חוה"מ סוכות תש"ף
שיעור בוקר 17.10.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
סוכות - קטעים נבחרים מהמקורות
אם אנחנו כולנו רק מהרצון לקבל העכור שלא יודע כלום, רק תלוי במה שיש בו ובמה שהוא רוצה, במה שהוא מרגיש שחסר לו, זאת אומרת הבחינה הכי הכי נבזית, חלשה התלויה בהכול, לא מסוגלת לכלום בעצמה, אין לה כוח לעשות משהו אלא רק לצפות למילוי, אם אנחנו כולנו בנויים מהחומר הזה, לא נשאר לנו אלא להבין שכל ההתקדמות, ההצלה, היציאה מהמקום הזה, מהמצב הזה, יכולה להיות רק על ידי קשר עם כוח זר. כוח זר הוא כוח ההשפעה, כוח האהבה, כוח החיבור, כוח האיחוד שהוא הפוך מאיתנו ואין לנו שום קשר אליו, לא יכולים למשוך אותו. זאת אומרת אנחנו אבודים. במצב שאנחנו נמצאים בטבע שלנו אנחנו אבודים.
וכאן ישנן שתי אפשרויות, או שאנחנו מתקיימים על ידי זה שהטבע מנהל אותנו, כמה שנותן לנו אנחנו מיד מקבלים, משתמשים בזה, מרגישים בזה איזו חיות, איזו מידת חיות. או אולי אנחנו יכולים לפתח דרישה, בקשה, שאותו הטבע השני שיש בו מילוי לרצונות שלנו יעשה עלינו איזו עבודה שנקראת "עבודת ה'". אז נוכל לצאת מהמצב שלנו האנוש שאנחנו רק תלויים במה ששולחים לנו, במה שאנחנו מתמלאים, ואולי נוכל בצורה הדרגתית כשנלמד איך מתקדמים למצב אחר, לצאת ממה שאנחנו לא מבינים, לא מרגישים איפה אנחנו, מרגישים רק תלות במה שיקרה. אנחנו יכולים להתקדם ולצאת למצב אחר, כשנדאג לזה שאנחנו מתעלים למעלה מהתלות הזאת, ההרגשה הזאת הנבזית. זה המצב הכי גרוע, הכי נמוך, הכי שפל, שלא ברגש ולא בשכל אני מרגיש מה שקורה לי ומה יקרה לי ובמה אני יכול לשנות את עצמי, את גורלי.
כך בעצם באה חכמת הקבלה, חכמה איך אנחנו יכולים למלאות את התשוקות שלנו. לא באופן ישיר, כי מהרצון לקבל שלי אני רוצה רק למלא אותו, להשתיק אותו, להביא את עצמו בעצם למוות, שלא ירצה כלום, שיהיה מלא. אלא החכמה הזאת מסבירה לאדם באיזו צורה הוא צריך להשתוקק למילוי, להשתוקק לשינוי, איך להגיע למצב שהוא יבין איפה הוא נמצא, עם איזה כוחות טבע יש לו עסק, והעיקר איך להשתמש ברצון שלו, בחיסרון שלו, שזה רק מה שיש לו, בצורה הנכונה.
נכון שהרצון שלו הוא רק להרגיש טוב, מה שנראה לו עכשיו טוב, והשיטה הזאת מלמדת אותו איך לבקר את הרצון ועל ידי מה לנהל אותו, לשנות אותו. שלא יהיה מכור, מושפע רק מהרצון שלו בלבד כמו דומם, צומח וחי, שהרצון מנהל אותם בלי לשאול את פיהם, אלא כאן ניתנה לאדם יכולת, אפשרות להרכיב את המערכת, מערכת ביקורת, בקרה, שינוי, השוואה בין רצוי ומצוי. יחד עם זה שהוא מרגיש את הרצון לקבל שלו ואפילו עוד יותר ויותר, יחד עם זה הוא יכול להיות במערכת שהוא בונה אותה על ידי הסביבה ולקבל כוחות ההפוכים מעצמו, מהרצון לקבל שלו, והכוחות הללו הם יעזרו לו להיות באיזון, בלהשוות רצוי ומצוי, כדאי ורוצה, שתי מערכות הפוכות זו מזו.
מלכתחילה האדם ודאי שלא רוצה את זה. זה כמו ילד שמלמדים אותו ביקורת עצמית, שאתה צריך לבדוק, אתה צריך לחשוב, אולי זה כן ולא, ולא ללכת אחרי דחפים פנימיים שמרגיש, לא לשחק עם כל אחד, לא לעשות מה שבא לך מיד, אלא להיות בביקורת, בהשוואת המצבים רצוי ומצוי. ודאי שאנחנו לא רוצים את זה כי מדובר על להתעלות למעלה מדעתי, להיות בהפכיות מעצמי, לעשות ביקורת עצמית, זאת אומרת ביקורת, לא להסכים עם עצמי אלא להיות כביכול בדעת, ברגש של מישהו הפוך שעומד נגדי, שמדבר עלי משהו לא טוב. אנחנו לא רוצים לשמוע, אנחנו לא רוצים לדבר על זה, לא רוצים להסכים, אנחנו בתת הכרה מיד דוחים את הדברים האלה.
לכן חכמת הקבלה מביאה אותנו למושג שנקרא "תפילה". ששום דבר לא מושג בתיקון האדם אלא רק על ידי התפילה. מה זאת אומרת? שהוא מתקשר לכוח שכנגדו ומבקש ממנו דווקא לקבל את הכוח הזה שנגדו. ששני הכוחות האלה יהיו בו כשני קווים, ושני הקווים האלה יעזרו לבנות משניהם קו אמצעי, עד כמה שיכול בינתיים להיות בין רצוי ומצוי, ולהתקדם למעלה, העיקר למעלה ולמעלה מהטבע שלו. זה נקרא להיות יותר ויותר באמונה למעלה מהדעת.
אז כמה שנקבץ כל היוצרות שלנו, תכונות, יכולות, כולם נחוצים לעניין הפנייה הזאת לכוח העליון, כוח נגדנו, ואנחנו אליו בסופו של דבר חייבים להגיע. כדי להגיע לכוח העליון, לצורה ההפוכה שנגדי, אני לא יכול בעצמי כי החוק הוא שעם התכונות שלנו, שלי, האגואיסט שאני עכשיו עדיין והוא ההיפך, בצורה הפוכה, אני אפילו לא יודע מה היא הצורה הזאת ההפוכה, אבל אם אנחנו הפוכים אנחנו לא מרגישים את זה, לא חושבים זה על זה כביכול, אני לא מדבר עליו גם כן כך, אבל נגיד. לא מרגישים זה את זה, לא חושבים, לא יכולים לעשות שום דבר דומה לזה בשום צורה, באף שטח וחתך. לכן יש צורך בבניית מערכת שהיא נקראת רצון שבור, שהרצון שלנו ההפוך, האגואיסטי, הוא יהיה שבור. מה זה שבור? שהוא יהיה במצב אמנם שהוא אגואיסטי אבל ירגיש שיש לו צורך בחיבור עם האחרים.
רואים את זה בילדים קטנים, עד שהם תינוקות הם לא מסתכלים זה על זה, לא רואים אותם, לא יכולים לשחק יחד או משהו, אתה אומר לילד הקטן, "תן לו מה שיש לך, הוא ייתן לך מה שיש לו", לא מבין את זה, לא תופס. לאט לאט אחרי עוד כמה שנים נגיד בגיל שלוש, ארבע, חמש, רוצים דווקא לשחק זה עם זה, כך מרגישים שהרצון לקבל על ידי זה מתעשר.
לכן יש צורך בכלי שבור, שאנחנו מאין ברירה, נלמד כמו ילדים הקטנים לומדים שאנחנו חייבים להיות בהתקשרות זה עם זה. לכן יש כזה ציווי מהטבע "לכו תתפרנסו זה מזה", ואז אנחנו בונים משפחה, חברה, עם, מדינה, כל העולם, כמה שמתפתחים, כל ההתפתחות היא על ידי התחברות יתר. עד שההתחברות הזאת מגיעה למצב שהיא מתחילה לאכול את עצמה, כמו שבימינו. כי האגו כבר לא רואה שהוא מרוויח בחיבור. הוא הגיע למצב הגדול ביותר בחיבור, שאי אפשר יותר ליהנות מהחיבור, ואז הוא נכנע. אין יותר לאן להתקדם. את המשבר הזה אנחנו חווים עכשיו.
