שיעור ערב 10.08.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך א', "הקדמת ספר הזוהר",

עמ' 244, מאמר "החיזיון של רבי חייא"

עמ' 249, מאמר "עימי אתה בשותפות"

קריין: ספר "זוהר לעם", כרך א', עמ' 244 "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "החיזיון של רבי חייא", פסקה 56.

".56 המלאך מט"ט נשבע שבועה, ששמע מאחורי המסך, שהמלך פוקד בכל יום, וזוכר את האיילה השוכבת לעפר. ובאותה שעה בועט בעיטות ב-390 רקיעים, וכולם נחרדים ונבהלים מלפניו. והמלך מוריד דמעות, על זה שהשכינה בעפר. והדמעות, הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול. ומכוח הדמעות האלו, עומד ומתקיים אותו הממונה שעל הים, שנקרא רהב, ומקדש את שם המלך הקדוש, ומקבל עליו, לבלוע כל מימי בראשית ויאספם לתוכו, בשעה שכל העמים יתאספו על העם הקדוש, והמים יתייבשו, ויעברו ביבשה.

הוא נשבע שבועה, שהמלך פוקד, וזוכר בכל יום את האיילה השוכבת לעפר, שהיא השכינה הקדושה. אמנם אין הכוונה על כללות השכינה, כי על זה לא היה צריך להישבע השבועה, כי דבר גלוי לכל הוא. אלא הכוונה היא על מלכות דמלכות, שסבר רבי חייא, שהיא שבויה בין הקליפות, ונעזבה לגמרי. שבכה ואמר, עפר, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך, כל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחן. ולפיכך היא מכונה, איילה השוכבת לעפר.

וכאן נגלה לרבי חייא הסוד הגדול הזה, ע"י מט"ט, שבא לישיבה של רבי שמעון. כי הוא נשבע שבועה, שהמלך פוקד וזוכר בכל יום את האיילה השוכבת לעפר, אלא באותה הדרך שמט"ט הולך ומבאר לפנינו.

ובאותה שעה בועט בעיטות ב-390 רקיעים, וכולם נחרדים ונבהלים מלפניו. הזיווג דהכאה של האור העליון על המסך נבחן, שהאור העליון בועט בעיטות במסך, שהאור העליון בועט ורוצה להיכנס למטה מהגבול שבמסך, והמסך מעכב אותו ומחזיר את האור העליון לאחוריו, שהחזרה זו הוא או"ח, העולה מהמסך מלמטה למעלה, ומלביש את האור העליון.

ועניין 390 רקיעים, הוא, כי המסך נקרא הרקיע המבדיל. והוא כולל בתוכו ד' בחינות, חו"ב תו"מ, ד' אותיות הוי"ה. ומתוך שהמלכות נמתקה בבינה, נמצא המסך בבינה, וספירת הבינה מרומזת במאות. נמצא שאלו ד' הבחינות שבמסך חו"ב תו"מ עולות ל-400. אמנם, על המלכות דה"ת אין זיווג, כי היא השער הסתום, ולפיכך נבחנת המאה של ספירת המלכות, ה"ת, שחסרה שם 10 של המלכות דמלכות, ואין בה אלא ט"ר, שעולות ל-90.

וזהו הרמז, שבמסך, הנקרא רקיע, שהאור העליון מזדווג עליו בזיווג דהכאה, שהיא בעיטה, אין שם 400, אלא 390, וחסרה 10, מלכות דמלכות. וע"כ מכונה הרקיע בשם 390 רקיעים. ונאמר, שבועט בעיטות ב-390 רקיעים, בכל יום, בעת הזיווג עם השכינה, חוץ מהאיילה השוכבת לעפר, שמבחינת הזיווג הזה היא חסרה שם, כי היא 10, החסרות מ-400.

וכולם נחרדים ונבהלים מלפניו. כי הכאת המסך באור העליון בִּרְתֵת וּבְזִיעַ, מתוך יראה, שלא יקבל יותר מגבולו. והמלך מוריד דמעות על זה.

המוחין דקומת חכמה מכונים עיניים. כי חמש ספירות דראש נקראות גו"ע ואח"פ. וכמו שאלו הטיפות, שהעיניים פולטות אותן לחוץ, נקראות דמעות, כך אלו הטיפות, שקומת חכמה פולטת לחוץ, מכונות דמעות.

פליטת טיפות נעשה בזיווג דהכאה. כי האור העליון, הנמשך לתחתון, ופוגע במסך, בועט ומכה בו, שרוצה להמשיך למטה מהגבול שבמסך. אלא שתכף ומיד המסך מתחזק עליו, ודוחה אותו לאחוריו, כי אינו נותן לו לעבור גבולו.

אמנם בינתיים, מטרם שהמסך דחה אותו לאחוריו, נמשכות בהכרח טיפות קטנות מאוד מהאור העליון, למטה מגבולו של המסך, שהמסך עם כל זריזותו לא הספיק לדחותן ממנו ולמעלה. ותדע, שאלו הטיפות לא תוכלנה להיכלל בקומת החכמה, שיצאה בתחתון, להיותן בלי לבוש של או"ח. והן נפלטות ויוצאות לחוץ מפרצוף החכמה. והן המכונות דמעות.

