שיעור בוקר 25.01.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 761, איגרת נ"ו

קריין: כתבי בעל הסולם, עמוד 761 את איגרת נ"ו.

בעבודה רוחנית אנחנו צריכים להיזהר שההשפעה תמיד תהיה למעלה מהקבלה, אמונה למעלה מהדעת. אם אני עושה איזו פעולה אני צריך לדאוג שיש לי תמיד איזו כרית ביטחון של השפעה, אני לא רוצה לקבל בחזרה שום דבר. אפילו לא לקבל ידיעה שאני משפיע כי זה יכול להיות כשכר, ודאי שנעימות מכך, זה יכול להתהפך להנאה, שהכול יתקבל רק כנתינה מצדי דרך הקבוצה לבורא.

כאן יש לנו תמיד עבודה כזאת עדינה איך כל הזמן להיות, להשתוקק, להשפעה ולהיזהר ממה שמגיע לנו כתוצאה מזה, מהפעולה, למי אנחנו משפיעים, לקבוצה, לבורא. מגיעה לנו בחזרה תגובה במוח ובלב, שזה לא יהיה לנו כבסיס להמשכת העבודה, להמשיך ולפעול ולתת וכן הלאה, אלא שהנתינה שלנו, העבודה, הפעולה שלנו תמיד תהיה ללא היסוד הברור הגשמי אלא מפני שאני רוצה להיות דבוק בפעולת ההשפעה בלבד.

וכך אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן לשמור את עצמנו, מהאדם המבצע לקבוצה ומהקבוצה לבורא, עד שאנחנו מרגישים שאנחנו ממש מתפעלים רק מהפעולה שלנו, רק מזה שאנחנו נמצאים בנטייה מאתנו החוצה. ואחרי שיש לנו כזאת נטייה שנקראת "אור חוזר", “השפעה" אנחנו יכולים לחשוב עם מה אנחנו ממלאים את ההשפעה הזאת. האם אנחנו יכולים באמת לבצע משהו חוץ מהיחס שלנו הריק ממילוי, מתוכן? ואז אנחנו כבר מתחילים להתפלל, לא עבור התיקון שלנו, היחס שלנו לזולת, אלא שיהיה לנו מה לתת לזולת, שהבורא יתלבש בכוונות שלנו וימלא אותן בכוח השפעה בפועל.

ומשתדלים להיזהר שאם אנחנו מקבלים משהו מהבורא אז כאן אנחנו צריכים להיות בשמירה כפולה. מה שמקבלים תמיד יתקבל בנתינה, בהשפעה מצדינו. אני יכול להתחיל ליהנות מהבורא כשאני מגלה שהוא נהנה מהפעולה שלי, קבוצה שנהנית מהפעולה שלי, שזה יוצא לי היינו הך בסופו של דבר, אבל בתנאי שזה רק מעדן את הנתינה מצדי אליהם בלבד.

וכאן צריך לעמוד בשמירה על הבדיקה, מה יוצא לי כתוצאה מההשפעה שלי שהיא חס ושלום לא תהפוך ללקבל ושאני אהנה בעצמי מההשפעה שלי. שהרגשת התענוג תהיה מה שכתוב ל"ה’ דווקא", להשתדל לתת לחברה, להשפיע לחברה, להתייחס לחברה, כך שאני כולי נמצא לא בחלק שלי, בחצי שלי אלא בחצי שלהם, במגרש שלהם ושם אני כולי מוסר את עצמי אליהם. זאת הבדיקה שחייבת להיות כל הזמן, אחר כך היא הופכת להיות למסך.

קריין: אגרת נ"ו בעמוד 761, כתבי בעל הסולם.

"ב"ה כ"ג כסלו וישב תרצ"ב

"לכבוד החסיד וכו' מהר'. .. נ"י

מכתבך קבלתי היום והבנתי אותו. - אולם אמצא לנכון, כי תדע גם את דעתי בדברך זה, הגם שלפי השערתי, אין לך עדיין כל קבלה עליהם. ועל כן לא יהיו הדברים משמחים אותך, ולא יהיו חביבים כ"כ בעיניך - ועל-זה האמת יורה דרכו.

הנה רבים אומרים "מי יראני טוב", ועם כל זה, מיעוטא דמיעוטא מוצאים את זה. וצריך אם כן להבין, איה טמון המכשול הגדול הנמרץ הזה, המכשיל את הרבים בלי חמלה.

כבר העירותיך כמה פעמים, על החוק המפורסם בספרים הקדושים: שאין שום דבר ניתן אלא "בזכות". דהיינו, על ידי יגיעה, המכונה בכל מקום: "אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]". שזולתה לא יארע לעולם בשום פנים, כל השפעה מלעילא המכונה: "אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]".

הדברים והחוקים הללו מפורסמים לכל, אולם שעורם לא ידוע, או לא ירצו לדעתם, ובגלל זה, יש בנין גדול של הס"א, העומד ומיקל בדבר - אשר א"צ יגיעה למעלה מכח אנושי. ובשעת הדחק, יש לו תורה שלמה מפי סופרים וספרים, להראות טובו ורחמנותו של הנהגתו ית', עם האדם שאינו מקפיד כל-כך. ויש לו מן המוכן אלף ראיות על זה ברגע אחד, כמ"ש: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", וכדומה.

ועל זה וכיוצא בזה, אמרו ז"ל - שהתורה נקראת ס"ם. משום שאם לא זכה נעשה לו התורה עצמה סם המות, משום שלומדים תורה מפי ס"ם הרשע ר"ל, וממנו המה מבינים, ודברי תורה שלו מתקבלים מיד על הלב, גם שמורים בזכרון תמיד, שהוגים בהם יומם ולילה - ר"ל ממנו ומהכרוכים אחריו.

ומה נעשה לאלה ואיך נוכל להושיט להם ידינו, או להזיזם בשעור מה ממקומם, באותה שעה שאינם מוכנים כלל לאתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]? רצוני לומר, אפילו אם נצליח על-ידי רחמי שמים, להמשיך עליהם התעוררות הגדולה ביותר של הגוף, לנהום ולחשוק אליו ית'. עם-כל-זה לא ירצו, או לא יוכלו עם כוחם זה, לתת את שעור אתערותא דלתתא המשוער לאתערותא דלעילא [שעור ההתעוררות מלמטה המשוער להתעוררות מלמעלה]. אשר הקב"ה לא ותר על-זה מימות עולם עד היום הזה, ותמיד. כי "חוק נתן ולא יעבור".

ועל-זה נאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה", אשר הקב"ה מודד לאדם סאה בסאה. וכן מקרא כתוב: "כי לא שלם עון האמרי עד הנה", שהכונה גם-כן על הנדון שלנו. כי עון האמורי הוא ענין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]", או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שעור "אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]", המחוייב שנקרא "זכות". דהיינו, היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי.

