שיעור ערב 30.06.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: מחוסר אונים לצעקה לבורא

קריין: קטע מספר 15 מתוך רב"ש ג' "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד".

"הנה "עביד" הוא מלשון "אבוד", דעין באלף מתחלפים. היינו, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שהוא ממש אבוד, שאינו רואה לעצמו שום זכות קיום בעולם, שיהיה לו במה להיאחז, וכל הטכסיסים והעצות כבר אזלו ממנו, ורואה שאחרי כל הטרחות והיגיעות, הכל אבוד - אז הוא צריך להתחזק ולומר, שכל מאי דאבד רחמנא לטב אבוד. היינו שהקדוש ברוך הוא עשה לו את כל אלו המצבים של האבדות, ושהם לטב, היינו שעל ידי זה שבא למצב, שנמצא בדיוטא התחתונה, על ידי זה יהיה לו היכולת לעלות למעלה, כמו שכתוב "רם ה' ושפל יראה". כי אין לך שיפלות יותר גדולה מזמן שהאדם מרגיש את עצמו אבוד מכל וכל.

וזה פירוש, כל מאי דאבוד רחמנא לטב אבוד. ואחר כך, כשמתחיל שוב לעבוד ומתקן מעשיו אז, ועושה תשובה מאהבה, אז הוא אומר גם זו לטובה, היינו המצבים שהיה בבחינת אבוד, שאין לך עבירה גדולה מזה משהאדם מגיע לידי אבוד. וכשעושה תשובה מאהבה, אז הוא רואה גם זו לטובה, שמזה הרע בעצמו נעשה טוב. נמצא, שיש הפרש בין "כל מאי דעביד רחמנא", ל"גם זו לטובה"."

(רב"ש - ג'. מאמר 626 "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד")

אנחנו תוצאה משבירת הכלי. וכשפועל עלינו אור עליון כדי לקדם אותנו לתיקון, הוא פותח לנו את הכלי השבור שִכבה אחר שכבה, ואנחנו מרגישים את עצמנו ברע, בירידה, בנפילה, בחוסר אונים, בבלבולים וכן הלאה. ואז אחרי זמן מה אנחנו מתחילים להתאושש, בכל זאת, "מה שלא עושה השכל עושה הזמן" זה נקרא, אמנם אין שום דבר שבא עם הזמן, אלא בכל זאת אנשים ממשיכים, העולם ממשיך, אנחנו כלולים כולנו בכלי אחד והזמנים משתנים.

ודאי שאם נמשיך ללא מאמצים מצדנו זה יהיה בדרך "בעיתו", שהאורות מגיעים ומשנים לנו מצבים, אבל זה יהיה בדרך מאוד ממושכת ונסבול בה. והסבל בעצמו יקדם אותנו קצת לצאת מזה ולצרף לזה איזה פעולות מעצמנו, כי אנחנו בכל זאת לא יכולים כבני הרגשה להישאר במצבים ולא להגיב עליהם. אפילו הסבל, אפילו התגובה שלנו שאנחנו סובלים כבר מקדמת במשהו.

מה שהוא מספר לנו זה בדרך בעיתו. מגיע האור, זה נקרא "עתים לטובה, עתים לרעה" ופותח לנו עוד שכבת כלים מקולקלים, פרוסה כזאת, ואנחנו מרגישים רע. ואז אנחנו יכולים לעשות כל מיני תכסיסים, תיקונים, יכולים לעשות פחות, יכולים לעשות יותר, או יותר מהר ובכוחותינו ובהשתתפות שלנו לצאת מזה. עד שאנחנו מגיעים אולי להחלטה שהכול היה לטובה, זה עוד לא כל כך ברור לנו.

סדנה

שאלתי היא כך, איך אנחנו בעצמנו נעורר את החושך, "אני מעורר את השחר"¹ בצורה שזה באמת יהיה בידיים שלי, שלנו? מחליטים שאנחנו רוצים עכשיו לעורר את שכבת הקלקולים, נגלה את הפרוסה הבאה בעביות היותר נמוכה שמקולקלת, ובהתאם לזה נלך ונתקן אותה. זאת אומרת, כשאותה פרוסה תתגלה, אנחנו נהיה בכוח ובהתארגנות לבקש עליה תיקונים, ואז מתקדמים. פרוסה רעה מתקנים ועוד פרוסה רעה מתקנים, וכך נלך בזה אחר זה "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". איך לעשות זאת?

איך אנחנו מגלים את הכלים השבורים ולא לחכות עד שיבואו? איך אנחנו מחזיקים אותם בשליטה שלנו שאז לא נראה לי שזה רע, אלא החיה הרעה הזאת נמצאת בידיי ואני מנהל אותה, מתקן אותה ומביא אותה לתיקון, ושוב פותח את שכבת הכלים השבורים הבאה ועושה שוב. איך נעשה את זה?

*

אנחנו לא רואים כאן שום אפשרות להתקדם בצורה, אלא שוב ושוב לדחוף את עצמנו לחיבור המתקדם, לחיבור יתר. ואז אנחנו מגלים דחייה, אם זה למעלה מהכוח שלנו ולמעלה מההרגל שלנו, כמו שעכשיו למשל בעשיריות האקראיות, אין לנו נטייה להתחבר, אבל אם אנחנו בכל זאת לוחצים ומקיימים את החיבור זה כבר נקרא שעושים פעולות אחישנה. או בעשיריות הקבועות, כשעושים לחצים ליתר חיבור. בצורה כזאת אנחנו עלולים לגלות בטוח כל מיני צורות הפוכות, זאת אומרת התנגדות, חוסר הבנה, חוסר רצון, וזה כבר גילוי הרע שאותו צריכים לתקן.