גם בחיים הפרטיים שלנו, מה עוד אפשר לעשות? לא חשוב באיזה חברה אני חי, אבל אני רואה את זה לפי הדור הצעיר, שאין לו כל כך לאן להתקדם ומה לעשות. במה ימלא את עצמו? באיזה צורות החיבור הוא צריך להיות עם האחרים? אין לו שום צורך. יש לו איזה מכשיר קטן ביד, זה כל מה שהוא צריך. זאת אומרת, אנחנו מגיעים למצב שהחיבור שמביא אותנו לאיזה משחק. למילוי שלנו, הוא כבר לא עובד.
ומה אומרת לנו חכמת הקבלה, שהיא מדברת על המצב הזה שהרצון לקבל שבור להרבה חלקים, מה הצורך בשבירה הזאת? אז היא אומרת שהצורך הוא לא כדי שכל החלקים האלה יתחברו זה אל זה, כדי שכל אחד ירוויח על חשבון השני, שזה וודאי מבוי סתום, זו דרך שמביאה לקיר, לסתימה. אלא שההתקשרות זו לזו צריכה להיות ודאי, דרך כמו שאנחנו עוברים, אבל אחר כך דרך הכרת הרע, שאי אפשר על ידי זה להיטיב למצבנו. אלא שאנחנו צריכים להיות קשורים כך שנקבל בחשבון את המערכת ההיא שצריכה להיות, שהייתה לפני השבירה, ושאנחנו צריכים להקים אותה, וכך להגיע לתיקון השבירה.
לכן כל העבודה שלנו היא להבין את המצב, ולהכיר את הכוח שעל ידו אנחנו יכולים להחזיר את המערכת הזאת לצורה המתוקנת. וכל זה אך ורק על ידי תפילה, בקשה. שאנחנו מכירים את הרע שבטבע שלנו. ושאין לנו ברירה, אלא לעשות רק פעולה אחת, חיבור, ושחיבור אפשר לעשות רק על ידי בקשה לכוח החיבור, ואם אנחנו מדברים מתוך הכרת הרע שבטבע שלנו, והכרת הטוב שבאותה המערכת השלימה, שהיא קיימת, רק כלפינו אנחנו מרגישים שאנחנו שבורים, אז הפער בין שתי המערכות האלו, זה בדיוק הפער בין הבורא לנברא.
ואז, מסבירים לנו מקובלים, שכדי לפנות ולבקש את כוח התיקון, אנחנו יכולים אם נתחיל לבנות בעצמנו מערכת קטנה מתוקנת, ומתוכה יהיה לנו ברור מה אנחנו צריכים לבקש, מי אנחנו וכן הלאה. זאת אומרת, אנחנו מגיעים לקבוצה קטנה, דווקא קטנה, עשירייה. לא יותר ולא פחות. ומתוכה אנחנו יכולים לראות מה חסר לנו כדי להיות מאוחדים כאחד. כאחד זה לא שאנחנו מבטלים את עצמנו, אלא אנחנו משלימים כל אחד את האחרים על ידי זה שמרגיש את החיסרון שלהם ועושה חשבון במה הוא יכול לסייע, להוסיף. כך כל עשירייה עובדת, ובמידה שהם סוגרים את הפאזל הזה ביניהם, אז הם מרגישים עד כמה שכוח החיבור פועל בהם, ובכוח החיבור הם מתחילים להרגיש גם כן את מהות החיים שבחיבור, שזה נקרא "להרגיש את הבורא". "בוא וראה".
לכן, יש לנו עניין להביא את עצמנו להרגשת העשירייה, לחיסרון שאנחנו יכולים לגלות בעשירייה, וכמה אנחנו צריכים כוחות כדי להרגיש שאנחנו ממש עשרה. לא אחד ולא שניים, או חמישה אלא עשרה. ואז מתוך הנטייה הזאת נתחיל להרגיש גם השתוקקות לכוח הכללי, לכוח החיבור שלנו שהוא, נקרא "בורא" כוח מייחד, כוח ממלא, כוח שמחזיק אותנו. כך מגיעים אליו.
לכן, זה שאנחנו עכשיו נמצאים בכל מיני מצבים שונים, שבורים, לא יודעים איך לחבר אותם יחד, איפה התמונה הזאת, או לפחות איפה הוא, איפה אותם עשרה חלקים מהפאזל הזה שאנחנו צריכים לחבר אותם, לפחות לראות אותם במה אנחנו בדיוק שונים, איפה אנחנו לא יכולים להתחבר, לייחד אותנו, אפילו במקצת כדי לקרב את עצמנו לחיבור? זה מה שאנחנו צריכים עכשיו לאתר במערכת הזאת שנקראת "כנס אירופה".
המצבים שאנחנו עוברים הם מצבים מאוד חשובים. כי בהחלט הנטייה הזאת, המאמץ הזה מביא לנו תיקונים גדולים, זה הדבר הכי חשוב כי כל הכוחות נמצאים למעלה, וכל הבקשות למטה בידינו.
לכן, אנחנו לא נקבל שום דבר לפני שנרצה אותו, נרצה אותו באמת לפי הכמות והאיכות. ואז באמת יהיה כמו שנקרא, "זרעו לברכה." וכך נתקדם.
אנחנו לומדים את הקטעים לקראת הכנס, איך לייחד את עצמנו, מה חסר לנו, וכן הלאה, אבל הכול צריך להיות מחובר בעשירייה הגדולה שלנו כשאנחנו מכינים בקשה, ורק עליה אנחנו חושבים.
איך אני מעלה יחד עם כל החברים בחיבור בינינו, בצעקה משותפת, שנקראת "וייאנחו בני ישראל מהעבודה ותעל שוועתם אל הא-לוהים.", לבינה, לכוח ההשפעה, שבאמת הצעקה הזאת תגיע למה שנקרא "כסא הכבוד", זאת אומרת, לקשר חכמה ובינה, זה הכיסוי. כי בינה מכסה על החכמה, ומהאור הזה, מזיווג ע"ב ס"ג, מה שנקרא, "חכמה" ו"בינה" נקבל כוח שיעזור לנו להיות גם מחוברים, גם לדרוש נכון וגם לקבל את המ"ד, וכבר בזה להיות מחוברים לצורה שתקרא "כלי של השכינה", וכך נגיע לזיווג בינינו לבין האור העליון, או קודש בריך הוא ושכינתא, אנחנו השכינה והוא השוכן, ומגיעים לזיווג שלם שמסמל לנו את סוף סוכות ומתן תורה.
נמצאים בזמן הנכון, במקום הנכון ובחיבור הנכון, צריכים רק לעשות עוד כמה מאמצים, ולהאמין שאנחנו, אפילו אם עוד רחוקים כביכול לפי מה שעברנו מכל המצב הזה, אנחנו מבינים שהוא כנראה מאוד גבוה, נעלה. אבל זה לא חשוב.
כמו ילד קטן, הוא צועק ודורש, הוא אפילו לא יודע בדיוק מה, אבל "בא לו". כך אנחנו צריכים להיות ונקבל. בצורה כזאת צריכים לעבור כל רגע בהכנות שלנו לכנס ובכנס.
שאלה: מה המשמעות של להשלים את החבר?
בצורה פשוטה, לא צריכים כאן חכמות. נניח שאני והוא רוצים אותו הדבר, הוא לא יכול לבד ואני לא יכול לבד, שנינו כן מסוגלים, אז אנחנו צריכים להשלים זה את זה. זהו בסך בכול.
למשל, אנחנו רוצים לצעוק לקצה השני [של האולם] שם יושב חבר, אני רואה, יש לו אוזניים סתומות, לב סתום, ראש סתום, אנחנו צריכים לצעוק אליו. לך אין כוח ולי אין כוח לצעוק אליו, אבל אם שנינו יחד נצעק ביחד אז הוא ישמע. אם אחר כך תשאל אותו, "למה אתה שומע משניים ולא מאחד"? הוא יגיד לך, "כי רציתי שתתחברו". "מה יש לך מזה שנתחבר"? "אם תתחברו אז יש ביניכם, לא בך ולא בו, בשניכם, אלא ביניכם כוח משותף, והכוח המשותף הזה דווקא יכול לקבל את מה שאני רוצה לתת לכם".
כך זה עובד. אף אחד לא מקבל בכלי שלו, הכלי שלו הוא בסך הכול קטן מאוד, זה נקרא "כיסתא דחיותא", רק כדי לחיות, בהמה. דרגת האדם נמצאת בינינו. לכן, ברגע שנשבר הקשר בינינו, זה נקרא "מערכת אדם השבורה".
