שיעור בוקר 18.04.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

על סף לשמה - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: אנחנו בשיעור בנושא "על סף לשמה", נלמד קטעים נבחרים מן המקורות.

אנחנו מתקדמים ללשמה, אפילו שלא מרגישים את זה. בכל שיעור, בכל אסיפה, בכל חיבור, בכל מאמץ פרטי, בכל זאת מתקרבים. איך אנחנו יכולים למדוד את זה? בינתיים אין לנו קנה מידה. מה עושים? איך אנחנו עושים? רק מתוך התקרבות בינינו. ככל שאני מרגיש מסור לקבוצה, קרוב לחברים, מוכן לעשות כל דבר בלי לחשוב פעמיים לטובת הקבוצה, זה נקרא שכבר יש לי מין תכונה רוחנית.

זה לא שאני עושה חשבון שכדי להתקדם לבורא אני צריך קודם להתקרב לחברים ונזכר בחיוב באהבת חברים, אלא אם אני כבר נמשך לזה אינסטינקטיבית במשהו, זה כבר נקרא שאני רכשתי איזה כלי דהשפעה, ולפי זה אנחנו יכולים לראות את ההתקדמות שלנו. אבל לא להצטער שאנחנו לא מגלים כל כך כלים דהשפעה שלנו, כי הבורא מסתיר את זה כדי לתת לנו אפשרות לתת מאמץ ויגיעה יותר גדולים, ואנחנו בכל זאת צריכים ללכת בלמעלה מהרגשתנו ודעתנו ולזכור ש"יום יום יהיו בעינייך כחדשים" ואנחנו כן מתקדמים.

קריין: קטע 11, אומר הרב"ש,

"בזמן שהוא רואה שעל ידי מעשים של קבלה לא ישיג חיות, אז הוא מתחיל לעשות מעשים של השפעה בכדי שמעשים של השפעה ישפיעו לו תענוג.

נמצא שהיסורים מחזירין אותו למוטב, היינו היסורים שהוא מרגיש שאין לו ממה לקבל תענוג, גורמים לו שיחזור למוטב, היינו שיעשה מעשים של השפעה. כי ענין מוטב הוא בחינת השפעה, כמו שכתוב "רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך", היינו להשפיע.

נמצא שעל ידי היסורים, שהוא סובל מזה שאין לו חיות, הוא בוחר לעצמו דרך חדשה ומתחיל לעסוק להשפיע.

ואף שגם זה הוא על הכוונה לקבל, אבל זה נקרא בחינת שלא לשמה הקרוב לשמה, שזה ענין שמתוך שלא לשמה באים לשמה, מסיבת המאור שבה מחזירו למוטב. כי מאחר שהוא עושה מעשיו להשפיע, על ידי זה הוא מתחיל להרגיש מאור בהמעשים דלהשפיע. והמאור הזה יש בסגולתו להפוך אחר כך שיעשה להשפיע".

(הרב"ש. 279. "למה נמשלו ישראל לזית")

שאלה: נשמע לפי הקטע שאנחנו צריכים ללכת לחפש תענוג בהשפעה.

כן, וודאי, אחרת אנחנו לא נפנה לזה אף פעם. נקודת השינוי שבה אנחנו פונים להשפעה היא כשאנחנו מתחילים להרגיש תענוג בהשפעה. אבל כשאנחנו כבר מרגישים תענוג בהשפעה אנחנו יכולים להתחיל למיין שם את הדברים ולסדר אותם לפי המצב החדש.

תלמיד: זאת אומרת באופן מודע אני הולך לתענוג בהשפעה, כי אין לי דרך אחרת ללכת על זה.

אתה מרגיש שכך אתה יכול להתקדם, אחרת לא.

תלמיד: ואני דווקא מנפח ומנפח את התענוג הרוחני הזה.

כאן העניין, האם אתה רץ אחרי התענוג או שאתה רץ אחרי הדבר הרוחני.

תלמיד: בדיוק פה נהייה קונפליקט.

זה לא קונפליקט, כי אלו דברים שהם לא שווים. אתה רץ אחרי הרוחניות, על אף שאין לך ברירה, כי אתה חייב כוחות לזה שבינתיים באים מקבלה.

תלמיד: אז אני צריך להיות מודע לזה ולהשתמש בזה כחומר דלק בלבד. זאת אומרת לצייר את התענוג בשביל שאני אוכל לעשות צעד קדימה.

כן, אמת.

תלמיד: ולא יותר.

אחר כך תברר עד כמה וכן הלאה. אתה מתחיל כאן לעסוק בכמה אתה משפיע ובכמה לא.

תלמיד: כשאני מצייר את התענוג הזה דהשפעה אני מצייר אותו דרך היחס לחברים, אין לי דרך אחרת לתאר אותו.

כן.

תלמיד: כשאני עובר דרך העשירייה, דרך החברים, עם התיאור הזה של המטרה זה אמור לתקן לי את התיאור הנכון של המטרה, של התענוג הנכון?

הוא אמור לייצב אותך, ובלייצב הוא מפרמט אותך בכמה דברים.

תלמיד: הפידבק הנכון הוא להרגיש שמתוך המאמץ הזה משתנה לי קצת הרצון, הגישה למטרה?

כן, אתה מרגיש כל פעם, הייתי אומר אפילו כל יום או כמה פעמים ביום, שמשהו משתנה. זה כמו שאתה נוהג ואתה כל הזמן מסובב קצת את ההגה, אתה רוצה להתקדם ישר, אבל אתה כל הזמן צריך לשחק איתו, ליישר אותו, להפעיל אותו אחרת. כך גם כאן.

תלמיד: והכוונון הזה לראות שאני כל הזמן מתקדם נכון הוא דרך החברים, דרך החיבור עם העשירייה.