ובעת שהאדם הגשמי מתמלא רחמים ואהבה על חברו, הוא מוריד דמעות מעיניו. זה נמשך משורש הדמעות הרוחניות האמורות. כי כל דבר רוחני הנוהג בעליונים, מכה ומוציא לו ענף בבריות הגשמיות. כי האור העליון בועט ומכה על המסך לעבור גבולו, משום שהאור העליון נמשך תמיד רק מא"ס, שלמעלה מעולם הצמצום, שאינו נבחן שם שום גבול.

ומתוך שהאור העליון חושק ומתאווה להתפשט בתחתון, כמו שלומדים, התאווה הקב"ה לָדוּר בתחתונים, וכן לומדים, שכינה בתחתונים צורך גבוה. ע"כ, הוא בועט ומכה על הגבול שבמסך, להימשך למטה מגבולו, והמסך מחזירו לאחוריו כאו"ח. אשר בינתיים, נפלטו דמעות לחוץ.

הרי שהדמעות האלו, באו מתוך הרחמים והאהבה אל התחתון. ולכן גם בענף הגשמי נפלטו תמיד דמעות, בעת שמעיו הומים ומתעוררים באהבה וברחמים על חברו. אבל הדמעות הרוחניות אינן נאבדות, כמו הגשמיות.

הדמעות הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול. כמ"ש, כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאוֹל קנאה, רשָפיה רִשפי אש שלהבת י"ה. כי אלו הדמעות באות מתוך רחמים ואהבה מהאור העליון אל התחתון.

וכמו שתמצא בענף הגשמי, בעת שהאדם נכמרו מעיו באהבה וברחמים על חברו, נמצאות הדמעות רותחות, כפי מידת כְּמִירַת מעיו עליו. כך הוא בדמעות האמורות, שרותחות כאש, שרשפיה רשפי אש שלהבת י"ה. וע"כ נאמר, הדמעות הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול. ומידת המלכות מצד החכמה נקרא הים הגדול, כי ממנה נמשכים מים רבים אדירים מִשְׁבְּרֵי ים.

ומכוח הדמעות האלו, עומד ומתקיים אותו הממונה שעל הים, שנקרא רהב. אותו השר של הים, שנהרג בעת בריאת העולם. כמ"ש, ובתבונתו מחץ רהב, שבעת שנאמר לו, ייקווּ המים אל מקום אחד, לא רצה לבלוע מימי בראשית. ומאלו הדמעות, הנופלות לים הגדול, הוא עומד ומתקיים, שהולך על ידיהן ושב לתחייה.

ונאמר, שמקדש את שם המלך הקדוש, ומקבל עליו, לבלוע כל מימי בראשית. כי בעת בריאת העולם, לא הגיע שום תיקון אל המלכות דמלכות. כי המאציל תיקן העולמות אבי"ע במ"ן דבינה ולא במ"ן דמלכות, שזה הספיק רק לט"ר דמלכות ולא למלכות דמלכות.

וכמ"ש, עַמי אתה. עימי אתם בשותפות, אני התחלתי העולמות ואתם גומרים אותם. כי המלכות דמלכות כל תיקונה מוטל רק על התחתונים. ולפיכך, כשנאמר לשר הים, ייקוו המים אל מקום אחד, סירב ולא רצה לבלוע כל מימי בראשית, כי הקליפות היו גוברות עליו, מחמת החיסרון של תיקון המלכות דמלכות. וע"כ נהרג. אמנם אלו הדמעות הן המבררות והמתקנות את המלכות דמלכות.

וע"כ נותנות חיוּת לשרו של ים, שיוכל לעמוד לקדש את שם המלך הקדוש, לקיים מצוות אדונו ולבלוע כל מימי בראשית. כי אז תתבטלנה כל הקליפות שבעולם וכל כוחות הרשע, וייקוו כולם אל מקום אחד, לעולם האצילות. כי עולם האצילות יתפשט בשווה עם רגלי א"ק עד לעוה"ז, ויהיה גמה"ת, כי ישוב בי"ע להיות אצילות.

ובשעה שכל העמים יתאספו על העם הקדוש, והמים יתייבשו, ויעברו ביבשה. כי זה יהיה לעתיד בגמה"ת, שאז כל אומות העולם (אוה"ע) תתקבצנה בבת אחת, להשמיד את ישראל. ואז יתגלה, ששרו של ים יבלע כל מימי בראשית. שיתייבשו המים ובני ישראל יעברו ביבשה. כמ"ש, כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות. אבל אז הייתה רק התחלה, כי לא היה אלא בים סוף, ורק לשעתו. אבל בגמה"ת יבולע המוות לנצח.

