שיעור בוקר 02.11.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1411,

מאמר: "מהו בן האהובה ובן השנואה, בעבודה"

זה מאמר מאוד מעניין.

מהו בן האהובה ובן השנואה, בעבודה

תשנ"א - מאמר מ"ו
1990/91 - מאמר 46

"הנה המדרש אומר (מובא בבעל הטורים) על מה שכתוב "כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה". וזה לשונו, "כי תהיין לאיש" זה הקב"ה. "אהובה" אלו העכו"ם, שמראה להם פנים. "שנואה" אלו ישראל, שמסתיר מהם פנים", עד כאן לשונו.

ויש להבין, הלא זה בסתירה לכל המקומות שכתוב שה' אוהב את עמו ישראל. כמו שכתוב (מלאכי א') "אהבתי אתכם, אמר ה', ואמרתם במה אהבתנו, הלא אח עשו ליעקב, נאום ה', ואהב את יעקב, ואת עשו שנאתי". וכמו כן אנו אומרים "הבוחר בעמו ישראל באהבה". ויש לפרש זה על דרך העבודה.

ידוע שבעבודה מדברים הכל בגוף אחד. לכן יש לפרש מה שאומר "שתי נשים", שהם נמצאים בגוף אחד. זאת אומרת, שיש באדם ב' כוחות:

א. הרצון לקבל לתועלת עצמו,

ב. הרצון להשפיע, היינו לעשות הכל לתועלת ה'.

וב' אלו נקראים "שתי נשים". כלומר, שיש להבחין באדם בחינת "ע' אומות העולם" וגם בחינת "ישראל". "אומות העולם" אנו מיחסים להרצון לקבל לתועלת עצמו, ובחינת "ישראל" אנו מיחסים להרצון להשפיע לה'.

ויש לדעת, שאלו ב' רצונות הנ"ל באים מלמעלה, היינו שרק ה' הוא הנותן אותם, ואין זה בידי אדם לקחת אותם לבד, בכוחות עצמם. אלא הכח הראשון, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", בא לאדם בלי יגיעה. אלא תיכף מעת הוולדו יש לו כבר הכח הזה. מה שאין כן הכח הב', שהוא "הרצון להשפיע", אינו בא מלמעלה בלי יגיעה. זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לחפש עצות, איך להשיג אותו, ורק אח"כ הוא מקבל הרצון להשפיע מלמעלה, אבל בלי יגיעה לא נותנים.

ויש להבין, מהי הסיבה שלא נותנים את הרצון להשפיע בלי יגיעה, והרצון לקבל כן נותנים בלי יגיעה. והתשובה היא, כי לצורך מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, היה מוכרח לברוא בריאה, שיהיה בה רצון לקבל הנאה. כי בלי רצון אי אפשר להנות משום דבר. לכן נתן הקב"ה בהבריאה רצון לקבל הנאה.

זאת אומרת, אם לא היה להאדם בעת שנולד, אז לא היתה שום מציאות להיקרא בשם "נברא", כי זה מראה לנו ענין בריאה "יש מאין", היינו שנברא רצון וחסרון, שהוא רוצה למלאות חסרונו. לכן הרצון הזה בא תיכף בלי שום יגיעה. כלומר, אם לא היה הרצון לקבל, אז לא היתה שום התפתחות, שיהיה משהו בעולם, כי אנו לומדים הכל רק מכח הרצון לקבל, שהוא הדוחף אותנו ללכת קדימה. לכן בא הרצון הזה לנו בלי שום יגיעה.

מה שאין כן הרצון להשפיע, אין הבורא נותן לנו בלי שום יגיעה. כלומר, לאחר שכבר יש בחינת בריאה, וה' צריך לתת להנבראים מילוי, הוא נותן להם, מה שהם דורשים ואומרים שחסר להם איזה דבר, אז הקב"ה ממלא חסרונם. נמצא לפי זה, שכל היגיעה שהאדם נותן בתורה ומצות, היא בכדי להשיג את החסרון של הרצון להשפיע. כלומר, כמו שהאדם מבין, שבלי רצון לקבל תענוג אין האדם יכול לחיות בעולם, כלומר שאם האדם רואה, שאם אין לו מה לתת להרצון לקבל שלו שיכול להנות, בטח האדם יודע, שאין לו מציאות לחיות בעולם, כי בלי חיות הוא נגד מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

כמו כן האדם צריך להגיע לידי הרגשה, שאם אין לו הרצון להשפיע, שבזה הוא יכול לבוא לידי מצב של דביקות בה', גם כן אין לו חיים והנאה בעולם הזה. היינו שהוא רואה, שאין לו סיפוק בחיים. לכן הוא רוצה להגיע לשלימות, שבטח יש בהבריאה טוב ועונג. אלא מבלי הרצון להשפיע, אין האדם יכול לבוא לשלימות. המצב הזה נקרא "חסרון וצורך". ובזמן שיש לאדם חסרון כזה, אז הוא מקבל מלמעלה מהקב"ה את הרצון הב', הנקרא "רצון להשפיע".

לכן צריך האדם לעשות כל מה שבידו, בכדי להגיע לידי חסרון של רצון להשפיע. אבל על האדם לדעת, כי אף על פי שהוא רוצה לעשות הכל בעל מנת להשפיע, אבל הגוף לא מרשה לו, ולא נותן לו לצאת משליטתו. ומזה האדם בא לידי ירידות ועליות. כלומר, פעם גובר הרצון לקבל על הרצון להשפיע. כלומר, שהרצון לקבל מביא לו כמה רצונות ומחשבות, שהצדק עמו. היינו שהוא נותן לו יותר טעם באהבה עצמית.