כי כל שבכחו לעשות נקרא עבודה סתם, ואינו נקרא עוד יגיעה, וכשבאים ישראל עד לנקדה זו, אז משלימים שעורם, ואז מכונה: "כי שלם עון האמורי". כלומר, שניכר לכל, שאין ארץ-ישראל וכבוד ה', שה"ס השכינה הקדושה, שייכת להם. ואז שוברים אותה הקליפה שנקר' "אמורי", ומקימים שכינה מעפרא, ולא קודם לזה אפילו רגע כמימרא. שז"ס, המספר המפורש "ד' מאות שנים", המראה לנו בדיוק הגדול, השייך בענין הזה, שאין ענין ויתור נוהג כאן כלל וכלל. וכמו שאמרו ז"ל, שענין דילג את הקץ, שהיה מחויב ומוכרח בשביל כלל ישראל, הנה, הדילוג הזה, גרם לכל הגלויות עד הנה, כנודע.

ונודע גם-כן, שכלל ופרט שוה, כי גם לכל פרט מישראל, בנוגע לנשמתו, נוהג בו ענין ביאת הארץ, וכל האמור בכלל ישראל. וכי באתערותא דלתתא [בהתעוררות מלמטה] שלו יש לו גם אותו המספר "ת" שנים, שה"ס "ת" מות, "ת" חיים. שאמרו ז"ל עש"ה - שענין ת' שנים של השעבוד, הוא ענין המקום שנותנים לו לפרוע שעור היגיעה שלו, בדיוק, שבזה אין ויתור אפילו כחוט השערה, כאמור.

מכאן אמרו ז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן". וכן: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". וכן: "הרוצה לחיות ימית את עצמו". ועוד כהנה רבים.

וכנגד זה אמרו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן", כי ידעו ז"ל שאותו ס"ם הרשע שתורתו בידו להראות כי אפשר למצוא את ישועת השי"ת, בלי יגיעה למעלה מכח אנושי, שבו מרפים ידיו מ"מאתערותא דלתתא [מהתעוררות מלמטה]", ודוחים אותו יום יום לתהום רבה.

הנה אחר-כך, כשחוזר ומכיר בשקרו, ומוצא אמונתו בדברי חז"ל - אשר חסרון היגיעה ואתערותא דלתתא הורידו אותו לטמיון, ועל-כן רוצה להתחזק ולמסור נפשו בעבודת ה', - הנה אז מיד חוזר עליו בכפירה חדשה. אשר גם יגיעה אינה מועלת כלל, כי ח"ו אינו שומע תפלת כל פה. דהיינו, שיש לו ראיות מן המוכן, להראות שישנם מתיגעים ואינם מוצאים כלל ח"ו. ועל-כן הזהירו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן" ח"ו.

הנה הראיתי לך את הרשת שבו נדונים נשמות העשוקות שאין להם מנחם. דהיינו, הטעות הזה, בפירוש המלה של יגיעה, אבל אמת הכתוב "ומשחרי ימצאנני".

עוד רעה רבה אראה בעולם, אשר הנלכדים ברשת הס"א, נמצאים שמתיגעים שלא לצורך, שהוא רק ציור של עונשים. כלומר, שאינו מצטרף כלל בחשבון "ת" שנים. ועל-זה לבי דאבה יותר מהכל. ועל כיוצא בזה צריך אדם להתחזק בתפלה: "יהי רצון וכו', שלא ניגע לריק" ח"ו. כי צריכים הצלחה גדולה בדבר הזה.

גם תדע שענין היגיעה והעמל המתגלה בלב האדם בשעת תפלתו, היא היותר נאמנה ויותר מצלחת ומגיעה למטרתה מכל הענינים שבמציאות."

יהודה ליב

אנחנו רואים שיש הבדל ביגיעה, יכולה להיות יגיעה שלא נקראת "יגיעה הרוחנית" אלא "יגיעה גשמית" והיא סתם ואין לה שום ערך. רק לאט, לאט היא מצטברת ומביאה צער ללב האדם ואז הוא מוכן לעשות חשבון מה קורה לו בחיים, אבל זה הכול ברמה הגשמית וכאן יש אריכות הזמן ומי יודע עד מתי זה יימשך.

"בעבודה רוחנית" היגיעה מתחילה מזה שהוא נמצא בקבוצה, אפילו בצורה גשמית שמתחיל לארגן משהו הדומה לתיקון של נשמת אדם הראשון, אותה אנחנו צריכים לתקן. ואז אפילו שעושה איזה שירות גשמי לקבוצה הגשמית, גם זה כבר נכנס ל"יגיעה הרוחנית".

מתחילים מ"הכול בא מהעפר" ואחר כך כבר יש ביגיעה, כמו שבעל הסולם כותב כאן, הרבה מדרגות. בכל פעם צריך לראות את כולן ולבחור בין כולן במה הוא עכשיו יכול להיות הכי מועיל לתיקון, בסוג כזה שדווקא הוא יכול לעשות שימצא חן בעיני הקבוצה ובעיני הבורא, זאת אומרת למעלה מהחשבון שלו. יש הרבה בירורים אבל סך הכול כולם הם בזה, לא להתפזר לשום עבודות אחרות שאין להן צורך ממש, אין בהן שום תועלת.

ולכן ת’ שנים שצריכים להשקיע, אין לזה מידה של שנים, יש להן מידה של ה"כמות" כפול "איכות" היגיעה, שעיקרה איכות היגיעה. בזה אנחנו כן יכולים כמו שכתוב "ישראל מקדשים את הזמנים", מקצרים את הזמנים.

בקשר ל"יגיעה למעלה מכוח האנושי", "יגיעה למעלה מהדעת" כבר דיברתי לפני האיגרת, מפני שאנחנו נמצאים במצב מאוד מיוחד שהבורא סידר לנו את העולם הזה, שאנחנו יכולים להתחיל לעבוד עם הכלים דקבלה שלנו המקולקלים. כבר ללמוד איך להיכנס לעבודה רוחנית. יוצא שבעבודה שלנו, ביחסים בינינו, במצב שכולנו עדיין על מנת לקבל ולפני שמקבלים את תכונת השפעה מלמעלה, אנחנו כבר יכולים, כמו ילדים, ללמוד מה לעשות, איזה פעולות הן טובות, איזה רעות, איך אנחנו בנויים, מה הכוונות שלנו, מה המטרות שלנו, עד כמה שאנחנו לא יכולים לצאת מהרצון לקבל שלנו.