דרך החיבור, לכיוון החיבור. זו הדרך, אתה לא רואה את הדרך, אתה רואה שבכל רגע ורגע אתה צריך לייצב את עצמך לחיבור.

שאלה: נראה מהקטע שיש כמה שלבים בשביל להגיע ללשמה. השלב הראשון שרב"ש כותב הוא "בזמן שהוא רואה שעל ידי מעשים של קבלה לא ישיג חיות". את השלב הזה אנחנו משיגים כשמתחילים ללמוד קבלה או עוד לפני כן?

זה לא חשוב מתי, האדם מתחיל להבין שעל ידי מעשיי קבלה הוא מתרחק ועל ידי מעשיי השפעה מסוימים הוא מתקדם, מתקדם לחיבור, לחברים ולבורא.

תלמיד: אז השלבים האלה משתנים, הם לא חייבים להיות לפי הסדר, אלא אדם עובר אותם בכל שלב של ההתקדמות שלו?

לפי מה שנפתח לו, נגיד כך. אם אני אענה לך אני לא בטוח שכל אחד ואחד יקבל אותה צורה, אלא כל אחד יחשוב על משהו אחר.

שאלה: אמרת שכשאני רוצה להרגיש תענוג מהשפעה, אני צריך להתחיל למיין את הדברים, מה זה להתחיל למיין את הדברים?

כדי להשיג תענוג מהשפעה אני כנראה צריך לבצע פעולות השפעה וללמוד איך לסובב אותן כדי לקבל מהן תענוג.

תלמיד: ומה זה למיין את הדברים? מה אני צריך למיין בתהליך הזה?

אם אני אוהב מישהו אז ככל שאני משפיע לו אני נהנה מזה. זה נקרא תענוג מהשפעה.

תלמיד: זאת אומרת אני מתחיל להרגיש לאט לאט יותר את כוח האהבה, אהבת החברים.

כן.

שאלה: שמעתי אותך אומר בתחילת השיעור שבכל יום אנחנו מתקדמים ללשמה.

כן.

תלמיד: במה בדיוק אנחנו מתקדמים ללשמה? מה זה נקרא מתקדמים ללשמה?

שכל יום ויום אנחנו מבינים שהמטרה שלנו מתקבלת בכלים דהשפעה. בכלים שאין לנו, אבל אם נצא מעצמנו וניכנס ללב של הזולת אז נוכל להרגיש במעבר הזה מה נקרא לעבור ללשמה.

תלמיד: מה משתנה בנו מדי יום? למה לשים לב?

אנחנו לא יודעים להגדיר בדיוק מה משתנה בנו יום יום, אבל אנחנו מרגישים שמשהו משתנה. מרגישים. כל אחד צריך באמת להרגיש שהיום אני מרגיש משהו אחר מאתמול, וכך יום יום אחרי כמה שלבים כאלו אדם יוכל כבר לעטוף את השינוי שלו באיזה מילים.

תלמיד: איך קורה המעבר הזה מהלב שלי ללב של הזולת? איך אני מתחיל לחיות מתוך הזולת?

זו הנטיה שמתחילה בליבי, ואני מרגיש שאני נמשך להיות עם החברים יחד, אני רוצה להבין אותם, רוצה להרגיש אותם, רוצה לגרום להם טוב, רוצה לראות כמה יש בזה את האגו שלי וכמה באמת יש שם את הנטייה שלי.

שאלה: איך לעשות כל דבר בלי לחשוב פעמיים?

למה זה טוב בלי לחשוב פעמיים?

תלמיד: כי אמרת שכאשר אדם מתחיל להרגיש מסור לקבוצה, קרוב לחברים, הוא מוכן לעשות כל דבר לטובת הקבוצה בלי לחשוב פעמיים.

זו כבר מידת החיבור, אולי אפילו אהבה, ואז היא נותנת לנו אפשרות לבצע פעולות בלי מחשבה, כי האהבה מפעילה את זה.

תלמיד: אז זאת הנטייה שצריכה להיות לנו, ממש לפעול בלי לחשוב, או דווקא לחשוב ולפעול?

אנחנו צריכים להגיע למצבים שאנחנו חושבים, משקיעים כוחות ומייצבים עצמנו כך, שזה בא לנו מכוח מחשבה, התמדה, התגברות, ועד שזה הופך להיות כמו שכותב הרב"ש "טבע שני".

תלמיד: איך רגע לפני שהמחשבה מגיעה ואומרת לי, "בשביל מה לעשות את זה?" עלי להיערך לקראתה?

אם היא לא מתעוררת בך אז איך תשאל? אנחנו נברר את הדברים האלה, ונלך בהם לאט לאט.

שאלה: מה זה אומר, לצאת מעצמנו ולהיכנס ללב של הזולת?

שהלב שלי יהיה אך ורק כמכשיר שמרגיש את ליבו של החבר, זה נקרא "דבקות". תבינו שכמה שזה יותר קשה לאדם והלב שלו הוא כמו לב אבן, לאדם הזה תהיה הרבה עבודה והוא אמור להשיג חיבור חזק דרך כל המקרים האלו עם הבורא.

שאלה: מה שלא לשמה הופך אותנו קרובים ללשמה? בהרגשה זה נראה כמשהו רחוק ויש עוד דרך ארוכה.

כשאנחנו נמצאים בלא לשמה אנחנו לא מבינים בהתחלה שזה לא לשמה, אחר כך מתחילים להרגיש, אחר כך מתחילים להתגבר, להתנגד וכך לאט לאט מתקרבים להבין מה זה לשמה מתוך שלא לשמה. והמעבר נעשה בזה שמגיעה לאדם איזו החלטה, כמו שבירה קטנה, ואז הוא עובר ללשמה בכל מיני דברים קטנים. כל פעם הוא רוכש עוד יותר ועוד יותר לשמה, עד שהוא מגיע למצב שהוא מוכן כבר לחיבור פנימי עם כוח ההשפעה.

