שיעור בוקר 01.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 31.11.2016

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/kePp7b2E?activeTab=downloads&mediaType=video

שיעור בנושא: הכנה -1

הכנה, מה לא הכנה? כל החיים שלנו זה הכנה. כל ההתפתחות שלנו זאת הכנה. כל הבריאה היא כולה הכנה לסופה, לגמר התיקון, הכול זה הכנה. כל יום ויום צריך להיות כהכנה למדרגה הבאה. יותר ממה שאנחנו משיגים, אנחנו משיגים לרגע איזה מצב, ושוב נמצאים בהכנה למצב הבא. לכן חוץ מאותם הרגעים שאנחנו משהו משיגים כסיכום מההכנה, החיים שלנו הם כולם בהכנה. וזה המצב הנורמאלי שכך צריך להיות. האנושות כולה עוברת כל מיני הבחנות. מתפתח דומם, צומח, חי. התחיל מדרגת החי להתפתח האדם, פתאום עושה זינוק כזה לעומת דרגת החי, בזה שהאגו שבו התחיל להתפתח מלפני מאות אלפי שנים. וכל זה הכנה, מיליארדי שנים הכנה. אחר כך, עד שהאדם נכנס לזה שהאגו שלו המתפתח מתחיל להכין אותו לחיים יותר ויותר ויותר מורכבים. שהאגו שלו דוחף אותו להתפתחות כלכלית, פיננסית, מסחרית למיניהם, התפתחנו כך אלפי שנים.

אחר כך הגענו להתפתחות על ידי האגו. הגענו להתפתחות של סוף התפתחות האגו, זה סוף הקפיטליזם מה שנקרא. וגם כהכנה עכשיו אנחנו נמצאים בסוף עידן האגו, ויותר אין לאן להתפתח. בעצם כבר בימי בעל הסולם התחיל סיום ההתפתחות האגואיסטית. עוד בימי מרכס גם הכנה לתקופה הבאה, שמתפתחים לא לפי האגו, אלא לפי מה שמתעלים מעליו, זו כבר דרגה אחרת לגמרי. כל מה שעברנו מתחילת הבריאה ועד המצב הזה שהאגו נשרף, כאילו הוא גמר את ההתפתחות שלו, מיצה את עצמו. עוד בימים ההם, כמו שבעל הסולם ומרקס כותבים על זה, כבר צריכים להגיע לדור החדש. הכנה, הכנה למצב אחר ממש מהפכני.

וגם אנחנו בדומה, כמו שהאנושות מתפתחת בהכנה לקראת איך לקרוא לזה? קומוניזם, לא חשוב איך, אבל שהחיים הם לא כדי להרוויח, אלא כדי להרוויח בחיבור. אז גם כאן אצלנו התפתחנו, התפתחנו אנחנו איתכם בכל מיני צורות ההתפתחות, עד שמגיעים למצב שמרגישים שחייבים כבר להתעלות למעלה, כל אחד מעל עצמו, כך מגיעים לחכמת הקבלה. בחכמת הקבלה כשעושים איזו תקופת הכנה, מגיעים לזינוק כמו מטוס שממריא אחרי תקופת ההכנה שלו על הקרקע וכך עולה.

אבל ההכנה היא מאד חשובה. בהכנה מבררים את כל המצבים שמתגלים כבר בדרגה הבאה. ומפני שכל הדרגות האלו, כל המצבים האלו שאנחנו משיגים אותם, הם כבר מוכנים מכבר ושם כל אחד נמצא בתפארתו ובחיבור, זאת אומרת עם כולם יחד ועם הבורא בדבקות. כל מדרגה ומדרגה כשהיא מוכנה לנו, אנחנו רק צריכים להכין אליה חיסרון, ואז אנחנו עולים עליה. ולכן ההכנה היא לא סתם הכנה, שמישהו אולי אחר ישלם במקומי ואני אכנס למדרגה הבאה, לא. כי ההכנה בונה את הכלי, שעל ידה אני מקבל מה שמוכן לי. אני מקבל את הדמות שלי שאני כבר נמצא שם והכנה הופכת להיות לעיקר. לכן דווקא את החסרונות האלו, ההכנות האלו אנחנו אוספים, מצרפים זה לזה, וכל ההכנות הללו הם מה שאנחנו צריכים כדי להגיע למצבנו בגמר התיקון, שנמצאים כבר שם.

אפשר הרבה לדבר על הכנה. בדרך כלל לא רוצים אותה, אנחנו מזלזלים בה. כמה שאדם יותר ויותר מתקדם, ההתקדמות שלו הוא יכול למדוד לפי עד כמה הוא מעריך את ההכנה, עד כמה מוכן לסבול אותה, עד כמה מתחיל אחר כך להבין אותה, להסכים עימה, לאהוב אותה ממש. מתחיל בזמן ההכנה כבר לקבל טעמים של גילוי הבא. ובאמת אין הבדל בין ההכנה לבין קבלת התגמול, אלא בכמה שאדם מסכים להישאר בהכנה, וזה בשבילו ההשתוקקות לדבקות הופכת להיות ממש לדבקות עצמה.

אלה דברים שאנחנו צריכים ללמוד אותם, נקווה שנגיע אליהם ונרגיש אותם, הם מתגלים מתוך הניסיון. למה אני אומר את זה? כי ההכנה דורשת מאיתנו קצת תשומת לב וכבוד, לכבד אותה. לא שאנחנו צריכים בכוח להישאר באיזה שלבי הכנה, אבל אדם מתאים לגילוי הרוחני כאשר הוא מוכן להישאר במצב שנמצא. שלא דורש לעצמו כלום, אלא נמצא בהכנה הזאת. הבורא נותן, הוא מסכים, כבר חפץ חסד. ואם מתקדם, מתקדם אך ורק כדי להצטייד בחיסרון עוד יותר גדול לעשות נחת רוח.

זאת אומרת, יש כאן שינוי יחס פסיכולוגי לתהליך שאנחנו עוברים. אנחנו לא משייכים את ההכנה הזאת לעצמנו, אלא רק לבורא. עד כמה אני, לא שאני משתוקק אליו, אלא אני מייחס את ההשתוקקות שלי לו, שיוכל להתגלות לנבראים, שיוכל לקבל מזה נחת רוח וכולי.

קריין: קטע מספר אחד, מתוך כתבי רב"ש, כרך ב', "מהו הסדר במחית עמלק".

"ידוע, שבכל דבר אנו מבחינים ב' בחינות, שהם אור וכלי. ואפילו בדברים גשמיים אנו מבחינים בכל דבר פנימיות וחיצוניות, שהחיצוניות נקראת כלי ופנימיות נקראת האור. וניקח לדוגמא, כשאדם משתוקק ללחם או לבשר ודגים, וכדומה, אין האדם משתוקק להכלי, היינו החיצוניות, מה שנראה לעינינו, אלא שהאדם משתוקק להפנימיות, מה שאינו נראה לעין, היינו להטעם שיש בהלחם או בבשר ודגים, וכדומה. ועוד יותר מזה, אנו רואים, שבכדי להנות מהתענוג המלובש בהכלי, האדם צריך להכנה, היינו כפי ערך הכנתו, באותו שיעור הוא יכול להנות מהאור התענוג המלובש בהכלי, הנבחן לחיצוניות. כלומר, אינן דומה שהאדם הולך לשתות מים כשהוא צמא, לזמן, שהאדם שותה מים והוא לא צמא. וזהו מטעם, שהכלי של קבלת התענוג נמדד לפי שיעור ההשתוקקות להתענוג. לכן אנו רואים, בזמן שאדם רוצה להנות ממשקאות, הוא אוכל מקודם דברים חריפים ומלוחים, בכדי שיעוררו בו השתוקקות לשתיה. וכן הוא בכל הדברים, שבלי השתוקקות לא יכולים להנות משום דבר. וזה נובע מתחילת הבריאה, כמו שלומדים, שמטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, ברא רצון לקבל הנאה ותענוג. ומטרם שנגלית הבחינה ד', שהיא ההשתוקקות, עוד לא נבחן לבחינת כלי, שיהיה מוכשר לקבל את האור והתענוג."