מה זה "לא יכולים לצאת מהרצון לקבל שלנו"? עד כמה הבורא שולט עלינו ולא נותן לנו את "הטבע השני" עד שאנחנו נגלה את "סאת היגיעה". ואז אנחנו נהיה ראויים לעבוד נכון בעל מנת להשפיע באמת. ובינתיים אנחנו לומדים. כולם לומדים, כל האנושות לומדת, כולם, כל הטבע עובר את התיקון הזה.

אבל השאלה היא עד כמה באה כאן השתוקקות מצד הנברא, שנותנים לו התעוררות מלמעלה, נקודה שבלב, ועד כמה הוא מגיב על זה? או שמגיב כמו שכל חי מגיב, שעושה הכול כדי להקל על עצמו מההתעוררות הזאת, שהיא בדרך כלל בלתי נעימה. או שהוא מתחיל לאתר את טיב ההתעוררות שנתנו לו, למה, מאיפה, עד כמה זה יכול להיות קשור למהות החיים שלי, ואני יכול בזה לפתור את השאלות, בשביל מה ולמה אני חי, מהי מטרת הקיום שלי ובכולם, בכלל של כל הבריאה, מי מנהל, מי עושה וכן הלאה.

עד כמה שאדם משתדל ולא בורח מלברר את השאלות הללו על פני ההתעוררות שמקבל, לפי זה אנחנו כבר רואים שהוא מתקדם. מביאים אותו לקבוצה, מביאים אותו לשיטה, לוקח כמה שנים אולי עד שהוא שומע מה צריכים לעשות, שהעיקר זה קודם כל בקבוצה הגשמית עד שהוא רואה דרכה את הקבוצה הרוחנית, את השכינה העתידה שבה יתגלה הבורא, כדי לעשות לו נחת רוח. וכל זה על מנת להשפיע למעלה מהרווח הפרטי שהופך את הרווח הכללי למטרה, וכן הלאה. זו הדרך.

1. שאלה: מהי הייחודיות של תכונת האמורי?

אלה הכוחות שאנחנו נצטרך לאתר אותם בדרך. כול עוד הם לא מתגלים הם סתם שמות ולא כדאי להתעמק בהם, אם אדם לא מאתר אותם מתוך עצמו.

2. שאלה: מהו המאמץ בתפילה?

   כאן אנחנו צריכים ללכת מהסוף להתחלה. התפילה היא הפעולה האחרונה שאני מפעיל כלפי הבורא וכתוצאה מהתפילה הוא כבר מבצע את התיקון. לכן תפילה צריכה להיות אצלי פעולה אחרונה. ולפני התפילה צריכה להיות עבודה, בהכנה, בברור, במצב, מה בדיוק אני שואל, מה בדיוק אני אבקש, באיזו צורה, עבור מי וכן הלאה. זאת אומרת, התפילה כוללת את כל החיסרון שהנברא צריך לעלות לבורא. ודאי שלא בבת אחת, ולא באיזה מילה או משפט, אלא כאן זה ברורים על פני ברורים, אולי בקשות לפני זה על עזרה לברור, עד שמגיעים לתפילה שלמה.

   אבל בעצם אנחנו צריכים להבין שכל מה שאנחנו יכולים להשיג זה רק על ידי תפילה, על ידי אתערותא דלתתא. אין שום פעולה מלמעלה אם אין לה הקדם פעולתנו מלמטה. והבורא זה מערכת, ה-ו-י-ה שלמה שנמצאת באין סוף, וה-ו-י-ה הזאת כוללת את הכול. כמו במחשב, כשאתה פונה אתה חייב לדעת מה לפנות, לאיזה כתובת לפנות, באיזו סיסמה, באיזה משפט, פקודה שזה יהיה מדויק מאוד.

   אז דרך כל המדרגות, אתה נכנס למלכות דאין סוף, שם אין סוף. כל הכלים וכל האורות, הכול מסודר שם מלכתחילה, "סוף מעשה במחשבה תחילה", כבר נמצא שם גמר התיקון העתידי בכל תפארתו.

   אם אתה פונה נכון, אז אתה נכלל שם באותה המערכת, ואתה מוצא לפי התפילה שלך, זאת אומרת לפי השאילתה שלך, לפי איך שאתה שואל, איך שאתה פונה, אתה בדיוק מוצא שם את המקום הזה ומוציא מתוך הזיכרון הכללי, ששם הכלי והאור נמצאים כבר באיחוד, אתה מוציא מה שצריך וזה משפיע עליך, ומקדם אותך בפועל לאותו מצב שאליו אתה פנית בתפילה.

   שאלה: כיצד אנחנו מעריכים את איכות המאמץ שלנו?

   איכות המאמץ שלנו מוערך, נמדד לפי עד כמה שכוונת ההשפעה רוכבת מעל כוונת הקבלה. וכאן זה לא רק לפי העוצמה, אלא לפי כול מיני האופנים של השפעה וקבלה שאנחנו רוצים לייצב השפעה על פני הקבלה, בעוצמה ובאופנים שונים שיש ביניהם.

   זה טיב המ"ן שאנחנו מעלים. וזה אומר על הכלי שאנחנו מכינים, שהבורא ייתן רק לכלי הזה תוקף מלמעלה ואז יהיה לנו כלי רוחני מוכן בו יקרה הקשר בינינו וגילוי הבורא, וכבר מממשים חלק מגמר התיקון.

   שאלה: כשאתה נכלל בחברים ועובר לשדה שלהם, אתה מתמלא, אתה מרגיש שאתה לא תלוי בעצמך, במנוחה. האם צריך להתנגד להרגשה הטובה במצב הזה?

   לא צריכים להתנגד, צריכים להיזהר. צריכים להיזהר שאני אשאר במגרש שלהם, שאני כולי אפס ומשקיע את עצמי שם ב-100%, בצורה כזאת נתנו לי מלמעלה, הבורא נתן לי הזדמנות להכין, לייצב את כלי ההשפעה שלי.

   ואני מודה לבורא, ומודה לקבוצה שאני יכול כך להכין את עצמי להשפעה. ההרגשה שלי שבכלל כל הזמן אני משתדל להיות בהם, לתת, להשפיע בכמה שאפשר כמו אימא כלפי התינוקות.

   וודאי שכאן מתחילים להכשיל אותי, להביא לי כל מיני רגשות ומחשבות עד כמה זה נעים, עד כמה אני עושה את זה יפה, אני גדול וכן הלאה. וכאן אני שוב צריך להפוך את זה, לא למחוק, לא למחוק, מה שמגיע לא מוחקים שום דבר, אלא הופכים את זה שוב ושוב לעלייה בכוונה שלי להיות בתוך הקבוצה. לכן ההפרעות האלה שמקבלים, דווקא צריכים לחזק את ההשפעה שלנו. מתוך ההפרעות האלו אנחנו בונים כלי כל פעם יותר ויותר חזק.

