שיעור בוקר 20.05.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "אהבת חברים - א'"

רואים אנחנו כאן מהמאמר הזה, "אהבת חברים", עד כמה רב"ש כותב בצורה פשוטה והחלטית, הוא פשוט לא רוצה להיכנס לוויכוחים. או שמקבלים את זה, ואז זוכים להיכנס למצרים שזו גם זכייה גדולה, ולצאת ממנה ולקבל תורה. ואם לא מקבלים את זה, אז לא יקרה איתנו כל מה שכתוב כאן.

אהבת חברים - א'

תשמ"ד - מאמר ג'

1984 - מאמר 3

""וימצאהו איש, והנה תעה בשדה". האדם שרוצה מדרגת בהמה להגיע לדרגת איש, אנוש, לאדם הדומה לבורא, כשכבר מתחיל לצאת מדרגת בהמה, אז הוא מרגיש מיד שהוא תועה בשדה. הדרך למטרה, אם הוא מתחיל להרגיש שישנה מטרה, היא פשוט לא ברורה לו, לא מובנת, והוא מרגיש את עצמו כתועה. מי שלא מתרומם להיות איש, למצוא בתוכו את האיש, אז הוא לא מרגיש שתועה בשדה.

ואז יש לו שאלה, "וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש", כלומר מה אני צריך, איזו עזרה, איך לצאת מזה שאני תועה בשדה, והוא זה שצריך למצוא את התשובה. גם השאלות וגם התשובות, הכול מדובר באדם אחד. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב)". על ידי איזה רועה, על ידי מי שמוביל אותי, איך אני יכול להתקדם, כלומר להיות במקום בהמה אדם. ולהגיע להיות אדם, על ידי איזה כוח, איזו הכוונה אני יכול להגיע לדרגה הזאת.

"הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם". אדם נמצא במקום ההתפתחות שלו, ועל ידי זה שהוא נקשר למקום הזה, משתמש בו, לוקח ממנו את הפירות, הוא מתקדם, על ידי הפירות שמוצא בשדה.

איזה פירות, איזו תבואה יש לו בשדה? אחרי העבודה שלו שהיא "ועבודת השדה היא חרישה", הוא נכנס יותר עמוק לרצון לקבל שלו. "זריעה", על ידי זה הוא רוצה שייצא ממנו רצון להשפיע. "וקצירה" שכבר לוקח. בשדה הוא עובד עם הבהמה שלו, עם החמור שלו, אבל מה שיוצא מהשדה יוצא כבר אוכל. כלומר אחרי העיבוד יוצא האוכל של האדם ולא של הבהמה, לא רק גרעינים אלא קמח ולחם. "ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה", העבודה שלנו היא בצער, כי עובדים על הרצון לקבל שלנו, לחרוש אותו ולזרוע בו, ואחר כך לאסוף את התבואה. כל השלבים האלה באים בדמעה, ורק מי שמוכן לזה הוא עושה את זה ועובר את כל השלבים ומגיע לזה ש"ברינה יקצורו"".

"רינה" נקרא שהוא כבר מגיע להבנה ולקשר עם הבורא, שהיחס שלו לבורא הוא כבר לא דמעה, הוא לא מרגיש שהוא לא מסכים עם הבורא, אלא ההפך. כשמגיע לתבואה, ותבואה זה נקרא שהגיע לכלים מתוקנים ולמילוי, וכבר יכול להגיע למצב שיש לו השפעה, אז כתוצאה מזה יש לו כבר רינה. בכל מדובר על היחס שלו כלפי הבורא. "וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'"". שהוא מצא את הברכה בכל העבודות שלו בזה שהגיע לתבואה.

"כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם"" שבתוכנו. אם מתחיל להתייצב בנו, להיווצר בנו בחינת האדם, אז "תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית", הוא מבולבל, תועה, "שהיא מובילה להמקום", למטרה, "ששם הוא צריך להגיע". אם הוא רוצה שתגדל בו צורת האדם, אז למה האדם צריך להגיע? האדם צריך להגיע לדבקות בבורא אם הוא אדם, אדמה לעליון. אם הוא חמור, אז הוא צריך להגיע לדבקות בחומר. "כמו מלשון "חמור תועה בשדה. והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע". כי כל הבלבולים הם למעלה מהשכל שלו, והמטרה שנראית לו, היא גם כל פעם מתחלפת ונסתרת.

בדרך השכל הוא לא יכול לברר, ובשום כוחות ותכונות שלו הוא לא מוצא על מה להסתמך. אין בתוכו יסוד שהוא יכול בהחלט להיות בטוח שאם הוא ייקח איזה תכונות, מחשבות, יברר אותן, יגדיל אותן, ילמד עוד משהו, אז יוכל הלאה להתקדם. הוא פשוט רואה שאין בו שום הכנה למצב שיכול להביא לו כלים לבירור מקום, לבירור מצב, לבירור צעדים, לבירור כיוון המטרה, ולהתקדם אליה בצורה נוחה, טובה או בטוחה, לא חשוב באיזו צורה, אבל בטוח שיגיע. אין באדם שום הכנה לזה.

ואז יש באמת שאלה. אחרי כל השאלות שיש לו, אחרי שהוא משתדל בכל כוחו לעבוד בשדה, וזה יכול להיות כמה שנים שרוצה להגיע לדרגת האדם, אז "וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש"". הוא כבר איש, לא חמור תועה בשדה, ואז "מה אתה עכשיו מבקש כאיש?", "היינו, במה אני יכול לעזור לך". הוא כבר שואל את האיש שבו, "איך אנחנו נסתדר? איך נגיע למטרה?". ואז ברור לו שהוא צריך את אחיו, ""ויאמר, את אחי אנכי מבקש"", היינו "שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי". לא יעזור לי להיות לבד, כי בי, בתוכי אני לא מסוגל למצוא שום כוחות להתקדם למטרה.

ההרגשה הזאת היא ממש צריכה לצוף מתוך כל מיני הבחנות שבתוך האדם אחרי הרבה זמן, אולי אחרי כמה שנים. ואם היא עדיין לא צפה בו, לא מורגשת ממש כהרגשה הכרחית שצריך להיות כאן מישהו לידו, ולא אחד אלא קבוצה, שאולי היא לא תהיה גדולה ואולי לא תהיה גבוהה בגובה, כי אחיי הכוונה למשהו כמוהו באותו ראש, אז בלעדי הכוחות האלו שיוכל לקבל מבחוץ הוא לא יכול להתקדם קדימה.

