שיעור צהריים 23.04.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

מתקשרים לעשירייה אחת - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא - מתקשרים לעשירייה אחת, קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מספר 8.

ההתקשרות לעשירייה אחת היא הדבר החשוב ביותר כי היא מוציאה אותנו מהגלות. ברגע שאנחנו מתאחדים יחד, בדרגה הנמוכה ביותר הראשונה, ברגע שמסוגלים איכשהו להתחבר, לתמוך זה בזה, אז אנחנו כבר מרגישים באותה עשירייה שנעשים כאחד. אומנם במידה קטנה מאוד, אבל המידה לא חשובה, אם יש כבר תחילת החיבור, אז אנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל שמפריד בינינו שנקרא "מצרים", ומתחברים בינינו לרצון הקטן ביותר אבל אחד, וזה נקרא "גאולה", "ישראל".

כך אנחנו מתחברים עוד ועוד ובחיבור בינינו מתחילים להרגיש יותר ויותר כוחות רוחניים, להבין אותם, להרגיש אותם, להבדיל ביניהם, ואז אנחנו מתחילים לגלות את המציאות האמיתית, העליונה, את הכוח העליון ששורה על כולם, והכול אך ורק במידה שאנחנו מתחברים בינינו, הכול בזכות יציאת מצרים, שאנחנו יוצאים מהפירוד ומגלים את החיבור.

קריין: קטע מספר 8 של הרב"ש.

""קהלה קדישא" ["קהילה קדושה"]. הכוונה על כמה פרטים, שנתאספו ונתחברו להיות חטיבה אחת. ואח"כ ממנין ראש הקהל, וכדומה. וזה נקרא "מנין" או "עדה". שכל הפחות צריך להיות עשרה אנשים, אז יכולים לומר "קדושה" בתפלה. ועל זה אמרו בזהר הקדוש "בכל עשרה השכינה שורה". שפירושו הוא, שבמקום שיש עשרה אנשים, כבר יש מקום להשראת השכינה."

(הרב"ש. מאמר 5 "מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך" 1984)

אם עשרה אנשים מתגברים על האגו שלהם ומסוגלים להשקיע את עצמם בחיבור ביניהם, במידה הקטנה ביותר, אבל בכל זאת עושים התגברות כזאת מעל האגו להיות בחיבור, אז הם כבר מתחילים להרגיש שיש ביניהם איזה איחוד, והאיחוד הזה יהיה מורגש אחר כך ככוח העליון, כוח הבורא. מתגלה שאין סתם משהו ביניהם, בתוך העשירייה, אלא מתגלה ביניהם גם הרגשה, גם הבנה, גם מידות חיבור, כל מיני חיים רוחניים שמשתנים ומושכים אותם עוד יותר קדימה.

הם מתחילים להרגיש את החיים הרוחניים המשותפים ביניהם, דבר שלא קורה בעולם שלנו, אלא רק לאותם אנשים שמעל האגו שלהם רוצים להתקשר ולקבוע קשר מיוחד ביניהם. שלא חשוב באיזה מצבים הם נמצאים, הם מקבלים על עצמם תנאי של ערבות הדדית, חיבור, עזרה הדדית, שכל אחד ואחד עוזר לאחרים בתוך הקבוצה להיות בחיבור ביניהם. וכשהם מתחילים לגלות שקיימת ביניהם מהות החיבור, עוצמת החיבור, אז הם מתחילים להרגיש את היציאה שלהם מהאגו הפרטי של כל אחד ואחד לחיבור ביניהם, וזו "יציאת מצרים".

זה אורך הרבה זמן, זה לא פשוט, אבל בתמיכה הדדית, במאמץ שכל אחד משקיע במידה שרוצה להתעלות מעל עצמו לחיבור עם האחרים, בזה הם זוכים ליציאה מהרצון לקבל שמפריד ביניהם לרצון להשפיע, לחיבור שמתגלה ביניהם. וזה באמת מעבר בין העולם הגשמי האגואיסטי, לעולם הרוחני האלטרואיסטי. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, והמעבר הזה נקרא "חג הפסח", מהמילה פָּסח, שהבורא נותן להם יכולת לעבור מטבע אחד לטבע האחר, זה החג.

על הפעולה הזאת יש המון חומר, אנחנו לומדים אותו, גם נלמד אותו יותר ויותר בהרחבה, כי כל ההתקדמות הרוחנית שלנו נבנית על ידי המאמץ הזה שאנחנו עושים ועוברים מהעולם הגשמי לעולם הרוחני, מעולם הפירוד, מהיחסים האגואיסטים שלנו, לעולם החיבור, לעולם הרוחני שאנחנו מתחילים לגלות אותו בינינו, לבנות אותו, להתחבר יותר ויותר על ידי המאמצים בינינו, עד שאנחנו באמת נמצאים "כאיש אחד בלב אחד". זו דרך ארוכה, יש הרבה פעולות, מצבים ותנאים שמתגלים, אבל אותו המעבר מגשמיות לרוחניות, מהאגו להשפעה הדדית, מפירוד לחיבור, אותו המאמץ, אותה הפעולה היא נמצאת לפנינו ואותה אנחנו מבצעים עד גמר התיקון. אין עוד חוץ מזה.

לכן על כל פעולה ופעולה שאנחנו יכולים לבצע בחיבור ולהצליח בה, אנחנו אומרים "זכר ליציאת מצרים". אנחנו פשוט ממשיכים אותה היציאה מהאגו שלנו, כל אחד עוד יותר מתעלה מעל האגו שלו, אנחנו עוזרים זה לזה, וכך עד שמגיעים לחיבורים יותר ויותר מהותיים. כל הסולם שאנחנו צריכים לעלות בו ממצב של יציאה מהאגו שלנו במאה עשרים וחמש מדרגות, שיש בהן עוד תת מדרגות, כל הסולם הזה בנוי החל מנקודת היציאה מהאגו שלנו, ממצרים.

שאלה: כתוב פה שאחרי שאנשים התאספו והתחברו כדי להיות אחד שלם, הם בוחרים מתוך מניין את ראש העדה, את ראש הקהל, מה זה?

הוא לוקח את זה ממה שכתוב, אבל בעצם אנחנו צריכים לקבוע ראשים. אנחנו יכולים לקרוא בתורה איך אותם אנשים שיצאו ממצרים קבעו מי ינהל אותם, מי יהיה אחראי על כל דבר, כי הם כבר לא סתם כמו עדר חיות, אלא הם כבר רצו לעשות סדר ולהתארגן כדי להיות בטוחים שהם מתקיימים ומתקדמים בצורה נכונה.

כתוב בתורה שאחר כך בא אליהם יתרו. יתרו הוא לא יהודי, לא ישראלי, הוא שייך לעם אחר שגר ליד גבול מצרים. משה התחתן עם הבת של יתרו, וכשיתרו בא לבקר את משה ואת בתו במחנה ישראל, שהוא ראה כמה משה עובד קשה כדי לנהל את כל העם הזה שעדיין לא היה מחובר כמו שצריך, כך שאפשר היה להתייחס אליהם כמו לגוף אחד מסודר, לכן הוא נתן למשה כמה עצות מה לעשות, איך לארגן סדר, איך לארגן משפט, איך לשמור על הסדר בתוך המשפחות ובתוך אוסף המשפחות לעדות וכן הלאה. הכול מגיע אלינו מיתרו כוהן מדיין.

