שיעור בוקר 08.11.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "הקדמה לתלמוד עשר הספירות",

עמ' 797, אותיות קכ"ו-קכ"ז

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 797, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", מאות קכ"ו.

אות קכ"ו

"ומהמתבאר מובנים דברי הברייתא כהלכתם, שאם האדם אינו מצטער עצמו עם הצבור, נמצא, שאפילו בעת שזכה לתשובה מיראה, שהיא מידת בינוני, כנ"ל ד"ה "ונקרא", אומר עליו הכתוב, ומדבר בעדו: "והנה ששון ושמחה".

פירוש, שהאדם, שזכה לברכה של "עולמך תראה בחייך", ורואה את כל שכר המצוה שלו המוכן לעולם הבא, הנה הוא ודאי "מלא ששון ושמחה", ואומר לעצמו, "הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות". כלומר, שמלא שמחה גדולה מחמת השכר המובטח לו לעוה"ב. וזה שאומר בשמחה רבה: "כי מחר נמות, ואגבה את חיי העוה"ב שלי משלם לאחר מיתתי".

אמנם מאי כתיב בתריה: "ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם, עד תמותון". כלומר, שהכתוב מוכיח אותו על השגגות שבידו. כי נתבאר, שהעושה תשובה מיראה, הזדונות נהפכות לו רק לשגגות, כנ"ל ד"ה "ולפיכך". וא"כ, מכיון שלא ציער עצמו עם הצבור, ואינו יכול לזכות לתשובה מאהבה, אשר אז הזדונות נהפכו לו לזכויות, א"כ הכרח הוא, אשר לשגגות שבידו, לא תהיה שום כפרה בחיים חיתו. ואיך יוכל לשמוח בחיי העוה"ב שלו? וז"ש הכתוב: "אם יכופר לכם העון הזה". דהיינו, השגגות, עד תמותון, כלומר, בטרם שימות, והריהו נמנע מכפרה."

לפי מה שכתוב אין קושיה.

תלמיד: אף פעם לא הבנתי מה זה אומר "מכיון שלא ציער עצמו עם הצבור, ואינו יכול לזכות לתשובה מאהבה, אשר אז הזדונות נהפכו לו לזכויות". למה הכוונה שהוא לא ציער עצמו עם הציבור? על מה להצטער? אני רואה צרות של אנשים, אבל איך אני יכול להשתתף, איך אני יכול להצטער בצער ציבור?

אתה רק רואה.

תלמיד: אז איך אני משתתף?

הכול נמדד לפי הציבור, לפי הכלל. אם אתה לא מקרב את עצמך לכלל, אתה לא יכול להרגיש, לא את הצרות של הכלל וגם לא את השמחות של הכלל.

תלמיד: איך אני מאלץ את עצמי כשאני רואה צרות אצל אנשים אחרים להשתתף בזה על מנת שאני אוכל להתקדם? אני מבין שאם אני לא משתתף בצער הציבור, אני לא אוכל להתקדם. מה צריך לעשות בעשירייה, אני באופן אישי?

לא יודע, בוא נלמד, יכול להיות שכתוב על זה בהמשך.

תלמיד: זו מתנה מהבורא כשאני בצער הציבור או שאני בונה אותו?

אתה בונה.

תלמיד: אני אישית בונה.

כן.

אות קכ"ז

"ואומרת עוד הברייתא: זו "מידת בינונים". כלומר, שהמקרא הזה מדבר, מעת שעשה תשובה מיראה ואילך, שבזמן הזה נקרא בינוני, כנ"ל. "אבל במידת רשעים מה כתיב" - פירוש, מה יהיה מאותו, שהיה שרוי בהסתר פנים, שנקרא אז "מידת רשעים", כנ"ל.

ונתבאר, אשר תשובה מיראה, אינה מתקנת את העבר עליו, מטרם שעשה תשובה. ולפיכך, מביאה עליהם הברייתא מקרא אחר, שהוא "אתיו אקחה יין ונסבאה שכר, והיה כזה יום מחר". פירוש, שאותם הימים והשנים, שעברו עליו מזמן של הסתר הפנים, שלא תיקן עוד אותם כנ"ל, שנקרא "מידת רשעים", הנה הם אינם חפצים שימות, משום שאין להם שום חלק, לאחר מיתה בעוה"ב, להיותם מידתם של רשעים.

ולפיכך, באותה השעה שמידת הבינונים שבו, שמחה וצוהלת "כי מחר נמות", ותזכה לחיי העוה"ב, הרי יחד עמה, מידת הרשעים שבו אינה אומרת כן, אלא שאומרת "והיה כזה יום מחר", כלומר, שרוצה לשמוח ולחיות בעוה"ז לעולם, כי אין לה עדיין שום חלק לעוה"ב, כי לא תיקן אותה, כמבואר לעיל, שאין לה תיקון, אלא על ידי תשובה מאהבה."

תלמיד: בעצם החלק הרשע הוא זה ששומר עלינו שננוע הלאה ברגע שיש גילוי כדי שנמשיך להתקיים?

אני עוד לא יודע.

תלמיד: איך זה שמידת הבינוני ומידת הרשע נמצאות באדם באותו זמן, באותה שעה, האם אלו לא דרגות שונות?

כן, אבל יכול להיות שמידת הבינוני שבו נכללת במידת הרשע.

תלמיד: מפני שזה עדיין בשגגות.

כן.