ובזה, ביאר מט"ט את השבועה שלו, שנשבע, שהמלך פוקד בכל יום, וזוכר את האיילה השוכבת לעפר. כי הגם שהזיווג שעושה בכל יום עם שכינתו, הוא רק ב-390 רקיעים, רק בט"ר דמלכות, והמלכות דמלכות נשארה שוכבת בעפר, שנדמה לנו, שאין המלך זוכר אותה כלל. והנה אינו כן, אלא שפוקד אותה עם כל זיווג וזיווג. כי בכל זיווג נפלטות דמעות לחוץ מכוח הבעיטות שבועט ב-390 רקיעים, ואינן נאבדות, אלא נופלות לים הגדול, המלכות דמלכות, המקבלת תיקונה ע"י הדמעות הללו לאט לאט.

ובשיעור הזה הולך וקם לתחייה שׂרו של ים. עד שמתקבצות הדמעות לשיעורן המספיק לברר המלכות כולה. שזה יהיה בעת שתתקבצנה כל האומות שבעולם בבת אחת על ישראל, ואז יקום שרו של ים לתחייה, ויבלע כל מימי בראשית. כי המלכות דמלכות תקבל תיקונה מהשלם. הרי שהמלך פוקד את איילה בכל יום ויום, עד שתקבל תיקונה מהשלם.

וכאן נגלו לרבי חייא כל משאלותיו, כי ראה ששום דבר אינו מתבלה בעפר, אלא להיפך, שיש עליו זיווג בכל יום ויום, כמו שנשבע לו מט"ט."

מה קורה לנו כאן? הייתה שאלה איך יכול להיות שאם אין זיווג שלם על מלכות דמלכות, אנחנו נגיע לגמר התיקון? זאת הייתה השאלה של רבי חייא, ואז הוא בכה ולא ידע איך לפתור את הבעיה. כי באמת לא מסתדר כל המצב הזה שבכל זיווג וזיווג חסר חלק מהמלכות. ואז כשהתחיל לחקור הוא בירר שאותו חלק של מלכות דמלכות כן נמצא בצורה נסתרת בכל זיווג וזיווג וזה כטיפות של דמעות של שר הים שכל הזמן פולט לים הגדול, זאת אומרת למלכות, ועל ידי זה מלכות מיתקנת ובסופו של דבר אנחנו כך כן מגיעים לגמר התיקון. זה בעצם הסיפור עד כה.

למרות שהזיווג הוא לא על המלכות השלמה, בכל זאת יש השלמה של אותו חלק שאנחנו לא יכולים לעבוד עימו, כי נברא לא מסוגל לעשות זיווג על מלכות דמלכות, על החלק העשירי ממש, חלק עשירי ממלכות שהיא עשירית. על זה בכה רבי חייא וזה נגלה לו. מה צריכים ללמוד מזה? אם נרצה, הכול יתגלה, הכול. בכך שאנחנו שומעים את זה ורוצים לדעת, זה גם מתקן אותנו לאט לאט ומביא עלינו את האור המחזיר למוטב.

.57" בתוך כך שמע קול, שאמר, פנו מקום פנו מקום, כי מלך המשיח בא לישיבתו של רבי שמעון. משום שכל הצדיקים שם, הם ראשי ישיבות, שאותן הישיבות ידועות הן שם. וכל אלו החברים שבכל ישיבה, עולים מישיבה שכאן לישיבה שברקיע. ומשיח בא בכל אלו הישיבות, וחותם תורה מפיהם של החכמים. ובשעה ההיא בא המשיח, לישיבתו של רבי שמעון, מעוטר מראשי הישיבות בעטרות עליונות.

כי מכוח הגילוי הגדול הזה, שבשבועת מט"ט, שהוא גילוי הקץ, התעלו מאוד כל אלו הצדיקים, שהיו בישיבה של רבי שמעון, ומכ"ש אלו ב' כיתות הצדיקים, שהיו הגורמים לביאת מט"ט ושבועתו. שע"י זה השיגו מעלות נפלאות ביותר, והתעטרו כולם והגיעו למדרגות ראשי ישיבה.

כי בכל הישיבות, יש חברי הישיבה, ויש עליהם ראשי ישיבה. וההפרש ביניהם כמו ו"ק לג"ר של המדרגה. שבעת שגילה מט"ט סוד הקץ, יצא קול ואמר, פנו מקום, כי מלך המשיח בא. כי הקץ קשור במלך המשיח. ונותן טעם על מה שזכו לזה כל הצדיקים שבישיבה של רבי שמעון, משום שכל הצדיקים שם הם ראשי ישיבות. כי לזכות לקבל פניו של המשיח, צריכים להשוואת הצורה עימו. ומלך המשיח הוא אור יחידה. ולפיכך, לולא שזכו כל החברים להשיג בחינת ראשי ישיבות, לא היו זוכים לקבל פניו של המשיח.

וכל אלו החברים שבכל ישיבה, עולים מישיבה שכאן לישיבה שברקיע. והזוהר משמיענו, שלא לחשוב שבחינת ראשי ישיבות הוא ג"ר של מדרגות נמוכות. לזה אומר, ישיבות שכאן היו במדרגות גבוהות מאוד נעלות, עד שכל החברים של הישיבות האלו זכו לעלות משם לישיבה שברקיע. ועתה, זכו כל אלו החברים לבחינת ראשי הישיבות.

