעין זרה לא תבחין בכך. אם כן, כיצד ניתן לספק את הרצון לקבל ולהגיע לכך שהאדם יקבל שכר בהתאם ליגיעתו הפנימית?
על יגיעה פנימית רק הבורא יכול לתת שכר. כל שחסר לאדם הוא קשר עם הבורא. כאשר האדם יודע שהוא קשור עם הבורא, ומבין שככל שיתאמץ יותר בפנימיותו לתת לחברה הוא יקבל שכר מן הבורא – שהוא היחיד היודע בדיוק את מידת מאמציו – הרי אין לו עניין בכך שאחרים יכירו ביגיעתו. הבורא משלם את שכרו, וכך הוא יכול לעבוד במלוא כוחו.
דווקא את העיקרון הזה זנחה התנועה הסוציאליסטית. היא התנגדה לקשר של האדם עם הבורא ומשום כך נכשלה. השיטה הקומוניסטית הייתה מעוותת, ויידרש זמן רב עד שתשוב האומה הרוסית לקיום "נורמלי מקולקל", כיתר האנושות.
אם כן, הפתרון פשוט: על האדם למצוא קשר ברור עם הבורא, עם נותן השכר. על האדם להיות מחובר למקור, לכבדו ולהעריכו כ"מילוי" הנכון. עליו ליצור זיקה בין הקשר שלו עם הבורא וה"מילוי" שהוא מקבל ממנו
לבין יכולתו לוותר, לתת ולהשפיע. כדי לאפשר את קיומו של תהליך זה, יצר הבורא משולש: הבורא, האדם והחברה.
מידת האמת היא החוק הכללי של המציאות. זהו האור שיצא מהבורא, הכוח הפועל. האור בורא את המציאות כולה ושולט בכל הרצונות בהתאם לתבניתו שלו, הבנויה על העיקרון של "מינימום קבלה ומקסימום נתינה"".
ככל שהרצון מנוגד לאור, כך הוא מרגיש ייסורים רבים יותר. ייסורים אלה יחייבו אותו לקבל בסופו של דבר את צורת האור. הדבר ייעשה גם בניגוד לרצון האדם. ולכן אף אם הדבר נדמה בעיניו כבלתי אפשרי, עליו לחפש אמצעים שיסייעו בידו להגיע לקיום חוק השתוות הצורה.
הדבר דומה לאופן שבו פועל עלינו כוח המשיכה. איננו יכולים לשנות בו דבר או להימלט משליטתו, ולכן אנו מתחשבים בו. כוח המשיכה קבוע והוא פועל על כולם באותו אופן. אדם שהוסיף למשקלו חש כבדות-יתר, אך אין הוא מייחס תחושה זו לכך שכוח המשיכה שינה את יחסו כלפיו. הוא מבין כי השינוי חל בו עצמו. גם החוק הכללי של המציאות פועל על האדם בדרך זו.
אמנם החוק עצמו משפיע בדרך קבועה, אך הרצון לקבל גדֵל באדם בכל רגע נתון. כתוצאה מכך מתרבות הצרות, הכבדות מצטברת, והפתרון חייב להימצא.
במקביל לקצם של ימי הביניים ולהופעתו של האר"י, עלה הרצון לקבל של עם ישראל ושל כלל האנושות למדרגה גבוהה יותר. כתוצאה מכך מאסו בני האדם ביחס הקודם להבנת האלוקות והחלו לחפש צורות אחרות של קשר אל הבורא. הם תרו אחר מערכות אחרות, שכלתניות, במקום האמונה התמימה הטבעית. באותה תקופה הואצה התפתחותו של המדע והחלו להישמע תאוריות פילוסופיות חדשות.
כמו הדת, גם המדע הוא חיפוש אחר האלוקים. בבסיסו מונח הרצון לגלות את החוק הכללי של המציאות. המדע והדת מתקדמים במקביל. למעשה, אלה הן שתי יצירות מלאכותיות של האדם, המבקשות לתת תשובה על יחסו של האלוקים – או של הטבע – לאדם. לעניין זה נעיר כי המקובלים אומרים ש"הטבע" ו"אל-הים" הם היינו הך, והגימטרייה שלהם שווה – פ"ו (86). הדבר בא להצביע על כך שהכוח העליון פועל על הנבראים דרך הטבע.
ככל שהחברה האנושית מתקדמת, גדל בה הרצון לקבל והאפשרות לממש את מידת האמת הולכת ופוחתת. העיקרון של "לתת הכול ולקבל לפי הצורך" הופך מציאותי פחות ופחות מדור לדור. אף אם נניח שהאנושות הייתה רוצה להנהיג בעולם את "מידת האמת", נמצא שאין בידיה כלים לעשות זאת. שהרי גם אילו הסכימה לכך האנושות כולה, אין באפשרותה לבדוק אם כל אחד נותן לפי יכולתו, ובוודאי אינה יכולה לבחון את פנימיות האדם.
לאמיתו של דבר, אף אם יכולנו לבחון את פנימיות האדם, לא הייתה לנו רשות להתערב בה. תיקון צריך לבוא בצורה עצמאית-הכרתית, מתוך רצונו של האדם, ורק בהתאם להרגשתו שהדבר הכרחי. תיקון הוא פועל יוצא מהבנת האדם כי על העולם להתקיים רק על פי מידת האמת.
לא לשווא אמר הרמב"ם כי יש להמתין "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט" (יד החזקה, הלכות תשובה, י, ה). חוק האמת נחשף בפני האדם בהדרגה, לפי מידת מוכנותו. השלטון הקומוניסטי רצה לעשות זאת בכוח, באונס, ובימינו נשמעים קולות התומכים בניסיון נוסף לעשות כך. מעשיהם של מנהיגי הקומוניסטים היו אונס רוחני, ומשום כך הם נענשו בחומרה.
העובדה שאיננו יכולים להכיר את פנימיות הזולת כמו גם את הפנימיות שלנו אינה מקרית. המערכת הפנימית שייכת לבורא והוא היחיד השולט בה. על האדם להתייחס למנגנונו הפנימי כאילו היה שייך לבורא, ויחסו של האדם למנגנון זה הוא יחסו לבורא.
על האדם לקוות שהבורא יהפוך את מנגנונו הפנימי מאגואיזם לאלטרואיזם. עליו להשתוקק לתיקון פנימיותו, לכך שחומר דלק אחר ישמש לו כתמריץ. התיקון דורש הכנה מצד האדם – עליו להחשיב את
השכר הרוחני כבעל ערך רב מזה של כל המילויים הגשמיים. זוהי הדרך היחידה להנהיג את מידת האמת.
הכנסת הכוח העליון למערכת היחסים האנושית היא התנאי הבלעדי לקיום חברה תקינה, המיוסדת על "ואהבת לרעך כמוך". האדם אינו יכול לשנות את עצמו. אין לו שליטה על מהותו ומנגנון השינוי נסתר ממנו. אדם הנוהג לפי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", אין לו "מילוי" אחר מלבד הבורא, המהווה הן חומר דלק והן מטרה.
גילוי הבורא, ההתקרבות אליו, ייחודיותו וחשיבותו – על כל אלה להיחשב בעיני האדם כנעלים מכל מטרותיו. אם האנושות מעוניינת להנהיג את הרצון לקבל, אזי חומר הדלק, הפיצוי והמטרה חייבים לנבוע רק מהכוח העליון עצמו.
במצב שבו החברה רואה בגילוי הכוח העליון את התקווה להינצל מייסורים ואת הדרך להגיע לשלמות, הבורא אינו עוד מושג מופשט. במצב כזה החברה כולה מקבלת בהדרגה השראה מלמעלה. תכונות ההשפעה שייכות לבורא, ולכן יחלו בני האדם לכבד אותן. לאמיתו של דבר, לא ניתן להסביר לאדם תהליכים אלה, הקשורים לכוח העליון ולנתינה, בטרם יעבור מהפך זה בעצמו. אין מדובר בשלטון הדת אלא בשלטון חוק האמת. הטבע יחייב את האדם לקבל את מרותו של חוק האמת, בין שירצה בכך ובין שלא.
אדם שאינו רוצה להכיר בחוקי העולם משלם על כך בסבל. אלמלא התחשבנו בחוקי המשיכה, החשמל, המכניקה ודומיהם, היו חיינו מלאי צער. למשל, אדם שיצעד צעד אחד מיותר בהתעלם מכוח המשיכה ייפול מיד. אך החוק הכללי של האמת נסתר מהאדם, ולכן אין הוא מסוגל לשקול נכונה אף לא אחת מתנועותיו.
האדם אינו מבין את משמעותו של הכלל "לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך". הדרך היחידה להכיר את "מידת האמת" בכל מצב ומצב היא ליטול דוגמה מן העליון. האור המחזיר למוטב מאיר לאדם את דוגמת העליון. באור זה מכיר האדם ברע שבו, דהיינו מבין עד כמה אין הוא מקיים עתה את הכלל האמור, ויכול לדעת כמה עליו לקבל וכמה לתת.
אם האדם עוסק בהשפעה, אין לראות כקבלה את כל אשר הוא צורך בעבור ההשפעה. "לקבל מינימום" הוא מושג זר לעולם הרוחני, והוא שאוב מהמציאות הגשמית. בעולם הגשמי שלנו אדם נזקק לכמות מסוימת
של מזון ביום כדי להתקיים, אך אין לראות בכך משום "צריכה". ב"כתבי הדור האחרון" מבאר בעל הסולם את היחס והחשבון שעל החברה לעשות בכל הקשור לצרכים של כל אחד מחבריה. לאמיתו של דבר, מהותם של חישובים אלה היא השפעה, ולא קבלה.
כאמור, פנימיות האדם נסתרת. אם כן, מהו קנה מידה שעל פיו תוכל חברה השואפת לרוחניות לדרוש מחבריה השתתפות?
ובכן, נדרש מהאדם להשתתף מבחינה חיצונית. עליו "לשחק" בצורה חיצונית כלפי יתר החברים כאילו היה מונהג במידת האמת בפנימיותו. עקרון "המשחק" הוא התחייבות הדדית של כל אחד מן החברים כלפי החברה כולה. כשהאדם רואה שסביבתו מתנהגת לפי מידת האמת, צורת ההתנהגות החיצונית של הסביבה מוקרנת עליו. האדם מתחיל להתנהג כמוה בחיצוניותו, מתוך אינסטינקט טבעי.
כתוצאה מהמשחק הוא מתחיל להבין כי מידת האמת כדאית, ומתגלה בו רצון לממש אותה בפנימיותו. עוצמתו של תהליך זה גוברת עשרת מונים כאשר מדובר באדם הלומד את החוק הכללי של המציאות ושואף לממשו. המשחק מעורר באדם בהדרגה את הכרת חשיבות הבורא ואת הרצון להכיר את הבורא כמשפיע, כבעל השליטה במידת האמת. כך נוצרת באדם צעקה אמיתית אל הבורא, שייצור בפנימיותו את מידת האמת שבה משחקים עתה בחיצוניות הוא וחבריו.
הודות למשחק בחברה מתעוררת באדם הכרת הרע, והוא מרגיש את ריחוקו ממידת האמת. מצד שני, מתהווה בו הכרת הטוב שבמידת האמת. כל הנתונים הדרושים כדי לכבד את תכונת ההשפעה ולהכיר בחסרונה מתקיימים בו. הרגשת ההבדל בין טבע הבורא לבין טבע הנברא מאפשרת לאדם צעקה, ובעקבותיה הוא מקבל מן הבורא תיקון.
כל חבר בחברה ההולכת בדרך התיקון חייב לדרוש מחבריו לשחק כאילו היו בגמר התיקון. ההתחייבות ההדדית לקיים דבר שטרם התקבל על ליבו של האדם נקראת "משחק". בעל הסולם כותב על כך ב"כתבי הדור האחרון":
"כל הנכנס, יחיד או צבור, למסגרת הקומוניזם האלטרואיסטי מחויב להשבע שבועת אמונים, שיקיים כל זה מטעם שה' צווה כן. או על כל פנים יתחייב למסור לבניו, שה' צווה כן. ומי שאומר שמספיק לו האידיאה, יש לקבלו ולנסותו, אם אמת הוא. ואם הוא אמת, אפשר לקבלו. ועל כל פנים יבטיח שלא ימסור לבניו מדרך הכפירה שלו, אלא ימסור אותם לחנוך המדינה. ואם אינו רוצה לא זה ולא זה, אין לקבלו כלל. כי יקלקל את חבריו ויצא שכרו בהפסדו" (חלק א, תוספות, קטע יא).
אין בכך שקר וגם לא מלאכותיות, כפי שניסו הקומוניסטים לעשות ברוסיה לאחר המהפכה. אנשי החברה המאמצת את דרכו של בעל הסולם מקבלים עליהם את המשחק מתוך הסכמה, בלא לחץ, אונס או כפייה. הם מבינים כי החוק הכללי קיים ופועל, והם חפצים להתאים את עצמם אליו.
האנושות נמצאת בתוך ספֵירה גדולה הנקראת "עולם אין-סוף", שבה פועל החוק הכללי – חוק האמת, חוק ההשפעה, אך אין היא מרגישה זאת. אנו חשים רק ספֵירה קטנה מאוד מן המציאות האמיתית הנקראת "העולם שלנו". ברמת הקיום הנקראת "העולם שלנו" מתקיים חומר בצורה המנוגדת לחוק האמת: החומר הוא רצון האדם, ובעולם שלנו הוא רצון אגואיסטי.
זו רמת קיום מיוחדת שבה יכול החומר להתקיים בניגוד לחוק הכללי של המציאות. עם זאת, קיום שכזה מוגבל למסגרת העולם שלנו, ותו לא. לא ניתן לעלות אל מעבר לרמת העולם שלנו בלא התאמה לחוק האמת. זוהי הדרך שבה יצר הבורא את האפשרות לאדם להעפיל בכוחות עצמו למדרגת הבורא.
כל עוד הרצון לקבל שבאדם מצוי בדרגת העולם שלנו – החל מרצונות גופניים-קיומיים, דרך רצונות לעושר, לכבוד ושליטה ועד לרצון לידע ומושכלות – הוא יכול להתקיים בניגוד לחוק האמת. אמנם הדבר כרוך בחוסר מתמיד, אך ההכרה בכך נסתרת מעינינו.
באמצעות המידות חסד, צדק ושלום, מתגברת החברה האנושית על חוסר יכולתה לקיים את חוק האמת. למעשה, הן מאפשרות לה להתקיים
באופן זמני עד שיתעורר בה הצורך בתיקון. הפכיות גמורה לחוק האמת – חוק ההשפעה – הייתה מביאה מלכתחילה להרס עצמי של האנושות כולה.
כאשר הרצון לקבל מתפתח למידה התואמת את הדרגה הרוחנית הראשונה, מתעוררת באדם הרגשה עד כמה הוא מנוגד לחוק האמת. במצב כזה אין לאדם ברירה – עליו להתחיל לקיים את החוק, והוא נמשך לחכמת הקבלה.
ברצון לקבל שהתפתח והגיע להרגשת חוסר ברירה עולות וצצות שאלות קיומיות, והוא מחפש שיטה לפתרון מצבו. למעשה, שאלות אלה נובעות מחוסר איזון עם חוק האמת, החוק הכללי של המציאות. באופן בלתי מודע, אליו מבקש האדם להשתוות.
מאמץ לממש במסגרת החברה את החוק "לתת לפי היכולת ולקבל לפי הצורך" לא יעורר באדם בקשה לבורא. כדי שתתעורר באדם בקשה כזו, עליו להציב את הבורא כמטרה. על האדם לשאול את עצמו בכל עת מהי המטרה העומדת מאחורי מאמציו במסגרת בחברה – שיפור רמת החיים של החברה, או מעבר מקבלה להשפעה.