הוא ממש מרגיש את עצמו תועה, שהוא אחד בעולם ואין סביבו אף אחד. ואם לא יהיה עוד מישהו ועוד כמה אחדים כמוהו, אז הוא אבוד, אין לו יכולת ואפשרות להצטייד בידע ובכוח לעשות צעד אחד קטן לקראת המטרה. כי גם ידע, גם כוח, הכול הוא יכול לברר ולהבין ולקבל רק על ידי אנשים כמוהו שיחד איתו ישתוקקו למטרה, כי בו בעצמו זה לא יכול לצמוח. זו הידיעה שהוא צריך להגיע אליה כדבר שברור לו כאור היום, שזה ככה ואין שום דבר אחר. לא שזה כתוב או מישהו אמר, או "יש אומרים" מה שנקרא, אלא ממש "את אחי אני מבקש", יש לו ממש צורך רק בזה.

"זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים", לא צריכה להיות קבוצה גדולה, לא צריכה להיות קבוצה מאנשים גדולים, לא. החברים שלו בדרך צריכים להיות בראש אחד, מחוברים איתו. חבר מהמילה חיבור. "אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'". בלי זה הוא לא נמצא במסילה בכלל, הוא לא מתחיל חרישה. חרישה זה כשמכניסים משהו לתוך הרצון לקבל ומתחילים לחרוש את הפס הזה. לכן בלי זה הוא לא יכול לעשות את המסילה הזאת, הוא לא יודע באיזו צורה להתייחס לעצמו כדי לקבל בסוף את התבואה.

"והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה"". גם את זה אדם צריך להתחיל להבין מבפנים, מכל מיני הבחנות שהוא עובר. "שדרך זו היא נגד הטבע שלנו", אפילו שהיא נגד הטבע שלנו, הוא מגיע למצב שהוא מרגיש שרק בצורה כזאת הוא מתקדם לבית ה', ובית ה' נחוץ לי, ולרכוש את התכונה הזאת נחוץ לי, אומנם אני לא מסוגל לעשות את זה, ומלכתחילה אני לא רוצה אותה. בלב אני לא רוצה, עדיין הלב שלי נמצא בשליטת החמור, בשליטת החומר, ובכל זאת מתייצבת בתוכי ההבנה הזאת שאני צריך להגיע לתכונת ההשפעה.

"ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים". כסיבה ומסובב הוא מגיע לזה שלהגיע לבית ה' הוא יכול רק על ידי רכישת תכונת ההשפעה, ולרכוש תכונת ההשפעה הוא יכול רק על ידי החברים. ואיזה קשר צריך להיות בינו לבין החברים? קשר שנקרא אהבה. להיות ממש בשיתוף מלא בדרך לבית ה', ומתוך זה תהיה ביניהם דבקות שנקראת אהבה. "שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו" להגיע לאותה המטרה. כלומר אם כולם רוכשים אהבה, מין יחס אחד לשני שכך זה נקרא.

צריכים לברר את זה, זה דבר מאוד מאוד לא פשוט ומורכב מה זה אהבה בין החברים. יכול להיות שבעינינו זה נראה ההפך, שמתייחסים אחד לשני דווקא בצורה שהיא מאוד לא ברחמנות ולא בהתחשבות מיוחדת. אהבת חברים הכוונה לקשר בין בני אדם כלפי המטרה, שרק כלפי המטרה יש ביניהם קשר הדוק, שבזה הם מוכנים להיות כאיש אחד בלב אחד, שכל הלבבות קשורים למטרה לאותו הכיוון. יוצא מכאן, שברור לנו מי יכול להיות חבר איתנו, ועל ידי איזו קבוצה אנחנו יכולים להתקדם.

"ויאמר האיש, נסעו מזה". מה זאת אומרת? "ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך". אז האדם מרגיש שהקבוצה לא מסוגלת להתחבר יחד. אבל אחרי עבודה גדולה ביניהם הוא מגלה שהם לא מסוגלים. הם כביכול אחים לפי הבהמיות, החומריות, אבל כדי להגיע לבית ה' מתגלה ביניהם ריב, מתגלה ביניהם מחלוקת, ואז מה קרה? "נסעו מזה", "היינו שאינם רוצים להתחבר עמך".

"וזה גרם בסופו של דבר", אם אנחנו בכל זאת ממשיכים בדרך ורוצים להתחבר ורוצים משהו לעשות, אז מרגישים שאין חיבור. אנחנו נכנסים יותר לבירור הרצון לקבל, יותר לעמקות, ומרגישים שאין חיבור, ולכן "שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים". כלומר רק על ידי גלות הם יכולים להתחבר ביניהם, להגיע למלחמה עם פרעה. "ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה". ואז ממשפחה מה שנקרא, מזה שיש ביניהם קשר בהמי, נעשה עם. עם נקרא שיש לו קשר מטרתי, שיש קשר רוחני בין האנשים.

סך הכול משפחה נכנסה למצרים, משפחת יעקב, יוסף ואחיו. כל עניין מצרים התחיל מזה שיוסף נפגש עם האחים. ומהחיבור הבהמי, כשאנחנו מבינים שאנחנו צריכים להיות יחד ובצורה כזאת להתקדם לבורא, אחרת אין לנו שום ברירה, כלומר נמצאים עדיין בתוך הרצון לקבל, אז כדי להגיע לחיבור אחר בינינו שהוא חיבור רוחני, זה כבר יהיה ביציאת מצרים. שעל ידי זה מתרבים, על ידי העבודה הזאת שבתוך הרצון לקבל. "שרוצים להיות באהבת חברים, ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים", כבר יהיה עם ישראל, זאת אומרת האגואיזם שלנו יתהפך, יהיה קשר בין כל החלקים שלו. לא קשר כמו במשפחה בהמית, קשר בהמי, אלא קשר רוחני כעם, כאיש אחד בלב אחד, ואז זוכים "ולקבלת התורה".

הדברים הם מאוד מאוד ברורים. רק מה שאני רוצה שוב להדגיש, שכל זה צריך לבוא לאדם כדבר הנחוץ מתוכו. כמו שאנחנו לאט לאט בחיים כל פעם שגדלים מגיעים לאיזו הכרחיות חדשה, כך אדם, אחרי הרבה טעויות, אחרי הרבה ניסיונות, מגלה שלבד הוא לא מסוגל. אחר כך הוא מגלה שלא שהוא לא מסוגל לבד, אלא טוב שאין דבר כזה לבד, כי על ידי ההתחברות יכולים להגיע למשהו שהוא לגמרי לגמרי שונה באיכות. כל ההבחנות האלו צריכות לבוא לנו מתוכנו, מתוך זה שניתן יגיעה גדולה, ואז נוכל לזרז את הזמן להגיע לכל ההבחנות האלו ממש בזמן קצר.

