שיעור בוקר 10.03.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 938,

מאמר "מהו, שאין לו בנים, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 938, מאמר "מהו, שאין לו בנים בעבודה".

מהו, מי שאין לו בנים, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ל"ה
1988/89 - מאמר 35

"חז"ל (במסכת נדרים, ס"ד) אמרו "כל אדם, שאין לו בנים, חשוב כמת".

הזה"ק (פנחס דף ל"ב, ובהסולם אות צ"ב) וזה לשונו "מה אדם בלי בנים נקרא עקר, ואשתו נקראת עקרה, אף כך תורה בלי מצות נקראת התורה עקרה. ומשום זה למדנו, לא המדרש עיקר, אלא המעשה", עד כאן לשונו. ובזה"ק (אות צ"א) אומר וזה לשונו "כי התורה נקראת עץ, זה שכתוב, עץ חיים הוא למחזיקים בה. ואדם הוא עץ, שכתוב, כי האדם עץ השדה. והמצות שבתורה דומות לפירות". היינו, היות שהתורה והאדם נקראים "עץ", לכן כמו שהעץ אינו עושה פירות, דומה לעקר, שאינו מוליד שום דבר, כך האדם והתורה נקראים עקרים, אם אין להם בנים.

ויש להבין, בשלמא האדם והעץ שאינם מולידים, הם נקראים "עקר", יכולים להבין. אבל מדוע כשהאדם לומד תורה, ואינו מקיים מצות התורה, התורה נקראת "עקרה". כלומר, מה התורה אשמה, בזה שהאדם לא רוצה לקיים את המצות שבתורה. ועל זה מביא מה שאמרו חז"ל "גדול המדרש שמביא לידי מעשה". משמע מזה, שהתורה צריכה להביא לידי מעשה, ואם אינה מביאה, כאילו התורה אשמה בזה שהיא לא מביאה לידי מעשה. לכן כאילו אינו החסרון נופל על האדם, אלא על התורה. היתכן דבר זה.

בכדי להבין הנ"ל, צריכים להבין מקודם את כל הענין של תורה ומצות, מה שהקב"ה נתן לנו, ועל זה אנו מברכים אותו, בעבור המתנה זו, כמו שאנו אומרים "אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו". וענין התורה מובן לנו גם כן בב' אופנים, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, מראות הסולם, דף רמ"ב) וזה לשונו "המצות שבתורה נקרא בלשון הזהר בשם פקודין, ונקרא אמנם גם בשם תרי"ג עיטין. וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע. וכשמקיימין תורה ומצות בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראים המצות בשם תרי"ג עיטין, והן בחינת אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינת פקודין והוא מלשון פקדון. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, והוא בחינת הפנים של המצות".

אולם יש לדעת ולהבין בכלל את ענין תורה ומצות. מה שייכת שם בחינת עשיה, ומהי בחינת שמיעה. כלומר, אם שמיעה היא העיקר, ולאיזה צורך האדם צריך להתחיל את סדר העבודה בבחינת עושי דברו, הנקרא בחינת "אחור", ולמה לא מתחילים תיכף בבחינת הפנים, שנקרא "פקודין". עבודה זו כאילו נראה שהיא עבודה שלא לצורך.

ידוע, שיש לפנינו ב' ענינים, שהם מטרת הבריאה ותיקון הבריאה. מטרת הבריאה היא, שרצונו להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו ממנו יתברך טוב ועונג, שבגלל זה ברא בהנבראים רצון לקבל תענוג. והכלי הזה, שהוא הרצון לקבל הנאה ותענוג, בכדי להרגיע את ההשתוקקות שיש בהנבראים, הכלי הזה בא מצד הבורא, היות שהוא ברא זה למטרתו, כי בלי השתוקקות להדבר לא יכולים להנות מזה. כידוע, כי כל התענוג מאיזה דבר, אין האדם יכול לקבל ממנו הנאה, אלא לפי ההשתוקקות להדבר. כי זוהי מידת גודל הנאה. ולא חשוב למה שהאדם משתוקק, אלא ההשתוקקות להדבר מחשיבה את הדבר.

לכן הכלי הזה, שבא מצד הבורא, יש לו שלימות. היינו שבכל מקום שהאדם רואה, שהוא יכול להוציא מהדבר תענוג, תיכף הוא עושה כל מה שביכולתו, בכדי להשיג את התענוג. מה שאין כן, הכלי מה שהנבראים צריכים לעשות, שהוא בהפכיות הצורה להכלי של הבורא, זה קשה מאוד לעשות, מטעם שהוא נגד תכונת הכלי, מה שהבורא עשה. והכלי הזה אין בידי אדם לעשות, כמו שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".

וכאן נשאלת שאלה, אם אין האדם יכול להתגבר עליו, אם כן מה מוטל על האדם לעשות, אם רק הבורא יכול לתת ההתגברות על היצר הרע. תשובה: האדם צריך להתחיל בההתגברות, היינו שהאדם צריך לראות, שיהיה לו רצון לנצח את היצר הרע. כי אם אין להאדם רצון לנצח אותו, איך יכולים לתת לו עזרה. כי "עזרה" פירושו, שהאדם רוצה איזה דבר, וקשה להשיג את הדבר, אז שייך לומר, שעוזרים לו להשיג, מה שהוא רוצה. אבל בזמן שהאדם לא רוצה, איך שייך לומר, שעוזרים לו להשיג דבר, שמביאו לו יסורים. כי "עזרה" שייך לומר, שנותנים לאדם עזרה, שיהנה. ולא שנותנים לאדם עזרה, שיסבול יסורים.

לכן מוטל על האדם, אם הוא רוצה באמת להכנס לעבודת ה' בבחינת עבודה לשמה, שהוא בעל מנת להשפיע, שירצה לעשות הכל לשם שמים, כשהאדם רוצה באמת לעבוד לשם שמים, אז מתחיל הגוף להראות את כוחו, שהוא רוצה דוקא שהאדם יעשה הכל לתועלת עצמו, ומתנגד בכל כוחו לעבודה זו, ומביא לו כל טענת מרגלים, שהצדק עמו. ואז, אם יבוא מי שהוא ויתן לו עזרה, האדם הזה יהיה שבע רצון מהעזרה זו, ויתן לו רב תודות עבור העזרה. אז שייך לומר, שהוא מקבל עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". מה שאין כן אם האדם לא התחיל בעבודה זו, אז חסר כאן ב' דברים:

א. הוא חושב שאינו צריך לעזרה, שבטח זה הוא בידו לעשות אם הוא רוצה, שהוא גבר. אם כן, אין לו צורך לעזרה. נמצא, שאין לו כלי להאור.

ב. אם הוא לא השקיע כוחות להגיע לבחינת "שכל מעשיך יהיו לשם שמים", אין הוא רוצה בכלל שיתנו לו את הכח "שלא לעבוד לתועלת עצמו אלא לתועלת ה'". אלא הוא כן רוצה לעבוד לתועלת עצמו. ואם הוא שומע, שעל ידי קיום תורה ומצות לא יהיה מזה משהו לתועלת עצמו, זה נחשב לו לקללה ולא לברכה.

ולסיבה זו מוכרח להתחיל בעבודה זו מכוחות עצמו. ואז לאט לאט הוא מקבל רצון, שכדאי לעבוד לשם שמים, ומתחיל אצלו הסדר של עליות וירידות. כלומר, פעם הוא רואה שכדאי לעבוד לשם שמים, ופעם הוא נכנע לטענת הגוף, ששואל "מה העבודה הזאת לכם", לעבוד לשם שמים. וע"י העליות וירידות הוא מתחיל להבין, מה היא התועלת, שיזכה לעבוד בעל מנת להשפיע, ומה הוא מפסיד, אם הוא אינו יכול לצאת מאהבה עצמית.

וכשהאדם מתגבר, ואינו בורח מהמערכה, אלא שהוא מתגבר ומרבה בתפלה, שה' יעזור לו, שיתנו לו העזרה הדרושה בכדי שיהיה בידו לצאת משליטת המקבל לעצמו, אז צריך להתגברות גדולה, להאמין שה' יתן עזרה. כלומר, שהאדם צריך להאמין, שכל מה שהוא רואה, שיותר קשה לצאת משליטת המקבל, ורואה שכל פעם הוא מתחיל לראות, איך שהרע שלו יותר גרוע מאחרים, אז עליו לומר, שבטח ה' יעזור לי עכשיו, מטעם כי עכשיו אני כבר באתי לדעת האמת, שבלי עזרת ה' אין שום אפשרות.

כי כל מה שהוא חשב לעשות מעשים, שיעזרו לו לצאת משליטת המקבל, לא עזר לו, אלא אדרבה, המקבל נעשה יותר חזק, ומראה התנגדות יותר גדולה להעבודה דעל מנת להשפיע. אז האדם צריך להתגבר, ולא להיכנע לעצת מרגלים, רק להתגבר למעלה מהדעת, שה' יעזור, כמו שהבטיחו לנו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

אולם מאיפה האדם יכול לקבל כח התגברות, שיוכל להאמין באמונת חכמים. אין זה אלא מכח התורה, כמו שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו שע"י התורה הוא מקבל כח להתגבר בזמן המלחמה, היינו בזמן שהוא צריך לרכוש כלים דחושך, שיהיה לו אח"כ ההבחנה "כיתרון האור מתוך החושך". נמצא, שהתורה מפרנסת אותו בזמן העבודה, עד שה' יודע, שכבר יש לו כלים, שיהיו מוכשרים לקבל האור, אז הוא זוכה לבחינת "תרי"ג פקודין".

אולם בזמן העבודה, שיש לו עוד בחינת מרגלים, התו"מ נקראים בשם "תרי"ג עיטין". היינו תרי"ג עצות איך להינצל מהמרגלים. לכן כשהאדם עוסק בתו"מ, האדם צריך לכוון, שהוא רוצה שכר עבור עבודתו, שהוא כח להילחם עם המרגלים.

נמצא, שהוא רוצה, שהתורה יתן לו את השכר הזה. ואם אינו מקבל את הכח הזה, התורה דומה לאילן שאינו עושה פירות, ולאדם, שאין לו בנים. כלומר, שהתורה לא הולידה לו את הבנים, שהם כוחות להילחם עם המרגלים. ובזמן שהתורה נותן לו הכח הזה, זה נקרא "אילן עושה פירות", ודומה לאדם שיש לו בנים.

ובזה נבין מה ששאלנו, מדוע האדם דומה לעץ. הכוונה היא, ששניהם צריכים לתת פירות. וכמו בכדי שהאילן יתן פירות, צריך לתת להאילן מה שדרוש לו, שנקרא "עבודת הכרם", כמו כן האדם צריך לתת לעצמו את המזונות, מה שדרוש להאדם בכדי שתהיה לו היכולת להגיע לשלימות המטרה, הנקראת בחינת "תרי"ג פקודין". היינו שיקיים תו"מ על הכוונה, שהמאור שבה יחזירו למוטב. כלומר, שצריכים לבחינת עשיה, היינו לעשות מבחינת הרצון לקבל לעצמו, שזהו כלי המעשה של אדם, לכלים דהשפעה, שזה נקרא "להפוך את הכלים דקבלה לכלים דהשפעה".