שאלה: האם יש דבר שהוא קריטי והכי חשוב למען החיבור, כמו גדלות החברים, גדלות הבורא? מה עדיף תמיד להוסיף כדי להגיע לדבקות בחברים?

אתם צריכים לראות במצבים שאתם נמצאים - מה הכי נחוץ לנו כדי שנעלה עוד ונגדיל את נקודת החיבור שלנו.

קריין: קטע מספר 9.

"אמרו חז"ל (סנהדרין ל"ט) "כל בי עשרה שכינתא שריא" ["בכל עשרה השכינה שורה"]. ידוע שמלכות נקראת "עשירי". גם ידוע שהכלי המקבלת נקראת גם כן בשם ספירת "המלכות", שהיא ספירה עשירית, המקבלת השפע עליון. והיא נקראת "רצון לקבל", וכל הנבראים נמשכים רק ממנה. ומשום זה אין עדה פחות מעשרה, משום שכל ענפים הגשמיים נמשכים משורשים העליונים. ומשום זה לפי הכלל "אין אור שלא יהיה בו עשר ספירות", לכן לא נקרא בגשמיות "עדה", שיהא ניכר לדבר חשוב, אם אין שם עשרה אנשים, לדוגמת למדרגות עליונות."

(הרב"ש. מאמר 28 "אין עדה פחות מעשרה" 1986)

כדי שנגיע לחיבור הנכון בינינו, הבורא קודם כל הכין לנו שבירה ולכן אנחנו נמצאים במצב הפוך זה מזה. אנחנו צריכים במצבים ההפוכים להתאסף לקבוצות של עשרה אנשים, זה יכול להיות קצת יותר, קצת פחות, אחר כך זה יסתדר, אבל פחות או יותר אנחנו צריכים כך לראות את הדברים. אנחנו צריכים להתחבר בינינו, כשמצד אחד הניגודים, האגו שבינינו דוחים אותנו זה מזה, ומצד אחר אנחנו רוצים להתחבר בכוח ככל שמבינים או לא, ככל שמשתוקקים לזה או לא, כמה זה חשוב לנו או לא וכן הלאה. כלומר בסופו של דבר אנחנו מגלים עד כמה אנחנו הפוכים מהחיבור, ועד כמה מאין ברירה אנחנו למעלה מזה חייבים להיות קרובים לחיבור, שייכים לחיבור, ובצורה כזאת אנחנו מתקדמים.

זאת אומרת, חייב שיתגלה בינינו כוח הפירוד האגואיסטי, ולמעלה מהכוח האגואיסטי נתאמץ בכל זאת להחזיק בחיבור בינינו. ושני הכוחות האלו, כוח הדחייה, הפירוד, וכוח החיבור, הדבקות, הם צריכים כל הזמן להישמר בינינו, לגדול זה על פני זה, ואנחנו נראה את ההתקדמות שלנו ככל שכוח הפירוד שהבורא מגלה יהיה גדול יותר, הוא ממשיך את המשפט שלו "בראתי יצר הרע", ואנחנו למעלה מזה נדאג שיהיה לנו כוח חיבור, "בראתי תורה תבלין" מה שנקרא, נדרוש את האור העליון שיחבר בינינו. כך בשתי הרמות האלה, למטה פירוד, אגו, דחייה, שנאה, ריחוק, ומעל זה בקומה שנייה חיבור ככל האפשר, אנחנו מתקדמים.

ככל שמתקדמים בחיבור, אנחנו מגלים שפתאום מגיע ריחוק יותר גדול, אנחנו משתדלים לעלות מעליו ומגיע ריחוק עוד יותר גדול. וכך בשמאל, ימין, שמאל, ימין, אנחנו עולים בכל המדרגות האלו עד גמר התיקון. זו דרך ארוכה אבל בצורה כזאת היא מתגלה בנו.

שאלה: כל העבודה והשיטה שלנו היא בחיבור העשירייה. מה זה אומר שהחידוש הזה הגיע לישראל מאיזו אומה זרה, ממדיין ולא מתוך ישראל?

אנחנו עוד נלמד מי הם עם ישראל, תרח שעובד עבודה זרה, ובנו אברהם שמתחיל לגלות שצריכים להתחבר על ידי אהבה בין כולם. תרח לא חשב כך, לכן אברהם שבר את הפסלים של תרח ואמר, "חייבים לעבוד רק בחיבור ובאהבה בין כולם". זה ההבדל בין הגישה של אומות העולם לגישה של עם ישראל במקורן. לכן אין לנו כאן מה להוסיף.

תלמיד: יתרו הוא כהן מדין, האם העשירייה היא מבנה שכל האנושות תבין אותו בכל מקרה? כי אם יש את זה למדיינים, אז יכול להיות שיש את זה גם לעמים האחרים.

זה לא שהיה למדיינים, אלא אותו עם ישראל שהיה בבבל, יצא מבבל, עבר את גלות מצרים ויצא מגלות מצרים, לאותה קבוצה הייתה חסרה הרגשת האגו שבהם. יתרו הרגיש את זה יותר ולכן יכול היה לייעץ למשה איך לבנות את החברה הנכונה.

לא להסתכל על זה בצורה קלה, אלא אנחנו מדברים על כל האנושות, על כל המציאות, על כל הרצון לקבל. יש הרבה חכמות באומות העולם שלקחנו וצירפנו אותן לדרך שלנו, מפני שבסופו של דבר כולנו נמצאים במערכת אחת. האם אנחנו זורקים את כל אומות העולם ואומרים, "זו היהדות והיא שייכת רק לאיזו קבוצה מיוחדת?" לא. זהו מדע על איך כל העולם מתקיים, לאן הוא זז ומתפתח, ואין בזה שום דבר ששייך לאיזו קבוצה קטנה. גילוי הידיעה הזאת היא לכל העמים, "וכולם ידעו אותי מקטן ועד גדלם" אומר הבורא.

לכן כשמדברים על החיבור בין כולם, אז ודאי שיש קבוצה שהיא מתקדמת יותר, זה תמיד כך בכל ההתקדמות של האנושות, אבל בעצם כל האנושות חייבת גם להתקדם ולקבל אותה צורת חיבור שיש בקבוצה הזאת שנקראת ישראל, ישר-אל. לא לחשוב שמדובר על איזו התנשאות או ייחודיות שיש לקבוצה הזאת. אנחנו גם רואים זאת במשך כל ההיסטוריה, לדוגמה כשמשה ברח מפרעה הוא נכנס לשבט מדיין, חי אצל יתרו, התחתן עם הבת שלו והביא אותה אחר כך לכל קבוצת ישראל, היו לו גם שני בנים. באף מקום אנחנו לא יכולים לראות זלזול מצד עם ישראל כלפי אומות העולם, אולי זה קורה בזמן האחרון כי התרחקנו מהתורה, כי אף אחד לא מבין על מה התורה מדברת. חכמת הקבלה כבר נמצאת במצב שאף אחד לא מבין מה היא דורשת, מה מהותה, אבל זאת קבוצה שהיא חלק מכל אומות העולם והיא מקיימת ראשונה את חוקי הטבע העליון.

תלמיד: יש שני סיפורים, סיפור מצרים, שהיינו צריכים לקחת את הכלים שלהם, ויש עוד אומה שהיא מדין מהם לוקחים את שיטת העשיריות. יוצא כביכול שבכל מקום אנחנו צריכים לקחת משהו מאומה זרה. האם יש משהו עכשיו שאנחנו צריכים לספוג מהעולם בשביל לעשות את העבודה שלנו בצורה נכונה?