תלמיד: דיברת על כך, שאנחנו מייצבים את המצבים שלנו כדי להגיע למצבים יותר אינסטינקטיביים של התקרבות ללשמה.

כן. אנחנו רוצים, אנחנו חולמים איך אנחנו יכולים להיות בצורה טבעית בלשמה.

תלמיד: מה הדרך הטובה ביותר להפוך את ההתנהגות שלנו להתנהגות יותר אינסטינקטיבית למען האחרים. שנוכל להרגיש את זה כאיזשהו מדד, שהנה אני לא חושב יותר, אלא זה הופך לאיזה הרגל אוטומטי?

דרך תרגילים בקבוצה. אני הייתי אומר שבכל זאת, לכל אחד מאיתנו יש דמיונות ותיאורים איך להגיע לזה, אבל אני חושב שבכל זאת יש לשמור על עצות המקובלים, "מלא לשמה לשמה" ו"מאהבת הבריות לאהבת ה'", אלה שני כללים שאנחנו צריכים לקיים.

תלמיד: וזה בעצם מה שהופך את זה לבחינה.

כן.

תלמיד: לפי הקטע נשמע שאנחנו מגיעים ללשמה רק מתוך חוסר ברירה, כי אין לנו תענוג בקבלה ואנחנו מוכרחים להתחיל להשפיע כדי לקבל איזושהי חיות.

תן לי דוגמה אחרת. כשהאדם נולד כולו בעל מנת לקבל, ביצר הרע, והוא הכי גרוע מכל יתר הצורות של הרצון לקבל - שהוא ירצה להיות על מנת להשפיע.

שאלה: לגבי אני מבין ומרגיש שזה באמת כך. אבל השאלה מתעוררת כשאנחנו עובדים בעשירייה ואני רוצה להתפלל עבור החברים, ואני רוצה לקדם אותם, אז אני לא יכול לבקש בשבילם שהם יעברו מצב של חוסר תענוג ומתוך ההכרח יגיעו. אני צריך לבקש דברים טובים לחברים.

זה נקרא דברים לא טובים, אם אני בדרך להידמות לבורא, עובר מצבים של חוסר מילוי בכלים דקבלה?

תלמיד: לקבל על עצמי את הבעיה הזו, זה יהיה בשבילי שכר וזה יהיה החשבון שלי, אבל אני לא יכול לעשות חשבון כזה עבור חבר.

אם אתה מחובר עימו אז למה לא, גם אתה וגם הוא.

תלמיד: זאת השאלה, איך אני עובר את זה ביחד עם החבר, שאני מבין שהוא צריך לעבור גם כן תהליך כזה. אם אני אנסה לנסח לבורא מה אני רוצה שיעשה עבור החבר שלי, מה יהיו המילים הנכונות כדי שאוכל לעזור לו להגיע ללשמה?

רק חיבור ודיבור, וגם מעשי השפעה הדדיים.

תלמיד: איך אתה מאחל לנו שנגיע ללשמה? איזה נטייה יש כשאתה חושב בצורה טובה וחיובית על הזולת, כדי שהוא יעבור שלב שאין לו חיות במה שיש לו? הוא צריך הרי לעבור שלב קשה ואני לא יודע איך לעזור לו לעבור, להגיע לכך שיחשוב על הטוב, על המטרה הסופית. כי זה עוד לא נמצא בתחושה שלו, בכלים שלו, ואם זה היה, אז הוא כבר היה עושה את זה בעצמו.

הוא מעביר את החיות שלו לחיות בין החברים. הוא מתחיל לראות את החיים בתוך קבוצה, בתוך חיבור עם החברים ואז לא חשוב לו מה שהוא הרגיש לבד בכלים האישיים שלו, אלא העיקר שהם כולם נמצאים יחד. וה"יחד" הזה שהם משתדלים בו להיות, זה מה שמייצב בהם נכונות להתחיל להרגיש את כוח הבורא, הכוח העליון.

תלמיד: נשמע שאני לא אמור לחשוב בכלל על מה שהחבר יעבור בדרך, אני רק צריך להשפיע את אהבת החברים לתוך הקבוצה והבורא יעביר את השלבים האלה.

אנחנו בכל זאת צריכים להשתוקק להיות יותר קרובים זה לזה, לעזור זה לזה ו"ה' יגמור בעדי" מה שנקרא.

אבל נעבור את זה. הבורא יפתח לנו עוד.

שאלה: אני חושב שאמרת לאורן שהלב שלי צריך להפוך למכשיר שמרגיש את החברים.

זה יהיה כך.

תלמיד: אז אתה יכול לתאר איך המכשיר הזה עובד? איך אני מרגיש חבר מסוים, האם בשביל להרגיש חבר אני צריך לכוון את המכשיר לחבר הזה?

את זה נלמד בדרך, אין לי מה לענות.

תלמיד: כלומר זה יקרה לבד?

כן.

שאלה: הרצון לקבל לא יכול לחיות ללא תענוג. והשאלה, ממה אני נהנה, או למי אני מהנה? והתשובה, "אני נהנה מהשפעה ומהנה להשפיע". אמן על כולם ועלינו גם. התיאור הזה נכון?

נכון.

שאלה: בעל הסולם כותב במאמר "הערבות" על איך אפשר להתעלות מעל כל זה כשיש שש מאות אלף איש שדואגים ברוחניות, בגשמיות זה על זה, אז אין לך בכלל בעיה. למה אנחנו במצב שלנו לא דבוקים במטרה, אדם קשה לו להתנתק מדאגה עצמית. יש לנו אפשרות, יש לנו אמצעים, יש לנו חיבור, אז מה מפריע?