הדחף הראשוני של האדם ללימוד קבלה הוא הרצון להימלט מייסורים ומחיי צער. תוך כדי תהליך הלימוד משתנים בהדרגה ערכיו של האדם. הוא מתחיל להשתוקק אל האמת רק משום שהיא אמת – משום שהיא שייכת לבורא, לעליון. אם הבורא הוא המטרה, האדם פונה לחברה בצורה אחרת. הוא מחפש בחברה ובעצמו אמצעים אחרים ואופנים נוספים שיאפשרו לו להגיע לבורא. הסיבות מתהפכות, והמטרות משתנות. איש מלומדי הקבלה לא הגיע ללימוד מתוך צורך לקשר עם הבורא, כי אם רק מהנחיצות למצוא תשובה לשאלה "מה הטעם בחיינו", שהתעוררה בו בכל מרירותה.
כמו לומדי הקבלה, כך גם האומה הרוסית. מטרת המהפכה הקומוניסטית הייתה שיפור רמת החיים. אילו רק הבינו מנהיגי הקומוניסטים את הצורך בבורא, הם היו מצליחים. אלמלא התנתקו מלכתחילה מן הכוח העליון, היו עוברים תהליך מקביל לזה שעובר לומד הקבלה: חיפוש שיטה לחיים
טובים, גילוי שהדבר תלוי בבורא, התקשרות לבורא כדי להיטיב לעצמם, בניית מערכת חברתית, שימוש נכון בכתבי הקבלה המתאימים – ומתוך כך הכרה הדרגתית בחשיבות הבורא-המשפיע. כשחשיבות הבורא עולה על חשיבות החיים הטובים הגשמיים בעולם הזה, הופכת השגת הבורא לערך העליון.
הקומוניסטים רצו לממש את "ואהבת לרעך כמוך", אך התנתקו בכל דרך אפשרית מהשגת הבורא ולא נשאר בידם קצה של חוט להצלה. הם ניתקו את הבורא מן העיקרון המשולש "בורא, אדם, חברה". חברה המנסה לממש את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" מתוך התעלמות מוחלטת מהבורא משולה לאדם העומד על שפת התהום ומתעלם מקיומו של כוח המשיכה.
היכולת להביע את חכמת הקבלה בשפה ברורה תלויה ברמת ההתפתחות של הדור. לפני שהרצון לקבל באנושות גדל למידה המספקת, כל הידע נשאר כמוס בתוך ההֶרְגֵש הפנימי של המקובל המשיג, בלא יכולת להסבירו לציבור. רק גדילת הרצון לקבל מאפשרת להטביע על החומר שלו את אותו חוק שהאר"י, לדוגמה, יָדע ביסודו. במאמרו "תורת הקבלה ומהותה" מעיד בעל הסולם: "כל זכייתי בדרך גילוי החכמה הוא מסיבת הדור שלי". בדורנו התפתח הרצון לקבל למידה שבה ניתן להעתיק את חוק ההשפעה אל הרצון לקבל ולבחון מהו. ביכולתנו להציג את חוק ההשפעה בפני הציבור ולדון עליו.
"ולא עוד, אלא שיש קשיים גדולים יותר מהאמור. כי אין לך אמת ברורה יותר, מדרך הטבע עצמו. והנה טבעי הוא, שכל אדם ואדם מרגיש את עצמו בעולמו של הקב"ה כמו שליט יחיד, אשר כל זולתו לא נברא, אלא להקל ולשפר את חייו, עד מבלי להרגיש חובה כלשהי, לתת מצידו איזו תמורה".
ככל שאדם הולך ומתפתח כן הוא מרגיש את עצמו שייך לסביבה פחות ופחות. הוא מרגיש כי הוא לבד, בודד, יחיד, מיוחד, מעל כולם. אדם שמתעורר בו הרצון לרוחניות הוא כה מנותק מן הסביבה עד כי אין הוא מבין כלל מה היא דורשת ממנו. אין הוא מרגיש בקיומם של יתר הבריות ואינו חש כי הוא חייב להם דבר-מה. הרצון לקבל האגואיסטי גדל בו כל כך, והרגשת הזולת ניטלה ממנו.
היחס לסביבה של אדם הנמצא ברצון כזה שונה מיחסם לסביבה של מי שמצויים בשלבי התפתחות מוקדמים יותר של הרצון – ברדיפה אחר תאוות, עושר, כבוד, שליטה או מושכלות. אנשים אלה אינם נטולים הרגשת הזולת, אלא להפך: הם מרגישים את הזולת היטב ומצליחים לנצלו לשם מילוי שאיפותיהם. לדוגמה, ידועה לכול יכולתם של הפוליטיקאים להרגיש את הסביבה ולתמרן אותה.
אדם שדרגת התפתחותו קרובה יותר לרוחניות מאבד את הרגשת הזולת, ובניגוד לנוהג בדרגות התפתחות קודמות אין הוא יכול לעבוד עם האחרים. יחסו לזולת ולמצוי מחוץ לו הוא כאל משהו שאינו נמצא כלל. אין הוא יכול להתחשב בסביבה מכיוון שאין הוא מרגיש אותה.
טרם שהאדם מגיע אל השלב האחרון של התפתחות הרצון לקבל, אל הרצון הגדול והאכזרי ביותר, הוא מרגיש את הסביבה. הוא מתחבק עם
האחרים, חי איתם, דואג לזולת, להוט לעזור בבתי חולים, נותן צדקה; "יש לו לב". הוא רואה את הזולת, מרגיש אותו ומבין את תלותו בו. מי שטרם הגיעו לדרגת ההתפתחות האחרונה של האגו נראים לבביים יותר ממי שהגיעו לדרגת ההתפתחות האחרונה וכבר מוכנים לחכמת הקבלה. אם כן, במעבר אל שלב ההתפתחות האחרון יש דבר והיפוכו.
לחכמת הקבלה מגיעים האכזריים ביותר. נכון יותר להגדירם כחסרי הֶרְגֵש הזולת. לומדי הקבלה אינם דואגים לאקולוגיה. אילו הייתה האקולוגיה בראש מעייניהם, הם היו חוברים בוודאי לאקולוגים. גם לחולים ולנזקקים אין הם דואגים, אלמלא כן היו נחפזים אל בתי החולים. האגו המפותח מאוד של אדם המגיע ללימוד הקבלה מביא את חוסר רגישותו כלפי הזולת לדרגות כה גבוהות, עד כי אין הוא מרגיש את הזולת ואינו יודע כיצד לנצלו. המוכשרים ללימוד החכמה עוזבים לכאורה את העולם הזה ומרגישים את עצמם בלא קשר עימו. אין הם יכולים להתחבר עם יתר החֲבָרוֹת של בני האדם, והם מרגישים את עצמם בודדים במלוא מובן המילה.
האגו גדֵל בהדרגה לאורכו של כל תהליך ההתפתחות. במצבו הקטן ביותר דומה הוא לתינוק שאינו מרגיש את הזולת כלל. הוא רוצה רק את מה שקרוב אליו ואינו מתחשב בכל היתר. תושבי כפרים נידחים הם דוגמה בולטת לכך: הרצון לקבל שלהם קטן והם מסתפקים בקיים. אין הם מרגישים את הזולת, והדבר מתבטא במספר מועט של מקרי רצח ושוד במקומות שכאלה.
כאשר הרצון לקבל גדֵל הוא דורש מהאדם מילויים נוספים. כתוצאה מכך האדם מתחיל להרגיש יותר את הזולת, את החברה ואת הסביבה, כדי לנצלם להנאתו. הוא מרוויח כסף במקח וממכר עם אנשים אחרים, על חשבונם. כאשר הוא ממיר את המילוי מעושר למילוי חדש בדמות כבוד ושליטה, גם אותו הוא רוכש על ידי ניצול הזולת. הוא מקבל מהחברה הערכה ומפתח רגישות גבוהה יותר אליה. רדיפתם של פוליטיקאים אחרי סקרי דעת קהל מיטיבה להמחיש את הצורך של המשתוקקים לשליטה וכבוד בידיעת הזולת ובהרגשתו.
שלב ההתפתחות הבא הוא רצון למושכלות. בשלב זה האדם כבר אינו רוצה להרגיש את החברה, אלא את הסיבות להיותה כמות שהיא. הוא חפץ
לדעת את הסיבות החיצוניות הגורמות לחברה להתנהג ולהתנהל כך. בשלב המושכלות רוצה האדם להשיג את הטבע. תהיה זו טעות להתייחס לשלב זה כאל שלב פְּחוּת-דרגה, שבו האדם מתעניין בחקירת הטבע ומתרחק מבני האדם. בחקירת הטבע מבקש האדם לגלות את הכוחות ואת החוקים המנהלים את החברה ואת הסביבה. זהו רצון לקבל גדול יותר: שלב התפתחותי שבו האדם מתרחק כביכול מהחברה ומשתוקק אל סיבותיה.
אחרי ההשתוקקות להבנת החוקים, הכוחות והסיבות חלה התפתחות נוספת. בשלב זה מתעוררת באדם הרגשה של ריקנות. הוא מאבד לחלוטין כל רגש לסביבה ואינו מרגיש בקיומה. הוא איבד את הרגישות לסביבה והוא מתקשה להסתדר בה. כתוצאה מכך הוא מגיע אל חכמת הקבלה.
"ובמלות פשוטות נאמר, שטבע כל אדם ואדם, לנצל חיי כל הבריות שבעולם לטובת עצמו – וכל שנותן לזולתו – אינו נותן אלא מחמת הכרח, וגם אז יש בזה משום ניצול זולתו, אלא שהדבר נעשה בערמה רבה באופן, שחברו לא ירגיש בזה, ויוותר לו מדעתו.
טעם הדבר הוא, מצד שכל ענף, טבעו קרוב לשרשו. ומתוך שנפשו של האדם נמשך מהשי"ת, שהוא אחד ויחיד, והכל שלו – הנה כמו כן האדם הנמשך ממנו, מרגיש, שכל בריות העולם צריכים להמצא תחת ממשלתו, ולשם תועלתו הפרטית. וזהו חוק ולא יעבור.
וכל ההבדל הוא רק בדרך בחירתם של האנשים. שהאחד בחר לנצל את הבריות על ידי השגת תאוות נמוכות, והשני על ידי השגת ממשלה, והשלישי על ידי השגת כבוד. ולא עוד, אלא שאילו עלה הדבר בלי טורח מרובה, היה מסכים לנצל את העולם בכל אלו יחד: גם בעושר וגם בממשלה, וגם בכבוד - - - אלא שנאלץ לבחור לפי אפשרותו ויכלתו.
וחוק הזה אפשר לכנותו 'חוק היחידיות' שבלב האדם. ואין כל אדם נמלט ממנו, (אלא שכל אחד נוטל חלקו בחוק זה), הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו".
בכל אדם נמצאת הרגשת היחידיות, וכל אחד רוצה לנצל את הבריאה להנאתו. ההבדל בין האנשים בא לידי ביטוי במידה שבה הם חשים בכך ובעוצמה שבה פועל בהם חוק היחידיות.
"והנה, חוק היחידיות האמור, שבטבע כל אדם, לא יגונה ולא ישובח. כי הוא מציאות טבעית, ויש לו זכות קיום, כמו כל פרטי המציאות, ואין שום תקוה לבערו מן העולם, או אפילו לטשטש צורתו במקצת, כמו שאין תקוה לבער את כל מין האדם מהארץ. ולפיכך לא נשקר כלל, אם נאמר על החוק הזה, שהוא: 'האמת המוחלט'".
אי אפשר לבטל את הרצון לקבל עצמו ואת התכונות המולדות. אין צורך לעבוד נגדן או להתחשב בהן. האופן שבו האדם משתמש בהן – בכוונה ליהנות לעצמו או בכוונה להַנות לזולת – הוא הקובע אם יהיה זה שימוש מקולקל או מתוקן. כן הוא גם לגבי חוק היחידיות. תכונה זו מושרשת בנו וגורמת לכל אחד מאיתנו להרגיש את עצמו כיחיד. ככל התכונות האחרות, גם את הרגשת היחידיות אין האדם יכול ואף אינו צריך לשנות, אלא עליו להשתמש בה בדרך הנכונה. שימוש נכון בתכונת היחידיות יכול להביא את האנושות לפסגת התפתחותה.
"ומאחר שכן הוא בלי ספק, איך נוכל כלל לנסות אפילו להניח הדעת של היחיד, בזה שנבטיח לו להשוותו, במדה השווה יחד עם כל בני הציבור – שאין לך דבר רחוק מהטבע האנושי יותר מזה. בשעה שכל מגמת היחיד הוא להגביה למעלה, מעל כל בני הציבור כולו.
והנה בארנו היטב, שאין מציאות כלל להביא סדרים מאושרים וטובים לחיי היחיד ולחיי הציבור, על פי מדת האמת, באופן, שיניחו את הדעת של כל יחיד ויחיד, שיתן עליהן את הסכמתו המוחלטת, כמו שצריך להיות בגמר התיקון".
אין דבר מנוגד יותר ליחידיות האדם מחוק "אהבת הזולת", אך האדם מחויב להשיג אותו דווקא. החוק הכללי הפועל במציאות הוא חוק אהבת הזולת; זוהי צורת יחסו של הבורא אל המציאות כולה. על האדם להגיע להשתוות הצורה לבורא בין שירצה בכך ובין שלא. לשם כך ברא הבורא
מסביב לאדם את החברה האנושית על שלל תכונותיה הטובות והרעות, ושתל באדם את מגוון תכונותיו, ובהן הרגשת היחידיות.
מימוש תהליך התיקון והשגת מטרת הבריאה מתבצעים אך ורק דרך החברה הקטנה שהאדם בוחר לעצמו. האדם מתקדם יחד איתה ומממש את כל הצפוּן בעבורו. אך כיצד נוכל לסובב את הרגשת היחידיות לכיוון ההפוך? מטבעה היא גורמת לנו לרצות לנצל את כל העולם להנאת עצמנו. האם יש דרך שבה יוכל האדם להרגיש כי הוא יחיד ומיוחד בכך שינצל את כל העולם ואת עצמו לטובת אהבת הזולת ולמען השתוות הצורה ודבקות בבורא? לאמיתו של דבר, תכונת היחידיות תתקיים לנצח. על האדם לאתר את הדרך שבה יוכל להפנותה לכיוון הנכון.
לאדם אין תבנית למַמֵּש את התיקון הרוחני על עצמו אלא בפעולה חברתית של התייחסות לזולת לשם התקרבות לבורא. לא ניתן להסביר את הדרך למימוש חכמת הקבלה בלא הסבר על עבודת האדם עם סביבה המתאימה לזה – "קבוצת חברים". החוק הכללי של המציאות הוא "ואהבת לרעך כמוך", דהיינו לצאת מגבולות ה"עצמי" ולהגיע להשפעה, לכוח הרוחני. את זאת ניתן לממש אך ורק בקבוצת חברים.
אף שהעבודה בחברה אינה מקובלת במדעים אחרים, ואף שהיא הופכת את העיסוק בחכמת הקבלה לשונֶה מעיסוק בחכמות האחרות, על הלומד המתחיל להבין כי יישום תיקון האדם יכול להתרחש רק בסביבה מתאימה. אדם החבר בקבוצת חברים, המורכבת מאנשים המממשים את מחשבת הבריאה, פועל כבתוך מעבדה. יחדיו הם מרימים את עצמם ואת החברה בכללותה אל הרמה הרוחנית. קבוצה שכזו מהווה מעין מודל להתעלות העתידית של האנושות כולה, כאשר תגיע זו אל הרצון לרוחניות.
לאחר הצטרפותו לקבוצת חברים, בשלב שבו האדם מכין את עצמו לכניסה לעולם הרוחני, יחידיותו באה לידי ביטוי ברצון להגיע להשפעה לזולת. בהיפוך גמור מן הרצון לנצל את כל הבריאה להנאתו, האדם רוצה עתה לנצל אותה כדי להגיע להשפעה. הוא מוסר את עצמו בנתינתו לחברה, וכך חוק היחידיות שבו פועל לכיוון אחר – כולו לטובת הזולת.