תלמיד: יש פעולה שקוראים לה "להצטער בצער ציבור".

כן.

תלמיד: מה זה אומר להצטער?

שאדם לא מוציא את עצמו מהכלל אלא רוצה להרגיש כמו הכלל כולו, להצטער איתם ולשמוח איתם, וממש מרגיש את עצמו שהוא חייב להיות כל הזמן דבוק לציבור.

תלמיד: המצב הרגשי הזה שבו אני מצטער בצרת הציבור כאילו זו היתה צרתי ממש זה מצב רגשי?

כן.

תלמיד: מהי הפעולה שתביא אותי למצב רגשי כזה?

להצטער, כתוב להצטער.

תלמיד: אני מצטער על מה שכואב לי.

לא, להצטער עם הציבור על צרת הציבור.

תלמיד: נאמר שאני לא מצטער בצרת הציבור או אפילו בצרת הזולת, אלא מצטער בצרתי שלי ואני רוצה להרחיב את טווח ההרגשה שלי כך שהוא יכלול גם את הזולת או אפילו את כל הציבור, ואני אצטער או אשמח במה שנמצא אצל הזולת או בכלל אצל הציבור כאילו זה היה שלי. בעל הסולם קורא לזה כאן תחבולה, הוא אומר, יש תחבולה שתתחיל להצטער בצער הציבור.

כן.

תלמיד: מהי התחבולה? איך אפשר לצוות "תרגיש צער", "תרגיש אהבה"? מהי התחבולה שתביא אותי למצב הרגשי הזה?

להתקרב לציבור ולהבחין בו הבדלים בין המצבים, ולהשתדל להתכלל מאותם המצבים ככל שהוא מסוגל.

תלמיד: כשאדם נמצא במצב כמו שבעל הסולם כותב, "אכול ושתו כי מחר נמות", איך הוא בכלל מתכלל בציבור?

אני לא יכול להגיד. אם הוא קשור לציבור כמו שצריך, אז גם בעולם הזה וגם בעולם הבא הוא נמצא באותו כלי כמו כל הציבור.

תלמיד: במציאות כזאת שהאדם אדיש למאורעות החיים או למה שסובב אותו ואכפת לו רק מעצמו, איך הוא מתכלל בציבור?

הוא לא יכול. אלא הוא צריך כל הזמן לדחוף את עצמו להרגשת הציבור ולהשתדל לספוג את כל הרגשת הציבור לתוכו.

תלמיד: אבל איך הוא עושה את זה בכוח? זה נגד הטבע, למה שאני אקח על עצמי סבל של הציבור, למה שאני ארגיש את זה?

אם האדם משכנע את עצמו שזה גם שלו, אז הוא כן יכול לעשות. אנחנו רואים שגם בזמנינו, בימינו, במצבנו יש הרבה אנשים שמאוד מצטערים עם הציבור וממש מתאחדים עם הציבור, ויש כאלו שלגמרי רחוקים מזה.

תלמיד: מה יוצא לאדם רגיל באנושות שמצטער בצער ציבור, לעומת מקובל שמתכלל בצער ציבור?

זה הבדל גדול, כי מקובל שמצטער בצער הציבור יכול לעשות פעולות בעד הציבור, ומי שלא מצטער כביכול לא מסוגל להיטיב לציבור.

תלמיד: בשביל מה אנחנו מתכללים בצער הציבור?

אנחנו רוצים להתכלל בצער הציבור כי צער הציבור יכול להשפיע עלינו, ואנחנו נבין באיזה מצב כללי אנחנו נמצאים.

תלמיד: מה אנחנו מקבלים בתוך הצער הזה?

אנחנו מקבלים הרגשה איפה אנחנו נמצאים, מה מגיע לנו, איך אנחנו יכולים לתקן את עצמנו עם הציבור, איך נתפלל עבור הציבור, נעשה פעולות.

תלמיד: הרגשת הצער של הציבור היא בשביל עצמנו, שתהיה לנו בכלל יכולת לפנות לבורא ולעשות פעולות רוחניות, או שהיא בשביל הציבור?

כן ולא, זה כבר תלוי באדם. ככל שנפתח לו קשר עם הציבור, ככל שהוא יכול לשמוח ויכול להצטער עם הציבור זה כבר תלוי באדם, בשורש הנשמה.

תלמיד: נניח שמקובל מתכלל בצער הציבור, מתכלל במצב של עם ישראל עכשיו ומרגיש את הצער שלהם כמו את הצער של עצמו, מהי הפעולה הבאה, איזו פעולה הוא עושה עליהם, למענם? מה קורה הלאה, איך הוא מרים אותם?

עם עצמו. הוא מחזיק אותם ומרים אותם במאמצים פנימיים שלו.

תלמיד: מה בדיוק הוא עושה?

פיזית אין מה לעשות.

תלמיד: מה הוא עושה בעולם הפנימי שלו, במחשבה?

בעולם הפנימי הוא רוצה להתאחד עם הבורא ועם הכלל, זאת אומרת, הוא מקצר את הבורא מצד אחד ואת הכלל מצד אחר, דרכו, וכך רוצה שכל אלו שנמצאים בו יעלו למעלה.

תלמיד: וזו תהיה נחמת הציבור?

כן.

תלמיד: והמקובל מרגיש את זה, את הטוב שהם יקבלו?

יחסית.

תלמיד: הציבור מצטער על הרבה דברים, בכל מני רמות. האם גם מקובל מצטער עם הציבור על אותם דברים או שהוא מתרגם את זה למדרגה שלו?