וזה נקרא "מעשה". זאת אומרת, היות אין בידי אדם לעשות עשיה הזו, אלא כמו שהבורא נתן לנו כלים דקבלה, שיתן לנו כלים דהשפעה. אולם "אין אור בלי כלי", כנ"ל, ש"אין מילוי בלי חסרון". לכן האדם צריך לעבוד ולעשות כל התחבולות שבידו, בכדי להשיג את הצורך הזה. וכפי עבודתו הוא מקבל צורך, שהבורא יעזור לו בזה. ואז הבורא נותן את הכלי מעשה האלו, הנקראים "כלים דהשפעה". וזהו ע"י התורה ומצות, משום ש"המאור שבה מחזירו למוטב".

וזה שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות". כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, ש"ברא" פירושו, דבר חדש, יש מאין, שהכוונה על הרצון לקבל, שהוא דבר חדש, כי מטרם שבראה, לא היה אז שום ענין של קבלה במציאות. נמצא, שהבורא ברא את הרצון לקבל. והנבראים צריכים לעשות ממנו רצון להשפיע. וזהו הפירוש, אשר ברא לעשות ממנו רצון להשפיע.

והגם שאין בידינו לשנות את המעשים של סדרי מעשה בראשית, אם הבורא ברא באופן, שהרצון לקבל הוא יהיה הפועל, איך אפשר לשנותו. התשובה היא, הרצון לזה מוטל על האדם שיעשה עצות, איך להגיע לזה. וזה נקרא "לעשות". והגם שאמרנו, שאין בידי אדם לעשות, אלא הבורא בעצמו צריך זה לעשות, כנ"ל, שלא יכולים לשנות סדרי בראשית, מכל מקום נקרא זה על שם אדם.

וזה יכולים להבין על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין". ושאל, הלא יהיב חכמתא לטיפשים [נותן חוכמה לחכמים. ושאל, הלא נותן חוכמה לטיפשים], היה צריך לומר. והשיב, "חכם" נקרא זה שמחפש חכמה, אף על פי שאין לו עדיין. כי מי שהוא כסיל אינו מחפש חכמה, כמו שנאמר "כי לא יחפץ הכסיל בתבונה". לכן, זה שהאדם עושה תחבולות ועצות איך להשיג את הכלי השפעה, זה מכונה "עשיה", היינו כנ"ל "לעשות".

ובזה יש לפרש מה שכתוב "לא המדרש עיקר אלא המעשה". שזה מביא הזה"ק ראיה, שאם אין לו מצות אלא תורה לבד, הוא נקרא "עקר" והתורה נקראת "עקרה", משום שאין להתורה פירות, שהן מצות, ולאדם אין בנים. כי משמע מכאן, מה שאמרו חז"ל "מי שאין לו בנים חשוב כמת". וכשמדברים בעבודה יהיה הפירוש "מי שאין לו מצות, הוא נחשב לעקר", כמו שהזה"ק מדמה אותו לתורה, שאמר, עץ חיים. והאדם עץ השדה, שהפירוש הוא, שמה שהתורה נקראת עקרה, אם אין לו מצות, זה נאמר לגבי האדם, היינו שהאדם צריך לדעת, כי התורה אצלו היא בבחינת עקרה, אם התורה שלו, מה שהוא לומד, אין מביאו לידי מצות. שעל זה אומר הזה"ק "משום זה למדנו, לא המדרש עיקר אלא המעשה". לכן אם אין להתורה מצות התורה, נקראת התורה "עקרה".

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מדוע התורה נקראת "עקרה", אם אין להאדם מצות. התורה אצל האדם נקראת אצלו "עקרה", הוא מטעם ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה". כלומר, היות שאמר הקב"ה "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", שהכוונה היא, שבכדי שהאדם, יהיה בידו לנצח את הרע שבקרבו, הוא על ידי מאור התורה. נמצא, מי שלומד תורה, ואין שם לב שהתורה יביאו לו את המאור, בכדי שיהיה בידו לעשות את המעשים שלו לשם שמים, שזהו נגד היצר הרע, שהרע שבאדם רוצה דוקא לעבוד לתועלת עצמו, ולתועלת ה' הוא מתנגד בכל תוקף, ואי אפשר לנצח אותו.

ולכן נתן לנו הקב"ה עצה מכח התורה, שהתורה צריכה לתת לנו כח, היינו "על ידי המאור שבה, שמחזירו למוטב". שפירושו, שהתורה עושה מהרע שבאדם, לטוב. היינו שיש לו היכולת להשיג ע"י התורה את הכלים דהשפעה, שזהו נקרא בחינת "מעשה", כנ"ל "אשר ברא אלקים לעשות".

ובהאמור יוצא, שאם התורה אינה נותנת את הסיוע, מה שהיא צריכה לתת, זה נבחן שהתורה היא אצל האדם בחינת עקרה. והאדם, המקבל את התורה בלי הסיוע, מה שהיא צריכה לתת, נקראים שניהם, היינו האדם, והתורה של האדם, בחינת "עקרות", היינו שאינם מולידים כלום.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (נדרים פ"א) וזה לשונם "מפני מה אין מצוין תלמידי חכמים, לצאת תלמידי חכמים מבניהם, שאין מברכין בתורה תחילה". והטעם הזה מאוד קשה להבין. הלא אנו רואים, אפילו בעלי בתים פשוטים אומרים ברכת התורה, וכשעולים לעליה בתורה, גם כן אומרים ברכה. ואיך אפשר להיות, שתלמידי חכמים אין מברכין בתורה תחילה. ולפי הנ"ל יש לפרש, זה שלומדים תורה ואין מכוונים טרם לימוד התורה בגלל מה הם לומדים, כלומר מה הם רוצים עבור ההתעסקות בתורה. היות שאין עושים שום פעולה, אלא בכדי שיביא להם איזו תועלת.

והתשובה היא, שלא ברכו בתורה תחילה. כלומר, שלא היתה תחילה הכוונה, שהתורה צריכה להביא להם ברכה. שענין ברכה הוא בחינת השפעה. כלומר, שלא כוונו שהתורה יביא להם כלים של ברכה, היינו כלים דהשפעה. לכן מהתורה שלהם לא יכולים לצאת בנים, שיהא ניכר עליהם, שהם תלמידי חכמים. אלא כנ"ל, שהתורה שלהם, מה שהם לומדים, אינה מוציאה להם בחינת מצות, הנקראים בחינת "מעשים דלהשפיע", אלא הם נשארים בחינת "עקר", והתורה שלהם היא בחינת "עקרה".

כלומר, שתלמידי חכמים אלו, שלומדים תורה, אין מולידים את הבנים שלהם, היינו המעשים הנקראים "מצות", שיהיו ניכרים, שהם באים מתלמידי חכמים, כלומר, שהם מעשים טובים, שנקראים "מעשים דהשפעה", שהאור תורה הוליד אותם. וזה נקרא "אין מצוין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהם". כלומר, שלא ניכר על מעשים שלהם, שצריכים להיוולד מאור התורה. שזהו נקרא "תלמיד חכם". היינו, שלומדים תורה והאור תורה צריך להוליד מעשים, היינו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, ושיזכו לדביקות בה', שיהיו דבוקים בחיי החיים. ומדוע אין להם זה. וזה הוא משום "שלא ברכו בתורה תחילה". היינו כנ"ל, שלפני למוד התורה לא כוונו דעתם, שהולכים ללמוד בכדי שהמאור התורה יביא להם הסגולה, שיחזיר אותם למוטב.

ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת". היות שענין בנים הוא בחינת מצות. היינו, שכל מעשי המצות שעושה, הם בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "דביקות בחיי החיים". מובן מאליו, אם אין לו כלים דהשפעה הוא נפרד מחיי החיים. לכן נחשב כמת, על דרך שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים".

ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל על הכתוב "ציון דורש אין לה", מכלל דבעי דרישה [מכאן שצריך דרישה], שפירוש, שענין "ציון" נקראת "מלכות", היינו "מלכות שמים", כלומר שכל מעשי האדם יהיו לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, כמו שכתוב "אזכרה אלקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיות".

היינו, מה שנוגע לתועלת עצמו, זה הוא בסדר, שכולם משתדלים שיהיה על תכלית השלימות. מה שאין כן "עיר האלקים", שהיא עבודת הקודש, לעבוד לתועלת ה', עבודה זו היא עבודה של שפלות. ולזה צריכים אור תורה. היינו זה שלומד תורה, צריך לפני לימוד התורה לדרוש מהתורה, שיתן לו המאור הזה, שיוכל לעבוד לתועלת ה'."

שאלה: נשמע שלב העניין הוא לגלות שצריך סיוע מהתורה, שצריכה להיות דרישה מבוררת לפני שבאים ללמוד, מה אני רוצה שהתורה תתקן בי, ואת הכול רב"ש קושר לזה שיעשה את כל מה שהוא עושה לתועלת ה'. זאת ההבחנה, אם הוא מכוון לתועלת ה' או לא.

כן.

תלמיד: ה' זה דבר נסתר מאדם וגם הכוונה של האדם עצמו נסתרת ממנו, זאת אומרת מאוד קשה לאדם לברר מה הכוונה שלו כשהוא עושה איזושהי פעולה. אם שני הפרמטרים הכי חשובים פה נסתרים, איך אני יכול לבוא עם דרישה מבוררת לתורה?

נשאל את החברים ונראה.

שאלה: רב"ש מדבר פה על המתנה, שאנחנו צריכים כל יום להגיד תודה רבה על מה שיש לנו פה. מצד אחד רב"ש אומר שהמתנה היא שהוא בחר בנו מכל העמים. מצד אחר, המתנה היא התורה. אם לא נלמד אותה בכוונה נכונה עבור הבורא, אז זו לא תורה, היא עקרה. כל יום בבוקר אני קם ומודה לבורא על החברים, על הרב הגדול, על רב"ש, על בעל הסולם, אבל בסופו של דבר על מה אני צריך להגיד תודה? מה זו המתנה הגדולה הזאת, כי בסופו של דבר אני צריך לשייך את הכול לבורא. אז אני שואל, איפה המתנה פה? מה זו המתנה?

אתה לא עונה על השאלה של החבר, אתה מוסיף את השאלה שלך.

אני רוצה שתבינו שאני מעוניין שאתם תשאלו ותענו, תשאלו ותענו, שיהיה ביניכם איזה דיון, ולא שכל אחד ישאל באוויר.