מה מפריע למה?

תלמיד: מה מפריע לנו בקבוצה להתנתק מהדאגה הזאת?

מפריע לנו שאנחנו עדיין קשורים לעצמנו. ברגע שאנחנו קשורים לחברים אנחנו לאט לאט מתנתקים מעצמנו ויכולים להיות בהשפעה לחבר יותר מהשפעה כל אחד לעצמו.

תלמיד: בזה שהבורא מפורר את כל הערכים הגשמיים הוא עוזר לנו, אז צריכים לראות בזה עזרה, גם בחוץ, גם כאן. איך נכון להתייחס למה שקורה, למה שהבורא עושה? איך לבנות יחס נכון?

מישהו עוזר לו?

שאלה: גם לי עלתה שאלה דומה, אני מרגיש את השאלה שלו. למשל לא קשה לי לעבוד בשביל הילדים שלי ולהכין להם אוכל וכולי, אני מכניס את זה לתוך המעגל שנקרא "אני" ושם אני פועל. אם אני אכניס נניח את העשירייה שלי לתוך המעגל הזה שנקרא "שלי", אז לא יהיה לי קשה לעבוד גם בשבילם וזה כאילו תנאי ערבות.

אבל פה נראה שצריך לעשות משהו אחר, כאילו להרוג את ההתמכרות שלי לספק את "האני" ולהפסיק לעבוד ב"אני" ולעבוד במקום אחר. כביכול אלה שני סוגים שונים של עבודה. לכאורה אתה יכול להכניס את כל העולם לתוך העיגול הזה שנקרא "אני" ואז לא קשה לעבוד בשבילם, אני מרגיש אני גם מקבל, זה חלק ממני. זו עבודה אחת, אבל נראה שאני צריך לבטל את ההתמכרות שלי והמחשבה שאני צריך לעבוד בשביל "אני" ולנתק את זה וללכת דווקא נגד הטבע, לעשות משהו הפוך בשבילם, שאני אסבול. זה כביכול שתי עבודות שונות ושתיהן מרגישות, וזה לא ברור, לעבור מלא לשמה, ללשמה. איפה צריך להשקיע יותר כוחות, בסוג כזה של עבודה או סוג אחר?

אם אתה עושה את זה לילדים שלך אתה נהנה. זאת אומרת, ההבדל הוא בלראות בחבר קרוב שלך. רק על זה צריכים לעבוד. אז זו עבודת הקבוצה. כולם צריכים לדבר ולהדגיש שכל אחד שייך לליבו של כל אחד, עד שאנחנו נתחיל להרגיש את זה.

שאלה: נראה לי שהחבר שואל על עוד הבחנה. אם אני מצליח להכניס את החבר או את הזולת, או בכלל את כל הנבראים לתוך העיגול שהוא "אני" אז יש לי כוח לעבוד כי זה כבר נהייה "אני".

כן.

תלמיד: והוא שואל האם מעבר לזה יש לנו עבודה אחרת, שבה אנחנו צריכים ללמוד להשפיע למישהו שהוא לא אני, שהוא זולת, שהוא זר, דווקא לשמור על הזרות ולשבור את עצמי, שזה הפוך מהטבע שלי, להשפיע מחוץ לעיגול שלי? אולי זה המעבר ללשמה? נראה לי שזה מה החבר רצה לברר.

אני לא שמעתי.

תלמיד: האם להכניס את הזולת לתוך המעגל שהוא מוגדר אצלי כ"אני" או לצאת מעצמי ולהשפיע לזר?

לא, להכניס אותו לתוך ליבי.

שאלה: מה ההרגשה המשותפת שצריך לחתור אליה, השאיפה הזאת שתהיה הרגשה שהיא לא פרטית שלי, הרגשה משתפת שבה אנחנו מרגישים את הכוח העליון? מי מרגיש את זה?

מרגישים כולם.

תלמיד: מה זה "כולם"?

בלב המשותף.

תלמיד: אז זה המעגל שלי או מעגל אחר?

של כולם, שלי ושלך ושלו.

תלמיד: אבל אני הכנסתי אותם ללב שלי, אני מרגיש עכשיו את ההרגשה המשותפת אצלי. איפה ההרגשה החדשה, שהיא לא פרטית?

אין דבר כזה פרט וכלל, הם מתחברים. אם אנחנו מגיעים ל"כאיש אחד בלב אחד" אז איך אתה תחלק?

שאלה: בכל הפעולות והמאמצים לעשות ולהרגיש, בסוף זה מרגיש שנעצרים בתפילה. כי במאמצים זה קל לבדוק וקל להתרוצץ, גם רב"ש כותב, בסוף חוץ מתפילה אין לי מה לתת.

כן.

תלמיד: וכשמגיעים לתפילה, גם אם אתה עוצר ועושה מעומק הלב אתה מסיים, אתה אומר, עשיתי משהו? לא עשיתי משהו? קרה פה משהו? להמשיך עם זה? כי לפעמים אתה לא מאמין לעצמך כבר. אז לפעמים אתה ממשיך ולפעמים פשוט זורק את זה כי אני אומר, "טוב, לא עשיתי כלום באמת, עדיף שאני אלך מפה, אולי לנקות משהו עבור החברים".

זאת אומרת, שהפעולות שלך לא מביאות אותך להרגשה שאתה השפעת, נתת.

תלמיד: נכון. וזה יותר מזה, כי אני מרגיש שכנראה התפילה הזאת היא הדבר הכי חשוב שאני יכול לעשות ואני אפילו עוצר ועושה, אבל אז אני בעצמי לא מאמין שבאמת עשיתי משהו.

