שיעור בוקר 04.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 923,

מאמר "מהו, אסור ללמוד תורה לעכו"ם, בעבודה"

מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ל"א
1988/89 - מאמר 31

"הזה"ק (חקת ובהסולם אות ב') כתוב שם וזה לשונו "אבל זאת בלא תוספת ו', היא חקת התורה ודאי, שהיא המלכות, הנקראת חוקה, ובאה מז"א, שנקרא תורה. ולא התורה עצמה, שהוא ז"א, רק דין התורה, גזרת התורה, שהוא מלכות". מה שאין כן "וזאת התורה" הוא להראות שהכל הוא ביחוד אחד. ולכלול כנסת ישראל, שהיא המלכות, בהקב"ה, שימצא הכל אחד.

ויש להבין, מדוע מלכות מכנה הזה"ק בשם "חוקה". היינו, למה מלכות מוכרחת להיות רק חק, בלי שכל, כמו שפירש רש"י וזה לשונו "זאת חקת התורה, לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה. לפיכך כתוב בה "חקה גזירה הוא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".

משמע מכאן, מתי נקרא חק, שרק בזמן שאומות העולם שואלים "מה מצוה זאת", וצריכים לתת תשובה על זה. מהי התשובה "חק גזירה". כלומר שמשמע מתי האדם מקיים את החק, משמע שדוקא בזמן שהם שואלים "למה", אז שייך לומר שהוא מקיים את המצוה מטעם חק. אחרת אין כאן משמעות שמראה שהוא מקיים את המצוה מטעם חק.

וגם זה יש להבין, הלא יותר טוב היה אם המצוה הזאת היתה מלובשת בשכל, היינו שהיה יותר קל לקיים את המצוה. ומדוע רוצה הקב"ה שדוקא יהיה בתור חק, שזה הוא יותר קשה לקיים את המצוה. הלא יש כלל "אין הקב"ה בא בטרוניא (בעלילה) עם בריותיו" (ע"ז ג').

אם כן יש להבין, מדוע הוא רוצה שהמצוה תהיה מטעם חק. וכשנדבר בדרך העבודה, אז יש להבחין ב' דברים:

א. חלק המעשה.

ב. חלק הכוונה.

בעולם הגשמי אנו רואים, שהאדם מסתכל על השכר בעיקר. כלומר, שאם האדם עובד אצל בעל בית והנותן עבודה אומר לו, אני רוצה שאתה תעבוד אצלי, ומה שאתה עושה, אין לך להבין בשביל מה אני צריך לעבודה זו. אלא אתה יכול לחשוב, שיותר טוב היה בשבילי, אם אני לא הייתי מצוה לך לעשות את הדברים האלה, מה שאני מצווך. ואני לא יכול להסביר לך, לאיזה צורך אני צריך את אלה המעשים, מה שאתה תעבוד בשבילי. ותמורת זה תגיד לי, כמה שאתה מרויח מעבודה אצל שאר אנשים, שאצלם כן אתה מבין, לאיזה צורך אתה עובד. והיות שאני רוצה את העבודה זו, לכן אני אשלם פי עשר, כפי מה שאתה היית מרויח אצל אחרים. ובטח שהיו הרבה קופצים על עבודה זו, היות שכולם מסתכלים על התמורה והשכר, והיות שהוא משלם פי עשר. למשל, בשוק משלמים אלף דולר לחודש, והוא ישלם עשרת אלפים דולר. בטח שעל עבודה זו לא יגיד שהם עובדים למעלה מהדעת, שהעבודה שלהם נקראת חק, מטעם שזהו בתוך השכל, שכדאי לעבוד עבודה זו, שהשכל מחייב, שעיקר מה שהאדם עובד הוא בשביל שכר. לכן מי שנותן יותר שכר, שם צריכים לעבוד. וזה נקרא "בתוך הדעת".