ולא עוד, אלא גם משיח בא בכל אלו הישיבות, וחותם תורה מפיהם של החכמים. כלומר, כל כך גָבְהָה מעלת חברי הישיבות האלו, עד שהמשיח בא בכל אלו הישיבות, להתעטר מחידושי תורתם של חברי הישיבה. ועתה זכו כל אלו חברי הישיבות, להיות בדרגת ראשי ישיבות לאותם הישיבות.

וזהו שמסיק, ובשעה ההיא בא המשיח, לישיבתו של רבי שמעון, מעוטר מראשי הישיבות בעטרות עליונות. אמנם עתה, אחר שכל אלו חברי הישיבות זכו למדרגת ראשי ישיבות, נמצא שהמשיח מתעטר מתורה של ראשי ישיבות. ונמצא מתעטר מראשי ישיבות בעטרות עליונות ביותר.

.58 באותה שעה קמו כל החברים, וקם רבי שמעון, ואורו היה עולה עד גובה הרקיע. אמר לו המשיח: רבי, אשרי לך, שתורתך עולה ב-370 אורות, וכל אור מתחלק ל-613 טעמים, עולים וטובלים בנהרות האפרסמון הטהור. והקב"ה, הוא חותם תורה מישיבתך, ומישיבת חזקיה מלך יהודה, ומתוך ישיבת אֲחִיָה השילוני.

בעת שנגלה להם המשיח, ובא לישיבה של רבי שמעון, אז קמו כל החברים, ורבי שמעון קם באותה המדרגה עד שאורו היה עולה, עד גובה רקיע. וזה רומז, שרבי שמעון השיג אותו האור של 10 הרקיעים, החסרים מחמת השער הסתום של המלכות דמלכות. ואורו היה עולה עד גובה רקיע, שהוא אור יחידה.

ואמר לו המשיח, שתורתך עולה ב-370 אורות, וכל אור מתפרש ל-613 טעמים, עולים וטובלים בנהרות האפרסמון הטהור. כלומר, תורתו עולה לעתיק יומין, שבו כל ספירה עולה עד 100,000. וד"ס חו"ב תו"מ, הן בו 400,000. כי יחידות בנוקבא, ועשרות בז"א, ומאות באמא, ואלפים באבא, וריבוא בא"א, ומאות אלפים בעתיק.

אמנם לפי זה היה לו לומר, שתורתך עולה ב-400 אורות, וכל אור עולה ל-1000 טעמים, כלומר 400,000. אלא רמז לו, כי מבחינת האורות, שהם מאמא, אינו משתמש ב-400 בשלמות, אלא רק ב-370, כמ"ש, מן השלושים נכבד ואל השלושה לא בא. כי אע"פ שאורו עולה עד גובה רקיע, מ"מ אל ג"ר של המאה העליון של הי' לא בא. ונמצא לו רק 370 אורות חסר 30 העליונים.

ועד"ז מבחינת האלפים, שהן אורות דאבא, אינו משמש בג"ר ממש של כל אלף, אלא רק בו"ק של כל אחד, שהן 600. ובמקום ג"ר של כל אלף משמש בי"ג (13), שהם חכמה של ל"ב (32) נתיבות. כי י"ג הם חכמה של ל"ב נתיבות, הנקרא אפרסמון הטהור.

וע"כ אמר לו המשיח, שתורתך עולה ב-370 אורות, וכל אור מתפרש ל-613 טעמים, עולים וטובלים בנהרות האפרסמון הטהור. אשר ב-400 דאמא חסרים 30 דחכמה עליונה, ואין בה אלא רק 370. ובכל 1000 חסרות 400 העליונות, שהן מחכמה קדומה. ובמקומן משמש י"ג נהרות האפרסמון הטהור. ואין בכל 1000 אלא רק 613, כי כן הם העולים כל סודות סתומים עילאין מישיבה של רבי שמעון.

והקב"ה, הוא חותם תורה מישיבתך. המשיח בא בכל אלו הישיבות, וחותם תורה מפיהם של החכמים, כי הוא מתגדל ומתעטר ע"י חידושי התורה של כל הצדיקים. ולומדים, שכל הנביאים לא ניבאו אלא לימות המשיח, אבל לעת"ל כתוב, עין לא ראתה אלקים זולתך. כי אז כבר יתוקנו כל המדרגות השייכות לימות המשיח, וכל סודות התורה יהיו בבחינת עין לא ראתה אלקים זולתך. ואז נבחן שהקב"ה חותם תורה.

וכיוון שתורה של אלו ג' ראשי נשמות, היא מבחינת לאחר ימות המשיח, מבחינת עין לא ראתה אלקים זולתך, לכן אמר לו משיח, כי הקב"ה חותם תורה מישיבתך, ומישיבה של חזקיה מלך יהודה, ומתוך ישיבת אחיה השילוני. כי אלו השלושה זכו לסודות התורה של עין לא ראתה אלקים זולתך, והקב"ה עצמו חותם תורה מפיהם.