שאלה: הוא כותב בהתחלת הקטע, "בזמן שהוא רואה שעל ידי מעשים של קבלה לא ישיג חיות, אז הוא מתחיל לעשות מעשים של השפעה בכדי שמעשים של השפעה ישפיעו לו תענוג".

לפעמים מתוך זה שאתה מנסה לעשות כאילו תפלות ותהליכים כאלה ואתה לא מקבל שום פידבק, אתה לא מקבל חיות. יכול להיות מצב שאתה אומר ניסיתי השפעה, לא הצליח, אז בוא נחזור קצת לקבלה, לפחות שם אני אוכל משהו, אני מקבל איזה תענוג רגעי לפחות, אבל זה חיות, משהו קטן. בהשפעה, כשאתה מנסה פעם אחרי פעם ואתה לא מקבל שום חיות, כאילו יש הרגשה לפעמים לעזוב את זה ולחזור להשתק, אפקט הפוך.

כן.

תלמיד: מה לעשות עם זה? זה ממש מסוכן.

זאת אומרת, חסרה כאן גדלות הבורא. רק דבר אחד, חסרה גדלות הבורא בהשפעה לזולת. במידה שחסר לי כוח בהשפעה לזולת אז מאיפה אני יכול לקבל אותו? אם הבורא יגדל בעיניי. "יגדל אלוהים חי"¹.

שאלה: אם אני מכניס חברים כמו המשפחה שלי ואז כאילו אני משפיע להם כדי לקבל.

בסדר.

תלמיד: איפה מזה יש יציאה באמת להשפעה?

קודם אתה מתחבר איתם בלב אחד. אחר כך נראה.

שאלה: השפעה לזולת, זה מה שמייאש את האדם, שהוא לא מרגיש. כאילו עכשיו זה זולת, לא הצלחתי להכניס אותם פנימה, הם עדיין בחוץ ולכן קשה לי. למה זה נקרא אהבת הזולת אם אנחנו אמרנו שאנחנו צריכים להכניס את החבר פנימה ואז אני כאילו משפיע למשהו שאני מרגיש שהוא חלק ממני? זה כבר לא זולת.

איך תבדיל בינו לבין מה שהיה לך קודם?

תלמיד: באמת נשמע שאחרי זה אין הבדל.

יש הבדל. איפה העבודה, איפה היגיעה?

תלמיד: זה כבר הפך טבע חדש. אני עדיין לא משפיע אף פעם לזולת. אם הצלחתי במאמצים לקבל מצב שבו החבר הפך להיות חלק ממני, אז שוב אני כבר לא משפיע לזולת.

כן, אבל הוא נעשה קרוב יותר מהקירבה שהייתה קודם.

תלמיד: כן.

זאת אומרת - כך אני מבדיל, ככל שאני מתקדם ברוחניות אז הרחוקים נעשים יותר קרובים.

תלמיד: אבל "זולת", בהגדרה של המילה זה הכול חוץ ממני.

כן.

תלמיד: אז בסוף לא נשאר זולת.

לא נשאר, ודאי. "כאיש אחד בלב אחד".

תלמיד: אני מדבר ספציפית על פעולת התפילה. לעצור במשך היום, לקרוא משהו, לנסות להרגיש את כל החברים במרכז העשירייה ועל זה להתאמץ. בגלל ששם אין לי פידבק, לפחות לא ישיר - באותו רגע. זה מצב שאתה פשוט מגיש חסר אונים. אני יודע על עצמי שהייתה לי תזכורת פעם בשעה, פעמיים בשעה לעצור, לעשות את הדבר הזה. בגלל שאין שם תוצאה, אני לא הולך לבהמיות כמו בתיאור, להיפך, אני הולך אפילו לעשות פעולות עבור החברה, כי אני מרגיש בהן יותר תועלת. בפסח עבדתי כמו משוגע ללא הפסק בדברים שארגנתי. אבל בסופו של יום אני מרגיש שלעצור ולהתפלל זה יותר חשוב, לעצור ולעשות כוונות יותר חשוב. אבל הפעולות הפיזיות כאילו באות על חשבון הכוונות, כי לפחות קרה משהו.

אז מה השאלה? במשפט אחד.

תלמיד: איך להגביר את החשיבות של פעולת התפילה? כשאני עושה יגיעה במעשה לטובת החברה, לכיוון ההשפעה אני רואה מעשה מול העיניים שלי ואז יש לי פידבק, אני מבין, פעלתי משהו חיובי לכיוון ההשפעה.

ויש פעולה פנימית, בלב, פעולה של תפילה, שגם אליה אני רוצה להגיע. אבל כשאני עובד בה פעם ועוד פעם ועוד פעם, בגלל שהיא פנימית אין לזה שום ביטוי, שום פידבק אז אני נחלש ועוזב אותה. איך להתחזק בעבודה הפנימית של התפילה?

אתה חייב לעשות יגיעה, אין מה לעשות. או שמהתפילה של החברים, מהתפילה הכללית אתה תקבל חיזוק.

שאלה: אם אני מבין נכון, אותה הבעיה קיימת גם אצלי. כי אם אין לי איזו תגובה רגשית על מה שאני עושה, מבחינתי זה לא נרשם. גם בתפילה, אם אני לא מרגיש שום דבר כלפי החברים, ואני עושה מהלך כלשהו, זו לא תפילה מבחינתי, אם אני לא מרגיש את זה, אני לא באמת מתכוון לזה. כי הרגש והכוונה זה אותו דבר מבחינתנו. אם אין לך שום תגובה רגשית, איך אפשר לעשות פעולה, ולהגיד שעשיתי אותה? זו ההתחלה, זה הסוף, והצלחתי בה?