שאלה: אם אנחנו אומרים שהבורא עושה את זה בעבודה בעשיריות אקראיות, שהיא גם תוצאה וגם התנאים שהוא עושה, זה ממנו, אז אנחנו יכולים לפני השיעור לשנות את הסדר שהוא עשה.

תעשה מה שאתה רוצה, אני לא מבין מה הבעיה? אם אנחנו רוצים לגלות את הרע, אנחנו צריכים לעורר את הכלב, להוציא אותו מהמלונה, איך עושים את זה? אנחנו רוצים לעורר יותר ויותר חיבור בינינו, אז ברור שיצר הרע שנמצא בינינו יתעורר. אנחנו לא צריכים לחפש איך לעשות עוד משהו, הכול נמצא בידיים שלנו. על ידי החיבור בינינו שאנחנו מעוררים בצורה מלאכותית, אנחנו מיד רואים שאנחנו לא רוצים, לא בא לי, לא רוצה, ואז כנגד זה אתה יכול לעבוד, יש לך גילוי הרע. הכול בידיים שלך, אתה לא צריך לחכות עד שיגלו לך מלמעלה.

אני שומע לפעמים מהאנשים שהם ממש יושבים ככה ומתייבשים, "אין לי רע ואין לי טוב ואין לי כלום, הכול אותו הדבר". למה אותו הדבר? למה? אתה יכול תמיד לגלות את הרע, לגלות את הטוב. "אחישנה" זה נקרא שאתה לוקח את שני הצדדים האלה, גם גילוי הרע וגם גילוי הטוב בידיים שלך, וקדימה, אתה מקצר את הזמנים. אתה יכול ממש לעשות ביום כאלה התעוררויות ותיקונים, לעורר את הרע ולתקן אותו בטוב, המון פעולות. ואם אתה תחכה עד שזה יעבור עליך מלמעלה, זה יכול לקחת חודשים ושנים. הכול תלוי בידיים שלנו.

השאלה היא האם אנחנו עושים במשך היום, לפחות כמה פעולות כאלה. שאני ממש לוחץ על עצמי להיות מחובר עם העשירייה וכך להתקדם, לעורר אותם, כל אחד את כולם, יחד כולנו. כבר דיברנו על זה שהרע מתעורר רק כנגד החיבור, אין רע אחר. יצר הרע הוא נגד החיבור. כל יתר הרע שמתגלה לא שייך ליצר הרע, לא צריכים לתקן שום דבר חוץ מהשבירה.

שאלה: דיברנו בסדנה ובשבועיים האחרונים על התקפה. אני מניח שמה שעכשיו שמענו ממך זה על התקפה, לקחת את המושכות לידיים ובמקום להיות פסיביים להיות יוזמים ואקטיביים.

כן. אבל בזה ההתקפה. כבר דיברנו על זה בסדנאות האחרונות.

תלמיד: יש לי תחושה שזה מה שחסר, וחסר לנו גם הידע הפרקטי או הנחיצות. משהו חסר כדי שתהיה איזו התעוררות בחברה ושנתחיל להיות אקטיביים ולא כל הזמן נגיד ש"אין עוד מלבדו" ונעשה צ'ק ליסט לשיעורים. חסרה יותר אקטיביות. כך אני מרגיש.

השאלה היא איך אנחנו באמת מוציאים מהכוח אל הפועל ומממשים את זה. בטוח שבפוטנציאל הפנימי שלנו כל אחד רוצה, אבל כנראה שחסרים כוחות. לא לחכות שמשהו יקרה ויעורר אותנו, אלא באמת ניקח את היוזמה הזאת ונפרוץ כבר את הקרום הזה שעליו דיברת כל הזמן.

אתם לא יודעים מה לעשות? אתם לא יודעים איך להתארגן? אתם קובעים מהבוקר "היום אנחנו עושים פעולות כאלו וכאלו במשך היום על גדלות החברים". צריכים להתרשם. כמה כל אחד מתרשם מגדלות החברים? בואו נרשום שני משפטים. יש לנו דף משותף ברשת, וכל אחד כותב שם אפילו משפט אחד, לא משהו שלוקח מאיזה מקום, אלא באמת הוא משתדל כך לעשות.

אז חשיבות החברים, חשיבות הבורא, חשיבות הקבוצה, התכללות, איפה אני מחפש את הדברים האלה, עד כמה שקול הטוב כנגד הרע, כל הדברים. אבל בזמן הכתיבה לפחות אתה מעורר משהו ולא סתם חשבת ביני לביני. לדאוג שזה יהיה בתוכך כמו דאגה. אתה רוצה לראות את הרע, אתה רוצה לגלות אותו, אתה מבין שבלי הרע אתה לא זז, הרע זה חיסרון לחיבור. חצי ממנו רע וחצי ממנו כבר טוב, שזה כבר הופך להיות חומר דלק לעבודה.

תלמיד: בהרגשה זה ברור לי וכנראה גם לחברים שלי, אבל אני לא יכול לעשות לבד את מה שאתה אומר. כנראה שעוד אין לנו את השיטה.