לא, אנחנו רק צריכים לגלות לכל העולם את שיטת התיקון. איך כולנו מתחברים לקבוצה אחת, לכלי אחד.

שאלה: אמרת שיתרו מציע למשה ליצור עשירייה ביחס לעבודה על האגו. למה הוא מארגן דווקא עשירייה? הוא יכול היה להתמודד עם הבעיה של האגו בהמון דרכים אחרות, למה הוא מציע דווקא פתרון כזה, או למה להגביר את האגו דווקא לעשרה אנשים?

כי זה כנגד עשרה חלקים שמהם מורכבת המציאות העליונה. המציאות העליונה מורכבת מעשרה חלקים, אלו השלבים שהאור העליון חייב לרדת בעשר מדרגות כדי להגיע מהדרגה העליונה של השפעה לדרגה הנמוכה של קבלה, מכתר עד המלכות. לכן כך יתרו ממליץ למשה לעשות, לחלק את כל העם לעשיריות, למאות ולאלפים.

שאלה: איך אנחנו הנשים יכולות לעשות בצורה הטובה ביותר את העבודה הזו של החיבור בינינו?

לעשות כמו מה ששייך לגברים. אנחנו קוראים על זה בתורה, שהחיבור בעשירייה שייך גם לגברים וגם לנשים. נשתדל להתחבר ובתוך החיבור לגלות את המציאות העליונה, נשפיע עליה ובחזרה היא תשפיע עלינו, כך נגיע לצורה הדדית, אנחנו לעליון והעליון אלינו, וכך נתקדם עד המצב הגבוה ביותר הנצחי והשלם.

שאלה: מה הסיבה שיתרו הרגיש יותר מישראל שצריך לחלק לעשיריות?

הוא הרגיש יותר את הרצון לקבל כי הוא לא היה שייך לישראל אלא יותר למלכות, ולכן הוא יכל לייעץ למשה מה לעשות כדי להתקדם בתיקון המלכות.

שאלה: האם יש כוח שמניע אותנו לחיבור שנקרא אמונה למעלה מהדעת, והאם הכוח הזה מעצב את הכוונה שלנו?

כן, בדיוק כך זה קורה.

שאלה: אנחנו משתדלים להתחבר, אבל כל הזמן יש הרגשה שמשהו חסר. מה חסר לנו ובמה להוסיף יגיעה כדי שבאמת נהיה ישר-אל?

מה שחסר לנו זה חשיבות החיבור, כי רק בזה אנחנו יכולים להיות קרובים לבורא, עד שנתחיל להרגיש אותו בינינו.

שאלה: האם המצב הכללי הוא שיש רצון לקבל, אומות העולם, אישה, ויש חלק קצת עליון יותר שהוא ישראל, גבר וכולי. כשגבר ורצון להשפיע אחראים על כוונה, על אמונה, על שמירת אמונה למעלה מהדעת ועל האסטרטגיה כביכול של כל הקו שלנו. ואילו הרצון לקבל יודע טוב יותר איך לענות על בעיות טקטיות, איך לממש את מה שצריך ברגע מסוים. האם זה נכון?

נכון, בלי רצון לקבל לא היינו יכולים להתקדם. עוד מעט יהיו עוד כמה פסוקים בהתאם לזה.

שאלה: רציתי לשאול על שני המצבים שסיפרת, שלמטה פירוד ולמעלה חיבור, ומחזיקים בשני הקצוות האלה וזה כל הזמן גדל. גם אמרת שבזמן שמתגלה פירוד מנסים להחזיק בחיבור ומשתדלים במצב הזה ששני הכוחות לא יעלמו. המצב הזה נעלם כל הזמן, איך אנחנו באמת נכנסים לזה?

אם אנחנו מחוברים, אז אנחנו לא מפחדים, כי אם אחד קופץ נניח למעלה, אז השני יורד למטה, השלישי באמצע וכן הלאה. זאת אומרת אם אנחנו מחוברים, אז כל היחסים בינינו פועלים לטובה הכללית ומזה אנחנו נהנים.

תלמיד: אבל איך מחזיקים את שני הקצוות, שהפירוד נשאר ומשתדלים להתחבר?

זה כתוצאה משבירת האדם הראשון. הבורא שבר אותנו, את הקשר בינינו, ואנחנו נמצאים בניגוד זה לזה, לכן עכשיו אנחנו יכולים לבנות קשר כזה בינינו שבו עולים ויורדים, עולים ויורדים, כל אחד ואחד, וזה מסודר בעשירייה בצורה כזאת שאנחנו תמיד נמצאים בהתקדמות כללית. כל אחד עושה פעולה עבור האחר, ואז אנחנו תמיד נמצאים בעליות ובירידות בו זמנית.

תלמיד: אבל כשאני משתדל להתחבר הפירוד כביכול נעלם. איך אני שומר אותו?

הפירוד לא נעלם, הוא עובר ממך לאחרים ואחר כך חוזר אליך, וכך אנחנו כל הזמן נמצאים בסך הכול בחיבור המתגבר.

קריין: קטע מספר 10 מ"זוהר לעם".

"וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת", בית הכנסת זה בית שכונס, מחבר את כולם יחד. כך נקרא כלי אחד. "ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא תתעכב שלמות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האיברים ביחד.

("זוהר לעם". "נשוא". מאמר "מדוע באתי ואין איש", סעיף 106)

כך אומר הזוהר, שאנחנו כולנו קשורים יחד, ולכן אפילו כשאחד עולה והאחר יורד, ואולי אנחנו מרגישים או לא מרגישים אחד את האחר, אבל אם פועלים יחד, אז אנחנו מגיעים למצב שכל האברים שלנו, זאת אומרת כל הרצונות שלנו על ידי המאמצים שלנו בסופו של דבר מתחברים, ואנחנו נעשים כלי אחד ששם מתגלה בורא אחד.

שאלה: מה זה אומר לעשות פעולה עבור האחר?

אנחנו צריכים להגיע למצב שכל אחד דואג להיות מחובר עם האחרים. איך להיות מחובר עם האחרים, באיזו צורה? בעבודה משותפת. העבודה המשותפת שלנו היא להגיע לחיבור השלם. לכן אני צריך לעשות כאן כל מיני פעולות כדי לגרום לחיבור בין כל החברים, גם ביניהם וגם איתי.

שאלה: מה זה שאנחנו מגיעים יחד למקום הכינוס לבית הכנסת ואיזה הכנות אנחנו צריכים לעשות כדי שנוכל באמת שנגיע יחד כדי ליצור את החיבור הנכון?

אנחנו כל הזמן מדברים על זה. אלה כל חוקי החיבור בינינו, שכך אנחנו צריכים לממש. אני אפילו לא יודע איך לענות.

תלמיד: הרעיון מודגש בפסוק להגיע יחד. איך אנחנו יוצרים את המצב שבדרך כלל אנחנו רואים בעשירייה שחבר מתחזק ועולה ואחרים נופלים. מה זה שאנחנו מגיעים ביחד שכולנו נחושים ורוצים להגיע למטרה. איך להגיע למצב הזה?

