שיעור בוקר 19.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ב', חלק ו', עמ' 453, דף תנ"ג, "עשר הספירות של עולם הנקודים", "סדר סבה ומסובב",

אותיות ח' – ט'

קריין: ספר "תלמוד עשר הספירות" כרך ב', חלק ו', דף תנ"ג, עמ' 453, עשר הספירות של עולם הנקודים, סדר סיבה ומסובב, אות ח'.

קריין: אות ח'.

1. אות ח'

"פעולה ח'. עשר ספירות דיושר, בבחינת ראש הקו. נמשכת ע"י הסתלקות האור שהיה בעת הצמצום, כנ"ל באות ה'. כי היא הפעולה הה' הנ"ל. אמנם אינם מתקשרים ומתלבשים להיות שורשים להפרצוף, זולת על ידי האו"ח, בפעולה ז' הנ"ל. מבחינת הלבשתו אותם ממטה למעלה."

זה ברור, כי הייתה נקודת הצמצום, מצמצום והלאה מתחילה להיות הפעולה הבאה, שהיא כבר איך מקבלים בעל מנת להשפיע. יש כאן הרבה פעולות בין הצמצום [והלאה], כי צמצום זו התרחקות מקבלת האור ואחר כך החלטה, איך אני יכול בכל זאת למלאות את בעל הבית, להשתוות עם בעל הבית, להידבק בבעל הבית, ואז [החלטה] שאני יכול לעשות את זה רק על ידי קבלת האור. אבל גם לקבל אני יכול בדבקות בלבד, שזה בעל מנת להשפיע.

בקיצור, יש כאן הרבה חשבונות עד שבהחלט מוצאים פתרון מה זה נקרא לקבל על מנת להשפיע. כי מצד אחד זו קבלה, מצד שני זאת השפעה. ואז אני מקבל באותם הכלים או לא? אומרים, "לא. באור חוזר אתה מקבל". עכשיו מסך ואור חוזר הופך להיות כלי. והרצון לקבל? הרצון לקבל זה רק התנאי שעל ידו אתה מממש את הנתינה שלך.

יש כאן שינוי בגישה, זו גישה אידיאולוגית חדשה. הנברא לא מסכים עם אותה הגישה שהייתה קודם, שהוא היה ממלא את הרצון שלו, חושב על הרצון שלו, אלא עכשיו הוא חושב על הרצון של בעל הבית, ממלא את הרצון של בעל הבית. הוא בעצמו, עם הרצון שלו, עם הכוונות, עם הצמצום, עם המסך, עם כל מה שיש, מעמיד את עצמו כדי למלאות את הרצון של בעל הבית, לשרת את בעל הבית. מה הוא יכול לתת לבעל הבית? אין מה לתת, בעל הבית שלם.

סדנה

מה אנחנו משלימים לבורא כשאנחנו מקבלים על מנת להשפיע? איפה הכלים האלה שלו, שהוא סובל, ועכשיו אנחנו ממלאים אותם?

איזה כלים אנחנו ממלאים בבורא בזה שמקבלים על מנת להשפיע? איפה הריקנות הזאת שאני ממלא? ככל שאני נהנה מזה שאני מקבל ממנו, אני ממלא אותו. איפה זה "אותו"?

מדברים כולם יחד.

*

קריין: אות ט', בעמ' תנ"ד.

2. אות ט'