אין שיטה. מחר בבוקר אתם חייבים לעשות סדנה בנושא הזה, איך אנחנו מגלים [את הרע]. בלי הפסוקים היפים, אין פסוקים אין כלום, אלא כל עשירייה אקראית כמו שהיא מביאה שאלה וגם איזה משפט קצר או משהו כדי לגלות את הרע, איך אנחנו מגלים את הרע.

אנחנו חייבים לקפוץ על החיה הזאת שנקראת "אחישנה", אנחנו חייבים לנהל אותה. זה לא שאנחנו נקצר את הזמנים, פשוט אי אפשר להתקדם מהמצבים שאנחנו היום נמצאים והלאה אלא אם כן אנחנו ננהל אותם. אנחנו צריכים להיות כנהגים של אותה עגלה.

תלמיד: אני חייב להגיד בגילוי לב ובהתרגשות, שאני כבר כמה שבועות מרגיש כביכול סוג של "מוות". אני רוצה לפרוץ קדימה ולא מסוגל ואני גם רואה שאני לא יכול לבד.

לבד אתה לא תהיה מסוגל אף פעם. דיברת עם החברים? סיכמת איתם משהו? באמת דחפת את עצמך לחיבור כדי לגלות את הרע בצורה שהוא נמצא ביניכם?

תלמיד: אני חייב להגיד על עצמי שאני לגמרי לא פוחד להיכנס לתוך הדבר הזה ולגלות את הרע. אני מרגיש שצריך עוד כוח מהחברה.

לא, זה לא הולך לבד. הרע מתגלה רק בינינו ורק כתגובה על המאמץ לחיבור.

מחר בבוקר אתם עושים סדנת תרגיל, "איך אנחנו מתחברים בינינו כדי לגלות את הרע ולרכוב עליו". ובמשך היום אנחנו עושים תרגילים כאלה בינינו ולקראת הערב נעשה סיכום.

שאלה: בכול התרגילים האלה שאנחנו עושים בשבוע האחרון בחיבורים, אני מרגיש יותר ויותר ברור שכאילו אני צריך מעצמי לפעול.

בטח.

תלמיד: זה מעולה, זה טוב, אני רק מנסה להבין איך אני יכול לפעול בלדאוג לכך שהחברים גם יעשו את זה.

אתה לבד לא יכול לפעול. מה זה "אני יכול לפעול"? במה אתה פועל?

תלמיד: נאמר ויש לי חשיבות של העשירייה.

במה מתבטאת החשיבות?

תלמיד: אני מקבל מהם גדלות וחשיבות המטרה לעשות את הפעולות שסיכמנו.

זה לא שווה כלום.

תלמיד: אז מה?

אם אתה לא מעורר אותם לחיבור, זו לא פעולה.

תלמיד: איך אני יכול לעורר אותם מתוך זה שאני פועל?

לכן אני שואל, במה אתה פועל אם אתה לא מעורר אותם?

תלמיד: זאת השאלה שלי. איך לפעול לעורר אותם.

לדבר, לשיר להם, להזמין אותם לאיזו פגישה, לשלוח להם פסוקים, לעורר אותם בהתפעלות הפנימית שלך, אבל שאתה מתכוון לעורר אותם, שאתה חושב. "הכול במחשבה יתבררו". שאתה נמצא בנטייה לכך, לא "אני חושב להיות בחשיבות". איפה אני חושב? זו גם מחשבה שאתה חושב על החברה, שאתה נמשך אליה, לא רק ברוח אלא גם בפעולה, במעשה, שאתה באיזו צורה מעורר אותם. אבל העיקר שזה כלפיהם.

תלמיד: עדיין יוצא שהמעשה הוא שלי.

כלפי החברה.

תלמיד: כלפי החברה, כן.

כלפי חיבור יתר בחברה. מתי אנחנו נתחבר למצב שנקרא "אדם הראשון".

תלמיד: אבל אני לא מצליח לראות איך ביום אחד, במהלך אחד של יממה, אני יכול גם לראות שהם באמת התעוררו. כי אם הם לא יתעוררו אני צריך להשקיע יותר מאמץ.

לא "אם", אתה צריך להשקיע כל הזמן מאמצים. אני לא מבין את החשבונות האלה.

תלמיד: ברור. נניח אני עושה עכשיו מאמץ, והרמתי 50 קילו כדי לעורר את החברים. אם הם לא מתעוררים, אני צריך להרים 70. אני פשוט לא יודע איך למדוד את זה אם הם התעוררו או לא.

אתה לא צריך למדוד, אתה צריך להשקיע. התגובה לא תלויה בך. התגובה עוברת דרך מי יודע אילו מערכות. זה כמו בחיים שלנו, יש כאלה שמשיגים את זה מיד, ויש כאלה שמשיגים את זה אחרי חודשים. "יש קונה עולמו בשעה אחת". אז זה לא חשוב, העיקר להשקיע. וההשקעה הנכונה היא שאתה מגלה את ההתנגדות ואז אתה פועל עמה יחד. נגדה, עמה, זה לא חשוב.

תלמיד: יש כמה סוגים של כוחות שאני יכול להשקיע. נניח לי יש איזו התעוררות אגואיסטית, אבל אני משקיע אותה בחברים. ראיתי איך פועלים בעשירייה אחרת ואני גם מקבל מזה התעוררות.

כן.

תלמיד: זה משנה באיזה סוג התעוררות אני משתמש כדי להשקיע בחברים?

העיקר שאתה חושב על החיבור שלהם, שאתה גורם לכך. זה העיקר.