ורק מה נקרא אצל הנבראים "למעלה מהדעת". זה שהאדם צריך לעבוד בלי שכר ובלי שום תמורה. זה נקרא "למעלה מהדעת". וזהו מטעם מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג, שזה נקרא "רצון לקבל לעצמו". כלומר כל מה שהוא עושה יהיה הכל לתועלת הנברא, כי כך היה רצונו יתברך. לכן כשאומרים לאדם, שהוא צריך לעבוד בלי תמורה, זה נקרא "למעלה מהדעת", שהוא נגד השכל, היינו נגד מטרת הבריאה.

ואז כשאומרים לאדם, שהוא צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, תיכף באה שאלת הרשע, ושואל "מה העבודה הזאת לכם", שאין אתם דואגים לתועלת עצמכם, אלא לתועלת ה'. ובטח צריכים לתת תשובה המתקבלת על הדעת. הלא הוא טוען ישר לענין, כי הוא אומר, אתם רוצים ללכת נגד הטבע. ומה אמרו חז"ל, מה לענות: "הקהה שניו", שפירושו, שאין על זה שום תשובה אלא חק.

ומתי שרוצים להתגבר עליו, ואומרים שכדאי לעבוד לכבוד המלך, אז הוא נעשה יותר חכם, ומתחיל לשאול שאלת פרעה הרשע, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". נמצא, שיש כאן ב' טענות צודקות. ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, זו רק טענה אחת. אלא היות שהוא רוצה להישאר באהבה עצמית, לכן הוא טוען כמו חכם. כלומר, אליבא דאמת, אני איש גבור, אני לא סתם עמך, שלא יכולים להתגבר, אלא אני לא יודע את ה', כלומר אם ה' היה מתגלה אלי ולא הייתי צריך להאמין בה', הייתי תיכף עובד לתועלת ה'.

נמצא שהוא נמצא בגאוה. זאת אומרת, זה שהוא רוצה להישאר באהבה עצמית, לכן הוא טוען טענת חכם, שהוא לא כמו שאר אנשים, שאין להם כח התגברות, שהם כמו ילדים קטנים, מה שהם רואים הם רוצים, ואין להם כח להתגבר לראות אם הדבר הזה טוב להם או לא.

מה שאין כן אני נקרא "גבר", שאני יכול לשלוט על עצמי. אולם אם הבורא רוצה שאני יעבוד בשבילו, שלא יסתיר את עצמו, שלא נוכל להשיג אותו, ורק צריכים להאמין בהשגחתו. זה לא הגיוני. נמצא, שהוא מלביש את האהבה עצמית בלבוש של גאוה. זאת אומרת, שהרצון לקבל לעצמו גורם לו שיהיה גם בעל גאוה, היינו שכל מה שהאדם מדבר שלא רוצה להאמין, הוא בעיקר שלא רוצה לבטל את הרצון לקבל לעצמו.

ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאנו צריכים להאמין, שדרך זו של האמונה למעלה מהדעת, וגם זה שצריכים לעבוד בשבילו ולא לתועלת עצמו, אין זה מטעם שהבורא רוצה בכל אלו הדברים לטובתו, אלא הכל הוא לתועלת האדם. היינו, זה שהבורא רוצה לתת להנבראים טוב ועונג, ושתהיה בזה שלימות הנאה, כלומר שלא ירגישו בעת קבלת הנאה בחינת בושה. לכן נתן לנו עצה, שאנו נעבוד בשבילו. וע"י זה אנו נוכל לקבל טוב ועונג ולא נרגיש שום אי נעימות בעת קבלת הנאה, כנ"ל.