"פעולה ט'. שהיא מהתפשטות המלכות עם האו"ח שבה ממעלה למטה לתוך וסוף. נמשכת מהמסך שבמלכות של ראש. להיותה בחינת יציאה מן ה''כח אל הפועל" כי אותן מדת הדחיה ומדת ההתלבשות שיצאו מכח המסך בהע"ס של ראש, לא היה זה רק מבחינת ''כח" כי בפועל אין שם לא דחיה ולא התלבשות. אלא כל הנעשה בהע"ס דראש מבחינת ''כח", מתגלה אח"כ בתוך וסוף, המכונה גוף, בפועל גמור. ושיעור קומת האור שהאו"ח הלבישו בהראש בבחינת "כח" כשיעור הזה נמצא אור העליון מתלבש בהגוף בפועל ממש, והתלבשות זו, מכונה בשם "תוך של הגוף" מפה עד הטבור. ובחינות הסיום שעשה המסך בהע"ס דראש מבחינת ''כח" דהיינו בחינת הכאה שעשה על אור העליון ולא נתנו להתפשט לבחי"ד, מתגלה בהגוף ''בפועל" מטבור ולמטה עד סיום רגלים, הנק' חלק הסוף של הפרצוף. באופן, שמסיום רגלין של הפרצוף ולמטה, מגולה הנקודה האמצעית בפועל גמור, שהמסך מפסיק שם את אור העליון לגמרי, ומשאירו חלל פנוי בלי אור. ולפיכך בחינת התוך של הגוף נבחן לעמידת הט"ס ראשונות. ובחינת הסוף של הגוף נבחן רק לספירת המלכות לבד. כלומר בחינת ההגבלה וכח הסיום שבה.

והנה נתבארו, פעולה ט' ופעולה י'. שהם: התפשטות המלכות ממעלה למטה לתוך וסוף המכונה גוף. ונקודת הסיום של הקו, שמשם ולמטה חושך ולא אור. אשר המסך של ראש הפעיל את שניהם. כמבואר."

קריין: שוב אות ט'.

3. אות ט'

"פעולה ט'. שהיא מהתפשטות המלכות עם האו"ח שבה ממעלה למטה לתוך וסוף." זאת אומרת, אחרי שמלכות עשתה זיווג דהכאה, העלתה את האור חוזר ממטה למעלה, התלבשו עשר ספירות דאור ישר בעשר ספירות דאור חוזר ונעשה ראש הפרצוף, זה נקרא שעשר ספירות דאור ישר מתלבשות בעשר ספירות דאור חוזר, ואז "נמשכת מהמסך שבמלכות של ראש. להיותה בחינת יציאה מן ה''כח אל הפועל" כי אותן מדת הדחיה ומדת ההתלבשות שיצאו מכח המסך בהע"ס של ראש, לא היה זה רק מבחינת ''כח" כי בפועל אין שם לא דחיה ולא התלבשות. אלא כל הנעשה בהע"ס דראש מבחינת ''כח", מתגלה אח"כ בתוך וסוף, המכונה גוף, בפועל גמור." קודם כל בואו נראה, מה זה נקרא דחייה והתלבשות. כביכול שתי פעולות מנוגדות, אני דוחה ואני מלביש. איזה פעולות בראש אנחנו רואים שהן ממש הפוכות זו מזו? כמה אני דוחה וכמה אני מלביש, איך אני עושה חשבון? לדחות, אני דוחה הכול מלקבל על מנת לקבל, על כל פרט ופרט שיש לי באור העליון שמתגלה לי בראש.

למה הוא יכול להתגלות לי בראש? כי אני עומד על צמצום, זה כבר מסך. ואז חוץ מצמצום אני גם דוחה את האור מלהתלבש בי בצורה כמו שזה היה לפני הצמצום. אחרי שאני דוחה אותו לגמרי, כולו, אני מתחיל לעשות חשבון. כמה אני בכל זאת יכול לקבל לפי החשבון החדש שלי, זאת אומרת לעשות נחת רוח ליוצרו. ואז אני עושה חשבון, ולפי החשבון הזה האור כבר מתחיל להאיר בראש, בכלים דראש, לפי ההחלטה ולפי החשבון שלי.

זאת אומרת יש כאן סדרת חשבונות שבסופם האור מתלבש בתוך האור חוזר, אור ישר מתלבש בתוך האור החוזר, וזה נקרא "ראש". למה? כי דווקא מהפעולה הזאת והלאה מתחילה התפשטות בתוך הפרצוף, מתחיל להיבנות תוך הפרצוף. לפני זה אין תוך, יש צמצום וזהו. עכשיו מזה שבניתי ראש, שלא היה דבר כזה במציאות בכלל, לא היה ראש, עכשיו מתוך הראש אני בונה את הגוף, שגם לא היה, אבל היה רצון, ומאותו רצון שהיה לפני הצמצום אני בונה את התוך וסוף של הפרצוף. אני כבר מתייחס אחרת לרצון לקבל שלי, למה שיש לי, כדי להשתמש בו בלעשות נחת רוח לבורא.