שאלה אני חושב שמה שאמרת עכשיו זו ההבחנה הכי טובה מהעשיריות האקראיות. אתמול בערב פתחתי קבוצת ווטסאפ לעשירייה היומית וכתבתי להם ואף אחד לא הגיב. בבוקר בקושי מישהו אמר "אני חי". זו הייתה עבודה מצוינת, אמרתי לעצמי "איזה יופי, יש לי הזדמנות להצדיק אותם". כל היום יש מן הרגשה כזאת שבעצם ההזדמנות עכשיו בעשיריות האקראיות היא לא לעשות חשבון בכלל לתגובה בחזרה, אלא שזכינו בזכות ענקית, הזדמנות להשפיע אחד לשני בשביל המטרה הגדולה שלנו. השאלה איך להחזיק בזה, בטוח ניפול מזה כל פעם. אבל הרוח היא של "איזה זכות גדולה".

זה תלוי באיזו תפיסת מציאות אנחנו נמצאים. אם אני אומר שהקבוצה הזאת נמצאת בי, רק בשכבה יותר תחתונה במודעות שלי, יותר פנימית, אז כמה שאני יותר דואג לחיבור, אני נכנס לתוכי בסופו של דבר, כי כולם נמצאים בי. ואז אני נמצא כל הזמן וחי בתוך הקבוצה הזאת הפנימית שלי וכל הזמן דואג לחיבור, ואז בסך הכול גם החיצוניות וגם הפנימיות מתחברים כאחד. ואין הבדל בין ההבעה החיצונה הזאת של הקבוצה ומה שאני מתאר לעצמי שנמצא בי, זה אותו דבר. ורק לצורך התיקון, לצורך היגיעה שלי, העבודה שלי, אז כך זה מתחלק לפנימי וחיצון.

ולכן רצוי לאדם כל הזמן להיות בנטייה, בלחץ עד כמה הוא גורם חיבור או לכלים הפנימיים שלו או לקבוצה שהיא נמצאת כאילו חיצונה. אבל אנחנו צריכים להבין כפי שכותב בעל הסולם, עד כמה אנחנו צריכים להודות לבורא שסידר אותנו כך שאנחנו תופסים את כל הפנימיות שלנו בצורה חיצונה, כי אז מכך מגיעה ההשכלה שלנו, שאנחנו יכולים לתפוס את הדברים האלה, לפרש אותם, לפתוח אותם, לברר. מפני שאם זה בתוכי אז חסר לי, אני לא אוכל לעשות אנליזה וסינתזה על כל הרצונות והמחשבות והחלקים איך הם חיים, מתחברים, איך יש שם חיים.

ראיתם פעם איזה סוג חיים יש בתא חי בתוך הגוף, בנוזלים האלה בכל הדברים. אז תלוי איך אדם רואה את זה, רצוי לראות גם כך וגם כך. אבל ודאי שאני בסופו של דבר מגיע למצב ש"ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא". ולכן אין לי דאגה "קבוצה חיצונה או פנימית" אלא צריכים לראות שחייבים לעורר את הכלי.

שאלה: אני מסתכל עליך ורואה שאתה שנים על גבי שנים פועל בשביל שהקבוצה הזאת תגיע לאן שהיא צריכה להגיע, וכך גם בהפצה בלי שום קשר לפידבקים. אתה פשוט עושה ועושה. איך אפשר לעשות כל כך הרבה בלי להיות תלוי בשום דבר? אתה פשוט בלי סוף עושה.

חשיבות. אתה חושב שאני לא צריך לעבוד על זה? אדם צריך להרגיש שהוא נושא על כתפיו את כל העולם. אלה מילים גבוהות ואפילו דוחות, אבל אם כל אחד מאתנו הוא ככלי שכולו הוא בעצם אדם הראשון וכל היתר הם חלקים שלו, שכך הוא רואה אותם מחוצה לו כדי יותר לעבוד ולהשיג, אז אין ברירה. אנחנו חייבים להיות בזה.

זה ודאי מגיע דרך ייאושים ודרך הכול, אבל על זה צריכים לעבוד. ועיקר העבודה היא בסדר היום. רב"ש היה בזה אלוף. קם, הולך, זה ככה, זה ככה, "בעוד שתים וחצי דקות תעיר אותי". זה משהו מטורף. ובשתיים וחצי דקות האלה הוא היה ישן. אני עוד לא הגעתי לזה. אני מקנא בו. ממש, עד כדי כך.

שאלה: שאלתי אותך פעם, מה זה אומר שמקובל משפיע, במה הביטוי של ההשפעה במהלך היום, ואתה אמרת שעצם זה שאתה מלמד זה בעצם השפעה. אתמול למשל יצא לך ללמד שמונה שעות, וזה לא עניין של ללמד אלא לחבר אנשים. מה הביטוי של ההשפעה שלנו?

אי אפשר לספור השקעה לפי שעות. אני צריך לגלות את היצר הרע. בשביל מה הבורא שבר את הכלי? כדי שיתגלה היצר הרע, כדי שנוכל לעבוד עליו, שנוכל על גביו להתחבר, יחד עמו, עם ההתנגדות, שיהיה כוח הרע כנגד כוח הטוב. מה אנחנו לומדים? אם לא הייתה שבירה כל המערכת הזאת הייתה מלאה באור הנפש בלבד. זה כמו שיש לך חשמל, יש לך הכול, אבל כלום לא זז, כי אין מינוס, יש רק פלוס. אין שום דבר, הכול רק בהכנה.