(רב"ש ב', "מהו הסדר במחית עמלק")

כאן רב״ש מדבר על הכנה, שזה בהשתוקקות למשהו. וזה מובן לנו, אפילו בתהליך שאנחנו עברנו. אי אפשר להשוות את החיסרון כשהגעתי בהתחלה, בפעם הראשונה כשנכנסתי לקבוצת "בני ברוך", את מה שחשבתי על קבלה, על עצמי, על הבורא, בריאה, על הכול, על המציאות, על התהליך הכללי, הפרטי, לעומת איך שאני אחר כך משתנה. השינויים האלו הם גדולים, לא תמיד נעימים, בדרך כלל לא. כי אנחנו צריכים לכופף את עצמנו, לחשוב הרבה, להסכים עם מה שהאגו שלנו לא רוצה, וכך להתקדם.

מה לעשות, לכן זה לוקח הרבה זמן, עיקר ההכנה היא למדרגה הראשונה, שהיא הייתי אומר הכי קשה להשגה. ההכנה אליה היא מאד מיוחדת, כי אדם צריך להשתנות מגשמיות לרוחניות, ולעבור בזה הרבה שלבים. גם צריך לסיים את ההכנה הגשמית שלו, גם צריך לרכוש את ההכנה הרוחנית הראשונה, ולכן זה לוקח זמן ומאמץ. מה שאין כן אחר כך, כשהוא כבר עושה מדרגה רוחנית א' לב' לג', שם זה הרבה יותר כאילו שינויים באותו סגנון. ודאי ששינויים גדולים, מהותיים, אבל לא כמו שהמעבר מאפס, מגשמיות לרוחניות.

לכן צריכים להבין, שכאן החיסרון שאנחנו צריכים לרכוש הוא מיוחד, שלא היה לו זכר לזה, אפילו הפוך מזה, שאנחנו לא מבינים את ההפכיות הזאת שנמצאת בנו. ובפעם הראשונה השינוי הזה הוא ממש מהפכה רוחנית, נס. מה שאין כן אחר כך ממדרגה למדרגה כשאנחנו עולים, זה כבר לא נקרא "נס", זה כבר בדרך הטבע, באותו סולם המדרגות. לכן ההכנה אנחנו רואים, שהיא יכולה להתגלות בכל מיני אופנים שונים, צורות שונות. ובעצם זה העיקר שיש לנו בהתקדמות הרוחנית, הכנה.

והכנה היא במיוחד בזה שאנחנו מחליפים את הערכים שלנו. שמה שהייתי מעריך אתמול, אם אני רואה שאני מעריך היום משהו אחר, חדש, יותר נעלה, שלא הייתי אתמול אפילו מזהה אולי עד כדי כך, והיום זה נעשה חשוב, לפי זה אני יכול למדוד איכשהו עד כמה שאני מתקדם, לפי ההתקדמות בערכים. לא בכוח, לא בהתמדה, ודאי שלא בידע, אלא עד כמה שבפנים אני מסתכל בעיניים אחרות, במבט אחר, בערכים אחרים על המציאות, על העולם.

אני גם רוצה להגיד, שאני שמח במיוחד לראות כאן את קבוצת ספרד פורטוגל שנמצאת איתנו, והקבוצה הצעירה מארצות הברית, וגם את קבוצת ניו יורק, זה ברור.

שאלה: אתמול ביררנו מה זה עיבור, והכנו את עצמנו לנושא של ההכנה. איך אנחנו יכולים להכין את עצמנו למצב העיבור כדי להפוך להיות לעובר?

על זה אנחנו נדבר הלאה, זה עוד מוקדם לקפוץ לזה. זאת אומרת, ההכנה לעיבור זה נכון, זאת ההכנה למדרגה הראשונה. והכנה לעיבור, כמו שלמדנו אתמול מה זה עיבור, עיבור זאת הדרגה הקטנה ביותר שבמציאות הרוחנית, כשאנחנו מבטלים את עצמנו עד דרגת הדומם. זאת אומרת, שאין לי שום דבר שאני יכול לדרוש לעצמי שזה הצמצום, ומה שיבוא אלי, אני משתמש במה שבא ומה שעובר עליי, אך ורק כדי להקטין את עצמי לדרגת האפס, על פני כל אותן ההשפעות שבאות אלי. ואני מקבל את כל ההשפעות האלה, טובות, רעות, לא חשוב איזה, כדי לאפס את עצמנו, להגיע לאפס. זאת ההכנה לדרגת העיבור, בוא נגיד כך בקצרה.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לסיים את ההכנה הגשמית שלנו על מנת שניכנס לרוחניות, מה זאת אומרת לסיים את ההכנה הגשמית?

אני אומר שאנחנו חיים בתקופה מאוד מיוחדת של הכנה לרוחניות, גם אנחנו בצורה פרטית אלו שנקראים ישר א-ל, ואלו שהם לא נמשכים למטרת הבריאה, האנושות בכללות. שאנחנו גמרנו, גם "בני ברוך" האלו שנמצאים בתהלך הרוחני, וגם האנושות בכללה בסך הכול, גמרנו את ההתפתחות האגואיסטית. היא נגמרה כבר האמת במאה ה19 בימי מרקס, לכן הוא כתב על זה.

ואחר כך בעל הסולם כתב על זה, שהאגו יותר לא עובד, לא פועל בצורה אנושית, לא יכול יותר לתת תוספת. כי אם אני עובד ומייצר יותר ממה שאני צריך, כל מה שאני מייצר יותר ממה שאני צריך, לוקחים ממני בעלי הבתים, האליטות, ובסופו של דבר הם מרוקנים אותי עד כדי כך, שיש לי ממש רק כדי לאכול ולעבוד, וכל העושר אצלם. בצורה כזאת אנחנו מגיעים למצב, שאני לא יכול לקנות שום דבר חוץ מדברים הכרחיים, ואז אין בשביל מה לייצר את הדברים.

לכן אתה רואה מה שיש בעולם, עושר, עודף כמה שיש, אבל לקנות יש בעיה לאנשים. כי אם מוצצים ממך את כל עודף הכסף חוץ ממה שמשאירים לך קצת לחיות, אז בסופו של דבר הכול מתרוקן. כל העושר למעלה, כל העניות למטה, ובזה נגמר כל העניין, כך האגו עובד. כמו שכותב גם בעל הסולם, שהמנהלים לא ישאירו לעמך שום דבר, עד כדי כך, כי האגו מחייב אותם, לא שהם רעים, זה האגו מחייב אותם לעשות כך. יש עוד כל מיני תירוצים, אני לא כלכליסט, ולכן אנחנו מגיעים לסיום, זהו. כתב על זה עוד מרקס, בעל הסולם גם כותב על זה, מזכיר אותו וכולי.