זאת אומרת, הרצון לקבל, שהוא בחינת אומות העולם, מקבל כל פעם יותר טעם. לכן כשמקבל יותר כח, הוא מבטל את הצורך של הרצון להשפיע. לכן כל היגיעה שהאדם נתן בכדי להשיג את הצורך להרצון להשפיע, הכל מסתלק ממנו. היינו שהאדם מסכים בזמן הירידה להרצון לקבל לעצמו. אולם אח"כ האדם מתאושש, ומתחיל שוב לעבוד, ולתת יגיעה בכדי להשיג את הצורך להרצון להשפיע. ואח"כ שוב גובר הרצון לקבל. נמצא, שזה הוא הגורם של עליות וירידות.

והמצב הזה נמשך עד שהאדם בא לידי החלטה, כי בלי עזרתו יתברך אי אפשר להשיג, לאו דוקא את הרצון להשפיע בפועל, אלא אפילו הצורך להרצון להשפיע, נמצא גם כן אצלו בבחינת עליות וירידות. עד שכמה פעמים האדם בא לידי מצב, שרואה, שאין בידו לתת יותר כוחות, ממה שהוא כבר נתן. לכן הוא רוצה לברוח מעבודה.

אולם יש לשאול, למה עשה ה' ככה, שיהיה ענין עליות וירידות. אלא כנ"ל, בכדי שיהיה להאדם צורך ללכת קדימה, ולא יהיה מסתפק במועט. לכן האדם מקבל ירידה מלמעלה. זאת אומרת, שעוזרים לאדם ללכת קדימה, בזה שמורידים אותו ממדרגתו. וזה גורם לו לתת דין וחשבון לעצמו, ולראות מה דורשים ממנו מלמעלה, שבגללו הורידו אותו ממדרגתו.

וזה גורם לו, שהאדם יתפלל לה', שיתן לו עזרה. והעזרה שהאדם מקבל מלמעלה, היא ההכנה, שבגלל זה האדם ישיג בחינת נשמה, כמו שכתוב בזה"ק, שעוזרים לו בבחינת "נשמתא קדישא". נמצא, שהן העליות והן הירידות באות מלמעלה. כלומר, שגם הירידות עוזרות להאדם, שבגללם הוא מגיע להמטרה, שהאדם צריך להגיע.

ובזה יש לפרש מה שאומר הזה"ק (וישלח, אות ד' ובהסולם) וזה לשונו "בא האדם להיטהר, נכנע היצר הרע לפניו, והימין שולט על השמאל. ושניהם, היצר הטוב והיצר הרע, מתחברים לשמור את האדם בכל דרכיו שהוא הולך. וזה שכתוב, כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך".

ויש להבין, איך שייך לומר, שהיצר הרע שומר את האדם, שילך בדרך הישר. הלא הוא מיעץ להאדם, שלא ללכת בדרך התורה, ומכשילו בכל דרכיו, ומעכב אותו מלעבוד לשם שמים אלא לתועלת עצמו. אם כן יש לדעת, במה עוזר לו היצר הרע.

אלא כנ"ל, שענין הירידות שהאדם מקבל, שהיצר הרע נותן לו מחשבות, שהם זרות לרוח התורה, וזה גורם לו ירידות, ולפי דעתו של האדם, בטח היצר הרע מביאו לידי הרגשה, שאהבת עצמו היא יותר חשובה מאהבת ה', וזוהי סיבת הירידות.

אולם לפי האמת, האדם צריך להאמין, שהכל עושה הבורא. כלומר, הירידות האלו ה' שולח להאדם, בכדי שזה יתן להאדם תנופה בעבודה, כלומר, שלא יהא מסתפק במועט. כי בזמן שהאדם מרגיש, שהוא עושה כל מה שביכולתו בעשיית תו"מ, ואת ענין הכוונה של תועלת ה', או שהוא עובד לתועלת עצמו, אין בידו להבחין אז, מטעם שבזמן שהאדם עובד בבחינת הכלל, מאירה אז הארה להאדם בבחינת אור מקיף, וזה נותן סיפוק לאדם, שלא ירגיש שום חסרון בעבודתו.

ורק בזמן שהאדם רוצה לעבוד בבחינת הפרט, כלומר שגם הכוונה תהיה לשם שמים, ולאו דוקא המעשה (כנ"ל במאמר מ"ה, תשנ"א), אז מודיעים לו מלמעלה, שהוא לא בסדר. ומזה שהוא בא לידי ירידה, אז האדם רואה את מצבו האמיתי. ואז הוא מתחיל לחפש עצות, איך לצאת משליטת אהבה עצמית.

ובהאמור יוצא, שלולי היצר הרע, שמביא לידי מצב הירידות, היה האדם נשאר במצב העליה, ולא היה לו צורך להגיע להמטרה של דביקות ה'. נמצא לפי זה, שהיצר הרע הוא בחינת מלאך אלקים. כלומר שהוא שליח מה', שישמור אותו, שלא ישאר במצב הדומם דקדושה, אלא שיהיה לו צורך ללכת קדימה, כנ"ל. וזה שאומר "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך". כלומר, שגם היצר הרע הוא שליח מה', כנ"ל, לשמור את האדם.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו בדברי המדרש, שאומר "כי תהיין לאיש" זה הקב"ה. "אהובה" אלו העכו"ם. איך אפשר לומר, שהקב"ה אוהב את העכו"ם. לכן יש לפרש מה שאומר "כי תהיין לאיש שתי נשים", הכוונה שהקב"ה נותן להאדם "ב' נשים", היינו שני רצונות. אחת אהובה, הכוונה על הרצון לקבל לתועלת עצמו. והוא נקרא בחינת "עכו"ם". כלומר, לא לתועלת הקב"ה, אלא לתועלת עצמו.