ומטעם זה, שלא יהיה לנו את ענין של בושה, ניתן לנו עוד דבר, הנקרא בחינת "אמונה למעלה מהדעת". "היות אם היתה השגחה גלויה", כמו שאומר בהקדמה, "אז לא היתה שום אפשרות לעשות משהו לתועלת הבורא, אלא הכל היה מוכרח להיות לתועלת עצמו", אם היה מגולה טעם תענוג במצות יותר מתענוגים גשמיים. אנו רואים איך בתענוגים גשמיים, איך שקשה אם האדם רוצה לוותר על תענוג גשמי, ולומר, אני אקבל את התענוג רק בזמן שאני אוכל לכוון לשם שמים, אחרת אני לא רוצה לקבל את התענוג. איך שזה קשה.

ובטעמי תורה ומצות, אנו צריכים להאמין, במה שאומר האר"י הקדוש, שמסיבת השבירה נפלו ניצוצין קדישין לתוך הקליפות, שמכונה בדברי הזה"ק בשם "נהירו דקיק", כלומר הארה קטנה מקדושה. ומזה נובעים כל התענוגים הנמצאים בעולם הגשמי. ומזה האדם יכול לעשות חשבון, אם על תענוגים קטנים איך שקשה לעשות בחירה, ולומר שהוא נזהר שלא לקבל את התענוגים גשמיים רק לשם שמים, כלומר הוא מוכן לוותר על כל תענוג ותענוג שהוא מקבל, אם אין הוא יכול לכוון לשם שמים, איך שזה קשה, על אחת כמה וכמה שבאם היה מגולה את הטוב ועונג המלובש בתו"מ, אז הנבראים לא היו מסוגלים לעשות בחירה ולעשות הכל לשם שמים, אלא היו מקבלים את הטוב ועונג לתועלת עצמם.

לכן לצורך זה, שהנבראים יוכלו לתקנם עצמם, בכדי שיהיו להם בחינת דביקות והשתוות הצורה בעת קבלת הטוב ועונג, לכן נעשה צמצום והסתר. ואז אם אין הטוב מגולה בתו"מ, והאדם מקיים תו"מ מטעם אמונה, כלומר שהוא בוחר בתו"מ לא מטעם שיש לו הנאה בתו"מ, כי עדיין הטוב ועונג לא מגולה כנ"ל, כי מטרם שהאדם מתקן את הכלי קבלה שלו, שכל מה שהוא עושה יהיה לשם שמים ולא לתועלת עצמו, שורה עדיין על האדם הזה בחינת העלם והסתר, אז יש מקום בחירה, היינו לבחור ולראות, אם הוא עובד לתועלת עצמו או לתועלת ה'.

מה שאין כן אם היה מגולה את הטוב ועונג, אז היו הנבראים מוכרחים להישאר בבחינת תועלת עצמם, היות שלא היו יכולים לפרוש עצמם מתו"מ, מטעם השגחה גלויה, כנ"ל. כמו שאומר (בהקדמה לתע"ס אות מ"ג) וזה לשונו "ונניח למשל, אם היה הקב"ה נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה, באופן אשר, למשל, כל האוכל דבר איסור יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה ימצא בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה, כי אז מי פתי היה מהרהר, אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע, שתיכף יאבד מחמתו את חייו, כמו שאינו מהרהר לקפוץ לתוך הדליקה. וכן מי פתי היה עוזב איזו מצוה, מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות". נמצא, שענין זה של אמונה וענין זה עבודה בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו, הכל הוא לטובת האדם.

ובהאמור נבין את השאלה ששאלנו, לצורך מה ניתן לנו את סדר העבודה בדרך האמונה למעלה מהדעת. כי הגיון מחייב, שאם הקב"ה היה נותן לנו את העבודה בתו"מ בתוך הדעת והשכל, היה יותר קל לעבוד את עבודת הקודש. ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, כנ"ל. אם כן מדוע עשה ככה.