מה אפשר לעשות? אין מה לעשות, בזה בעצם נגמר עידן האגו. שהגענו למצב שאפשר להוציא מאדם, לסחוב מאדם כל מה שהוא יכול לייצר לך, ועל ידי זה להתעשר. לתת להם מינימום שהם יעבדו, שהם יחיו במשטר חזק, להחזיק אותם, אבל בזה יש גמר עד כמה שאתה יכול להוציא מהם, כי אין להם כוח קנייה. צועקים עכשיו שאולי אנחנו נפזר דולרים ממסוק, זה סתם שטויות, הם לא מבינים איפה הם נמצאים אפילו, שזה לא יעזור. אפשר ככה לעשות כאילו לעורר את הדברים, כי דולרים להדפיס זאת לא בעיה. וגם אתה יודע, זורקים את הכול לזבל, עושים כל דבר שהוא מיד נגמר אחרי חצי שנה או משהו. ולכן התהליך הזה הוא נגמר, זהו, חייב לבוא המשטר הבא.

המשטר הבא זה שבנוי לא על האגו, לא על האגו איך אתה יכול לבנות? אנחנו לא מסוגלים, ולא אף אחד. לכן איזה פיתרון יש? מלחמה, אז באה מלחמת העולם הראשונה, אחר כך מלחמת העולם השנייה, עכשיו מדברים על מלחמת עולם שלישית ועוד ועוד. זאת אומרת ההכנות האלה, זה כבר לא הכנות, זה כבר חולה שנותנים לו עוד קצת ועוד קצת איזו אינפוזיה, כמו אריק שרון, ככה שכאילו חי, זהו, אז בצורה כזאת בזה אנחנו נמצאים. וב2008 היה המשבר הזה, זאת אומרת אין לנו כבר תקנה, רק ללכת למלחמת עולם כמו שבעל הסולם כותב, או שאנחנו עוברים למשטר חינוכי. שצריכים לחנך את האדם לפורמציה הבאה, זאת אומרת שהיא כבר חיבור. תקרא לזה "סוציאליזם", "קומוניזם", לא חשוב.

תלמיד: כשאתה מדבר על ההכנה, אז רוב הדיונים שיש היום בכל מיני ישיבות חברתיות הם על כך שאנשים מגיעים לגיל 40, ואין פרנסה, מצד שני אדם עובר את גיל ה-80, ויש את נושא הפנסיות. אז איך אתה יכול להכין את עצמך? יש המון אנשים, כמו שאתה פעם דיברת איתנו על זה, שעוברים את גיל 40 ופשוט נשארים בלי פרנסה ולא מוצאים עבודה. דרך אגב, זה קורה גם אצלנו בחברה.

איך הם חיים?

תלמיד: אז אני שואל אותך.

לא, אני שואל אותך, אתה מבין בזה.

תלמיד: איך הם חיים? מקבלים ביטוח לאומי, הבטחת הכנסה.

זה מה שנקרא שנותנים להם קצת פירורים וזהו, שלא ימותו. אבל אין מה לעשות יותר, האגו מנהל כך את החברה. תעלה למעלה מכל המשטרים, מכל הממשלות והעמים, תעלה לסיבה. הכוחות שפועלים בתוך החברה האנושית כך מסדרים אותנו בהכרח. יש לך בעיה, לך בורא. אני אומר לך ברצינות, אין פה מה לעשות.

תסתכל על בני אדם האלה, גם אלה שהם כאילו מוצצים מכולם את כל הדם, וגם אלו שחיים מהפירורים כמו שאתה אומר, הבטחת הכנסה וביטוח לאומי. אין מה לעשות, זה האגו כך מנהל אותנו, אף אחד לא אשם בזה. אנחנו מגיעים למצב, אני אומר לך שאפילו באמריקה, בזמן השפל הכלכלי, השפל הגדול, חמישה מיליון אנשים מתו מרעב. באמריקה, אני כבר לא מדבר שם ברוסיה, באיזה מקומות שם. זאת אומרת אין מה לעשות, פיתרון לזה אין, הפיתרון זה אנחנו.

אבל שוב, איזו הכנה אנחנו נעשה לזה, איך העולם מוכן לזה בהכנה משלו ואנחנו בהכנה משלנו, בזה אנחנו נראה, או שאנחנו נכנסים למלחמה, מלחמת עולם, כמו שבמיוחד היום הכלכלה היא כזאת גלובלית, או שאנחנו בכל זאת נראה להם, נוכל לשכנע אותם שאין פיתרון אחר. צריכה להיות מצידנו עכשיו הכנה להסברה רחבה, והעולם צריך להבין שהוא צריך להכין את עצמו למשטר הבא. מה שבעל הסולם כותב, שזה המשטר החדש.

טראמפ לא יעזור, הוא רק מעורר ומראה לנו לכולנו שאין פיתרון. עם קלינטון ברור שזה לקראת מלחמה, זה ברור, הדרך הזאת היא ישר לשם. טראמפ כאילו רוצה להראות לנו עד כמה שאין ברירה ואין חזרה, לקפיטליזם אין חזרה. הוא רוצה להחזיר את הקפיטליזם לאמריקה. אין חזרה.

זאת אומרת אנחנו עכשיו נמצאים בתקופת הכנה מאוד מיוחדת, באמת הכנה אמיתית, שהיא לעשות ביקורת, בירור על כך שאין ברירה לכולם, ממש מתוך המצב הכללי, המדעי, ושמה שצריכים זה רק להבין מה מערכת הטבע דורשת מאיתנו. זה מצב מאוד מיוחד, הגענו מהר מאוד.

שאלה: אם אנחנו אומרים שכל הדרך היא הכנה, אז הכנה למה זה?

אנחנו נמצאים בהכנה לזה שאנחנו מחליפים את האגו שלנו לרצון להשפיע. זו ההכנה שאנחנו בני ברוך צריכים, זה מה שאנחנו רוצים שיהיה. אז בזה אנחנו צריכים להיות, להעריך את תכונת ההשפעה בינינו, להכין את כל הערכים לזה עד כמה שאפשר, כאילו שאנחנו רוצים את זה.

כדי לעבור מכאילו למצב שזה באמת כך, שאנחנו מעריכים ואנחנו רוצים ומשתוקקים לתכונת ההשפעה, כדי להיות בהכנה למדרגה הראשונה, אנחנו צריכים את המאור המחזיר למוטב. שאני כאילו רוצה את המדרגה הזאת הראשונה, שאני מבוטל, שאני רוצה להשפיע, לחשוב על כולם, לעשות מעצמי אפס וכולי וכולי. מה שנקרא עובר.

וודאי שאני לא רוצה את זה, אני רק מדבר על זה ביחד עם כולם. אבל אנחנו מבינים שזה משחק, ועל ידי המשחק הזה אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב ודורשים שהוא ישפיע עלינו. עד כמה שאנחנו יכולים לדרוש כאילו, שאנחנו רוצים, כאילו שאנחנו מזמינים אותו, זה מספיק כדי שהוא באמת יעשה לנו את השינוי. יהפוך לנו את הרצון לקבל להסכמה. המדרגה הראשונה היא הסכמה עם הרוחניות.

וגם בגשמיות אנחנו צריכים לראות עד כמה שהעולם מתחיל להבין שאין לו ברירה, והוא צריך להסכים עם התהליך החינוכי הזה שהוא צריך עכשיו להיכנס בו ולהתחיל להשתנות. להסתפק בדברים הקטנים, הנורמאלים זאת אומרת, הכרחיים, "לא יגונה ולא ישובח", ובכל היתר צריך להיות בהתקדמות חינוכית. בהכנה חינוכית למצב הבא.