והרצון הזה נקרא "אהובה". כלומר, שהנבראים אוהבים את הרצון הזה, משום שהקב"ה מראה להם פנים. כלומר, שהבורא ברא את העולם מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. וזה נקרא, שהבורא מראה להם פנים, היינו להרצון לקבל. כי אי אפשר לקבל תענוג, אם אין תשוקה להתענוג. ובגלל זה הקב"ה מראה פנים להרצון לקבל תענוג. כלומר, כל מה שהאדם עושה לתועלת עצמו, האדם נהנה. וזה נקרא, שמראה לו פנים.

אבל מדוע נקרא זה "עכו"ם". התשובה היא, כי היות שנעשה תיקון, בכדי שלא יהיה ענין של בושה, אז אסור לקבל בעל מנת לקבל. ומי שכן מקבל בעל מנת לקבל, נקרא בעבודה בחינת "עכו"ם", היינו שלא עובד לתועלת ה', אלא לתועלת עצמו. וזה נקרא בעבודה בחינת "עבודה זרה", בחינת "עכו"ם", הגם שמבחינת המעשה הוא בחינת "ישראל", ונקרא, "עובד ה'", אבל מבחינת עבודה, שהיא להשפיע, נקרא זה "עבודה זרה". פירוש, עבודה, שהיא זרה לנו.

והיות האדם מצד הטבע נולד לעבוד רק לתועלת עצמו, שזה נקרא "אהובה" אצל האדם, משום שה' מראה להם פנים. לכן כל זמן שהאדם עובד לתועלת עצמו, יש לו רצון לעבודה, מטעם שזה אהוב לו מצד הטבע, לעבוד בשביל הרצון לקבל. מה שאין כן כשאדם רוצה לעבוד לשם שמים, שהוא לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, הרצון הזה שייך לבחינת "ישראל" שבאדם, והרצון הזה נקרא "שנואה", מטעם שהקב"ה מסתיר מהם פנים.

כלומר, שבכדי שהאדם יזכה לבחינת "ישראל", מסתיר הקב"ה מהם הפנים, היות בזמן שהאדם רוצה ללכת בבחינת "שכל המעשים שלו יהיו לתועלת ה'", ובכדי להגיע שיוכלו לקבל בעל מנת להשפיע, היה מוכרח להיות הסתר וצמצום על התו"מ, בכדי שיהיה להם מקום לומר, שהם מקיימים תו"מ בלי שום שכר, אלא רק לתועלת ה'. והיות שזהו נגד הטבע, לכן העבודה זו שנואה להגוף. ואם האדם רוצה דווקא לעבוד לשם שמים, אין לו עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו כח התגברות על הרצון לקבל להכניע אותו.

והכח הזה האדם מקבל מלמעלה, כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין". היינו, שנותנים לו בחינת נשמה מלמעלה. נמצא, שדוקא על ידי זה שיש לו "שנואה" לבחינת "ישראל" שבאדם, ומשום זה אין בכוחו של אדם להתגבר כנ"ל, היות שענין להשפיע שנואה להגוף, אז יש מקום שהאדם יזכה באמת למדרגת "ישראל". היינו, ע"י זה שיבקש עזרה מלמעלה.

וזהו כנ"ל, שמב' כוחות שיש באדם, היינו היצר הרע והיצר טוב, יכול האדם להגיע לשלימות המטרה, ששניהם שומרים אותו, שלא יסטה מדרך הנכונה, לא לימין ולא להשמאל, אלא להגיע להשיג את שלמות המטרה, שהיא לקבל את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים.

ולפי זה יוצא, שענין אשה אהובה, היא בחינת עכו"ם, ואשה שנואה היא בחינת ישראל, ויש להוסיף על זה, שגם ב' כוחות אלו, היינו הרצון לקבל והרצון להשפיע, נקראים בשמות "אדם" ו"בהמה". כלומר, שהרצון לקבל שיש באדם הוא בחינת "בהמה", שהיא שייכת לבחינת בעלי חי, שנוהג אצלם רק תועלת עצמם. ובחינת "מדבר" היא בחינת "אדם", שהיא הרצון להשפיע, שהאדם צריך להשיג. וזה יכול להשיג רק ע"י יגיעה רבה, מטעם כנ"ל, שמצד הטבע אין האדם יכול להבין, איך עושים משהו לתועלת ה'.

זאת אומרת, האדם דואג למלאות את דרישות של "הבהמה" שלו. אבל מה שבחינת "אדם" שלו דורש, אין זה בידי אדם למלאות. אלא צריכים לבקש מה', שיתן לו כח התגברות על "הבהמה" שלו. כי בלי עזרת ה', שולטות מחשבות ורצונות, שהם שונאים את בחינת "אדם", כנ"ל, שבחינת "ישראל", שהיא בחינת "אדם", כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויין אדם ואין עכו"ם קרויין אדם" (יבמות ס"א). היינו כנ"ל, ש"אשה שנואה" אלו בחינת "ישראל", שהקב"ה מסתיר מהם פנים.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות א', ט"ו) "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". ויש להבין, מה מרמז לנו זה בעבודה. אלא כנ"ל, בזמן שהאדם רוצה לעשות משהו לבחינת "אדם" שלו, והיות שבחינת "אדם" היא בחינת שנואה, כי כל דאגותיו של האדם, הם רק למלאות את כל הדרישות מה ש"הבהמה" שלו דורשת, ובחינת בהמה היא בחינת אהובה לגוף, מה שאין כן בחינת "אדם", שהוא בחינת "ישראל", היא שנואה להגוף, לכן באו חז"ל והזהירו "הוי מקבל את כל אדם", שענין "כל" משמע אפילו כל שהוא בחינת אדם.