התשובה היא, שרק בדרך העלם והסתר יש אפשרות שהנבראים יוכלו לבוא לשלימות, היינו שיקבלו את הטוב ועונג על דרך השלימות, היינו שלא ירגישו אי נעימות בעת קבלת התענוגים. לכן יוצא, שדוקא בזמן שאנו יכולים ללכת בבחינת מוחא וליבא לה', דוקא על דרך זו, היא דרך המוצלחת ביותר. ולא כמו שכל אחד ואחד חושב, שאם הקב"ה יתן לנו את דרך העבודה בבחינת השכל, היינו שתהיה השגחה גלויה, מזה יבואו הנבראים לשלימות. על זה יכולים לומר, כמו שכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם".

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, מדוע מלכות נקראת "חקה", שהיא נקראת בשם "חקת התורה". ואומר שם הזה"ק, שמלכות נקראת "חוקת התורה" ולא התורה עצמה, גזרת התורה, שהיא מלכות, אלא שצריכים לכלול את המלכות בתורה ביחוד אחד.

ושאלנו, מדוע מלכות נקראת "חוקה". והתשובה היא, כי מלכות נקראת "מלכות שמים", שהיא בחינת אמונה, להאמין בה', שהוא משגיח על העולם בהשגחה של טוב ומטיב.

והגם שהאדם מתחיל לעשות חשבון לעצמו, אז הוא רואה שהוא מלא חסרונות, ואם כן איך הגוף יכול להבין שזהו הכל טובות. והגם שניתן לנו להתפלל על המצבים הרעים, שאנו מרגישים בין בגשמיות ובין ברוחניות, אבל שאחר כך, היינו לאחר התפלה, שהאדם התפלל ולא נענה על תפלתו, אם הוא רואה שהוא נמצא בתכלית השפלות, בין בגשמיות ובין ברוחניות, שאז הוא צריך להתגבר, ולומר שהשם של הקב"ה הוא טוב ומטיב.

זוהי עבודה גדולה, היות שעל כל השאלות שהגוף שואל, אין לו תירוץ על פי השכל. אלא הוא צריך לומר, שאני מקבל על עצמי עול מלכות שמים למעלה מהדעת. ואומר, שכך היא גזירת הקב"ה. שעל זה אמרו חז"ל "לפי שאומות העולם מונין לישראל לומר, מה מצוה זאת ומה טעם יש בה. ומה צריכים להשיב, חוקה חקקתי גזירה הוא מלפני, ואסור להרהר אחריה".

לכן מלכות שמים נקרא "חקה". אבל היא חק התורה ולא התורה עצמה. כלומר, בכדי לזכות לתורה, צריכים לקבל על עצמו את החוקים, מה שהתורה נתנה לנו. אחרת אי אפשר לקבל את התורה. ובזמן שהאדם מקבל על עצמו מלכות שמים, אז הוא נקרא בחינת "ישראל", כי ע"י המלכות שמים, שהאדם מקבל על עצמו למעלה מהדעת, הוא יוצא מאהבה עצמית, ואז הוא מוכשר לקבל את התורה עצמה.

אחרת, היינו אם לא זכה עדיין לבחינת כלים דהשפעה, אז כל התורה שיקח, ילך הכל לסטרא אחרא ולא לקדושה. היינו האור תורה, שהוא הטוב ועונג מה שהנבראים צריכים לקבל, ילך להקליפות. שבגלל זה היה הצמצום וההסתר, כדי שהכל יכנס להקדושה. לכן דוקא כשהאדם זוכה להיות בחינת ישראל, היינו שכבר זכה למלכות שמים, היינו שכל מה שהוא עושה אין לו מחשבה אחרת אלא להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז יכולים לתת לו בחינת תורה.