ודאי שהוא לא מצטער על אותם הדברים שהציבור מצטער עליהם, אבל יש בכל זאת חלק מהצער שלו שיוצא מגדרו, והוא מצטער.

תלמיד: אז הוא עובר תהליך דומה כביכול, גם הוא באמת בחיסרון והוא מתפלל מכל הלב.

כן, כן.

תלמיד: אבל הוא מתפלל על משהו אחר בעצם.

כן. כי מה שמתגלה עכשיו זה חיסרון שלא היה נגלה.

תלמיד: אז לצורך דוגמה, יכול להיות שלציבור חסר שירד גשם, והמקובל רואה בעצם שהציבור חסר דביקות, משהו כזה?

נגיד.

תלמיד: ואז כאשר מגיע מצב של "נחמת הציבור", אז המקובל רואה שבעצם מתקרבים לדביקות וכתוצאה מכך הם נענים לבקשתם ויורד גשם?

יכול להיות.

תלמיד: זאת אומרת שיש הבדלים ברמות.

כן, ודאי.

תלמיד: כשיש חיסרון שמתפרץ ממש מהלב, קיימת בי איזו הרשעה של בורא, כי זה כביכול חסר, כי זה לא בשלמות, זה לא ב"אין עוד מלבדו".

זה לא יכול להיות, כי זה תלוי זה בזה. במידה בה מצטערים ויכולים לבקש, להתפלל שניכנס לתיקון, בהתאם לזה זוכים.

תלמיד: אז צריך להיזהר לא להגיד שהבורא עשה משהו לא נכון או משהו מקולקל או להסיר את הקלקול.

זה ודאי. גם לא כל כך חשוב אם אומרים או לא אומרים, אלא זה כבר תלוי איך מקבלים את זה.

תלמיד: איך שומרים על שמחה פנימית מהשכר המובטח לעולם הבא ובו בזמן משתתפים בצער הציבור?

זה כביכול לא שייך אחד לשני. כי צער הציבור הוא נכון לעכשיו, ושמחה ושכר לעולם הבא זה מאוחר יותר, ויכולים להרגיש את שתי התופעות הללו יחד.

תלמיד: נשאל אולי בצורה כללית יותר. כשאנחנו מלמדים במכללה או אפילו על עצמנו, ומתכללים עם מה שקורה בחוץ, עם הצער והכאב, איך אנחנו תופסים את הכאב הזה ומרגישים אותו גם בפנים וגם שמחים באותו זמן?

זו הדוגמה.

תלמיד: שיש הפרדה בין השניים? עושים איזו הפרדה?

כלים שונים, כי בחלק מהכלים אתה נכלל עם הציבור ובחלק מהכלים אתה נמצא בהשגת מצבך הרוחני.

תלמיד: איך מחזיקים את שני הכלים האלה באותו זמן?

כך הם מתגלים לאדם.

תלמיד: האם עוברים מ'תשובה ליראה' ל'תשובה מאהבה' רק על ידי התכללות בצער הציבור?

כן ולא. צריכים להתכלל עם צער הציבור, צריכים לגלות את עתיד הציבור, שמחת הציבור, ואז הוא מעלה את עצמו ואת העולם כולו עימו.

תלמיד: שאלה על המשמעות של "מוות" בטקסט. מה זה אומר שאדם צריך למות?

אותה הרגשה שבה הוא הרגיש את המציאות מתבטלת.

תלמיד: לא ברור למה אנחנו מדברים על צער הציבור כאילו זו תכונה כל כך נעלה ויוצאת דופן? הרי הרגשת הזולת קיימת בכל אדם בכך שהוא יכול להזדהות עם עצב של חבר, ולבכות בהלוויה גם אם המת לא קרוב שלו, גם בסרט אדם מזדהה עם הצער של השחקן. אפילו בדברים פיקטיביים. מה מיוחד בצער הציבור כאשר מדובר על המצב הזה?

צער הציבור זה כדי לפתח באדם את הכלי להצטער ואחר כך לשמוח.

תלמיד: אבל זאת תכונה שקיימת בכל אדם במידה כזו או אחרת. יש אמנם גם ספקטרום של אוטיזם, אבל ברוב האנשים קיימת הרגשת הזולת.

כן. נכון. אבל צריכים לפתח את זה.

תלמיד: מה זה אומר "לפתח"? יש כאלה שמצטערים יותר, יש כאלה שפחות מגיבים, האם יש פעולה מסוימת שהוא צריך לעשות כתוצאה מהצער שהוא מרגיש? מה המיוחד בזה?

המיוחד בזה שבעצם הוא מרחיב את הכלי שלו. בשביל מה כל ה'סיבוב' הזה שאדם עושה, להכיר נשמות, להתכלל איתם, מה זה מוסיף לו? זה מוסיף לו כלי כללי וכלי שמחוצה לו. כלי שהוא יכול לרכוש וזה יהיה ככלי השפעה שלו.

תלמיד: ברור שזה מרחיב את הכלים. אם אני מרגיש משהו אצל הזולת, אני יכול להבין אותו, להרגיש את השורש שלו, מה עובר עליו, את המציאות שלו. אבל למה פה במידת הבינוני פתאום מזכירים לאדם, "עכשיו, כשאתה נמצא במצב הזה, שים לב, אתה לא יכול סתם לשמוח מהמצב שלך, אתה צריך להתכלל עם 'צרת הציבור'". אולי דווקא במצב הזה צריך לשים יותר לב, באופן מיוחד, לנטייה הזאת שצריכה להיות באדם, והאם הוא צריך לממש אותה באיזו צורה מיוחדת?