קריין: קטע מספר 2 מתוך כתבי רב"ש כרך ב', "מהו קדושה וטהרה בעבודה".

"אנו צריכים לקיים את התו"מ, בכדי שזה יביא לנו לידי טהרה. שעניין טהרה, פירושו טהרת הכלים מהרצון לקבל לעצמו, שזה מכונה "לכלוך", שהוא מטעם שהוא בשינוי צורה מהבורא, שהוא כולו להשפיע. לכן מטרם שמנקים את הכלים אי אפשר לתת לתוכם שום דבר טוב, שכל דבר שיתנו בכלי המלוכלך, זה יתקלקל. לכן מוכרחים לעצות טובות, לדברים שהם יטהרו לנו את הכלים, שזה נקרא הכשרה והכנה, בכדי שנוכל לקבל את הטוב ועונג. ובגלל זה ניתנו לנו תרי"ג מצוות, הנקראים בלשון הזה"ק בשם "תרי"ג עצות", שהן עצות לטהר עצמנו מזוהמת כלי קבלה שלנו. וזה כמו שכותב בהקדמת ספר הזוהר, וזו לשונו: המצוות שבתורה נקראים בלשון הזוהר בשם פקודין. ונקראים אמנם גם בשם תרי"ג עיטין (עצות). וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתו"מ בחינת נעשה ובחינת נשמע וכו'. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראים המצוות בשם תרי"ג עיטין והן בחינות אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון."

(רב"ש ב', "מהו קדושה וטהרה בעבודה")

כך היא ההכנה שלנו, שזה עצות. זאת אומרת שאנחנו מכינים את עצמנו, מכינים את הכלי, מתקנים את הרצון לקבל שיהיה בכוונה על מנת להשפיע. ברגע שיש לו כוונה על מנת להשפיע, במידת הכוונה הזאת שרוכבת על הרצון, אז הכלי הזה מוכן. אנחנו מדברים בדרך כלל על הכוונה שרוכבת על הרצון, לפי עוצמת הכוונה אנחנו יכולים לדבר על עוצמת הכלי. אז בתוך הכוונה הזאת מתלבש האור, גילוי הבורא. בכוונה על מנת להשפיע לו הוא מתגלה.

וכך לא מפרים את התנאי של צמצום א' אלא נמצאים בהזדהות, בדבקות. אז כל ההכנה שלנו היא בלרכוש את הכוונה בעל מנת להשפיע, על פני הרצון לקבל. זאת אומרת, להחזיק את הרצון לקבל תחת השליטה שלנו, ורק במידה שאנחנו רוכשים כוונה על ידי המאור המחזיר למוטב, להשתמש באותו החלק של הרצון שהוא מצויד בכוונה על מנת להשפיע.

שאלה: על פי מה נמדדת ההכנה נכונה?

ההכנה הנכונה נמדדת לפי הסיום שלה, לפי התוצאה ממנה, שזו הכוונה. אם קבלתי כוונה על מנת להשפיע אז כנראה שההכנה הייתה נכונה. לפי עוצמת ההכנה, הנכונות שלה, לפי זה אני מקבל את הכוונה על מנת להשפיע, שרוכבת על הרצון. על איזה רצון, על איזה רצונות, באיזה תכונות, אופנים, באיזו עוצמה, הכול תלוי מהמאור המחזיר למוטב, עד כמה שאני מעורר אותו.

לעורר את המאור המחזיר למוטב אני יכול רק לפי הכמות והאיכות. כשהכול נמדד לפי היחס שלי בלהתחבר עם האחרים בעשירייה. המאור פועל רק לפי זה. אם "הגעתי ואין איש"¹ מה שנקרא, אין עשירייה במקום, המאור לא משפיע. אם יש חלק מהעשירייה, המאור לא משפיע. אם העשירייה היא שלמה, המאור כן משפיע.

באיזו עוצמה? בעוצמה שהם על פני האגו שלהם והאופי שלהם, והעייפות, והדחייה, על פני כל ההפרעות האלה, עד כמה שהם מתגברים בצורה נכונה ודורשים את המאור שיתקן אותם, שיחבר אותם. בנטייה כזאת עושים, במגמה כזאת עובדים.

שאלה: מה הדבר החשוב ביותר שהתלמיד הבודד או העשירייה יכולים לעשות לצורך ההכנה הנכונה?

התלמיד הבודד, ההכנה הנכונה שלו בזה שהוא יתכלל בעשירייה. העשירייה שכבר נמצאת היא חייבת לדאוג לאיכותה. עד כמה שהם מתחברים בצורה שווה, כל אחד מבטל את עצמו כלפי אחרים, כל אחד נותן דוגמה לאחרים, כל אחד דואג שהם יהיו בשוויון, כל אחד דואג שמתוך זה הם יגיעו למרכז הקבוצה, כל אחד כבר מבטל את עצמו ומשתדל להרגיש עד כמה שהם יחד מפעילים את הרצון המשותף. והרצון המשותף הזה, אם הם מגיעים להרגשה כזאת, הוא ייקרא מ"ן.

אם הם יכולים לייצר מ"ן, זאת אומרת כולם יחד ברצון אחד, בלב אחד, בהשתתפות וכן הלאה, פועל עליהם המאור המחזיר למוטב, והחיסרון שלהם הופך להיות למסך שעליו מתגלה כבר בהתאם לזה האור העליון שבפגישתו עם המסך הוא נותן למסך ציור של הבורא.

שאלה: חילקת פה את העבודה של הבודד והעשירייה.

לבודד אין לו שום ערך, רק במידה שהוא נכלל בעשירייה. ואם אין לו עשירייה אז הוא לא נחשב.

קטע מספר 3 מתוך כתבי רב"ש כרך ב' "אגרת ט"ז".

"ידוע שדבר קטן אי אפשר לראות. מה שאם כן דבר גדול, יותר קל לראות. לכן משום זהו, בזמן שאדם עוסק במעט שקרים, אין הוא מסוגל לראות את האמת, איך שהוא הולך בדרך השקר. אלא הוא אומר, שהוא הולך בדרך האמת. ואין לך שקר גדול מזה.

והטעם הוא, משום שאין לו כל כך שקרים שיוכל לראות את מצבו האמיתי. מה שאם כן בזמן שהאדם רכש לו הרבה שקרים, נמצא שהשקר כבר נתגדל אצלו בשיעור, שאם רצה לראות, כבר זה באפשרותו לראות. נמצא שעכשיו היינו בזמן שהוא רואה את השקר, זאת אומרת שהוא הולך בדרך של שקר, אזי הוא רואה את מצבו האמיתי.

היינו, שהוא רואה את האמת בנפשו, איך לעלות על המסילה הנכונה. נמצא שהנקודה הזה, שהוא נקודת האמת, שהוא הולך בדרך השקר, הוא האמצעי בין אמת לשקר. שזהו הגשר המקשר בין האמת להשקר. שנקודה זו הוא הסוף של השקר, ומכאן ואילך מתחיל דרך האמת. ועל דרך זה יובן לנו מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שבכדי לזכות לשמה צריכים מקודם להכין שלא לשמה הכי גדול, ואחר כך יכולים לבוא לשמה."

(רב"ש ב', אגרת ט"ז)

זה מה שקורה לנו. ולכן אנחנו צריכים אריכות הזמן, כלפי האנושות זה יותר קל לראות, אם אנחנו לא מסוגלים לראות על עצמנו, צריכים לראות את זה בהתפתחות האנושית, בחברה האנושית. עד כמה שהחברה האנושית מתפתחת והיא נעשית יותר אגואיסטית, ויותר גלויה באגו שלהם ולא מתביישת, ולא סובלת אפילו מהאגו, אלא ככה זה. יש וזהו. אין מה לעשות זה הטבע. "לך לאומן שעשני". וזה מה שקורה בחברה אנושית.