אנחנו בהתחלה מנסים כל אחד ואחד איכשהו לעבוד בצורה אישית. אחר כך אנחנו מתחילים לשים לב שהעיקר זה באמת הקשר בינינו וכך אנחנו מגיעים משלב שרוצים להתחבר לבורא, מתחילים להבין שקודם אנחנו צריכים להיות מחוברים בינינו. וכאן מתחילה להיות העבודה האמיתית שהעיקר זה בבניית הרשת קשר בינינו, שנתחיל לגלות בתוך הרשת קשר כמה אנחנו מהקשר בינינו מכוונים לבורא וכמה שהבורא עונה לתוך הקשר בינינו וזה מורגש ביחסים בינינו. אנחנו מתחילים להגיע לעבודה הדדית כזאת, זה נקרא "אני לדודי ודודי לי", זה מה שחשוב.

תלמיד: האם זה בסדר שחלק מהחברים חלשים לא מופיעים כל שיעור ופתאום לא מתעוררים וחלק חזקים או שהמצב של "ביחד" הוא שאנחנו כולנו כאש בוערת ופשוט בתנופה למעלה?

לא יכול להיות שכולנו כאש בוערת, אלא אנחנו צריכים לקבל כמו שזה מסודר מלמעלה.

שאלה: מה זה שעשרה הופכים לאחד?

כאחד.

תלמיד: כאחד. מה זה ה"כאחד"?

שמחוברים כך שגם היגיעה וגם המטרה וגם הכוונה, כל הפעולות שהם עושים ומכינים את עצמם, זה יהיה כביכול מאחד "כאיש אחד בלב אחד".

תלמיד: אז יוצא כאילו שב"כאחד" הזה אין יותר פרטים יש רק את השר המשותף שלנו?

ישנם פרטים, אבל הפרטים האלה הם נכללים ביחד.

תלמיד: ואיך פועלים מתוך המקום האחד הזה שיוצרים?

כמו שיש לך גוף שהוא אחד, אבל יש לו כמה איברים וחלקים שהם פועלים למטרה אחת, אבל כל אחד לפי התפקיד שלו.

תלמיד: והמעבר הזה מלהיות פרט בודד להיות חלק מהאחד הזה, זה נקרא שיוצאים ממצריים? זאת היציאה הזאת?

היציאה ממצריים היא ברגע שמסכימים כולנו ללכת להתחבר ביניהם, אז יש להם פסיעה החוצה.

תלמיד: ולשם מה החיבור כאילו הם מסכימים.

להיות מחוברים כדי להשפיע נחת רוח לבורא שיוכל לעבוד איתם. כי התענוג לבורא בזה שהוא עובד איתם, משפיע להם, מתקן אותם, ויהיה לה' העבודה.

שאלה: כשאנחנו לומדים שעשרה כאחד מבקשים להוציא את השכינה מעפר, האם התפילה מתקבלת למרות שהתפילה לא שלמה?

לא חשוב באיזו צורה ואיך אנחנו מעלים לבורא, עד כמה שאנחנו מבינים מיהו ומהו. כל מה שיש לנו בלב מורגש מיד בכוח עליון. אם זה לכיוון החיבור בינינו, זה מתקבל.

תלמידה: איך אפשר בכל מצב לנתק את עצמי מהרגשת העצמי וכל הזמן להידבק להרגשת הקבוצה?

זה על ידי המאמצים וגם על ידי האווירה שישנה בקבוצה. מה עוד אפשר לעשות. האווירה בקבוצה היא צריכה להיות כזאת שאני כל הזמן חושב איך מהחיבור בינינו לעלות לחיבור לבורא. איך כל הזמן להיות בקפיצה.

קריין: קטע 11.

"פירשו רז"ל (ברכות מ"ז ב') על הנמנה מעשרה ראשונים בבית הכנסת, אפילו מאה באים אחריו, מקבל שכר כנגד כולם, מאה כמשמעו, מפני שהעשרה הם כלולים אלו באלו, הרי הם עשר פעמים עשרה הרי הם מאה, וכל אחד מהם כלול ממאה, אם כן אפילו יבואו מאה הוא יש לו שכר מאה, וכן מטעם זה ישראל ערבים זה לזה, מפני שממש יש בכל אחד חלק אחד מחברו, וכשחוטא האחד פוגם עצמו ופוגם חלק אשר לחבירו בו, נמצא מצד החלק ההוא חבירו ערב עליו, ואם כן הם שאר זה עם זה.

ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חבירו ועינו טובה על טובת חברו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצטוינו ואהבת לרעך כמוך."

(הרמ"ק. "תומר דבורה")

זאת אומרת, אנחנו רואים כמה החיבור בינינו כבר נקבע מלמעלה. כמה אנחנו צריכים להגיע למצב של ההבנה, הרגשה, הכרה שאנחנו מאוד מאוד תולים את העתיד שלנו זה בזה ומקושרים יחד. לכן אף אחד לא חופשי לברוח מהשגת החיבור אלא ההפך, כמו שכתוב, אנחנו צריכים לשמוח במה שהחבר מצליח ולהצטער במה שהחבר לא מצליח, עד כדי כך פשוט שאנחנו נדאג על החברים הרבה יותר מאשר על עצמנו.

שאלה: האם יש הבדל ומה ההבדל בין חיבור לאחדות?

אחדות זו דרגה הרבה יותר גבוהה מחיבור. החיבור הוא עדיין בכל זאת התקשרות חיצונית. מה שאין כן אחדות היא כבר התקשרות פנימית.

שאלה: אמרת שיתרו מרגיש את הרצון לקבל יותר ולכן הוא היה יכול לייעץ למשה. האם אפשר להבין מזה לגבי התפקיד של מי שיש לו עביות גדולה יותר בעשירייה, שהוא מכוון אותנו גם?

אני לא יודע, לא רציתי להתבלבל בין זה לזה אבל כתוב "חכמה בגויים תאמין. תורה בגויים אל תאמין", עד כמה שהרצון לקבל יותר, אז הוא מסוגל יותר לגלות את החכמה. העביות יותר גדולה. על עם ישראל כתוב, "אתם מעטים מן העמים". זאת אומרת חלשים, אתם לא יכולים לגלות הרבה חכמה אבל לגלות את השפיץ של חכמה אתם יכולים ואחר כך אתם צריכים להתערבב עם כל העמים ולמסור להם אותה.

אז יש כאן הבדל בין כמות ואיכות, בין השגה והתפשטות, זה קורה כבר במשך הרבה דורות בכל האנושות ולכן כך אנחנו רואים גם בין יתרו למשה. ויש לנו עוד כאלה הרבה דוגמאות במשך ההיסטוריה בתורה.

שאלה: בצורה פרקטית כשאני בורא עשירייה, העבודה שלי היא בזה שאני מבקש מהבורא שהוא יחבר את העשירייה, ימלא אותה? ואני לא מצליח להבין מה התפקיד שלי בזה, אני נהנה מהתהליך עצמו?

אתה מתפלל לבורא ומבקש ממנו שהוא יתקן את העשירייה שלך, שתוכל להתגלות בה, בתוך העשירייה. ואת גילוי הבורא שאתם תקבלו בעשירייה, אתם תוכלו גם להראות לכולם, ללמד את כולם איך לעשות אותו דבר.