ובהאמור יוצא, זה שאסור ללמוד תורה לעכו"ם, בבחינת עבודה פירושו, שאי אפשר ללמוד תורה כל זמן שהאדם עדיין נמצא בבחינת עכו"ם, כלומר שעדיין משוקע באהבה עצמית. כנ"ל, שענין אמונה למעלה מהדעת, הנקראת "מלכות שמים", שהיא בחינת חוקה, זה עצה לצאת מאהבה עצמית, ולזכות ע"י זה לפי סדר העבודה, שניתן בזמן שהאדם רוצה לקבל על עצמו מלכות שמים, בבחינת מוחא וליבא, אז האדם זוכה לבחינת "ישראל", היינו שכל מעשיו יהיו אך לשם שמים, ואז הוא הזמן שיכול לקבל את התורה, ולא יהיו הקליפות יכולים לינוק מהקדושה.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (חולין פ"ט) "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה". ויש להבין זה, שאם האדם אינו בולם עצמו, אלא שמשיב להשני בשעת מריבה, ע"י זה העולם אינו יכול להתקיים. ובהאמור יהיה הפירוש, שבדרך העבודה, "העולם" הוא האדם עצמו, כמו שכתוב בזה"ק "כל אדם הוא עולם קטן בפני עצמו". אם כן יהיה הפירוש, שבזמן שהאדם מתחיל לעשות ריב עם הגוף, ורוצה לקיים מה שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע". ופירוש רש"י, שיעשה עמו מלחמה, שזה נקרא "מלחמת היצר", כלומר שבזמן שהאדם דורש מהגוף, שיעשה הכל לשם שמים, וזה מרגיז ליצר הרע מאוד, היות שהוא רוצה לבטל את רשותו לגמרי, אלא כל מה שהאדם עושה, הוא רוצה שיהיה הכל לשם שמים, אז הגוף בא אליו בטענות צודקות, שהגוף טוען טענת שכליות.

ואם האדם רוצה להתקיים, היינו שהוא רוצה לבוא לתכלית השלימות ולקיים רצון ה', שרצונו יתברך הוא להטיב לנבראיו, היינו שיזכה לאור התורה, שהוא הטוב ועונג שבמחשבת הבריאה, אז אסור לענות להגוף עם דברים שכליים. היינו שהאדם יגיד, שהוא הולך בתוך הדעת, היות שבתוך הדעת מוכרח להיות בעמ"נ לקבל, כנ"ל, אלא בולם את עצמו בשעת מריבה, ואומר לו "הצדק אתך בבחינת השכל ואני הולך למעלה מהדעת".

שאלה: לאורך כל המאמר מתנהל דיאלוג פנימי בתוך האדם. הוא כותב "אם הוא רואה שהוא נמצא בתכלית השפלות, בין בגשמיות ובין ברוחניות, שאז הוא צריך להתגבר, ולומר שהשם של הקב"ה הוא טוב ומטיב. זוהי עבודה גדולה, היות שעל כל השאלות שהגוף שואל, אין לו תירוץ על פי השכל. אלא הוא צריך לומר, שאני מקבל על עצמי עול מלכות שמים למעלה מהדעת".

העניין הוא שבזמן שהאדם מרגיש שפלות הוא צריך להגיד לעצמו שהוא הולך לעבוד למעלה מהדעת. זה לא מסתדר לי, כי אנחנו כלי הרגשה, ומה שקובע בסוף זה מה שאנחנו מרגישים. אני יכול להגיד לעצמי כל דבר, אבל אם אני מרגיש שפלות, אז אני מרשיע את הבורא, אם אני מרגיש לא טוב, אז יש פה הרשעה. מה זה שהאדם אומר לעצמו, האם זה שלב בדרך שהוא מרגיש חוסר סיפוק מהעבודה אבל אומר לעצמו שכך הבורא רוצה?

צריכים להבדיל בין הרגשה רעה במצב השפלות שאדם מרגיש, לבין המקור שלה שזה הבורא. לשייך את שפלות האדם לאדם עצמו.

תלמיד: אני מדבר על ההולך בדרך ולא על הרגשת הרע הגשמית. האדם הולך בדרך ואינו מרגיש סיפוק, אין לו סיפוק בדרך הרוחנית. מה זה נקרא שהוא אומר לעצמו שזה מה שהבורא רוצה? האם זה שלב בדרך שצריך לעבור אותו?