תלמיד: איך מעבירים את הנחיצות הזאת לכל החברה מתוך האדם?

נחיצות לדבר אנחנו יכולים להרגיש רק אחרי שאנחנו מבררים את הנחיצות הזאת מבפנים, מתוכנו. היא מגיעה אחרי הרבה פעולות כסיבה ומסובב, ואז מתגלה הנחיצות ומתגלה החיסרון החדש. היא לא יכולה לבוא מזה שאני שומע. אני יכול לקרוא את המאמר, ואני קורא אותו משנת 1984, ממתי שהוא נכתב, שמונה עשרה שנה, ומה? אני יכול לקרוא עוד ועוד, וזה יהיה לפניי כמו "בסדר, הוא כתב יפה, אני שומע". אבל האם זה נמצא אצלי כדבר הכרחי, שבלי זה אני מבין שאין לי מה לעשות?

תלמיד: עוד לא, זה עדיין בשכל.

זה עדיין תיאורטי, שכלי. זה לא רגשי, שאם ישאלו אותי "מה חסר לך בחיים?", אני אגיד שחסרה קבוצה ואחרי הקבוצה עומדת המטרה, לפחות כך אני אגיד. אחר כך אני אגיד שקבוצה ומטרה זה אותו דבר. אבל לפחות אגיד שהמטרה מושגת רק על ידי הקבוצה, וקבוצה בשבילי היא עכשיו דבר מאוד מאוד חשוב, מאוד מאוד יקר.

תלמיד: איך להגיע לזה?

איך אפשר להגיע לזה? על ידי שתזדרז לעשות פעולות. תרגיש שאתה תועה בשדה, ואתה לא יכול לעשות בשדה שום פעולה כדי משהו להוציא ממנו, זאת אומרת אתה אבוד. כשאתה אבוד, אז אתה מבקש, "איפה האחים", ואז אתה מרגיש שאין לך אותם, שהם עזבו אותך. תקרא את הסיפור עם יוסף.

תלמיד: אבל איפה פה העבודה? אם אדם עושה בכוונה להשפיע על מנת לקבל, אז אמרנו שאולי "שב ואל תעשה עדיף". ואז הוא מבולבל, כי אולי הוא עושה נזק, אולי לא כדאי שהוא יעשה, אולי בכל זאת הוא צריך לטעות.

לא, לא צריך לטעות. אם אתה מראש הולך על טעות, אז זה לא נקרא שאתה טועה. טועה זה נקרא שאני בטוח שזה נכון, ואחר כך מתגלה לי שטעיתי. אבל מה זה טעיתי? טעיתי זה לא אומר שכל הדברים שעשיתי הם מיותרים. בעבודת ה' אם טעיתי, אז מלכתחילה הלכתי לקראת המטרה, בחרתי בכל האמצעים שהיה ידוע לי שהם יכולים להביא למטרה, ואז התברר לי שהאמצעים לא היו נכונים. אחרי זה, בסופו של דבר, אני מוצא אמצעי יותר נכון. המטרה לא הייתה מטרה מדויקת, ועכשיו אני מבין את המטרה הזאת בצורה יותר נכונה, יותר חדה, זה נקרא שאני טועה.

אני טועה לפי מה שהתחלתי את הדרך, אבל עכשיו אני התקדמתי בבירור. אחרי הבירור כשאני מרגיש שטעיתי, אני מרגיש הרבה יותר מכוון, חד, מבורר כלפי המטרה, זה נקרא שטעיתי. רכשתי עכשיו ידע, רכשתי נכס ממש. אני לא התקדמתי למטרה מבחינת הביצוע, אלא התקדמתי למטרה מבחינת הבירור, ועכשיו אני צריך לבצע.

תלמיד: מהי המטרה הנכונה לשים בהתחלה?

מה שכל פעם נראית לי מטרה נכונה אותה אני שם בראש, אליה אני עכשיו עושה צעד קדימה. מתברר לי שהצעד הזה לא היה נכון, והמטרה לא הייתה בדיוק נכונה, ועם הידע הקודם בתוספת הסטייה הזאת, אני עכשיו עושה את כיוון הטעות ומברר את עצמי יותר נכון.

הטעות היא הרגשה כמה יותר נכון אני צריך לכוון את עצמי, יש לי עכשיו רזולוציה אחרת, אפשרות אחרת לכוון את עצמי יותר נכון. אם לא הייתי עושה מעשה ומרגיש טעות, אז הייתי נשאר באותו מצב כמו שקודם. רכשתי עכשיו חיסרון יותר גדול, והחיסרון הזה הוא גם בכמות וגם באיכות, בכיוון.

תלמיד: במה הרגישות הולכת ונהיית יותר עמוקה?

הרגישות היא יותר עמוקה גם בבירור האמצעי וגם בבירור המטרה. אני עכשיו יודע על המטרה קצת יותר, מה זה נקרא כנראה על מנת להשפיע, מה זה נקרא בורא, מה זה נקרא להידבק בו, איך אני מתאר אותו לעצמי. אני מרגיש עכשיו קצת אחרת, ובהתאם לזה אני מרגיש גם את האמצעי אליו. מה שהיה קודם, על ידי זה אי אפשר, אלא דווקא על ידי משהו אחר, על ידי יותר חיבור, על ידי חיפוש קבלת הכוח מבחוץ. טעויות הן לא טעויות סתם שנשארת הרגשה מרה וזהו, טעות היא כיוון הסטייה, תיקון כיוון.

תלמיד: האדם תועה בשדה, ועם כל התסבוכת מבפנים ועם כל המצבים שלו הוא נכנס לתוך החברה וזה משפיע על החברה.

אדם שנכנס לתוך החברה הוא צריך להשפיע לחברה רק את ההתרוממות שלו כלפי המטרה. את כל התסבוכות שלו הוא לא צריך להשפיע לחברה, הן צריכות להישאר בו. עד כמה הן מצטרפות לחברה זה לא עניינו.

איך אנחנו מחוברים יחד בכלי אחד עם כל הבלבולים שלנו ועם כל המצבים והתסבוכות שלנו, על זה אנחנו לא מדברים, עוד מוקדם לנו לדבר על זה. אנחנו מדברים רק על דבר אחד, איך אנחנו מחברים את ההשתוקקות והתרוממות שלנו למטרה, רק על זה. מדברים על הכוונות, איך אנחנו מחברים את הכוונות שלנו, ולא על הרצונות לקבל שלנו עד כמה הם שונים, מבולבלים וכן הלאה. מתחברות הכוונות, מה שנקרא אחר כך מסך ואור חוזר, את זה מחברים.