אנחנו רואים שקודם, לפני כמה מאות שנה או כמה אלפי שנה, עד כמה היו כל מיני חוקים של התנהגות בחברה אלו או אלו, [בצורה] אחרת. היום אין שום חוק וכלום כבר, העיקר לעשות מה שבא לך. והאגו הזה הוא נעשה יותר ויותר בולט, אף אחד לא הולך כל כך להתמודד איתו, אפילו מתגאה שהוא כזה ברוב המקרים וזה נקרא ששקר קטן לא רואים, צריכים שקר גדול.

גם אנחנו בדרך שלנו, פי כמה וכמה עוד יותר, כי סך הכול האנשים בחוץ שהם מתנהגים כך, צרת רבים חצי נחמה. ולכן הם מסתירים את האגו שלהם? לא מסתירים, אבל יש להם הכרת הרע? לא, לא הכרת הרע, "אני כמו כולם, ככה זה נהוג, ככה כולם מתנהגים והכול בסדר".

מה שאין כן בדרך הרוחנית כשאנחנו הולכים ואנחנו כל פעם משיגים את עצמנו עד כמה שאנחנו אגואיסטים יותר ויותר, ברור לנו שהיינו גם קודם בזה. וכמה שהאגו יתגלה עוד בסולם המדרגות, אנחנו נראה שאנחנו מוכנים לשחוט את כולם. ודאי שכך אנחנו.

אלא ברוחניות זה מתגלה במידה עד כמה שאתה רואה את האגו, ועד כמה שמסוגל לקבוע שהוא רע. מה שאין כן באנושות לא מתגלה האגו עם הכרת הרע, אלא פשוט רע מתגלה בלי הכרתו כרע. וזה ההבדל הגדול בין מה שיש בהתפתחות שלנו כהכנה לדרגה הרוחנית, לבין מה שיש בהתפתחות החברה, גם בהכנה, רק שהם לא מבינים בזה, אם זה בתת ההכרה ללא ידיעה, כי שם זה ללא הכרה שזה רע.

כאן אנחנו נמצאים בעבודה הפרטית האישית, הרוחנית שלנו בהכרת הרע, כדי לדרוש שיעשו עלינו, שהאור המקיף יעשה עלינו את העבודה ויהפוך את זה לטוב, לכוונה על מנת להשפיע. והחברה האנושית גם נמצאת במצב של הכרת הרע, מזה שאין ברירה, שאין לאן להתפתח, שהכול נגמר, נמצאים במבוי סתום וזה סוף עידן ההתפתחות של אלפי שנים של האנושות. מה עושים הלאה.

ולכן אצלם הכרת הרע זה בצורה כזאת שבאמת.. אצלנו אנחנו מבינים שיש דרך שאנחנו חייבים להתקדם ולפרוץ דרך המחסום הזה. ואצלם המחסום הזה, זה לא מחסום, זה "קיר". ואין אחריו כלום, ממש חומה.

ולכן ההכנה שלהם היא הכנה ממש טרגית, שכולם נמצאים במבוכה ומסכימים אפילו על מלחמת עולם. זאת אומרת, אנחנו כאן צריכים להבין מתוך ההכנה שלנו, להסביר להם מהי ההכנה שלהם ואז נתקדם במקביל, בפרלל, אנחנו והם. אנחנו בהכנה לרוחניות הם בהכנה שלהם לגשמיות. זאת אומרת לדור אחרון ודאי, גם אנחנו וגם הם, אבל אנחנו כראש, כיודעים, משיגים, מפיצים, מטפלים בהם, והם מסכימים ומקבלים בצורה הגשמית את החינוך ובזה עושים את ההכנה לכלל בקבלת המאור הכללי.

הכנה. מה לעשות.

שאלה: מה זה אומר שהאור פועל רק בעשירייה שלמה?

אין לי על זה מה להגיד, דברנו על זה אלפי פעמים. האור הוא יכול להופיע רק בפרצוף או תגידו לא פרצוף, ה-ו-י-ה, או תגידו לא ה-ו-י-ה אלא בד' בחינות. אם האור לא עובר ד' בחינות או עשר ספירות, הוא לא מתגלה. לכן חייבת להיות עשירייה, כדי לגלות את האור, להתחיל להרגיש אותו, להתחיל לקבל שינויים ממנו.

אז מהי הכנה? ההכנה היא שמצד העשירייה צריכה להיות התפתחות בדרישה, זאת אומרת צריכה להיות הכנה נכונה, כדי לרצות את השינוי, אפילו במקצת, אפילו בשקר. האור העליון כבר בצורת האור המקיף, בצורת המחזיר למוטב, הוא מוכן לטפל בך עם השקר שלך ולהפוך אותך לטוב. אמנם אתה רוצה "כאילו", כמו ילד שבוכה ככה, בבכי כזה של ילדים, אבל בכל זאת מקבל מה שמגיע לו. מגיע לו מפני שהוא ילד.

קריין: קטע מספר ארבע מתוך "כתבי רב"ש" כרך א', "עניין חשיבות הכרת הרע".

"עבודה, שהוא בבחינת ההכנה להכנס לרוחניות אמיתית. היינו, שבשעה שהוא מקבל על עצמו להאמין בחשיבות ה' למעלה מהדעת, אז הוא צריך לקבל על עצמו, שהוא רוצה ללכת דוקא באמונה למעלה מהדעת, אפילו שיתנו לו דעת איך לראות את גדלות ה' בתוך הדעת, הוא בוחר יותר באמונה למעלה מהדעת. מטעם "כבוד אלקים הסתר דבר".

וזה נקרא, שהוא רוצה ללכת בלמעלה מהדעת. ודוקא אז הוא נעשה כלי מוכשר לקבל רוחניות, הואיל שאין הוא דואג לשום דבר עבור עצמו, אלא כל כוונותיו הוא רק להשפיע להבורא. ומשום זה כבר אין פחד, שאם יתנו לו איזה הארה, שזה ילך לכלי קבלה. הואיל, והוא משתדל תמיד לצאת מאהבה עצמית. כי אאמו"ר זצ"ל אמר, כי כמו שהרצון לקבל רוצה רק לקבל ולא להשפיע, גם במקום שאומרים לו לעבוד למעלה מהדעת, נקרא זה רק להשפיע ולא לקבל, מטעם שיש יסורים לאדם, במקום שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת. וראיה לזה היא, היות שהגוף דואג תמיד לקבל הנאה ותענוג בכל מה שהוא עושה, והיות למעלה מהדעת, אם האדם צריך לעבוד, הגוף לא שבע רצון מזה. ומשום זה, כשמחנכים האדם ללכת למעלה מהדעת, אז כבר מתחיל בעבודה דלהשפיע. ולפי זה יוצא, בזמן שהאדם מעדיף ללכת בדרך של למעלה מהדעת, זו היא שמירה שילך בדרך הנכונה, שהוא המסלול להגיע לידי דביקות ה'."

(רב"ש א', "ענין חשיבות הכרת הרע")

הכנה לדבקות בבורא היא ללכת בהשפעה. איך אנחנו יכולים למדוד שאני דומה לבורא? בכמה שאני מנוגד לו, בכמה שאני הפוך ממנו, בכמה שיש ממני אליו שנאה. אני לא מפחד להגיד את המילה הזאת. שונא אותו, ולמעלה מהשנאה אני מעמיד את הגשר הזה של אהבה על ידי המאור המחזיר למוטב, וודאי.