כלומר, שיש להחשיב אפילו דבר קטן, אם זה שייך לבחינת "אדם". אמרו לנו חז"ל, שאנחנו צריכים להשתדל לקבל את בחינת "אדם" בסבר פנים יפות, ולא כמו שנראה בעינינו לבחינת שנואה, מטעם שהקב"ה מסתיר מהם פנים. אלא אנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, ולקבל את כל האדם למעלה ממה שהשכל של הגוף אומר לנו. זאת אומרת, שאנו צריכים לעשות דברים, מה שמתאים לבחינת "אדם".

והגם שבחינת "הבהמה" שלנו צועקת, ואומרת, שאלו העבודות, שרוצים לצורך בחינת האדם, זה מתאים לאנשים שאינם שפויים בדעתם, כי מה שאנחנו, בחינת בהמה דורשת, זה מתקבל על הדעת, והראיה לזה, שהעבודה זו אהובה להגוף. ומה שהוא חושב לעבוד עבור בחינת אדם, הלא אתה רואה, שזהו שנואה להגוף. ובטח השכל מדבר להענין. כי הוא אומר, שבזה שאתה תעבוד בשביל בחינת בהמה, זהו שכלי, ועבודה זו מתאימה לאדם בר שכל, ועבודה זו, מה שאתה רוצה לעבוד עבור בחינת אדם, זהו "מעשה בהמה", היינו בלי דעת.

לזה חז"ל אומרים לנו, שלא נשמע להגוף, מה שהוא אומר, שהוא טוען "טענת אדם". אלא לקבל את "כל בחינת אדם" בסבר פנים יפות, ולומר, הגם לפי השכל והדעת בחינת אדם היא בחינת שנואה, אלא אני מאמין בדברי חכמים, ומקבל אותם בסבר פנים יפות.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "אדם ובהמה תושיע ה'". אלו אנשים, שערומים בדעת כבני אדם, ומשימין עצמם כבהמה. והיינו כנ"ל, שהגם שלפי השכל אתה צודק, כי האדם צריך ללכת בדרך שאהוב עליו, ומכל מקום "משים עצמו כבהמה", שאין לו שכל, והולך באמונה למעלה מהדעת.

אולם אנו צריכים להאמין, שבזה שאנו מקיימים תו"מ בבחינת המעשה בכל פרטיה ודקדוקיה, בזכות המעשים אנו זוכים, שה' יתן לנו עזרה מלמעלה, שיהיה לנו כח ללכת קדימה ולזכות להגיע להמטרה, שהיא, שהאדם יקבל את הטוב ועונג, מה שיש במטרת הבריאה. וזהו מטעם, כשאנו מקיימים את התו"מ בלי שום תנאים, רק מטעם מצות ה', זה נקרא "אתערותא דלתתא", שע"י זה נמשך האור והשפע מלמעלה, ויוכלו לצאת משליטת הרע.

וזהו כמו שאמרו חז"ל (רש"י בשם מכילתא) על מה שכתוב (בא, רביעי) "וראיתי את הדם, ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית. (שואל) וראיתי את הדם, הכל גלוי לפניו. אלא אמר הקב"ה, נותן אני עיני לראות, שאתם עסוקים במצותי, ופוסח אני עליכם".

רואים אנו, שחז"ל אומרים, שבכדי שלא יהיה בהם נגף, כלומר לצאת משליטת הרע, הנקרא "בחינת מוות", כמו שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים", ניתנה לנו העבודה בבחינת המעשה, שבזכות המעשים שאנו עושים, אז הקב"ה חוזר ומתגלה אלינו, כמו שאומר "והיה לכם לאות. מה תלמוד לומר, אלא בשכר מצוה שאתם עושים, אני חס עליכם". הרי בזכות מעשה המצות, אדם ניצול משליטת הרצון לקבל, הנקרא "יצר הרע", וזוכה להשיג את הרצון להשפיע.

אולם מי שהולך בקו אחד, היינו שיש לו סיפוק מבחינת המעשה, כשהוא עושה לשם שמים ואינו מסתכל על הכוונה, היינו שגם הכוונה תהיה לשם שמים, הוא לא יכול לבוא להשגת הרצון להשפיע, שנקרא "דביקות". וזהו מטעם שאין לו חסרון. לכן, אלו אנשים שכבר עברו מקו אחד לקו ימין, ואז הם רואים את שפלותם, שאין אף אבר אחד באדם, שירצה לעשות משהו לתועלת ה'. והוא משתוקק, שה' יציל אותו ממוות, היינו משליטת אהבה עצמית. אז העצה שלו, בכדי לזכות שה' יתגלה אליו, היינו שיזכה להרצון להשפיע, שאז האדם דבוק בה', זה האדם יכול לקחת רק בזכות העשיה. והוא רוצה שהשכר עבור קיום תו"מ יהיה דביקות ה'. וזה שאומר "אלא בשכר מצוה שאתם עושים, אני חס עליכם", שפירושו, שהוא חס עלינו ומציל אותנו ממוות, שהיא שליטת הרצון לקבל, כנ"ל.

אולם אנו רואים, שכל דבר שהוא לא על דרך התיקון, האדם מסוגל לעשות. ואנו רואים, שזה נוהג בין באנשים גדולים ובין בילדים קטנים. ובעיקר אנו רואים זה בילדים קטנים. כי באנשים גדולים כל דבר כבר מעורב בכמה וכמה סיבות. לכן לא יכולים לראות את האמת. מה שאין כן בילדים רואים זה יותר גלוי, שהילדים יכולים לתת יגיעה כל היום. אבל אם מבקשים מהם שיעשו משהו, הם אומרים, שאין להם כח לעבודה. ויש לדעת, שזה נמשך מעולם הנקודים, שהיה בו שבירת הכלים. לכן כל דבר שאינו שייך לתיקון, יש כח לעבודה. מה שאין כן אם הדבר שייך לתיקון, כבר כאן נוהג יגיעה, מטעם התנגדות הגוף.