   שאלה: למה תפילה נחשבת כתיקון? הרי אדם צריך לעבור מצבים, רשימו, כל מיני דברים שהוא צריך לעבור אותם, וזה אמור להיות לו כתיקון. למה דווקא הפנייה לבורא היא התיקון?

   מה שאמרת, שאדם צריך לחשוב ולעבור כל מיני מצבים, זה הכול בסדר. אבל מתי הוא עובר את המצבים האלה? קודם כל שיפנה לקבוצה, ודרך הקבוצה לבורא. אחרת המצבים שהוא עובר הם סתם מצבים גשמיים, אין להם שום כיוון, אין להם המשכיות למטרה.

   "סוף מעשה במחשבה תחילה". אני צריך קודם כל לנעול את עצמי למטרה הסופית. למטרה הסופית שאני נועל את עצמי, איך אני בונה את עצמי? "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא, חד הוא".

   כשאני נמצא בזה, עוד לא נמצא, אבל כאילו מתאר לעצמי איך אני צריך לבצע את הפעולות, מה אני צריך לעשות, לעשות מה? לעשות טובה לקבוצה. מה זה טובה לקבוצה, מה זה טובה לבורא דרך הקבוצה, מה זה טובה לקבוצה דרך הבורא? מה זה טובה שלי שאני מושקע בזה לגמרי כמו מלכות כלפי ט' ראשונות, וכלפי האור, שהבורא ימלא את הט' ראשונות האלה וייהנה מזה. כל הדברים האלה אני צריך קודם לסדר.

   ועכשיו כשמגיעות לי הפרעות, בעיות אישיות, קבוצתיות ועם הבורא, כול זה אני מתחיל לייצב עוד יותר ועוד יותר לאותה המגמה. אבל חייב להיות קודם כל קו ברור, פשוט, לא מורכב, ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא, אני צריך כך להגיע למטרה.

   מהי המטרה הסופית? עד כמה שאני משקיע את עצמי בעשירייה, אולי אחר כך בכל האנושות, בכל הכלי דאדם הראשון, ומשם אני פועל כלפי הבורא עם כל עוצמת הכלי שאני יכול לברר. יש לי בזה חלק, ועד שאני מגיע למצב שאני ממלא את הבורא בזה שאני מביא לו כוח השפעה גדול מאוד, שהוא יוכל למלא אותו. אנחנו מעלים מ"ן, זה חיסרון לבורא שייהנה. יש בזה הרבה, כל חכמת הקבלה היא סך הכול בגבולות האלה.

   שאלה: איך אדם יכול להיות בטוח שהוא לומד מפי תורת חיים, ולא מפי סם הרשע שמשכנע אותו שאפשר למצוא את הבורא גם בלי יגיעה מעל הכוח האנושי?

   להיות בטוח, אדם לא יכול אף פעם, קודם כל. "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". כול עוד הרצון לקבל כולו כולו כולו לא מתוקן, אתה לא יכול להאמין בעצמך, כי מי יודע מה יתגלה ברגע הבא. אולי אתה תיפול לשמעון מן השוק, ותשאר שם עם האבטיחים שלך וזהו.

   היום באחת עשרה בבוקר יגיע אליך פרס, מיליון דולר ואז אתה משתגע. מתחיל לנסוע בכל העולם, לבלות, מה אכפת לי קבלה, קודם כל אני אבזבז את מיליון הדולר, אחר כך אני אראה, זהו. אתה לא יכול לדעת מה קורה, ולכן אל תאמין בעצמך.

   זאת אומרת, הביטחון צריך להיות כולו כולו בידי החברה, וזה צריך להיות בהרגשת האדם. זאת אומרת כמו תינוק שכולו תלוי באימא, כך אני צריך כל הזמן להחזיק אותם, כמו תינוק שמחזיק את אימא, דבוק אליה, כך אני צריך להרגיש שאני דבוק בחברה וזהו.

   בחברה נמצא הבורא. בצורה כזאת אני מבין שבקבוצה נמצא בורא, ושם בעצם הכוח העליון שולט בהכול, בצורה אגואיסטית בינתיים. אני בצורה כזאת מבטיח לעצמי שאני גם בחיים הגשמיים, גם הרוחניים, גם היום, בעוד רגע מי יודע, אני רק בצורה כזאת מסוגל להבטיח את עצמי לחיים הבטוחים.

   אנחנו רואים שהחיים שלנו מתחילים להיות יותר ויותר רעועים. זה כהכנה לזה שהאנשים לא ידעו במה להבטיח את עצמם באיזה רגע, מחר, מה, מי, כלום.

   אנחנו כבר לא רוצים ילדים, לא רוצים משפחה, לא רוצים שום התחייבויות, כלום. הם חושבים שעל ידי זה הם יכולים להקל על עצמם. מהשמיים עושים תרגילים כאלה, לא יעזור. אדם יישב ברעדה, ולא תהיה לו שום אפשרות להימנע, רק בצורה כזאת.

   ההשגחה העליונה תחייב אותנו בסופו של דבר, שאנחנו נהיה מחויבים לאחוז בחברה. פתאום אני מרגיש שאין לי מקור, אין לי עוגן, אין לי שום נקודת ביטחון. במה, איפה אני אמצע משהו? כשיש איזה פחד גדול מאוד, איפה יש איזו תמיכה, משהו, מקום הרגעה? אין. רק בזה יראו. עד כמה זה עוד רחוק, אבל כך זה יקרה. ותמיד תלמד מאימא ותינוק.

שאלה: שמענו שיש יגיעה שהיא לריק, ויגיעה שהיא נחשבת לכיוון הבורא. איך להיזהר לא לחלק בין חברים שנראים שהם נותנים יגיעה נכונה, לחברים אחרים.

אני לא עושה עליהם ביקורת, כי "כל הפוסל במומו פוסל". איך אני יכול לעשות ביקורת על חברים? לא. אני יכול להגיד כל דבר כשמדובר על עבודה נניח בהפצה, וכל מיני דברים כאלה גשמיים, שאנחנו צריכים לבצע ומתעצלים וכן הלאה. כמו שאני צועק על הקריין כאן לפניי, לפני כולם, זה ברור, אין כאן שום בעיה. אבל זה לא שייך למצב הרוחני, ליחס שלי אליו כמו לתלמיד, לא.

לכן אין לי ביקורת על מה שאתה אומר. ההיפך, כמה שאני רואה אותם פחותים, אז יש לי יותר עבודה לראות אותם גדולים ואני יותר קטן, נותנים לי הזדמנות. האדם צריך לשמוח מהזדמנות לעבודה.

שאלה: איזו יגיעה הבורא מודד, מה זאת הסאה הזאת שהוא מודד?