גם היחסים עם הסביבה במסגרת קבוצת החברים הם ניצול. האדם דורש מאנשי החברה לפרסם בעבורו את גדלות הבורא ואת חשיבות הרוחניות, לחשוף בפניו את אפסיות האגואיזם ואת העובדה שחיים אגואיסטיים שווים כקליפת השום. הוא מאלץ אותם "לשטוף" את מוחו בידיעה כי החברה היא האמצעי היחידי להגיע לרוחניות.
השלב שקודם להשגת הרוחניות נקרא "זמן ההכנה". בזמן ההכנה לכניסה לרוחניות האדם מבין כי רק החברה יכולה להכניס בו מחשבות הזרות לו. הוא מנצל את החברה ומתייחס אליה בדרשנות עוד יותר מכפי שהתייחס לסביבתו בשלבי ההתפתחות הקודמים. רק בשלב זה מבין האדם באמת כמה גדולה תלותו של הפרט בסביבה שבה הוא נמצא.
"בהעדר יכולת להנהיג מדת האמת ניסו להשתית את המדות התרומיות:
ועתה – לענין ג' המדות הנשארות, שהן: חסד, צדק, ושלום. שלכאורה, לא נבראו מתחילתם, אלא לקחת מהם סימוכין, להסמיך בהם את האמת החלש מאד בעולמנו, ומכאן התחילה ההיסטוריה ההתפתחותית לטפס על דרגותיה האיטיות והנחשלות ביותר בהתקדמותה לסידור חיי הציבור".
החוק הפועל במציאות הוא חוק האמת, דהיינו חוק ההשפעה הטהורה, ואין חוק אחר מלבדו. בני האדם נמצאים תחת השפעתו ובהתאם אליו מרגישים את קיומם וחייהם.
המצב ההפכי ביותר לחוק ההשפעה הוא הימצאותנו בעולם שלנו, ברצונות אגואיסטיים בלבד. לאמיתו של דבר, החומר אינו מסוגל להתקיים מול האור, מול כוח ההשפעה, ולכן חייבת להיבנות מערכת "העולמות העליונים". במערכת זו מתמעט האור בהדרגה כדי שיוכל להגיע במנתו המזערית אל עולמנו ולקיים את חיותינו הגשמית.
השפעת האור עלינו תגדל בהתאם למידה שבה נצליח לתקן את עצמנו ולרכוש את תכונת ההשפעה. תהליך זה נקרא "עלייה במדרגות העולמות לקראת האור". כאשר נתקן את עצמנו לחלוטין ונגיע להשוואה מלאה אל האור, נגיע אל עולם האין-סוף.
רצון האדם גודל ממצב של נקודה מינימלית ועד למידת אין-סוף. בכל דרגה חדשה של הרצון לקבל נדרש האדם לקיים את חוק האמת ביתר הקפדה. מאחר שהאנושות אינה מקיימת את החוק הזה, היא מרגישה במהלך התפתחותה אי נוחות וסבל הולכים וגוברים.
אין-ספור המסגרות החברתיות השגויות שהוציאה האנושות מקרבה וההתפתחות האנושית האגואיסטית על כל אופניה יהיו בעוכריה של האנושות. אמנם הקשר הסיבתי בין אי ציות לחוק האמת לבין הסבל עדיין לא נגלה לעין, אך אלה הם פני הדברים.
כל השפע שניסינו לינוק מאוצרות הטבע שלא על ידי תיקון עצמנו אלא בעזרת התחכמויות, טכנולוגיות ושיטות שונות, לא יביא אותנו לידי סיפוק. בסופו של דבר נגלה שפסענו בדרך ללא מוצא במשך אלפי שנות התפתחות, בלא לתקן את הרצון האגואיסטי שלנו. ודאי הוא כי היינו חייבים לעבור את השלב הזה. היה עלינו להשקיע מאמצים רבים כדי שבסופם נוכל להבין כי האגואיזם הוא רע. כיום עומדת האנושות בפני חשבון נפש שבו תשקול את כל הדרכים שבהן פסעה עד כה.
רק לפי מידת התיקון הפנימי שלנו נוכל לקבל יותר מאור החיים. לאחר שנכיר בכך ונבין את הנוסחה הנכונה לשימוש בחוק ההשפעה, נתחיל לפסוע במדרגות התיקון שמעולמנו ועד עולם האין-סוף. בהיותנו ברמת העולם שלנו אנו מקבלים ניצוץ קטן בלבד מאור החיים האין-סופי. ניצוץ זה, המכונה בקבלה "נר דקיק", מחייה אותנו ומורגש בנו כקיום הפיזי שלנו. לעומת זאת, כאשר נעפיל במדרגות התיקון נוכל לקבל את אור האין-סוף, והוא ייצור בנו תחושת שלמות ונצחיות ללא ליקויים וחסרונות כלשהם.
"כי להלכה, הסכימו כל בני החברה, וקבלו עליהם בכל תוקף, לבלתי נטות מהאמת אף משהו – אבל למעשה נהגו הם עצמם בהיפך גמור מהאמת, כמוסכם. ומאז, נפל גורלו של האמת להיות בחלקם של השקרנים ביותר, ואינו מצוי לעולם אצל החלשים והצדיקים, שיוכלו אפילו להסתייע במדת האמת, לא מיניה ולא מקצתיה".
איש אינו מוכשר להתנהג לפי מידת האמת. רק בעלי ההשגה היוצאים מהעולם הזה לעולם הרוחני רוכשים את מידת האמת. הם עושים זאת בהדרגה עד השיגם את מידת האמת המלאה בגמר התיקון. אותם אנשים
המכריזים בחוצות על דאגתם לחברה, ובעלי השררה המודיעים ברוב עם שהם "באמת" רוצים להיטיב עם הכלל, מנצלים על פי רוב את החברה יותר מכולם. הפוליטיקאי המוצלח ביותר הוא זה שהשיג לעצמו את מרב הלבושים על האגו, והציבור השתכנע שכדאי לבחור בו. כך, בסופו של דבר, השקרן המוצלח ביותר נבחר לנשיאות.
אין בעולם מקום שבו משתמשים כראוי במידת האמת. להפך – אנו משתמשים בה כדי לנצל את החברה ואת חייו הפרטיים של כל אחד מחבריה. מי שמעוותים את חוק ההשפעה השלמה כדי להוכיח לציבור שהם מקיימים אותו בצורה המוצלחת ביותר מובילים את החברה לאבדון בקצב מהיר הרבה יותר מן הבלתי מוצלחים. כדאי היה לחברה לבחור לנשיאות דווקא את מי שלא זכו במקומות הראשונים במרוץ, שכן ה"אנטי-אמת" פחות בוערת בקרבם. ביחס למידת האמת, הם היו מכשילים את החברה פחות מן המנצחים.
בעל הסולם אומר "כי להלכה, הסכימו כל בני החברה, וקבלו עליהם בכל תוקף, לבלתי נטות מהאמת אף משהו". באופן תאורטי הכול חושבים שהאמת טובה. איש אינו אומר כי אם נאהב איש את רעהו יֵרַע לנו, אלא להפך. בשכלנו הבריא אנו מבינים כי האמת היא התנאי לקיום שלום בעולם ולחיים טובים לכולנו. בזכותה נוכל להיות בטוחים בחיינו גם אם נחלה או נזדקן, ואף להקנות תחושה של ביטחון לילדינו הקטנים. מבט בשלבים השונים של קיומנו בעולם מוכיח בנקל שרק דאגה הדדית בין בני האדם יכולה להקנות להם חיים של בטחה.
אך רבים בחברה מגלים עניין תמידי במלחמות ובמאבקים. אלה הם העשירים הרוצים לנצל את כל האחרים, הגיבורים הרוצים לשלוט, אנשי הצבא המעוניינים בקידום, וכן הפוליטיקאים המעוניינים לשים קץ למשטר הנוכחי ולתפוס את השלטון בעצמם. בעבור החלק החזק והאכזרי בחברה, מלחמה היא אפשרות להתעשר ולשפר את מעמדו.
אילו הבטנו בחיינו מן הצד, היינו מבינים כי דאגה הדדית היא התנאי היחיד לשלום ושלווה. מהו הדבר העיקרי שמאחל אב לילדיו? הוא אינו מבקש לראותם מצליחנים גדולים או ראשי ממשלה. הוא מקווה שיהיו בריאים, שיתפרנסו בכבוד ושתהיה להם קורת גג, שיחיו חיים טובים ושקטים, בלא מחסור. אהבה הדדית בין כל באי עולם היא הביטחון היחיד למימוש משאלות אלה.
"כאשר לא יכלו להנהיג את מדת האמת בחיי הציבור, נתרבו הנחשלים והנעשקים בתוך החברה - - - ומכאן יצאו וצמחו מדות 'החסד והצדק', לפעול פעולתם בסדרי החברה, כי כללות קיום החברה היה מחייב את המוצלחים שבהם, לתמוך בנחשלים. וזאת כדי לא להזיק לחברה בכללותה, לפיכך היו נוהגים עמם לפנים משורת הדין, דהיינו, בחסד ובצדקה".
עלינו להבחין בין שני דברים שונים לחלוטין אשר נושאים את שם התואר "אמת". האחד הוא החוק הכללי של המציאות והשני הוא העיקרון האנושי "שלי – שלי, שלך – שלך".
החוק הכללי של המציאות, המכונה גם חוק ההשפעה או חוק האמת, קובע כי אופן הקיום הנכון הוא השפעה מלאה בלא כל חשבון עצמי, בדומה לתפקוד התאים בגוף החי. כל תא דואג לקיומו של הגוף כולו ומקבל ממנו רק את הנחוץ לו כדי להמשיך לתפקד בהשפעה מלאה לכללות הגוף.
העיקרון "שלי – שלי, שלך – שלך" נוהג בחברה האנושית ומכונה בפי בני האדם בשם "מידת האמת". למעשה, כך רואים את האמת המצויים בטבע האגואיסטי. מידת האמת האנושית קובעת כי כל אחד מקבל את הראוי לו. אם אינך ראוי לדבר, לא תקבל מאומה ותגווע ברעב. עלינו לבדוק את קיומנו נוכח שני אלה.
החברה האנושית אינה מתנהגת לפי חוק ההשפעה אלא לפי האגואיזם. משום כך חלק מהחברה מוצלחים וחלקה נחשלים. החברה יכולה לעשות בנחשלים ככל העולה על רוחה – הם עצלנים או טיפשים מטבעם, ואינם יכולים להצליח. לכאורה, המוצלחים יכולים לרמוס אותם אילו רק רצו בכך, אך אם לא ידאגו לחלק התחתון שבחברה לא יהיה להם ממי "לשאוב" את שגשוגם, ולכן המוצלחים מקיימים את הנחשלים. כיצד נעשה הדבר? תהא הדרך אשר תהא, לא יהיה זה על פי המידה הנכונה.
מצד אחד איננו מקיימים את העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך", ומצד שני אפילו את העיקרון של "שלי – שלי, שלך – שלך" אנו מפרים. לו רק יכולנו להבחין כי אנו מצויים בצורה ההפוכה מן הכלל של "ואהבת לרעך
כמוך", ניחא. אך בנסותנו לתקן במשהו את המעוות ולתמוך בחברה כדי שלא תיחרב, אנו יוצרים חברה מקולקלת עוד יותר.
בלית ברירה אנו משתמשים בתכונות החסד, הצדק והשלום. אמנם החזק יכול לדכא את הנחשלים, אך הוא מגלה שמבחינתו כדאי יותר להעניק להם חינוך ולהחדיר בהם קצת חיות וכוח.
נמחיש את הדבר: נניח כי אדם בן עשרים וחמש עמד בסדרת מבחנים מפרכת, ובסופה הוא מתקבל לעבודה באחת מחברות ההיי-טק. אומר לו המראיין: "אנו שמחים לבשר לך שהתקבלת לעבודה. כיום אתה בן עשרים וחמש, תעבוד אצלנו עד גיל שישים וחמש, ובמשך כל חייך החברה תדאג לכל מחסורך. תקבל מכונית יפה, נבנה לך בית ונעשה בעבורך ביטוח. תצא לחופשות בבית ההבראה של החברה, ילדיך ילמדו בגן הילדים שהקמנו וגם לאשתך נדאג. בקיצור, אתה מסודר. כל שנותר לך לעשות הוא להשקיע בעבודה". וכך מוסר האדם את עצמו לעבדות.
כדאי לחזקים לדאוג לחלשים כדי להפיק מהם תועלת, ותנאי התעסוקה בארגונים המודרניים מוכיחים זאת. למעשה, כל בני האדם עבדים ואבודים. הם כה אבודים, עד כי הם משבחים את תנאי "השעבוד המודרני" ומאחלים לכול תנאים דומים.
"אמנם, מטבע הדברים, בתנאים שכאלה מתרבים הנחשלים והנעשקים, עד שמספיקים למחות במוצלחים, ולעשות מריבות וקטטות - - - ומכאן יצאה ונתגלתה מדת 'השלום' בעולם".
בתקופת העבדות היה האדון שומר על בריאותו של עבדו מתוך דאגה לרכושו כשם שדאג לבהמותיו. כאז כן עתה: דאגת החברה המודרנית לרווחת העובדים מביאה לידי ביטוי את המידות צדק וחסד. אולם אם הדאגה להם אינה מספקת הנחלשים מתמרמרים, ואז מתהפכים פני הדברים והם מאיימים על המוצלחים. כאן מתעורר הצורך במידת השלום.
בתקופות שבהן לא היה מפותח הרצון לקבל, ניתן היה לארגן את החברה בצורת פירמידה. בראש הפירמידה עמד השליט, מתחתיו עמד צבאו, וכל היתר היו עבדיו. בעקבות גדילתו של הרצון לקבל בכל אדם ואדם, התעוררה הרגשה של חוסר שביעות רצון בתחתית הפירמידה. המון העם התחיל לחולל מהפכות והתגלה בו רצון לעלות לדרגה גבוהה
יותר. העבדים סברו כי הם יכולים להיות אדונים לעצמם. הנה כי כן, ההיסטוריה מספקת עדות נאמנה כי לא ניתן לעשות דבר כנגד גדילתו של הרצון לקבל.
האדם יסכים להניח את ניהול חייו בידי אחרים אם ירגיש כי הדבר לטובתו. בימינו, כתוצאה מגדילת הרצון לקבל, כל אדם מרגיש שהוא יודע מהי הדרך הטובה ביותר לנהל את המציאות לטובתו. מעטים האנשים שימסרו את ניהול חייהם בידי אחרים. אלה אנשים חלשים, בעלי רצון לקבל קטן, המאפשר להם להתבונן מהצד על מי שמנהל את חייהם. ההתפתחות הטבעית הביאה את האנושות למצב שבו כל אחד מנהל את חייו.
"הרי, שכל אלו המדות: חסד, צדקה ושלום, יצאו ונולדו מחולשת האמת.
והיא שגרמה להתפלגות החברה לכתות כתות, מהם תפסו את מדת החסד והצדקה, דהיינו, לוותר מרכושם לאחרים. – ומהם שתפסו את מדת האמת, דהיינו, שלי שלי, ושלך שלך.
ובדברים יותר פשוטים, אפשר לחלק את שתי הכתות לבעלי 'בנין' ולבעלי 'חורבן', בעלי בנין הם אותם החפצים בבנין, ובטובת כלל הציבור. ולענין זה הם מוכנים לוותר פעמים תכופות מרכושם לאחרים".
גם "בעלי הבניין" עושים זאת מתוך האגו, מתוך רצון ליהנות, לקבל ולהרוויח. אלא שרצונם בא לידי ביטוי בדאגה לכלל הציבור.
"אבל אלו שהיו נוטים מטבעם לחורבן ולהפקרות, היה נוח להם להאחז במדת האמת, דהיינו, 'שלי שלי ושלך שלך'. לתועלתם הפרטית, ולא היו רוצים לעולם לוותר אף במשהו מחלקם לאחרים, וזאת, מבלי להתחשב בסכון קיום הציבור, להיותם מטבעם בעלי חורבן".