לכן בזמן שהאדם הולך בקו אחד, הוא מסוגל לשמור תו"מ בכל אופנים. אבל בזמן שהולך בבחינת קו ימין, שאז העבודה היא בדרך תיקון, כבר האדם צריך לתת יגיעה גדולה ללכת בדרך הימין. לכן צריכים להתגברות."

זה מאמר מאוד רחב.

שאלה: איך אדם יודע אם הוא מתייגע כדי להגיע באמת לרצון להשפיע והוא לא מטעה את עצמו באהבה עצמית?

בדרך כלל אנחנו לומדים שמקובלים מייעצים לנו לעשות את זה בחברה. אם אנחנו עובדים יחד בעזרה הדדית, בלתמוך זה בזה, אז המאמצים שלנו הם בכיוון על מנת להשפיע, וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: במאמר הוא כותב על הרבה מאוד דרכים שבהן היצר הרע מבלבל אותנו, מסיט אותנו. איך זה צריך לבוא לידי ביטוי בעשירייה כדי שאדם לא יטעה את עצמו, לא יסיט את עצמו, לא יוסח מדרך העבודה, ובאמת יעשה את זה כדי לעשות נחת רוח לבורא?

יש כאן שני תנאים. התנאי הראשון הוא להיות בקבוצה, והתנאי השני הוא שהקבוצה תעסוק בחיבור, כשהמטרה היא להגיע לחיבור כזה שבו יתגלה הבורא. בדרך לאותו חיבור הם מבקשים מהבורא להתקרב אליו, הם מבקשים מהבורא שילך לקראתם ויתגלה אליהם, וכך מתקרבים.

שאלה: נכתב במאמר שתורה ומצוות נמצאות בהסתרה. מה זה אומר שתורה ומצוות נמצאות בהסתרה? כי לאחר שאדם עוסק בתורה ומצוות זה כמו סוג של חזרה בתשובה.

זו לא חזרה בתשובה כמו שאתה חושב. תורה ומצוות הן כדי לקרב את האדם לבורא, ולא שיעשה בעולם הזה כל מיני פעולות פיסיות, זה לגמרי לא נכון.

תלמיד: מה זה אומר שתורה ומצוות נמצאות תחת הצמצום?

הן מתגלות רק במידה שהאדם מתאים לגילוי תורה ומצוות, זאת אומרת הוא עושה פעולות בעל מנת להשפיע שהפוכות מהטבע שלו.

שאלה: מה זה אומר להחזיק את התורה והמצוות בפועל כדי להתעורר מלמטה?

זה נקרא להיות בעשירייה, להשתדל להגיע לחיבור בינינו בעשירייה, עד כדי כך שאנחנו נקשרים בינינו כדי לקיים את כל המצוות ב"ואהבת לרעך כמוך". בהתאם לזה נרגיש עד כמה הבורא מתקרב אלינו.

שאלה: למה כתוב שהאדם הוא הבורא?

אם אדם דומה לבורא במחשבות, ברצונות, בפעולות, אז נקרא שהוא והבורא מתאחדים יחד והבורא כביכול נמצא בתוך האדם.

שאלה: באמצע המאמר הוא כותב שאדם יכול לעבוד בבחינת הכלל ובבחינת הפרט. מה עלינו לעשות כדי לעבור מעבודת הכלל לעבודת הפרט? והאם זה בכלל בכוחו של אדם?

זה לא בכוחות האדם לבדו, אבל הבורא מוכן וחייב לעזור לאדם בכול. אין כאן משהו שאי אפשר להתגבר עליו.

תלמיד: הרב"ש כותב שאני יכול לעבוד ככלל, כרוב, ולקבל הארה של אור מקיף, או שאני יכול לעבוד עם כוונה לשם שמיים, כפרט. האם כל כך רע לקבל אור מקיף? כי לעומת זאת הרב"ש כותב שזה ממש לא מספיק.

אם אנחנו קשורים בינינו וכל הזמן רוצים להיות יותר ויותר קרובים במעשים הרוחניים שלנו, בקשר הרוחני בינינו, כדי שבסופו של דבר הקשר הרוחני בינינו יהיה דומה לבורא, כלומר שיהפוך לכלי לשם החזקת הבורא בינינו, אז אנחנו הופכים לאחד שלם משותף.

תלמיד: במצב שבו אדם רוצה לעבוד בבחינת הפרט, שהכוונה שלו תהיה למען הבורא, ואז הוא יגיע למצב הגדול, האם את זה אנחנו יכולים לעשות רק כשהבורא יחליט שאנחנו ראויים להיות בעבודה הזאת, יכולים?

כמובן.

תלמיד: איך לעודד את הבורא שייתן לנו הזדמנות?

בשביל זה מספיק לנו להתאחד. ככל שנהיה קרובים יותר זה לזה, כך נהיה דומים יותר לבורא, וכך בתשומת לב, במאמץ גדול יותר, הוא יתייחס אלינו.

שאלה: רב"ש כותב, "כמו כן האדם צריך להגיע לידי הרגשה, שאם אין לו הרצון להשפיע, שבזה הוא יכול לבוא לידי מצב של דביקות בה', גם כן אין לו חיים והנאה בעולם הזה". למה הוא כותב שגם בעולם הזה אין לו חיים והנאה?

הוא לא מקבל תענוג, לא ממה שעושה בעולם הזה ולא ממה שעושה ברוחניות. לכן כך כתוב.