תלמיד: אולי המתנה היא שבסופו של דבר אנחנו צריכים לשייך את הכול לבורא. כי אנחנו פה בזכות זה שיש לנו את הבורא, אנחנו פה בזכות זה שהבורא נתן לנו את התורה, את המאור המחזיר למוטב, אנחנו בזכות זה שיש לנו את כתבי המקובלים. אני חושב שאת הכול צריך לשייך לבורא, אבל איך בתוך התהליך הזה שאני מודה, אני משייך בסופו של דבר את הכול לבורא. זה לא בא ישר כך.

מי יכול לענות?

תלמיד: התשובה נמצאת במאמר עצמו, בעמ' 939, בטור ב', "ולסיבה זו מוכרח להתחיל בעבודה זו מכוחות עצמו. ואז לאט לאט הוא מקבל רצון, שכדאי לעבוד לשם שמים, ומתחיל אצלו הסדר של עליות וירידות. כלומר, פעם הוא רואה שכדאי לעבוד לשם שמים, ופעם הוא נכנע לטענת הגוף, ששואל "מה העבודה הזאת לכם", לעבוד לשם שמים. וע"י העליות וירידות הוא מתחיל להבין, מה היא התועלת, שיזכה לעבוד בעל מנת להשפיע, ומה הוא מפסיד, אם הוא אינו יכול לצאת מאהבה עצמית." נראה לי שזו התשובה.

מי חושב אחרת, או רוצה להוסיף?

תלמיד: אני אוסיף שלפי מה שרב"ש כותב פה במשפט הראשון, האדם חייב להתחיל לעשות את העבודה, וכל הטענות שיש לנו למה ובשביל מה, הן כדי להחליש אותנו לכאורה מלתת את היגיעה עצמה. כל השאלות, הטענות והסוגיות שאדם מרגיש הן כולן מתוך הרצון לקבל - בשביל מה אני צריך לתת עכשיו עבודה.

אז גם על זה צריך להתגבר, פשוט לתת עבודה וכמו שהרב"ש אומר, זה יתחיל להתגלות לו.

בסדר, כן.

תלמיד: אני אקרא שני קטעים קטנים מעמ' 939, מהעמודה השנייה. רב"ש אומר "האדם צריך להתחיל בההתגברות, היינו שהאדם צריך לראות, שיהיה לו רצון לנצח את היצר הרע." בהמשך הוא אומר, "כשהאדם רוצה באמת לעבוד לשם שמים, אז מתחיל הגוף להראות את כוחו, שהוא רוצה דוקא שהאדם יעשה הכל לתועלת עצמו, ומתנגד בכל כוחו לעבודה זו". אני מרגיש שבמעבר בין זה לזה הבורא נותן לנו פה הזדמנות לבנות את היחס אליו, מהמתנה לנותן המתנה. כי בסופו של דבר אנחנו צריכים להניע את כל התהליך הזה, לתת התגברות מתוך עצמנו ודווקא מתוך זה מגלים את ההפך וכל פעם צריך את העזרה של הבורא. האם העזרה של הבורא זו התורה, האם האור המחזיר למוטב זה הבורא, שאנחנו מושכים פה בכוח המשותף שלנו?

כן.

שאלה: מדוע עשיית תחבולות להשיג כלי דהשפעה מכונה עשייה?

"אשר ברא אלוהים לעשות", את זה האדם צריך לעשות.

שאלה: רב"ש כותב, שעשייה כדי להשיג כלי דהשפעה הם התחבולות והעצות. אז מה הן?

שהוא יעשה הכול כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב, שרק על ידו הוא יכול להתקרב לביצוע, לעשייה.

שאלה: מיהו עקר בלימוד התורה?

עקר הוא מי שאין לו בנים. אין לו בנים פירושו שלא יכול להוליד מעשים טובים, מעשים דהשפעה בחיים שלו.

שאלה: מהו בדיוק הזמן של לימוד תורה? האם רק בשיעור אפשר ללמוד תורה או במשך היום גם אפשר ללמוד תורה?

אפשר יום ולילה להיות בתוך התורה. הכול תלוי ברצון, איך לכוון את הרצון, איך להשתדל להגדיל אותו, אז נקרא שהוא לומד תורה.

שאלה: מהו היחס הנכון שצריך להיות לנו כלפי הרע שמתגלה בנו?

שהרע הזה בא אך ורק כדי שאנחנו נתגבר עליו וכך נגדל. לכן הבורא מסדר לנו את הרע.

שאלה: מה זה "לדבוק בחיי החיים"?

"לדבוק בחיי החיים" זה להידבק בבורא, כי הוא מקור החיים ואנחנו צריכים למשוך את המאור המחזיר למוטב כדי להגיע למרכז החיים, להידבק בו.

שאלה: איך אפשר לצאת מהמצב של עקר?

להשתדל כל פעם להתחיל את העבודה מחדש ולהבין שהכול תלוי באדם ולא בבורא, "אשר ברא אלוהים לעשות". זאת אומרת, לעשות פעולות השפעה, פעולות חיבור ובצורה כזאת האדם מחייב את הבורא לעזור לו ואז על ידי המאור המחזיר למוטב הוא יוצא מהעל מנת לקבל.

שאלה: למה תחבולות ועצות זה נקרא המעשה? זה כמעט נשמע הפוך, כי במעשה האדם בא ומתאמץ פעם אחרי פעם אחרי פעם לעשות את אותה פעולה, ותחבולות ועצות בחיים הרגילים זה נשמע הפוך, עושים תחבולות איך לא לעבוד.

למה תחבולות זה איך לא לעבוד?

תלמיד: תחבולות זה בדרך כלל טריקים כאלה, פטנטים, זה כמעט נשמע הפוך.

בדרך למטרה יש לך תחבולות, עצות, מעשים למיניהם, שכולם צריכים לקדם אותך למטרה.

תלמיד: המעשים הם לא התמדה באותה הפעולה יום אחרי יום?

פעולה זה מאמץ שעל ידו אתה מתרחק מהרצון לקבל.

תלמיד: אבל אנחנו לומדים שעצות הן בעצם התורה עצמה, עיטין זה עצות, יש רק עצה אחת.

כן.

תלמיד: אז למה לחפש כל יום תחבולות ועצות? יש אותה תחבולה, אותה עצה, אתה רק צריך להתמיד.

אני לא חושב שזה כך. בכל זאת, אם אדם מקבל את עבודתו ברצינות, אז הוא רואה שכל פעם יש לו משהו חדש, תנאים חדשים, הגבלות חדשות. לכן אני לא חושב שזה אותו דבר.

תלמיד: כאשר שואלים אותך, אתה כל פעם אומר שצריך לעשות רק דבר אחד, נאמר חיבור.

לא, אפילו בחיבור בעצמו, יש לך אלפי תנאים שונים, "שיהיו בעיניך כחדשים".

תלמיד: אז מה החידוש, איך לראות?

לראות שבכל רגע ורגע מתגלים לך תנאים חדשים בעבודתך להתקרב לתורה ומצוות, לבורא ולטבע הרוחני.

תלמיד: מה לחפש? לחפש איך התנאים השתנו, לשים לב איך עכשיו לעומת אתמול או לפני חמש דקות התנאים שהבורא נתן הם חדשים?

לפי מה שמתגלה בך.

שאלה: מה נקרא שאדם מתחיל בעבודה?

בעצם, כל רגע, כל פעם שאדם מרגיש שהוא צריך להתחיל, יש לו רעיון חדש, יש לפניו מעקב חדש או משהו, אז הוא מתחיל מחדש. אין בזה שום דבר רע, שום דבר מיוחד שמפעיל את האדם.

תלמיד: מה שמתפרש אצלי במילים "להתחיל את העבודה" זה לעשות משהו מכוחי, מעצמי.

משהו מכוחך, כן, ודאי. אתה בודק את עצמך, האם אתה מבין את העבודה, האם אתה מרגיש אותה, אתה כביכול מתחיל אותה מחדש, אתה שוב פעם פונה לבורא ודורש, מבקש, מתפלל.

תלמיד: אבל רב"ש כותב כאן שאם אני לא מתחיל את העבודה מחדש, אני נמצא באיזה שקר עצמי. איפה אני מזהה שאני בשקר ועכשיו צריך עוד פעם עבודה?

תבדוק ותראה, עד כמה הכלים שלך נקיים, עד כמה העבודה נקייה, זאת אומרת המטרה נקייה, הכוונה נקייה. עד כמה אתה רוצה רק לעזור לזולת, לאחרים, לעשירייה קודם כל ואחר כך לאחרים, ועד כמה אתה דבוק בהם ולא בעצמך. עד כמה אתה רוצה רק להשקיע בהם ושם לראות את ההצלחה ולא בכיסים שלך. ככה זה.

אני מבקש, כולם שומעים מה שהחברים מדברים ומוכנים להתערב, גם לשאול ולהוסיף, ולא שאני עובד כאן עם כל אחד לחוד.

שאלה: רב"ש אומר פה שבהדרגה האדם מקבל את הטעם של לבוא לשמה. האם בתוך העבודה עצמה, יש חלקים לשם שמיים? כלומר שתוך כדי עבודה אתה מקבל טעם ומצפה לזכייה בסוף של העבודה לשם שמיים?

כן.

תלמיד: האם בתוך העבודה עצמה, יש חלקים שהם לשם שמיים תוך כדי עליות וירידות ואפשר לזהות אותם בתוכי?

זה צריך לבוא, אדם צריך להתחיל לברר את זה.

תלמיד: זאת אומרת הוא יכול להרגיש גם עבודה לשם שמיים כזכייה, כי בסוף הוא זוכה לזה?

כן.

תלמיד: אם זו זכייה, איך זה קשור לעבודה?

כתוצאה.

שאלה: אני גם רוצה לשאול על התחבולות והעצות האלה, כי רב"ש אומר פה שחכם זה מי שרוצה להיות תלמד חכם, ולשם כך צריך לעשות עצות ותחבולות וגם בעל הסולם אומר, פנו לכם מכל העסקים המדומים ותנו לב לתת עצות ותחבולות איך להגיע לאהבת חברים. אז יש פה בעצם שני דברים, יש את העוצמה, את הכוח של הרצון ויש כל מיני טריקים ותחבולות איך לממש אותו.

אתמול היה שיעור נשים עם הרבה עוצמה, מצד אחד. מצד אחר, הרגשתי שהיו כל מיני תחבולות ועצות, כל מיני דברים שלא כל כך קשורים ולא מדויקים. איך לוקחים את העוצמה של האישה בתוכנו ואת הדיוק של הגבר בתוכנו ומשלבים אותם?