שאלה: יש איזו הרגשה בעשירייה שמצד אחד באמת חוץ מתפילה כבר אין לך מה לתת לחברים.
יופי.
תלמיד: ומצד שני מורגש שלא מאמינים בזה מספיק בשביל להיות בזה כל היום.
אז מדליקים, מדליקים, אף אחד לא ימצא בו, בתוך עצמו כוחות של התפתחות רוחנית. אנחנו מחפשים כי כך היא הדרך, רק מתוך כישלונות אנחנו באים לתיקון, אבל בעצם אין מה לחפש בתוך האדם.
תלמיד: גם מורגש שזה הבורא בעצמו עושה, הוא מוריד לך את החשיבות מהתפילה.
זה לא נכון שהוא מוריד את החשיבות מהתפילה, הוא עושה את זה בצורה הפוכה, מצד אחד הוא מעלה לך את הרצון האגואיסטי, לא מוריד ממה שהיה אלא מעלה הפרעות, כדי שאתה תתגבר עליהן ומצד שני שוב מעלה הפרעות ושוב תתגבר, כך תגדל. אבל לא שהוא מוריד, לא מורידים בקודש אלא מעלים בקודש בלבד.
שאלה: אז המשחק הוא ללחוץ אחד על השני בעשירייה להתפלל.
לתת דוגמא, לעורר, לגרות.
תלמיד: דוגמה של תפילה.
דוגמה של תפילה, שכל אחד ירגיש שאין לו מה לעשות. אדם בעצמו לא יכול להגיע להחלטה כזאת, זה ממש נס מהשמיים. זו סדרת ניסים כאלה גילויים שאם אדם מגיע למצב שרק תפילה יכולה לעזור. את זה הוא יכול ללמוד בקלות מהסביבה, בשביל מה לו לחכות לזה.
תלמיד: מה זה דוגמה של תפילה בעשירייה?
מושכים אותו ואומרים אתה צריך להצטרף לבקשה שלנו, אז אנחנו יכולים לעורר את המדרגה יותר עליונה שהיא נקראת בורא. אין בורא. אלא מדרגה יותר עליונה מעל התחתונה היא נקראת בורא, בוא וראה. אנחנו רוצים לגלות אותו, לבוא ולראות, בוא וראה. אז בוא נעשה. אבל אנחנו צריכים להיות כלי, נעלה קודם כל בחיסרון שלנו, הוא יעזור לנו, יוריד לנו את הכוח לחיבור, אנחנו נתחבר עם כוח המ"ד הזה שהוא מביא לנו, ונעלה לדרגה שלו, ונגלה אותו, זה נקרא גילוי הבורא לנברא. בעולם הזה, דווקא בעולם הזה למה? כי הכלי זה כבר העולם הזה העולם שלנו שעכשיו השגנו, וכך כל פעם, כל פעם.
אז העלאת מ"ן, קבלת מ"ד, מימוש של המ"ד והעלייה למעלה. שוב, העלאת מ"ן, קבלת מ"ד, מעלים למעלה, מקבלים מדרגה יותר עליונה. וכך כל פעם מגלים בורא חדש בכל מדרגה ומדרגה בכלי החדש שלנו.
זאת העבודה, אין בה כל כך הרבה פרטים. אם אתם תקראו את ה"תלמוד עשר הספירות", אז למרות שאתם עדיין לא מבינים מהות הפעולות, אבל אתם יכולים לראות שם חצי מהתע"ס, משישה כרכים, הוא חוזר על כל הדברים האלה שכבר היו. כי הפעולות הן די פשוטות. רק בכל מצב ומצב יש לך הרגשה חדשה, הבחנות פרטיות חדשות. זה כמו שאתמול אכלת והיום אתה תאכל אז יהיה חדש. בא תאבון, רעבון חדש, ואז אתה מרגיש חדש.
לכן הרוחניות אמנם שהיא פותחת לך כל פעם מילויים חדשים, אבל זה כמו שאתה אתמול, נהנית מאיזו ארוחה והיום אתה נהנה מארוחה, כי החיסרון מתחדש. אבל העקרונות שאתה מעלה חיסרון ומילוי בו שוב ושוב, העקרונות האלה, הפעולות האלה בעצמן הן פעולות שטחיות. לכן אנחנו רק צריכים ללמוד את המערכת הזאת את הסיסטם הזה ולממש. העיקר כל הטעמים הם במימוש.
תלמיד: המימוש הוא בינינו בעשירייה כל פעם שמתאספים לעזור אחד לשני להתפלל.
אתם תרגישו שאתם לא מסוגלים להרגיש טעם אחד בלי השני.
תלמיד: טעם בתפילה.
גם בתפילה וגם בתגמול בעניית התפילה. יש שתי פעולות, יש עליית התפילה, ויש עניית התפילה. ב"זוהר" יש לנו את זה בשני מאמרים. וזה כאילו גם שם ב"זוהר" זה מוסבר ואנחנו קראנו את זה במילים מאוד שטחיות. "אז המ"ן יעלה על ידי מלאך כזה וכזה והוא יורד ושוב עולה ושוב יורד", כאילו תהליכים טכניים כמו במחשב. אבל לאדם המקבל, כמו שאדם שמקבל מתוך מחשב, הוא מקבל את זה בתוך ההרגשה שלו ואז יש לו מזה צורת העולם.
שאלה: מצד אחד תפילה צריכה להיות קבועה לקשור הכול לבורא. ומצד שני צעקה זה כאילו מצב כזה לא מאוזן, נדיר, אני לא יכול לצעוק כל הזמן. מצד שני אני צריך להתפלל כל הזמן. ומה ההבדל בין זעקה לבין תפילה קבועה?
אותו דבר. עם גילוי החיסרון. אם אני רעב, אז אני כל הזמן מרגיש שאני רעב. "הלוואי שיתפלל כל היום" כך כתוב. שגילוי החיסרון אם הוא לבורא, אם הוא לחיבור, דרך חיבור להשפעה, להשתוות עם מדרגה יותר עליונה הרוחנית, אז אנחנו רוצים להרגיש את החיסרון הזה בצורה קבועה. מקסימום בגובה וללא הפסקה בזמן.
אדם לא מסוגל לעשות את זה. אבל אם אנחנו הרבה, אז אנחנו מסוגלים. ואנחנו בנויים בצורה כזאת שלכל אחד כשהוא נמצא בעשירייה יש לו בדיוק מה להשלים לעשירייה. ואם אתה עובר מעשירייה לעשירייה אתה מיד מנוהל על ידי כוח אחר לגמרי ומשתווה שם עם עשירייה. אל תדאג. אתה תמיד יכול להיות בעשירייה, לא חשוב באיזה, ולהשלים אותם כמו שצריך.
את זה אנחנו אחר כך נראה כמו ש כתוב "אדם לא אצבעו מלמטה", "אדם לא נוקף אצבעו ממטה אלא מכריזים עליו מלמעלה". שנראה לנו שאנחנו עוברים ממקום למקום, עשיריות, מתקשרים לאנשים, זה לא אנחנו, זו מערכת עליונה שהולכת כולה לתיקון, אז כך היא מנהלת את כל מיליארדי האנשים והחיות והאטומים והגלקסיות, לא חשוב, הכול יחד.
לכן אנחנו צריכים להבין שכלל פרט שווים, שאנחנו צריכים להתנהג כך בכל מקום. עכשיו אני מגיע לאיזו עשירייה, לא יודע איפה שם, נירנברג נגיד או בצרפת או בבולגריה, לא חשוב איפה, אני נכלל שם, גמרנו, אני יכול להיות בטוח שאני משלים אותם כמו שצריך. אם הביאו אותי לשם, אמנם שנראה לי שזה אני עשיתי, אבל זה הכול לבלבל את האדם, אז אני תמיד משלים את העשירייה.
תלמיד: אם אני סתם רעב אני יכול להתאפק יום יומיים שלושה, או שאני רעב באופן שאי אפשר לסבול אותו נגיד עשרה ימים לא אכלתי, אז כשאני אוכל איך שאני רעב ברמה שבה אני לא יכול לסבול את זה, אני מסוגל למעשים על אנושים. או לעומת מצב שבו אני יכול להתאפק. הרי צריך להגיע לגבול הזה של הצעקה, זה הרי לא אותו מצב.