ואני אומר מראש, שאתם תשמעו ותשמעו את המאמרים האלה עוד הרבה חודשים, ולאט לאט זה יבוא. צריכה לבוא נחיצות מבפנים, ומה שכתוב כאן אני שוכח שבכלל קראתי, אלא פשוט מה שכתוב אותו דבר צריך לצוף מתוכי. אם זה לא בא, אז זה נקרא שאין.

אז בשביל מה אני קורא עכשיו? אני קורא עכשיו כדי שלאט לאט על ידי זה האורות המקיפים ישפיעו עליי ויביאו לי את המצב הזה באמת, ועכשיו זו קריאה בלבד. אבל אחר כך זה יבוא פתאום, שכול מה שכתוב כאן אני ארגיש כחיסרון, "עכשיו אני מבין, מרגיש בפנים שכך צריך להיות בלבד, אחרת זה לא ייצא", אני פתאום רואה שזה ככה מסתדר. קודם זה היה מאוד מלאכותי לשמוע את החברים, את החברה, נכון, אומרים שצריכים, אבל מתוך זה אני רואה איך צריך לארגן את זה, איך זה צריך להיות בנוי, איך אני צריך להשתלב בפנים. אם זה בא מבפנים כדבר המבורר, שהצורך הזה הוא כבר צורך ממשי, ריאלי, אז זה מברר הכול.

תלמיד: הכוונה הראשונה מבחינתי היא שכולם יתחברו רק בשביל שהמטרה תהיה נחוצה וחשובה. האם זה צריך להיות לכולם, זה נקרא "חברים"?

צריכים להגיע למצב שאתה פשוט אוהב את האנשים שנמצאים לידך, אולי לא חמישים או מאה, אלא עשר, עשרים, לא חשוב. אנחנו בכלל לא מתארים קבוצה לפי הפנים, הקבוצה היא מתבהרת אחר כך לפי המסר שלה, לפי המהות שלה, אבל היחס אליה צריך להיות אהבה, אתה פשוט אוהב, נמשך.

תלמיד: למי?

למסר הזה שיש בקבוצה שהוא להגיע לבורא, לזה אתה נמשך, זה נקרא בשבילך קבוצה, זו הפנימיות שלה. עם זה אתה חי ועם זה אתה מתחבר.

תלמיד: אם אין לי את המסר הזה, אז מה לעשות?

אם אין לך עכשיו את המסר הזה, אז אתה צריך לחפש אותו, אתה צריך לחפש את מושג הקבוצה. זה כמו שיש מושג משפחה, קרובים, מי הם אני לא יודע, אני אפילו לא יודע מה זה, אבל בפנים יש לי כזה מושג "קרובים", ויש לי איזה מין יחס אליהם. או כלפי איזו אומה, או כלפי אובייקט בחוץ, איזו חברה גדולה, ככה אני מתאר אותם, וכלפיהם יש לי איזו מין הרגשה, אז כך זה צריך להיות כלפי חברה.

ההרגשה הזאת צריכה להיות אהבה, משיכה. שבלי הכוח הזה, ואני מדבר בצורה אגואיסטית, אני לא יכול למצוץ את כוחות החיים, משם אני שותה אותם. ככל שאדם חושב על זה יותר, אז לאט לאט הוא מתחיל להרגיש שזה כך, עד הרגשת הנחיצות.

תלמיד: אם במעשה אנחנו יושבים סביב שולחן אחד ומדברים, וכל אחד מושך לכיוון שלו.

במעשה, אנחנו עשינו מעשה נכון בפסח, כולנו עבדנו למטרה אחת. המטרה היא אגואיסטית, כמה כוונות היו פה ושם, כן היו, לא היו, זה לא חשוב, אלא עשינו מאמץ ומיד הגיע אור הבירור ותראה מה שהתבהר, איך החברה התנקתה מאנשים והיה לנו כוח לזה. קודם לא יכולתי להחליט. האם לא ראיתי את הדברים האלה? ראיתי ועוד איך, לא היה לי כוח לעשות.

אומנם זה לא אצלנו, אבל זה כמו שאנחנו לומדים ברוחניות שאור ע"ב ס"ג בא ומברר את הכלים, חותך אותם לחלקים שאיתם יכולים להמשיך, ולחלקים שעכשיו בינתיים נופלים לקליפות. וכך יבואו ויבואו עוד שלבים. כזאת יגיעה אנחנו צריכים.

תלמיד: הכוח הזה מברר, ואם אדם נותן יגיעה, אז הוא ראוי יותר, הדרישה גדלה? היגיעה הזאת שנדרשת בשביל לזכות ליתר כוחות, ליתר בירור, ליתר דרישה, איך זה עובד בדיוק בנקודת המבט הזאת?

על ידי זה שאנחנו עבדנו בפסח, השקענו המון כוחות כדי לבצע פעולת השפעה, נתנו מעצמנו, מתוך היגיעה שלנו, לכל אלו שבאיזו צורה רצו להתחבר איתנו, הם היו בשבילנו כגוף שאליו עבדנו, בזה רצינו להגיע לאיזו מין התרוממות כלפי מעלה.

לא יודעים מה זה מעלה, לא יודעים מה זה בדיוק התרוממות, לא יודעים מה זה השפעה, לא יודעים כלום, אלא מנסים לעשות איזה דבר יחד ככל האפשר. ככל שיודעים, לפי המצב שלנו, זה מה שהצטבר בנו והיה אפשר לבצע. זה מה שפעל.

למה זה מביא אותי? זה לא מביא אותי לדרישה, זה מביא אותי למצב חדש, שפתאום מתבררים בי דברים שקודם לא היו ברורים, או לא היה לי כוח לבצע אותם, לא הייתה לי נחיצות לבצע אותם.

תלמיד: כוח לבצע בא מנחיצות?

כוח לבצע, זה יחד, באים גם כוחות, גם בירורים, גם חתך, זאת אומרת כוח הבירור, כוח התיקון, הביצוע בא כאחד. הרבה דברים מיד מתבררים. בעיקר, מה שאנחנו לומדים אצלנו בקבלה, הלשון הרבה יותר פשוטה, בא האור מברר לך, זה שלך וזה לא, ואתה חייב להתנזר ממה שלא שלך. אתה מברר עד כדי כך שיותר מזה אי אפשר להחזיק. המצב היה כבר לפני שנתיים אותו מצב, כולם יודעים, ועכשיו, על ידי הכוח הנוסף שנכנס, היינו יכולים לבצע.

תלמיד: מה נדרש בשביל לסובב למצב הבא, כלפיו, כלפיי, איך זה בדיוק, איך זה מסתובב מולך?