כן.

תלמיד: מה מיוחד במימוש שהוא צריך לבצע באותו מצב?

הוא עובד עם הבחינה הפנימית שלו, ולכן מתקן את עצמו.

תלמיד: כתוב שאדם שנמצא במידה הזאת מאוד שמח במה שמובטח לו. נראה כאילו יש לו את כל ההרגשה הטובה כשהוא מרוכז רק בעצמו ובנחלה הטובה שיש לו.

כן.

תלמיד: יכול להיות שמדובר על כך שהאדם שנמצא בהרגשה שמובטח לו עולם הבא, והוא מרגיש אותו, הוא יודע שזה נמצא אצלו, ולכן הוא מתכנס בתוך עצמו ומפסיק להרגיש, ולחשוב על הציבור, ואז מכריחים אותו לעשות את זה?

לא חושב. לא חושב ככה.

שאלה: איך נכנס כאן עניין לשמה, יש מה להסתכל על זה בכלל?

כל המצבים האלה בעצם מכוונים להשיג לשמה. זה מה שאני יכול להגיד.

תלמיד: אז בסך הכול זו רק צורה אחרת של להתכוונן ל-לשמה?

כן.

תלמיד: ומה מיוחד בצער הציבור בתוך הנטייה הכללית הזאת?

שהציבור לא מקושר אליו, והוא לא יכול להעביר דרכו את מציאות הבורא לציבור.

תלמיד: במצב של בינוני יש לו איזה יחס לציבור?

כן, יש.

תלמיד: אז לא ברור מה התוספת עכשיו, או שהיה אפס ועכשיו פתאום יש, או שגם לפני כן היה וגם עכשיו יש?

לא. זה שהוא לא נמצא בשרות לציבור בצורה פתוחה, זה מורגש בציבור.

תלמיד: זה מורגש בציבור?

כן.

תלמיד: כלומר, האדם צריך באותו מצב להצטער בצרת הציבור בצורה כזאת, שהציבור ירגיש מה? מה צריך להיות מורגש בציבור כשהאדם עשה בהתכללות איתו?

הציבור צריך להרגיש שהאדם מתקרב אליו.

שאלה: איך מגיעים להרגשת קשר רגשי קרוב עם הציבור?

כמו שכתוב, להשתתף עימו בצער ובשמחה.

תלמיד: כשאנחנו מתקרבים בינינו במאמץ לחיבור, אנחנו מתקרבים להרגשת הציבור?

כן.

תלמיד: חבר בעשירייה אמר, וזה תפס אותי מאוד חזק, שכדי להיות בצער הציבור, בשמחת הציבור או החבר, אני צריך לאהוב אותו כמו שהבורא אוהב אותו. איך מגיעים לאהבה כזו, כמו שהבורא אוהב אותו?

אל תשאל אותי.

תלמיד: את מי לשאול?

לא יודע, את אותו חבר, או את הבורא.

שאלה: בעל הסולם נוגע בנקודה במדרגה שנקראת "בינוני", הוא אומר ש"מידת הרשעים שבו אינה אומרת עדיין "כן". מה זה אומר? יש איזו נקודה שהוא מזהיר אותנו ממנה, שמידת הרשעים שבי עדיין לא אומרת לי כן.

לא יודע, ולא יכול לענות, צריכים לקרוא למעלה, למטה, כלומר לפני זה, ואחרי זה, כדי להיכנס לאותו מצב.

תלמיד: כי הוא אומר בהמשך, שמצד אחד הוא עדיין נהנה מהעולם הזה, כביכול הוא רוצה ליהנות משני העולמות. אבל הוא מזהיר אותנו שעוד אין הכנעה של הגוף, של המקומות שהוא עדיין לא תיקן אותם. הוא מזהיר ואומר שבכל רגע ורגע אתה יכול ממש ליפול. כנראה שזו הנקודה שבה אתה מגיע לאהבה שלמה, לתשובה מאהבה, שאתה באמת גורם לכך שהרשעים שבך ייכנעו, ויגידו כן. כנראה שזה כמו שאנחנו אומרים, שהוא צועד על קו דק מאוד. אז איך אנחנו עובדים פנימית כך שלא רק שנרגיש את צער הציבור, אלא שבאמת כל הרשעים שבי לא יכניעו אותי?

צריכים להגיע למצב הזה, ואז לראות.

שאלה: הוא מתאר פה מין מצב שבו אדם כבר תיקן את עצמו, זאת אומרת, היחס של הבורא אליו כטוב ומיטיב, אבל הוא מסתכל על מידת הרשעים שבו, והם לא רוצים להתקדם. הם אומרים לו נאכל ונשתה, היום ומחר אותו דבר. עובר יום ועוד יום, והם לא רוצים לשמוע שכדי להתקדם הם, המידה הזו צריכה למות.

בעל הסולם אומר לנו שזה משחק סכום אפס, או שהרשעים ימותו או שהצדיק ימות, ואז צדיק אבד, ואף אחד לא שם לב. זאת אומרת, זו מין מידה כזאת, שבה צריך להכריע. ואז הוא אומר, שהפתרון הוא בהתכללות בצער הציבור. את הבעיה אולי אפשר להבין או שהבינוני ינצח, או שהרשעים ישאירו אותו שם. אבל איך ההתכללות עם צער הציבור פותרת את הבעיה הזאת?