אמנם העיקרון "שלי – שלי, שלך – שלך" הוא מידת האמת, אך הוא מביא את האנושות לחורבן. אם מידה זו תונהג בעולם, לא ייוותר דבר לנחשלים.החברה האנושית לא תוכל להתקיים אם תשמיד את הנחשלים
שבה. אנו נוטים לחשוב כי המציאות תסתדר על פי החוקים שננהיג בחברה, אך האדם אינו יכול לפעול כאוות נפשו.
במרחב שבו אנו נמצאים פועל ללא הרף החוק הכללי, חוק ההשפעה. הקשרים בין האדם לחברה מתקיימים בתוך השדה של חוק זה. כל שינוי, ולו גם הקטן ביותר, ברצון או בכוונה של בני האדם זה כלפי זה, מזמין תגובה שלילית או חיובית מחוק ההשפעה. לא ניתן לחסל את כל הנחשלים כיוון שחוק ההשפעה יגיב על כך מיד ובחומרה רבה.
גם המדע מתחיל להסכים כיום עם קיומו של חוק ההשפעה והאהבה, והוא מבין בהדרגה שזה החוק הכללי הפועל על המציאות כולה. חקירות הטבע מראות כי כל חלקי המציאות מחוברים יחדיו בהרמוניה; כל אחד מהם עוזר לזולתו וכל אחד מהם חשוב לתפקוד המערכת הכללית.
חוק ההשפעה ממלא את העולם בשדה הכוח שלו ובני האדם אנוסים להימצא בו. כשם שהאדם נתון בשדה של כוח המשיכה, של קרני אור או של קרני רנטגן, כך הוא שרוי בשדה החוק הכללי של המציאות, חוק ההשפעה. אמנם החוק פועל על האדם בכל כוחו, אך כיוון שלפי תכונותיו מרגיש האדם רק את העולם שלנו – הטווח המזערי מן המציאות השלמה – הוא חש את פעולתו עליו במידה קטנה בלבד. אולם ככל שהאדם גדל יותר כך הוא מחויב לשמור יותר ויותר על חוק ההשפעה.
אם כן, החברה האנושית אינה מתנהגת על פי מידת האמת האנושית "שלי – שלי, שלך – שלך", וודאי שאינה מתקיימת על פי חוק ההשפעה השלמה. למעשה, הדרך שבה אנו מתקיימים נועדה לשמור את העולם מפני חורבן, אך היא מטשטשת את ההכרה במצבנו העגום.
"תקוות השלום
ואחר, שהתנאים האלו הביאו את החברה לקטטות גדולות, שסכנו את כללות החברה – צמחו ונתגלו עושי השלום, בחברה, שנטלו את עוצם התקיפות והכח שבידיהם, וחדשו את חיי החברה על פי תנאים חדשים, אמיתיים לפי דעתם, שיספקו את קיום החברה בשלום.
אמנם, עושי השלום האלו, הצומחים ובאים אחרי כל מחלוקת, הנה מצד טבע הדברים, באים ברובם רק מבעלי החורבן, דהיינו, ממבקשי האמת, מבחינת 'שלי שלי ושלך שלך'. והוא, לטעם היותם בעלי הכח והאומץ שבחברה, המכונים גבורים, אמיצי הלב, כי המה מוכנים תמיד להפקיר את חיי עצמם ואת חיי כללות הציבור כולו, אם לא יסכים הצבור לדעתם".
אילו היה האדם יכול לבחור את תכונותיו, היה נכון העיקרון "שלי – שלי, שלך – שלך". אך אם האדם אינו בוחר בתכונותיו, הרי גם אם ישקיע מאמץ כמו חברו, לא ישיגו שניהם תוצאה שווה. משום כך מידה זו אינה מקובלת על הנחשלים. המוצלחים טוענים, שכל עוד התנאים זהים, ובכל זאת הצליח האחד והאחר נכשל, כל אחד ראוי למה שהרוויח. לשיטתם, אותן אפשרויות פתוחות לפני כולם: אותם בתי ספר ואותן אוניברסיטאות. אם האחד הצליח והשני לא, המוצלח ראוי לרווח.
אך אין זה נכון. המוצלח מן השניים הרוויח מתוך הצטיינות שלא באה לו בזכות עצמו. הישגיו נובעים מתוך תכונותיו הטבעיות ששתל בו הבורא, ולכן העיקרון "שלי – שלי, שלך – שלך" נקרא "מידת סדום". לכאורה זהו צדק, אך אין כאן התחשבות בכך שאין אדם השווה לרעהו ובכך שמקור השוני בין האנשים הוא בבורא.
מחמת ההתקוטטות בין המוכשרים לבין הנחשלים, מגיעים אנשי השלום. בדרך כלל באים אנשים אלה מקרב הדוגלים בעיקרון "שלי – שלי, שלך – שלך", דהיינו מן העשירים, הזריזים והחכמים. מתוך פחד להפסיד את רווחיהם הם מוכנים לתקן את המצב ולתת לנחשלים. הם מציעים להם תמיכה בדמות שכר מינימום, ביטוח לאומי וחוק בריאות ממלכתי. חפצם להציל את רכושם מכיליון גורם לזה שהם מוכנים להפריש חלק מרווחיהם לנחשלים. בכך העשירים מכפרים לכאורה על חוסר ההתאמה הטבעית בין בני האדם, אך ודאי שאין זה תיקון. מוכיחה זאת העובדה כי חלקים נכבדים מן הציבור בישראל יושבים בביתם, מתפרנסים מקצבאות הביטוח הלאומי ומסתפקים בכך.
בנושא שבו אנו דנים יש שלושה מרכיבים:
הנתונים הטבעיים של האדם – חכמתו, זריזותו וכדומה;
מידת היגיעה שהשקיע;
כמות התוצרת שקיבל.
אילו יכולנו להכניס את שלושת המרכיבים הללו לנוסחה שתשווה ביניהם, היה עולה בידינו ליצור שוויון. אך הדבר נבצר מאיתנו: המרכיב הראשון, תכונותיו הטבעיות של האדם, אינו ידוע לנו; את המרכיב השני, יגיעתו, איננו יכולים למדוד; רק המרכיב השלישי, התוצרת, גלוי לעינינו במידה מסוימת.
מדוע הדברים נסתרים מאיתנו ומפני מה איננו מסוגלים להגיע לשוויון ולחיים טובים? דומה כי הבורא מכשיל אותנו בכוונה ואינו רוצה שנתקיים בצורה נכונה. מדוע אין הוא מניח לנו לגלות את הנתונים הללו כך שנוכל לחיות בשלווה איש עם רעהו?
הבורא אינו מרשה לבני האדם להצליח לקיים את עיקרון השלום בעולם משום שאילו הצליחו בני האדם לממשו, היה זה שלום בחברה פרימיטיבית כדוגמת החברות שהיו בתחילת ההתפתחות האנושית, ללא שום צורך בהתעלות רוחנית. החיסרון להתפתחות בכיוון חדש היה נעלם וכל אחד היה מסתפק בקיום גופני רגוע.
אילו הגיעה האנושות לשלום בינה לבין עצמה, היא לא הייתה משתוקקת לשלום עם הבורא. זו הסיבה לכך שהבורא אינו מתיר שלום בין בני האדם. לא יהיה ניתן ליישם בחברה את ארבע המידות – צדק,
חסד, שלום ואמת – שלא למען דבקות בבורא, דהיינו למען רכישת תכונת ההשפעה, כיוון שרק בכך תגיע האנושות למצב "הטוב המוחלט".
אם כן, כל מאמציהם של אנשי השלום נידונים לכישלון. למרות השתדלותם ליצור חברה טובה יותר, וחרף מאמציהם להשקיט את הנזקקים, הם מעלים שוב ושוב חרס בידם, כיוון שמטרתם מנוגדת למטרת הבריאה. כל עוד לא יבינו בני האדם את הקשר בין רַווחת האדם לבין שלום עם הכוח העליון, דהיינו מימוש מטרת הבריאה, לא יעלה בידם לבנות חברה טובה ומאושרת.
התהוות הכוונה האגואיסטית בתהליך הבריאה מכונה "חטא אדם הראשון" או ה"שבירה". כתוצאה מה"חטא" התחלקה נשמת אדם הראשון לנשמות בני אדם. נשמות אלה יורדות מהדרגה הרוחנית לדרגת העולם הזה ומתלבשות בגופינו דור אחר דור, במשך גלגולים רבים. כאשר היו הנשמות הפרטיות מחוברות במערכת האחת המכונה "אדם הראשון", הן תפקדו בה כשוות לכל דבר. השלמות הכללית שבנשמת אדם הראשון העניקה לכל נשמה פרטית את השלמות של "החלק הנחוץ לשלמות הכללית".
כל חלק בגוף השלם, ואפילו הקטן ביותר, נחוץ לשלמות הגוף כמו החלק הגדול ביותר, מפני שהוא חלק מגוף שלם. יתר על כן, יש ערך הפוך בין הנשמות הגדולות בעלות התפקיד הגדול לבין הנשמות הקטנות בעלות התפקיד הקטן. הדבר דומה למשפחה: הילדים מהווים את לב המשפחה אף שהם קטנים וחסרי כוח ביחס להוריהם הגדולים והחזקים. כאשר המשפחה מתפקדת כמערכת אחת, כל חלק בה, ממקומו ומתפקידו, משלים את כל היתר. אך אם מתחולל משבר במשפחה, מתגלים פערים וחוסר שלמות בין החלקים, וכל חלק מוערך על פי כוחו שלו בלבד.
אם כן, העובדה כי בעולמנו יש אנשים חזקים ואנשים חלשים נובעת מן ה"שבירה". לפני השבירה היו כל חלקי הכלי מחוברים במערכת אחת; הם דאגו זה לזה ונתמכו זה על ידי זה. השבירה גרמה לכך שבני האדם מצויים בתכונות שונות ואינם משלימים זה את זה. בני אדם ימשיכו להתקיים במצבם הנוכחי ולא יוכלו להשלים את עצמם כל עוד לא
יתחברו בחזרה אל הנשמות האחרות. מצבנו הנוכחי משול לאיבר הנפרד מן הגוף; איבר זה חסר את אשר היה הגוף אמור לספק לו, ולגוף חסר תפקודו של האיבר.
השבירה היא בקשר שבין החלקים. לפני השבירה היו כל הנשמות הפרטיות מחוברות "כאיש אחד בלב אחד", על פי העיקרון "ואהבת לרעך כמוך" וקיום מידת האמת. מהות השבירה היא היפוך ביחס לזולת –מאהבת הזולת לשנאת הזולת, ועל כך נאמר כי סיבת ה"חורבן" הייתה שנאת חינם.
טיפשות, חולשה יְתֵרָה, עצלות או חולי – כל אלה הם תוצאות של השבירה. מצב זה יימשך עד ל"גמר התיקון". הבורא אינו מאפשר לבני האדם לתקן את הקלקולים הללו בצורה חיצונית, מלאכותית. האנשים הרוצים בתיקון מלאכותי, שמטרתם לעשות צדק בחברה, להבריא את החולים ולהיטיב עם האנושות – לא יצליחו לעולם במשימתם. רק כאשר יתחברו כל הנשמות, ישלימו זו את זו לגוף אחד ויחזרו למערכת הנשמה הכללית, ירווח לאנושות.
האדם משתוקק לחיים שלווים. בעזרת המידות חסד, צדק ושלום הוא מפתח את החברה, את המדע ואת הטכנולוגיה, במטרה לתקן את הפגמים שבו ובחברתו. אולם כל תחבולותיו מניבות תוצאות הפוכות. אנו מנסים לעשות שלום, אך אנשים הורגים זה את זה. השימוש בסמים ובעיות הדיכאון גוברים בקצב מסחרר. ככל שהרפואה מתקדמת, בני האדם נעשים חולים יותר.
כל הצרות נובעות מרצון טוב לתקן את המקולקל, כיוון שהתיקון שאנו מציעים הוא תיקון חיצוני ולכן מעוות. ההשתדלות להגיע לתיקון בעזרת פעולות חיצוניות של שלום, חסד וצדק, תביא אותנו לבסוף להכרה בחוסר יכולתנו לתקן דבר כלשהו בעזרתן.
בעל הסולם קובע כי הסיבה לכישלונם של הקומוניסטים בבניית חברה יפה וטובה היא התעלמותם מן הכוח העליון. אמנם היחס המתוקן הוא "כאיש אחד בלב אחד" ו"ואהבת לרעך כמוך", אבל ייעודו ליצור כלי שבו ישכון אור הבורא. אם אין הבורא מוצב כמטרה, לא יוכל לעזור שום תיקון אנושי.
בראשיתה של כל פעולה מוכרחה לעמוד מטרת הבריאה – השתוות האדם לבורא. לא ניתן להתחבר בכלי אחד של "ואהבת לרעך כמוך"
בלא לתארו ככלי המתמלא באור הבורא. אמנם כל המאמצים והציפיות שהושקעו במהפכות במהלך ההיסטוריה הוקדשו לבניית חברה טובה וליצירת כלי אחד, אך מטרתן הסתכמה בהבאה לקיום שלם ומאושר לאותו כלי האחד ותו לא. רוב המהפכנים תמכו בעיקרון של "ואהבת לרעך כמוך", אך מימושו לא צלח משום שמציאות מושלמת ושמחה אינה יכולה להתקיים ללא מילוי. ללא מילוי אור הבורא אין חומר דלק, אין מי שתומך, אין מי שמתקן ואין מי שממלא. אותם מהפכנים לא הביאו זאת בחשבון.
בסופו של דבר תזנח האנושות את כל ניסיונותיה לתקן את החברה בכוחות עצמה. החרטה על ניסיונות ה"תיקון" הללו נקראת "הכרת הרע". הכרת הרע היא פועל יוצא ממיצוי כל הניסיונות. אך יש דרך אחרת לעורר את הכרת הרע. בעזרת חכמת הקבלה תוכל האנושות להבין מראש כי אין לה כל אפשרות להצליח. אם תלך האנושות בדרך הקבלה, היא תוכל לחסוך מעצמה שנים ארוכות של סבל.
עינינו הרואות כי על אף כל מאמצי האדם במהלך ההיסטוריה, נותרה האנושות בת-זמננו ללא תשובות. טובי המוחות נאלמים דום ואינם מסוגלים להמליץ בפני האנושות כיצד לכלכל את דרכיה בתבונה מכאן ואילך. אין איש יודע מה אמורה להיות צורתה של החברה העתידית ומה כדאי לנו לשנות. האנושות בדקה את כל האפשרויות ונוכחה לדעת, שאין צורה שהוכיחה את עצמה לאורך זמן, וכי כל הצורות החברתיות לא הובילו לפריצת דרך חיובית.
משום כך חכמת הקבלה יכולה להתגלות בימינו ולהכריז כי בידה הפתרון לכינון חברה נכונה, לאושר חברתי ופרטי. הקבלה מתנה את הפתרון בציות לתכנית הפנימית של הבריאה.
תכנית התיקון של חכמת הקבלה מחייבת את האנושות לנקוט שני עקרונות:
א. סידור החברה לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך".
ניתן לומר, כי על כך שוררת מעין הסכמה כללית. הכול מדברים על היופי שבאהבה הדדית, על הביטחון שהיא מביאה לכל אחד ואחד,
ומבינים שבלעדיה לא יוכל להתקיים דבר. יש הבנה שהכרח להביא את האדם לאהבת הזולת.
ב. קיום "ואהבת לרעך כמוך" כאמצעי בלבד להשגת "ואהבת את ה' אלוקיך"".