אתה צריך את היצר הרע. לגלות את היצר הרע זה נקרא "אחישנה", שאני מגלה, אני מעורר את השחר. אבל איך לעורר אותו? רק בצורה שאתה נדחף לטוב. רק בצורה כזאת.

לכן זה לא לפי שעות. הכול תלוי רק באיכות היגיעה, עד כמה שאני ממש לחיבור, וכמה שיותר מדויק שבעשר הספירות חייב להיות, לאחד את כל הכלים האלה לנשמה, אז מתגלה כל ההתנגדות. אותה אני צריך, את ההתנגדות הזאת אני צריך. כי לפי ההתנגדות שאני שם בין מינוס לפלוס, עליה אני מקבל את האור העליון, גילוי הבורא. כמו נגד.

תלמיד: מה הביטוי של השפעה? אתה כל היום עסוק בלחבר את התלמידים שיש לך בכל העולם. אתה מחבר ביניהם, בכל מיני צורות, בעיקר בזה שאתה מלמד. יש עוד כל מיני צורות. אני שואל איך אנחנו התלמידים יכולים לעשות?

כל אחד יכול לעשות אותו דבר.

תלמיד: מה זה יכול לעשות. איך בדיוק?

לכל אחד יש טוויטר, ווטסאפ, פייסבוק, ועוד. אפילו שאתה לוקח משהו מהקטעים, קלים לא כאלה, ומפזר אותם באיזשהו מקום באינטרנט, זו כבר עבודה. אתה בזה כבר גורם משהו.

תלמיד: זה ביטוי של חיבור? זה ביטוי של השפעה?

כן. כי זה מביא גם כן להשפעה, לחיבור. אבל חוץ מזה העיקר, שיש לך את הכלי שלנו, לא כלי חיצון אלא הכלי שלנו, בני ברוך העולמי, אז תשתדל לגרום לחיבור.

תלמיד: אז מה הביטוי של זה? אני שומע את זה, משתדל. מה הביטוי? אצלך הביטוי זה שאתה מלמד.

למה זה לא יכול להיות לכל אחד?

תלמיד: מתי? אנחנו לומדים בעצמנו חמש, שש שעות ביום ועובדים וזהו.

אז ביני לביני. מחשבות בראש שאתה יכול להפעיל, ולפעמים גם כמה פעולות. אני רק שומע, "אני לא יכול, אני לא יודע".

שאלה: אני לא אומר שאני לא יכול, לא אומר שלא יודע. אני שואל איפה הביטוי של ההשפעה שלי.

כל העולם, כל הקבוצות. אמרו לי שאפשר לפתוח טוויטר, לא ידעתי מה זה. כמו שאני לא יודע מה זה ווטסאפ, לא ראיתי אף פעם. אז תשתדלו, תראו איזה כלים יש היום.

קריין: קטע מספר 16 מתוך מאמרי "שמעתי". מאמר מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה."

"אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים. אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה. אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים". מה שאין כן אם יש לו עדיין ניצוצות של קבלה, הוא בא לידי הרהורים, שקשה לו אז להאמין, שהבורא הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. שזה סוד אות י' דשם הוי"ה, שהיא אות הראשון, הנקראת "נקודה שחורה דלית [שאין] בה לבנוניתא". היינו שהיא כולה חושך והסתרת פנים. כלומר, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאין לו שום סמיכה, אז נעשה המצב שלו שחור, שהיא בחינה היותר תחתון שבעולם העליון, ומזה נעשה בחינת כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה. כי הבחינת התחתונה שבעליון היא מלכות, שלית לה מגרמה ולא מידי [שאין לה מעצמה ולא כלום], היינו שאין לה כלום. ורק בצורה כזו נקרא מלכות. היינו, שאם מקבל עליו המלכות שמים, שהיא בבחינת דלית לה כלום [שאין לה כלום], בשמחה, נעשה מזה אח"כ בחינת כתר, שהיא כלי דהשפעה וכלי זכה ביותר. כלומר, שזה שקבל בחינת מלכות בבחינת השחרית, נעשה אח"כ בחינת כלי דכתר, שהוא כלי דהשפעה."

(בעל הסולם. שמעתי. מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

ההבדל בין המדרגות ברוחניות, שאני צריך לקבל במקום אור שבמדרגה שלי חושך שבמדרגה יותר עליונה, שהוא יותר חשוב לי מהאור שבמדרגה שלי. כך נקרא שאני "הופך את החושך לאור". החושך נשאר חושך, רק כלפי הרצון לקבל שלי. וכלפי הרצון להשפיע שלי אני עושה פעולות כאלה שאני מקבל אותו כאור. ככה אני עולה באמונה למעלה מהדעת כל פעם יותר.

אנחנו לומדים בהשתלשלות מלמעלה למטה, שאח"פ דעליון מארגנים את התחתון ונמצאים מונחים בגלגלתא עיניים דתחתון. שמלכות דעליון נעשית כתר לתחתון. מלכות דעליון זה חושך, כתר של התחתון זה אור. אבל אם אני רוצה לעלות ממטה למעלה, אני נמצא בכתר שלי שכולו אור, בשבילי, במידה שלי, ואני מוכן להחליף אותו למלכות דעליון, לחושך, אבל של העליון.

זאת אומרת, אני צריך למצוא בעליון ערכים שהם יותר גדולים, לא באור שיש לי בכתר, אלא בערך יותר עליון. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". חיבור שאני משיג בעליון הוא יותר חשוב לי ממה שיש לי עכשיו בהשגה שלי בתחתון.