צער הציבור זה הכלי האמיתי, ואם הוא מתגלה באמת, כאחד זו כאילו כל המציאות.

תלמיד: זה הכלי של המדרגה הבאה שלו?

נגיד, כן.

תלמיד: כי זה נראה כמין מצב תקוע, שבו או זה או זה.

לא, זה חיסרון למצב הבא.

תלמיד: למה, כי הוא צריך לקשר את הציבור לבורא, הוא צריך לקשר את כל הרצונות לכוח אחד?

כן, כי זה שייך לציבור.

תלמיד: וזה מה שמכריע את המחלוקת הזאת או את התקיעות?

כן, נראה לי.

שאלה: כן, תודה נתת הסבר כל כך יפה על מידת הבינוני. בעצם נשמע שלמידת הבינוני יש שני כלים, יש לו גם כלי דהשפעה, וגם כלי של רצון לקבל. במה תלויה ההכרעה ביניהם?

תגיד אתה.

תלמיד: אם ננסה לחשוב ביחד, הוא רוצה להתקדם, מה הוא רוצה בעצם? הוא רוצה לקבל על מנת להשפיע, זו כנראה המדרגה הבאה שלו. אז איך הוא יכול יותר להתכלל עם הרצון לקבל שבו, אם הוא כרגע זכה לתשובה מיראה? הוא כולו באורות, כולו שמח, כולו ששון ושמחה. אז איך עכשיו לעשות עוד פעולה?

אם מתגלה החיסרון, אז אין בעיה.

תלמיד: ובמה זה תלוי שמתגלה החיסרון?

בנטייה שלו.

תלמיד: זאת אומרת, הוא כן רוצה להמשיך את הפעולה, ולא להישאר בבחינת בינוני?

כן.

תלמיד: והוא מחליט את זה מראש?

כן.

שאלה: המאמץ של האדם בפעולה שנקראת "צער הציבור", "שמחת הציבור", מושכת מאור מחזיר למוטב?

כן, כל פעולה ופעולה עושה רושם.

שאלה: האם נכון להגיד, שהמקובל מרגיש את צער הציבור, שהציבור בעצמו עוד לא מרגיש?

יכול להיות.

תלמיד: הוא מרגיש צער מזה שהבורא עדיין נסתר, והציבור ירגיש את זה אולי בהמשך, אבל המקובל מרגיש את זה עכשיו, וזה הצער האמיתי שלו, מההסתרה?

כן.

שאלה: האם יכול להיות שבדרגת בינוני הצער של הציבור נהפך לצער על עצמו, שככה הוא רואה את הבורא, את היחס של הבורא, ואז הוא נמצא בתפילה שלמה?

צריכים לחשוב, אני לא יודע להגיד לך את זה.

תלמיד: זאת אומרת, שהוא לוקח את הצער על עצמו, בגלל שהוא רואה את הבורא ביחס שלו לציבור.

כן.

תלמיד: אז במצב הזה הוא מרשיע את הבורא, ומצטער על כך שהוא מרשיע את הבורא. כלומר לוקח את הצער שהיה קודם בדרגת רשע ביחס אל הציבור, הופך את זה ביחס אליו, ומבקש תיקון גם על זה וגם על זה. גם על הבחינה שלו, וגם על הבחינה של הציבור, ואז זה הופך לתפילה אמיתית?

יכול להיות שזה הפתרון, כן.

תלמיד: נכון שהציבור סובל ומרגיש רע, אבל לצדיק, למקובל יותר כואב והצער שלו הוא על זה שהציבור לא מבין את הקשר בין הצרות שיש לו לבין הבורא, לבין מטרת הבריאה, והצער שלו מתמקד בנקודה הזאת, בקשר הזה.

זה כיוון נכון.

תלמיד: אז איך אנחנו יכולים לעבוד עם זה יותר בעשירייה?

תנסו להעביר את כל הרגשות, את כל המצבים למרכז העשירייה ולהפעיל אותן דרך מרכז העשירייה, ותראו הצלחה בקרוב.

תלמיד: שאנחנו מעלים את הצער של הציבור לבורא, אנחנו משתמשים בצער הציבור כדי להתקשר לבורא, על איזה ציבור אנחנו מדברים, על העשירייה או על הציבור של בני ברוך?

בעיקר על העשירייה.

תלמיד: וכמו שאמרת, אנחנו מבדילים שיש כלים שונים, כלים שאני מרגיש את העשירייה וכלים שאני מרגיש את הקשר שלי עם הבורא, מה ההבדל בין הכלים?

כרגע אין לי תשובה. למי יש תשובה? תשאל שוב.

תלמיד: אמרת שיש כלים של הציבור שאותם אני מעלה לבורא ויש את הקשר שלי עם הבורא, ואלה כלים שונים. ותמיד למדנו שדווקא בכלים של הציבור הבורא מתגלה, שהם לא כלים שונים, מה ההבדל ביניהם?

כנראה שאנחנו נגלה את זה. הכלים שמתגלים מלמעלה למטה וכלים שמתגלים מלמטה למעלה, יש ביניהם שוני.

תלמיד: אפשר להגיד שמלמעלה למטה היחס לעשירייה נקרא השפעת העשירייה עליי, ומלמטה למעלה אנחנו קוראים לזה ציבור, יש משהו בסוג העבודה עם העשירייה?