השימוש הנדוש וחסר ההבנה בביטוי "ואהבת את ה' אלוקיך" מחייב אותנו לעמוד היטב על תוכנו. תכונת הבורא היא השפעה טהורה ללא שום כוונת רווח עצמי, והיא מנוגדת לתכונת האדם – לקבל לעצמו כל מה שטוב בעיניו בלא להתחשב באחרים. מלכתחילה מצוי האדם בטבע ההפוך מטבע הבורא. טבעו של האדם לאהוב את הדומה לו ולשנוא את התכונות ההפוכות לו. לפיכך, אילו היה הבורא מגולה לו, היה האדם מרגיש שנאה מוחלטת אליו, ולכן הבורא נסתר ממנו. הבורא מתחיל להתגלות לאדם רק במידה שהאדם מכיר בטבע האגואיסטי שלו כרע, מוכן לתקנו, מצמצם אותו ומתחיל בתיקונו. התגלות הבורא לאדם היא עליית האדם למדרגות אהבה לבורא, בהתאם להשתוות בין טבע האדם לטבע הבורא. אם כן, הביטוי "ואהבת את ה' אלוקיך" מצביע על מצבו הסופי, המתוקן והנעלה של האדם.
שתי דרכים עומדות בפנינו להביא את העיקרון של "ואהבת את ה' אלוקיך" לידי בירור: דרך ייסורים ודרך תורה. ב"כתבי הדור האחרון" מתאר בעל הסולם את דרך הייסורים כדרך הכרוכה בסבל רב ובייסורים בגיהינום. לדבריו, אנו עלולים להיקלע למלחמות עולם שלישית ורביעית, ובהן תקטן אוכלוסיית העולם לכדי קומץ אנשים.
מעטים אלה יגיעו להכרת הרע האמיתית. כשיחוו ייסורים איומים, יבינו אותם מְתֵי מעט את הנחיצות בקיום העיקרון השני בנוסף לראשון. הם יתפסו כי עליהם להגיע דרך "ואהבת לרעך כמוך" אל "ואהבת את ה' אלוקיך", וכי העיקרון השני תומך בראשון. רק "ואהבת את ה' אלוקיך" יכול לקיים את "ואהבת לרעך כמוך" ולהיות ערב לקיום האהבה האנושית. כאשר משתוקקים לבורא ומפעילים לשם כך את אהבת הזולת, אהבת הזולת מתקיימת מכוח המטרה להתחבר לבורא, ואם לא כן – לא יהיה לאהבת הזולת מאין לשאוב כוח, שהרי הכוח-האור מגיע מן הבורא.
לעומת דרך הייסורים, מתבססת דרך התורה על ההכרה בנחיצות לקבל את מחשבת הבריאה – להגיע לאהבת ה'. הדרך היחידה שבה יוכל הדבר
להיות למטרה לכל אדם ואדם היא בהתגלות חכמת הקבלה אליו. מקובלי כל הדורות כתבו על כך. עלינו ליידע את כל בני האדם כי רק העיקרון של "ואהבת את ה' אלוקיך" יאפשר את קיום העיקרון של שלום החברה, "ואהבת לרעך כמוך", וכי הוא קודם לו. מכאן מובן מדוע עתידם הטוב של עם ישראל ושל האנושות כולה תלוי אך ורק בהצלחת ההתפשטות המהירה של חכמת הקבלה ברחבי העולם.
עתה ניתן להבין את נטייתם של הסוציאליסטים ושל הקומוניסטים לאתאיזם. הם טועים לחשוב כי העיקרון של "ואהבת את ה' אלוקיך" מיועד להחליף את "ואהבת לרעך כמוך", וכי הוא מנוגד לתפיסתם.
העיקרון של "קבל לפי צורכך ותן לפי יכולתך" הוא נוסחת הגוף הבריא, הגשמי והרוחני כאחד. זוהי הנוסחה שעל פיה מתקיימת מערכת שלמה. אולם השגת התיקון של "ואהבת לרעך כמוך" המאפשר קיום נוסחה זו מצריכה את כוח הבורא, את האור העליון. לא ניתן להגיע לתיקון האדם כך שיהיה כולו ב"ואהבת לרעך כמוך" אם כוונת התיקון אינה "ואהבת את ה' אלוקיך". רק האור העליון יכול לתקן את טבע האדם, כך שייחלץ מהרצון האגואיסטי שלו ויתקיים מעליו בהשפעה לאחרים, בהשפעה לגוף הכללי.
היעדר הקשר בין שני העקרונות במשנה הסוציאליסטית הוא הסיבה לכישלונה. דווקא הסוציאליסטים ואנשי התנועה הקיבוצית התנגדו בתוקף לאידאה של שליטת הכוח העליון. כל עוד לא תגיע האנושות לשילוב של "ואהבת לרעך כמוך" עם "ואהבת את ה' אלוקיך", לא תוכל להיתקן.
המודעות לשילוב נכון בין "ואהבת לרעך" לבין "ואהבת את ה' אלוקיך" תלויה בהתעוררות הלב. יש שני מצבי הבנה, הבנה בשכל והבנה בלב, אך הבנת הלב עמוקה יותר. אדם מעשן, לדוגמה, יכול להבין בשכלו את הסכנות הכרוכות בעישון, אבל אין הוא מצליח להתגבר על הרצון שבליבו לעשות זאת.
כשהלב מבין, נוצר חיבור בין ה"לב", הרצון, לבין ה"מבין", הבִּינָה. צירוף של רצון והבנה מביא את האדם לבצע בהכרה מלאה את הבנתו. אך הבנת הלב איננה מיידית. היא נבנית רק לאחר ניסיונות מרים רבים. אם נמתין עד שיחכים העולם ויוכל להבין את הדברים, עלול הסבל להימשך אלפי שנים. על פי ציווי המקובלים עלינו לצאת לעולם ולהסביר את הנוסחה הכללית, ולהבהיר לכול את ההשלכות החמורות של אי-הציות לנוסחה זו. כדי לסבר את אוזני ההמון, יש להתאמץ ולהסביר את הדברים בדרך פשוטה ככל האפשר.
דומה הדבר לאב המזהיר את ילדו שלא לקפוץ בצורה מסוכנת. הוא מסביר לו שאם יקפוץ ממקום בגובה מסוים ייפצע, ואם יקפוץ ממקום גבוה יותר יהיה פצעו חמור וכואב יותר. האב מציג בפניו נוסחה המחשבת את הדברים, ולמעשה מזהירה אותו מלקפוץ. כאשר הילד קופץ ונחבל, המכה מזכירה לו את הנוסחה. אך המכה קטנה, ואין הוא רוצה להסכים עם אביו ועם נוסחתו. לאחר שהוא קופץ בשנית ממקום גבוה יותר ונחבל באופן חמור יותר, חולפת בראשו מחשבה כי ייתכן שאביו צודק. אמנם הוא שונא אותו בגין הנוסחה המרה שהציג בפניו, שהרי הוא רוצה לממש את רצונו לקפוץ, אך בכל זאת ייתכן שהוא צודק. למרות ניסיונו המר, מחליט הילד לקפוץ פעם נוספת ממקום גבוה אף יותר, והמכה כואבת יותר. כעת מתחילה להתעורר בו הבנה אמיתית כי יש צדק בדברי אביו.
בטרם יקפוץ האדם, עלינו לספר לו על הרע המתקרב ובא. יש להוביל את האנושות להבנה ברורה של הנוסחה הכללית של המציאות – השילוב הנכון בין "ואהבת לרעך כמוך" לבין "ואהבת את ה' אלוקיך". הסכמת האנושות לקיומה של הנוסחה או דחייתה אינה חשובה. כשהסבל מצטבר נזכר האדם בנוסחה ומתחיל להבין כי מדובר בחוק הטבע ושאין ביכולתו לשלוט עליו.
המטרה בהפצת חכמת הקבלה היא לגלות בפני האנושות את הנוסחה הכללית ולהוכיח את פעולתה. פירושו של "גילוי" הוא מציאת קשר בין סיבה למסובב. המציאות כוללת פרטים רבים וכל העניין מתמצה בגילוי הקשרים שביניהם.
גילוי הנוסחאות והקשר בין הפרטים בעולם ובטבע על ידי המדעים השונים מוביל את האדם בהדרגה להבנה, שכל חלקי המציאות דרים בכפיפה אחת ופועלים על פי נוסחה אחת כללית. זוהי הנוסחה האחת
שביקש איינשטיין לגלות, הנוסחה שכה חסרה לאנושות. נוסחה זו תתגלה עתה ותצביע על הקשר בין ייסורי האדם לבין חוסר תפקודו כחלק בריא במערכת שלמה, התורם את כל-כולו למען הכלל.
אל לנו להשלות את עצמנו כי די בגילוי חכמת הקבלה לגרום לכך שנתקן מיד את טבענו ולעולם לא נשוב להשתמש באגואיזם. אלא שבין שתי הדרכים, דרך התורה ודרך הייסורים, יש דרך ממוצעת. בדרך זו מכות קטנות מביאות את האדם להכיר ברע שלו, וכך האדם נמנע מלהפעיל את האגו שלו ביתר שאת וחוסך מעצמו את המכות הגדולות. האדם לומד מן המכות הקטנות להתנזר מן השימוש באגו לטובת עצמו, וכך הוא מגיע לדרך התורה, דהיינו לקיום בהשוואה לבורא, וזוכה למילוי ולכל טוב הן מהסביבה והן מהכוח העליון.
"מה שאין כן בעלי הבנין שבחברה, שהם אנשי החסד והצדקה, שיקר להם חיי עצמם, וגם יקר להם חיי הציבור – הם אינם מוכנים להפקיר את עצמם, ולא את הציבור, להעמידם בסכנה, כדי לכפות על הציבור להסכים לדעתם. ומכיון שכן, המה תמיד הצד החלש שבחברה, המכונים מוגי הלב והפחדנים.
ומובן מאליו, שתמיד ידי המופקרים אמיצי הלב על העליונה, על כן טבעי הוא, הדבר, שכל עושי השלום – מ'בעלי החורבן' באים, ולא 'מבעלי הבנין'.
ומהאמור אנו רואים, איך שתקוות השלום, שכל בני דורנו מיחלים אליו, בכליון עיניים, הוא מחוסר ערך הן מצד 'הנושא' והן מצד 'הנשוא'.
כי הנושאים, שהם עושי השלום שבדורנו, ובכל דור ודור, כלומר, אותם שהכח בידיהם לעשות שלום בעולם – הרי המה לעולם קרוצים מאותו החומר האנושי שאנו מכנים אותם: 'בעלי החורבן', להיותם מבקשי האמת, דהיינו, להשתית העולם על מדת 'שלי שלי ושלך שלך'".
מעניין לראות כי המוצלחים, שמפאת יתרונם הטבעי על האחרים מעוניינים מלכתחילה בקיום העיקרון "שלי – שלי, שלך – שלך", דווקא
הם רוצים אחר כך בשלום. הם מוכנים להתחלק בהונם ולתקן את אי-הצדק הנובע מהשוני בתכונות המולדות, וזאת מתוך דאגה לקיום רווחיהם. אך הדבר לא יעלה בידם – בלתי אפשרי לתקן את ההבדלים בין בני האדם באופן מלאכותי ולהעבירם מן העולם. בכוונה תחילה סידר הבורא את המציאות באופן שאין אדם השווה לרעהו.
אין זה מקרי כי במבנה הפירמידה האנושית נועדו מקומות רבים לנחשלים ומקומות מעטים למצליחים. הכוונה בחוסר השוויון היא להשוות את משקלם של שני הצדדים, דהיינו שוויון של מכפלת הכוח הסגולי שבכל מדרגה במספר האנשים בכל מדרגה. בשליש התחתון של הפירמידה קיים כוח סגולי קטן מאוד – שכל, כוח וזריזות מעטים, אך מספר האנשים בו גדול מאוד. בפסגת הפירמידה המצב הפוך – מספר האנשים קטן מאוד, אך כל אחד מהם בעל עוצמה, זריזות, כוח ורצון, ומידת הצטיינותו גדולה.
בלא להפחית מערכו של העם הסיני, הרי שההבדלים בינו לבין עם ישראל הם דוגמה טובה לכך. תרומת העם הסיני היא בכמות, ואילו תרומת עם ישראל היא באיכות. במאמר מוסגר נציין, כי העם הסיני הוא העם העתיק ביותר בארגונו המדיני, הכלכלי והחברתי, שכמעט לא השתנה במשך אלפי שנים. מחקרים על אודות הפילוסופיה והתרבות של אומה עתיקה זו מראים כי תכונתה המאפיינת היא שמירה על צביונה. לאורך ההיסטוריה היו הסינים מסוגרים בתוך עצמם ונרתעו מפני קשרים עם עמים אחרים. כיום אנו עדים לפריצה בהתפתחות האומה הסינית בכל המישורים, והדבר מעיד שהפירמידה האנושית, מראשה ועד סופה, הגיעה לשלבי ההתפתחות האחרונים.
הבורא הוא שיסד מלכתחילה את מבנה הפירמידה, והדרך לקיום קשרים נכונים בתוכה היא דרכו בלבד. תיקון חוסר השוויון וחיבור החלקים השונים יתרחשו רק כאשר גילוי הבורא יהווה שכר לכל אדם ואדם. חיבור בין אנשים יוכל להצליח רק אם מטרתו להביא לגילוי הבורא.
עשיר, המוקף מיליוני נזקקים, מפחד מפניהם. אמנם הוא הרוויח את הונו ביושר, ולפי השכל הישר אין כל סיבה שיחלוק אותו עם העניים, אך חייו חסרי שקט ושלווה ועתידו נתון בסכנה. המוצלחים מוכרחים לממן את בריאות הנחשלים ואת חינוך ילדיהם ולספק להם ביטחון כלכלי ומדיני, וָלא – לא יהיו להם מקורות שמהם יוכלו לגייס כוח עבודה.
עד לאחרונה התנהלו הדברים ברוסיה בדרך אחרת. אוצר עצום התחלק בין כמה מאות עשירים, והם לא נתנו לאחרים דבר. כל אחד מהם החזיק צבא קטן משלו ששמר עליו והשתדל להפוך את האחרים לעניים עוד יותר, וכך לחזק את מעמדו. אך גם שם החלו לגלות כי לא ניתן להתקיים כך, והדברים החלו להשתנות. הם הבינו כי עליהם לדאוג לשירותים שונים, למפעלים ולבתי חולים. אם לא יהיה סביבך עם תרבותי, לא יעמוד לרשותך מקור שממנו תוכל לשאוב כוחות שיהפכו את חייך שלך למאושרים יותר.
מבט על ההיסטוריה האמריקנית מלמד על התפתחות דומה. לפני תקופת שלטון החוק חיו האמריקנים על פי העיקרון "שלי – שלי" ואפילו "שלך – שלי". שלטון החוק הביא לידי מצב של "שלי – שלי, שלך – שלך". לאחר מכן התברר שאם יש לאדם הרבה יותר משיש לאחרים, כדאי לו לתת להם מעט משלו. אמנם אין הם זכאים לכך, אך משתלם להרגיע אותם ולהמשיך להתקיים בבטחה.
"טבעי הדבר, שאותם האנשים עומדים על דעתם בתוקף, עד כדי להעמיד בסכנה את חייהם, וחיי הציבור כולו. והיא הנותנת להם תמיד את הכח להתגבר על אותו החומר האנושי, שהם בעלי הבנין, מבקשי החסד והצדקה, המוכנים לוותר משלהם, לטובת האחרים, כדי להציל את בנין העולם, כי המה הפחדנים, מוגי הלב.
המתבאר: שביקוש האמת וחורבן העולם – היינו הך, וביקוש החסד ובנין העולם – היינו הך. ולכן אין לקוות כלל מבעלי החורבן, שיבנה השלום על ידם.
וכן מחוסרת ערך תקוות השלום מצד הנשוא, כלומר, מצד התנאים של השלום עצמו. כי עדיין לא נבראו אותם התנאים המאושרים לחיי היחיד ולחיי הציבור, על פי אמת המידה של האמת, שעושי השלום הללו חפצים בה. והכרח הוא שנמצאים וימצאו תמיד מיעוט חשוב בחברה, בלתי מרוצים מהתנאים המוצעים להם, כמו שהוכחנו לעיל את חולשת האמת. והמה יהיו תמיד חומר מוכן לבעלי הקטטה החדשים, ולעושי השלום החדשים שיתגלגלו כן לאין קץ".