יש בזה הרבה הבחנות. אומרים "איש ואישה שכינה ביניהם", שהם כאחד ומחולקים ביניהם גם כן, שכל אחד מהם יכול להשתנות בכל מצב ומצב לעומת השני ושניהם כך לעומת הבורא. אבל צריכים לדאוג, קודם כל כשאתה לוקח אישה, שתהיה מלכות שמיים, שהיא תהיה בת של תלמיד חכם של הבורא, שיהיה לה קשר עם זה. וכן הלאה, נברר את הדברים, זה ים של תנאים.

תלמיד: הרגשתי עוצמה גדולה מאוד של רצון להתקדם, ועם זאת גם חוסר אונים, איך לעשות את זה. כשיש שיעור גברים, מורגש יותר ניסיון לדייק את הדברים, זה שונה לגמרי. אני שואל איך לשלב את הדברים האלה בתוכנו?

קודם כל צריכים לבדוק כל הזמן את עצמנו, האם בזמן שאנחנו עוסקים עם נשים, אנחנו מורידים את הרמה או לא? שהן ירגישו שבעבודה איתן אנחנו דורשים גם מהן להעלות את הרמה. מה שחשוב, זה לתת להן אפשרות להתקדם. הן בינתיים לא יודעות, הן הולכות אחרינו, במידת היכולת פה ושם, בכמות קטנה מאוד. אין לנו עדיין עבודה איתן, כמו עם הגברים. וזה לא טוב, אישה חייבת לקבל ממש אותה מנה מהלימוד שלנו, כמונו, ולכך אנחנו צריכים להתקדם. ובכך שנתקרב, גם נזכה לתמיכה. חסרה לנו מאוד תמיכה נכונה, מסיבית, מהחצי השני של הכלי.

תלמיד: אני רוצה לדייק. לי מורגש שיש מנוע מאוד חזק עם עוצמה שאי אפשר לתאר אותה ואין הגה שמכוון אותו.

הגה יש בידיים של כל אחד ואחד. ככל שהוא מסדר את החצי השני שלו, את אשתו, שתהיה עזר כנגדו, כך שניהם יסובבו את ההגה נכון. לכן רב"ש כל כך הדגיש שהוא חייב ממש תוך כמה ימים לאחר שאיבד את אשתו לשוב ולהתחתן, וראו עליו איך הוא עשה זאת ממש במסירות.

תלמיד: אני מרגיש שהשאלה שלי עוד לא ברורה.

צריכים לשנות את היחס של הגברים, לשנות את היחס של הנשים, ולהשתדל לראות איך שניהם מתחברים ונהיים איש ואישה כאחד, החלק הנשי והחלק הגברי כאחד, ומשלימים זה את זה. אחרת בימינו, כשמתקרבים לתיקון השלם, אנחנו עובדים בכלי השבור ולא ייצא לנו שום דבר.

תלמיד: אני מסתכל עליך כי אתה דוגמה בשבילנו. אז יש את שיעור בוקר שבו אתה נמצא מול גברים, בשיעור צהריים רוב השאלות הן של נשים, ובשיעור שבת זה עוד יותר כי הנשים נמצאות מולך. כשאתה מול נשים רואים שיוצא ממך משהו אחר, אולי יותר מתיש או יותר קשה, אבל גם יותר חזק. אנחנו מפספסים את זה, אני מרגיש שאנחנו לא נמצאים איתך בתוך זה.

אני חושב שאני כנגדן מברר את הדברים כי הן החצי הגדול של הכלי. קשה לעבוד איתן, וגם אתם לא דורשים מהנשים שלכם את המסירות. אומנם יש להן, אבל מסירות טבעית, לא שמגיעה מקשר עם בן זוג.

שאלה: מה שהורגש אתמול מההתאספות של הנשים זה כוח מאוד גדול וחזק שקיים, אבל גם הרבה פיזור, הנשים לא מכוונות. וכשיוצא הכוח הזה לפועל, הוא לא יוצא כמו שאנחנו מרגישים בשיעור בוקר שהוא מאוד ממוקד, דוחף קדימה וכמו אגרוף חזק. איך להפעיל נכון את הכלי הנשי כדי שזה יחזור בחזרה לכל הכלי הגברי ולכלי העולמי?

אישה צריכה להרגיש שהיא יוצאת לשיעור נשים בלחץ של הגבר שלה, וכשהיא חוזרת היא צריכה להרגיש שעליה למסור בחזרה את כל אותו הכוח וההכוונה שקיבלה, זה דבר ראשון. דבר שני, לראות את זה בילדים, אם אפשר כבר למסור להם משהו. נשים הן מאוד רציניות ואחראיות בכל מה שאנחנו צריכים לעשות יחד.

תלמיד: הקהל היום מאוד מאוד מגוון, יש נשים שצופות בשיעורים, משתתפות, והן פעילות וותיקות, ויש הרבה מאוד נשים חדשות שרק הצטרפו עכשיו. נניח שהיו לך כוחות לטפל בנשים, איך אתה רואה טיפול נכון ועקבי בנשים שיקדם את כולנו?

אתה שואל שאלה מאוד גדולה ועמוקה ואני צריך מיד עכשיו לענות. אני לא יודע. אבל נראה לי שקודם כל זה תלוי ביחס של הגברים, ככל שהגבר יפנה לאישה וידרוש ממנה, ידבר איתה ויהיה קרוב אליה כמו שותפה, אז בהתאם לזה אתם תרגישו שינוי ויחס.

תלמיד: אמרת שיש לנשים מסירות טבעית ואנחנו הגברים לא דורשים מהן מסירות. מה גבר צריך לדרוש מאשתו?

לדרוש מסירות מאישה זה אומר שהיא תהיה מסורה לקבוצה, לבעלה, לשיעורים ולשיחות שלהן, בזה לדרוש רצינות מאישה. אחר כך יש עוד דברים. כשכבר מתחילים להתקרב זה אל זה, אז מתחיל להיות עניין של העבודה הרוחנית, כלומר איפה שהגבר לא מסוגל, האישה צריכה לעזור לו, לתמוך בו, כי בלי זה הוא לא יוכל להשיג את הכלי. ובכלל, איך הם מגלים יחד "איש ואישה שכינה ביניהם", מה זה הכלי ביניהם יחד. זה לא פשוט.

תלמיד: אני רוצה לציין, ויכול להיות שזה ישנה את המשוואה, שרוב הנשים שראית אתמול מולך הן לא נשואות לגברים שנמצאים פה, או נשואות לגבר שהוא לא בדרך או בכלל לא נשואות. הפתרון של לעבוד גבר ואישה, מי שזכו ובאמת יש להם יכולת, הוא באמת פתרון שרואים שהוא תמיד עובד. אבל צריך למצוא פתרון גם לכלי העולמי מהבחינה הזאת, לאישה שהיא לא מישהי ספציפית.

נכון, צריכים למצוא לזה פתרון. אבל שוב, צריכה להיות לגבר אישה, והוא חייב לבנות איתה כלי.

תלמיד: עד לפני מספר חודשים הייתה פה קבוצה של חברים שלקחו יוזמה וארגנו מפגש של זוגות כל מוצאי שבת בזום שהיה מאוד מאוד מבורך. בהתחלה זה התחיל קצת להתרומם ומהר מאוד איבד עניין. דווקא הגרעין הקשה של החברים הוותיקים, הזוגות הוותיקים פה בבני ברוך, הדירו רגליהם מהמפגשים האלה. זו הייתה פלטפורמה שיכלה באמת להתפתח. אני חושב שמצד הגברים אין מספיק חשיבות לכל הנושא של השקעה בזוגיות, כל אחד עושה בביתו אבל לא עושים שימוש בפלטפורמה החברתית. אנחנו לומדים שהכוח של הקבוצה הוא המשמעותי, הוא המפתח, ואנחנו דווקא בורחים מהמקום הזה וכל אחד מחפש את הפינה שלו שבה הוא אולי יצליח לעשות משהו. יש תחושה שיש פה פספוס ואולי צריך לקחת את הכיוון הזה ולהרים אותו מחדש.

יכול להיות.

תלמיד: מההתרשמות שלי יש חיסרון גדול של הצד הנשי. ובציטוט שהיה בהתחלה על הנוקבא כתוב שהיא הכוח המיוחד, וגם יש חיבור של מלכות עם זעיר אנפין שיחד הם מעלים מ"ן וגורמים לזיווג באבא ואמא. הרגשתי שהיה באמת חיסרון, אולי הוא לא הכי מבורר בעולם, אבל מהצד הזכרי, שמבחינתי זה הזעיר אנפין, לא הרגשתי כל כך חזק שהוא רוצה להתחבר לנוקבא ולהעלות מ"ן.

בסדר.

תלמיד: בשיעורי בוקר אתה מכוון אותנו לעבוד עם החיסרון המשותף, להרגיש את החיסרון של האחרים. ובאמת אנחנו עובדים בצורה שאנחנו יותר מתרשמים מהחיסרון שיש אצל החברים, מזה אנחנו גדלים ומעוררים את השיעור. בשיעור צהריים אני לא מרגיש שזו אותה אווירה, אלא כל אחד בא עם החיסרון שלו ולא מורגשת העבודה המשותפת כמו שאנחנו עושים כאן.

בשיעור צהריים אלו מספר קבוצות מחו"ל, ונשים מחו"ל ומישראל.

תלמיד: אני מרגיש שיש פחות אווירה של חיבור בשיעורי צהריים.

זו אווירה אחרת, כן.

תלמיד: ואני חושב שאולי זה מה שעושה את ההבדל. במשך עשרות שנים למדנו לעבוד יחד מתוך החיבור ובשיעור צהריים זה פחות מורגש. בגלל זה גם קשה יותר להשתתף בשיעור הזה, כי יש הרבה אנשים שרוצים לשאול, כל אחד מברר את החיסרון הפרטי שלו, אבל חיבור בין החסרונות עדיין לא מורגש. גם המאמרים הם הרבה יותר קצרים. בבוקר אנחנו קוראים חצי שעה, ארבעים וחמש דקות ומתחברים סביב אותו נושא שמלווה אותנו הרבה זמן, וזה נותן לנו תחושה חזקה. אלו הנקודות שאני רואה שיש הפרש בין שיעורי צהריים בעיקר של נשים לשיעורי גברים של הבוקר.

זה נכון. מה לעשות? אני לא רואה יכולת לשנות משהו, אלא אם כן הקהל ישתנה בצהריים. אבל בצורה כמו שזה היום, כך זה יהיה תמיד, כלימוד בזמן ההפסקה כביכול.

נחשוב איך לחזק את שיעור הצהריים ולחבר את החברים ואת החברות בצורה יותר מגובשת.

שאלה: מה ההבדל בין לדרוש עזרה מה' או לדרוש מהתורה?

תדרוש מה זה חשוב, הכול זה דרישה מהבורא.

תלמיד: אם אדם מרגיש שהוא לא זכה עדיין לכלים דהשפעה סימן שהוא עשה משהו לא נכון בדרך? הוא חשב שהוא לא צריך עזרה או שהוא לא השקיע מספיק כוחות.