הראש לא עושה שום נחת רוח, רק מתכנן. נחת הרוח באמת היא מזה שהנברא מקבל בעל מנת להשפיע. כי בקבלה בעל מנת להשפיע, בזה הוא הוא משתווה לבורא, ואז הוא משיג את הדבקות דווקא בתוך הפרצוף. "ושיעור קומת האור שהאו"ח הלבישו בהראש בבחינת "כח" כשיעור הזה נמצא אור העליון מתלבש בהגוף בפועל ממש, והתלבשות זו, מכונה בשם "תוך של הגוף" מפה עד הטבור. ובחינות הסיום שעשה המסך בהע"ס דראש מבחינת ''כח" דהיינו בחינת הכאה שעשה על אור העליון ולא נתנו להתפשט לבחי"ד, מתגלה בהגוף ''בפועל" מטבור ולמטה עד סיום רגלים, הנק' חלק הסוף של הפרצוף. באופן, שמסיום רגלין של הפרצוף ולמטה, מגולה הנקודה האמצעית בפועל גמור, שהמסך מפסיק שם את אור העליון לגמרי, ומשאירו חלל פנוי בלי אור. ולפיכך בחינת התוך של הגוף נבחן לעמידת הט"ס ראשונות. ובחינת הסוף של הגוף נבחן רק לספירת המלכות לבד. כלומר בחינת ההגבלה וכח הסיום שבה."

כמה שאני יכול לקבל בעל מנת להשפיע זה נמצא אצלי ב"תוך", מפה עד הטבור. כמה שאני לא יכול לקבל על מנת להשפיע, אני נשאר כריק מהאור העליון, מלקבל, אבל שם נמצא אור החסדים, וגם בזה אני רוצה להיות דבוק בבורא. בכמה שאני אומר לא, אני לא מסוגל, גם בזה ישנה בכל זאת דבקות. אור הדבקות הזה נקרא "חסדים".

ואז כל מה שהיה לנו בד' בחינות דאור ישר הפך להיות לפרצוף. כשהפרצוף מראה לנו את מידת הדבקות, מידת ההתאמה של הנברא בבורא.

שאלה: מה זאת אומרת שאפשר לקבל כדי לתת נחת רוח לבורא? מה החשבון הזה, מאיפה באה בכלל המדידה הזאת? זאת אומרת, לדחות זה ברור, אבל החשבון הזה שהכלי מקבל כדי להיטיב לבורא, מה המנגנון הזה, מאיפה האינפורמציה הזו?

מהראש. מה זה נקרא ראש? "ראש" זה נקרא אותם הכלים כמו שהיו באין סוף, כולם, שעברו את כל מה שעברו באין סוף ועכשיו הם פועלים כמקום שאני מתכנן, אני מחליט, אני בודק, שוקל, טועם, כן, לא, ככה או ככה. הכול פעולות שנמצאות בראש. בראש אני נמצא בדבקות עם הבורא בכוח, שאני רוצה לעשות את כל הפעולות שלי מהדבקות וכדי לממש את הדבקות בפועל. אז תכנון לזה יש לי רק בראש, ולכן העיקר זה ראש הפרצוף. מה שיש בראש אחר כך מתפשט בגוף.

בראש יש לי את כל הרצון לקבל, כל האור, כל הפעולות בד' בחינות, צמצומים, מסכים. כל מה שאני רוצה, הכול יש לי בראש. מה ההבדל בין ראש לגוף? שאני לוקח אותו רצון לקבל, אותן ד' בחינות, את כל מה שהיה לי, ועכשיו אני בודק מה אני יכול לעשות עם זה. זאת אומרת, זה לא סתם איזה משהו אוורירי, שאפשר בלי ראש. הראש הוא הקובע.