אין לנו ברירה אלא למצוא את הנוסחה הנכונה לקיום חברה מאושרת, ובכך מסתכמת כל הבעיה האנושית. במקביל להתפתחותנו הולך העולם ומצטייר ככפר קטן, ומתעוררת ההבנה שכולנו קשורים זה לזה. מקורם של הטרור, הסמים, הדיכאון וכל יתר הבעיות המאפיינות בימינו את כדור הארץ, הוא החיפוש אחר הנוסחה הנכונה לחברה מאושרת, והיעדר התשובה.
הייאוש האופייני לזמננו עדיין אינו מקרב את האנושות לחכמת הקבלה, מכיוון שהאנושות אינה מרגישה את הקשר בין השניים. רבים סבורים כי הקבלה עוסקת באיזוטריקה ובמיסטיקה: מים קדושים, חוטים אדומים, קמעות, רפואות, מזלות, שמות וכיוצא בהם. יש החושבים כי הקבלה היא אמצעי לסובב את החיים לטובתם. איש אינו מעלה על דעתו כי חכמת הקבלה עוסקת בדרך לתיקון האדם והחברה, ולכן עדיין אין אנו מחפשים בה את התרופה למחלות החברה האנושית. מחובתנו לחשוף את האמת הזאת בפני האנושות.
"שלום ציבור מסויים, ושלום העולם כולו
ואל תתמה, מה שאני מערבב יחד את שלומו של ציבור אחד, עם שלום העולם כולו, כי באמת כבר באנו לידי מדרגה כזו, שכל העולם נחשבים רק לציבור אחד, ולחברה אחת, כלומר, שכל יחיד בעולם, מתוך שיונק לשד חייו והספקתו מכל בני העולם כולו – נעשה בזה משועבד, לשרת ולדאוג לטובת העולם כולו".
יכולתו של כל אדם באשר הוא להשפיע על העולם כולו הולכת ונחשפת לעיני האנושות. אמנם הפוטנציאל הטוב הגלום בתלות אדם-עולם עדיין נסתר מעיני האנושות, אך הרע שבתלות זו גלוי לכול בימינו. מבחנה המכילה נגיפים קטלניים ושיגור פצצה גרעינית בלחיצת כפתור הן כמה מן האפשרויות הגלויות לעין, אשר בהן יכול הפרט להשפיע לרעה על הכלל.
לאמיתו של דבר, הדברים חמורים הרבה יותר. המערכת הסגורה שבה מתקיים האדם מגדירה יחס ברור בין האדם לבין הסביבה: ככל שהאדם מתרשל בתרומתו לחברה כך הוא מזיק לה. האנושות היא מערכת שלמה וסגורה, ולכן אם אחד מדרי העולם אינו מתפקד כראוי, דהיינו אינו מצוי בנתינה מלאה, ודאי שהעולם כולו יסבול בסופו של דבר. דומה הדבר לתא סרטני בגוף. משמעות הדברים היא כי כל עוד אין האדם מתקן את טבעו האגואיסטי, הוא משפיע לרעה על המערכת השלמה.
סכום כל ההשפעות השליליות של בני האדם בתוך המערכת השלמה מצטבר ויוצר את תמונת העולם הסובל הנראית לעינינו. האנושות מנסה להתמודד עם הבעיות הנקרות בדרכה, ומחפשת דרכים לשגשוג, לבריאות לשלום, לביטחון ולהבטחת עתידו של הדור הבא. כוחות ומשאבים אדירים מושקעים בחיפוש אחר תחבולות ופתרונות להתמודד עם הקשיים הגוברים, אך כל המאמצים לא יוכלו להניב תוצאה טובה. הכול נובע מתפקוד שגוי של הפרט בתוך המערכת השלמה.
למעשה, תמונת העולם כיום עדיין אינה התמונה השלילית המלאה, כלומר חלק מן השלילי שגרמנו בעבר ואשר עדיין אנו מוסיפים לגרום אינו גלוי לעינינו. טבעה של תופעה רוחנית הוא להתגלות בצורה מלאה, ולכן השלילה מצטברת ועלולה להתפרץ בעתיד במלוא עוצמתה. יש לציין כי העקרונות שמציג כאן בעל הסולם נכתבו כבר לפני אלפי שנים בכתבי הקודש, אך רק במאה האחרונה מתגלה לעין כול כי העולם הוא מערכת אחת סגורה ושלמה.
העוינות בין העמים דומה לשנאה בין בני האדם. כל עם מהווה אוסף של רצונות, תכונות וכיוון המיוחדים לו. השורש לבידול בין העמים נמצא במערכת הרוחנית העליונה המפקחת על העולם הזה. במערכת רוחנית זו ניתן להבחין בשבעים אופנים בסיסיים להפעלת המציאות שלנו. כל אחד מהם מהווה שורש לאומה מסוימת מתוך "שבעים אומות העולם".
שבעים אופנים בסיסיים אלה נחלקים עוד ועוד ובאים לידי ביטוי בעולמנו הגשמי במנטליות השונה של כל אומה, בהלך המחשבה, בתפיסת המציאות וביחס אליה, וכן בדרכים שונות של קליטת מידע וסינונו. מבנהו הפנימי של האדם היחיד דומה לעולם קטן. אף הוא מחולק לשבעים תכונות, ונמצא ביחס ישר לעולם כולו.
איחוד של אנשים רבים בעלי מנטליות, אופי, סגנון מחשבה וכוונות דומים, יוצר את מושג האומה. מובן מאליו כי גוש כזה, שפרטיו קשורים על ידי השתוות הצורה, מהווה התנגדות ומשדר ריחוק לעמים אחרים. השוני בין העמים הוא הזורע שנאה ביניהם: אנו אוהבים את הדומה לנו ושונאים את השונה. אולם אין זו הבעיה היחידה.
ככל שאנו מתפתחים אנו נוטים לחשוב כי נוכל להיטיב להכיר ולהבין זה את זה, אך הדברים מתנהלים אחרת. כאשר שני פרטים צוברים מידע והתרשמויות מהעולם, כל אחד מהם ישמור אותם באופן ייחודי לו ובשונה מהאחר. ככל שהולכת וגוברת צבירת המידע, גדל הפער בתפיסת המציאות. מצד אחד מתגלה תלות הדדית בין בני האדם, ומצד שני גובר חוסר היכולת להבין איש את רעהו. כתוצאה מכך, בעיית קיום האנושות הולכת ומחמירה.
הרצון לקבל שבאדם הולך וגדל מדרגת דומם לדרגות צומח, חי ומדבר, ומעורר בו את כל סוגי הרצונות. כתוצאה מכך, ככל שהאנושות הולכת ומתפתחת מרגיש האדם את עצמו ייחודי יותר ויותר. כאשר מידת היחידיות שבכל אדם מצטברת, והיא מתחברת באומה למושג מיוחד, הרצון לקבל דוחק בכל אחת מן האומות ומציב אותה בניגוד לאומות האחרות. העם ההודי, הסיני, הפקיסטני או האפגאני מהווים דוגמה לכך. עד לאחרונה חיו עמים אלה בלא להתבלט, אך כיום כל אחד מהם החל להפגין את ייחודו.
סביר להניח כי בעתיד יחולק העולם לאלפי מדינות. מצד אחד כל אומה תהא שונה מהותית מהאחרת, ומצד שני ירגיש כל פרט ופרט את שייכותו למערכת השלמה של האנושות. כל אדם יחוש כי הוא תלוי במערכת הכללית וכי האחרים תלויים בו. הניגוד בין הרגשת הייחוד לבין התלות ההדדית יתגלה ביתר חריפות.
כל אדם חייב להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", ומתוך זה ל"ואהבת את ה' אלוקיך", לדבקות. איש אינו יכול לתקן את אשר צריך חברו לתקן. אמנם מי שכבר תיקן את עצמו מאפשר לאחרים להגיע מהר יותר לנקודת ההתעוררות משום שהוא נכלל בהם, אך רק כאשר האדם מתעורר להתפתחות רוחנית בעצמו הוא מתחיל בתהליך של בחירה חופשית.
כתוב "ובחרת בחיים – אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה ואומר לו, את זה בְּרוֹר לך" (רש"י לדברים ל, יט). בהקדמה ל"תלמוד עשר
הספירות" מסביר בעל הסולם כי כל עוד לא הניח הבורא את ידו של אדם על הגורל הטוב, אין לאדם בחירה כלל.
אנשים המקדישים את חייהם לתיקון חייבים להחיש את התהליך ביתר האנושות. עליהם לגרום לכך שהשאלה "מה הטעם בחיי" תתעורר באדם מהר יותר. אך מכאן ואילך נמצא האדם בבחירה חופשית. הואיל ובני האדם נכללים באותה מערכת, תיקון של פרט אחד יגרום להתעוררות הנקודה הפרטית המתוקנת שלו, הכלולה בכל אחד מבני האנוש. כתוצאה מהתכללותו של החלק המתוקן בהם יתעוררו יתר האנשים.
מטרתה של הפצת הקבלה היא להסביר לאדם שכדאי לו לעסוק בחכמה זו, אף אם ליבו אינו נמשך אליה. אם יעשה כן, יקצר את תהליך התפתחותו. בסוף ההקדמה ל"תלמוד עשר הספירות" אומר בעל הסולם, כי בעֹסקו בחכמת הקבלה מעורר האדם על עצמו את ה"אור המקיף". זהו כוח רוחני המקרב את האדם להרגשת התעוררות לקשר עם הבורא, וזה נקרא שהבורא שם את ידו של האדם על הגורל הטוב ואומר לו "את זה בְּרוֹר לך".
יש לקוות כי חכמת הקבלה תמצא את מקומה במערכת החינוך הכלל-עולמית. לא רחוק היום שבו יידרשו המקובלים להופיע בפני האנושות ולהסביר את שיטת ההתפתחות. הם יתוו תמונה אמיתית של התפתחות האנושות, יתארו במדויק את מבנה המציאות ויענו בפומבי על שאלות הקיום המטרידות את בני האדם. הם יפתחו בפני האנושות צוהר להבנת מיקומו ותפקידו של האדם בתמונת המציאות הרחבה והאמיתית.
"כי הוכחנו לעיל את השיעבוד המוחלט של היחיד, להציבור שלו, כדוגמת גלגל קטן במכונה. כי הוא נוטל כל חייו ואשרו מאותו הציבור, ועל כן טובת הציבור, וטובתו הפרטית – היינו הך. וכן להיפך. ולפיכך, באותו השיעור שהאדם משועבד לעצמו – הנה בהכרח שנעשה משועבד לציבור, כמו שהארכנו בדברים לעיל".
בעל הסולם מתאר את הדרך שבה מתפקדת המערכת, בין שאנו מרגישים בכן ובין שלאו. אך גילוי הרע לעיני בני האדם הוא תנאי מוקדם לתיקון. השאלה היא באיזו צורה יתגלה הרע, כלומר על ידי מה.
אם יתגלה הרע מתוך הרצון לקבל עצמו, יהיה הגילוי דרך ייסורים נוראים. אולם אם יתגלה הרע כתוצאה מכך שהאור מאיר ומגלה את הרע שברצון לקבל – יגבר קצב הגילוי והוא יורגש כמוביל למטרת הבריאה. במקרה כזה תגיע הכרת הרע יחד עם הפתרון לתיקון הרע. הרגשת המטרה והשיטה להשיגה מפיגה את צערו של האדם ממצבו הנוכחי. יתר על כן, הוא שמח ברע שהתגלה, כיוון שהוא מבין כמה ירוויח כאשר יתקן אותו ויגיע אל המטרה.
נדגים את הדבר. אדם שאינו חש בטוב הבא להתייעצות עם הרופא עומד בפני כמה אפשרויות: (א) הרופא אינו מגלה כל מחלה, אך האדם ממשיך להרגיש ברע; (ב) הרופא מגלה מחלה, אולם אין לה תרופה; (ג) הרופא מגלה מחלה והתרופה כבר מוכנה בידו. ודאי שהאפשרות המשמחת ביותר היא זו האחרונה.
במקרה שלנו המחלה חייבת להתגלות. אם האדם מצטייד מבעוד מועד בתרופה המתאימה הוא יוכל להשתמש בה תיכף עם גילוי המחלה. בדרך זו מרגיש האדם את סימני המחלה בלבד וזוכה מיד לעבור אל המצב הטוב הנובע מריפויה, כלומר הוא מדלג מסימני המחלה ישירות אל המצב המתוקן, והצורך בהרגשת המחלה כולה נחסך ממנו.
נניח כי אדם סובל מבחילות. אם לא יבדוק את הסיבה לבחילות ויטפל בהן, הוא עלול להיגרר אל תוך מסכת ייסורים: הרעלת מזון, הקאות, שטיפת קיבה, עירויים, וייתכן אף שיזדקק להחייאה או לניתוחים אם ניזוקה קיבתו עקב ההזנחה. אילו זיהה את המחלה עצמה כבר לאחר הבחילה הראשונה וקיבל תרופה נגד המחלה עצמה במקום משככי בחילות, היה מחלים מהר וקם ממיטתו בריא משהיה קודם לכן.
דומה הדבר למחלות ילדות המיועדות לפתח בגוף כוח הגנתי, האמור לשמור על בריאות האדם במהלך חייו. כך גם פועלים החיסונים השונים: אנו מחדירים אל הגוף מעט מן המחלה, ובכך מפתחים הגנה מפניה. אם האדם משתמש באור כבאמצעי לגילוי הרע כדי לתקנו ולהגיע למטרה, יש בידיו הכנה לתיקון. מצבו משול לחולה המחכה לגילוי מחלתו והתרופה בידו.
אדם המשתמש באור כבאמצעי לגילוי הרע מעוניין בגילויו. הרע הופך להיות האמצעי להשגת המטרה. אדם שכזה שמח בגילוי הרע, מטפל בו ומתקדם הלאה בעזרתו. בעל הסולם כותב על כך באיגרת לתלמידיו: "אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים". אם כן, כל ההבדל נעוץ באופן גילוי הרע.
"ומהו היקפו של אותו ציבור. – דבר זה נבחן לפי מרחק יניקת היחיד מהם, כי למשל בתקופות ההיסטוריה הקדומות, היה המרחק הזה משוער רק בהיקף של משפחה אחת. כלומר, שהיחיד לא נצרך לסיוע כלשהו רק מבני משפחתו. אשר אז, ודאי לא היה מוכרח להשתעבד רק לבני המשפחה שלו.
ובתקופות מאוחרות יותר, נצטרפו המשפחות לעיירות ולגלילות, ונעשה היחיד משועבד לעירו. – ואחר כך כשנצטרפו העיירות והגלילות למדינות – היה היחיד מסתייע באושר חייו מכל בני המדינה, הנה נעשה עם זה משועבד לכל בני המדינה".
בימי קדם היו לאדם כמה כבשות ומהן הוא הפיק צמר, וכן פיסת אדמה שממנה הוציא את לחמו. הוא לא נזקק ליותר מכך. עם גדילת הרצון לקבל מתרבות דרישותיו של האדם והן מחייבות יתר התמקצעות, כי האדם כבר אינו יכול לבצע בעצמו את כל הפעולות הדרושות לסיפוק צרכיו. כל אדם נדרש להתמחות בתחום מסוים, ובהתאם לכך בוחר במקצוע שונה. בני האדם מרפים את אחיזתם באדמה ומעדיפים מקצועות מופשטים. הם מתמחים בתחומים שאינם שייכים ישירות לקיומו הבסיסי של האדם, כי אם לסיפוק הצרכים שמעבר לכך.