אני מבין אותך. אבל במצבים רוחניים אנחנו מגיעים למצב שהבחירה נמצאת בידינו ואנחנו צריכים על ידי הסביבה להביא את עצמנו לחיסרון שאני מנהל את החיסרון. הבורא כביכול לאט לאט, ככה זה נראה לנו, שהוא מוסר לנו את המושכות לנהל את העולם שלנו, השתתפות שלנו בעולם יותר ויותר. לא שהוא עוזב את זה, אלא כך הוא מסדר לנו כזאת הרגשה, שאנחנו כאילו את הכול מתקנים, את הכול עושים, הכול נמצא והכול תלוי בנו, אבל זה כך, אבל אנחנו כך צריכים לקבל את זה ממנו ולהתנהג, כאילו באמת אני הופך להיות שותף יותר ויותר פעיל יחד עימו. בזה אנחנו מתקדמים, בזה אנחנו דומים לבורא.
שאלה: תפילה היא מצב בין רצוי למצוי.
כן.
תלמיד: מצד שני אנחנו אומרים שאחרי המעשים נמשכים הלבבות.
כן.
תלמיד: אני יודע שבקבוצה יש לי מחויבויות ואני עושה אותן מתגבר על עצמי, אבל זה כביכול לא תפילה שלי אלא מעשים שלי. מהי תפילה, זו נקודה שבלב וההשתוקקויות שלי, כי הלב הרי עדיין לא נמצא בתפילה, כמו שאמרת הוא עדיין קר.
אתה אומר דברים נכונים שנראים לעין, ואני רואה את העולם שכולו מעשה. ככה הוא גם נקרא עולם המעשה. מצד שני הוא נקרא עולם מדומה. למה מדומה? כאילו דמיוני שלא קיים. שאני רואה מה שאני רואה אני רואה מעשים. אבל באמת אם היית מנקה את המסך הזה שעליו אתה רואה את העולם, היית רואה רצונות. כי מה שקורה זה סך הכול גילוי מימוש של הרצונות, עליהם חכמת הקבלה מדברת.
אז אם מישהו עושה משהו איזו פעולה הקטנה ביותר, זה על ידי שהרצון שלו כך מחייב אותו. הרצון שמחייב כאן השאלה, לרצון הזה אני הייתי שותף או לא. את הרצון ברא הבורא. וכאן השאלה, אני רוצה להיות שותף של הבורא, או לא? אם אני רוצה להיות שותף שלו, אז אני צריך להגיע למצב שאני שולט על הרצון שלי ורואה את הבורא איך שהוא מסדר לי את הרצונות, ובמה אני יכול להשתלב עימו, או נגדו, אבל ממש בשליטה שלו על הרצון שלי.
לכן, פעולה הראשונה שלנו ברוחניות זה צמצום, שאני יכול לעצור את עצמי ולא לבצע מה שאני רוצה. מה שאני רוצה, זאת אומרת, מה שהבורא רוצה לבצע בי, זאת אומרת, שאני כאן פועל נגד הבורא, נגד, אולי הוא ישמח מזה, "נצחוני בני"1, ואחר כך אני מסתכל וחושב, מה אני צריך לעשות? אם הרצונות שלי בעד, כמו שהבורא רוצה לעשות, או הפוך, או בכמה כן, או בכמה לא, ואז אני רוצה לדעת מה הבורא עושה, בשביל מה הוא עושה. על זה כתוב, תעשה רצונך כרצונו2, ובצורה כזאת אנחנו מתקדמים. זאת אומרת, אני בכל זאת לא מסתכל על המעשים, אלא על הרצונות.
זה ההבדל בין חכמת הקבלה לדת, שחכמת הקבלה מתייחסת לרצונות, איך אדם שולט עליהם, איך הוא מבקר אותם, איך הוא משווה בין הרצונות שלו ורצונות הבורא, שהוא לצורך זה הוא מבקש מהבורא שיגלה את עצמו, זאת אומרת, לא את עצמו, אלא היחס שלו לרצונות ולפעולות, כדי שאדם רוצה גם להיות בהשתוות הצורה, בהשתוות הצורה זה בהשתוות הרצון, זה כל הכוח שפועל זו העבודה שלנו.
מי שמסתכל על המעשים ללא רצונות, אז הוא טועה, כי הוא לא יודע מה הסיבה לזה שאדם מבצע, אנחנו רוצים דווקא להיות בהשתוות הסיבה. אני יכול להביא לך מתנה, מתוך זה שאני מפחד ממך, או רוצה לעשות איתך איזה ביזנס, ועוד משהו, זאת אומרת, לתועלת עצמי, או אני יכול להביא לך מתנה, מפני שעל ידי זה אני עושה נחת רוח לך ודרכך לבורא.
זה מאהבת הבריות לאהבת ה', אני לא יכול ישירות לעשות לבורא שום דבר, כי אצלו אין כלים ואצל אנשים יש כלים דקבלה, לכן אני יכול להעביר להם את ההשפעה שלי, והבורא מחשיב את זה שזה אני משפיע לו, ככה זה עובד.
תלמיד: באותה נקודה אני נגד הבורא, אני מעביר את הפוקוס, את המיקוד שלי לחבר, לעשירייה, ולוקח את הרצונות של החברים?
כן, אבל אני תמיד צריך לדעת, ישראל, אורייתא, קוב"ה3, אני תמיד צריך לראות את השרשרת, אלא בשביל מה, סתם לעשות טוב לבריות, מה זה, אני יפה נפש? זו עבודה פסולה, זו קליפה.
אם אני עושה יפה לאחרים, ללא שום המשך וחשבון לבורא, זה נקרא שאני עושה עבודה זרה, וזו קליפה, מפני שאני בזה מקלל את הבורא שעשה דברים רעים בעולם, ואני צריך לתקן אותם, זה נקרא שאני שייך למתקני העולם. בחכמת הקבלה זו קללה ולא ברכה.
תלמיד: איך עכשיו להוסיף את הבורא על הנקודה הזו?
לא צריכים להוסיף אותו, הוא צריך להיות בהתחלת הפעולה ובסוף הפעולה. שמלכתחילה אם אני ניגש למשהו, לאיזה חשבון, מחשבה, על אחת כמה וכמה מעשה אחר כך, אז הבורא הוא המטרה, אין לי מטרה אחרת. ומה זה נקרא הבורא הוא המטרה? זאת אומרת, שהמערכת השלמה, שהיא נמצאת בהתקשרות, וכוח השפעה שורה בה, זו המטרה שלי, זה הבורא, "בורא" זה נקרא, בוא וראה, אני לא יכול לחשוב עליו מחוצה למערכת המתוקנת.
אם אתה אומר "בורא", אז כולם מחוברים יחד, נמצאים באהבה, היינו בחיבור הדדי בעזרה הדדית, בהשלמה הדדית ואז הכוח הזה הכללי, שמחייה וממלא מערכת כזאת, נקרא, "בוא וראה", "בורא".
תלמיד: בקומה הראשונה בונים את האהבה לחברים ובקומה השנייה זה הבורא, כך אנחנו אומרים.
בשביל מה בונים אהבת חברים?
תלמיד: כדי שזה יהיה כלי להשראת הבורא.
זאת אומרת, בהתחלה זה הבורא שאליו רוצים להגיע, ואז אנחנו חוקרים ומבינים שלהגיע אליו זה כמו במתמטיקה, יש לך תנאי הכרחי ותנאי מספיק, שאתה חייב גם את זה וגם את זה.
זאת אומרת, מאין ברירה אני מגיע, ויותר מזה אני לא צריך, ופחות מזה אני לא יכול. אתה חייב לשים לפניך קודם כל את "סוף מעשה במחשבה תחילה", ואחר כך אתה תפתח את המחשבה, איך אתה מגיע לסוף המעשה, כך זה עובד.
שאלה: מדוע זה כל כך קשה לשאול שאלה? אני מרגיש את האחריות, אני מרגיש את הצורך, אבל אני חסום, מה אני יכול לעשות? מה אנחנו יכולים לעשות כדי שברגע שאתה תסתכל על השולחן אתה תראה עשר ידיים באוויר?
אנחנו עוברים מצבים מאוד רציניים, כבר מצבי בנייה. קודם דיברנו, למדנו כל מיני דברים, היינו בהכנות. עכשיו אנחנו ממש כביכול בזה שאתה מקים את מגדל בבל, רק זה לא מגדל בבל, זה ההיפך, זה בית המקדש, בית של קדושה ולא בית של האגו.