.59 ואני לא באתי לחתום תורה מישיבתך, אלא משום שבעל הכנפיים יבוא כאן. כי אני יודע, שלא ייכנס לישיבה אחרת, אלא לישיבתך. באותה שעה סיפר לו רבי שמעון אותה השבועה, שנשבע בעל הכנפיים. אז הזדעזע המשיח, והרים קולו, והזדעזעו הרקיעים, והזדעזע הים הגדול, והזדעזע הלווייתן, והעולם חשב להתהפך.

בתוך כך ראה את רבי חייא למרגלותיו של רבי שמעון. אמר, מי נתן כאן אדם לבוש בגד עולם ההוא. כלומר, בגוף מעוה"ז? אמר רבי שמעון, זהו רבי חייא, אור מֵאור התורה. אמר לו, ייאספו הוא ובניו. כלומר, שייפטרו מהעוה"ז, ויהיו מהישיבה שלך. אמר רבי שמעון, זמן יינתן לו. נתנו לו זמן.

משיח אמר לו, כי לא בא לחתום, אלא כדי שבעל הכנפיים יבוא לישיבה שלו, שרוצה לדעת, מה שאמר לו. ומה שאמר, כי אני יודע, שלא ייכנס לישיבה אחרת, אלא לישיבה שלך. זה כי לא ילך לישיבות של חזקיה מלך יהודה ואחיה השילוני.

אז הזדעזע המשיח, והרים קולו. כי מחמת גילוי הקץ, שגילה מט"ט, שבעת ההיא יהיו צרות נוראות על ישראל, שיזדעזעו הרקיעים, וכן הים הגדול, והעולם יתהפך, כמו שלומדים, ששת אלפים שנה קיים העולם ואחד חרב. ע"כ הרים קולו, כי רצה להמתיק כל אלו הזעזועים.

ואמר, מי נתן כאן אדם לבוש בגד עוה"ז? המשיח התפלא על רבי חייא, על היותו מלובש בגוף הגשמי של העוה"ז. כי אחר שזכה להיות כאן, וזכה לגילוי דמט"ט ולשבועתו, נמצא שכבר תיקן כל בחינת הרע. וכן זכה לקבל פני המשיח. נמצא, שגמר כל עבודתו בעוה"ז, ואין לו מה לעשות עוד בעוה"ז. א"כ הוא צריך להסתלק ולהיכנס לישיבה של רבי שמעון בגן עדן. ולמה לו להיות עוד בעוה"ז בחינם?

וזה שאמר רבי שמעון, זמן יינתן לו. כלומר, רבי שמעון הוכיח לו, שיש לתת לו זמן מחדש, כי הוא צריך עוד לחיות בעוה"ז, ולעסוק בתיקונים חדשים. ואז נתנו לו זמן. כלומר, שהמשיח ורבי שמעון הודיעו לו, מה שיש לו עוד לעשות בעוה"ז.

.60 ויצא המשיח משם, כשהוא מזדעזע ועיניו זולגות דמעות. הזדעזע רבי חייא, בכה ואמר, אשרי חלקם של הצדיקים בעולם ההוא, ואשרי חלקו של רבי שמעון, שזכה לכך. עליו כתוב, להנחיל אוהביי יש ואוצרותיהם אמלא. כי המשיח יצא מישיבה של רבי שמעון, ועיניו זולגות דמעות, מרוב הגעגועים לגאולה השלמה. ומטעם זה הזדעזע גם רבי חייא."

שאלה: בקטע 58 ארבע פעמים הוא מדבר על זרמי האפרסמון הטהור, מה זה?

כשתהיה כמו רבי חייא, אתה תעלה גם. אחרי 40 יום שהוא צם לא נתנו לו לראות את רבי שמעון, אז הוא צם עוד 40 יום, צם זה לא סתם לא אכל, ואז לאחר מכן נתנו לו לראות את הישיבה של מעלה, והוא מגיע לישיבה של מעלה ומקבל את המילוי שנקרא מילוי "האפרסמון הטהור", כך זה נקרא. זה משהו מיוחד. אור מיוחד שממלא את הכלי ברמה כזאת כמו שקראנו נקרא "האפרסמון הטהור".

שאלה: כתוב שהדמעות הן זווג במלכות דמלכות ללא אור חוזר.

נכון.

תלמיד: איך אפשרי שהיה זווג ללא אור חוזר?

זאת הקושיה. בדרך כלל אנחנו מבינים שצריך להיות צמצום, מסך על הרצון לקבל ואור חוזר, והאור החוזר הזה הופך ללבוש לאור ישר ואז לפי זה אור ישר מתקבל באור חוזר ובתוך הכלי. אבל ישנם כאלו עודפים קטנים שעליהם אי אפשר לעשות זווג דהכאה, אדם לא מסוגל, והחסרונות האלה שמתגלים נקראים "דמעות". תמיד חסרונות נקראים דמעות, ובמיוחד כאן, למה? כי עליהן אי אפשר לעשות תיקון ולכן אלה דמעות, עודפים, אבל אחר כך על ידי זה שהוא מצטער מאוד זה מיתקן.