כן.

תלמיד: מה מתרחש בתוך האדם?

האדם לא מרגיש את עצמו כשלם.

תלמיד: זו הבחנה בשכל כשהוא אומר לעצמו, כי הרי בגוף הוא מרגיש שאינו שלם. אז פה המוח נכנס לתפקד ואומר לו, "זה שלב בדרך, תוריד את הראש ותמשיך ללכת". האם ככה זה?

כן. אבל למה הוא צריך להוריד את הראש וכאילו מה שהוא מרגיש זה לא נכון?

תלמיד: לא מה שהוא מרגיש זה לא נכון, הוא לא מרגיש טוב, כי זה נגד כל כוחות הטבע שבו, והוא מחפש מילוי. בדרך כלל כשהאדם מרגיש שהוא ריק הוא מחפש מילוי. הוא לא מוצא מילוי נגיד בתורה, אז הוא מחפש לו מילויים.

אתה אומר דברי פסיכולוגיה, אני לא מבין.

שאלה: מה זה לקבל על עצמו עול מלכות שמים?

לקבל על עצמו עול מלכות שמיים, זה שאני נמצא בשליטת הבורא שהוא טוב ומיטיב, ובכל רגע ורגע הוא פועל עליי בתכונה הזאת של טוב ומיטיב, ואני צריך לראות מה נמצא בי או במה אני נמצא כך שאני מרגיש ההיפך.

תלמיד: על ידי מה אני קובע את מה שעכשיו אמרת?

אני מרגיש שאני לא נמצא בטוב ומיטיב. ואני מקבל על עצמי את התנאי הזה שהבורא פועל עליי, ובכל מצב שאני עובר אני צריך לגלות אותו כטוב ומיטיב.

תלמיד: האם אלו שני דברים, שאני מרגיש שהבורא הוא לא טוב ומיטיב ואני מקבל על עצמי לעבוד ולהגיע להרגשה הזאת?

כן.

שאלה: הוא כותב שאדם הולך למעלה מטענות הגוף ועונה לגוף שזו חוקת הבורא, ולכן הוא מקיים. גם כתוב "חקה גזירה הוא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". איך פעולות של למעלה מהדעת מקרבות בין האדם לבורא אם האדם פועל מטעם חוק?

אדם צריך לקבל על עצמו חוק, שהוא תמיד נמצא במצב של טוב ומיטיב, תמיד. וזה שהוא מרגיש את עצמו עולה ויורד, זה ניתן לו מלמעלה כדי שיתחזק בחוק הזה שהבורא הוא טוב ומיטיב, והוא לא יכול להרגיש אף פעם אחוז קטן ביותר של הרע.

תלמיד: עצם זה שהוא לא ירגיש אחוז קטן ביותר של הרע אם הוא יפעל בצורה הזאת, האם זה מה שמקרב אותו לבורא?

אתה שואל כבר משהו אחר.

תלמיד: אני שואל על הקרבה, איך נוצר קשר, רגש בין האדם לבורא?

בזה שאדם רוצה להרגיש תמיד שהוא נמצא בשליטת הטוב והמיטיב הנצחי.

שאלה: הוא מזכיר לפחות פעמיים את המושג של בחירה בהקשר לכוונה. אני חשבתי שניתן לבחור לעשות מעשה או לא לעשות מעשה לפי בדיקת הכוונה, אבל מהפסוקים פה משתמע שהאדם יכול לבחור את הכוונה עצמה. האם זה נכון?

שהוא רוצה להיות בהרגשת הטוב ומיטיב.

תלמיד: האם זו הכוונה שלו, שהוא רוצה להיות בהרגשה מסוימת?