ככל שהרצון לקבל גדל, האדם משקיע יותר כדי למלאו. התשלום בעבור המילוי נעשה יקר יותר ויותר, וטבעו של המילוי הולך ומתרחק מצרכיו הקיומיים של האדם למשפחה, למזון ולקורת גג. לפתע מתעוררים באדם רצונות לדברים שההנאה מהם מופשטת כמו יהלומים, בולים וכיוצא בהם. הוא מאבד את החשיבות שייחס למשפחה או לצבירת הון,
ומוכן לשלם ככל שיידרש בעבור דברים שאין בהם דבר מלבד החשיבות שהחברה מקנה להם.
"ועל כן בדורינו זה, כשכל יחיד מסתייע באושר החיים שלו, מכל מדינות העולם, הנה הכרח הוא, שהיחיד נעשה בשיעור הזה משועבד לכל העולם כולו, כמו הגלגל בתוך המכונה.
ולפיכך אין להעלות על הדעת את האפשרות לעשות סדרים טובים ומאושרים בדרכי שלום במדינה אחת, כאשר לא יהיה כן בכל מדינות העולם, וכן להיפך. כי בתקופתנו אנו, כבר מקושרות המדינות בהספקת משאלות החיים, כמו היחידים במשפחתם בתקופות הקדמוניות, ולפיכך אין לדבר ולעסוק עוד, מסדרים צודקים המבטיחים שלום מדינה או אומה אחת. אלא רק משלום העולם כולו. כי טובתו ורעתו של כל יחיד ויחיד בעולם תלוי ומדוד במדת טובת היחידים שבכל העולם כולו.
ואע"פ שדבר זה למעשה ידוע ומורגש למדי, עם כל זה בני העולם עדיין לא תפסו את זאת להלכה כראוי. ומדוע – כי כן מהלכי ההתפתחות בטבע, אשר המעשה מקדימה את הבנת הענינים. ורק המעשים יוכיחו וידחפו את האנושות קדימה".
בספר "קול התור" נכתב בשם הגאון מווילנא שהפצת חכמת הקבלה בקרב אומות העולם צריכה להיעשות דרך חכמות העולם, כפי שנאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד, ו). אנו רואים כי בעל הסולם טרח בכל כוחו להסביר את חכמת הקבלה באופן מדעי. במאמר זה ובאחרים הוא מבאר את עיקרי החכמה צעד אחר צעד. את מאמר "השלום" הוא מגדיר כ"מחקר מדעי על בסיס ניסיוני". "ספר האילן" מכיל את השרטוטים הנדרשים ללימוד מבנה העולמות העליונים. וכך הוא כותב בהקדמה ליצירת המופת שלו, "תלמוד עשר הספירות":
"חילקתי הספר לששה-עשר חלקים, שכל חלק יהיה שיעור אחד על ענין מיוחד שבעשר הספירות, אשר ה'אור פנימי'
מבאר בעיקר את דברי האר"י ז"ל המובאים באותו השיעור, ו'הסתכלות פנימית' מבארת בעיקר הענין בהקף הכללי. ועליהם סדרתי לוח השאלות ולוח התשובות על כל המלות ועל כל הענינים, המובאים באותו החלק, ואחר שיגמור המעיין אותו החלק, ינסה בעצמו אם יוכל להשיב כהלכה על כל שאלה המובאת בלוח השאלות, ואחר שהשיב, יסתכל בלוח התשובות, בתשובה המיוחסת לאות ההיא של השאלה, לראות אם השיב כהלכה".
בעל הסולם כיוון את "תלמוד עשר הספירות" למי שעדיין לא זכו לגילוי הממד הרוחני, ומכאן המלצתו ללימוד השכלתני. לאחר שהאדם זוכה לגילוי, הופך הספר להיות בעבורו כמדריך לנמצא בעולם הרוחני.
עלינו להציג בפני האנושות הסבר מדעי על מבנה העולם והאנושות ועל התהליך שעליה לעבור. הסבר ריאלי, המסתמך על עובדות, המבוסס על ניסיון העבר והנתמך בראייה ברורה לטווח רחוק של כל שלבי התהליך, יוכל לקדם את האנושות להבנת המערכת הכללית של הבריאה. מכאן כבר קרובה הדרך לתפיסת הקשר שבין כל חלקי האנושות.
פיתוח הראייה השכלית יאפשר לנו להקדים תרופה למכה. זוהי ראייה דרך ה"מוחא", השכל, ולא מתוך ה"ליבא", הרצון לקבל. כשם שתצלום רנטגן חושף את המחלה מבעוד מועד ומאפשר לטפל בה, כך הסבר מדעי ברור על מערכת הבריאה יאפשר לאבחן את המחלה בוודאות. בעזרתו נוכל להכיר בתלות ההדדית בין בני האדם ובעובדה ששלום העולם תלוי בכל אחד מהציבור, עוד לפני שיתגלה בעולם במלוא עוצמתו השלילית.
הקבלה אינה פונה אל הרגש ואף לא אל האמונה במובנה העממי. "חכמת הקבלה" משתמשת בחכמה דווקא ומסבירה לאדם שאין לו ברירה. זכורני כי לפני שנים רבות אירעה תקלה בצוללת אמריקנית. בשעה ששקעה הצוללת במצולות ואנשי הצוות בתוכה, הוזמן מדען לאחד מאולפני החדשות להסביר את הדברים לאומה. המדען תיאר בקור רוח בעיה בתרכובת המתכות שממנה עשוי גוף הצוללת, והבהיר שאין כל סיבה לחכות לבשורות טובות. האומה כולה ישבה מול המרקע, מזועזעת מהטרגדיה האנושית, וביכתה את אנשי הצוות ואת הגאווה הלאומית
שצללו יחדיו במצולות, וזה דיבר בצורה עניינית על בעיה בתרכובת המתכות.
לו רק ניתן היה להציג בפני העולם באחת מישיבות האו"ם "תצלום רנטגן" של האנושות, היינו יכולים לגלות את המחלה בטרם תתפרץ ותכריע אותנו. אין הדבר שונה מהתראתם של אקולוגים על פגיעה בשכבת האוזון. גילוי הרע בדרך זו היה מאפשר לנו לחוש אותו בהווה. ודאי שגם רגש מעורב כאן, שכן החשש מפני עתיד קודר מעורר באדם רגשות עזים, אך רגש זה מתעורר בעקבות הוכחה שכלתנית ומדעית.
ניתן לדמות זאת לאדם מעשן: אמנם כרגע הוא בריא, אך דרך השכל אנו מעוניינים לעורר בו רגשות כאילו היה כבר בעיצומה של מחלת ריאות קשה. הדרך היחידה לעשות זאת היא בעזרת השכל, כפי שנאמר: "החכם עיניו בראשו" (קהלת ב, יד). מתוך השכל על האדם להגיע להתפעלות רגשית ולחוש בנזקי האגואיזם, כאילו היה עתה בעיצומה של המכה הקשה ביותר.
המכה חייבת להיות מורגשת; אם לא כן, לא יבין האדם כי עליו לתקן את האגו. אך ניתן להרגיש את המכה באמצעות תיאור המצב בלבד, בלי להימצא בו בפועל, כאמור. בדרך זו זוכה האדם לדלג ממצב בריא אחד למשנהו, בלא להיות חולה.
דוגמה נוספת תסייע להבהיר את הדברים: אדם עמל כל חייו, חסך פרוטה לפרוטה, עד שזכה לאושר ולמעמד בחברה, אך לפתע איבד ביום אחד את כל נכסיו ועימם גם את מעמדו החברתי. המחצית השנייה של חייו עברה עליו כמסכן המקבץ נדבות והמושפל על ידי הסביבה, עד שנפטר מרוב צער ובחוסר כול. לימוד שכלתני של חכמת הקבלה יכול לסייע לאדם לעבור את כל מאורעות חייו של אדם זה מבחינה רגשית, במשך ימים ספורים.
הקבלה מאפשרת לאדם לעבור בזמן קצר מאוד את כל מצבי ההתפתחות והגילוי הנמשכים על פני חיים שלמים. אם האדם עובר אותם בכוח, אין הוא נזקק עוד לעבור אותם בפועל. מעבר של מצבים בכוח מכונה בקבלה "הכרת הרע", ועל כך נאמר "איזהו חכם הרואה את הנולד" (תמיד לב ע"א). מתוך ה"כוח" מכיר החכם את ה"פועל": אין הוא נזקק לחוות את המצב ב"פועל", משום שדי לו בהכרה בו ב"כוח". הכרה זו משמשת אותו כאילו התרחש המצב בפועל, במציאות.
הקבלה נקראת "חכמה" משום שהיא מקנה לאדם יכולת זו. "הנולד" נמצא בדרגה הבאה, הרוחנית. ה"אור המקיף" מספק לעוסק בקבלה את הרגשת ההבדל בין הטבע הרוחני לבין הטבע הגשמי. ללא עיסוק בחכמת הקבלה לעולם לא יוכל האדם לראות את "הנולד", דהיינו להכיר את הרע בכוח ולא בפועל.
היכולת לעבור במהירות ממדרגה למדרגה, להחכים מראיית מצבי ההתפתחות מראש, במקום לשהות בהם במשך שנים ובגלגולים רבים מכונה בפי המקובלים "ישראל מקדשין את הזמנים". "ישראל" הוא כינוי לכל אדם בעל רצון לחיבור עם הבורא מלשון "יָשָׁר-אל", ו"מקדשין את הזמנים" פירושו מקצרים את זמן ההתפתחות.
הכול נמשכים אחר אמצעים שונים להקלת מצוקת החיים: חוטים אדומים, קמעות, ברכות ושאר דברים הנראים כקדושים. כל דבר שאולי יעזור לחיי האדם מתקבל בברכה. משום כך יש הנוטים לחשוב שגם בקבלה ניתן למצוא דברים דומים. אך למעשה הקבלה אינה מסייעת ואינה מקדמת את האדם במישור העולם הזה.
הקבלה מרוממת את האדם למעלה ממישור העולם הזה בכך שהיא חושפת בפניו את המדרגה הבאה הרוחנית לעומת מדרגתו הנוכחית. בזכות הקבלה מרגיש האדם את תכונותיו הנוכחיות כרעות. הוא חש שעליו לרפאן ומשתמש מיד בחכמת הקבלה כבכוח המתקן. אם כן, האור המגיע אל האדם על ידי לימוד הקבלה מתגלה פעם כ"אור המברר את הכלים" ופעם כ"אור המתקן את הכלים". שמו הכולל הוא "אור התורה", דהיינו "האור המחזיר למוטב", הכוח המעלה את האדם למצב "הטוב המוחלט".
המקובלים העניקו לנו הסבר נצחי, מוחץ ומשכנע, ואין שכל שיוכל לעמוד כנגדו. אך בני האדם עדיין טומנים את ראשם בחול וחושבים שהרע יסתדר מאליו. אין הם נותנים את דעתם על המחר ומסתפקים בהרגשה טובה בהווה. הדבר נובע מכך, שתהליך ההתפתחות כרוך בעבודה נגד הרצון לקבל, דהיינו נגד התענוגים הגשמיים המאירים לאגואיזם מן העתיד. הדבר הקל ביותר הוא לעצום את העיניים ולהמשיך לעסוק בפעילויות העולם הזה, כדוגמת מין, אוכל ומנוחה, המעניקים סיפוק זמני.
רק כאשר האדם מתחיל להרגיש כאבים וייסורים במצבו, כאשר הוא מגלה כי מכל תענוגי העולם הזה אין הוא מתמלא בסיפוק – הוא בשל לעסוק בחכמת הקבלה. התפשטות חכמת הקבלה תאפשר לאדם להבין מבעוד מועד את התהליך הצפוי ולהתחבר להתפתחות על ידי הקבלה, וכל זאת לפני שיחוש ריקנות מתענוגי העולם הזה.
הפצת הקבלה מלווה קשיים ומורכבויות רבים. האנושות בנויה כפירמידה: בראשה בעלי הרצון לקבל המפותח השואפים לכבוד, לשליטה ולמושכלות, ובבסיסה מצויים בעלי רצון לקבל קטן יותר. על העוסקים בקבלה לפתח יכולת להסביר לפלגיה השונים של האוכלוסייה את מהות חכמת הקבלה ומה ניתן להשיג באמצעותה. עלינו לתור אחר אוזן קשבת בקהל העשויה לסייע לנו בפתרון הבעיה הכללית – שהרי כל חפצם של המקובלים הוא לחסוך סבל מבני המין האנושי.
"בחיי המעשה סותרות ארבעת המדות זו לזו
והמעט לנו את הקשיים המעשיים האמורים, המפריעים על דרכנו, חדלי האונים, הנה נוספה לנו עוד ערבוביא ומלחמה גדולה מבחינת הנטיות הפסיכולוגיות. כלומר, המדות עצמם השוררים בכל אחד מאתנו, באופן מיוחד ובסתירה מאיש לרעהו, להיות כי ארבע המדות הנזכרים, חסד ואמת, צדק ושלום, שנתחלקו בטבע בני האדם אם מתוך התפתחות, ואם מתוך החינוך – המה עצמם סותרים זה לזה.
כי כשנקח למשל את מדת החסד, בצורה מופשטת, אנו מוצאים את כח ממשלתה, שסותרת את כל המדות האחרות, – כלומר, שעל פי חוקי ממשלת החסד אין שום מקום להופעת יתר המדות בעולמנו".
מידת החסד היא נתינה מוחלטת והיא מאפילה על כל המידות האחרות. מידת החסד משתקת את כל התכונות האחרות ואין היא מניחה להן להראות את פעולתן. היא אינה מתחשבת במעשי האדם, באופני התנהגותו ובשינויים שהוא עובר. מידת החסד מוחקת את יגיעתו של האדם, מתעלמת מן המאמצים שהשקיע בתחום זה או אחר, ומשווה את כל מעשיו לקו אחד כאילו לא היה ביניהם כל הבדל.
מידת החסד עשויה להיחשב כטובה במקרים מסוימים, אך היא מנוגדת להתפתחות משום שהיא עומדת בסתירה לשינוי ומקבעת את האדם. אמנם היא נתפסת כלבבית, אך היא עלולה להיות הרסנית למדי, כגון אם המתייחסת לבנה בן העשרים כאל תינוק.
השורש לדבר טמון ביחסי הבורא והנברא. כאשר מתגלה מידת החסד של הבורא, כל פעולה עצמאית היכולה לבוא מן האדם משותקת: היא מביאה את האדם לידי מנוחה ולחוסר אפשרות לפעול בעצמו. האדם מגלה כי אהבתו האין-סופית של הבורא שולטת בו ואין היא מניחה לו להשתתף כהוא זה במה שקורה לו. אהבת הבורא מכסה על כל פשעי האדם, כפי שנאמר "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב). משום כך גילוי תכונת החסד בלבד אינו מאפשר לאדם להתפתח.
תהליך ההתפתחות כולל שימוש בכל ארבע המידות – חסד, אמת, צדק ושלום – בדרך מגוונת ומאוזנת. כל תהליך של גדילה והתפתחות מבוסס על הרגשת חיסרון, אך מחיסרון לבדו לא ניתן לגדול, שכן הוא מביא לידי ייאוש ומיתה. לאחר שהאדם מגלה את החיסרון שבו ואת חוסר יכולתו להתמודד עם הרע המתגלה בו, ניתנת לו אפשרות להיתלות בעליון.
הפער בינו לבין העליון הנגלה לאדם מכיל לא רק את גילוי החיסרון שבו עצמו, אלא גם את גילוי גדלות העליון. על האדם להתעלם מחסרונו הוא, להיאחז בעליון ולרצות שהעליון יהיה קשור אליו. לאחר מכן עליו לבקש מן העליון שיתייחס אליו במידת החסד, אף שהוא מצוי בחיסרון וחרף תכונותיו הלא-טובות ביחס לתכונות העליון. הגם שאינו ראוי לכך, התחתון מבקש מהעליון שיעזור לו. כתוצאה מכך, העליון מתחיל לעזור לו ומשתמש במגוון של מידות לשם כך.