סדנה

נתאר לעצמנו מה זה נקרא "כתר שלי" ו"מלכות של עליון"? איך אנחנו מעלים ממדרגה למדרגה? ומה שאני מקבל בעליון כערך שלו שהוא יותר ממה שיש לי כרגע בכלים שלי ייקרא "אמונה למעלה מהדעת".

תתאמצו קצת יותר להרגיש, להבין, לדבר. תנסו. זה ממש תרגיל כבר בגבול הרוחני.

*

איך זה נקרא אצלי שאני מעדיף להיות במלכות דעליון לעומת כתר דתחתון, כתר שלי, איך זה מתבטא בפועל, בפעולה שלי?

מה זאת מלכות? היא מחברת את כולם. מה זה כתר? ידע, הבנה, הרגשה, אפס עביות לעומת מלכות. זאת אומרת אני מעדיף חיבור בחברה יותר מכל ההשגות, יותר מכל הדברים. אני מעדיף מלכות דעליון. לחבר את הקבוצה בצורה יותר צמודה, יותר טובה, יותר מיוחדת, זה בשבילי הכי חשוב. זה יותר חשוב לי מהדעת, ממה שיש לי עם הבנה, ידיעה. זה לא חשוב לי. אני מוכן ללכת ללא שום ידיעה, ללא שום הבנה, העיקר חיבור. זה בעצם הביטוי להעדיף מלכות דעליון לעומת כתר דתחתון. זה הכול, בצורה פשוטה. דברו על זה.

*

למה האור שמתגלה בנטייה שלי לחיבור יותר גדול מהאור שמתגלה בידיעה? זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". אמונה זאת אומרת ההשפעה שלי, הנטייה שלי, הלחץ שלי, הדחף שלי לחיבור, ואז האור שמתגלה בזה יהיה יותר למעלה מהדעת, יותר ממה שיש לי בכלים דקבלה. האור שמתגלה בכלים דהשפעה יהיה יותר מהאור שמתגלה בכלים דקבלה. וכשאני עולה למדרגה הבאה הם מתחלפים, הכלים דהשפעה שלי הופכים להיות כלים דקבלה, ואני הולך לכלים דהשפעה יותר גבוהים. העלייה היא תמיד באמונה למעלה מהדעת, והכלים שהיו קודם כלים של אמונה הופכים להיות כלים של דעת. וכך אני כל פעם עולה ועולה.

דברו ביניכם על הפליפ פלופ הזה.

*

תלמיד: יוצא מצב שאחרי הרבה מאוד ספקות, התלבטויות, אחרי מאות קשיים וכולי, מגיע איזה מצב שאתה כן מבין משהו.

ודאי שכן מבין.

תלמיד: אבל אתה נהנה מזה.

נהנה או לא זה משהו אחר. יש עובדה, מצב, ויש את התגובה שלך. נהנה או לא נהנה, זה משהו אחר לגמרי.

תלמיד: אבל אמרת שעל פני הכתר צריך להעדיף כל הזמן את החיסרון של החברים, את המלכות. כל הזמן לרוץ לחיבור, לא להיתפס בקטע של הכתר, של ההבנה, של השגה וכולי. אמרת משהו ופתאום הבנו, בפנים זה עשה הרגשה מאוד נעימה. ההעדפה להיות כל הזמן במלכות, יש בזה הנאה.

קודם כל זאת לא עברה. אתה מדבר על זה שכאילו זו עברה שאני מבין משהו. לא. אבל להשיג משהו חדש ברוחניות אנחנו חייבים רק בכוח החיבור. זה נובע מהכלי שנשבר. תחזרו לצורה הזאת, שהיא תהייה לפניכם כל הזמן. הכלי נשבר, תאסוף את הכלי ותיהנה מאור חכמה אין סופי, בבקשה. מי אומר לך לא? מטרת הבריאה היא שאתה תשיג את הבורא, שאור חכמה יתלבש בכל אור החסדים. אור חסדים זה רק התנאי, אור חכמה זה אור מטרת הבריאה. אור חסדים זה רק תיקון הבריאה, ואתה מסתכל על זה "אוי, אני התחלתי להבין וליהנות", מי אמר לך שאסור?

תלמיד: אמרת שאנחנו צריכים להיות כל הזמן עם העיניים כלפי המלכות ולא כלפי הכתר, כי הכתר זה ההשגה, זה הידיעה שלי.

אם אני רוצה ללכת בדרך אחישנה אז אני צריך לחפש כל פעם חיסרון למצב יותר עליון. במה הוא מתבטא? הוא מתבטא בחיבור יתר בינינו. פשוט מאוד. פרקטי.

תלמיד: אני מבין עכשיו מה אתה אומר, מגיע מצב שהחיבור הזה קרה, גילינו משהו ביחד, איזו מדרגה. כולנו נהנים, כולנו מרגישים מחוברים ועכשיו יש תהליך נוסף שצריך לעשות, אנחנו צריכים לשים את הכול מאחורינו ולרוץ עכשיו למדרגה הבאה, ליתר חיבור, לבקש חיסרון נוסף על פני מה שהתגלה.

כן.

שאלה: איך עובדים בצורה נכונה כשהרע מתגלה, לעורר אנחנו יודעים, אבל כשהוא מתגלה איך מכסים אותו באהבה?

כולנו יחד מתנפלים עליו והופכים אותו לאהבה.

תלמיד: מה הכוונה כולם ביחד, הרי זה מתגלה בתוך בן אדם.