לא יכולה להיות אהבה בלי שנאה. לא יכולה להיות פשרה בלי וויתור על מה שחשוב לי, ושאני באמת רוצה את זה ומוותר. למה? זאת כבר שאלה. מתוך גדלות, מתוך מה? אבל סך הכול העבודה הרוחנית היא שאני הולך באמונה. מה זאת אומרת אמונה? שאני מקבל תכונת ההשפעה למעלה מכל הרציונאליות שלי. כי לפי כל החשבונות שלי לא כדאי. לא כדאי. עד כדי כך שבמאה ואחד אחוז, אין לי שום הצדקה למה שאני עושה, אלא רק דבר אחד, שבזה אני מבצע פעולה נגד האגו בלהידמות לבורא.

מצד הבורא אין לי שום תשלום, שכר, ולא רוצה. ופתאום אני מגלה שיש לי תשלום גדול מאד ואני צריך להתנגד לזה ולמחוק אותו. שלא רק על הרצון לקבל שלי אני מתגבר, שאני לא רוצה שיהיה בו משהו שאני ארוויח, אלא ברצון להשפיע שאני נותן לבורא ופתאום מגלה ממנו איך שמגיע אלי משהו, והמשהו הזה, זה יתר כל העולמות, אני מתנגד לזה בתוקף. עושה על זה עוד צמצום, מסך, אור חוזר. זה נקרא שאני עובד בצורה כזאת גם ב"לקבל על מנת להשפיע".

וכל זה כדי להידמות לו בהשפעה נקייה. ולשם כך אנחנו צריכים הכנה רבה. גם מצד הרצון לקבל שלי שאני מתנגד להשתמש בו, וגם ברצון להשפיע שאני הולך ומגלה את כל העולמות, גם לזה אני צריך להתנגד. זה נקרא, "לא על מנת לקבל פרס".

והכול בהכנה כלפי כל פעולה ופעולה. והכול בוויתור, זה מה שלמדנו אתמול, מה זה נקרא "עובר". להישאר בדרגת העובר תמיד, וכל היתר מעל העיבור, עכשיו אולי אנחנו יכולים קצת יותר להבין. מעל לעיבור שאני גדל, אני גדל על פני זה שאני דוחה יותר ויותר, כאילו במינוס מעיבור. שאני מבטל את עצמי לאפס, מגיעים אלי ומתגלים לי כל מיני תענוגים, כל מיני אורות, השגות, ואני מבטל מבטל מבטל, יותר ויותר, בזה אני בונה את הכלי שלי ביניקה ובמוחין.

שאלה: אני שואל על מערכות יחסים, שנאה אהבה, לא משנה מה, מה זאת אומרת "מעל לדעת" במערכת יחסים?

"מעל לדעת" זה נקרא מה שאני מקבל, כל הדברים שאני מקבל ממך, אני בודק במאה אחוז במעטפה, ושם אני רואה שאתה שמת לי איזה דולר אחד, והוא גם קרוע כזה שלא יקבלו אותו באף מקום. מכירים את העניינים האלה? אני לא מתפעל מזה. אני גם לא ציפיתי לזה יותר מדי. אבל אני עכשיו רואה שאתה נותן לי הזדמנות, הבורא דרכך נותן לי הזדמנות, שאני אאמין בך באמונה למעלה מהדעת. שאני מקבל את זה כאלף דולר, כמו החוב שלך. זהו.

עכשיו אתה יכול להגיד, עם הבורא אני יכול להגיד "כאילו", אבל כאן זה לא כאילו. או אחד או אלף, אז מה אני עושה? או שאני עושה מעצמי מטומטם, או ממנו מטומטם, או מהבורא מטומטם. מי מאיתנו הוא כאן.. אבל איזה משחק זה? לא חשוב. אני לא מקבל.

אבל אלף הדולר הופכים לאחד או אחד לאלף? למה אני צריך כך להתנהג? למה אני צריך לקבל דולר אחד, וזה דולר אחד במקום אלף, למה אני צריך לקבל אותו בצורה כזאת? זאת השאלה. מה יהיה לי אם אני אקבל את זה בצורה כזאת? לא לי אז לבורא, למישהו. כאן כל החשבונות.

אז "אמונה למעלה מהדעת", זה נקרא שאני מקבל את הדולר האחד הזה, ואני יודע שזה דולר אחד במקום אלף, המדידה חייבת להיות מדויקת, במקום אלף, ואני עובד על זה כאילו קיבלתי אלף.

שאלה: אז תעזוב.

לא, לא לעזוב. ואז תשע מאות תשעים ותשע, זה נקרא "כלי של אמונה". אתה יכול להגיד, "רגע, איזו אמונה זאת"? אתה הרי יודע שתשע מאות תשעים ותשע חסר. אתה רושם מינוס תשע מאות תשעים ותשע. בבלנס שלך אתה רושם, כאן זה דולר אחד, וכאן זה תשע מאות תשעים ותשע מינוס. מה הלאה? הלאה, אם אתה מקבל את הדברים האלה כפי שקיבלת את כל האלף, התשע מאות תשעים ותשע זה נקרא, "אמונה".

מה זה "אמונה"? אני סלחתי לו? לא, אתה לא סלחת. אז מה עשיתי? כי אם סלחת אתה מחקת, כאילו קיבלת. לא. אני לא קיבלתי. זאת אומרת, הכלי, הרצון לקבל שלי נשאר ריק. אז למה אני מרגיש את עצמי כאילו קיבלתי? בגלל שאני בזה מדמה את עצמי לבורא. מה זאת אומרת מדמה את עצמך? מאיפה אתה לוקח את הכוח הזה? מהבורא. מה זה נותן לך? שאני דומה לו. למה אתה עושה את זה? כדי להידמות לו, כדי לעשות לו נחת רוח. על איזה חשבון? על חשבון שלא קיבלתי, ואם הייתי מקבל לא הייתי יכול לעשות את זה. אז כמה שאני לא אקבל יותר, אני יכול לעשות לו נחת רוח יותר? כן, אם תוכל.

לכן, כמה אתה יכול לעשות נחת רוח לבורא? עד שאתה תהיה ריקן מהכול. זאת אומרת, תגלה את הכלי מלכות דאין סוף ריק.

שאלה: אני נזכר ששאלו אותך פה אנשים, על לעבוד עם אחד או עם שניים או עם קבוצה, אתה אמרת, לעבוד עם שניים זה כמעט בלתי אפשרי.

אחד לאחד.

שאלה: כן. אז אני נזכרתי, זה כמו עם אשתי, כי היא מרגיזה אותי, אז מה אני צריך לעשות? אני צריך לעלות מעל לדעת. אתה מתפוצץ. איך עושים את זה? מי נותן לך את הכוח הזה? איך אתה מתמודד עם דבר כזה שמתגלה, מריבה כזאת, או שנאה כזאת? איך אתה בכלל מסוגל לעבוד מעל לדעת?

מראים לך מהשמים עד כמה שזה משחק. הרי אחרי כמה דקות כבר זהו.

תלמיד: לא כמה דקות, זה יכול לקחת שבוע.

נניח שבוע, זה בגלל שאתה אשם, שאתה עקשן כזה.

תלמיד: אני תמיד עקשן, אבל איך מתגברים במצב כזה, גם בחברה, כשאני מגלה שנאה בינינו, איך אני עושה את זה, מי נותן לי את הכוח הזה להתעלות מעל הדעת?