זה בא כתוצאה, אני לא יכול להגיד איך זה מסתובב כל פעם. פשוט צריכים ככל האפשר לעשות פעולות מכוונת למטרה גם במעשה, גם במחשבה, ואז כל פעם איך שנרגיש שנחוץ, כך נפעל.

תלמיד: כתוב במשפט האחרון במאמר "עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה, שרוצים להיות באהבת חברים", זאת אומרת מספיק רק התנאי הזה "שרוצים להיות באהבת חברים", עדיין לא נמצאים אבל רוצים להיות, שההמשך הוא כבר "ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים", או שצריך ממש להגיע, למה הוא כותב "שרוצים"?

הוא אומר פשוט, תקרא את כול הקטע האחרון במאמר ""ויאמר האיש, נסעו מזה"", זאת אומרת אין לי חברים, אין לי אחים, הקשר הבהמי נפסק, אני מרגיש שקבוצה היא לא קבוצה בכלל. אם קודם הקבוצה הייתה מחוברת בדרגה בהמית, אחים, ואח - בגלל הבהמיות הוא קרוב שלי, אז אין לי אחים, מכרו אותי, זרקו אותי, הקשר הזה מת.

אז מה קורה? "הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך.", זה מה שאנחנו מגלים, שבחברה אין לנו שום חיבור, "וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים.", למה? ההרגשה הזאת היא הגלות, הרגשה שאני לא יכול להתחבר עם אחרים, והקשר הזה נראה לי הכרחי, אבל בדרגה הבהמית הקודמת אני כבר לא יכול להיות מחובר "ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה" אז אני חייב בכל זאת את הקשר הזה, אבל "שרוצים להיות באהבת חברים", לא אחים.

"חבר" זה שמחובר אחד עם השני כשהבורא מחייב, שהמטרה מחייבת, ולא שהבהמיות שלי שלא תלויה בי, באה לי מאבא ואימא והקרובים שלהם, מחייבת אותי להיות בקשר עם אחרים, אלא המטרה הבאה, לא העבר, אלא העתיד מחבר בינינו "ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים".

אבל שוב אני אומר, את הדברים האלה אנחנו יכולים לקרוא, כל עוד הם לא יתבצעו מבפנים, הם יהיו רק לא בחיסרון. כלומר הם עדיין לא יקרו בנו. כל דבר שאנחנו קוראים הוא חייב, אפילו אם לא היית קורא את המאמרים האלו. מה עשו אנשים שלא קראו מאמרים, שהיו לפני רב"ש, או שאיכשהו מתקדמים אחרת בלי מאמרים? פשוט עושים פעולות שהמקובלים ממליצים, ועל ידי זה מגיעים להבנה של מה שכתוב כאן במאמר.

המאמר הזה חייב להתייצב, להתברר, ולהיבנות בפנים בתוך האדם. אתה יודע שלפעמים אתה לומד, לומד, לומד, ותיאורטית אתה מחזיק בראש, ופתאום אתה מרגיש שזה עולה לך מבפנים, שאתה בעצמך כאילו מגלה את זה,"אוו זה בא, עכשיו אני מרגיש איך שזה צריך להיות, מבין איך זה צריך להיות מתוך ההבנה שלי, כי אני הגעתי לזה". כך צריך להיות אצלנו הדבר הזה. נקווה שעל ידי היגיעה זה באמת יקרה.

תלמיד: פה כתוב פעמיים בשנה, בפסח וסוכות, אפשר להסביר.

אני חשבתי אתמול, כל הזמן היה לי רעיון שאנחנו לא עושים אותו, אנחנו לא מבצעים סעודות ראש חודש. זה היה אצל רב'ה כלל ברזל, כי ראש חודש זה באמת מצב מיוחד. ואז היו באים כולם, מי שרוצה, פשוט ללא שום הגבלה, מי ששייך באיזו צורה לעניין שנקרא "בעל הסולם", היה מגיע. בסעודת בעל הסולם ודאי שיותר אנשים היו באים, למשל ביארצייט, אבל בראש חודש היו הרבה אנשים, כמעט כולם. זאת אומרת היו באים מדימונה, ומאשקלון, ומטבריה, ומירושלים ודאי, זאת אומרת באו הרבה אנשים.

אנחנו פעם בחודש היינו עושים אסיפה כזאת, רב היה מדבר אולי עשר דקות, לא הרבה, זה היה באמת אוכל ושירה, בלי הרבה פלפולים, או בלי איזה מין מוזיקה, בלי כלום, זה לא היה חג מיוחד, אבל זה היה מאוד יפה ומאוד רציני. האכילה הייתה בשתיקה, בכוונה, ובזמן הזה וקצת אחרי כן הייתה גם שירה מאוד עניינית. לא חייב להיות בסגנון רציני, אבל באמת, בפנים, זה היה מאוד מטרתי.

אז אני בעד שנחשוב על זה שפעם בחודש אנחנו נוכל לעשות פעולה כזאת, וגם נחשוב איך לבצע אותה שהיא תהיה מאוד מאוד קרובה לאיחוד, לחיבור ממש.

אני זוכר שאצלנו גם נשים היו באות, ולצורך זה הרחיבו את עזרת הנשים שהייתה מאוד צרה, אחר כך הרחיבו אותה כדי ששמונים איש יוכלו להיכנס. זאת אומרת, זה היה ממש פתוח לכולם, היו לנשים ולגברים שולחנות והכול.

תלמיד: אלו משימות הקבוצה צריכה להשיג בין ראש חודש לראש חודש כדי שהרוח הזו לא תרד?

בין ראש חודש לראש חודש זה רק ישיבת חברים, אסיפת חברים, ומה שאנחנו עושים כל בוקר, קריאת המאמר והעבודה הזאת. לא צריכה להיות הרבה עבודה פיזית, הכול צריך בסופו של דבר להתברר במחשבה. אנחנו צריכים להתרגל לחשוב, ולהיזהר ממחשבות לא מכוונות, ואיכשהו לזכור, אני לא אומר להבין ולהרגיש, זה יבוא, אבל לזכור שאם המחשבה לא מחוברת לחברה ולמטרה כל רגע ורגע, היא ממש זורקת אותנו לגמרי החוצה ומההתקדמות בחיים רוחניים.