כן, כלפי חיבור בינינו. אחרת זה לא רע. הרע זה רק כשמתגלה בינינו, שמפריע לנו להתחבר. אתם חייבים לעמוד על זה אחרת אתם לא מסתכלים על זה בכלל. כל היתר זה בהמיות. רק הרע שנובע משבירת הכלי, משבירת הנשמה, אותו אנחנו צריכים, וכשהוא מתגלה כולנו מתנפלים עליו, ממש חונקים אותו ומיד מיד מתחברים סביבו. זה הופך להיות העביות שלנו, על זה מבקשים תיקונים. אנחנו בעצמנו רוצים להפוך אותו לטוב. זו כבר ממש עבודה בפועל, נטו.

תנסו לחשוב, אם מתגלה הרע בינינו, ואתם כבר הרגשתם כמה פעמים דברים כאלה, שביניכם יש סכסוכים, דחייה וכן הלאה, ואז להתעלות למעלה מזה ולדבר אחד עם השני. "חבר'ה, מה שמתגלה עכשיו בינינו זה יצר הרע, זה מלאך המוות הזה ואותו אנחנו צריכים עכשיו להפוך ליצר טוב. איך אנחנו מתגברים מעליו, לא מוחקים אותו אלא איך בונים מעליו חיבור? זה מצוין, זה מאה אחוז תיקון רוחני.

תלמיד: אבל כשמתגלה הדחייה, מתגלה כזאת גאווה שאתה פשוט לא מסוגל לעשות את הפעולה הזאת.

"איש את רעהו יעזורו". ודאי שאתה לא מסוגל, אדם לא יכול להיות בכמה כוחות יחד. אתה נמצא בכוח שלילי ואז בא החבר. החברים יכולים להוציא אותך מבית האסירים.

תלמיד: אבל אז אתה רואה אולי שגם אין תגובה מצד החברים לעשות את זה.

אין דבר כזה. ישנם, אבל בוא נגיד שאין דבר כזה שהקבוצה לא מסוגלת לעשות.

תלמיד: הקבוצה כן, אבל נניח שמצב של דחייה קרה בין שני חברים.

לא, את זה אני לא מקבל. שניים זה לא קבוצה, זה לא מספיק.

תלמיד: אם זה בתוך עשירייה?

איך בתוך עשירייה אם מה שקורה ביניהם לא קשור לעשירייה, האם ברור לכולם מה קורה ביניהם?

תלמיד: הם לא רואים את מה שקורה ביניהם.

אז אין, זה לא עשירייה ולא כלום.

תלמיד: האם אותם אנשים צריכים לגלות את זה לעשירייה?

ודאי, זה נכס של כולם. התגלה הרע והם לא מספרים לאחרים. הם מסתכלים על זה כמו על איזה רע פרטי ביניהם. אין רע פרטי. מתגלה השבירה של חטא עץ הדעת שאנחנו צריכים לתקן ואנחנו מסתכלים על זה, איך הוא פגע בי, איך אני עשיתי לו, הוא מסתכל עלי לא בסדר, האם בצורה כזאת אנחנו מתייחסים לחיים שלנו, לתיקונים?

זה גם קטנות, אני לא מבין איזו קטנות זו לא לחשוב שהבורא מעורר את זה בינינו, שאין אנחנו בעלי פעולה, שאין בנו מעשים. הכול מתגלה מלמעלה. לראות את הדברים בצורה כזאת.

תלמיד: מתגלה לך מצב שאתה מבין שהבורא נותן את המצב ואתה בכל זאת לא מסוגל להזיז את עצמך ולדבר.

אתה חייב לספר לאחרים, זה חובה, אחרת אתם לא קבוצה. יש תנאים שאדם חייב לקבל כשהוא מגיע לקבוצה. לך תלמד באוניברסיטה, אני לא יודע איפה, אתה גם יכול למוד אצלנו, אבל אתה לא שייך לקבוצה שפועלת.

איך יכול להיות שמתגלה איזה רע וכולכם לא מדברים על זה ומשתדלים להפוך אותו לטוב? על ידי מה תתקדם, איפה מתגלה כל הרע? זה לא רע כי כואבת לי הרגל, זה רע שמתגלה ביחסים בינינו כי אנחנו בנטייה לחיבור, וזה בדיוק הרע שצריכים כולם. זה גילוי מעץ הדעת, מעצם הבריאה, הבורא עושה את המשחק הזה.

שאלה: האם כל מחשבה, כל ביקורת, כל דחייה, אני צריך לספר לחברים?

רצוי. לא כל מחשבה, ביקורת, אבל כן, הרי מהבוקר עד הלילה יש לך ביקורת על אחרים ואתה תצטרך להביע את זה באיזו צורה כדי שכולם יתגברו על זה, שכולם יעזרו לך. אדם לא יכול להציל את עצמו. אם אתה חושב שאתה מתגבר, אתה לא מתגבר, אתה רק קובר אותם.

תלמיד: האם משהו השתנה עכשיו, כי לפי מה שאנחנו מכירים מרב"ש, אנחנו צריכים לדבר ולעורר בגדלות, בחשיבות, בימין?

זה לא אומר כלום. ודאי שכן, אם אתה לא תהיה בגדלות וחשיבות החברה והבורא אז אתה לא תוכל גם לעבד נכון את הנתונים השליליים.

תלמיד: איך לשתף עם החברים בעשירייה את הנתונים השליליים?

כדי לעזור כולם להתחבר.