סאת היגיעה זאת מידת היגיעה שמתאימה לדרגה הבאה, שהבורא יכול למלא אותו לפי יגיעתו באור החסדים, אור ההשפעה, אור האמונה, שבזה אדם כבר ממשיך לדרגה הבאה. האדם צריך להיות מוכן לזה, לרצות את זה, מחיסרון. אז [הוא צריך] להביא את עצמו לחיסרון השלם המתאים לכוח האמונה, לכוח ההשפעה שיקבל אותו ואז הוא מגיע לדרגה הבאה, או עם להשפיע על מנת להשפיע, או אפילו שמקבל עוד כוח נוסף, כדי לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: איך אדם יודע מהי המדרגה הבאה שהבורא מכין לו?

הוא לא רוצה לדעת, אדם לא רוצה לדעת, זה לא נקרא אמונה למעלה מהדעת. איך אני יכול לדעת איזו דרגה הבורא מכין לי? ברוחניות אין היגיון במה שאתה אומר, זה נמצא למעלה מההשגה. רוחניות זה שכל הזמן מוסיפים לי עוד רגש ועוד שכל, עוד רגש ועוד שכל, עוד רגש ועוד שכל. אבל עד שלא מוסיפים, אני כלפי המדרגה הזאת כמו בהמה, כמו אפס. עד כדי כך, שזה כמו שתביא עכשיו בן אדם חדש ושהוא ישב לידנו, מה הוא יכול להבין מזה.

תלמיד: אז על בסיס מה אתה בונה חיסרון, אם אתה לא יודע לאן אתה הולך?

אני בונה חיסרון לפי מה שנמצא לפניי.

תלמיד: אבל אתה לא יודע לאן אתה הולך. לפי מה שעכשיו אמרת, אתה לא יודע מה המדרגה הבאה, ואתה גם לא רוצה לדעת מהי.

לא, כי המדרגה הבאה שלי, היא שאני מבטל את עצמי. השאלה שלך היא נכונה, עכשיו אולי אתה תבין, שהכלי הרוחני זה שאני לא ארצה מה שהמדרגה הבאה יכולה להאיר לי. אני צריך להצטייד באמונה, בכוח השפעה כלפי המדרגה הבאה.

אני מראה לך עכשיו מיליון דולר ואני אומר, "זה יהיה שלך מתי שלא תרצה את זה". בסדר? עכשיו תעשה.

תלמיד: אבל אתה מראה לי.

מראה לך, כן.

תלמיד: אז ברור לי מה לא לרצות.

גם ברוחניות זה ככה, כן. ברור לך, זה ברור לך לא מצד ההארה מלמעלה, גם היא קיימת, אלא מצד הכלים שלך מלמטה, שמתגלים שבורים כלפי המדרגה העליונה.

תלמיד: אז שוב לשאלה הראשונה, אז מה זה נחשב מצד הבורא שהוא סופר לך את היגיעה הזאת בתור סאה, שאתה עושה פעולות ואומר שזאת יגיעה?

שאתה מכין את עצמך לחיסרון להשפיע במדרגה יותר גבוהה, בלי לקבל שום דבר מזה. בצורה שאתה תתגאה בזה, ואתה תיהנה מזה, ואתה תרצה את זה, וידברו עליך, אלה אמנם דברים קטנים, זה שהתענוג שאתה מביא לבורא, לא יהיה מורגש בך שבכלל עשית משהו. שאתה עושה מסך, מסתיר את עצמך מלראות שאתה מבצע ושהבורא נהנה.

ואחר כך, כשהבורא מגלה לך שהוא נהנה, אז אתה צריך לבנות לפי זה מסכים נוספים. שאפילו שאתה רואה שהוא נהנה, זה לא מוריד מהיחס שלך להשפיע. זאת אומרת, זה לא על החשבון שלך. אין לי מילים, בקיצור, על מנת להשפיע, כך קוראים לזה וזהו.

תלמיד: אז מגמת ההשתוקקות צריכה להיות בהשפעה בלי תנאים, או שצריך רק להתבטל? כלפי מה אתה צריך להשתוקק כל הזמן, לאן אתה מכוון חיסרון?

רק להשפיע, אין מילים אחרות.

תלמיד: אז איפה כאן הביטול?

רק להשפיע זה ביטול, כי בהשפעה אתה עובד עם הכלים דקבלה שלך.

תלמיד: מה הקשר בין ביטול להשפעה, מה נותן הביטול כלפי פעולת ההשפעה?

אומרים לך שיש לך הזדמנות עכשיו לנקות את הבניין הזה במשך כל היום, בא לך לעשות את זה? לא, אתה צריך לעבוד על החשיבות. מגיעה לך יחד עם החשיבות העייפות, האגו, כל מיני חשבונות, יש לך הכבדת הלב, יש לך על מה לעבוד. תפרשו את זה תמיד כלפי הקבוצה ואז לא תטעו.

שאלה: איך בתוך ההרגשה המשותפת של פירוד בעשירייה ניתן להכניס את הבורא שיתקן?

כן, ודאי, בתוך הפירוד הזה, בתוך כל השבירה שלנו, בתוך הקשר שלנו, מה שיש ואין וכל החשבונות שלנו, לשם תכניסו את הבורא. זאת העבודה שלו, זה נקרא עבודת ה', הוא ברא את זה, שיתקן.

תלמיד: זה ייעשה מעצמו או שצריך לעשות איזו פעולה?

מעצמו שום דבר לא יהיה, שום דבר. "אשר ברא א-לוהים לעשות", מה הוא ברא? יצר רע, "בראתי יצר רע", זהו.

תלמיד: ואיך עושים את זה?

איך עושים את זה? מבקשים, מבקשים. תעשו רשימה מה זה נקרא פירוד, שבירה בקבוצה, אני שונא אותו, והוא שונא אותו, והוא כך והוא כך, תעשו רשימה. תעבדו על זה עם כל הטעמים האלה הגדולים של האגו, עם כל הרוטב בפנים. ואז לפי הרשימה תפנו את זה לבורא, בבקשה, תעשו. אבל לא לעזוב, לא לעזוב עד שהוא יתקן.

וזה תלוי עד כמה שאתם ביחד תבקשו. שאתם רוצים רק להתחבר בדבר אחד, בצעקה אליו. כי מה יש כאן? או שאנחנו נפרדים ואז כל אחד הופך להיות בהמה, או שאנחנו בכל זאת נשארים בקבוצה, ומתוך השבירה פונים לבורא. מה יש לנו עוד לעשות? אין, רק שני אלה, אז או כך או כך.

1. שאלה: האם אנחנו יכולים לשמור את עצמנו ביגיעה מתמדת בלי ליפול?

   איך תתקדמו בלי ליפול?

   תלמיד: האם צריך ליפול לגמרי?