כן. יכול להיות, אבל להגיד שזה צודק בכל המקרים, אני לא יכול.

תלמיד: אז מה ההבדל בין עשירייה לבין ציבור?

עשירייה זה חלק מתוקן מהציבור.

תלמיד: איך אני עובד איתם כלפי, ומה ההבדל בכלים שלי שעובדים עם החלק המתקן מהציבור, הרי הוא כבר מתוקן, אז מה אני עושה איתו עבודה אחרת מהעבודה עם החלק הלא מתוקן?

איך אתה קובע שהוא מתוקן?

תלמיד: רק למעלה מהדעת.

זה לא שהוא מוגדר.

תלמיד: איך אני יכול להגדיר אותו?

החלק המתוקן מהציבור הוא זה שנמצא בדבקות בבורא, ואת זה אני עדיין לא יכול לאתר.

תלמיד: אז אין לי איך לקבוע את זה, אלא רק מפני שזאת העשירייה ואנחנו לומדים איתך את כתבי רב"ש ובעל הסולם, ומבחינתי זה קו התחלה.

לעת עתה.

תלמיד: ומה העבודה עם החלק המקולקל? מה ההבדל בין איך שאני עובד עם העשירייה ומסתכל עליה כדבוקה בבורא, לבין החלק של הציבור שהוא עוד לא מתוקן?

אתה צריך לעבוד גם עם זה וגם עם זה.

תלמיד: אבל מה ההבדל בעבודה שלי איתם?

כלפי החלק שרוצה להיתקן מהציבור, אתה עובד איתו בזה שאתה נכלל עימו, מתחבר עימו וסוחב אותו איתך.

תלמיד: וכלפי החלק המתוקן?

כלפי חלק המתוקן אתה רק נכלל עימו כדי להתקדם יחד עימו קדימה.

תלמיד: וכלפי החלק שלא רוצה להיתקן, שאין לו את הרצון לזה?

צריך לעורר אותו.

תלמיד: שמסתכלים על האדם מבחוץ ומבפנים נשאלת אותה שאלה, כי הבינוני כבר נמצא באיזו מידה של השגה, של קשר עם הבורא והציבור נמצא בהסתרה. כדי להתכלל איתם האדם צריך להלביש על עצמו איזו הסתרה, כי אלה שני עולמות, הוא לא יכול להתקשר איתם בכלל. האם הוא בעצם עושה פעולה כמו הבורא, הוא מלביש על עצמו הסתרה כדי לדבר איתם בשפה שלהם, להביא אותם אליו? איך הבינוני שכבר נמצא בקשר ישיר עם הבורא, מלביש על עצמו הסתרה כדי לדבר עם הציבור בשפה שלהם?

אתה שואל, איך נקרא אדם שנמצא בקשר ישיר עם הבורא?

תלמיד: הוא אומר שהוא כבר רואה שהבורא עשה לו רק טוב, והוא צריך להסתכל על הציבור, על הרשעים שבו או על הציבור כלפי חוץ ולהביא אותו גם למצב הזה. לשם כך הוא צריך לדבר איתו בשפה שלו, הוא לא יכול לספר לו איפה הוא נמצא, איך הוא עושה את זה?

הוא מצרף את אותו חלק מהציבור שמקושר בעיניו עם הבורא, לאותו חלק שהוא כן מסוגל לעלות אותו לקשר עם הבורא.

תלמיד: והוא עדיין צריך לרדת ממדרגתו למדרגת הציבור, הוא צריך להלביש על עצמו איזו הסתרה?

כן.

תלמיד: הם בכלל לא רוצים לחיות מיום ליום כמו אתמול, אבל הוא כבר מבין שיש עולם הרבה יותר טוב, והוא צריך לדבר איתם בשפה שלהם ולשכנע אותם, להביא אותם אליו. זה נשמע אתגר, איך הוא עושה את זה, איך הוא מדבר בשפה שלהם בכלל?

הוא מסביר לנו זאת, קודם הוא מגיע למצב שהם מסכימים שמחר נמות, ואז הוא יכול להתחיל להציע להם פיתרון, למשוך אותם.

תלמיד: ולמה שהם יסכימו לזה, זה הדבר האחרון שהאדם מסכים לו.

זה נכון, אבל לא תהיה להם ברירה, כי הם פשוט נמצאים במצב שאין לו פתרון.

תלמיד: זאת אומרת, הם מנסים כל דבר ולמה הם מגיעים בסופו של דבר?

מגיעים ל- כי מחר נמות.

תלמיד: ועד אז הוא צריך פשוט להמשיך בסבלנות?

כן, כי לו יש עבודה.

תלמיד: בעל הסולם כותב פה על בחינה ד' של אהבה. נראה שיש פה תיקון של גלגלתא ועיניים ואז תיקון של אח"פ. בתיקון הראשון, כשהוא מתקן את הכלים דהשפעה, הוא שופט את עצמו לכף זכות, ובבחינה ד' הוא נוגע רק אחרי שהוא מכריע את הציבור לכף זכות. זה נכון להסתכל על זה כך?

נגיד.

תלמיד: אם מעבירים את השפה הזאת לשפת השורשים, זה הרבה יותר ברור. השאלה אם זה נכון, או לדבוק במה שכתוב?

זה בסדר לעת עתה.