לכן העיקר, אנחנו צריכים להסכים עם סגנון העבודה, שהעבודה היא בזה שאני לא משתוקק לשום דבר חוץ מאשר לחיבור הנכון שלי בכל רגע עם האחרים. זה דומה למשהו, שאנחנו לא יודעים איך להעלות בגובה, כי ברוחניות הרוחניות היא נסתרת. זה לא כמו בעולם שלנו שאני יכול למדוד ולהגיד, אני צריך לעלות עכשיו עוד מטר לגובה, ואת זה תעשה כך, ואת זה תעשה כך, תביא לי איזה מכשירים כדי שאני אמדוד בדיוק איך אני צריך לבנות את הקירות. ברוחניות אין לנו מכשירים כאלה לראות משהו שהוא למעלה מאיתנו, אלא ישנן הבחנות אחרות שזה חיבור.
אז במידה שאני מאחה, שאני מחבר, שאני לוחץ את כולם יחד, על ידי זה אנחנו עולים, כי העלייה היא בקומפרסיה בינינו, בדחיסה, בחיבור, בהשלמה בינינו, זאת העלייה, ובזה אנחנו צריכים להשתדל להיות.
לכן תחפשו כל יום ויום, יש לכם בכל זאת כמה שעות שאתם נמצאים כאן, ובכלל בכל עבודה, איך אנחנו יכולים לאסוף את כל השברים שלנו לפחות באירופה. אני פונה לכל העולם, אני רואה מלא קבוצות, יש לנו בישראל, באירופה, באסיה, בכל מקום, אז בבקשה, בואו נתחיל לאתר כל אדם ואדם באירופה, זה תרגיל שעוזר לכולם, ולאחד ביניהם, כמה שאפשר לדחוף אותם זה לזה כך שבאמת נרגיש שבחיבור בינינו אנחנו עולים, רק בזה העלייה.
לכן אי אפשר להגיד שאנחנו לא יודעים מה לעשות, שאתה לא מבין, לא יודע, זה לא נכון, כי כלפי החיבור אנחנו כן יכולים לעבוד, ואין לנו לאן יותר להסתכל. זה מאוד פשוט, זה כאילו נמצא לידך ואתה מסתכל איפה אני, איפה זה בשמיים, איפה זה החיבור, איפה זה הבורא, לא צריכים, אלא רק בינינו צריכים להגיע למצב שהבורא ממש יתגלה.
שאלה: לגבי היחסים בין החברים בקבוצה. הרכילות שיש אצלנו בחברה, שכנראה מופנית נגדי גורמת לי להסתגר ולעבוד רק בעשירייה הפרטית שלי, כדי לממש תפילה נכונה שבאה מתוך ייאוש לחיבור כל החברה העולמית שלנו. אם אני מתפלל רק על החברה העולמית כדי שאנחנו נתחבר, אז מה לגבי כל שאר העולם?
לא אכפת לי כל שאר העולם, הוא לא קיים. לָמה שאני לא אתפלל עבור כל הג'וקים, כל החיות, כל הדגים שבים, לָמה לא בא לי להתפלל? לָמה אני צריך לשים לב, להתפעל ולהתפלל עבור כל באי העולם? בכלל אין לי לזה שום עניין. לא בגלל שאני מזלזל בהם, אלא אין לי כוחות לטפל בהם, אין. מה יש לי מזה שאני אחשוב על זה? אני צריך להיות ריאלי, אני צריך קודם כל להיות בעל כוח, והכוח יכול לבוא רק מלמעלה, ויכול להתלבש רק בעשירייה המתוקנת איכשהו לפי מידת התיקון, ואז אפשר לדבר על משהו אחר. ואנחנו גם לא צריכים לטפל בזה, כמו שבעל הסולם מסביר לנו בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", שברגע שאנחנו, אלה שיש להם השתוקקות לחיבור, לאיחוד ביניהם ועם הבורא, אם אנחנו עוסקים בזה, אז המאמץ שלנו גם מקרין לכל העולם, וגם כל העולם מתחיל לחשוב אחרינו, כמונו, לכן אנחנו צריכים רק לחשוב איך אנחנו מאחדים את השורות.
שאלה: האם פעולות הפצה באירופה יכולות לגרום לחיבור הקבוצות האירופאיות?
ודאי שכן, ההפצה בכל מקום מועילה מאוד משני הכיוונים. קודם כל בזמן ההפצה אנחנו מפיצים בדרך כלל לא רק אחד אלא כמה אנשים ואפילו מערכות. כותבים, בודקים, משדרים את זה, וכן הלאה, יש כמה מערכות בזה. ושנית, אנחנו בסופו של דבר מפיצים את שם ה', הבורא, ועד כמה שאנחנו חייבים לפנות אליו ולהחליף את הקיום האגואיסטי ליותר גבוה, לחיבור בין בני אדם, זה הכול עובד ופועל עלינו. אני הייתי אומר הפוך, שאין פעולה יותר מועילה להתקדמות הרוחנית מההפצה, כי בזה אתה מרחיב את השורות, אתה רוצה לגלות את הבורא לאחרים. אין פעולה יותר קדושה.
שאלה: מה זה אומר לא לאחל רע לחבר?
אנחנו צריכים לראות את הרצון לקבל שלנו שהוא בטוח מכוון אותנו להרע למישהו, בטוח, אלא שאנחנו לא כל כך מודעים לזה או שרגילים לזה, אבל הרצון לקבל בטוח פועל בצורה כזאת, ולכן ברגע שאני מאתר, שאני חושב או מדבר או עושה רע למישהו, אני מכוון את הרע שלי, את הרצון לקבל שלי למישהו, זה באמת מקום לתיקון וכמה שיותר מהר.
שאלה: מה זה אומר קבלת המ"ד ומימוש המ"ד בעשירייה?
אם אני מעלה מ"ן, על ידי זה שאני מעלה מ"ן בצורה נכונה אני בזה מארגן מקום לקבלת התגמול, תשובה מהבורא, שנקראת "מ"ד". "מ"ד" זה נקרא שאני מקבל כוח השפעה, מי דכורין, "דכורה" זה זכר, השפעה. מה שאין כן, מקבלים אותו מלמעלה, מהבורא למטה. "בורא" זה נקרא מדרגה יותר עליונה כלפי התחתונה. ו"מ"ן" זה נקרא שמעלים חיסרון ממטה למעלה, שזאת עבודה שנקראת "מי נוקבין", נקב, נקבה, זה חיסרון שמעלים אותו למעלה. אז שניהם צריכים להשלים זה את זה, צריך להגיע למצב שמ"ן ומ"ד הם כל הזמן יתמלאו כמו בוכנה, הלוך חזור, הלוך חזור, וכך אנחנו יכולים כל הזמן להעלות את עצמנו.
שאלה: שלשום הייתה לנו פגישה ראשונה שלוש וחצי שעות, ושם באמת ניסינו להתאחות. היה מאוד קשה להבין לאן אנחנו הולכים והיה כזה בלבול, והורגשה הרבה יותר תפילה במפגש הראשון. אתמול באנו הרבה יותר מאורגנים, הפגישה ערכה שעה וחצי, החברים מהולנד ממש הנחו את הפגישה בצורה מאוד מקצועית והרבה יותר פרודוקטיבית מהקודמת, הייתה שליטה, הדברים עבדו דבר אחרי דבר, ובכל זאת היה תחושה שחסרה תפילה. אמנם הפגישה הייתה פורייה אבל מה עדיף?
טוב, צריכים גם את זה, וצריכים גם את זה. אין מה לעשות, צריכים גם את זה וגם את זה. לכן לא להתייאש ולא להעביר כל כך ביקורת שהיא ממש מוחקת לך את מה שעשיתם אתמול, אלא להמשיך, עד שגם אתמול וגם שלשום יתאחדו יחד ויתנו לך משהו, קו האמצעי. אנחנו לא עובדים רק בתפילה, כי אז אתה לא תגלה איזה חיסרון אתה צריך להעלות, צריכים עוד משהו חוץ מזה. זאת אומרת, תפילה זה סיכום החיבור הנכון לבורא.
תלמיד: אז היום תהיה לנו פגישה שלישית ואחרונה ואנחנו מזמינים את כולם להשתתף. והשאלה שלנו, איך להביא את מה שעברנו בפגישות האלו לכל הכלי העולמי, לכל ישראל, איך נעביר את זה?
אתם צריכים לחשוב, ישיבה על מה?