   "נפילה" זה נקרא שמתגלה לך רשימו שבור חדש. מתוך השבירה הכללית של האדם הראשון מתגלה לך לפי הסדר עוד רשימו שבור ועוד רשימו שבור, וכל פעם שמתגלה הרשימו הבא, הוא יותר עבה מהרשימו הקודם. לכן תעשה חשבון שכל פעם יהיו סכסוכים יותר גדולים, טענות יותר גדולות, יותר אי הבנות. וכול זה כדי שיותר ויותר תפנו לבורא בכל מיני אופנים שונים. אבל תמיד זה מתוך סכסוך, מתוך חושך. התורה ניתנה מתוך החושך.

   אחר כך תספרו לנו מה קורה. בינתיים תעשו חשבון כל אחד לאחר.

   שאלה: בתוך העבודה בקבוצה, בעשירייה נניח, אנחנו הרבה פעמים מבררים מהי היגיעה הנכונה. יש כאלה שחושבים למשל לשים דגש על שיעור בוקר, יש שיותר על מפגשים, יש כאלה שיותר בעבודה פנימית, יותר לעשות מעשים. איך אנחנו יודעים מהי היגיעה הנכונה?

   יגיעה נכונה, אנחנו יכולים לתאר אותה, לאתר אותה, לבנות ולייצב בצורה מאוד פשוטה, אני מבקש מהבורא שלום רוחני לקבוצה. הבורא אני לא יודע מי זה, זה כוח חיובי שמתקן. גם מתוך זה שהוא חיובי הוא גם מעורר דברים שליליים שאני צריך לתקן, אבל התיקון הוא בקבוצה, בשכינה, בכלי השבור. אנחנו צריכים לראות את הכלי השבור הזה כתוצאה מחטא עץ הדעת, משבירת האדם, ועד שאני לא מתקן את הכלי הזה אני נמצא עדיין בתהליך העבודה.

   אני צריך להגיע למצב שמצדי אני רואה את הכלי, את העשירייה שהיא מתוקנת לגמרי, עד כדי כך שכל העולם, כל האנושות ואחר כך כל החי, הצומח והדומם, הכול נכלל בה. והיא בעצמה הופכת להיות לכלי אחד שלם, מערכת שלמה, ושם מתגלה האור האין סוף.

   לכן כל שדה העבודה שלי הוא בקבוצה. כך אני צריך לאתר את המקום. זה נקרא "מקום", כי שם מתגלה הבורא. ולכן הבורא נקרא מקום, כי אנחנו מאתרים אותו רק לפי המקום שמכינים לו. יש "מצוות בין אדם למקום". מה זה? לאותו הייחוד שהתגלה בתוך מקום שבצדנו. מה יש חוץ ממצוות אדם למקום? מצוות אדם לחברו. "לחברו", שאנחנו בונים את היחסים בינינו בעשירייה, עד שאנחנו מייצבים אותם כך שיהיו מצוות "בין אדם למקום". כל העבודה שלנו היא רק בקבוצה.

   תלמיד: התחלת בזה שאני צריך לבקש על שלום הקבוצה, אבל בשביל להגיע לזה צריך לעשות יגיעה, צריך לעשות אולי כל מיני מעשים.

   בלי יגיעה ודאי שלא יקרה שום דבר, ויגיעה שמכוונת לבורא. אני מבקש מהבורא שיטפל בקבוצה.

   תלמיד: אני מתאר לעצמי שכל אחד מהחברים המטרה הזאת נמצאת נגד עיניו.

   תשאל אותם, אני לא יודע.

   תלמיד: אני בטוח, אני מרגיש שכול אחד מהחברים נמצא בהשתוקקות. אבל איך להביא את זה לידי ביטוי, איך להגיע לשם?

   מה זאת אומרת, להגיע? כל הזמן להיות בפנים עם התפילה הזאת, עם הבקשה הזאת, עם החיסרון הזה. יותר מחיסרון אנחנו לא צריכים שום דבר.

   ממה הבורא נהנה? הבורא נהנה מהחיסרון שאנחנו מעלים אליו, כי הוא עושה את העבודה. הוא נהנה מהעבודה שאנחנו מביאים לו ואומרים, "תתקן בבקשה". אז המילים האלו, "תתקן בבקשה" נקראות "תפילה". זאת התפילה, אין יותר. אתה יכול להגיד רק את זה, מספיק.

   תלמיד: אמרת שהתפילה היא הפעולה האחרונה שאנחנו עושים, אחרי כל היגיעות והבירורים.

   אחרי בירורים ויגיעות כדי לברר, כי איך תבקש? אתה צריך לברר מה לבקש. או שאתה יכול סתם לצעוק זה גם טוב, כמו תינוק, ברמה שאתה נמצא.

   תלמיד: איך אנחנו יודעים שהפעולות שלנו מובילות אותנו לתפילה הנכונה?

   אני לא יודע ולא רוצה לדעת. אחרת יוצא שאני מזמין את העבודה, הוא מבצע וברוך ה', אני מקבל את העבודה שלו. או שאני מבקר ואומר, " לא תיקנת מספיק, אתה עוד פה ושם תתקן". כך?

   העבודה שלי בקבוצה והעבודה שלי עם הבורא היא לא כדי שהבורא יתקן את הקבוצה, אלא כדי שאני אגיע לדבקות בו.

   תלמיד: איך אני יודע שהפעולות שלנו מובילות אותנו לתפילה הנכונה?

   אנחנו נגיע לזה, אני לא רוצה שתתבלבלו, זה יטשטש את השיעור, עוד טיפה, עוד קצת.

   שאלה: איך לתקן משהו לצמיתות?

   כל תיקון שאנחנו מעלים הוא לתמיד, לצמיתות. אין תיקון שאחר כך מתקלקל, הוא נעלם, הוא נסתר מהאדם, כדי לגלות לו קלקול יותר פנימי, אבל מה שתיקנת, תיקנת. "מעלים בקודש ולא מורידים". זאת אומרת, אפילו אם אנחנו עולים על הר המלך וזורקים אותנו בחזרה, זו לא אותה זריקה, זו לא אותה נפילה. וכשמטפסים, לא מטפסים בדרך הקודמת, אלא אנחנו מטפסים כבר בדרגה יותר גבוהה.

   תלמיד: כן, אני מרגיש את זה אבל אני מרגיש שאני חוזר על אותם פשעים שוב ושוב.

   זה רק נדמה לך ששוב אלו אותם הפשעים, הם לא, אבל יהיו לך עוד הרבה. בכל פעם זה כאילו אותו דבר, אבל זה לא נכון, זה בצורה יותר פנימית. כמו שאתה מנקה ומנקה את הקליפה, עד שכולה כולה כבר תיגמר.