המחשבות הן החשובות, רק חסרה לנו הרגשה מה היא מחשבה. המחשבה היא הכוח הגדול ביותר, היא כוח הרבה יותר גדול מאיזו קרינה רדיואקטיבית או כל מיני גלי רדיו וגלים אחרים ודאי. המחשבה היא כוח שאין לה גבול ובעלת עוצמה גדולה מאוד. אנחנו פשוט לא יודעים עד כמה אנחנו יכולים לפעול. בהתאם לזה שאנחנו לא מסודרים בפנים עם הכוונה שרוכבת על המחשבה, המחשבה שלנו לא פועלת בעוצמה שהיא יכולה להיות. אבל איך שלא יהיה, בכל זאת היא דבר שאין לה גבול ממש, זה הדבר הכי גדול.

כי זה בעצם כוח האדם. מה יש באדם? העבודה בידיים וברגליים כמו בהמה, ואפילו סידור המטבח או כל מיני דברים זו יגיעה, אבל אם הוא מכניס לתוכה את המחשבה אז היא פועלת בכל הרובד, בכל העובי של הכוחות שהאדם מוציא, גם פיזית, גם נפשית וגם מחשבתית. אבל בכל זאת זה לפי עוצמת המחשבה שיש בפנים.

תלמיד: לכל אחד יש מחשבות, איך מהמחשבות של כל אחד נעשית קבוצה?

קבוצה זה נקרא איחוד המחשבות. זה לא איחוד הגופים או איזו יגיעה באיזה מקום, אם אין מחשבה. קבוצה נקראת דווקא איחוד המחשבות. לכן אני צריך כל הזמן לחשוב על הקבוצה. זאת אומרת, איך אנחנו מחוברים לבורא, ואיך על ידי החיבור ההדדי שלנו, איכות החיבור שלנו, אנחנו מגיעים אליו.

בוא נגיד כך, אולי אפשר לתאר את זה כמו צמצם במצלמה, שאם נרכז את כל המחשבות שלנו, ודרך איחוד המחשבות נצמצם את הצמצם הזה כך שיהיה ממש חד חד, כך שכל המחשבות יתחברו יחד, זה נקרא חד חד, אז דרך החור הקטן ביותר הזה, נגיע לבורא. אני לא ממש יודע איך לתאר את ההרגשה הזאת.

תלמיד: איך עושים את הפעולה הזאת?

אפשר לצמצם את הצמצם הזה רק על ידי זה שכל הזמן חושבים וחושבים. כתוב, "הכל במחשבה יתבררו".

תלמיד: אבל כל אחד מאיתנו חושב בנפרד?

זה לא חשוב שכל אחד חושב בנפרד. כל אחד שחושב, יכול לחשוב במשך כל היום, וזה לא חשוב איפה הוא נמצא ומה הוא עושה, הוא יכול לחשוב. ואז תראה עד כמה היגיעה שלנו תהיה מבורכת, עד כמה היא תיתן פירות. זה לא שאנחנו נמצאים כאן יחד במשך שלוש שעות בבוקר. אם אין לנו איחוד מחשבות, גם שלוש שעות הבוקר האלה זה לא נקרא שאנחנו יחד.

אנחנו צריכים רק לחשוב שיש לנו יחד איחוד, חיבור, ריכוז המחשבה, ולהגיע דרך האיחוד הזה, כמו לאיזו קרן לייזר חזקה כזאת. במה היא מיוחדת? בזה שמצמצמים אותה, דוחסים אותה חזק חזק. הקומפרסיה שלה, היא שעושה את העוצמה. זה מה שאנחנו צריכים.

תלמיד: אבל המחשבה הזאת צריכה להיות רגשית, אחרת היא לא פועלת? אני יכול אלף פעם ביום להיזכר במשהו שקראתי.

היא יכולה להיות רגשית או לא יכולה להיות רגשית, עניינית כלפי זה, זה לא חשוב. העיקר שהרעיון הזה שנקרא המחשבה שלי, אני כל הזמן מכוון עליו. ולא צריכים לפחד שהרעיון הזה כל הזמן יהיה בנו, על פני כל המעשים שלנו בחיים, כשאני עובד, לומד, נוסע, זה לא חשוב מה אני עושה, אם זה חי איתי יחד ברקע, כשאני מעורב בכל מערך החיים שלי, זה דווקא נותן תוצאה.

כי כל העביות שיש בחיים שלי, שאני מבולבל ומעורב בחברה, במשפחה, עם הקרובים, בצבא, בעבודה, עם המנהל, כל הדברים האלה לא מפריעים לי. דווקא דרכם אני כביכול מחבר אותם גם לאותו רעיון שלי. זה נקרא שכל העולם בנוי בשבילי. את כל העולם, מה שבא לי, אני גם מכניס לתוך זה, ואני חושב על אותה מטרה ועל אותו רעיון ביחד עם ההפרעות האלה, עם המחשבות הזרות האלה, ועם כל מה שבא אליי. אני כביכול מחבר את זה לאותו דבר, זורק לאותו כיוון.

תלמיד: האם חשוב כל פעם לברר עם החברים מהי המטרה? כי יכול להיות שהמטרה היא דבר כללי, אז האם צריך לברר בדיוק מה היא המטרה?

לא צריכים לברר בדיוק מה היא המטרה, כי הדיוק הזה בא כתוצאה מהיגיעה. והיגיעה בדרך כלל היא לא יגיעה, מה בדיוק המטרה שלי ומה בדיוק הבורא, אלא אתה יכול לראות איך בחיים היגיעה באה על פני ההפרעות שהבורא מביא לך.

וההפרעות האלה הן לא בזה שהבורא הוא בדיוק כך או קצת אחרת, איזו סטייה של כמה מילימטרים להבין כך או אחרת. לא, העבודה שנותנת תוצאות, היא לחבר את ההפרעות לאותו כיוון, לבורא. גם אם אני אולי טועה, שזה לא בדיוק הבורא אצלי וזו לא בדיוק השפעה, אלא אני בערך מרגיש שזה כך, זה לא חשוב, הבערך הזה יהיה כל הזמן יותר ויותר מבורר נכון, אם לבערך הזה, האמת והמטרה, אני אחבר את ההפרעות.

זאת אומרת, גם אדם שלא יודע כמעט כלום, שסתם שומע טיפה את הדברים שלנו, אבל מצליח לחיות עם הרעיון הזה בכל מיני מקומות ברחוב, בבית, בעבודה, ולא לעזוב את הרעיון הזה, לא חשוב עד כמה הוא לא מבין בו, הרעיון הזה מתחיל להתבהר בו במהירות גדולה מאוד, מפני שהוא חי אותו על פני כל הפרעות החיים, משתדל לחיות אותו. לעומת זאת, אדם שמתחיל לברר אם הבורא זה בדיוק להשפיע ולא להשפיע, אם זה כוח נתינה אבל יש לו רצון, ואני כך או כך, אם הוא מתעסק בחוכמות האלה ובורח מלחבר אליהן את ההפרעות, לא יהיה לו מספיק בירור.