תלמיד: על נושאי השיעורים בכנס, ואנחנו רוצים בפגישה הזו לאחד את שני הסגנונות שיעצת לנו, ובסוף הפגישה שאמורה לסגור את נושא השיעורים בכנס להעביר לחברה את מה שעברנו, כי עברנו מצבים מאוד פנימיים, מאוד חשובים.
תראה, אני לא יודע, זאת אירופה, אני לא מבין אותם, לא מרגיש אותם, לא יכול להיות במקומם, אני עובד עם אנשים שאני נמצא איתם במגע יום יום. גם עם החבר'ה האלה אני נמצא, אני לא מכיר אותם ולא רואה אותם יום יום? אני רואה אותם על המסכים. אבל בכל זאת זה לא אירופה, אם אתה שואל אותי, החבר'ה שנמצאים איתנו עכשיו כאן זה לא [נקרא] אירופה, אלא הם "בני ברוך", הם נמצאים איתנו.
ולכן איך מרגישות קבוצת באירופה? בכל מדינה יש לך עשרות אנשים, לפי מה שאני שומע, לכן אני לא יכול להגיד. אני לא יכול להגיד איך הם מרגישים. נראה לי שהרבה פחות ממה שאנחנו מדברים כאן, הרבה פחות. אנחנו מדברים כאן על החסרונות, על גילוי החיסרון, על התפילה. איזו תפילה? על מה להתפלל? מה פתאום אני צריך לבקש? כל מיני דברים. אתמול כל האולם היה מלא, מפוצץ בישראלים, הרגשתי שרוב הקהל בקושי הבין מה שאני אומר. הוא היה עדיין ברמה שאם הייתי מסביר לו איך לשחק בסוכה, תסלח לי, ביו-יו, אז הם היו מבינים אותי יותר. אור חכמה, אור חסדים, אושפיזין, כל הדברים האלה. ואין מה לעשות, זאת צורת ההתקדמות. אני לא צוחק, ואני גם לא מצטער, אני יודע שאלה השלבים שכך מתקדמים.
לכן מה שאני רוצה להגיד בסיכום, שאתם צריכים להביא לנו הרגשה של מה קורה באירופה. יכול להיות שאני אגיע אליהם והם לא יבינו על מה אנחנו מדברים. לא חבל? אני לא מכיר אותם, אני לא יודע באיזו צורה, באיזה גובה, באיזה דוגמאות, במה להשתמש. אתם צריכים לעזור לי בזה, אחרת הם צריכים לבחור מורה משלהם שמכיר את הקבוצות וכך לעבוד איתו. לתת לו להעביר את הכנס, להגיש את הכנס.
תלמיד: נהייתה שפה עכשיו שנקראת שפת שיעורי הבוקר. מי שלא מדבר אותה, הוא לא מבין אותה כי הוא לא נמצא בשיעורי בוקר. כמו שאמרת לחברים שבאים מאירופה, שהם נמצאים בשיעורי בוקר וזו אותה שפה. זאת כבר לא השפה הגשמית. ועכשיו, יגיעו לכנס כאלו שמדברים את שפת שיעורי הבוקר ושפות שונות. איך מעבירים להם את שפת שיעורי הבוקר, אפשר להעביר אותה בלי שהם יהיו בשיעורי הבוקר?
לא, זה מה שאני כל הזמן אומר. אתה לא יכול כי זאת עבודה יומיומית. אם יש לך תינוק אתה צריך להאכיל אותו שש פעמים ביממה, כל שלוש שעות אפילו. אתה צריך עוד ועוד ועוד, ובין זה לזה הוא צריך לישון. לאכול לישון, לאכול לישון, ככה זה. ואם זה לא יום יום..
אני מבין שאתה לא יכול לדרוש את זה מאדם אירופאי חופשי ועסוק בכל מיני דברים, שיש עליו כל העולם הזה, כל החיים שלו. אבל התנאים הם כאלו, שלתקן את הנשמה אתה צריך להשקיע. לכן אנחנו מעטים. זה לא שאתה מגיע ביום כיפור לבית הכנסת וזה מספיק לך, או עוד הולך לאיזו אסיפה וזהו.
היו לנו כאלה אצל רב"ש, שהיו מגיעים פעם בחודש לסעודת ראש חודש. אז היו מגיעים, פתאום אתה רואה אנשים מגיעים מכל חלקי הארץ, מאילת ומהצפון, מכל מקום. למה מגיעים? כי יש פעם בחודש סעודת ראש חודש. אז הם יושבים, הם אוכלים יחד עם הרב"ש בשולחן הגדול, כולנו ישבנו. והוא היה מדבר עשר דקות, רבע שעה, היה מדבר אליהם, היה שקט, כולם שמעו, מה הם שמעו? אני בטח שכלום. אבל זה אצלם נקרא שהם באו להתחבר עם התורה. זהו, זאת הרוחניות.
אבל אנחנו לא רוצים אנשים כאלה. אנחנו רוצים שהם יהיו בעלי השגה. אז איך הם יבנו כלים להשגה? זאת עבודה יומיומית. לכן צריכים איכשהו עוד ועוד ועוד לדחוף את זה. כמו שאתה אומר, שעכשיו אנחנו התחלנו לדבר בשפת שיעור הבוקר. זה דבר מאוד משמח ומדהים, אבל מה זאת אומרת רק עכשיו? אני מקווה שבכנס הזה אנחנו ננענע את אירופה, ואחר כך באמת אנחנו נזכה לראות אותם ביחד איתנו בהליכה. אין יותר מה להגיד.
תלמיד: אתמול הייתה פגישה מאוד מיוחדת, ואחרי הפגישה כשסעדנו יחד היה חיבור מאוד חזק, וגילינו לאחר מכן ריקנות מאוד גדולה, התרשמות מאוד חזקה.
תלמיד: החברים באו עם שאלות, וכולנו הרגשנו את אותו הדבר, ריקנות, חוסר אוריינטציה, ועבדנו יחד בסדנה כדי לברר מה קורה. החיבור היה כל כך ענק, אף פעם לא חוויתי במהלך חיי כזו עבודה חזקה. ככול שהיינו בתהליך כך התחלנו להתפלל זה על זה, ועל הכלי העולמי. משהו מאוד מיוחד התרחש.
תלמיד: עשינו סדנאות חזקות, וכמו שנאמר זה היה יותר לגבי החיבור מאשר לגבי התוצאה. היו סדנאות חזקות על המשימות, על כללי הסדנה, מה באמת נחוץ לנו באירופה, על ההתרשמויות וההרגשה של התהליך. וכמובן על מה שטכנית אפשר לשפר, כדי להימצא בקשר תכוף יותר עם החברים בכלי העולמי שהיו איתנו בזום.
יש לנו שלושה עמודי נושאים לכנס, לשיעורי הכנס. עשינו סיכום של חמש דקות מוקלט באנגלית, ברוסית ועברית. שלחנו את זה לכל הכלי עולמי כדי שהם יוכלו לשמוע.
תלמיד: לא פגשתי עדיין שום דבר קומפקטי יותר, ועוצמתי יותר בכל הזמן שאני נמצא בתהליך. השתוקקות כזו גדולה אחד לקראת השני. שמעתי מהחברים שהם הרגישו שמחה מגילוי החיסרון, שמצב חוסר המילוי, דווקא מצב החיסרון, כלפיו הייתה להם ממש חרדה איך להישאר בו. כי בכוחותיו של אדם זה בלתי אפשרי ללכת זה לקראת זה, להמשיך בזה ורק להוסיף. עברנו על זה בשיעור, אבל כמובן זה לא ברור איך להחזיק רמה כזו, אני לא יודע. משהו לא ריאלי התרחש, לא ייאמן.
אני שמח לשמוע על זה, אבל אי אפשר לחיות מחיסרון ומהשתוקקות בלבד. צריכים גם לממש את זה, גם כלפי הבורא וגם כלפי יתר הנבראים, ואנחנו צריכים להמשיך. אנחנו גם צריכים להיות מוכנים לגילוי ההתלהבות, התרוממות, חיסרון, לכל מיני כאלו רגשות שאנחנו נקווה שנזהה אותם בכנס. כמה שאנחנו יותר ויותר מצליחים בלקרב את עצמנו זה לזה, משפות וחברות שונות שביבשת אירופה, תהיה לנו עוצמת חיבור יותר גדולה, ואנחנו נרגיש את זה. אז הכול לפנינו.