"אין עוד מלבדו". בשביל מה הוא עושה לך את זה? אתה באמת חושב שמה שאתה רואה זאת אשתך, האם היא לא בובה, האם כולם בובות והיא לא, מה זאת אומרת? היא מלאך שניתן לך מהשמים כדי לחנך אותך, כדי לעשות לך הכנה. גם זאת הכנה, עכשיו אנחנו מבינים מה זו הכנה.

תלמיד: אם אין לי התנגדות נניח לחיבור בעשירייה, זה אומר שעשיתי הכנה לא מספיק טובה?

כן, כי בסך הכול עדיין לא מגיע לכם לקבל התקדמות, ולכן לא מתגלים מכשולים. האדם בתקופות כאלה חושב שהוא מתקדם והוא שמח, ויכול להיות שלא. יש כאן חבר שבחצי השנה האחרונה הוא יושב עם מין חיוך טיפשי כזה, זו הכנה נכונה או לא?

תלמיד: זה בשביל להראות פרצוף שמח לך ולחברים.

לחברים. על איזה גובה אכזבה וצער אתה עושה את הפרצוף השמח, האם אתה עושה את זה בכוח?

תלמיד: לפעמים.

זו כבר עבודה.

שאלה: איך יוצא שהכרת הרע זו ההכנה שלנו לרוחניות?

הייתי אומר אחרת, אין הכנה לרוחניות יותר מהכרת הרע. הכרת הרע בזה שאנחנו הפוכים מהבורא. הכרת הרע של ההופכיות מהבורא, זו הכרת הרע בעשירייה, בזה שאני לא תומך מספיק, אני לא מחזיק אותם, אני לא נכלל בהם, אני לא אוהב אותם. כל הגילויים האלה שאני מרגיש כלפי העשירייה שלי, זה בעצם כלפי הבורא.

לכן ההכנה בתוך העשירייה היא ההכנה הכי מועילה וקרובה ליישום. כדאי לנו לשים לב לזה. אני יכול להסתובב לבד בכול מיני צורות בחיים שלי, ללמוד, לקרוא, ללמד, הכול, אבל אם אני לא נכלל עם העשירייה, אז אין לי סיכוי לעבוד מול הבורא. כי ה-ו-י-ה, "אני ה-ו-י-ה לא שיניתי", ה-ו-יה, ד' בחינות הן עשר ספירות. ואם אני לא נכלל בזה ולא בונה אותן כמלכות כלפי ט' ראשונות, כשאני המלכות וט' ראשונות אלה החברים, זה לא הולך, לא תהיה הכנה.

הכרת הרע בעשירייה זה הדבר המועיל ביותר, אדרבה, כמה שיותר יתגלה, סימן שאני מסוגל להתגבר על זה ולזכות לתיקון.

קריין: קטע מספר 5. מתוך כתבי בעל הסולם, שמעתי ר"ד "מטרת העבודה".

"הנה, בזמן ההכנה, כל העבודה היא בהלאוין. זאת אומרת, בה"לא", כמ"ש "וענו אותם בארץ לא". מה שאין כן בענין הלשון," ארץ זה רצון. "בארץ לא", זאת אומרת בלשון לא. "מה שאין כן בענין הלשון שהוא בחינת אנכי, צריכים מקודם לזכות לבחינת אהבה. מה שאין כן בההכנה יש רק עבודה בבחינת "לאוין", שהוא בחינת "לא יהיה לך", שעל ידי הרבה "לא" באים לבחינת "אל" דחסד. וטרם זה יש הרבה "לא", שהוא אלוהים אחרים, הרבה "לָאוִין". יען, שמשלא לשמה באין לשמה." העבודה שלנו בתקופה הראשונה היא תמיד נגד האגו שלנו, נגד הרצון לקבל. זאת אומרת, לא ולא, זה מה שאנחנו צריכים להגיד לרצון לקבל, וכל הזמן להתעלות וכל הזמן להיות כמה שיותר בלא. אם אני מעביר את ה"לא" הזה דרך הקבוצה ואנחנו עובדים על זה יחד, אנחנו זוכים ל"מאור המחזיר למוטב", הוא בונה בנו את תכונת חסד. לכן מ"לא", מל, א, זה הופך להיות אל, מסובב, לא אני ראשון והבורא שני, אלא הבורא ראשון ואני השני, כך זה קורה. והאל הזה שמתגלה בי, כבר נותן לי את האפשרות להיות בתכונת ההשפעה, באמונה.

"וכיון שהס"א נותנת הסמיכה, לכן אפילו אח"כ, כשעובדים וממשיכים קדושה, ומכל מקום בזמן שהיא לוקחת את הסמיכה, אזי נופלין מהמדרגה. אזי היא לוקחת את כל השפע, מה שהיו ממשיכים. ועל ידי זה יש כח לס"א לשלוט אח"כ על האדם, שהאדם יהיה נגרר אליהם למלאות רצונה. ואין לו עצה אחרת, אלא שהוא יכול להרים את עצמו מדריגה יותר גבוה. ואזי הסדר עוד הפעם, כמו מקודם עם מ"ט שערי טומאה. זאת אומרת, שהאדם הולך במדרגת הקדושה עד מ"ט שערים. אבל שם יש לה שליטה, ליקח את כל החיות והשפע, עד שהאדם נופל בכל פעם לתוך שער של טומאה יותר גבוה, כי "זה לעומת זה עשה אלוקים". וכשבאים לתוך שער המ"ט, כבר אין האדם יכול להגביה את עצמו, עד שהקב"ה בא וגאלו. ואז "חיל בלע ויקאנו ומבטנו יורישנו אל". זאת אומרת, שכל השפע והחיות, שהקליפה היתה לוקחת מכל המ"ט שערים דקדושה, לוקח עכשיו האדם. וזה סוד "ביזת הים". וטרם שמרגישין את הגלות אי אפשר לגאול. ובזמן שהולכין בהמ"ט, אז מרגישין את הגלות. ובשער הנו"ן השם ית' גואל. ואין חילוק בין "גולה" ל"גאולה" אלא ב"א", שהוא סוד אלופו של עולם. לכן גם הגלות, אם אין האדם משיג כראוי, חסר לו מהמדרגה."

(בעל הסולם, שמעתי ר"ד, "מטרת העבודה")

יש דבר כזה שמשיגים את הגאולה אפילו ללא הכנה נכונה ,אבל אז זה לא טוב, זו תקלה. "חיל בלע ויקיאנו" זה נקרא שאנחנו צריכים להשתדל על כל פרט ופרט שמתגלה לעשות עבודה ולא להתייאש, ואם מהעבודה שלנו אין תוצאה רצויה לנו, סימן שהרצוי לנו עדיין לא צריך להיות, כי מהתוצאה הזאת אנחנו עדיין רוצים לקבל משהו לעצמנו, ולכן זה נבלע ברצון לקבל "חיל בלע ויקיאנו". בינתיים זה "חיל בלע", זה נבלע ונבלע בתוך הרצון לקבל, למה? כי ברגע שאני רוצה רוחניות, להיות בקבוצה, להיות בהפצה, להיות בכול מיני דברים, אבל כדי שיהיה לי מזה משהו, אפילו משהו, אז זה הולך ונבלע בתוך הרצון לקבל, כי בשביל מה אני עושה את המאמצים, בשביל מה ההכנה? בשבילי.