תלמיד: מצטער בצער הציבור ושמח בשמחתם זה בעצם מצב של שלמות, של "ואהבת לרעך כמוך" במלואו. והדרגה שהוא מדבר עליה, בינוני, אהבה מיראה, זה מצב ביניים, האדם נמצא ביראה, לא בשלמות, זו לא אהבה טהורה של ואהבת לרעך כמוך. אדם עלול להיתקע במצב הזה, לכן הוא כאילו בשני העולמות, עדיין יש לו רצון לקבל, עדיין הוא לא בלקבל על מנת להשפיע. האם זו הסתכלות נכונה?

תסביר את זה לחברים.

תלמיד: אנחנו מבינים שהכול מדרגות, ואדם עלול להיתקע במצב שהוא זכה לעולם הבא, זכה לאיזשהו גילוי, טוב לו בזה, הוא שמח, וזו סכנה. הוא שמח בזה שהוא זכה ויזכה לעולם הבא, אבל זה עדיין על בסיס הרצון לקבל. הוא עדין לא ויתר על הרשעים, הוא גם בעולם הרשע וגם התחיל להשפיע, אבל בלהשפיע על מנת להשפיע, עדיין לא בלקבל על מנת להשפיע, זו עדיין לא הדרגה השלמה.

מי רוצה לשאול על זה משהו?

תלמיד: בעניין צער הציבור, נתת לנו טיפ לעבודה בעשירייה, אמרת שאנחנו צריכים להעביר את הרגשות שלנו מצער הציבור, דרך מרכז העשירייה. מה זה אומר להפעיל את הרגשות שלנו דרך מרכז העשירייה? מה אנחנו צריכים לעשות בפועל?

 בפועל לאתר מה זה מרכז העשירייה, שזו נקודת החיבור המרכזית שלנו, של כל העשירייה, וממנה והלאה להפעיל הכול דרך העשירייה, בכוח של כל העשירייה, לבורא.

תלמיד: אנחנו מדברים על צער הציבור, האם אני צריך להרגיש בחוץ חסרונות חזקים, ממש ייאוש, לשתף את זה בעשירייה ולהעלות מ"ן לבורא דרך מרכז העשירייה? להעלות תפילה כך שנרגיש יותר את היחס שלנו משתנה כלפי מה שקורה בחוץ?

מה אתם חושבים? אולי תחזור על זה.

תלמיד: כולנו מתכללים בחוץ בכל מיני רצונות, אני מלביש על עצמי את החסרונות ומגלה רגישות יותר גדולה.

מה זה אומר, "מלביש"?

תלמיד: אני לוקח את החסרונות שבחוץ. האנשים על סף ייאוש, אין להם פתרון, ואני לוקח את המצב שלהם ומביא אותו לתוך העשירייה ומעלה מ"ן לבורא, מעלה תפילה. לא רק שאני עושה את התפילה הזאת, אלא אני מנסה אולי להביא אותם, לקרב אותם לבורא, להגיד להם שיש איזשהו פתרון, בואו תאמינו.

אבל קודם כל אני חושב שזה צריך לבוא דרך מרכז העשירייה, דרך תפילה משותפת, דרך העלאת מ"ן לבורא. אני חושב שאנחנו צריכים להתמקד בעבודה הזו לקראת הכנס, לעשות יותר סדנאות, לפתוח את הלבבות בינינו, לראות איך אנחנו מכוונים את התפילה כדי להתכלל עם החסרונות בחוץ במקביל לחסרונות הפנימיים שלנו. האם זו דרך עבודה שיכולה לעזור לנו להתקדם?

כן, יכול להיות.

תלמיד: האם יכול להיות שאדם מהרחוב מתכלל עם הציבור, מרגיש את הכאב ורוצה שיהיה טוב לציבור?

איך יכול להיות דבר כזה לאדם מהרחוב?

תלמיד: לא יודע, אולי יש לו מצפון?

איך יכול להיות שאדם שלא עבר את שלבי ההתפתחות שלו בקבוצה, פתאום ירגיש שחסר לו קשר עם הציבור ופנייה לבורא?

תלמיד: אז יש כאן דרך העשירייה קישור מיוחד שלאדם מהרחוב אין. אין לו קשר עם הבורא, אין לו גם מחשבות על זה, הוא נכלל עם רגשות שנמצאים בחוץ או דברים שקורים בחוץ אבל זה לא נקרא הרגש הזולת.

לא, ולא יעזור לו כלום. אפילו חס ושלום כמו בדוגמאות שהיו במלחמת העולם השנייה.

תלמיד: אם אדם נמצא בתוך העשירייה, מה ההבדל אם הוא מתכלל בצער הציבור באופן ישיר, או שהוא מתכלל בצער הזה דרך העשירייה?

בלי עשירייה הוא לא יכול להתכלל בציבור. פתאום הוא הופך את כל הקשרים שיש בין אדם לאנושות בצורה שהוא רוצה? אין דבר כזה.

תלמיד: אז תפילה זה להתכלל ולהצטער?

תפילה זה חיבור בין האדם לעוד חסרונות נוספים כדי להעלות את החסרונות האלו לבורא.

תלמיד: מהי צרה?

צרה זה סימן למקום צר שאין בו חסדים, ולכן אי אפשר למשוך דרכו את אור החכמה.

תלמיד: אז הציבור יכול להרגיש צרה?

כן.

תלמיד: והמקובל?

המקובל יכול להרגיש צער.

תלמיד: וצרה?