   שאלה: לפני כן אמרת שכשאדם משקיע מאמצים בשירות הקבוצה, עם הזמן הוא מבין איזה מאמצים בתיקון הוא יכול לעשות בדיוק, איזה תיקונים הוא יכול לעשות. אז איך להגדיר את זה בצורה מדויקת כדי לא להתפזר לכל מיני מעשים שלא מועילים ולעשות רק את מה שמועיל לקבוצה?

   ובהמשך, האם בעבודה בעשירייה אפשר ליצור לחץ שיחייב את החברים להימצא במאמץ? נניח ליצור סקר אנונימי, על איזה חברים נותנים חשיבות המטרה, חשיבות הרב וכן הלאה בסקאלה של 1 עד 10, כדי שחברים יקנאו אחד בשני וכולי.

   אני לא יכול לענות בדיוק על השאלות האלה, כי אני מפחד שאתם תסובבו אותן לכל מיני כיוונים. קודם כל חייבת להיות הסכמה בקבוצה לגבי התחזוקה הפיסית, בעולם הזה, כמה שהם חייבים כל אחד וכולם יחד כדי להחזיק את הקבוצה, לחזק את הקבוצה, לשמור על כל הסדרים, המקום, התשלומים וכן הלאה, וברור שזה לפי החוקים בעולם הזה.

   וברוחניות, הרוחניות יותר נסתרת, כל אחד ואחד חוץ משיעור הבוקר בעצם נשאר עם המחשבות, ועם הרצונות שלו. אני מזהיר אתכם לא לחטט יותר מדי בעבודה הרוחנית של כל אחד. לא, רק בצורות הגשמיות. אדם צריך להיות בשיעור, הוא צריך להיות ער, הוא צריך לדאוג לחברים ומה שבתוכו, את זה אף אחד לא יודע ואסור להיכנס אחד לתוך השני.

   אני צריך לדאוג בצורה חיצונית. שיהיה לכולם מצב רוח, מרץ, מחשבות, כוונות על המטרה המשותפת. אני לא נכנס לרוחניות של השני, זה אסור. כל אחד מהנקודה שבלב שלו, זה ניצוץ מהשבירה, וכל אחד חייב מתוך זה לברר את התיקון שלו. הוא בזה עצמאי ואסור לאף אחד להיכנס לזה. כמו שבעל הסולם כותב לנו ב"בחירה חופשית", שאסור לנו להיכנס לפנימיות האדם.

   שאלה: אחרי אתמול הרבה חברים התקשרו אלי במהלך היום וכתבו לי הודעות, אני ממש מודה לעשירייה שלי, ולחברים מכל העולם. זה היה ממש נהדר.

בדרך כלל יש הרבה פעולות שאנחנו עושים במהלך היום. ואמרת שאיכות הפעולה תלויה באינטנסיביות של הכוונה. בדרך כלל כשאני עושה פעולות אני לא מרגיש כלום. מה אני עושה במצבים האלה?

45. אתה נשוי?

    תלמיד: לא.

    כשאישה נכנסת להיריון אנחנו כבר מבינים שעוד מעט יהיו לנו כאן חיים חדשים, אדם חדש שהיא תלד, ואנחנו כבר רואים מיום ליום איך הוא גדל, זה נראה לעינינו. אבל לפני שהיא נכנסה להיריון והעובר התחיל לגדול, בצורה שאנחנו יכולים לזהות שיש כאן משהו, אנחנו לא יודעים מה התהליך.

    בכל תהליך רוחני יש כאלו תקופות, שהאדם לא רואה שהוא מתקדם, הוא עושה משהו, ולא רואה. זה מפני שהפעולות הרוחניות נמצאות בכוח ההשפעה, והאדם עדיין לא נמצא בכוח ההשפעה, הוא לא מצויד בזה, אז הוא לא רואה אותן. נניח, אם יש לידו מקובל, אז המקובל בכוח השפעה שלו יכול לראות מה קורה עם האדם, מה מכינים לו, כי הוא נמצא בכוח השפעה משלו, והוא רואה על האדם מה שהאדם עצמו לא מזהה.

    לכן אתה נמצא בהרבה מאוד מצבים כאלו, אלו עדיין מצבים של דגירה, מצבים לטנטים. מה לעשות? ככה כל אחד. כל אחד לפי דרגה שלו נמצא. אדם לפעמים בכלל לא מרגיש שמשהו משתנה. אל תדאג, בפנים יש הכנה ואולי מצבים מאוד מאוד חשובים, אבל הם נמצאים מחוצה ולמטה מסף ההרגשה שלו. כי הוא לא נמצא בעל מנת להשפיע בדרגה כזאת. לכן הוא אף פעם לא מזהה את הדרגה הבאה. אם יש מישהו יותר גדול לידו, שקשור אליו, הוא יודע. כמו הורים חכמים בעולם שלנו שיודעים מה יקרה עם הילדים כשהם יגדלו בשנה, שנתיים, באיזו צורה הם יהיו אז. והילדים בעצמם לא מבינים את הדברים האלה, לא יכולים להבין, מה אני אהיה בגיל שלושים או בגיל ארבעים. כשהייתי ילד בן שלוש, ארבע, איך אני יכול לתאר את זה?

    למה זה נעשה כך בכוונה, כל ההסתרה, כדי לתת לנו הזדמנות, אפשרות, לפתח כלים דהשפעה. כי אם הכול היה גלוי אז איך יכול להיות שאני אעבוד בהשפעה? אז אני כבר נמצא בידיעה. לכן זו ממש הצלה גדולה שיש את שבירת הכלים, וכתוצאה ממנה יש הסתרה, ואז אני יכול בזכות ההסתרה דווקא לפתח כלים דהשפעה, כלים דאמונה. אני לא רוצה לראות, אני לא רוצה לדעת, וגם הראייה והידיעה שאחר כך מתגלות, ומתגלה לי הכול מסוף העולם עד סופו, אבל אני לא מקבל את זה באותם הכלים. אני לא רוצה לקבל תשובות, אני רוצה להשפיע, לתת למעלה מהן.

    שאלה: כשאני מסתכל על החברים לא כבשר ודם אלא כנקודה שבלב, ובתוך העבודה הפנימית אני כל הזמן עובד מפירוד לחיבור, שעל ידי זה אני מגיע לדבקות. למה אנחנו עושים את ההפרדה בין הקבוצה לכל המציאות? הרי זו עבודה פנימית ביחס שלי לכל מה שמחוצה לי.

    כי אני עדיין לא נמצא בכוח לכלול את כולם, אני צריך שיהיה לי כוח, שתהיה לי הרגשה, שיהיה לי משהו שבזה אני ארגיש אכפתיות לכל הקבוצות, העשיריות. אחר כך לכל העשיריות האלה יחד, גם לכל החברים שלנו שנמצאים זרוקים אי שם ברשת האינטרנט, ואחר כך לקהל שנמצא קרוב יותר אלינו, וגם לקהל אדיש וקהל שנגדנו.