שאלה: אנחנו נמצאים עכשיו בשיא של ההכנה לכנס, איך המקובל רואה את השפעת הקריאה בזוהר על התלמידים בהכנה לכנס?

אני מבין שזה קשה, שזה לא מובן, אבל אתם לא יודעים עד כמה זה מוסיף. אתה שומע וזה עובר ליד האוזן אבל משהו קצת נכנס, כמו אותן הדמעות שפולטים לים הגדול, ולכן זה עוזר. אתם שומעים הרבה הבחנות, מילים חדשות שבדרך כלל אנחנו לא משתמשים בהן, אפילו [לא] מי שיודע עברית. לכן אני חושב שזה כדאי.

אני לא יודע מה לעשות, לא ייקח לנו הרבה זמן עד שנסיים את "הקדמת ספר הזוהר", אבל זה חומר חשוב. אחר כך נלמד משהו אחר, יכול להיות את "תלמוד עשר הספירות", יכול להיות משהו אחר. בבוקר אלה יותר מאמרים ובירורים ליום שלפנינו, ובערב זה יותר למוח.

תלמיד: זה לא מורגש כקשה או רע, להיפך זה מורגש כמו איזו סימפוניה נעימה כזאת להיות בתוך הזוהר.

החלק הזה של הזוהר הוא מאוד מאוד מורגש, מאוד מרגש, מאוד מיוחד, במיוחד מאמרים כאלה כמו "חיזיון דרבי חייא" ועוד. אני חושב שאי אפשר לדלג על זה, דווקא ההיפך כשקוראים את זה פעם אחת ואחר כך חוזרים וקוראים עוד פעם, אתה תראה עד כמה זה מוסיף עוד מושגים, התעוררויות, השפעה פנימית שאנחנו לא יודעים איך זה עובד, אבל כך זה עובד.

שאלה: מה זה אומר זריזות המסך?

שעוד לפני שיש פעולה לפי הסדר, המסך מזדרז. לא לפי סדר המדרגה. יש פעולות שלא תלויות באדם, אלא הבורא מצרף אותן לפעולות האדם, זה נקרא לא לפי סדר המדרגה. אני רציתי לעשות כך וכך, והבורא מוסיף, ויצא שאני עשיתי עוד יותר. למה? כי לא יכולתי שם להתגבר, לא יכולתי שם לעשות. אז יש פעולות כאלה שהן שלנו שאנחנו עושים קצת וזה מספיק, הבורא מוסיף. מה שנקרא "ה' יגמור בעדי", הבורא יגמור בעדי. בכל זאת הוא החותם, הוא המסיים את הכול, אנחנו צריכים לעשות רק מה שמוטל עלינו.

שאלה: מה הפירוש של כל המספרים האלה בטקסט, מה אפשר להבין מזה?

המספרים הם מספרים ברורים, מאוד מדויקים. בכרך האחרון של סט "הזוהר" שלנו יש כל מיני כאלה הסברים מה אומר כל מספר, כל שם, כדאי לך להסתכל שם, או שאתה יכול להיכנס ולמצוא בארכיון שלנו, אומנם שאני חושב שחובה שסט של הזוהר יהיה בכל בית ובית כספרים. אני חושב שיש לנו אותו עדיין וכדאי לרכוש. בכל זאת זה "זוהר", אין מה לעשות, זה יסוד של כל חכמת הקבלה, יסוד של כל הבריאה.

קריין: המאמר הבא "עימי אתה בשותפות".

עימי אתה בשותפות

[עימי אתה בשותפא]

.61" רבי שמעון פתח, ואשׂים דבריי בפיך ובצל ידי כיסיתיך, לנטוע שמיים ולִיסוד ארץ, ולאמור לציון, עַמי אתה. כמה יש לו לבן אדם לעמול בתורה יום ולילה, כי הקב"ה מקשיב לקול העוסקים בתורה. ובכל מילה, המתחדשת בתורה ע"י האדם שעמל בתורה, עושה רקיע אחד.

הקב"ה נתן את כוח הדיבור שלו בפיהם של הצדיקים, כמ"ש, עַמי אתה, להיות שותף עימי. כמו שאני, עשיתי שמיים וארץ בדיבור שלי, כמ"ש, בדבר ה' שמיים נעשו, כך הצדיקים יבְראו שמיים בכוח הדיבור שלהם.

ובזה פתח רבי שמעון את הפסוק, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. וברא, לשון סתום, לשון שסוגר ולא פותח. ויש להבין, למה עשה אותם בסתימה. ואומר, שעשה כך, כדי לשים גמר תיקונם של שמיים וארץ בדיבור של צדיקים, ולעשותם שותפים עימו בבריאת שמיים וארץ. וזה כמ"ש, ואשים דבריי בפיך.