תלמיד: איך לעשות את זה?

זה כבר פרטים. אבל חייבים לעשות את זה כי בלי זה אתם לא תעשו אף צעד קדימה, כי זה חייב להיות שמאל ימין.

תלמיד: למה אתה לא מבין שאני אוהב אותך?

אני מבין את זה, אני מרגיש את זה, אבל מה הלאה, מה יש לי מזה שאתה אוהב אותי? אתה צריך להיות כמו ילד טוב. ילד טוב זה להשתתף עם כולם יחד ואז לאט לאט אתה תתחיל לספוג את המאור המחזיר למוטב. זה יקרה. אני מרגיש אותך. יש אנשים שסופגים את זה דרך השכל, יש כאלה דרך הרגש ויש כאלה דרך האור. סופגים כך מבחוץ, וכך אתה סופג, זה יסתדר רק קצת יותר סבלנות. אתה נראה סבלני, אתה יכול להכניע את עצמך, לחכות ולהשתתף עם כולם כמה שאתה יכול, רק סבלנות.

שאלה: עשיתי מאמץ לחיבור, אני רוצה לחבר חברים בווצאפ ורואה ששניים הגיבו, מה עלי לעשות?

להמשיך ולהמשיך, תעשה את מה שמוטל עליך.

תלמיד: זה נקרא "גילוי הרע"?

זה לא נקרא "גילוי הרע", זה חוסר השתתפות, אז מה?

תלמיד: מה זה באמת הרע הזה, הדחייה מהחיבור?

זה לא דחייה מחיבור, אין להם כרגע משהו להביע. חבל שהם לא כותבים לפחות "אוקיי", או "אני איתך". יש כאלה שלא יכולים להגיב מיד בצורה רגשית. מה תדרוש ממנו אם הוא בנוי בצורה כזאת? יש עוד כמה כאלה שלא מגיבים כל כך מהר.

שאלה: מה הכוונה שאני מגלה את הרע?

את הרע אתה מגלה כשאתה מתייחס לקבוצה ורוצה לחבר אותם, פועל עליהם, אבל אתה לא דורש מהם את העבודה, אלא ביחס שלך אליהם אתה מגלה את הרע.

תלמיד: היחס שלי שאני לא רוצה את החיבור?

נניח שאתה משקיע בילדים שלך ופתאום מגלה שעד כאן, יותר מזה אני לא רוצה, למה אתה לא רוצה? מהגבול הזה והלאה זה נקרא "רע".

תלמיד: הדחייה הזאת, חוסר החיבור הזה, הכול בי?

ודאי.

תלמיד: מה אני עושה עם זה?

דבר עם החברה, תנסה להשפיע על זה באיזו צורה, תחשוב שזה הרע שהתגלה ובסופו של דבר תפעיל תפילה שאתה רוצה להיות מסור לחברה, מחובר אליהם יותר ממה שאתה גילית בינתיים שאתה מסוגל.

תלמיד: זו עבודה שכל אחד עושה ומגלה בעצמו?

ודאי. אבל יש תמיכה הדדית, תפילה כללית, יש הרבה פעולות. מה שעכשיו דיברנו מאוד חשוב, זה קצת טעימה מהגישה לאמונה למעלה מהדעת, כתר דתחתון ומלכות דעליון.

קריין: קטע מספר 17 מתוך מאמרי שמעתי, מאמר נ"ג "עניין הגבלה".

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות". וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר". היינו, שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות. וזה סוד, כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו. ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה. וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות."

(בעל הסולם. שמעתי. נ"ג. "ענין הגבלה")

סדנה

באיזה כלים מגיעים לקטנות הנמוכה ביותר ובאיזה כלים מגיעים לגדלות הגדולה ביותר? נשמע מה שהוא כותב, "עניין ההגבלה".

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות". וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר". היינו, שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות. וזה סוד, כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו. ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה. וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות."

למה הקטנות לא מפריעה לגדלות, והגדלות לא מפריעה לקטנות? באיזה ערכים אנחנו משתוקקים לקטנות התמידית, ובאיזה ערכים אנחנו משתוקקים לגדלות התמידית, שזה לא מבטל את זה? כמו בכל פרצוף יש לך כתר ויש לך מלכות, יש לך אור חסדים, ויש לך אור חכמה.

*

קריין: אנחנו בקטע מספר 18 מתוך רב"ש ג', "ענין גלות".

"ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם. ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים. נמצא כשהתחיל לעבוד, בטח היתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים, מטעם "מצוה גוררת מצוה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות. ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת. והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת."

(רב"ש - ג'. מאמר 71 "ענין גלות")

איך אנחנו כל הזמן מתארים במצבים שלנו בקבוצה, תהליך שאנחנו צריכים לעבור מאברהם ועד גמר התיקון? נעשה כך כמו סרט, ישנה קבוצה, וכל המצבים שאנחנו צריכים לעבור בקבוצה בינינו מתוארים לנו מבבל, אברהם, מצרים, קבלת התורה, בניין בית המקדש נניח, כך פחות או יותר, אבל הכול זה בתוך הקבוצה, כל הגיבורים, כל המצבים, הכול זה בתוך הקבוצה, בתוך העשירייה שלי. תנו פירוש אמתי לתורה.

*

(סוף השיעור)

---

1. אעירה שחר. אני מעורר את השחר ואין השחר מעוררני (תהילים נ"ז, ט' – רש"י)↩