תלמיד: מה זה לחבר הפרעות?

לחבר הפרעות זה נקרא שאני חי את המחשבה על מטרת הבריאה ועל הקבוצה כאמצעי לזה. ואני, "ישראל, קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא", אני והמטרה והדרך בינינו, אני חי את הדברים האלה, ואני כל הזמן מתאר את זה לפניי. למרות המקום שבו אני נמצא, עם הדברים הגשמיים שאני מתעסק, זה לא חשוב, זה מקום העבודה המבורך ביותר.

לכן נשתדל עכשיו, בזמן הלימוד בכלל אין מה לדבר, אבל נשתדל במשך היום ככול האפשר לא להוציא מהראש את הרצינות הזאת, לנעול את עצמנו על המטרה ולחיות באותו תאריך כל הזמן, "אני נמצא בו", לא לעזוב. ודווקא שיבואו הפרעות, לא חשוב. ואז כמו שאומר כאן הרב"ש על אהבת החברים, על הצורך בחברה כדבר נחוץ, הכרחי, זה פתאום יתגלה בכל אחד ואחד בפנים שככה זה, שאי אפשר אחרת, ונרצה את זה.

רב"ש אומר שהוא בעצמו מבקש, "את אחיי אני מבקש". אבל "אחיי" כבר לא יהיה, הקשר הקודם נעלם בין החברים ובא קשר אחר.

תלמיד: איך מעצימים את החזרות? איך נשמור כל הזמן על הדבר הזה?

זאת העבודה. למרות שיש הפרעות להשתדל על פניהם לחדש את הקשר, זה נקרא יציאות וכניסות.

תלמיד: מלבד המחשבות שלי על המטרה והמחשבות שלי על החברים, יש לי עוד מחשבות שהן מזן קצת אחר. איך אני צריך להתייחס אליהן, בתור עדות בלבד?

אתם שואלים כבר על כאלה מצבים פרטיים שאני לא יודע איך לענות עליהם. צריכה להיות לזה גישה כללית, אחידה, קבועה, שאני והבורא וכל המאורעות שלי בחיים, כל מה שאני עובר, גם בלימוד, גם בחברה, גם במשפחה, גם בעבודה, כול אלה דברים שקושרים ביני לבינו, לצורך זה הם קיימים.

ואז אתה מתחיל לגלות שהם הם דרכין דאורייתא. שמה שיש ביני לבינו זה נקרא תורה. זו הדרך שהאור מברר את המצבים, נותן כוחות ומוביל אותי, מתקן אותי, משנה אותי ומביא אותי אליו, לבורא. מהי הדרך? היא כוללת את כל הבעיות בחיים, היא כוללת את הלימוד, את החברה וכוללת אלף ואחד דברים. לכן הגישה הכללית צריכה להיות כך, לראות את שלושת הדברים האלה יחד, וכל דבר בחיים לקבל כדבר המקשר ביני לבינו. זו הגישה הכללית.

ולגבי שאלתך, אם באה לי מחשבה כזאת או מחשבה אחרת, אני לא רוצה לענות על זה. במה שאמרתי לך עכשיו יש את התשובה על כל הדברים.

תלמיד: האם אפשר לעזור אחד לשני בזה?

אפשר לעזור בזה אחד לשני כדי לעורר את הנחיצות כל הזמן, בכוח לחדש כזאת תמונה, וכדי להזכיר אחד לשני שצריכים לחזור ולייצב כל מצב ומצב בחיים בצורה כזאת. לזה צריכים באמת חברה שכל פעם תזכיר לנו, שנזכיר אחד לשני על זה.

תלמיד: אם אני מנסה לרכז את המחשבה על החברים שלי, ועל זה שהם מנסים עכשיו לא לצאת מהמחשבה הזאת, ושאנחנו כולנו בזה, האם זה עוזר לאיחוד המחשבה?

אם אני במחשבה חושב על זה שכולנו לא נשכח, אז אני עוזר בזה מאוד. בזה אני ממש מקרב גם את האחרים לזה. זה נקרא עין טובה. ועין רעה זה ההיפך.

תלמיד: אם בעולם הגשמי שלנו אנחנו נתקלים בסיטואציות שאנחנו לא מסוגלים להחזיק דבר כזה, כל מיני מערכות שלוקחות אותנו החוצה, אז האם להימנע מהן, או אלה המקומות שבהם אנחנו צריכים להשקיע עבודה?

כל דבר שיש לך בחיים, שאתה יכול על ידו לעזור להחזיק את עצמך ברעיון הזה, אז קח אותו.

תלמיד: לגבי מה שאמרת עכשיו, שעל ידי המחשבה שכולם יצליחו זה עוזר מאוד. האם זה הדבר שמבדיל בין זה שאנחנו הרבה אנשים בודדים שמנסים לחשוב על הבורא, לבין זה שנהפוך להיות קבוצה שממנה כל אחד מקבל יתר עוצמה בזה?

כל הדברים מתבררים במחשבה. אתה יכול לעבוד כמו חמור, אתה יכול לעשות אלף ואחד אירועים, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, בסופו של דבר הם יגרמו למחשבה ובמחשבה זה יתברר, בלבד.

למה? כי המחשבה משרתת את הרצון. היא מביאה לך בירורים וחידודים כאלה ברצונות, ומעלה את הרצון הנכון שיעלה לך בהרגשה מכל הרצונות. זה ממש כמו מחשב שמברר איזה נתון חייב לקפוץ. אז המחשבה מוציאה עכשיו מכל שק הרצונות שלך רצון אחד ומביאה אותו להרגשתך, מתוכך להרגשתך. הוא צף כביכול הכי למעלה מכל הרצונות ואותו אתה מרגיש. זו תוצאה מבירור במחשבה.

אחר כך אנחנו נדבר על מה היא מחשבה למעלה מהדעת, למטה מהדעת, אבל מחשבה זה מה שאנחנו צריכים, כל הזמן לנעול את עצמנו. כי על הרצונות אנחנו לא בעלי בתים, אנחנו צריכים לגרום על ידי כל מיני פעולות איזה רצון אני רוצה שיקפוץ בי, שידבר בי, שישלוט בי. אם הוא שולט, אז אין לי מה לעשות. אני יכול לפעול נגד הרצון בצורה מלאכותית, נניח שאני רוצה לישון אבל אני קם והולך, כי שוב, על ידי המחשבה אני יכול לתאר לעצמי איזה נזק יהיה לי, אם כדאי, או לא כדאי וכן הלאה. אבל רצונות אני לא יכול לתקן, אני יכול רק על ידי המחשבה בצורה חיצונית לפעול דרכה כך שהרצון שרצוי שיהיה ישלוט בי.