תלמיד: מה אפשר לעשות?

אפשר לעשות כך שאני בודק שהבורא קודם כל ברא בי בחינה ד', שאני משיג בבחינה ד' כמה שהוא רוצה לטובתי, רוצה למלאות אותי לגמרי. אחר כך אני פתאום מרגיש שהוא ברא בי בושה, אז הוא לא רוצה שאני אקבל את הכול בבחינה ד'. מה קורה? הוא רוצה שאני ארגיש עד כמה אני הפוך ממנו, לא לפי תן וקח, אלא לפי מקבל ומשפיע. זאת אומרת הבורא רוצה להדגיש, הוא נותן לי הבנה, לא כמו שלכלב, הוא נותן לי הבנה שאתה המקבל ואני המשפיע, ולקבל זו דרגה שלא מתאימה לך, ולכן אני נותן לך הרגשת הבושה, שהיא תעזור לך להיות כמוני, המשפיע.

ואז מה אני עושה? אז אני עובר מקביעת המצב כמה אני מקבל וכמה לא לפי הבטן שלי, לפי כמה שאני רוצה, והולך עכשיו לקבל או לא לקבל לפי החשבון כמה אני דומה לבורא. זאת אומרת, אם זה לא להידמות לבורא, אני עושה צמצום. אם אני יכול לקבל ממנו כדי להיות כמוהו, אותו החלק אני אקח. ואז יש לי בראש מנגנון שבודק כמה אני יכול לקבל כדי להיות בדבקות. כי "דבקות" זה נקרא השתוות הצורה, אם אני מקבל אני לא בהשתוות, אם אני מקבל על מנת להשפיע אני כן בהשתוות. ואת כל החשבונות אני עושה בראש, יש לי את כל הנתונים.

זאת אומרת, לפי מה שהיה קודם, לפי מה שעברתי, אני רואה שהבורא דווקא רוצה בזה שאני אגיע לדבקות. שהרצון לקבל והתענוג וכל מה שעברתי, הכול היה רק כדי שאני אעשה חשבון על הדבקות. לא על קבלת האור אלא על הדבקות בו. זאת אומרת, יש לי עכשיו נוסחה אחרת לגמרי לחיים, שאני עושה חשבון רק לפי הנתונים החדשים והתוצאה החדשה, דבקות. מה אני צריך בשבילו, בשביל הדבקות, מה אני צריך לעשות, מה אני צריך לקבל, איזה חשבונות לעשות, אבל דבקות. שום דבר חוץ מזה אני לא רואה, לא רואה כלום. זאת אומרת, מעכשיו והלאה אני עובד לפי נוסחה חדשה. כאילו מתכנת את עצמי מחדש.

שאלה: האם זה נכון לומר שהדחייה בכוח בראש, אור חוזר, מולידה דחייה בפועל בתוך אור חסדים?

אני לא כל כך מבין מה זה דחייה בתוך אור חסדים, אבל דחייה שבראש היא מולידה את הפעולות בהתאם לזה.

שאלה: צמצום זה הסתלקות האור, ומסך זה דחייה של האור?

מסך זה לא רק דחייה, מסך זה חשבון כמה אני דוחה את האור ישר כדי להפוך אותו לאור חוזר שיהיה לבוש לאור הישר, ואז שניהם יכולים להיות כמידת ההשפעה. אני עובד עם הרצון לקבל שלי באור ישר כדי לעצב מסך ואור חוזר, כך ששניהם, אור ישר ואור חוזר, מסך ורצון לקבל, יעבדו יחד בתוך הפרצוף.

תלמיד: מה ההבדל בין הסתלקות האור בצמצום לבין דחייה וחשבון שהמסך עושה?

הסתלקות האור זאת תוצאה שיכולה להיות ממסך, מצמצום, מכל מיני פעולות. הסתלקות זו תוצאה מהפעולה.

תלמיד: יש מציאות של צמצום בלי מסך ואור חוזר?

כמו צמצום א'.

תלמיד: יש דבר כזה?