שאלה: על ידי מה ניתן לשפר כוונות שיהיו לשם שמיים?

על ידי עבודה עם החברים ותפילה לבורא.

שאלה: ככל שאני עושה יותר מאמצים, יותר יגיעה בחיבור בינינו, כך אני מרגישה שבלב שלי אני רחוקה יותר מהחיבור, זו ממש חומה של שנאה, ואז כמובן עולה בי תפילה. האם המענה של הבורא זה כשהוא נותן לי כוחות לפעול ממש כמו חייל, פשוט לעשות את מה שצריך, או שאני צריכה להגיע להרגשה שבלב?

אני לא יודע עד כמה תוכלי לחפור, אבל לכל הפחות להשתוקק. כדי שבכל הלב ובכל הכוחות תשתוקקי לבורא, את זה את צריכה לתאר לעצמך.

תלמידה: אם אני מרגישה שהייתי רוצה לחפור בתוך ההרגשה הזאת, אז מה עלי לעשות?

את צריכה לחפור את כולך. כל רגש שלך, כל מחשבה שלך, את חייבת לזכך מהאגואיזם ולכוון לבורא.

תלמידה: ועושים את זה על ידי בקשה, על ידי שינוי הכוונה.

נכון.

שאלה: איך אדם יכול לעבור מירידה לעלייה?

לעבור מירידה לעלייה הוא יכול ברגע שהוא מתנתק מעצמו ומתחבר לחברים, זו הפעולה הכי קרובה לו.

תלמיד: איך להתחבר בזמן הירידה עם החבר?

בירידה קשה מאוד להתחבר עם מישהו כי האדם נמצא בירידה, אבל אם הוא יבטל את עצמו במשהו, אז יוכל להתחבר לאחרים ואז יתחיל עלייה.

שאלה: האם יש אפשרות לא לרדת מדרגה למטה אלא לבנות קשר כזה עם החברים כך שבכוח הביטחון מהעשירייה נתגבר על היצר הרע?

בהצלחה, זה בכוחכם.

תלמיד: זה אומר שאפשר להשמיד את היצר הרע רק כשהוא נולד או שהוא צריך כולו להתגלות?

אתם צריכים להגדיר אותו, להגדיר למה הוא רע, למה הוא בתוככם, למה אתם שואפים, את כל זה אתם צריכים להגדיר לעצמכם. בלי זה, אי אפשר לשנוא את יצר הרע ואי אפשר להיפטר ממנו.

תלמיד: זה נולד בתוך האדם, אם אני לא נותן לו לצאת החוצה, אז אני יכול לבד בפנייה לבורא להשמיד אותו?

תנסו ותראו.

תלמיד: והרצון להשפיע בא בעקבות המאמץ, איזה מאמץ זה?

מאמץ לבטל את עצמך בפני החברים ולהתקשר איתם.

שאלה: אנחנו קוראים שקודם אני עוסק בתורה ומצוות במעשה, אני עושה למען עצמי ויש לי כוחות לזה. אחר כך נגמרים לי הכוחות ואני מתחיל להשתמש בכוח הקבוצה שמדברת על חשיבות, ובקבוצה אני כבר יכול לעסוק בעבודה רוחנית. אבל רב"ש כותב שצריך להתקיים התנאי שיש לי ייאוש מכוחותיי ומתוכו אני צועק לבורא, ואם אני נמצא בקבוצה אז אין לי ייאוש וגם לא מתעוררת בי הצעקה. איך אפשר להימצא בעשירייה וגם להגיע לייאוש וצעקה?

אם אתה נמצא בעשירייה ואתה משתדל להיות קשור איתם לאחד שלם, ולפניך מקדימה יש מטרה להשיג את הבורא, אז אתה מתחיל לראות עד כמה המשימה הזו בלתי ניתנת למימוש עבורך ועבור העשירייה, ואז אתה מתחיל לזעוק לבורא.

תלמיד: אני מתחיל לזעוק או שהעשירייה צריכה לזעוק?

אתה קודם כל.

תלמיד: אז יוצא שאני מתייאש מהעשירייה?

לא, אתה רואה שאתה מציב את עצמך מעל העשירייה ועם זה אתה לא יכול להסכים.

תלמיד: כלומר, מדובר בייאוש הזה?

כן.

שאלה: כתוב במאמר שהיצר הרע הוא גם מלאך, הוא גם כוח הבורא, אבל יצר הרע גם מוציא את האדם מהדרך, אז איך אפשר לומר שהיצר הרע גם שומר את האדם בדרך?

הוא נותן לאדם כאלה רצונות ומחשבות, שאדם לא יכול לברוח. הוא נמצא במחשבות וברצונות האלה, עד שהוא מגיע למצב שרואה שהם ממש הורגים אותו, וכך היצר הרע שומר עליו בינתיים.

שאלה: כתוב במאמר "וראיתי את הדם, ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית." מה זה "הדם" שהאדם יכול להראות לבורא?

יש באדם גם אדם וגם בהמה, וכאן מדובר בחלק האדם שבאדם.

תלמידה: אז מה עניין הדם?

אדם זה שאחרי התיקונים הוא צריך להיות דומה לבורא.

שאלה: האם לפני שהאדם מתפלל הוא מחויב לברר את מצבו בין אהובה לשנואה, כאילו חציו חייב וחציו זכאי ביחס לעשירייה ולהשגחה?

הוא צריך לנסות לעשות את זה, ככל שיצליח.

שאלה: איך אני מבטל את עצמי, אילו כוונות, מעשים, תחושות?

נברר את זה בדרך.

שאלה: איך אפשר לעבוד במאמץ קבוע ומתמשך עם האישה השנואה ולהיות בשמחה ובדבקות בבורא?