ויש בזה ב' בחינות של חידוש שמיים וארץ, שנתן בפיהם של הצדיקים:

א. לתקן חטאו של אדה"ר. כי המאציל עשה התיקון שמיים וארץ, באופן הנעלה קודם חטאו של אדה"ר, כמו שמבואר במעשה בראשית, אשר הזו"ן דאצילות עלו לא"א ואו"א עילאין, ואדה"ר עלה והלביש את ישסו"ת וזו"ן דאצילות. והיה לו לאדה"ר נר"ן דאצילות, הנקרא זוהר עליון, עד שעקבוֹ של אדה"ר היה מַכְּהֵה גלגל חמה.

ואחר החטא דעצה"ד ירד עד לעוה"ז הגשמי. ונר"ן שלו באים לו עתה מג' עולמות דבי"ע דפרודא. ושמיים וארץ דאצילות ירדו בסיבתו לו"ק ונקודה מטבור דא"א ולמטה. ומוטל על הצדיקים תיקון, לתקן כל הפגמים, שנעשו ע"י החטא, ולחזור ולחדש את השמיים ואת הארץ דאצילות, שהם זו"ן, ולהעלותם לא"א ולאו"א, כמו שהיו לפני החטא. והצדיקים עצמם יקבלו בחזרה את הזוהר העליון של אדה"ר, שהוא נר"ן מעולם האצילות.

ב. כי גם אדה"ר קודם החטא, לא הייתה לו כל השלמות, שרצה המאציל להעניק לו. וע"כ אחר שהצדיקים יתקנו החטא דעצה"ד, וישיגו השלמות דנר"ן דאצילות, שהייתה לאדה"ר קודם החטא, מוטלת עליהם עבודה מחדש, להמשיך כל המוחין העליונים, שעוד לא היו בעולם לגמרי, כמ"ש, עין לא ראתה אלקים זולתך.

ואלו העולמות, שעין לא ראתה, שישלימו הצדיקים, נקראים שמיים חדשים וארץ חדשה. כי הם חדשים ממש, שעוד לא היו במציאות לגמרי. משא"כ אלו שמיים וארץ, שהצדיקים מחדשים ומחזירים אותם, כמו שהיה במעשה בראשית קודם החטא דאדה"ר, אינם נקראים שמיים וארץ חדשים ממש. שהרי היו פעם בעולם, כי כבר המאציל תיקן אותם מעצמו קודם החטא. אלא שהם מחודשים. כי לאחר שנפגמו והתבטלו, חזרו והתחדשו.

וע"כ אין הצדיקים האלו נחשבים עוד לשותפים עם הקב"ה. הרי שהפסוק, ואשים דבריי בפיך, שמביא רבי שמעון, כוונתו הוא על המוחין העילאין, שגם אדה"ר היה חסר מהם, שאֵלו התחדשו ממש ע"י הצדיקים, כי לא יצאו עוד מהמאציל, וע"כ נחשבים הצדיקים בהם לשותפים ממש.

כי הקב"ה מקשיב לקול העוסקים בתורה. ובכל מילה, המתחדשת בתורה, ע"י האדם שעמל בתורה, עושה רקיע אחד. ז"א נקרא קול, נוקבא נקראת דיבור. כשהצדיק עוסק בתורה, מעלה מ"ן לזו"ן, בקול ובדיבור של התורה שלו. קול עולה לז"א, דיבור עולה לנוקבא. והקב"ה מקשיב לקול העוסקים בתורה, כי קול התורה עולה למ"ן לז"א, הנקרא הקב"ה. ובכל מילה, המתחדשת בתורה, ע"י האדם שעמל בתורה, עושה רקיע אחד.

מילה, פירושו דיבור. וכל דיבור המתחדש בתורה של העוסק בתורה, עולה למ"ן לנוקבא, הנקרא בשם מילה ודיבור. שע"י זה נעשה רקיע אחד. רקיע, המסך, שעליו נעשה הזיווג של הקב"ה ושכינתו, שזה נעשה ע"י המ"ן, שהצדיקים מעלים בעסק תורתם.

ועניין החידוש שאומר במילה של תורה, ואינו אומר חידוש בקול של תורה, הוא משום שהנוקבא צריכה לכל זיווג בניין יסודה מחדש, כי אחר כל זיווג חוזרת להיות בתולה. וע"י המ"ן של הצדיקים, מתחדש בה תמיד היסוד שלה, שהוא בית הקיבול לאורות דז"א.

ולפיכך אומר, ובכל מילה המתחדשת בתורה. כי המילה, המלכות, מתחדשת ממש ע"י דבר תורה של הצדיק. כי אחר כל זיווג, חוזר ונעלם בית הקיבול שלה.

.62 באותה שעה, שדבר תורה מתחדש מפי האדם, הדבר ההוא עולה והוּעד לפני הקב"ה. והקב"ה לוקח אותו הדבר ונושק אותו, ועוטר אותו ב-70 עטרות מפותחות ומחוקקות. ודבר החכמה שהתחדש, עולה ויושב על ראש צדיק חי העולמים. ומשם עף ושט ב-70,000 עולמות. ועולה לעתיק יומין, הכתר. וכל דברי עתיק יומין, הם דברי חכמה בסודות הסתומים העליונים.