צמצום א', יש או לא?

תלמיד: האם בהכרח נולד מיד המסך?

לא, צמצום זה לא מסך. צמצום זה צמצום, שאני מצמצם את הרצון לקבל שלי מלקבל.

תלמיד: זה לא מייצר מצב של חוסר דבקות?

יכול להיות שכן, אבל זו כבר שאלה אחרת. אני מקבל משהו ונהנה מאוד ממה שאני מקבל, ופתאום מתגלה שאני קיבלתי את זה נניח מהשונא שלי, אז אני מיד מרגיש דחייה. זה "צמצום", שאני מצמצם את עצמי. צריכים להבדיל בין כל הפעולות האלה, תראה איך שבעל הסולם מחלק לנו כאן להרבה מאוד פעולות.

תלמיד: צמצום זו פעולה חד פעמית או מתמשכת?

את הצמצום אני צריך לעשות כל פעם לפני שאני מעצב את המסך. "אין מקצת ברוחניות"¹, אני צריך לעשות את כל הפעולות, מהרצון לקבל שלי עד ההשפעה ודבקות.

שאלה: כשאור ישר מכה במסך והופך לאור חוזר, מה מתאסף באור ישר כתוצאה מהכאה במסך?

צמצום ולבוש. האור העליון לא משנה את דרכו, לא משנה את טיבו, אבל מתלבשים עליו כל הזמן לבושים. צמצום ומסך ולבושים, לבושים, שאז האור ישר יכול להתקבל ברצון לקבל וזה יהיה בעל מנת להשפיע. כמה לבושים אני צריך על התענוג, כדי שיהיה תענוג ויחד עם התענוג יהיה רצון ליהנות, והתענוג ייכנס ברצון ליהנות אבל על ידי זה אני נהנה מזה שאני משפיע לבעל הבית, לנותן התענוג. כמה אני צריך להוסיף לזה? תעשו חשבון.

יש תענוג לקבל עוגה, אני מת ליהנות. איך אני יכול לקבל אותה כך שהיא תהיה בי ושאני אהנה ממנה, כי אם אני לא נהנה אז זה לא העניין, אבל בתענוג הזה אני גם עושה תענוג לבעל הבית ומגיע לדבקות בו, יכול להיות שזה לא אותו דבר. מה צריך להוסיף? זה חשבון של מלכות דאין סוף אחרי הצמצום, כדי לעצב את הראש דגלגלתא. מראש דגלגלתא אחר כך זה יותר קל. אחר כך רק נעשו שכפולים.

תלמיד: אם כך אור חוזר זה בכלל לא אור ישר שנוגע במסך, זה משהו אחר כבר?

אור חוזר ואור ישר ודאי שזה משהו שונה לגמרי, גם בכיוון, גם בכלל. באור חוזר יש לנו את כל יחס הנברא לבורא, מה שאין כן באור ישר, יש רק את היחס הבורא לנברא.

תלמיד: מה ההבדל בין פעולת המסך לבין פעולת הראש?

הראש עושה המון דברים. אין בגוף יותר ממה שיש בראש. הראש עובד בצורה שיש לו את הכול. כל ד' בחינות דאור ישר, וצמצום, וחשבונות, הכול יש בראש. מה שהגוף מקבל, לא מקבל, חלק כן, חלק לא, מלובש, לא מלובש, העיקר זה הראש, איפה שהנברא עושה חשבון ומבטא את הרצון שלו לבורא, את היחס שלו לבורא. אתה יכול להגיד, "כן, אבל הדבקות נעשית בגוף". נכון, דבקות נעשית בגוף, אבל זו כבר תוצאה מהראש.

תלמיד: מה יש בראש שאין במסך, ומה יש במסך שאין בראש? מה מבדיל בין שני הדברים האלה?