בצורה קבועה אי אפשר, יש עליות וירידות, ובכל זאת יכולים להיות בחילופי מצבים אבל כל הזמן הולכים לאותה המטרה. זה כמו אנייה בים, יש שינוי ברוח, בגלים, בזרמים, וכל הזמן האנייה צריכה להתאים ולכוון את עצמה לאותה המטרה. כך אנחנו לומדים שצריכים לעשות.

תלמיד: זה לא צריך להיות הפוך במהלך הזה, שאני עובד עם האישה האהובה ולא עם האישה השנואה?

עם האישה האהובה אתה לא יכול לעבוד כי אתה אוהב אותה, והמטרה נמצאת דווקא מאחורי האישה השנואה, הרצון להשפיע.

שאלה: בדרך כלל אני מרגיש שהבורא רוצה לבטל את כל הביטחון שלי כדי לקרב אותי אליו. למה?

הביטחון לא מפריע לך להיות יותר קרוב לבורא. אתה צריך להשתדל לבטל את כל מה שיש לך, מחשבות, רצונות, דעות והעיקר להיות דבוק בבורא. לקבל רצון, נטייה, לקבל אותה מטרה כמו שיש בו ואז תצליח.

תלמיד: אני לא צריך לקבל שום תענוג חוץ מדבקות בבורא, זה מה שהוא רוצה?

כן, זה ילמד אותך הכול.

שאלה: כתוב שכאשר הבורא מוריד אותנו מהמדרגה שלנו, "זה גורם לו לתת דין וחשבון לעצמו." מה הסדר הזה, שאנחנו צריכים לעשות חשבון לעצמנו, איך זה צריך להיות כדי לחזור לדרגה הגבוהה?

אנחנו רק צריכים להיות יותר מחוברים בינינו מרגע לרגע. זאת בשבילנו המדידה הכי נכונה להתקדמות.

שאלה: היצר הרע כל הזמן מצליח להביס אותנו והאדם לא מצליח להתגבר. האם זה ימשיך כך או שיש סוף לעבודה שהאדם יכול להצליח מעבר ליצר הרע שלו?

הוא יכול, אם האדם ידרוש מהבורא, הבורא יעלה אותו יותר מהיצר הרע שלו.

שאלה: ויש סוף לכך?

ודאי, בגמר התיקון.

שאלה: במאמר כתוב "לכן בזמן שהאדם הולך בקו אחד, הוא מסוגל לשמור תו"מ בכל אופנים." מה זאת אומרת?

אם האדם הולך נכון, הוא כל הזמן נמצא עוד ועוד קרוב לחברים, דרכם הוא יותר קרוב לבורא וכך הוא נכנס יותר למרכז הבריאה.

שאלה: לאור האירועים שמתרחשים גיליתי בתוכי כל כך הרבה רע, מצד אחד, ומצד שני כל החברים שלי הם צדיקים ויש פער כל כך גדול בינינו. מה צריך להיות המשך העבודה שלי כדי להיות דומה יותר לחברים, כדי שאוכל להתעלות?

להתרומם מעל ההבדלים האלה בינינו, להתחבר, להתחבק בינינו, בין כולנו, לא משנה איזה בעיות יהיו לנו, לתאר לעצמנו שהבעיות האלה מגיעות לנו מהבורא, כי אין עוד מלבדו, ואנחנו למרות זאת מתחבקים בינינו, מתחברים בינינו ונהיים כאחד שלם. זו העבודה שלנו.

שאלה: בסוף המאמר בפסקה השלישית למטה הוא כותב "אולם מי שהולך בקו אחד, היינו שיש לו סיפוק מבחינת המעשה," "מטעם שאין לו חסרון." וכן הלאה, "אלו אנשים שכבר עברו מקו אחד לקו ימין, ואז הם רואים את שפלותם," אני לא כל כך הבנתי את הסיבוב הזה. בדרך כלל אנחנו לומדים שדווקא בקו שמאל האדם מרגיש את שפלותו, בביקורת, ובקו ימין הוא נמצא בשלמות.

וכאן הוא כותב כך, עוד מעט נברר את זה.

שאלה: מה ההבדל אז בין קו אחד לקו ימין שבשניהם כביכול יש לאדם סיפוק?

בקו אחד הוא לא עושה שום ביקורת על מצבו, הוא פשוט הולך בקו אחד. אם הוא הולך בג' קווים אז הוא כבר נמצא בשליטה על כל המצבים שלו, ימין, שמאל ואמצע.

שאלה: אז השפלות שהאדם מרגיש, היא צריכה לבוא ממקום של ביקורת שהוא עושה על עצמו, כן?

כן.

תלמיד: שזה קו השמאל שהוא עושה.

כן.

שאלה: מה הכוונה שדווקא בקו ימין הם רואים את שפלותם? בפסקה האחרונה שלו כשהוא מסיים את המאמר, הוא כותב "לכן בזמן שהאדם הולך בקו אחד, הוא מסוגל לשמור תו"מ בכל אופנים. אבל בזמן שהולך בבחינת קו ימין, שאז העבודה היא בדרך תיקון, כבר האדם צריך לתת יגיעה גדולה ללכת בדרך הימין. לכן צריכים להתגברות"?

כן.

תלמיד: אני רואה שהעצה של הרב"ש לאורך כל המאמר היא עשייה, זאת אומרת לעשות מעשים. אצלנו אין הרבה מעשים כמו שבבחינת הכלל יש להם מלא מעשים, אצלנו המעשים הם מאוד מצומצמים מבחינת העשייה ממש, ורוב העבודה היא דווקא במחשבה.

לחשוב על החברים כל היום, להיות בהתמדה על המחשבה, להיות בתפילה, זה נקרא "מעשים" או שאנחנו צריכים לחשוב על עוד מעשים?