כלומר, בעת שהאדם מעלה מ"ן בדבר תורה שלו, אז המילה עליונה, הנוקבא דז"א, עולה והועד לפני הקב"ה לזיווג עימו.

והקב"ה לוקח אותו הדבר ונושק אותו. שב' בחינות נוהגות בכל זיווג זו"ן: זיווג דנשיקין וזיווג דיסודות. כי לא נשלם השם, עד שברא אור לאורו, והתלבשו זה בזה. שמלבד קומת חכמה, צריך זיווג ב' לקומת חסדים, שתתלבש קומת החכמה בקומת החסדים. לפיכך, כל זיווג כולל ב' זיווגים:

א. זיווג לקומת החכמה, הנקרא זיווג דנשיקין, שהוא בפה דראש, לקומת ראש וג"ר,

ב. זיווג לקומת החסדים, הנקרא זיווג דיסודות, שהוא לקומת החסדים.

והקב"ה לוקח אותו הדבר, הנוקבא. ונושק אותו, כלומר, זיווג דנשיקין לקומת ג"ר. ועוטר אותו, כלומר, זיווג דיסודות לקומת חסדים, שאז מתלבשת החכמה בחסדים, והנוקבא מתעטרת במוחין שלמים.

ועוטר אותו ב-70 עטרות מפותחות ומחוקקות. המוחין השלמים של הנוקבא נקרא 70 עטרות. כי הנוקבא היא היום השביעי, וכשמקבלת מז"א, שהוא בעשרות, נעשית 70. המוחין נקרא עטרות. וע"כ נקרא 70 עטרות. ונאמר, שהם מפותחות ומחוקקות, שע"י המ"ן של הצדיקים, הם נעשים לבית קיבול ל-70 עטרות הללו.

ודבר החכמה שהתחדש, עולה ויושב על ראש צדיק חי העולמים. יש ב' חידושים של שמיים וארץ, שהם זו"ן:

א. להחזיר העטרה ליושנה, כמו שהייתה מטרם חטאו של אדה"ר. בחידוש הזה נקראת הנוקבא בשם דבר תורה. וזה שביאר רבי שמעון עד הנה.

ב. חידוש שמיים וארץ במוחין עילאין, שאפילו אדה"ר לא השיג אותם. ומבחינה זו נקראת הנוקבא בשם דבר חכמה.

ודבר החכמה שהתחדש, עולה ויושב על ראש צדיק חי העולמים. כמו שלומדים, צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. כי ע"י המ"ן של הצדיקים, השלמים כבר בזוהר העליון דאדה"ר, כמו רבי שמעון וחבריו, עולה הנוקבא דז"א להיות עטרה לראש צדיק, ז"א, מבחינת היסוד שלו, ח"י (18) העולמים.

פירוש. אור החכמה נקרא אור חיה. והואיל שאי אפשר לז"א להמשיך אור חיה, זולת ע"י הנוקבא, נבחן שאינו ח"י, אלא רק כשהוא בזיווג עם הנוקבא, הנקראת עולם. ע"כ נקרא אז ח"י העולמים.

וכן נבחן, שהנוקבא היא עטרה על ראשו, שהמוחין, הנקראים עטרה, הם מנוקבא, שלא היה זוכה בהם זולתה. גם לומדים, שלא זז מחַבְּבָה, עד שקרָאה אימי. כי המסובב נבחן לבן הסיבה שלו. ומתוך שהנוקבא הייתה סיבה לאור החיה דז"א, הרי מבחינה זו נעשית הנוקבא לאימו.

ואחר שהזדווגה עם הז"א בעטרה על ראש צדיק, היא מעופפת ועולה עוד למעלה, לא"א, ושם מיתקנות ז"ת שלה בז' ריבוא (70,000) עולמות. כי הספירות דא"א הן ריבוא (10,000). ומא"א היא עולה עד עתיק יומין. והוא מחשב העליות של זו"ן בזה אחר זה, עד עתיק יומין, הנעשה מכוח המ"ן של הצדיקים השלמים. כי הזיווג דעטרה על ראש הצדיק, הוא ע"י עלייה לאו"א עילאין, ומשם עולה לא"א ב-70,000 עולמות. ומשם לעתיק, שהוא תכלית הגובה.

וכל דברי עתיק יומין, הם דברי חכמה בסודות סתומים עליונים. הזוהר מפרש מעלת המוחין, המשפיעים לנוקבא ע"י עלייתה לעתיק יומין. ואומר, וכל דברי דעתיק יומין, כל הקומות, המתקבלות מעתיק יומין, הן דברי חכמה בסודות סתומים עליונים, ג"ר דחכמה. כי דברי חכמה מורה על קומת החכמה, והסודות הסתומים העליונים הם ג"ר דחכמה. והן אינן מתגלות זולת ע"י עלייה למקום עתיק יומין, ולא למטה ממנו."

(סוף השיעור)