    מה זאת אומרת שאני צריך לכלול אותם? אין לי בפנים מקום אליהם, אין לי מקום לזה. אני נניח שוכח, מה זה שוכח? הרצון לקבל שלי לא מרגיש שזה חסר לו, אז זה נעלם משדה ההרגשה שלי, לא חסר. אתה אומר "אבל אתה צריך לדאוג לכל האנושות". "לך תדאג. אני לא מרגיש, מה רוצים ממני?". כולם צריכים? אז אתה צריך לפתח את האנשים להיות כאלה רגישים, להסביר להם עד כמה הם תלויים זה בזה וכן הלאה.

    אם תסביר לאדם שהמחר שלו תלוי בשכנים הרחוקים או הקרובים אז הוא ידאג. למשל חשמל, בארץ אנחנו עדיין מייצרים אותו מפחם, ונניח שפתאום לא מספקים לנו פחם לחשמל מאיזו מדינה, היא לא רוצה לספק לנו כי יש לה הרבה סיבות להפסיק איתנו, מה תעשה? אז אתה תדאג, "לא חשבנו על המדינה הזאת, איך נעשה איתה קשר, אחרת לא יהיה לנו חשמל". כי חשמל אתה מרגיש שחסר לך.

    זאת אומרת חייב להיות בך חיסרון. אבל אם אין לך חיסרון מה אכפת לך שיישרף שם הכול, לא לטוב ולא לרע. אז מה אתה אומר לי, שאני צריך לדאוג לכל העולם? אני לא יכול לדאוג. ברצון לקבל שלי עדיין אני מרגיש איזה כתם לבן במקום לדאוג לאיזו מדינה או לכל העולם, עדיין אצלי זה לא קיים. רצון לקבל ישנו אבל לא נגלה. לפי ההתפתחות שלי אחר כך זה יתגלה ואני אדאג לכל העולם, כמו שבעל הסולם כותב.

    תלמיד: אבל בסופו של דבר ביחס הפנימי שלי מאחורי כל המציאות נמצא הבורא, זה נכון להגיד את זה.

    הבורא זה המילוי של הכול. ואתה כל הכלי האין סופי, ה-ו-י-ה, זה אתה. זה הכול. כי אין בכל המציאות חוץ ממך והבורא שממלא אותך. נקודה. לזה אתה צריך להגיע, לדבקות בבורא זה נקרא. וכל האחרים, הם "באו לשמשני ואני לשמש את קוני". בצורה כזאת זה עובד.

    שאלה: מה ההבדל בין תיקון ותשובה ומה הקשר?

    זה אותו דבר. "תשובה" זה כשמלכות מתחברת עם זעיר אנפין, הפעולה הזאת נקראת "תשובה". תשוב ה' לגבי ו'. מלכות מתחברת עם זעיר אנפין, מלכות זה ה', זעיר אנפין זה ו'. כשמלכות חוזרת עם הזעיר אנפין יחד, הם עולים לאבא ואמא והם מקבלים כמו אבא ואמא, זה התיקון, ותיקון נקרא תשובה. עליית המלכות מהמצב שלה שהיא "מקבלת" למצב של זעיר אנפין שהוא "משפיע". זעיר אנפין נקרא הקדוש ברוך הוא.

    תלמיד: איזו פעולה באה מלמעלה ואיזו פעולה מלמטה?

    איזה פעולות אנחנו צריכים להקדים מלמעלה ומלמטה כדי שזה יקרה. מלמטה חיסרון לתיקון, מלמעלה זה יהיה המאור המחזיר למוטב. מלכות צריכה לעבד את החיסרון הזה ולעבד את התגובה מלמעלה ואז היא עולה. היא צריכה לבקש מ"ן, זאת אומרת לעלות מ"ן, זעיר אנפין מבקש מאבא ואמא, ומוריד כמו "הבכור נוטל פי שתיים" למלכות, זה סדר הפעולות.

    תלמיד: תיקון זה העליון עושה?

    כן.

    תלמיד: בתשובה אני צריך להיות בהכרה שאני צריך תיקון, מה הבעיה?

    הבעיה היא שאתה צריך לדעת בדיוק מה שאתה צריך. וכשזה מגיע מלמעלה אתה מרגיש שזה מגיע, אם יש לך חיסרון לזה, בדיוק לזה. אז מה שמגיע אתה מבין שזה הגיע, אחרת אתה לא תזהה את זה.

    תלמיד: אם אני מגלה שאני מתנהג בצורה מסוימת בין החברים, ואני מכיר בזה שזה צריך להשתנות, חייב להשתנות, אני מגלה איזו מידה של רע. איך אני מציג את עצמי כלפי החברים, שהבורא נתן לי פעולות שלא היו נכונות כלפיהם?

    הבורא כל הזמן עוזר לך, אבל העזרה שלו היא גם בזה שהוא מקלקל. איך אנחנו פועלים עם הילדים? מקלקלים להם משהו, עושים לפניהם איזה תרגילים שישתדלו לבנות, שישתדלו לעשות, אנחנו שוברים להם משהו שהם יתקנו. על ידי זה אתה מכין את האדם לחיים. ברוחניות בטוח שכך צריך לעשות כל הזמן, וברוחניות לא יכול להיות שמישהו יעשה במקומך, כי זה תיקון הנשמה שלך.

    ולכן כל הזמן אתה נתקל בקלקולים וצריך לבקש, ומתוך הבקשה אתה רואה שמשתנות לך היוצרות וזה כבר התיקון. היום לעומת אתמול, אני רואה יותר, מרגיש יותר, מבין יותר. כלומר משהו תיקנתי, מלמעלה ודאי, דרך הבורא, לעומת אתמול. אבל כדי שאני אתקדם, אני עכשיו צריך לקבל קלקולים יותר גדולים ממה שאני עכשיו מבין ומרגיש, מתמצה בכול. אני עכשיו צריך לקבל קלקול על כל העולם שלי, על כל מה שאני רואה לפניי, על החברים ועל המורה ועל הבורא ועל הכול, אני חייב היום, עכשיו. דווקא בגלל שאני מרגיש טוב, אני בטוח שעוד מעט אני אתחיל להרגיש חוסר התמצאות גם ברגש, גם בשכל, גם במצב כלפי החברים, גם בכולם. למדנו שזה מהגבלות ומהפרעות להכוונות ותומכות, ככה זה. צריכים להתרגל, החברה צריכה לעזור, צריכה לתמוך. למה? כי אם נאבדות כל הדרגות וההשגות הרוחניות, אתה צריך להבין שאין לך ממה לקבל שום דבר אלא רק מהחברה. בחירה חופשית.

    (סוף השיעור)