יש הרבה שאלות כאלה, אז מה?

תלמיד: מה הוא עושה עם הרגשה שהוא עושה הרבה פעמים פעולה ולא מגיע לתוצאה, לאיזו מסקנה הוא צריך להגיע?

כנראה שמשהו מרכזי, עקרוני ברח ממנו.

תלמיד: העיסוק בתורה לא אמור לסדר עם הזמן את האדם?

אני לא יודע מה זה עיסוק בתורה, זה שהוא מגיע לשיעור ונרדם כאן בכיסא?

תלמיד: לא, הוא אומר שצריך לפני שהוא מתחיל לעסוק בתורה כבר לברך בתורה, לבקש מהתורה תיקון, לבקש מהתורה מאור לפני שהוא עוסק בה, אחרת היא תהפוך לקללה.

אז הוא קורא ברכת התורה?

תלמיד: לא, הוא אמור לסדר את הכוונה שלו לפני הלימוד, מה הוא רוצה מהלימוד.

כן.

תלמיד: ונניח שאדם לפני הלימוד עושה כוונה.

מה זאת אומרת, שהוא מגיע ללימוד עם חיסרון?

תלמיד: מגיע עם חיסרון, מסדר את החיסרון ביחד עם החברים.

כן.

תלמיד: כדי לדרוש מהתורה לא סתם משפטים יפים לשכל, אלא שבאמת יבוא אור תורה וישנה לו את הכוונות וכשהוא הולך הוא רואה שכמו שנכנס ככה יצא, מה מתפספס בדרך?

כנראה שצריך לבדוק את הכוונה שלו קודם כל. אם הוא מימש את הכוונה הזאת, אם הוא התחבר עם החברים לרצון אחד, לנטייה אחת, למטרה אחת ושהם תמכו זה בזה וארגנו את הקשר ביניהם כרצון אחד ככלי אחד וכך המשיך.

תלמיד: אחרי כל הפעולות של האדם אם יעשה אותם, ידייק אותם ישקיע כוחות, יתגבר, יבקש, יתחבר, בסוף צריך לבורא איזה כלי כזה של עזרה מהבורא מלמעלה ואז הבורא יעזור, ככה הוא כותב.

כן. הכלי הזה הוא קודם כל בחיבור ביניהם.

תלמיד: אבל יש משהו שלא תלוי באדם. שיעשה מה שהוא רוצה, בסוף, אם הוא לא יקבל עזרה מלמעלה לא יעזור לו מה שהוא יעשה.

בהחלט.

תלמיד: מה צריך לעשות כדי שהבורא יעזור? נראה לפעמים שאתה עושה הכול והוא לא עוזר.

אז לא עשית הכול כי זה הטבע.

תלמיד: חייב להיות מצב שאם האדם עושה הכול, חייב הבורא לעזור?

בטח. אסור אפילו לחשוב שזה לא יכול להיות. ממש כך

שאלה: לגבי הכנס נשים אתמול. הרגשתי שהיה הרבה כאב, דרישה, חלק מאוד מבורר ומדויק, חלק מפוזר, אבל כזה שמחפש בחושך מה לעשות. וכאן בשיעורי הבוקר של הגברים הדברים הם יותר ברורים, מדויקים, הולכים בכיוון. אבל יש לי הרגשה שחסר כאב, שאנחנו יכולים לקחת מהכאב שהורגש ולעבוד איתו. איך לוקחים את הכאב שמורגש מהנשים ומתקדמים אתו, אנחנו הגברים?

אפשר להתכלל מאותו כאב. תנסו קצת להרגיש מה כואב לאישה, עד כמה שמהלידה, ומהיחס שלכם, ומהחיים שלה היא מרגישה את עצמה לבדה ואין לה שום אפשרות להתקרב לבורא, אלא עם בעלה. והאמת שגם לבעל אותו דבר, רק אנחנו לא כל כך חושבים על זה. אנחנו שוכחים שהאדם נקרא "פלג גופא", שלא נראה כשייך לעבודה רוחנית אם הוא לא נשוי וכן הלאה.

תלמיד: וזה נכון שאם אישה תצליח להעביר את הכאב שלה לגבר, זה מאוד יעזור לו? יעזור לכולם?

תלוי בגבר ולא באישה. אישה מוכנה להשפיע עם הכאב שלה לגבר, ואבל הגבר מוכן לקלוט אותו ולהגיב עליו?

תלמיד: מה היחס של הגבר צריך להיות כדי שהוא יקלוט את הכאב הזה מהאישה?

שהוא ירגיש אחריות וכאב עד כמה הוא חייב לאישה, ולא מגיע לזה ומזלזל בזה. הגבר מזלזל באישה בצורה טבעית, אנחנו יודעים את זה. לכן כאן זאת עבודה של גברים.

תלמיד: מה זה "עזר כנגדו"? איך הוא משתמש באמת בכאב הזה?

אני חושב שקודם כל צריכים להבין שאם הם לא מתחברים הם לא משיגים את השלמות.

שאלה: איך צריך לעבוד גבר שאשתו לא בדרך או אישה שבעלה לא בדרך?

לספר לה, בכל זאת, במקצת, מה קורה ברוחניות, מה קורה אתנו, עד כמה אנחנו צריכים להיות יותר קרובים זה אל זה.

תלמיד: אני, למשל, אשתי לא בדרך, ולפעמים היא לא רוצה לשמוע, לפעמים היא שומעת בעל כורחה, אבל זה לא קל.

כן. אני מבין אותך. אבל בכל זאת, צריכים להשתדל למלא אותה ככל האפשר. כביכול לא שייך לשיעור, לא שייך לקבוצה, אלא ככה, מסביב.

שאלה: את העבודה שלי בעשירייה אני פחות או יותר יודע. מתחברים, קוראים, עושים סדנאות, ועם האישה, מה עושים? אני צריך גם ללמוד וגם לעשות איזו עבודה רוחנית?

אני ראיתי את הרב"ש שהוא למד עם הבנות שלו. הוא קרא להן אותם מאמרים שכתב בשבילנו.

תלמיד: אז עם אישה אני גם יכול לקרוא וגם לדבר על מאמר?

כן. ודאי. עם אשתך אתה יכול הכול. להיות פתוח בכול.

תלמיד: אפילו את המאמר של הבוקר? שאנחנו הולכים לקרוא?

כן כן. ודאי. עם אישה אין שום מחסומים.

תלמיד: ומה זה מוסיף לאדם אם הוא עובד כך עם האישה כשהוא בא אחר כך לשיעור?

הוא מכין לעצמו כלי שלם כדי שהבורא ישפיע עליו דרך האישה. זה חשוב מאוד. אתה יכול למצוא בתורה כל מיני מנהגים כביכול, שאם אין לאדם אישה שותפה, הוא ממש לא מתקדם.

שאלה: במה שונה החיבור בין גבר לאישה לבין החיבור של החברים בעשירייה?

זה אחרת לגמרי. עם האישה הוא יכול להיות בחיבור ללא שום הגבלות. מה שאין כן עם החברים הוא תמיד צריך לשמור עד כמה הוא פתוח או סגור, מדבר ולא מבצע שם פקודות, מצוות אחרות.

תלמיד: האם החיבור שיש בין גברים בתוך העשירייה - לא מכסה על הכול, מה עוד מוסיף לו החיבור עם האישה?

לא. לא מכסה את הכול. האישה בכל זאת נכנסת לפעולות יותר פנימיות של האדם.

תלמיד: מה הוא מוציא משם לעבודה הרוחנית שלו?

הוא לא מוציא שום דבר. הוא מרגיש את זה ישר בלב. אני אפילו לא יכול לבטא את זה.

תלמיד: זוג שלומד את חכמת הקבלה, לגבר יש עשירייה משלו, לאישה עשירייה משלה. קוראים רב"ש, מתקדמים כל אחד בדרכו. מה עוד אפשר לקחת מהחיבור ביניהם?

האדם מרגיש מהחיבור עם אישה תוספת כלי. ממש תוספת כלי.

תלמיד: וממה הכלי הזה נוצר, איך יוצרים את הכלי?

מחיבור עם האישה.

תלמיד: מהתקשרות רגילה, שגרתית, יום יומית, או שצריך לעשות איזו תוספת מיוחדת?

בהתקשרות שיש ביניהם, איך הם מתקשרים כל פעם, ככה אחד נוגע בשני בצורה פנימית.

שאלה: איזה תרגילים אפשר לעשות בין בני זוג? כלפי החברים בעשירייה יש לנו מאמרים שלמים של רב"ש, איך להתייחס.

תבחרו מאמרים כאלה שכדאי ללמוד אותם עם אישה.

תלמיד: מעבר ללמוד, כלפי החברים אנחנו לומדים להתייחס, פעם מלמעלה ופעם מלמטה ושיוון ולראות מעלות ולא חסרונות וכולי. האם יש דברים יותר ספציפיים או מיוחדים שבני זוג יכולים לעשות?

מה יש כאן שאסור לעשות עם האישה?

תלמיד: לא שאסור, אבל בכל זאת זה מערכת יחסים שונה. האישה מביאה רצון מאוד חזק. באמת הורגש אתמול בכנס, אני התפעלתי מזה מאוד, אני מרגיש שלי אין רצון כזה. והגבר אולי מביא יותר דיוק או הכוונה וכן הלאה. איזה תרגילים אפשר לעשות בין בני זוג שהם יותר מיוחדים במערכת היחסים הזאת?

אני לא יודע, צריך לחשוב. אבל בעצם אפשר לעשות אותם התרגילים שעושים ביניכם בעשירייה. תנסה לחשוב על זה, לדבר על זה, תתחילו לדון בזה ואתם תראו כמה שאלות יש, ויש או אין פתרונות וכן הלאה. אבל רק תדעו שבלי הכלי הזה, אנחנו לא מתקרבים, לא מגיעים לתיקונים באמת. כי אנחנו נמצאים בזמן של גמר התיקון וזה מאוד תלוי דווקא בקשר בין גברים ונשים. לכן אנחנו רואים נשים שכל כך מתקדמות ודורשות.

תלמיד: אם בלי הכלי הזה אנחנו לא יכולים להתקדם להגיע לגמר תיקון, למה אנחנו לא מקדישים לנושא הזה בכלל זמן?

אני צריך לשאול אותכם. למה אתם שואלים אותי? אתם כמו ילדים קטנים עם המטפלת, חושבים, זורקים עלי את כל הדברים.

תלמיד: בכלל לא עליך. אבל יש פה מערכת שקובעת את חומרי הלימוד, ולמה נקדיש זמן.

כן, הם קובעים. נגיד אתמול הגעתי לשיעור, ראיתי לפני מאמר, ככה גם כל בוקר.

תלמיד: האם היית רוצה שיהיו שיעורים שמדברים ממש קונקרטית על יחסים בין גברים לנשים?