שאלה: אני מאוד אוהב את הטקסט הזה של הרמ"ק, הוא מאוד מרגש אותי, אבל גם נתן לי הרגשה של עצבות. זה דבר כל כך חזק ועוצמתי שאני מרגיש בתוכי, יש חלק ממני שרוצה להידבק בזה, אבל מצד שני זה כאילו חומק לי מבין האצבעות. מה אנחנו יכולים לעשות כדי להרגיש שהחלום הזה באמת יכול להתממש, להפוך למציאות?

זה יתממש כשאתה תכין את המציאות, את החיבור בעשירייה. במידה שתכין את החברים שלך לחיבור, אתה תראה איך זה מתגלה בתוך העשירייה.

תלמיד: אני עושה פעולות, אני עובד למען זה, הייתי אומר אפילו רוב הזמן. הבעיה שלמרות ההשקעה שלי, אני אף פעם לא מצליח לתפוס את זה. אני מבין כמה מרחק יש ביני לבין להשיג את החלום הזה.

אתה משתוקק לתפוס. זאת אומרת, לא לבנות את הכלי בהתעלות למעלה מהאגו שלך אלא לגלות. הגילוי צריך לבוא מאליו, במידה שאתה מתקן את הכלי. אז תדאג לתיקון הכלי, והאור יבוא לתוך הכלי, ויתגלה לך.

קריין: קטע 12.

"ואל תתמה על זה, שאדם פרטי, יגרום במעשיו, מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו "חוק ולא יעבור", אשר הכלל והפרט שוים, כב' טפות מים. וכל שנוהג בכלל כולו, נוהג גם בפרט. ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל, אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי, שמעשה הפרט, לפי ערכו, מוריד או מעלה, את הכלל כולו."

(בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר", אות ס"ח)

שאלה: איך אני יכולה לאהוב באהבה רוחנית את החברה? איך לעשות זאת בפועל? אני מתפעלת מהן, אני אוהבת אותן, אבל מה זה אהבה רוחנית?

אהבה רוחנית זה נקרא שאני אוהב אותם מפני שאנחנו שייכים לכלי רוחני אחד ויכולים להתחבר בינינו. כך הבורא מלכתחילה סידר לנו את האפשרות לחיבור, כדי להתגלות בנו. לכן אני אוהב אותם, מפני שיחד אנחנו כלי רוחני אחד לגילוי הבורא.

תלמידה: איך להרגיש את זה?

על ידי מאמצים. לא סתם דיבורים, אלא מאמצים. ככל שאתן רוצות לדבר ביניכם, להתחבר ביניכם, להרגיש שאתן יחד בלבבות, ברצונות, בכוונות. תשתדלו ותראו שזה לא רחוק.

שאלה: מה המידות והתכונות של הפרטים שעוזרים לגלות את הכלל הזה?

נטייה לחיבור, נטייה לבורא, נטייה לתיקון העולם. לעשות נחת רוח לבורא זה העיקר.

שאלה: מה לעשות אם אנו מרגישים את האחריות שלנו כלפי כל העולם, אנחנו מבינים ומרגישים עד כמה בנו תלוי כל העולם, ואתה מרגיש בושה מאוד גדולה שאתה לא עושה מאמצים אבל אתה לא יכול לעשות את המאמצים האלה, משהו מפריע לך, ואתה פשוט בורח מזה כי אתה לא יכול יותר לשאת את הרגשת הבושה.

זה לא מצב נכון. צריכים לבקש מהבורא. זה שלא יכולים לבצע, את צודקת, אבל זה שלא יכולים לבקש, זה לא נכון. אנחנו חייבים לבקש.

שאלה: כותב לנו בעל הסולם, "ואל תתמה על זה, שאדם פרטי, יגרום במעשיו, מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו "חוק ולא יעבור"" וכולי. מה קורה כשאחד החברים לא מופיע בהתמדה לשיעורי הבוקר, כמה הוא פוגע בכלל, ומה אנחנו צריכים לעשות כדי לתקן?

תראה מה כתוב על זה, ותשתדל לבצע. אבל מתוך חיבור, מתוך אהבה, והשתתפות עם כל החברים.

תלמיד: מה הכוונתך? לא הבנתי, מה אני צריך לעשות?

אתה צריך לעורר את החברים להתפלל ולחשוב על החבר הזה, שהוא יקבל רצון להיות שותף עם האחרים.

תלמיד: ובזה אני מתקן את הקלקול, כביכול?

כן.

שאלה: מה זה אותו החלק של החבר בי, שאני יכול להזיק לו אם אני חוטא? איך זה עובד?

כולנו תוצאות משבירת הכלי האחד, הרצון האחד, שנשבר נתחלק והתרחק להרבה מאוד חלקים, לששים ריבוא נשמות, שש מאות אלף חלקים. ואנחנו צריכים לגרום לחלקים האלה, למרות שהם נמצאים בפירוד, שהרצון לקבל התגלה ביניהם, אנחנו צריכים בכל זאת לגרום להם להיות בחיבור, באיחוד. זאת העבודה שלנו. אז אנחנו צריכים לחשוב בכל הפעולות שאנחנו עושים, איך אנחנו מגיעים לחיבור בינינו.

אינפו: שלום חברים הכנו מתנה לכל הכלי העולמי לקראת הכנס הקרוב. זה כבר הפך להיות סוג של מנהג אצלנו. הכנס הזה אנחנו נותנים במתנה לכל הכלי העולמי ספר בשם "ציוני דרך". הכנו אותו בארבע שפות. הספר מדבר על התפתחות נשמת האדם במעגל השנה, על כל התהליך הרוחני שאנחנו עוברים במשך כל השנה. יש בו מקורות שלמדנו בפסח, בסוכות, ובראש השנה. כל מה שלמדנו, כל החגים, הכול מסודר, מרוכז ומוגש לנוחותכם בארבע שפות.

באותה הזדמנות רציתי להודות לכל מי שטרח. יש פה צוות שעבד במשך שנתיים כדי ליצור את המוצר, כל צוות המקורות שאוסף את הציטוטים, ממיין אותם. תודה רבה לכל העושים במלאכה.. כולם יקבלו במייל מתנה עם הספר הדיגיטלי, תיהנו.

תודה רבה לכם. זו באמת מתנה טובה, יפה ונקווה שכולנו ניהנה ממנה. גם מי שלא נרשם לכנס יכול לרכוש את הספר?

תלמיד: מי שנרשם לכנס יקבל את הספר מתנה, וכמובן שאפשר לרכוש את הספר. הוא מופיע כספר ווירטואלי ואני מאמין שבהמשך תהיה אפשרות להדפיס אותו בכריכה.

שוב תודה לחברים שלנו. מחלקת אינפו באמת מוצלחים.

שאלה: בשיעור הבוקר אמרת שכשיתחיל התיקון הגדול נגיע לחיבור. מהו התיקון הגדול שהתכוונת אליו?

שאנחנו נתחיל להרגיש איך הכוח העליון ממש מתחיל לסובב אותנו לאיזו מערבולת ואנחנו חייבים להחזיק יותר זה בזה וכך נוכל להינצל מכל אותה מערבולת שתהיה. זאת אומרת יתגלו כוחות שליליים אבל אנחנו נשיג כוחות חיוביים. וכך בעביות ובזכות נגיע למצבים שבהם עוד יותר הבורא יוכל להתגלות ולמשוך אותנו למעלה.

תלמיד: למה אומות העולם כל כך מתקשות בהשגה הרוחנית?