עכשיו, מה לעשות? להודות לבורא על זה שגילה את זה, לא לשכוח שיש לנו שותף ראשי. ולא שאנחנו רוצים להידמות לילדים, שכאילו שכחו אותי בבית, שאני יכול לעשות בחדר שלי ולשחק עם האחרים כאילו שאימא לא נמצאת, לא רואה ולא יודעת. אלא ההיפך, אנחנו כל הזמן רוצים להיות עמו בנוכחותו, ושהוא נמצא וממלא אותנו.
לכן טוב שאנחנו כך מרגישים את עצמנו, אבל צריכים להמשיך בזה שאנחנו מושכים אותו אלינו, ועוד נבוא. אבל יפה, בסך הכול צריכים לראות את הכנס שמתקדם כגילוי החיסרון הגדול גם בקשר בינינו, גם קשר שלנו עם הבורא, גם קשר שלנו עם הבורא ועם כל העולם. נראה את זה.
שאלה: איך לא להיות תלויים בהשפעת העולם החיצון?
איך לא להיות מושפע מהעולם החיצון? את זה אתה לא יכול, אלא שהקבוצה שלך תשפיע עליך יותר ממה שהעולם החיצון. אסור לך להתרחק מהציבור, כך כתוב, לא להתרחק מהציבור אבל יחד עם זה אתה צריך לעבוד כך שהקבוצה שלך, העשירייה שלך, היא תהיה בשבילך פי כמה וכמה יותר חשובה מכל הציבור העולמי, ואז בצורה כזאת אתה תהיה נמצא בה, דבוק בה.
זאת אומרת, לא לדמות את עצמך שאתה הולך להיות נזיר, מטפס על איזה הר, יושב שם ועושה איזו מדיטציה, שאתה מתרחק מהציבור. אלא אתה חייב להיות מעורב עם כל הציבור, ודווקא ללכת לעבודה, משפחה, ילדים והכול, ויחד עם זה עוד יותר מזה להיות דבוק בקבוצה. זה נקרא שאתה הולך בצורה נכונה. אתה חייב את כל הכלי, כל הרצונות שהבורא ברא, אתה את כולם צריך כדי לחבר יחד למערכת אחת.
שאלה: קראת לכנס האירופאי מערכת שאליה צריכים להתחבר, ושממנה מקבלים כוחות. תוכל להסביר באיזה אופן בונים את המערכת הזאת, מהו היחס שצריך לפתח, ואיך אנחנו יודעים שהמערכת הזאת באמת בנויה, וזה לא עוד איזה כנס רגיל?
לא יודע, אל תשאל אותי, זאת לא שאלה אלי, זאת שאלה למארגני כנס אירופה. זאת אומרת, יש שם כנראה קבוצה שהיא אחראית על הכינוס, החיבור, של כל האירופאים שלומדים את חכמת הקבלה במסגרת בני ברוך, תשאל אותם. אולי במשך היום הם יענו לך. אבל זה לא אני, אני לא מבין, אני רק שייך לשיעורים, וגם שיעורים אני לא מחבר לבד.
שאלה: אמרת שחברים שונים בכל העולם, קבוצות שונות, עוברים מצבים שונים, ושצריך לחפש כוחות דווקא בתוך המערכת שנקראת "הכנס אירופי", כדי להתעלות מעל המצבים האלה. לכן נראה לי שזאת יותר שאלה אליך מאשר למארגנים.
אלי? אני לא עושה את הכנס. מה אתם רוצים ממני? אני מגיע רק לשיעורים ונותן שיעור, אחרי זה אני הולך. אני לא שייך לחיבור ביניכם, את זה אתם צריכים לממש לפי מה שאתם לומדים. אני לא שייך למימוש, אני שייך רק לנתינת שיעור.
אפילו את זה אתה לא יודע. אז עכשיו אני מבין שאתם יושבים שם בברוקלין, ומחכים עד שאני אעשה עליכם פעולות, כמו גננת. שאני אנקה לכל אחד את האף, אקח אתכם בידיים ואתחיל [לשיר] "לה לה לה לה לה לה", לעשות איתכם איזה פעולות כמו בגן ילדים, כן? זה נקרא לארגן לכם את הכנס? אני לא עושה את זה, מספיק. אני לימדתי אתכם, כל אחד יושב שם כמה שעות, וכמה שנים על התחת? שיתחיל קצת לזוז ולחשוב שהחיים שלו, מטרת החיים שלו תלויה בו. כולכם מזדקנים, ומה יש לכם מזה? אתם צריכים לדאוג, ולא לחכות ולהעלות אלי כל מיני טענות. איזו צורה זאת? ברוחניות מישהו נכנס בלי השקעה אישית שלו וקבוצתית ועולמית? אף אחד. אין לי מה לדבר איתכם יותר.
שאלה: איך לראות מאחורי פעולות החברים את הרצון שלהם שמכוון לבורא?
אני צריך להאמין שכול החברים נמצאים בדרגה שהם כן מכוונים מלמעלה לבורא. והבורא מצפה, מחכה ורוצה אותם דווקא, לכן ברא אותם מכל באי עולם ולכן כך אני צריך להתייחס אליהם. ולהגיד שאני חייב לחבר אותם יחד כמה שאני מסוגל ולמעלה מזה אפילו, לעשות קשר ביניהם לבין הבורא. שדווקא מתוך זה שאני דואג להם, אני הולך לבצע את זה. וכך כל אחד ואחד. כי מה שיכול לעשות אחד לא יכול שני, ותלוי במאמץ של כל הקבוצה שהיא תהיה מחוברת לבורא, וזהו.
להתחיל לעבוד בעשירייה, בעשירייה. כתוב, אתם לא מאמינים למה שכותבים מקובלים? אם לא רוצים אז [צריך] ללכת הביתה, לפחות ליהנות מהחיים האלו. עכשיו אתם הייתם יכולים לישון כבר במיטה חמה, יפה, טוב, בחוץ גשם, עוד מעט במוסקבה יהיה שלג, אולי כבר יש, אני לא יודע, בניו יורק גם כן, איזה מזג אוויר יש שם בחורף, זה נורא.
אז למה אתם יושבים? אם יושבים, אז צריכים לחשוב איך אתם מממשים את הלימוד. לא באים רק ללמוד, זאת לא אוניברסיטה. חייב אדם כל יום ויום לעשות פעולה, פעולת התקרבות לחברים, ודרכם לבורא.
שאלה: סוכות מתקרב לסיום, אנחנו עוברים מאוד לאט על קטעי הקריאה, מעניין אותי להבין מה זה אושפיזין שכתוב עליהם בקטעים 11,12.
אושפיזין זה נקרא כשאנחנו מתקנים את המסך שנקרא סכך, אנחנו מתקנים אותו מיום ליום בצורה מתגברת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, ואז כל פעם זו עביות יותר גדולה, ובהתאם לזה יש אושפיזין, שהם כוחות שמתגלים מהבורא, והכוחות אלה נקראים אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד.
תלמיד: שאלה על תפילה. כשאני משתדל לבקש עבור החברים, עבור הקבוצה, עבור העשירייה, לא חשוב, נותרת בי תחושה פנימית על שפלות התפילה שלי. האם זאת הרגשה שתמיד תתעורר בי?
כן. זה תמיד, ועוד יותר מזה. אתה צריך לתאר לעצמך מצב שאך ורק בתפילה, זאת אומרת בפנייה לבורא אתה עכשיו ממש בונה את המצב הרוחני, עושה את התיקון. תפילה עושה תיקון. היא עושה מחצה, חצי, וחצי הבורא משלים, במ"ן ובמ"ד. אתה צריך להעלות חיסרון. מה זה תפילה? אני מעלה חיסרון לתיקון, והבורא עושה תיקון. כמה שאני מבקש נכון הוא מתקן. אבל כשאני מבקש לא נכון, הוא קודם מתקן אותי, את התפילה שלי, ואני מבין שלא הייתי בדיוק בסדר אלא צריך לבקש אחרת. לא שיהיה טוב לי אלא שיהיה טוב לזולת, לא שיהיה טוב לזולת, שיהיה מזה טוב לבורא, הבורא זה לא משהו קונקרטי אלא צורת השפעה פתוחה כזאת, לא מוגבלת, ואז כשאני מגיע לתפילה כזאת אני זוכה לתשובה.