זאת אומרת, אתה דורש תשלום.

שאלה: אני גם בכיוון הזה. אתמול יצא מצב שיצא לי לחשוב על חבר כמה דקות, וגם פה אני לא יודע אם הצלחתי להתחבר אליו, ולא יודע איפה הבורא נכנס בזה. כאילו יש איזו דאגה איפה החבר, מה הוא עובר, מה הוא מרגיש, ואיך לחשוב עליו שהוא יהיה יותר מחובר אלינו? אבל כמו שהחברים פה אומרים, אם אין שום פידבק שאתה אומר, אוקיי, כתוצאה מזה אני מרגיש שהתחברנו יותר, כתוצאה מזה אני מרגיש יותר גדלות הבורא, או שיש איזו תוצאה אצל החבר, לא אצלי.

כאילו יש איזה ענן כזה של מחשבות. כמו שאני יכול לדאוג לבן שלי, או לסבתא שלי, אז אני דואג לחבר, שיהיה לו טוב, שהוא יהיה בסדר וכולי. אבל איך מחברים את זה באמת לבורא, איך מחברים את זה למרכז הקבוצה?

מי הבין מה הוא אמר?

שאלה: כשמגיעים לחכמת הקבלה הרבה פעמים התפילה זה משהו מאוד מעניין, זו מילה מאוד חזקה, שצריך להגיע לכוונות פנימיות, להתפלל ובאמת, לבקש את המאור המחזיר למוטב שיבוא. אבל אז אחרי כמה שנים אתה מוצא את עצמך פתאום שאתה אומר מה זה בכלל, מה אנחנו עושים פה? האם אנחנו באמת ברצון לשים את החיים שלנו פה? כמו שספרת פעם, שבאת לרב"ש ואמרת, "אני עכשיו צריך להחליט אם אני שם את החיים על זה, חיפשתי וחיפשתי ועכשיו אני מחליט שאני שם את החיים שלי פה". אני רוצה לדעת שאני עושה החלטה נכונה.

אז כשמגיעים למקום הזה של עבודה עם המאור המחזיר למוטב, והדברים מה לעשות, זה קצת אבסטרקטי, קצת מעורפל, ולא ברור. אי אפשר להגיד, "הנה זה פה," אז נתקעים.

אני יכול להגיד ואני שומע מחברים שנתקעים, לא ברור מה זה בכלל, אני עושה את זה, לא עושה את זה, מצליח, לא מצליח. ואלה החיים שלנו, זה לא סתם משהו כזה קטן בצד. ולכן זה ממש קריטי להבין, אם לא לקבל פידבק, אז משהו אחר, אבל שיהיה משהו להיאחז בו, כי אנחנו שמים פה את הכול.

מה היית רוצה?

תלמיד: לא יודע, אני כבר לא סומך על עצמי. מה אני אבקש, פידבק? זה שוב יהיה רצון לקבל. אבל כן, אני רוצה פידבק להבין שכשאני מתפלל זו תפילה, שזה מה שאתה מתכוון, וזה מה שרב"ש כתב על תפילה,. לפחות לדעת עשיתי את זה, אפילו אם לא הצלחתי, לפחות ניסיתי, או עשיתי את זה.

אבל ברור לך שעשית, כי ביצעת את זה, השקעת בזה זמן וכוח.

תלמיד: מה, בזה שחשבתי על החבר במהלך היום?

כן, אלא מה אתה רוצה כפידבק? שירשמו על חשבונך שם איזה סכום של יגיעה?

תלמיד: נניח, כן.

ושאתה תקבל את זה, זה לא רע, נכון? זה על מנת לקבל יפה.

תלמיד: אז לא זה, אז משהו אחר. תגיד לנו כמקובל, איך אתה עושה את זה כל יום? אתה כנראה כן מקבל איזשהו פידבק. אתה לא עושה את זה בצורה עיוורת כל החיים.

כן.

תלמיד: אז מה אתה מקבל, ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה?

אני רושם לעצמי עוד אפס, ועוד אפס, ועוד אפס.

תלמיד: עוד אפס שלא הצלחת?

לא שהצלחתי או לא הצלחתי, אבל עשיתי כמה שיכולתי. כמה שעבר עלי, כמה שהבורא נתן לי אפשרות להבין, להרגיש, ולעשות. אבל באמת, אני יכול לעשות חשבון, לפי כמה התכוונתי מהבוקר, ואז בערב אני יכול לעשות חשבון כמה עשיתי באמת. נו ומה? הרי הכול תלוי בכוח העליון.

תלמיד: כשאתה מסיים את היום, איך אתה מחשב כמה הצלחת היום?

כמה הצלחתי? זה לא כלפי ההצלחה האישית שלי, אלא לפי כמה הצלחתי להעביר את חכמת הבורא לעולם.

תלמיד: אז זה כבר משהו שהוא על גבול הגשמי, זאת אומרת פעולות, הפצה, דברים כאלה?

כן.

תלמיד: ואיך אתה מחשב את העבודה הפנימית בסוף היום?

לפי בכמה יגיעה זה עלה לי. כמה התייגעתי, כמה עשיתי, וכמה הצלחתי. כמו בצורה הגשמית.

תלמיד: אתה מצליח לחשב תפילה פנימית כמו פעולה גשמית?

כן.

תלמיד: אם תוכל ללמד אותנו את זה, זה יהיה מעולה.

כל אחד ואחד יגיע לזה, וילמד את זה בצורה הפרטית שלו, אין בזה שום בעיה.

שאלה: מה הסימן שאני מתפלל נכון אם אין לי פידבק?