אני לא חושב שזה נכון. מאיפה את לוקחת את זה? למה את אומרת זאת בצורה כזאת בטוחה?

תלמיד: אני לא בטוחה, אבל לא כולם הרי מגיעים לחכמת הקבלה.

כי לא הגיע הזמן. וכמה מעם ישראל הגשמי מגיעים לקבלה? אם נבדוק בין החברים שלנו, של בני ברוך, אז רובם לא שייכים לעם ישראל במקורם. אז מה?

תלמיד: כלומר אין דבר כזה שהאחד יותר והאחר פחות?

לא, היום בכלל אין מה לדבר, לכולם הכול פתוח. אנחנו נמצאים, כמו שבעל הסולם כותב, בשלבי גמר התיקון, הדור האחרון. אין לבכות על כך שאין רצון או לא רוצים וכן הלאה. יש הכול חוץ ממאמץ מצד האדם שלא רוצה לתת, מתעצל.

שאלה: יש הרגשה של חוסר יכולת להעביר את החיסרון והחשיבות לחברות. איך אני יכולה בכל זאת לעשות את זה?

תנסי למצוא כמה שאפשר יותר אפשרויות, לבכות, לעשות חיבורים ביניהן, מה שאת רוצה, לא חשוב. העיקר לעורר אותן למטרה.

שאלה: בשיעור ענית לאחד החברים שהוא צריך לבקש שהבורא יתגלה בעשירייה שלו ואז הם יוכלו להראות לכולם וללמד את כולם. אני הרגשתי ממש שמחה, כי זה הרבה יותר פשוט מלהעלות כל הזמן בתפילה שלנו את כל הקבוצה. האם זו לא בריחה ממאמצים? איך אפשר לתקן את העשירייה בלי קשר לקבוצה?

אני בכלל לא מבין את השאלה, את שואלת איך אפשר לתקן את העשירייה מחוצה לעשירייה?

תלמידה: איך אפשר לעשות תיקון בעשירייה ולהגיע איתה לרוחניות? בתשובה שלך הורגש כאילו העשירייה יכולה לעשות את זה בעצמה, בלי קשר לקבוצה השלמה. אנחנו בתפילות שלנו כל הזמן מדברים על כל הקבוצה, כל נשמת אדם הראשון.

אתן צריכות לשבת יחד ולהחליט שמעכשיו והלאה כל מי שחושב על התקדמות רוחנית, חושב על כולנו, על העשרה או על כמה שנמצאים בקבוצה. ואסור לו לחשוב על עצמו או על כמה חברים בלבד, אלא על כל הקבוצה, אחרת הוא הורס את ההתקדמות הרוחנית שלו ושל כולם.

שאלה: האם בית הכנסת זו צורת העבודה בעשירייה, מעל המכשולים הגשמיים?

כן.

תלמידה: מה ההבדל בין המצב להתכלל בתוך כל הנבראים לבין לכלול את כולם בתוכי?

יש הבדל גדול. או שאני נכלל בכולם וכך אני מוסר בדרך כלל את עצמי לכולם, או שאני מקבל את כולם לתוך לבי והם עומדים בתוך לבי. זה הבדל גדול מאוד, מדובר בכלי קבלה או בכלי השפעה, מזה אנחנו מתקדמים.

שאלה: השבוע הרגשנו חיבור מאוד חזק ומיוחד שקרה אם אפשר להגיד, בזכות מכה מאוד גדולה. ועכשיו יש פחד שהחיבור שוב יתמוסס, כאילו כשמעמידים מכות מול לעשות נחת רוח לבורא, אז ודאי שלמכות יש יותר כוח. איך לומדים מהמכות?

לא צריך לחכות למכות, משתדלים להרגיש את המכות בלי לקבל אותן. להצטער על כך שאני עדיין לא נמצא בתיקון, וזו מכה. אז אני מתקדם.

שאלה: אנחנו אומרים שבמחשבות שלנו על החברים והכוונה שמכוונת לחיבור, שם מתגלה השכינה ושם מתבצע המעבר הזה. איך בתוך המחשבות על החברים, למצוא את המעבר הזה. איפה הוא מתחיל באותן מחשבות על החברים?

כשאני מתנתק מעצמי, כשאני נכנס לדאגה לחברים. בגבול הזה אני עובר מהעולם הזה לעולם הרוחני.

תלמיד: מה זה אומר שאני מתנתק מעצמי?

אני מתנתק מדאגה לעצמי.

שאלה: כשאנחנו קוראים את הקטע הזה, אז לפעמים אני מרגיש שאם נעשה את העבודה בעשירייה בצורה נכונה כל העולם ייתקן. אבל בפעמים אחרות, אנחנו ממש מתמקדים בהפצה. אני מנסה להבין, איך שני הדברים האלה עובדים ביחד?

הכול יסתדר לאט לאט. בעיקר עלינו לדאוג כמה אדם יתנתק מעצמו לטובת הקבוצה.

שאלה: איך לכלול את כל החברות שלי בתוכי?

לפתוח את הלב ותראי איך כולן יכנסו לשם. העיקר לפתוח את הלב עוד יותר ועוד יותר והן ייכנסו לשם. הם עומדים ליד הלב שלך, אבל הלב סגור והן לא יכולות להיכנס.

שאלה: ההתרשמות היא שאנחנו לא יכולים להתכונן ליציאת מצרים, זה קורה פתאום, מוציאים אותנו ממש בחושך, ואת התורה לא נותנים לנו, ואנחנו לא יכולים לעשות מצד עצמנו שום דבר, מלבד לבקש ממנו בכל הכוחות שלנו לעשות את זה עבורנו. אבל איזה טענות יש?

מה שאמרת זה מספיק, לא צריך יותר. אם אני יודע שאני יכול לצאת ממצרים רק כשאני מחזיק את כולם יחד וכולנו מבקשים מהבורא שיוציא אותנו, אנחנו לא צריכים יותר. שתי פעולות, חיבור בינינו וחיבור עם הבורא. בהצלחה.

קריין: אנחנו בקטע 13 "מאור ושמש".

"העיקר של אסיפה, שיהיו כולם באחדות אחד ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד – למצוא את השי"ת, דכל בי עשרה שכינתא שריא [שבכל עשרה השכינה שורה], ובודאי אם יש יותר מעשרה, בודאי יש יותר גילוי שכינה, וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת השי"ת והאיך למצוא את השי"ת, ויהיה נתבטל אצלו, וכן חבירו אליו, וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם, ונמצא עמהם, ונפתח להם ממילא כל הישועות וכל הברכות וכל השפעות טובות ממקור הרחמים."

("מאור ושמש". פרשת ויחי)

תראו איזה מילים יפות. בעל הסולם מאוד אהב את הספר הזה "מאור ושמש".

שאלה: מה זה אומר לשמוע מהחבר משהו על עבודת ה'?

לשמוע מה שאומרים החברים, ולקבל ברוח יפה ללא ביקורת. החבר מדבר איך שהוא רוצה לגרום לנו חיבור, ואני מקבל את זה בצורה יפה, בידידות.

תלמיד: זאת אומרת שצריך לנסות להתבטל ולנסות לראות את הבורא מאחורי החבר?

נכון, כן.

שאלה: אנחנו עושים מפגשי עשירייה ושני מפגשי תפילה עם הכלי העולמי בכל יום. אפשר להגיד שבמפגש העשירייה צריך להתפלל ולחשוב על חיבור בעשירייה. ובתפילה במפגש עם הכלי העולמי, לחשוב על החיבור עם הכלי העולמי?