תפילה היא דו שיח, שיחה ביני לבינו, זה נקרא תפילה. "אני לדודי ודודי לי", נמצאים כך בהדדיות, אני לבורא ובורא לי ואני מרגיש שאנחנו כל הזמן קשורים. ומה בינינו? בינינו כל המציאות, כל העולמות, כל הסולם הזה, כל העולם הזה עם כל הגלקסיות האלה, עם כל האנושות, עם כל כדור הארץ הזה. הכול נמצא ביני לבין הבורא. ומה שאנחנו צריכים, זה שכל מה שיש כאן ונראה לנו בכל העולמות, גם בעולם הזה ובכל העולמות, מה שנראה לנו עם כל כך הרבה פרטים, שהכול יתחבר יחד ויהיה כמקשר פשוט ביני לבין הבורא. לא הרבה פרטים, לא שלבים, לא דצח"מ.
שאלה: האם תפילה איכותית קשורה באיזה צורה לפעולה מעשית, חומרית, גשמית כזאת, נניח כמו שאתמול דיברנו על הכנס או לפני כן בנינו סוכה? האם זה תנאי לתפילה איכותית וחזקה שתיקשר לאיזה מעשה גשמי?
כן, תפילה איכותית, תפילה אמיתית, תפילה נכונה צריכה להיות גילוי החיסרון האמיתי. שזה באמת מפריע לי ואני מרגיש שאני צריך לעשות עם זה משהו. כן, זו חובה. אנחנו לא יכולים סתם לדבר באוויר, אנחנו צריכים ממש לקחת משהו מעשי. למרות שהיו בעבר, כל מיני מצבים מיוחדים לקבוצה הזאת שנקראת ישראל, בכל זאת הם היו צריכים לעשות גם כל מיני פעולות, למרות שדווקא בפעולות האלה הם נכשלו. אני לא רוצה להיכנס לזה, עם בניית בית המקדש הראשון והשני, צריכים להבין את זה נכון. כל התהליך עד זמננו היה תהליך של ירידה. ומהדור האחרון והלאה זה רק תהליך של עלייה.
שאלה: ענית קודם לחברים שאי אפשר לחיות רק בחיסרון, וצריך להגיע לידי מימוש. אפשר רגע להתעכב? כי דיברנו בשיעורים האחרונים על זה שדווקא אצל מקובל המילוי זה החיסרון, זו ההשתוקקות.
אנחנו מדברים על בניית הקבוצה, על בניית המערכת. שיהיה להם הכול מסודר, שיהיה קשר נכון בין המדינות, בין העשיריות, בין כל באי אירופה, מי שנמצא שם. שאנחנו נראה את אירופה כאיזו מערכת. שזו מערכת אינטגראלית, שקשורה מכל וכול, יחד, ויש להם השתתפות בהפצה, בלימוד, בכל מיני אירועים וכן הלאה. זה מה שאני מתכוון. זה חובה שיקרה. והם בזה צריכים להרגיש את עצמם לא תלויים בעולם, לא תלויים בנו. שיש להם אוטונומיה, ממש יכולת להתקיים בפני עצמם.
תלמיד: האם ההשתוקקות צריכה להגיע בסופו של דבר לידי מימוש? ישבנו כמה חברים ועשינו סדנה על הנושא הזה, על הדוגמה שנתת עם הילד והילדה וההשתוקקות, והחברים דיברו שאם בסופו של דבר ההשתוקקות לאורך זמן לא מתממשת, זה לא יחזיק.
מה זה לא מתממשת? היא נמצאת בידיים של הבורא. את ההשתוקקות בינינו אנחנו מעלים למעלה ומבקשים מהבורא שהוא יקשור בינינו, שישרה בנו.
תלמיד: כן, ועצם זה שאנחנו נמצאים בבקשה לבורא, כבר מזה יש לנו תענוג. מעצם זה שאנחנו נמצאים בפנייה הנכונה, להיות בהשתוקקות לחיבור עם הבורא, ההשתוקקות הזו היא בעצם השכר?
אם ההשתוקקות נכונה, זה כבר חסדים.
תלמיד: נניח שזה נמשך יום, יומיים, חודש, חודשיים. לאחר הרבה זמן, אם השתוקקות לא מגיעה לידי ביטוי, מימוש, האם זה יכול להחזיק לאורך זמן?
הבורא שובר את ההשתוקקויות האלה כדי שאנחנו נעלה אותן יותר ויותר. עד שאנחנו נגיע למצב שאנחנו מתמלאים מהשתוקקות. כמו אותו בחור שמתמלא עם הנטייה שלו לבחורה כשהוא רק חושב עליה. כשלפעמים הוא רואה אותה זה ממלא אותו לגמרי. כך אנחנו צריכים להתמלא מהשתוקקות לבורא. לא יותר מזה. איפה זה מופיע במקור? שהיו משקרים לעצמם, על זה כותב בעל הסולם בצורה מאוד חזקה.
אנחנו צריכים לבנות מערכת חיפוש נגיד לפי מילות מפתח, ואז המערכת הזאת מיד תמצא לנו פסוקים. פסוק ובו כמה מילים שאנחנו מחפשים.
קריין: זה קטע מיוחד, זה מהרמב"ם, "יד החזקה, הלכות תשובה". "וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה, יתרה, עזה מאוד. עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאילו חולה חולי אהבה."
זה בכל זאת לא בעל הסולם. עם כל הכבוד לחכמים שלנו, אבל מקובלים זה מקובלים. אנחנו רגילים למשהו אחר.
שאלה: מה השוני בין השתוקקות שאדם מקבל לבורא בתחילת הדרך לבין השתוקקות כללית שהוא מקבל מהעשירייה?
מהבורא הוא רוצה רק דבר אחד, שהבורא יתגלה וישרת אותו, והוא יידע שהוא משיג, שהוא רוצה, שהוא מבין. זה מה שהוא רוצה בתחילת הדרך. לאט לאט על ידי השפעת האור המקיף, משתנה בו הרצון על ידי הקבוצה, ואז הוא מתחיל להבין, שהוא משתוקק לחשוב, להרגיש, לערוג לבורא, והנטייה הזאת היא שממלאה אותו. אהבה כזאת אפלטונית, רק הרגשת הנטייה.
תלמיד: יש השתוקקות של אדם שכלול בעשירייה. מה זה ההשתוקקות הזאת? או שזו השתוקקות של העשירייה? למה צריך להגיע?
הוא צריך להגיע לזה שהוא רוצה לתת להם בלבד. זה מה שהוא רוצה.
יש לנו דווח מצכוסלובקיה.
תלמיד: בוקר טוב, רב. שלום לכלי העולמי. כבר כמה שבועות שאנחנו מדברים וחושבים כל יום איך להתאחד ואיך להתכונן לכנס בולגריה. תרשו לי לחלוק אתכם את אחת מהתוצאות של ההכנה האירופאית המשותפת שלנו, החיבור ואיחוד של כל התלמידים החדשים שלנו, מכל אירופה, כדי לעזור להם להתכונן יחד לקראת הכנס. התוצאה הייתה מדהימה. האתגר הזה של הכנה ואיחוד של הקבוצות, הקבוצות הצעירות, היה חיבור בין שש קבוצות צעירות, מכל רחבי אירופה, של בני ברוך.
אתמול ערכנו פגישה שבה השתתפו יותר משמונים תלמידים חדשים, משש מדינות שונות באירופה, בזום. למרות השפות השונות והפרעות נוספות, זו הייתה פגישה מדהימה. זו הייתה פגישה ראשונה ואנחנו נמשיך עם ההכנה של התלמידים החדשים שלנו בכל יום רביעי. ההרגשה שזו הייתה החלטה נכונה הורגשה בלב שלנו, וגם ראינו את ההתרשמויות ואת הרגש על הפנים של התלמידים החדשים שלנו בקבוצה הצעירה. כשסיימנו את הפגישה שלנו, התלמידים שאלו מתי יוכלו באיזו תדירות אפשר לקיים פגישות כאלה, האם כל שבוע, או כל חודש?
אז אנחנו מודים מאוד על כך שיש לנו הזדמנות מעשית להתחבר ולעבוד על הפרויקט הזה, מכיוון שזה לא משהו תיאורטי, או מדומיין. זו המציאות החדשה שלנו, של האופן שבו נוכל להתחבר ולהפיץ את חכמת הקבלה. אז הרשו לי להגיד תודה רבה לכל המודרטורים וכל המרצים, כל מי שהשתתף בפעילויות, גם בישראל וגם אצלנו. יש לנו חזון גדול ואנחנו עובדים יחד, וכולם יכולים להצטרף. אנחנו מכנים את זה קאב אקדמי, חינוך אחד לאירופה מאוחדת אחת. ונמשיך ונציג יותר את הנושא הזה בפניך בכנס בולגריה. לחיים.
(סוף השיעור)