ראש זה לא רק מסך, זה עשר ספירות דאור ישר, עשר ספירות דאור חוזר, חשבונות ביניהם, השתלבות בין האורות האלו. זה המון דברים. מה זה רק מסך? מסך זה תנאי שאני עכשיו רוצה להגיע להשתוות הצורה. אבל אחרי זה יש לך מלא חשבונות. ראשים זה ראשי דאצילות, לומדים את זה על פני המון דפים. מה זה י"ג תיקוני דיקנא, תיקוני רישא, ראש הנסתר, ראש המגולה? זה הכול ראשים.

בגוף אני מצהיר שאני רוצה את זה. כי אם אתה רק מתכנן בראש, זה לא אומר כלום. אבל אם יש לך גוף, עכשיו אנחנו רואים מה שחשבת. כמו שאנחנו רואים בפועל, תראה מה שהוא עושה, כנראה שחשב כך ורצה לעשות כך וכך, אם זה לא קלקול. זאת אומרת, אי אפשר בלי גוף. אבל הגוף בסך הכול מראה לנו על מה שהיה לו בראש.

שאלה: אנחנו כל הזמן לומדים שני דברים, שמטרת הבריאה היא גילוי הבורא לנבראיו, ושכל האנושות כולה זה נברא אחד. האם כל מה שמתואר כאן זה תהליך שכל האנושות תצטרך לעבור אותו כאיש אחד? גילוי בורא, בושה, מסך? זה מה שמחכה לנו?

מחכה לנו רק טוב. ואם זה טוב, אז לא אכפת לנו שיהיה הרבה.

תלמיד: כשאומרים ש"כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם", זה אומר שכל האנושות תרגיש את מה שמתואר כאן?

כל האנושות תצטרך במשהו להכיר את כל הבריאה. אין לך תא בגוף שלא קשור ולא מרגיש את כל הגוף, כי זה מנגנון שלם. ולכן, כל נשמה הקטנה ביותר משיגה את כל הנשמות, משיגה את כל התהליך, אבל במידת תפקידה בגוף. מה שיהיה בגמר התיקון, את זה אני כבר לא יודע. זה ראש אחר, חשבון אחר, אלה חתכים אחרים, אי אפשר להבין.

שאלה: איך בונים ראש בעשירייה, ואיך אני נכלל בראש הזה בעשירייה?

יש לנו בעשירייה ראש וגוף. ראש בעשירייה זו הכוונה המשותפת בינינו, שאנחנו כולנו מחליטים, כולנו רוצים, כולנו מצפים. זה הכול ראש. ומתוך הראש יוצאת פעולה, שזה כבר נקרא "גוף". אז הראש הוא כלפי התפילה, הראש הוא כלפי קבלת התוצאה מהתפילה, מה לעשות עם זה. והכול ראש וגוף, ראש וגוף, ראש וגוף, הרבה פעולות כאלה. אבל גם ראש וגם גוף, כל הנטיות שלנו שזה ראש אחד, וכל הרצונות שלנו שזה גוף אחד, זה נקרא "עשירייה", או "נשמה", או "קבוצה".

שאלה: כשכלי מקבל ונהנה מלקבל פתאום מבחין שמקבל מהשונא שלו, כמו שאמרת, מה יכול לעזור לו להכריע ולצמצם את התענוג?

רק דבקות בחברה. זה צריך להיות כלי שלם. אז הוא ירגיש.

שאלה: אנחנו לומדים שאור זו תופעה בתוך הכלים. אם הבנתי נכון, אור ישר זו תופעה בתוך הכלי במלכות דאין סוף שכלפיה תמיד נעשה אחר כך חשבון?

כן.

שאלה: האם הצמצום הוא הדרגתי והאם הוא על כל תרי"ג הרצונות?

על כל תרי"ג הרצונות. על כל פעולה ופעולה אנחנו צריכים לעשות צמצום ואחרי זה חשבון וכולי.

תלמיד: זאת אומרת, הוא הדרגתי. לא בבת אחת?

תגיד הדרגתי. בסך הכול כל הצמצומים, כל החשבונות, כל האורות ישרים, אורות חוזרים, הכול מתקבץ ברב פעלים מקבציאל בסוף כל התיקונים.

(סוף השיעור)

---

1. "אין העדר ברוחניות" (מאמרי חז"ל)↩