גם וגם. אי אפשר להגיד שרק בזה צריכים לעבוד.

שאלה: אנחנו עכשיו התחברנו ואנחנו נמצאות בשמחה גדולה. איך לא לקבל לעצמי ואיך לא להתרחק אחת מהשנייה ומהבורא, בשמחה הזאת?

לתאר שאת פועלת לא מטעם עצמך אלא מטעם הקבוצה ושאת רוצה לראות בקבוצה את גילוי הבורא איך הוא מתייחס אליכם, מדבר אליכם, ואיך אתם מתחברים כדי להשפיע לו את היחס שלכם המשותף, אחרת זה לא מגיע אליו. הבורא שומע את כל הקבוצה. אז תנסו לסדר את עצמכם בצורה כזאת שאתם יחד מכוונים לבורא ואתם מקבלים כולכן יחד מהבורא מה שהוא רוצה להגיד לכם. ולחדד, לחדד יותר את היחס שלכם לחיבור ולבורא ואת יחס הבורא לחיבור שלכם ולכל אחד מכם.

תנסו, זה אפשרי, אנחנו כבר נמצאים במצבים שיכולים להתחיל את זה לגלות. אני מרגיש שזה נמצא בינינו. מה חסר? רק עוד מאמץ פנימי קטן של כל אחד ואחד.

שאלה: יותר מעשרה, פחות מעשרה, מה זה המספר הזה?

זה לא חשוב. מה שפחות תחשוב על 10, תחשוב על החיבור.

קריין: קטע 14 מ"שם משמואל".

"לשון אסיפה הוא יותר התאחדות בלב ונפש מלשון קיבוץ, כי קיבוץ שייך גם בגופים לבד אף שהדעות בלתי מתאחדות, אבל לשון אסיפה בבני אדם הוא בלב אחד ג"כ, והוא לשון אסיפה מבחוץ לבפנים ששם מתאחדים ביותר."

("שם משמואל")

שאלה: למה הוא מפרש לי את ההבדל בין קיבוץ לאסיפה, מה זה משנה לי מה זה קיבוץ ומה זה אסיפה בעשירייה?

מה הוא אומר? התאחדות בלב ונפש מבוארת במילת קיבוץ, התקבצות, וממילה של אסיפה, התאספות. איפה שיש יותר התאחדות בין הפרטים שם בעצם עוצמת החיבור, לזה אנחנו צריכים להימשך. זאת אומרת, לא להימשך סתם לאסיפות וסתם לחיבורים, אלא שתהיה התכללות בין כל אלו לבין אלו.

שאלה: איך לכלול את החברות בלב שלנו, מה זה אומר לפתוח את הלב, איזה פעולות קונקרטיות עלינו לעשות?

לפתוח את הלב זה כשאני רוצה להרגיש את החבר כביכול שהוא קיים בי, בכל הלב, בכל המחשבה, בכל הרצונות, בכל מה שרק אפשר. אני יכולה לתאר בכל מה שאני, אני רוצה ששם תהיה החברה שלי.

שאלה: מה היא דאגה נכונה לחברות? זה אומר לארגן את ההשתתפות שלהן בקבוצה או שזו עבודה פנימית שלי ורצון ותפילה על כל חברה כדי שכל אחת תהיה כל הזמן בהרגשת האמונה?

גם וגם. גם בצורה פיזית, גם בצורה פנימית, גם בתפילה, בכל מה שרק אפשר לאחד את כל החברות לרצון אחד, לתפילה אחת.

שאלה: אמרת שצריך לחדד את ההרגשה לחיבור לבורא. האם תוכל בבקשה להבהיר, לפתוח את זה יותר?

לא, רק להתפלל. אם אין נטייה, אם אין בלב הרגשה של חיבור עם החברות, צריכים להתפלל שתהיה. צריכים להתפלל שאני ארגיש בלב שרק בחיבור בינינו תלוי התיקון שלי, העתיד שלי, ההתעלות הרוחנית שלי, אחרת אני אבוד.

שאלה: נתת לנו עצה לדבר עם הבורא כמו עם החבר הקרוב ביותר. ואצלנו בעשירייה עשינו ניסיון מעניין, התחלנו לבקש ממנו להוציא את הקבוצה שלנו ממצרים, והוא אמר לנו, "בשביל מה?" וענינו ”שאנחנו רוצות שהוא ייהנה מאיתנו", והבורא ענה לנו, "אני נהנה ממעשיכן תמיד ואתן שלמות בעיניי" ואז התחלנו לדבר על כך שהחברים שלנו סובלים בגלות, והוא ענה לנו שזה כך נראה לנו ואין בעצם ייסורים והוא שלח אותנו לחשוב.

תוכל לתת לנו עצה איך לדבר עם הבורא כדי שנוכל לצאת ממצרים?

אתן צריכות לפנות אליו עם השאלה, "מה הוא רוצה מכן, מה הוא רוצה שאתן תעשו, באיזה מצב הוא רוצה שאתן תהיו". וברגע שאתן מבינות ושומעות מה שהוא עונה, אז לדרוש את המצב הזה. מאוד פשוט. אם אתן נמצאות במצב שאתן מדברות עימו והוא עונה לכן, אז הכול מסודר, אתן לא צריכות אותי, יש לכן קשר עימו, אני כבר לא נמצא בתפקיד. יופי.

שאלה: אנחנו עשירייה מאוחדת אבל אנחנו מרגישים שחסר לנו משהו כדי לנוע עם רצון אחד ולב אחד. האם אנחנו צריכים להתפלל לבורא, או לחכות בסבלנות עד שהבורא עם הזמן יביא אותנו למצב של ייאוש?

לא צריכים לחכות למצב של ייאוש, אנחנו צריכים לדרוש מהבורא שישתתף איתנו בתהליך הרוחני שלנו ושיהיה שותף.

שאלה: מה מגדיל נטייה לבורא כשמתאספים?

שכולם יחשבו על הקשר עימו.

תלמיד: איזה תפילה יכולה לעזור?

שבאה מהלב. יותר טוב שתכתבו את התפילה מאשר תקראו אותה מוכנה בספר. תחפשו מילים בלב.

שאלה: איך להבדיל בין אסיפה וקיבוץ החברים. רק לפי הרגשה בלב, או שזה משהו חיצוני?

איך עוד אנחנו יכולים לדעת, לקבל אימייל מלמעלה?

תלמיד: אבל יש אולי סימנים?

אין סימנים. הרציונאליות לא פועלת, העולם שלנו כולו לא רציונאלי.

שאלה: בעשירייה שלנו כולנו מבקשות על רצונות שונים אבל כולן מחוברות לתיקון. אנחנו יכולות לומר שמאחורי כל הרצונות האלה יש מטרה יחידה? או איך נוכל להגיע לתפילה אחידה?

תדברו על זה ותחליטו על תפילה יחידה לבורא. אתן יכולות לשנות את נוסח התפילה יום יום, אבל תחליטו בכל יום איך אתן מעלות את התפילה לבורא.

שאלה: קשר עם הבורא כמו שסיפרו לנו קודם החברות, זו התוצאה שמאחורי החברות רואים את הבורא?

כן.

תלמיד: הן נמצאות בקשר ביניהן?