אין דבר כזה שאין פידבק, כי לפני שאתה מתפלל כבר יש לך עניית התפילה מלמעלה, הבורא הוא תמיד הראשון. ולכן הכול כאן תלוי באדם, עד כמה הוא מוכן לעבוד ובלבד שיהיה לו איזשהו קשר קטן ביותר אפילו עם הבורא.

תלמיד: מהי התפילה שלי אם כבר יש עניית התפילה עוד לפני שאני מתפלל?

איך אחרת אתה יכול להתפלל?

תלמיד: זאת השאלה, מה התרומה שלי פה, מה התפילה שלי? מה אני עושה פה?

כנראה שאנחנו לא מבינים מה זו עניית התפילה ועליית התפילה. נלמד את זה, יש שני מאמרים על זה.

שאלה: לפני כמה ימים אחד המנהלים כאן ביקש שאני אעשה בשבילו איזו עבודה, שלקחה לי שעה, לא נהניתי מזה בכלל ולא קיבלתי שום פידבק. מה יותר מועיל לחברה, לעשות במשך שעה את העבודה הזאת, או לשבת במשך שעה עם קטע מקור ולחשוב על החברים, לבקש עבורם?

גם מזה וגם מזה לא תראה את התוצאה האמיתית.

תלמיד: אני לא מחפש תוצאה, אני שואל מה החברה צריכה ממני. מה יותר מועיל עבור הכלי העולמי, שאני אעשה את הדבר הזה שהמנהל ביקש או שאני אשב ואתפלל?

שאתה תבצע את פקודת החבר כי הוא מנהל החברה. אפילו שאתה רואה שאין בזה שום תועלת ובכל זאת אתה מבצע.

שאלה: אם אין לי עכשיו פקודה מחבר, ויש לי יכולת לעשות איזו פעולה פיזית או להתפלל, אז איך האדם בוחר במה להתייגע בצורה המועילה ביותר?

הוא בוחר לפי הכלים שלו.

תלמיד: הוא יכול לעשות פעולה פיזית שיש בה פידבק, הוא יכול לעשות פעולה פנימית שאין בה פידבק, והוא יכול לעשות הפצה, ברור שזה לכיוון. אבל איך האדם בוחר מה לעשות בצורה הכי מועילה לחברה, לתיקון?

לפי איך שהחברה על ידי הפעולה הזאת יכולה להתקרב לבורא. מה לא מובן?

תלמיד: אם הוא מתפלל, מאיפה הוא יודע איזו תועלת יש לזה?

הוא לא יודע. במקום השעה הזאת שהוא ישב והתפלל, אם הוא יעשה איזו עבודה פיזית למען החברה, אז בזה הוא יכול להגיד "אני עושה את זה". אבל הכי טוב אם החברה תנהל אותו ולא הוא בעצמו.

תלמיד: איך מחשבה על חבר הופכת להיות מחשבה רוחנית לתיקון? יש לי חברים מאוד קרובים אלי בלב, אבל אנחנו הרבה זמן ביחד, והפכנו להיות חברים בצורה אנושית אפילו. איך אני הופך את הדאגה שיש לי לחבר לפעולה רוחנית? מה אני מכניס לשם? איך אני יודע שהפכתי אותה לפעולה רוחנית?

אתה מוכן במקסימום, ככל שאתה מסוגל, להתנתק מעצמך ולהתחבר לחברים, לעשירייה לפחות, ולעשות משהו לטובתם.

תלמיד: כשאני כבר נמצא במחשבה על החבר ומרגיש דאגה אליו, נמצא כביכול בתפילה עליו, מה שם אני צריך לדעת או לעשות כדי שאני אדע שהפעולה הזאת היא נכונה ושלמה?

ניתוק מעצמך וחיבור לחבר.

שאלה: מה שאני מוציא מהבירור הזה, זה שכל היום האדם צריך להיות בחיפוש התפילה, ולהדביק כל מצב לבורא, לחיבור עם החברים. כי אתה אומר שזה המדד, ככל שאני מתפלל יותר ומדביק כל מצב לבורא דרך התפילה כדי לחבר את החברים יותר. ואפילו אם אני לא יודע את זה, אז אני יכול לבקש תפילה קודם תפילה כדי להיות בתפילה כל היום. האם זה המדד, שככל שאני נמצא יותר בתהליך הזה, כך אני הולך ומתקרב ללשמה כי אני עובד רק לטובת החברים, לתועלת הבורא?

אתה עובד לתועלת כולם שזה הכלי הכללי. ואם אתה נמצא כל הזמן בדאגה לזה, אז הכיוון הוא נכון.

תלמיד: להיות דבוק לבורא בכל מצב זה המדד.

כן.

תלמיד: ואם אתה לא יכול, אז אתה יכול לבקש כוחות דווקא על זה, כדי שתוכל לעזור לחברים. זה הפידבק למעשה, התפילה עצמה. איכות הבקשה שלך להיות בתהליך הזה היא הפידבק, כי הבורא הוא זה שנותן לך את התפילה הזאת, לכן זה המגע שיש לך, הדביקות בבורא.

ככל שתרגישו שאתם כולכם תלויים בחיבור של כולם ובפנייה לבורא, שרק זה הקו עד שהוא הופך להיות לנקודת החיבור ביניכם ועם הבורא יחד, אז תראו שזאת התוצאה הרצויה.

שאלה: מה אתה עונה לחבר שמרגיש שהוא הגיע למין קיר והוא לא מקבל מילוי? מה הוא צריך לעשות כדי להמשיך הלאה?

להפוך את הקיר הזה לכותל. כמו שאנחנו לומדים שמסתובב לקיר ומתפלל. זאת אומרת לעשות מכל הפרעה שאתה רואה כביכול לפניך מצב של פנייה, ואם כך נתייחס לפנייה הזאת, אז תצא לנו תוצאה גדולה מאוד, מאוד יפה.