אני לא רוצה שום דבר. אני רוצה שאתם תדעו שהכול תלוי בידיים שלכם. זהו. ובקשר בין גבר לאישה, במיוחד בזמנינו, אנחנו רואים את זה מכל סדרי העולם שיש כאן, שאסור לנו לעזוב את זה.

תלמיד: כדאי אולי שיהיו שיעורים כאלה, נגיד בשבת בצהרים שזה שיעור שיש בו הרבה נשים, ונדבר על הנושא הזה.

יכול להיות, תחליטו. אבל תחליטו כולכם, שזה יהיה ברור לכולם, שזה יברר את הכלי של כל אחד ואחד.

תלמיד: השתתפתי כמעט שנה במפגשים של הזוגיות ואני גם עובד בעשירייה. הדבר שהיה לי הכי מורגש, שאלו לא שני עולמות שונים, אלא שני דברים שמשלימים זה את זה בצורה מאוד אינטנסיבית. אני מרגיש שהבירורים שעלו קידמו אותי מאוד מאוד בעבודה בעשירייה. ואני חושב שאם ישתתפו יותר אנשים בעבודה ההדדית הזאת, אז נטוס לרוחניות מהר מאוד.

בסדר, תודה רבה.

שאלה: אני חושב שמה שחסר לנו בעיקר, ואתה גם מנסה לעזור לנו בזה, זו העצמאות שלנו. זה הורגש גם אתמול אצל נשים, הן כל הזמן מחכות למוצא פיך, דורשות ממך שאתה תיתן את ברכת הדרך, שאתה תדחוף, ואז הן בטוחות שמפה ייצא משהו. לנו כחברה חסרה עצמאות שאתה מנסה להקנות לנו לאורך השנים, כלומר לקחת רעיון, לקחת משהו משמעותי וחשוב, ולהרים אותו בכוחות עצמנו. אם אתה לא תדחוף ולא תעמוד מאחורי זה, אז גם אם זה יתחיל, זה לא יחזיק. איך אנחנו יוצאים מהפלונטר הזה? וזה קשור לכל תחום. רק אם אתה ממש מכניס את זה לסדר היום ותובע את זה מאיתנו, אז זה בדרך כלל מצליח.

בסדר, נתחיל. אני דורש מכם, מה צריך לדרוש?

תלמיד: במקרה הזה אנחנו מדברים על לתת חשיבות לזוגיות ולכוח הנשי, איך מרימים את זה. זה יכול להיות גם במקרים אחרים, אבל העצמאות שלנו חסרה לחלוטין. אתה מנסה כל הזמן לשחרר ואנחנו מושכים לך בשמלה.

תדברו על זה, ותכתבו באיזו צורה אנחנו יכולים להתקדם בזה.

שאלה: אם יהיה כנס פנויים פנויות, זה נראה לי ממש חשוב שאתה תהיה. אתמול בתחילת שיעור נשים אמרת שאתה מוכן להשתתף. כי אם אתה לא נמצא, אז הרבה פחות מגיעים. וגם החידודים של מה בכלל מודדים כשמחפשים זוגיות, זו נראית לי הכוונה שצריכה להגיע ממך.

אתה תמיד אומר שנשים צריכות לדרוש מגברים, והיום אמרת שצריכים לדרוש מנשים. מה לדרוש?

השתתפות. צריכים לדרוש כמה שיותר השתתפות.

תלמיד: קצת מעבר לרצון שלהן.

תתחילו ותראו.

תלמיד: אני אתמול לא שמעתי על זוגיות, אני שמעתי רצון שרוצה שינוי בעולם, רוצה לגלות עולם טוב יותר, רוצה להשפיע על העולם. זה הרצון הנכון שאליו אנחנו צריכים להתחבר, גם הזכרי וגם הנקבי, שעליו אנחנו צריכים לבקש תיקון. אני לא יודע איך לתאר את זה, אבל זה מה שחסר.

בסדר.

תלמיד: אתמול הורגש שיש כוח אדיר, התפרצות, איך לעשות טוב יותר בעולם. ואנחנו כאן מתרכזים בדברים אחרים שהנשים לא אמרו אתמול, ואנחנו צריכים להקשיב למה שנאמר אתמול. אתמול הן בקשו עזרה מהגברים איך לצאת לעולם בצורה הכי יעילה, ואת זה אנחנו צריכים לשמוע, בזה להתרכז ולתת להן תשובות, ממש להתרכז בשאלות שלהן וברצון שלהן לצאת לעולם.

שאלה: שמעתי קודם שיש מסירות, אבל היא מגיעה באופן טבעי והיא לא מגיעה מזוגות. האם יש כוח מיוחד כלפי הכלי, החברה, העולם, שאמור להגיע דווקא מזוגות?

כן, "איש ואישה שכינה ביניהם", כלומר זו יחידה אחת, ומתוך יחידות כאלה שיהיה מורכב הכלי השלם, ואז את החיסרון שלהם הם מעלים לבורא, מעלים מעלה.

תלמיד: אני יכול לקחת דוגמה מהעולם הזה, שאם בעל ואישה מגדלים יחד ילדים והם עושים את זה נכון, אז הדבר הזה תורם לכל העולם, זו עבודה משותפת שלהם.

זה ודאי.

תלמיד: האם יש דברים אחרים יותר חיצוניים או יותר פנימיים שגם יכולים בצורה כזאת לתרום לכולם?

כן, סביב זה יש הרבה.

שאלה: אני יכול להגיד שאישית שמעתי אתמול הרבה מאוד חסרונות. אבל אני אקח חלק קטן ממה שאמרת היום בנושא הזה, שבדרך הטבע אנחנו כגברים מזלזלים בנשים. איך לעבוד על זה שאנחנו מחויבים לא לזלזל בנשים, האם כל אחד עובד בפני עצמו או זו עבודה שלנו גם בתוך העשירייה? האם הנושא הזה בכלל צריך לבוא לידי דיון, ואם כן, איך?

אנחנו קודם כל צריכים להיות בחיבור בינינו. מתוך החיבור בינינו כל אחד מקבל את האישה שלו, וכל מי שלא נשוי מתחתן ומרכיב משפחה, וכך להיות בחיבור יותר ויותר. אבל החיבור מתחיל מזה שהאדם מחפש קשר עם הבורא, מתוך זה הוא מתחבר לאישה ואיתה הוא קובע את הבית מה שנקרא, ובצורה כזאת מתחברים יותר ויותר.

תלמיד: זו עבודה שכל אחד מאיתנו שהולך בדרך משתדל לעשות בינו לבין עצמו. העניינים האישיים של העבודה הזוגית של כל אחד זה דבר מורכב, כי אצל חלקם שני בני הזוג בדרך, או רק אחד מהם בדרך, ועוד. אלו לא דברים שאנחנו מביאים לדיון בעשירייה, גם בישיבה השבועית לא מעלים את זה. האם זה נכון להעלות זאת?

זה לפי דרישת ציבור מסוים.

שאלה: רציתי לשאול על אופן הלימוד בבוקר. נראה שאתה מנסה להכניס כיוון אחר שהוא יותר דיון - מישהו שואל, חבר עונה ואתה מכוון. הייתי רוצה שנשתפר בזה ונעשה את זה טוב יותר. מה זה הכיוון הזה?

אבל אתם לא משתתפים. מישהו שואל, האחר אולי עונה והאחרים נרדמים.

תלמיד: נראה לי שאנחנו קצת בשוק מהגישה החדשה ובגלל זה הייתי רוצה איזו הכוונה ממך. איך אתה רואה שזה צריך לקרות? כי נראה שאתה ממש מכוון אותנו לזה.

אני הייתי רוצה להגיע לזה, אבל אני לא יודע מה לעשות, כי זה תלוי עד כמה כל אחד רוצה להשתתף בצורה אקטיבית בשיעור.

תלמיד: איך זה צריך להתנהל, האם חבר קם עם שאלה, חבר אחר עונה לו ממה שהוא מרגיש, ואז אתה שומע את זה ומכוון אם זה לא נכון?

העיקר הוא ההשתתפות. שכל החברים שנמצאים כאן ואפילו בעולם ישתתפו כולם בספיגת החומר.

תלמיד: אני רוצה לתת דוגמה קצת מבלבלת. נגיד חברים קמים לשאול שאלה והם אצלנו מרצים ותיקים ומעולים, אם תלמיד היה בא ושואל אותם את אותה שאלה שהם שאלו אותך, אז הם היו נותנים תשובה מדהימה. אבל יש משהו בזה שהחבר שואל את הרב ואת כל הכלי העולמי וזה מתחבר לחיסרון ואפילו יכול להיות שזו תשובה שאנחנו שומעים כבר 20 שנה, אבל יש משהו בזה שהרב עונה, אנחנו כאילו מתקדמים יחד כחברה, אז לי זה נשמע מוזר שעכשיו חבר יקום ישאל שאלה ואני אענה לו, בשכל כולנו יודעים לענות על התשובה והחבר בעצמו יודע לענות על התשובה. אבל יש משהו בזה שאנחנו שואלים והרב עונה, אפילו אם זה אותה שאלה כל יום, מורגש שהאור פועל ואנחנו מתקדמים, אז לי זה מוזר להשתתף בדיון שאני אקום ואענה על השאלה. מהי הדרך הנכונה? כי זה מיוחד, זה חדש, זה מרתק, אנחנו רוצים.

הדרך מגיעה מהצורך לקרב אתכם לדיון, להשתתפות, לשאלות ותשובות יחד, שהיחד הזה הוא יברר ביניכם מה צריך להיות יחד, זאת אומרת מרכז הבירור שבינכם, שכולם נמשכים לזה ורוצים להתכלל בזה.

תלמיד: אני רוצה לשתף, אנחנו קוראים כל יום את מאמר רב"ש יחד בעשירייה כדי להכין את עצמנו ליום המחרת. אנחנו מעלים תפילה לפני הקריאה ולאחר הקריאה משתפים התרשמויות - מה התחדש לי, מה לא הבנתי.

מתוך האינטימיות של העשירייה, אנחנו כבר כמה שנים מכירים אחד את השני יש שיח ובירור. ואילו בשיעור, הקבוצה גדולה, צריך לדבר עם מיקרופון ויש מצלמה ויש את הכלי העולמי וגם את נוכחות הרב, זה קצת מרגיש מוזר לעשות את הדיון בעיקר עם נוכחות רב כי מן הסתם מרגישים שיש לנו אולי תשובה שכלית שאנחנו רגילים לשמוע, אבל יש כוח רוחני בתשובה שרב עונה.

טוב, נשתדל לצאת בכל זאת מבירורים כאלה לבירורים יותר מחוברים, יותר קבוצתיים.