אבל יש כאן באמת עזרה, "לא לנצח יריב", אחרי שהבורא מסדר לנו כך שאנחנו עושים ועושים כל מיני עבודות, כמו ילד קטן שמשחק ומשחק ופתאום אנחנו רואים שהוא נעשה חכם, שהוא יודע יותר, שהוא עושה יותר, מאיפה זה? גם עליו פועל "האור המחזיר למוטב". רק האור עובד על הכלים, ולא חשוב באיזו דרגה, לכן אחרי שאנחנו מילאנו את סאת היגיעה ה"חיל בלע" את הכול, ואז "ויקיאנה", אז אנחנו מקבלים בחזרה את כל היגיעה הזאת, היא נכנסת עכשיו לרוחניות ואנחנו כבר זוכים, במקום גולה לגאולה. כי הבורא מתגלה בתוך אותו מעמד שלנו, בתוך אותה הכנה שלנו שכולה, בחלקים, נבלעת ונבלעת בתוך הרצון לקבל שלנו, ואנחנו בזה מגלים את הבורא, זאת אומרת, נמצאים בהשתוות עמו, בהשפעה הדדית.

שאלה: על מה אדם עושה "לא", כביכול זאת העבודה העיקרית?

בזה שאנחנו לא רוצים לעשות שום דבר לעצמנו, שאנחנו דוחים ודוחים וכביכול לא רוצים, אבל כאילו, כי בכול זאת אנחנו רוצים לעצמנו, רק שאנחנו לא מבינים, לא מודעים עד כמה זה סמוי ואנחנו רוצים לעצמנו. עם כל העבודה שאתה עושה כלפי חברים וכלפי הפצה ולומד והכול, מה קורה לך עם כל זה, אתה עושה לעצמך או לא? נראה לך שזה לא לעצמך, אבל האמת אם עדיין אין בזה גילוי הבורא, סימן שאלה עדין פעולות אגואיסטיות, ואז כל הפעולות האלה שלך, כל מה שאתה עושה, שום דבר לא נעלם בכלל ולא נשרף סתם, אין דבר כזה בעולם. אנחנו נמצאים במערכת סגורה. לכן כל המאמצים שלך, אפילו המאמצים של כל בני האדם שהם שפועלים בצורה אגואיסטית וממש הורגים זה את זה, ועושים הכול במאה אחוז לעצמם, בכול זאת אתה רואה שאנושות מתקדמת, למה? כי הכול נבלע בתוך הרצון לקבל הגדול, זה מתווסף שם ואחר כך הוא מקיא, "חיל בלע ויקיאנו". לכן בכל הפעולות שלי, כל הפעולות שאני עושה, הכול מתווסף בתוך הרצון לקבל, אומנם אני לא רוצה שזה יהיה לעצמי, אבל יוצא כך שבכול זאת זה בשבילי. ואז אז אני אומר לא, ל' א', אחר כך הלא הזה הופך להיות א' ל', א-ל, בורא, על ידי מה? על ידי שאותו האגו, אותו רצון לקבל מקיא בחזרה את כול מה שנכנס בו, "חיל בלע ויקיאנו", ואז כל היגיעה שלי שהייתה לא כל כך נקייה, ובאנושות היא בכלל לא נקייה, בכלל כלום, הוא בכל זאת פולט את זה בחזרה ואז אנחנו מקבלים את זה ככלי מוכן.

בקיצור דורשים מאתנו קצת עבודה, כמה שאפשר, וסבלנות. העיקר סבלנות. עוד ועוד, ואז חכה, והוא מקיא. זה מלאך, הבורא מנהל אותו. מגיע הזמן והוא מקיא בחזרה את כל היגיעה שלנו, ועל ידי "המאור המחזיר למוטב" הוא מקבל את הכוונה על מנת להשפיע, שזה הכלי.

תלמיד: נראה שכל החיים הם רק בצפייה, הכנה והכנה.

כך כתוב, "עסקת בתורה, ציפית לישועה"? זה מה ששואלים את האדם בכניסה לגן עדן.

תלמיד: זו מהות האדם וצריך פשוט להסכים עם זה, אלה החיים?

נניח שעומד לפניך המלאך מיכאל, פותח את הדלת ושואל, "עסקת בתורה, ציפית לישועה", מה תענה לו?

תלמיד: כן, אבל באתי לקבל מילוי.

אז הוא אומר לך זה בדלת השניה. ואז המילוי הזה שאתה מקבל, אתה מרגיש בו באמת גיהינום. אין יותר גיהינום, רק שיחד עם המילוי אתה מקבל בושה, זאת האש ששורפת בגיהינום. תאר לעצמך אם כל הדברים שעשינו בחיים יתגלו בצורה גלויה לפני כולם, ואז לא תהיה לך אפשרות להגיד, "כן גם כולם עשו", זה לא יעזור לך.

תלמיד: אז למה בראו כך את האדם, את הכלי, שהוא כל הזמן רוצה לקבל ולקבל? האם כדי שבסוף תהיה בושה מזה?

לא, למה? אנחנו צריכים לעבוד כך ש"ויקיאנו", שנקבל את זה בחזרה כיגיעה שלנו. אם אתה משתדל לעשות מה שאתה מסוגל וכל פעם אתה לא מאכזב את הבורא בזה שאתה עוזב אלא חוזר וחוזר, את החזרה שלך הוא צריך. זה שאתה נכשל, שאתה רוצה או לא רוצה, זה הוא עושה לך. את הגירומין הוא צריך, קצת משהו שאתה בכל זאת מוסיף ממך למעלה ממה שהוא נותן. טיפת עקשנות שאתה מסוגל לקלוט מהחברים ועל ידי זה להוסיף, לא מעצמך אלא מה שאתה קולט מהחברים. ואם אתה בגאווה, אין לך מה לקלוט.

שאלה: אז 49 השערים האלה בונים קומה אחת שלמה, הם כהכנה לקומה שלמה?

מכל העבודה שלנו אנחנו צריכים רק את הגירומין האלו, זאת אומרת תוספות מאיתנו, השתוקקות משלנו שמגיעה. מה זה משלנו, מאיפה היא באה? במערכת סגורה כמו שכל המציאות, איך היא יכולה לבוא משלנו? אלא אני בכל זאת נכלל מאחרים, ואני צריך קצת מהם כמו "שחק מאזניים", שאתה מגרד קצת ממשהו, יש לך איזה אבק כזה, אז קצת אתה מקבל מאחרים כאלה התעוררויות קטנות שעל ידן דווקא אתה מתקדם. אין לי שפה יפה בזה, אבל את זה הבורא צריך. את זה אנחנו מוסיפים לבריאה ועל ידי זה דווקא אנחנו משיגים את פי תר"ך הפעמים האלו.

תלמיד: אז מה המרכיב של שער טומאה אחד?

מה המרכיב של שער הטומאה? הרצון לקבל בכבודו ובעצמו.

תלמיד: איך המעבר? מה המעבר בין שער אחד לשני?

על מנת לקבל או על מנת להשפיע. מה יש לנו בין גן עדן לגיהינום? אין יותר.

תלמיד: בשער טומאה אחד יש שלמות, יש שם מבנה שלם?

אני לא יודע, תכיר ותספר לנו. מה אתה מדבר על דברים כאלה, שערי טומאה, שערי קדושה, מה אנחנו מבינים? זה כדי להמחיש קצת מה היא היגיעה שצריכה להיות, או ההכנה יותר נכון.

---

1. "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה הקצור קצרה ידי מפדות ואם אין בי כח להציל הן בגערתי אחריב ים אשים נהרות מדבר תבאש דגתם מאין מים ותמת בצמא" (ישעיהו נ', ב') ↩