שאלה: בעצם כל מה שחסר לאדם כל רגע זה להחזיר הכול לאין עוד מלבדו, שהוא בעצם זה שעובד איתי ומביא לי את הקיר ומייצב בי את הטענות.

זה נכון, אבל הוא צריך להיות גם כלול מכולם.

תלמיד: מה פירוש?

מה זאת אומרת שאין עוד מלבדו? אין כלום חוץ ממנו, זה בסדר, אבל איפה האחרים, החברים, האנושות?

תלמיד: אז הוא מביא אותי למצב שבו אהיה חייב לשפוך את עצמי החוצה לזולת כדי להרגיש שזה הוא, אחרת אני לא מרגיש שזה הוא, אחרת אני כלוא בתוך עצמי ונשאר שם.

כן, הבנתי אותך.

שאלה: המטרה שלי מהעבודה היא להיות ככל האפשר בתפילה ובמחשבה ובהשתוקקות וערגה שהחבר יהיה בטוב, לחיות מתוך מחשבה על היקר לי. אם החבר הזה יהיה כל הזמן לא בטוב ויקרו לו דברים יותר קשים אז בצורה טבעית אני יותר אחשוב עליו. איך אני עושה הפוך, שהחבר יחייה יותר בטוב מרגע לרגע והשתוקקות והמחשבה שלי עליו יגדלו?

הכול נמצא בתוכך כמו שאני הבנתי ואתה צריך לשנות את היחס שלך אליו. אתה לא יכול לעשות כאן כלום ולא צריך לעשות כלום, רק לאהוב אותו יותר.

תלמיד: אם האדם היקר לי נמצא בסכנה גדולה יותר בכל רגע, אני חושב עליו יותר ודואג לו. איך אני הופך את זה, איך גם אם הוא יימצא כל רגע במצב יותר טוב, ביותר שפע, אני יותר אחשוב עליו?

אתה מבולבל בין הצורה האנושית והצורה רוחנית. בצורה אנושית ככל שהוא מרגיש יותר טוב כך אתה פחות חושב עליו, ובצורה רוחנית אתה לא מודד במה הוא מרגיש יותר טוב ופחות טוב, אלא אתה כל הזמן דואג איך אתה מרגיש אותו יותר.

תלמיד: בשביל שאני אדאג לחבר יותר מהרגע הקודם שדאגתי לו, כרגע החבר צריך להיות בסכנה ובבעיה יותר גדולה, ככל שהוא נכנס לבעיות גדולות יותר כך אני מרגיש שאני יותר נעול על לדאוג לו ולחשוב עליו.

איך אני הופך את זה, אני רוצה שיהיה לחבר טוב, אני רוצה לחשוב עליו אבל שהוא יהיה יותר בטוב כל הזמן. איך אני רואה את החבר שלי כל הזמן במצב יותר טוב, חי חיים שיש בהם יותר שפע, יותר חברים, יותר ביטחון, ואני יותר חושב עליו?

זה יכול להיות רק בתנאי שאתה כבר נמצא ברוחניות ורואה את החבר שלך ברוחניות. שככל שהוא מקבל יותר זה יהיה בעל מנת להשפיע, ואז תמיד יחסר לך להוסיף לו כלים לקבל בעל מנת להשפיע. ואז ככל שאתה מתקדם לקבל יותר, כך אתה מרגיש שאתה יותר משפיע ויש לך יותר ויותר חיסרון.

שאלה: ממה בעצם מתקבלת ההנאה או מתקבל התענוג, ממעשה ההשפעה או מההשתוקקות להשפיע?

מההשתוקקות להשפיע יש לך תענוג אחר, אתה הולך ורוצה להתקרב לקראת הבורא ומקווה שהוא יעזור לך. ומההשפעה עצמה יש לך דבקות, אתה מרגיש עד כמה אתה קשור לבורא ואתם פועלים יחד. אלו שני דברים שונים.

תלמיד: ואם אנחנו משתוקקים להשפיע, ואנחנו מרגישים שאנחנו משתוקקים, זה אמיתי בינינו, אבל במעשה אנחנו לא בטוחים שזה הצליח ושהכוונה שלנו התממשה עד הסוף, האם אנחנו צריכים להרגיש איזשהו חיסרון או להסתפק בתענוג הזה שקיבלנו מההשתוקקות עצמה?

אנחנו צריכים לראות לפנינו את המטרה, מיום ליום יותר ויותר לפרמט אותה נכון, לצייר אותה נכון לפנינו, ולהביא בחשבון עד כמה אנחנו הולכים לקראתה.

שאלה: אמרת קודם, המעבר נעשה מזה שמגיעה לאדם איזו החלטה כמו שבירה קטנה. איזו החלטה, מה צריך להישבר?

זה היה קשור למה שדיברנו אז, אני לא יכול לחזור לזה.

שאלה: הקשבתי בקשב רב לשאלות של החברים בשעה האחרונה, ואני מרגיש שאיכשהו חסרה לנו גדלות הבורא. אנחנו פשוט לא יודעים איך להעריך כל רגע שבו אנחנו נזכרים בבורא.

כן.

תלמיד: אם הבורא היה נותן לי איזושהי תזכורת פנימית, והיה נותן לי את האפשרות לפנות אליו, זה הפידבק, זאת התוצאה. אז איך אפשר להעלות את החשיבות שבליבנו, איך אפשר לזכור שאני לא צריך לחכות לתגובה או למילוי, אלא דווקא אהיה אסיר תודה בתוך ההתלבשות של האמונה כי עכשיו הוא נתן לי הזדמנות לפנות אליו?

שאלה יפה, תחשבו על זה.

(סוף השיעור)

---

1. שם פיוט המבוסס על י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם↩