תלמיד: בתקופה שהיינו עובדים בסדנאות היית נותן לנו תרגיל ומסביר מה אתה מצפה שנעשה. אז אולי עכשיו שאתה נותן לנו זמן לדון תכוון אותנו, תן לנו עצות איך להשתפר כי אנחנו רוצים ללכת אחרי הדרכה שאתה עכשיו מראה לנו.

אנחנו צריכים לצייר לעצמינו חברה שכלולה מעשיריות פרטיות. והעשיריות הפרטיות האלו מבררות בתוכן מה משפיע או מפריע בחיבור ביניהן בתוך החברה, בתוך העשירייה. כך כל עשירייה ועשירייה ואחר כך מה מחבר בין העשיריות, כי אלה כבר כוחות אחרים, לא מה שבתוך העשירייה, ואיך אנחנו מחברים כך את כל העשיריות שבעשירייה אחת גדולה שזה כבר נקרא כמחנה, וכך נתקדם.

אז קודם אנחנו צריכים לברר, שיהיה ברור בשבילנו מה המטרה, לאן אנחנו נמשכים ובאיזו צורה אנחנו ובאיזה כוחות מגיעים אליה. בפעולות האלה יש גם חיבור של גברים, גם חיבור של נשים וחיבור של משפחות, וכך נתקדם. אבל זה חסר לנו, חסר לנו לחדש ולחזק את הקשרים שבינינו.

שאלה: אנחנו בעשירייה קבענו בערב של לפני השיעור לדון על השיעור שהיה, אם יש לנו שאלות שהתאספו במהלך היום ואנחנו מנסים לברר אותן, למרות שאנחנו עדיין לא מצליחים להגיע לדיון. ועכשיו, לפי מה שאמרת, איך אנחנו יכולים להגיע לדיון ומה אנחנו צריכים לברר בינינו כדי להוציא את זה לחיבור יותר רחב בכלי - עם הכלי הנשי, עם העשיריות, מה צריך להיות בדיון הזה בינינו שיצא החוצה?

בדיון צריכה להיות בעיית החיבור - בין הנשים, בין הגברים ושני המחנות האלה איך הם צריכים להיות מחוברים. אני חושב שאנחנו צריכים בכל זאת לבדוק את מאמרי רב"ש ולראות מה הוא עושה שם, האם נגע בזה.

שאלה: איך לא לפחד מלבלבל את החברים בדיוק הזה?

אני לא יודע מה להגיד לך, אתם צריכים לחקור ולדון איך מטיבים לזה.

תלמיד: אתה אומר, תנו תשובה לחבר, מה רב מצפה? שנענה או שניתן התפעלות על הדבר, או כיוון מחשבתי, מה אני אמור לעשות באותו רגע?

אני לא יודע, תלוי איזו בעיה נמצאת על השולחן.

שאלה: האם אישה שלומדת במסירות יכולה להגיע לתיקון מלא אם יש לה גבר שלא לומד?

כן.

שאלה: איך צריכה אישה שהגבר שלה לא בדרך להתייחס אליו ולעבודה הרוחנית שלה?

באהבה, אנחנו בכל זאת חייבים להפיץ כלפי השותף.

שאלה: איך מקובלים התייחסו לנשים שלהם מבחינה חיצונית?

זה היה בזמנים אחרים, קשה מאוד לנו לתאר את צורת החיים שאז הייתה, לכן זו לא דוגמה בשבילנו.

שאלה: אם זה מטעם הטבע שגבר ואישה יהיו ביחד, אז למה נשים לא מחויבות להתחתן, איך ניצור קבוצה חזקה?

זה היה בזמנים קדמונים, אישה לא הייתה חייבת, אבל לא שהן לא רצו, הן דווקא רצו להתחתן. עכשיו אנחנו נמצאים בזמן שזו כבר שאלה, אישה רוצה להתחתן או לא? כי יש לה חופש ועבודה ובית אם היא רוצה, לא חסר לה למלא את הזמן שלה בכל דבר, לכן הבעיה להיות נשואה או לא, זו כבר לא בעיה כפי שהיא הייתה בוערת בזמנים ההם. לכן אנחנו צריכים לדאוג שיהיה לנו רצון גם למלא את הנשים שהן ירגישו שיש לנו מה לתת, כתוב "אישה נקנית", שזה תלוי בגבר.

שאלה: אנחנו שומעים שחשוב לגבר להתחתן, אבל בכל זאת קשה להרבה חברים להתחתן. האם יש סיבה מוצדקת לגבר לא להתחתן?

לא, רק האגו שלו וגם של האישה, בזמננו אני חושב שהגענו כמעט לשוויון.

שאלה: האם זה מפריע לקבוצה שיש נשים שהן לא נשואות?

לא יודע, נראה לי שלא כל כך.

שאלה: איך אנחנו נוכל ללמוד ברצינות כמו הגברים?

אין נוכל? הכול פתוח, לי אין מה להגיד. הכול פתוח, אנחנו יכולים לעשות את הכול.

שאלה: הברכה של התורה שקראנו במאמר קשורה לעניין החיבור בינינו, שאנחנו באים עם חיסרון. ההרגשה היא שכל הבדיקה היא מול הבורא שנעלם, הוא נתן לנו את העבודה עם החברים כדי שנקשיב להם, שנהיה במאמץ להרגיש ביחד את השיעור. החיבור זו הבעיה המרכזית שלנו?

כן.

תלמיד: ובמשהו הגברים קצת יותר מצליחים בזה יותר בשיעור ונשים יותר קשה להן להתחבר

כן.

תלמיד: זו הבעיה המרכזית של כל העולם, החיבור, ואנחנו צריכים לפתוח את הצינור הזה עוד לגברים, שהגברים ייקחו את החסרונות לחיבור ויעבדו איתם. כאילו אומרים לנו, החיבור שהשגתם עדיין לא הוקרן החוצה, יש לזה צורך.

אני חושב שכן.

תלמיד: יש איזו צורה למשוך את החיסרון הזה מבחוץ לתוך שיעור בוקר?

למה במחוץ?

תלמיד: או שזה מספיק שאנחנו מתחברים וזה מיד משפיע החוצה?

כן, כל שינוי בנו משפיע על כל העולם.

שאלה: מה צריך להיות היחס הנכון לרווקים בחברה שלנו כדי לדרבן אותם לעשות מעשה, ולהתחתן כמובן?

הרב"ש לא סבל רווקים, ממש לא סבל. וכל הזמן סיפר לנו איך בעל הסולם לא נתן לו להיכנס לשיעורים, וממש לא רצה לראות רווקים בשיעור שלו. אצלנו זה ההיפך, מגיעים נשואים, ואחר כך מתגרשים. אז לי נראה שמעשים כאלה אנחנו לא צריכים לסבול. אנחנו צריכים לחייב כל חבר וחבר שלנו להיות נשוי, בעל משפחה, שעובד ודואג למשפחה. בלי זה אין לו התחייבות מספקת בחיים שלנו.

שאלה: מאיפה האדם מקבל כוח להיות בעל טוב לאישה במסגרת לימוד חכמת הקבלה? מאין לקחת כוח לזה?

מהבורא.

תלמיד: נניח ביחס לעבודה בעשירייה, האם העשירייה יכולה לתת תמיכה לגבר, או צריכה לתת תמיכה לאישה?

העשירייה צריכה לתת תמיכה לגבר, ולבקש מהבורא כוחות שאפשר יהיה לסדר את כל הכוחות במשפחה.

תלמיד: ולגבי הגישה החדשה שהרב כרגע מסביר לנו במהלך השיעור. איך הקבוצה העולמית, הכלי העולמי, יכול להיות יותר כלול ברגע הנתון בדיון? כי גם אנחנו רוצים להיות שותפים. איך להיות מעורבים בתהליך שאתה מדבר עליו, איך הכלי העולמי יכול לקחת חלק פעיל בדיון בזמן אמת?

פשוט לדאוג יותר לכלי המשותף, כמה שאפשר, מפני שמצפים שבו יתגלה הבורא, וכל המערכת שלו. זה הכול. אנחנו צריכים להיות יותר מכוונים למרכז הכלי שלנו, מהכלי הפרטי לכלי היותר ויותר כללי, עד שנגלה בזה סולם. אבל לפחות לגבי יסוד הסולם, העשירייה הפרטית של כל אחד ואחד, חייבת להיות מסודרת נכון.

שאלה: אני חושב שבכוונה הפנימית אנחנו צריכים להיות בחיבור בעשירייה שלנו, ולחבר אלינו את כל הכלי. אבל בהתנהלות שלנו בשיעור יש איזו מבוכה, ודיברנו על זה אצלנו בעשירייה. מה הציפייה שלך כשאתה אומר, "אני רוצה שאתם תהיו שותפים איתי בשיעור".

כן.

תלמיד: אז אחד קם, וזורק איזו שאלה, אחר קם ואומר איזו התפעלות, אנחנו רואים ביחס גם לפעמים, לא שאנחנו יכולים לפרש את היחס שלך, שיש שאלות שאין לך סבלנות, אנחנו רואים על עצמנו, ועל חברים שמישהו שואל, פתאום זה מעצבן אותנו.

אז לא ברור גם מצד המשתתף, וגם מצדנו המאזינים, איזה יחס אנחנו צריכים לפתח. האם צריך לנסות להרגיש את החיסרון המשותף, ודווקא לשאול רק מה שיקדם? איך צריך לעבוד עם זה שפתאום יש שאלה שמרגיש שהיא מסיטה אותנו מהכיוון, וזה מעצבן?

ודאי שאני מעוניין שהשיעור שיהיה כמה שיותר מלוכד, מחובר, ומכוון למרכז שלנו, ומהמרכז שלנו למרכז של כל הבריאה. לכן אנחנו צריכים לאתר מהר את הכיוונים האלו ולתת מקום לדון דווקא בדברים האלו

שאלה: קודם אמרת שהאדם צריך לדרוש מסירות מהאישה. לחלקנו יש נשים בדרך, ולא כולן באותה עשירייה. כלומר לחלק מהחברים בעשירייה יש נשים שנמצאות בדרך אבל לא כולן נמצאות באותה עשירייה. האם חשוב שכולן יהיו באותה עשירייה מקבילה לעשיריית הגברים?

בינתיים לא נעמוד על זה, זה לא כל כך חשוב. כי סך הכול יש לנו את אותה מטרה כללית ואותו כוח כללי מנהל אותנו, ומושך אותנו קדימה. לכן לא נדייק בזה, אחרת נצטרך לשבור הרבה עשיריות, ולא יהיה בזה שום עניין.

שאלה: כל יום בעשירייה אנחנו בונים תפילה לבורא שיחבר אותנו. האם צריך שתהיה תפילה גם בין איש ואישה לבורא שיחבר אותנו?

כן, אפשר לקרוא משהו יחד, איזה פסוק מיוחד, משהו שנוגע לליבכם, זה טוב.