צרה ששורה על חלק מהציבור, סתם צרה, זו הרגשה בתוך הכלי, אבל באיזה כלי? אני לא יכול לענות אם אני לא יודע את זה.

מי מרגיש את הצרה?

תלמיד: יכול להיות הבדל בין צרה שהציבור מרגיש, לבין צרה שהמקובל מרגיש.

כן.

תלמיד: כדי להתכלל בצער הציבור דרך העשירייה, צריכים לראות את הציבור כחלק חיצוני של העשירייה, כלומר יש בעשירייה חלק פנימי וחלק חיצוני?

כן.

תלמיד: בינוני, מי שזכה לתשובה מיראה, זה כבר לשמה, יש לו מסך?

יש לו כבר מסך, כן.

תלמיד: אז למה בעל הסולם רושם "ורואה את כל שכר המצוה שלו המוכן לעולם הבא", האם הוא עדיין לא מרגיש את שכר המצווה?

הוא מרגיש שזה נמצא, שזה מיועד לו.

תלמיד: אז למה הוא רושם "ואגבה את חיי העוה"ב שלי משלם לאחר מיתתי"? הוא לא גובה את זה כבר עכשיו?

אחרי שהוא יגיע למיתה של הרצון לקבל שלו, זה נקרא מיתתו, הוא ירגיש את השכר לעולם הבא בצורה שלמה.

תלמיד: באחד המכתבים של בעל הסולם, הוא כותב לתלמידו שהוא שמח כשהתלמיד סיפר לו על צער מסוים והוא אומר לו שהוא רואה בכך רשעים שנתגלו.

כן.

תלמיד: כלומר, המקובל לא מצטער באותה צורה או על אותם דברים. יכול להיות שאתה מצטער על דבר מסוים, והמקובל מצטער על כך שאין לך גילוי?

יכול להיות, אני לא יודע.

תלמיד: יש היבטים שונים?

תגיד את כל התמונה.

תלמיד: אנחנו רואים שבעל הסולם לא מצטער בכל צער של התלמידים שלו, אז בעצם הוא לא מתכלל בכל צער וצער?

את זה אנחנו לא יודעים. נאמר שכן, שהוא לא מצטער בכל צער. כמו הורים שמסתכלים על ילד קטן שבוכה איפה הכדור שלו או משהו כזה, והם לא יכולים להתכלל עימו בכל הצער שלו, מפני שאצלו העולם נעלם והם רק יכולים להצטער שבאמת הכדור לא נמצא עכשיו בהישג ידו. יש הבדל בצער בהתאם למדרגה של מי שמרגיש.

תלמיד: אתמול דיברנו הרבה על צער הציבור. במהלך היום שמעתי שוב את השיעור והרגשתי אדישות, שאני לא מרגיש את צער הציבור. חשבתי מה לעשות, פתחתי דף חדשות, קראתי קצת ונספגתי במה שקראתי. אפילו שקעתי בעצב, ירד לי כל מצב הרוח מהקריאה הזו. האם זה נקרא להצטער עם הציבור?

שמעת חדשות והתכללת עם צער הציבור.

תלמיד: כן.

ומה אז?

תלמיד: הרגשתי הזדהות עם מה שקורה, עם הכאב שיש בחוץ בהרבה רמות שונות, כתוצאה מהמלחמה, משברי החיים, הצטערתי איתם ביחד. בהמשך לברורים שהיו פה, הרגשתי שמה שאני מרגיש, זה כאילו סתם, עד שכמה שעות לאחר מכן הייתה פגישת עשירייה ושמעתי חברים מדברים. הם אפילו לא דיברו על זה ישירות, אבל דרך הקשר אתם, הרגשתי שיש איזו מעלית שמעלה את הרגשות שלי. כל עוד לא היה קשר עם החברים, הרגשות האלה היו מאוד ארציים.

זו עבודה מאוד רגישה, זה לא משהו שיכולתי להביע במילים כלפי החברים, ועם זאת הקשר אתם נהיה מעלית לתחושות שיש בכל הציבור.

כן.

תלמיד: אני יכול להישאר בהתכללות רדודה מאוד עם צער הציבור. איך לעשות את העבודה כך שכל הזמן נוכל להתכלל בצער שיש בעם ולא להיות אדיש אליו, אבל בצורה שכל הזמן נעלה את הצער הזה. איך עושים פעולה כזו?

תחפש.

תלמיד: זה לא קורה במילים, מה כבר אפשר לדבר על זה?

זה יכול להיות ללא מילים, זה יכול להיות ברגשות.

תלמיד: כתוב גם שצריך לשמוח. עד כמה זה חשוב? כי אנחנו כל הזמן מדברים על הצער. אני מבין שכאשר יש צער, אנחנו מעלים תפילה לבורא על חוסר קשר עמו. מה אנחנו מעלים כשאנחנו רואים שהציבור שמח?

מעלים את השמחה. יש לנו שמחה מזה, אז אנחנו מעלים את השמחה.

תלמיד: ואת זה גם צריך לחפש? כמו שהחבר פשוט קרא חדשות והתכלל עם הצער והתחיל לעבוד, אותו דבר צריך לעשות בשמחה?

יכול להיות, זה תלוי באדם.

תלמיד: וזה חשוב לא להיות כל הזמן שקוע בצער?

זה לא עוזר כלום. להיפך, אתה מודה בכך שהבורא הוא שמביא צרות לכולם, מפני שמה הוא? טוב ומיטיב? איך יכול להיות?

(סוף השיעור)