התפתחות הנברא עד לדרגת הבורא אינה יכולה להיעשות על ידי כוח אחד בלבד, כיוון שהבורא והנברא נמצאים בתכונות מנוגדות. בנברא עצמו יש שני כוחות לפחות: כוח אחד הוא הכרת עצמו, מציאותו ותכונתו, והכוח השני הוא תכונת הבורא שבנברא. אם לא כן, לא היה יכול הנברא לדעת אל מי עליו להשתוות ולמי יוכל לפנות בבקשה לעזרה. כדי שיוכל לתקן את התחתון חייב גם הבורא להכיל את חלקי הנברא.
וכך מתוארים הדברים בשפת הקבלה: העליון בנוי מ"עשר ספירות" משלו, והתחתון בנוי מעשר ספירות משלו. עשר הספירות מתחלקות לשני חלקים: (א) גלגלתא ועיניים (ג"ע); (ב) אוזן, חוטם, פה (אח"פ). בין האח"פ של העליון לבין הג"ע של התחתון חייב להתקיים קשר, משני הכיוונים. הדדיות זו מאפשרת את תיקונו של התחתון ואת העלאתו לדרגת העליון.
כל התפתחות מחייבת קשר בין ניגודים: כוח אחד דוחה וכוח אחר מקרב. דוגמאות רבות לכך מצויות בתחומי הטכניקה, המכניקה והתנועה. רק כאשר האדם מגדיר את המצב שבו הוא נמצא כרע, ואת המצב הבא שלו כטוב, מתעורר בו רצון להתפתח אל המצב הבא. הוא נמשך אליו עד שהוא משיג אותו. לאחר מכן יתגלה גם השלב הזה כרע, והמצב המתקדם יותר הוא שייחשב לטוב, וכן הלאה. ללא חיבור בין שני כוחות מנוגדים אין התפתחות. החיים והמוות, כוח המשיכה וכוח הדחייה, חייבים לפעול יחדיו בהתפתחותו של כל אובייקט – מתנועתו הפשוטה של הדומם ועד לשינויים בכוונות האדם.
ככל שהאדם מפותח יותר מתגלות בו סתירות רבות יותר, מחשבותיו אינן מניחות לו ועולמו סוער. הוא מכיל ניגודים רבים ושרוי בחוסר מנוחה. ללא המתח הפנימי הזה לא היה האדם יכול להתפתח. מצב הדומם, מצב המוות, הפוך לגמרי ממצב של חיים והתפתחות – הכול נרגע והניגודים נעלמים. "חי" הוא מי שמורכב ממידות מנוגדות. אין סתירה גדולה יותר מהסתירה בין אור וכלי, בין תכונות הבורא ותכונות הנברא, הנפגשות בתוך האדם. על אף הניגוד בין המידות השונות, עליהן להימצא בכל נברא ועליו לשלבן זו בזו. החיבור ביניהן נעשה מתוך הכרת האדם, שכל אחת מהן נחוצה לעלייתו לדרגה הרוחנית הבאה.
הפתרון טמון בשמירת הקצוות המנוגדים ולא במחיקתם. יש למצוא את נקודת החיבור ביניהם, אשר ממנה נולדת המדרגה הבאה. ככל שהאדם גדל ברוחניות, מורכבותו והקיצוניות שבו בולטות ומורגשות יותר ויותר.
"מדת החסד מהי – חז"ל גדרו לנו (אבות ה'): 'שלי שלך ושלך שלך, חסיד'. ואם היו בני העולם כולו מתנהגים במדה זו, הרי בטלה והלכה לה כל התפארת והיקר שבמדת 'האמת והדין'. כי אילו כל אחד היה מוכן מטבעו לתת כל אשר לו לזולתו, ולא לקחת כלום משל זולתו – כבר בטל והלך לו כל ענין וגורם לשקר בעמיתו.
וגם אין מקום אז לדבר ממדת האמת כל עיקר, כי האמת והשקר הם יחסיים זה לזה. כי אם לא היה 'שקר' בעולם – לא
היה קיים מושג של 'אמת', ואין צריך לומר שגם שאר המדות שבאו רק לחזק האמת מסיבת חולשתו, היו מתבטלות.
והאמת, המוגדר באמירה: 'שלי שלי ושלך שלך', סותר את מדת החסד, ואינו סובל אותו לגמרי, כי אין זה הגון כלל מבחינת האמת לעמול ולהתיגע בשביל זולתו, כי מלבד שמכשיל את חברו, ומרגילו לנצל את זולתו – הנה האמת נותן, שכל אדם חייב לאצור רכושו לשעת הדחק, שלא יצטרך ליפול למעמסה על יגיעת זולתו.
ומלבד כל אלה, אין לך אדם שאין לו קרובים ויורשי רכושו, שעל פי האמת המה מוקדמים מאחרים, כי כן הטבע מחייב, שהנותן רכושו לאחרים נמצא משקר בקרוביו ויורשיו, בזה שאינו משאיר להם כלום".
האור העליון מתפשט מהבורא ומוליד את הרצון לקבל. בתחילה אין הרצון לקבל מרגיש את עצמו. רק לאחר שירגיש את עצמו ואת המאציל שלו ויכיר בהפכיות שביניהם, ייחשב הרצון לקבל לנברא. לשם כך חייב הרצון לקבל להתכלל מתכונות הבורא, מתכונות האור המוליד אותו. האור ממשיך לפתח את הרצון לקבל בתהליך בן ארבעה שלבים, המכונים ארבע אותיות הוי"ה, או שם ה'.
בתהליך זה מטביע הבורא בנברא את תכונותיו. בסופו של התהליך נכלל הנברא מטבעו שלו ומטבע הבורא. הוא מרגיש את עצמו בין שני סוגי הטבע הללו, ומתוך כך הוא מוכן לפעול. ארבעת השלבים הם השורשים לארבע המידות העתידות להתפתח מהם. מן השלב הרביעי תתפתח מידת האמת, ומשלושת השלבים שקדמו לו תתפתחנה המידות חסד, צדק ושלום.
אילו ראה האדם לתוך החומר, כיצד פועל כוח ההתפתחות על התכונות הטבעיות של כל נברא, לא היה לו כל קושי להנהיג את מידת האמת בעולם. ניתן היה לשקול כל אדם לפי צורתו האמיתית המוחלטת. הייתה מתאפשרת השוואה ביחס להשקעה, השוואה במקום שבו פועלת הבחירה החופשית של האדם; לא בתכונותיו המולדות או בחינוך שהקנתה לו החברה, כי אם בבחירתו החופשית שאינה תלויה באלה.
היכולת למדוד את יגיעתו האמיתית של האדם נקראת "מידת האמת", אך למודד חסרים נתונים אין-ספור. הוא רואה יצור, תוצר של בית
חרושת, הבנוי ממערכות ומפריטים שונים. אין זה האדם עצמו, אישיותו, אלא תוצר שאינו תלוי בו עצמו כלל. כדי למדוד את יגיעת האדם יש לאתר את הגרעין הקטן שבאדם שבאמת תלוי בו עצמו. כל עוד איננו מסוגלים לכך, אין האנושות יכולה להנהיג יחס לזולת על פי מידת האמת. משום כך אנו משתמשים בתכונות האחרות.
עלינו להבין כי האדם ניצב בפני בעיה: האמת נסתרת ממנו ואין הוא מסוגל להעריך נכונה את הזולת, את האנושות, את הבריאה ואת עצמו. עליו לבנות תחליף שיעזור לו להתייחס נכון למציאות, לזולת וליגיעתו. אמנם התכונות האחרות – חסד, צדק ושלום – אינן אמיתיות, אך שילוב נכון בינן יוצר מעין מנגנון, המציג בפני האדם תמונה הקרובה לתמונה הנסתרת – תמונת האמת הפנימית החבויה בתוך הטבע, שאיננו מסוגלים להבחין בה.
ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" דן בעל הסולם בארבע המידות הללו. חוסר היכולת להעריך את הזולת על פי מידת האמת גורם לכך שהאמת נזנחת הצידה, כפי שנאמר "ותשלך אמת ארצה" (דניאל ח, יב). אך בסופו של דבר עתידה האמת להתגלות מתוך הרצון המתוקן, כפי שנאמר "אמת מארץ תצמח" (תהלים פה, יב).
"וכן השלום סותר לצדק. כי כדי לעשות שלום בציבור, מוכרחים להיות התנאים כמות שהם קיימים, המבטיחים לפי תוכנם לזריזים ולפיקחים, המשקיעים ממרצם ומשכלם – להתעשר, ואילו המתרשלים והתמימים – להיות עניים.
כך, שבעל המרץ נוטל חלקו, וחלק חברו המתרשל, ונהנה מחיים טובים ביותר, עד שלא נשאר עוד למתרשלים ולתמימים אפילו כדי חיותם ההכרחית, ונשארים על כן בעירום ובחוסר כל, ובנושאים מרובים".
לבני האדם אגו מפותח, ואם מתגלה למי מהם אפשרות לנצל את זולתו, הוא יעשה זאת בלא התחשבות. מכיוון שהבורא הוא שיצר את ההבדלים בין בני האדם, הרי הוא האחראי לחוסר השוויון. אמנם יש הסבורים כי
ההצלחה היא תוצאה של ההשקעה, וכי כל מי שישקיע – ירוויח, אך למעשה ההצלחה תלויה בהצטיינות טבעית מולדת ובמערכות ההשגחה הפועלות סביב האדם.
המוצלחים מנצלים את הנחשלים במידה הולכת וגוברת, והחברה האנושית אינה מצליחה לתקן את שורש העיוות, שכן זהו מעשה הבורא. גם אם ניצור לכל הילדים מסגרות חינוך שתנאיהן זהים, לא נוכל לכפר על חוסר השוויון ולתקן במידת-מה את המקולקל. כל מערכות השוויון המלאכותיות שהטמענו בחברה כדי ליצור צדק אינן אלא זריית חול בעיני עצמנו. "מערכות התיקון" אינן מתקנות דבר ואף מגבירות את ההרס בחברה. אין הן מאפשרות לזריזים ולמצליחים להתפתח והן אף פוגעות ביכולתם לסייע לנחשלים. הנה כי כן, בסופו של דבר הכול מפסידים.
חינוך רוחני הוא הדרך היחידה להביא את החברה לשוויון ולאפשר לכל אדם להתפתח. חינוך זה מאפשר לכל אחד לראות את חלקו במערכת העליונה אשר בה הכול שווים; כל חלק וחלק חשוב לתפקוד המערכת הכללית. לאחר שישיגו בני האדם את ההתחברות הנכונה כחלקי מערכת שלמה, הם יוכלו לנהל חלוקה צודקת גם במישור הגשמי. רק אז יוכל להתקיים חוק החיות של המערכת המושלמת: "מכל אחד כפי יכולתו, ולכל אחד לפי צרכיו".
יש להגיע להתפתחות רוחנית, להכיר מתוכה את הנחיצות בשוויון, ורק לאחר מכן להביאו למישור הגשמי. לא ייתכן תיקון כלשהו בעולמנו שלא בדרך זו. במאמר "מהותה של חכמת הקבלה" כותב בעל הסולם כי לא ניתן להשיג את העולם הזה לפני השגת הכוחות והפעולות שבעולם העליון. רק לאחר הכרת השורשים הרוחניים העליונים ניתן להבין את ענפיהם הגשמיים שבעולמנו, ולא להפך.
הערכת אדם על פי מידת האמת מתבטאת בהתייחסות רק אל החלק שבאדם שבו תלויה הבחירה החופשית ואל היגיעה שהשקיע מבחירתו. כל הנתונים האחרים כאילו אינם קיימים במציאות. דוגמה לכך ניתן לראות בדרך שבה מתייחס האדם לחלקי גופו. גוף האדם מורכב ממגוון
של איברים. יש איברים חשובים מאוד, כמו המוח, הלב והכבד. אחרים, כדוגמת הידיים או הרגליים, אינם הכרחיים להמשך קיומו של הגוף כולו וניתן לקטוע אותם במקרה הצורך. למרות זאת, האדם אינו מתייחס לאיבר אחד כאל חשוב ולאחר כאל חסר חשיבות. כזאת היא הגישה למציאות לפי מידת האמת.
לא ייתכן כי יחס האדם לזולת יושפע מן הנתונים שטבע בו הבורא. ניתן לשפוט את האדם רק לפי תרומתו החופשית, ומתוך הכרת החשיבות של הימצאותו בחברה. אם תובא בחשבון רק היגיעה הסגולית, ניתן יהיה לקבוע ללא כל קושי מי אדם טוב יותר ומי פחות. באותו אופן ממש שוקל הבורא את האדם ומאפשר לו לעלות בסולם המדרגות של העולמות הרוחניים. במסגרת העולם שלנו האדם אינו מסוגל להנהיג יחס דומה. רק לאחר שנשיג את העולם הרוחני ונשנה את עולמנו בהתאם אליו, יבוא הכול על מקומו בשלום.
"וזה ודאי בלתי צודק, להעניש את המתרשלים והתמימים במדה מרובה כל כך, אשר על לא חמס בכפיהם. ומה חטאם ומה פשעם של האומללים הללו, אם ההשגחה לא העניקה להם את הזריזות והפיקחות, להענש ביסורים הקשים ממות. הרי שאין צדק כלל בתנאים של השלום, והשלום סותר לצדק.
וכן הצדק סותר לשלום, כי אם נסדר את חלוקת הרכוש על פי הצדק, דהיינו, לתת למתרשלים ולתמימים חלק חשוב בערכו, עם הזריזים ובעלי המרץ – כי אז בעלי הכח והיזמה הללו, ודאי לא ינוחו ולא ישקוטו, עד שיפילו את ההנהגה הזו, המשעבדת את הגדולים, בעלי המרץ, ומנצלים אותם לטובת החלשים הללו. ואין על כן שום תקוה לשלום הציבור – הרי שהצדק סותר לשלום".
מידת החסד היא נתינה מוחלטת, והרֶשַע כנגדה הוא קבלה מוחלטת. אמת היא חלוקה על פי התוצאות, אך יש להתחשב גם בתנאים ההתחלתיים. בניגוד למידת האמת, החברה האנושית מתייחסת לכל בני האדם כאילו היו שווים. היא טועה לחשוב שהשוואת תנאי החינוך וכיוצא בהם מאפשרת לשקול את התנהגות האנשים בדרך זהה, והיא אף מכנה זאת
צדק. מובן שיחס כזה אינו צדק כיוון שהוא מתעלם מן הנתונים שאינם תלויים באדם.
על כל הבעיות שנוצרו במהלך השימוש במידות האחרות מנסה החברה לפצות בדרך של שלום, ובסיכומו של דבר אנו חסרי אונים. מלבד האמת, כל המידות שקריות; משום כך לא ישקוט העולם עד שיבוא אל גמר התיקון. כל עוד אנו שרויים בקבלה עצמית, לא נוכל להגיע לאיזון אופטימלי שיאפשר למידת האמת, המידה האידאלית, להתקיים.
רק כאשר יתקן כל אחד מבני האדם את עצמו להשפעה מוחלטת לבורא, בדומה להשפעת הבורא אלינו, יהיו הכול שווים. שוויון זה יהיה אמיתי משום שלא יושפע מן התנאים ההתחלתיים ומתוצאותיהם. כל אחד ישפיע את המקסימום מחלקו היחסי. הרצון השלם להשפיע לבורא הוא לבדו ישווה בין איש לרעהו, ובדרך זו יגיעו הנבראים ליישום מידת האמת.
מידת האמת לא תוכל לעולם להתקיים בקבלה עצמית כי אם בהשפעה בלבד. בהשפעה כל אחד תורם ככל יכולתו על פי תנאיו הטבעיים, ומשום כך אין צורך למדוד כמה הוא תורם. הכול משתווים בכך שהם משפיעים במידה המרבית ומתחברים לנשמה הכללית כחלקי מערכת אחת שלמה: "כאיש אחד בלב אחד"".