תלמיד: אמרת שאצלנו אנשים מגיעים נשואים, ומתגרשים. האם הבורא עושה את ההפרדה בין איש ואישה, או שזה האגו ביניהם?

חוץ מאגו ששונה בינינו, יש גם טבע שונה בין האיש והאישה. אנחנו צריכים מעל זה להתגבר, ולחבר ממש מכל זוג וזוג כלי אחד.

תלמיד: וזו עבודה רוחנית?

זו עבודה רוחנית. אפילו שאתה עובד על זה בצורה גשמית, זו בכל זאת עבודה רוחנית, זו כל הייחודיות שבזה.

שאלה: שמעתי שדיברת רבות על זוגות, ועל נשים שלומדות והן לא נשואות. אני חושבת שזה בגלל שאנחנו לא יודעות איך להתפלל נכון עבור נשים שלומדות, ואינן נשואות. אני הייתי נשואה תשע עשרה שנים בעבר, ואני רוצה להיות נשואה שוב, אבל אני לא רוצה לעשות טעות, ואני אפילו לא יודעת איך להתחיל. אני חושבת שיש עוד הרבה נשים כמוני. האם תוכל להתפלל עבורנו, האם תוכל לתת לנו הכוונה איך לעשות את הצעד הזה נכון?

אנחנו צריכים לחשוב, אני לא כל כך בקיא ומבין בזה כדי עכשיו לענות לך. אבל נלמד יחד את הנושא הזה מחכמת הקבלה, ומהתורה ונגיע לפתרון הנכון.

תלמיד: רציתי להגיד שמהניסיון, בקהילות של רווקים ורווקות, הניסיון של העבר כל כך לוחץ על האדם שהוא לא יכול להתייחס באמונה ליחסים שצריכים להיות. יש איזה עומס מהעבר, על עלבון שהיה, וזה מאוד משפיע. אולי חסרים לנו כלים כדי להתקדם, אולי תוכל לתת לנו כלים חדשים, איך לעבוד עם ניסיון העבר.

קודם כל רב"ש היה מאוד נגד גירושין, ואם לזוג היו ילדים, אז הוא בכלל לא רצה לשמוע. תסבול עד סוף החיים, אבל אסור לך אפילו לחשוב לכיוון של גירושין, זה מה שהוא חשב, זה דבר אחד.

דבר שני, אתה חייב להגיע לאהבה לאישה, לאהוב אותה, בגלל שכך התורה והבורא מחייבים אותך. אתה חייב להגיע לאהבה, ומתוך זה שתגלה אהבה כלפיה, היא תגלה בחזרה אהבה כלפיך. כאן מוטל על הגבר להתחיל ולעשות את הכול.

לכן אני לא רואה בזה שום בעיה לנו הגברים, רק צריכים ללמוד איך לעשות זאת, ולקבל את זה כמצווה. ואם הוא מתגרש אז כמו שכתוב בתורה, מקום הקשר בין האדם לבורא ממש מזיל עליו דמעות, ועוד כל מני דברים. בקיצור, מאוד מאוד לא כדאי להתגרש.

בזמנינו זאת הבעיה החברתית הגדולה ביותר, הבלבול הזה בחברה מגיע לכל מני צורות וכולנו סובלים. אנחנו אפילו לא יודעים מה זה להיות בחברה כשיש קשר יפה וטוב בין גברים לנשים. כולנו כבר תוצאה משבירת הכלי. ונקווה שלפחות בזה נתחיל את התיקון שלנו.

שאלה: לפני השאלה אני רוצה להודות לחברה הזו ולבורא, אשר דרכם קיבלתי אישה כל כך חזקה השומרת עליי להיות קשור לחברה הזו עם חיסרון חזק, ישר ונקי. כל יום אני מגיע לשיעור עם רצון גדול הבא ישר מהאישה, ואנחנו רוצים שכל החברים שלנו ימצאו אישה כזו ושכולם יוכלו להיות שלמים בבקשה כלפי הבורא להביא את אורו לעולם הזה.

כשהגעתי לכאן, פחות או יותר ב-2016, שאלתי שאלה לגבי חשיבות הנישואין ואז אמרת שעד חג השבועות אתה רוצה שכולם ימצאו בנות זוג ויהיו נשואים וכן הלאה. כתוצאה מזה היו תוצאות נפלאות, חברים רבים מצאו כלות והרבה ילדים נולדו וכולם שמחים, אולי תוכל לדחוף בצורה דומה גם עכשיו כדי שאנשים יוכלו לשרת את הכלי בצורה נכונה עם הרצונות שלהם?

אני אגיד לך, אין לי כוח ואני חושב שחלף הזמן בו אני לוחץ על החברה. אתם כבר מסוגלים בעצמכם לנהל ולסדר ולאחד את החברה ולמשוך אותה קדימה. לכן ודאי שכביכול עזבתי את הדברים האלה ואני לא לוחץ ולא מתייחס אליכם כמו לילדים בגן ילדים, אבל אתם צריכים לעשות זאת בעצמכם, אני אפילו לא יודע מי נשוי או לא נשוי ולמי יש ילדים וכמה וכן הלאה. אתם כבר חברה גדולה ועליכם להיות חברה מגוונת שממש דואגת שהיסוד שלה יהיה מתאים ככול האפשר להתקרב לבורא. תנסו לסדר ולכוון, צריך לעשות זאת מידי פעם.

תלמיד: דרך איזו פעולה אקטיבית האיש יכול לקבל חיסרון מהאישה?

בזה שהוא עוזר לה הוא יכול לקבל ממנה חיסרון.

תלמיד: זה המאמץ שלי, האם מהצד האחר יש מאמץ ספציפי לתת?

ככול שאתה רוצה לעזור לאישה, אתה מקבל ממנה יותר חיסרון.

שאלה: יש עשיריות של נשים בעלות עוצמה מדהימה, אבל נראה לי שגם המאור וגם העבודה בעשירייה עושות פעולה שונה על גבר ואישה. גברים בעשירייה יכולים להיכנס לאיזה רוגע, ביטחון כזה, ואצל נשים העבודה דווקא מכניסה אותן ליותר ריגוש, ליותר כאב, הלב נפתח, משהו שם קורה אחרת, זו הבחנה נכונה?

אני לא יודע. למה אתם בכלל פונים אליי בשאלות כאלה, על גברים, נשים, משפחות, את זה אתם צריכים לברר עם הבורא. באמת אפילו לא נוח לי לשמוע, יש רבנים שאוהבים דברים כאלה אבל אני לא רב.

תלמיד: אני אסביר את השאלה, אולי פעם בימי משה הייתה עבודת גברים בעשיריות, אבל היום בדור שלנו היא חדשה, גברים עובדים בעשיריות עבודה מאוד אינטנסיבית וכך גם נשים, זה המבנה של החברה היום. האם אתה מבחין בהבדל בין עבודת גברים לעבודת נשים? כי כולם עובדים על חיבור, כולם קוראים את אותם מאמרים, נשים מחוברות איתנו יחד לשיעורי בוקר, אם לא בזמן אמת, במהלך היום, הכול אותו דבר ובכל זאת נראה שיש הבדל בהתפתחות. הפעולה של המאור בעבודה עובדת על גבר ועל אישה, ובכל זאת מה ההבדל?

אני לא יודע, נראה לי שגברים מתקדמים יותר מהר מנשים, אבל נשים מתקדמות יותר לעומק מגברים. ואז יוצא שאישה בונה את הכלי לעומק וגבר לגובה. אני לא יודע בדיוק איך לבטא זאת.

שאלה: שמעתי ממך שגבר מושך את המאור מחזיר למוטב, ואישה מקבלת דרך בעלה, דרך הגבר. יש שינוי בזה?

לא. אבל אלה דברים טכניים, אפילו שגברים לא נכנסים ביחד לאותה פעולה עם האישה. בזמננו זה קצת מגוון.

שאלה: מהי העצה שאתה יכול לתת לנו כדי לשמור או להגיע למצב של שלום בית?

תנסה לגמרי לוותר על עצמך, לבטל את עצמך, לוותר לאישה. לפעול באופן "נעשה מה שאת רוצה".

תלמיד: איך מתוך חשיבות כל מה שדיברנו, הבנה שמדובר בכלי אחד, להגיע לכך שנהיה שותפים בדרך, שלא יהיו כל מיני הפרעות שיסיתו, שנגיע באמת עם האישה למצב של אישה ואישה – זכו, שכינה ביניהם?

"זכו" זה נקרא לעשות כלי זך, כמה שפחות עביות ביניהם. לי נראה שכדאי פשוט לקחת מאמרים קצרים וענייניים של רב"ש ולקרוא אותם יחד.

תלמיד: על מה נחשוב יחד כשאנחנו קוראים?

איך נממש את זה בינינו. חוץ מזה תדעו שככול שאנחנו מרכינים את הראש אנחנו מרוויחים.

שאלה: שנים אנחנו לומדים על איך להתקשר בעשירייה. זה תלוי בחיסרון של כל חבר, וביכולת לכוון אותו כלפי התועלת של האחרים וכולנו ביחד. איך להתחיל לעשות פעולה כזאת בין העשיריות, שכל עשירייה תעשה כלפי עשירייה אחרת?

תדברו על זה ותעשו. זה אפשרי.

שאלה: אתה מעביר לנו שיעורים בפנימיות התורה, ולאדם כמו שרואים היום יש עוד הרבה מאוד נושאים בחיים עבורם הוא צריך מענה. לנו יש רק כתובת אחת, הרב. לאנשים אחרים יש מומחים, כל אחד בתחומו, וזה כאילו עולם גדול שאפשר לגשת אליו, לכל אחד המומחה שלו. פה כל הבעיות שיש לנו, גם בעבודה, גם במשפחה, מגיעות אל הרב. יש פתרון שאתה חושב שאפשר יהיה להגיע אליו? בזמן האחרון אנחנו שומעים שנצטרך קצת ללמוד יותר הלכות על איך עלינו לנהוג בשבת, כלומר, איך אנחנו מקיימים אורח חיים, גם שם יש המון שאלות. מי ילמד אותנו את כל זה? הרב יכול ללמד את כל הנושאים האלה?

ודאי שלא.

תלמיד: איך אנחנו, שאתה הרב היחיד שלנו, נפתור את הבעיה?

אני לא חושב שאני רב, רב באמת מכוון את כל החיים של התלמיד למטרת הבריאה, ואני לא קשור איתכם עד כדי כך. אני לא יודע איך לסדר את הדברים. חוץ מזה אתם צריכים ללמוד בעצמכם איך לכוון ולהוביל את עצמכם לתיקון. זה מה שאני אומר. לכן בואו נתייחס לזה בצורה רצינית, בקו אמצעי. אפשר לשאול, לברר, גם איתי, גם ביניכם אבל בסופו של דבר אתם צריכים ללמוד איך להתנהג בחיים.

(סוף השיעור)