זאת קבוצה חזקה מאוד, אתם לא יכולים להגיע אליהן בקלות.

תלמיד: זה מורגש ויש פה קנאה גדולה, ולכן גם אנחנו רוצים. כשאומרים שבפועל מאחורי החברים עומד הבורא, והאגו ממש מתנגד לזה, כך צריך לקבל את זה בפועל, בלי תוספות משמעויות?

כן. עכשיו אחרי שנתתי להן מחמאות, כבר אני רואה שהאף שלהן למעלה, והן יתחילו להתגאות לפני כולם, ועכשיו תהיה להם עבודה קשה מאוד משך השבוע, איך בכל זאת הן יכולות לבטל את עצמן כדי לתת לבורא מקום להתקרב אליהן, כי עכשיו הן מרגישות את עצמן יותר גבוה מהבורא.

שאלה: כתוב בקטע 13 "העיקר של אסיפה, שיהיו כולם באחדות אחד ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד – למצוא את השי"ת". האם צריך לבדוק שכולם נמצאים באחדות ורוצים אותו דבר?

אתם לא יכולים לבדוק את זה, אתם צריכים להשתדל להגיע לזה. וככל שתרצו להיות בלב אחד, אז תראו שיש עוד מה להוסיף, וזה טוב.

שאלה: בשביל מה לבורא לעשות כך שהאדם לגמרי מתנתק ממנו? עם ישראל נכנס למצרים, לגמרי התנתק מהבורא, מהרגשת הבורא, ישראל הפסיקו להרגיש עצמם כעם ישראל והיו לגמרי תחת שליטת מצרים. למה אנחנו צריכים את כל זה?

כדי שנוכל לגלות את הרע שבנו ונתחבר למעלה מהרע, מהאגו. בלי להיכנס למצרים אנחנו לא מגלים שאנחנו אגואיסטיים ושיש לנו מה לתקן.

תלמיד: אם הבורא צריך לגלות את הרע, אז למה אנחנו לא יכולים לגלות טוב?

כי זה לעומת זה קיים. איך יכול להיות שיתקיים טוב בלי רע, הם חייבים להיות שקולים זה כנגד זה.

תלמיד: יוצא שבעולם שלנו אנחנו בשום אופן לא יכולים בלי רע ובלי טוב, בכל זאת נהיה באמצע.

נהיה באמצע עד שנתקן את הרע שכולו גם יהפוך להיות לטוב. תנסו ותתנו דוגמה לכולם כדי שיהפכו את הרע לטוב, ואתם תראו כמה יהיה תיקון בעולם.

שאלה: אמרת הבוקר שאם נסתכל דרך העשירייה על כל דבר שבחיים, אז בטוח נלך נכון. מה זה אומר להסתכל דרך העשירייה על כל דבר שבחיים?

אם אני רוצה לראות נכון מה קורה בעולם, אז אני צריך קודם כל להתחבר לעשירייה ודרך המערכת הזאת לראות את החיים. לאט לאט אני אראה את הבורא - איך הוא מלובש בכל העולם ומה הוא עושה.

שאלה: בעשירייה שלנו יש תפילה שאנחנו כותבות. אנחנו מבקשות עבור הכלי העולמי, עבור אומות העולם, עבור הקבוצה שלנו וגם עבור צרכים גשמיים. האם יש פה סעיף שהוא מיותר? האם אנחנו צריכים בכלל לבקש על צרכים גשמיים?

אנחנו צריכים לפנות לבורא בבקשה על כול דבר שאנחנו זקוקים, כי אם לא, אז אנחנו כביכול עושים מיון ואומרים, "אלו דברים שאני פונה איתם לבורא, ואלו דברים שאני יכול לסדר לבד", וזה לגמרי לא נכון.

שאלה: יש לנו רצון גדול להיות לב אחד, אבל כל אחת נמצאת במצב שונה, איך להיות לב אחד?

זה לא חשוב שאתן נמצאות במצבים שונים, תמשיכו להיות במצבים שונים, רק הכוונה - מה כל אחת רוצה מהמצב שלה - היא צריכה להיות מכוונת נכון לחיבור ביניכן ודרכו לבורא.

שאלה: מהם הקריטריונים לחברה?

את זה אתן צריכות לברר.

שאלה: למה רק באסיפה צריכים להיות באחדות, הרי כל הזמן אנחנו צריכים לשאוף לאחדות?

כן, אבל אנחנו צריכים להגיע לאיחוד ולפעול מתוך האיחוד בעיקר בזמן שאנחנו מתאספים.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לבקש על כל דבר מהבורא. האם אני צריך לבקש ממנו גם על דברים גשמיים שאני צריך?

אתה יכול, אבל רק תדע שבדברים הגשמיים אתה צריך לעשות כול מה שתלוי בך ועם זה להפעיל תפילה. בדברים רוחניים אין לך מה להפעיל חוץ מחיבור בין החברים ותפילה.

תלמיד: אם אני עושה פעולה גשמית בלי להכניס לשם בקשה לבורא, זו בעיה, זו נחשבת פעולה לא שלמה?

לא שאתה לא תצליח. יכול להיות שאתה תצליח אבל כל ההצלחות שלך יביאו אותך בכל זאת למצב שאתה תראה שאתה לא מוצלח וחייב לפנות לבורא.

שאלה: אני שומעת אותך בתוכניות אחרות כמו "כתבים" ו"העולם", ואני שומעת שאתה מספר על זה שהולך להיות מצב מאוד מאוד קשה בעולם. השאלה אם "בני ברוך" יכולים לעשות משהו למנוע את זה או להקל על זה?

כן, רק מתוך זה שאנחנו מפיצים עד כמה שחיבור בין כולם, רק זה נותן לנו ביטחון לעתיד הטוב. ככה זה.

שאלה: אם השינויים בטבע האדם כבר הגיעו למצב כזה שיש לו קשר עם הבורא והוא כל דבר יכול לקשר לבורא, איפה לאותו אדם יש חופש הבחירה?

אין לו בחירה חופשית. אדם שדבוק בבורא אין לו בחירה חופשית, נכון.

תלמידה: ומה לעשות עם זה?

אנחנו נגיע לזה, נגלה את הבעיה הזאת שאנחנו דבוקים עד כדי כך בבורא שלא יכולים לעשות שום דבר נגדו, ואז נחליט מה עושים.

קריין: קטע 15.

"היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאד לפי שעה מאור החיים."

(בעל הסולם. אגרת י"ג)

אם אנחנו מתאספים יחד, אנחנו מקבלים מלמעלה כוח עליון, אור עליון, הכול, והוא עוזר לנו להתגבר על כל המכשולים ועל כל המצבים. לא צריכים שום דבר בחיים, רק לזה להיות מקושרים ומכוונים.

קריין: קטע 16.

""ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.

ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדוה."

(הרב"ש. מאמר 17 "סדר ישיבת התועדות" 1986)

שאלה: יש פה בכל השיעור הזה מין הרגשה של אחריות מאוד גדולה, שכל ויתור שלך לעצמך, איזו בריחה קטנה, איזה משהו, זה ממש הורס הכול.

אם אנחנו היינו רואים באמת את המקום של כל אחד במערכת אדם הראשון, אז באמת היינו רואים כמה הסטייה, אפילו הכי קטנה מהחיבור והתפילה גורמת לאסונות. לכן לא נותנים לנו לראות את זה.

(סוף השיעור)