תלמיד: האם אני שולט במחשבה?

במחשבה אני יכול לשלוט דרך החברה. הרצון שבכל אחד ואחד הוא הכלי הפנימי שלו שלא משתנה, שבכל אחד ואחד זה חלקו במערכת אדם הראשון, לך יש את שלך, ולי יש את שלי. זה כביכול תא של רצונות מאדם הראשון, לך יש חלק משלך, וגם לי יש ממנו חלק משלי. אבל איך אנחנו מתקשרים בינינו? את הרצונות אנחנו לא יכולים לקשור, אנחנו יכולים לקשור רק את הכוונות. לכוונות אני קורא בינתיים מחשבות.

תלמיד: צריך להתעסק גם בבירור של המחשבה עצמה. לעשות מכל הדברים המעורפלים יותר חדים. לעשות ביקורת על מה אני חושב, מה אני בדיוק רוצה בלב מאנשים כאלה?

מה אני רוצה מהקבוצה?

תלמיד: אם באה אלייך מחשבה, ובמחשבה יש אולי דברים יותר מעורפלים במחשבה. האם אני צריך לעשות בירור על מה אני חושב?

אני לא צריך לעשות בירור על מה אני חושב עכשיו. אם זה היה ברור זה היה ברור לי, ואם לא ברור אני לא צריך לחטט במחשבות. הרבה פעמים אני שוכח שבכלל אני צריך לחשוב ולברר משהו. אבל ברגע שאני תופס את עצמי, אין לי טעם להיכנס למחשבה שהייתה שולטת בי.

היא הייתה המחשבה שלא נתנה לי להיות מכוון בצורה רגשית למטרה, אז בשביל מה לי ללכת אחורה? אם עכשיו אני נזכרתי במטרה, בבורא, על הקבוצה ועל הכול, אז מרגע זה והלאה אני צריך לפעול. ולא ללכת אחורה. אחורה זה מצב שהייתי בלי הכרה, כשחשבתי על כל העולם סתם כך.

אם עכשיו אני נזכרתי, אז מעכשיו והלאה אני צריך מיד להתחיל לסדר את עצמי. העבר לא ייתן לי שום דבר. זה היה ככה בגלל שככה, כל החשבונות על העבר זה לא טוב. בכלל אין עבר, כל רגע אדם חדש, קדימה וזהו, אני והבורא והאמצעים בינינו. בשום מקום אתה לא תקרא שאתה צריך לרדת לעבר ובדיוק לדעת מה קורה.

אחר כך אתה מבין מה קרה. כשאתה תהיה במצב "היצירה" ויהיה לך גלוי מה שהבורא עושה איתך, ואחר כך תעלה ל"בריאה" ויהיה לך אפשרות לברר האם גם בעבר הוא היה איתי טוב ומיטיב כמו היום. אז אתה כאילו תלך לעבר, כל העבר יתעורר בך ואתה תראה בהווה עם כל הכלים שאתה מקבל - רק טוב ומיטיב. זה נקרא שנעשה צדיק. גם מצדיק את הבורא, לא על הפעולות הטובות של עכשיו אלא גם על הפעולות שתמיד הוא היה אליך טוב ומיטיב לטוב ולרע.

ואחר כך עבור כל העולם. תגיע למצב שאתה כך מתייחס לכולם, והיית מתייחס תמיד. יבוא הזמן שתתחיל את זה לעשות, אבל אף אחד לא הולך לעבר אלא כל הכלים האלו נכנסים לעבודה בהווה. אנחנו קוראים לזה "מי שמצטער עם צער הציבור וזוכה לנחמת הציבור". אין עבר בכלל, ההרגשה שלנו לא נכונה. אין עבר בכלל, כי תמיד יש רק עתיד.

עבר אין. יש מצב שנקרא אין סוף, ואני כלפי האין סוף כל הזמן מתקדם אליו, אחריי אין שום דבר. אני מתחיל מאפס. רק הבעיה היא שכשאני מתחיל לברר את עצמי ולהתקדם. חלק מהכלים אני מברר ואיתם מתקדם, וחלק לא יכול. אחר כך אני מקדם אותם, זה נקרא שזוכה לנחמת הציבור.

תלמיד: מה זאת אומרת שאתה שולט במחשבה דרך החברה? יש אני כפרט, ויש דרך החברה.

זה קשה.

תלמיד: האם אפשר לעשות תורנות במחשבה בצורה כזאת, למשל כל 10 דקות?

תורנות במחשבה אפשר לעשות בקבוצה, כתוב שזה מה שקבוצת רמח"ל גם ניסתה לעשות. אני לא ממליץ בינתיים. אסור לנו לסמוך על האחרים, אנחנו צריכים כל אחד מעצמו לעשות את זה. נדמה לי שניסינו את זה בעבר, וזה לא היה טוב. אולי מאוחר יותר אפשר יהיה לנסות את זה שוב, אבל זה לא נותן כלום.

אנחנו עדיין לא מרגישים את עצמנו עד כדי כך מחוברים עם החברה, ואחראים עבור החברה, שמזה שאני מחבר לי את האחריות עבור אחרים. זה יגרום לי להתפעלות יתר, וממש לחרדה כזאת שאני לא אעזוב את המחשבה.

תלמיד: איפה על ידי מחשבה אני מתחבר לרצונות של החברים?

תנסה. זו שאלה תיאורטית.

תלמיד: מה נותן לי שאני רוצה שגם לחבר שלי יהיו מחשבות כלפי המטרה?

הכול תרצה במחשבה, ואחר כך נדבר. בכלל, משהו פחות ממחשבה, נקרא אונס.

תלמיד: יש הרבה הפרעות, זה מפעיל את המחשבות. אני מרגיש את זה, לעזור לחברים, לבורא, ואין כוח.

קודם מנסים, אחר כך מבקשים.

תלמיד: במה נמדדת השפעה?

במה נמדדת השפעה? בעביות שעליה היא רוכבת. מה כוח המסך? מסך זה כוונה על מנת להשפיע, תלוי על איזו עביות יש לנו כוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: איך זה במושגים של קבוצה?

במושגים של קבוצה? לפי גודל ההפרעות. עד שמגיעים להפרעות כמו פרעה, ההפרעות האחרונות. כמו אצל רבי שמעון, שמעון מן השוק. שמעון מן השוק זה לא סתם שוק שלנו, הכוונה לשוק של כל המזבלה האנושית. לא האנושית סתם, אלא ממש הרצון לקבל האמיתי.

(סוף השיעור)