יש לנו מעשים של השפעה, מעשים של פרסום, הרבה מעשים, תלוי איך אתה נכלל בזה.

שאלה: לאיזה מעשים הוא מתכוון שאנחנו יכולים לתת?

כל המעשים שיכולים לגרום לחברי "בני ברוך" להיות מחוברים בגוף אחד. זה הכול. המעשים הם דברים רבים שאנחנו יכולים לעשות. מה שאנחנו עושים מעט לעומת זה, זו בעיה.

שאלה: אבל מעשים בידיים וברגליים, כן? ממש מעשים, בפועל. לא במחשבה. מעשים.

במחשבה, בכתיבה, בהפצה, במעשה.

תלמיד: ברור שהפצה. פשוט אמרת לפני כמה זמן שההפצה היא לא ממש פעולה רוחנית.

אלא מה? אם תלך עכשיו כמה קילומטרים ברגל, זו תהיה הפצה?

שאלה: לא לא. חלילה. פשוט, חשבתי שרוב המעשים שהוא מתכוון פה במאמר הם מעשים בחיבור, בעבודה בינינו.

אז מה, האם זה במעשה שאנחנו עושים בידיים? רובם הם בלב

שאלה: אני מרגיש שתחושת האשמה היא זו שהורסת לי את העבודה בעשירייה. לאיזו תחושה עליי להחליף את תחושת האשמה כדי לא להרוס את העבודה בעשירייה?

להיכלל בעבודה הזו באופן מלא, בכל הלב והנפש.

שאלה: לפי הטקסט, מהי דרגת דומם דקדושה?

כשאין לאדם שום כוחות לעשות משהו, אבל הוא משתתף באופן פסיבי.

שאלה: כשאני לא מסוגלת להתגבר אני מרגישה בושה. האם הבורא נותן את ההרגשה להתגבר, את הרצון, או האם אני מרגישה בושה בגלל שאני יותר רחוקה מהבורא?

לא. אני מרגיש בושה אם אני מתקרב לבורא. אז אני מרגיש יותר עד כמה התכונות שלי והתכונות שלו הן מנוגדות.

שאלה: האם הרע שמתגלה לאדם זה ביחס לעבודה שלו לשם שמים?

ודאי.

תלמיד: האם אז הרע הוא ממש גילוי?

כן. אחרת איך זה נקרא "רע"?

שאלה: כתוב שמלאך המוות פוסח עליהם. איזה פעולות יגרמו למלאך המוות לפסוח עלי?

להפסיק קשר עם הבורא, להפסיק קשר עם החברים, זה נקרא אצלנו "מלאך המוות" שגורם לניתוק.

תלמיד: אבל אנחנו מנוהלים מלמעלה.

אנחנו תמיד מנוהלים מלמעלה. בכל זאת, עלינו להשתדל לנהל את עצמנו בעצמנו.

שאלה: האם הבורא במכוון מראה לנו שאנחנו נפרדים והדרך היחידה לתקן את עצמנו זה על ידי שינוי תפיסת המציאות שלנו, ואז אנחנו נגלה שאנחנו בעצם מחוברים ומתוקנים?

כן.

שאלה: כתוב במאמר "הבא לטהר מסייעין.." מה העזרה לאדם כשהוא מגיע לטהר את עצמו?

עוזרים לו להתחבר עם האחרים ולמשוך את המאור המחזיר למוטב.

שאלה: למה האדם שלומד תורה מעמיד פנים שהוא בהמה? כמו שכתוב, "משימים עצמם כבהמה". למה זה טוב להיות "ערומים בדעת", אם הבורא בכל זאת קורא מה שיש לך בלב?

אבל בינתיים הם מרגישים שהם ריקים ולכן הם זוכים לעלייה.

שאלה: איך אפשר לעזור לחבר בעשירייה לזכות ברצון להשפיע?

תעזור לו.

תלמיד: נאמר פה שאדם מגיע כמה פעמים למצב שהוא מרגיש שהוא לא מסוגל לתת כוחות ורוצה לברוח מהמערכה. לא כמו בעולם שלנו שהאדם מתפתח באבולוציה, בהדרגה. ופה כתוב שאתה צריך כמה פעמים לעבור את המצב שאתה רוצה לברוח, ורק אז יקרה משהו.

כן.

תלמיד: אז למה כמה פעמים, למה לא פעם אחת?

כיוון שלאגואיזם יש הרבה רבדים, הרבה שכבות. עד שהוא משכנע את עצמו בכך שהוא צריך להשתנות עוברות עליו הרבה מאוד פעולות ועובר עליו הרבה מאוד זמן.

תלמיד: וזה הולך וגובר כל פעם. האם אני רוצה לברוח כל פעם יותר ויותר, עד שמגלים את השכבה האחרונה?

בגדול, כן.

שאלה: איך אתה מחזיק מעמד לא לברוח, לחזק את העשירייה, או שגם לחזק את עצמך?

גם את עצמך וגם את העשירייה. בעיקר את העשירייה.

שאלה: האם גם העבודה היעילה עם החברים בעשירייה היא מול תחושת שנאה ולא אהבה?

גם זה קורה, כן.

שאלה: חכמת הקבלה היא חכמת הכוונות. על ידי מה משפרים את הכוונות?

על ידי חיבור בינינו ופניה לבורא.

שאלה: האם הבחירה אם לקיים מצווה מסוימת גם בחיצוניות צריכה להיות במידה ואני יודע שאוכל להשתדל על אותה פעולה חיצונית להכניס בכוונה לקבל - את הרצון להשפיע?

כן ולא. יכול להיות שאני כבר יכול להיות בדרגה כזאת ויכול להיות שעוד לא.

(סוף השיעור)