אין לי כאן מילים. האדם מרגיש שהוא נמצא בשליטת הבורא, והבורא ממש מפיל עליו איזה מצב. במצב הזה, ובכלל בכל מצב שמגיע לאדם, הוא צריך להרגיש שהוא נמצא בשליטת הטוב ומיטיב של הבורא.

תלמיד: זה מצד ההרגשה שהוא רוצה להגיע אליה. אבל בסופו של דבר אנחנו אומרים שהכול הוא כדי להנות לבורא, כלומר אנחנו רוצים להיות במצב הזה, בהרגשה הזאת של טוב ומיטיב, כי בזה אנחנו מהנים לו, כן?

כן.

תלמיד: האם הבחירה שלנו היא לבקש את הכוונה הזאת, ואם היא לא ניתנת לנו, אז אנחנו לא עושים את המעשה כי אנחנו בזה מהנים לעצמנו? ואם כך, אז הבחירה היא בעצם במעשה, לעשות או לא לעשות בהינתן ההרגשה של הכוונה, או שאני מפספס פה משהו.

אני לא מבין מה בדיוק אתה רוצה להגיד.

תלמיד: אני עכשיו יכול לבחור בשתי דרכים, לעשות מעשה א' או מעשה ב', ואני בודק את הכוונה. אני מרגיש שהכוונה היא לא בשליטה שלי, שאני לא יכול לבחור אותה. כל מה שאני יכול לבחור זה לעשות או לא לעשות. וכשאנחנו קוראים את המאמר הזה, מתברר לי שאולי הכוונה עצמה היא בשליטת האדם, כמו שהוא כותב כאן על ההסתרה "שורה עדיין על האדם הזה בחינת העלם והסתר, אז יש מקום בחירה, היינו לבחור ולראות, אם הוא עובד לתועלת עצמו או לתועלת ה'". האם הוא יכול לבחור לראות את הכוונה שלו?

כן.

שאלה: רב"ש מתאר במאמר שהאדם נמצא בדיאלוג עם הגוף שלו, כלומר הגוף שואל, הגוף בא בטענות, ואז הוא כותב שצריך לענות לגוף ואפילו לריב עם הגוף, ולדרוש מהגוף שלו שיעבוד לשם שמיים. מה זה הדיאלוג הפנימי של האדם שמדבר עם הגוף שלו?

כך האדם צריך לבדוק את עצמו ולהתייחס לעצמו מהצד, וככל האפשר לראות שהוא נמצא בנקודה בלתי תלויה, לא בטוב ולא ברע ולא בכלום, אלא ניטרלית לגמרי. ומהנקודה הניטרלית, איך עכשיו אני מסדר את עצמי ביחס לבריאה, לבורא, למצב שלי וכולי.

תלמיד: איך אדם יוצא מעצמו ומסתכל על עצמו בצורה ניטרלית? איך מגיעים למצב שאדם יכול להפריד בין "האני" שמסתכל ומבקר, לבין "האני" שפועל עם כל החולשות שלו, עם הרצון לקבל, עם העצלות, עם כל התכונות שהוא קיבל?

אני לא זורק את כל התכונות שלי, שאני מרגיש שאני בעצלות, בגאווה ובעוד כל מיני דברים, אני לא זורק את זה, אני מבין שזה מה שקיבלתי מהבורא, יש לי את זה. זה דבר ראשון. דבר שני, אומנם אני משייך את כל הדברים האלה לבורא, אבל הם נמצאים עכשיו בי, ואני צריך לעלות למעלה מהם ולקבוע שהבורא בעצמו הוא טוב ומיטיב, ולי הוא נתן את התכונות האלה כדי שאני אתעלה למעלה מהן.

תלמיד: ואקבע שהוא טוב ומיטיב.

ואקבע שהוא טוב ומיטיב. לקבוע, זה לא שאני אקבע את זה במילים, אלא שאני רוצה להיות בזה. זאת אומרת, אפילו במצב שאני נמצא, לא חשוב באיזה מצב, אני צריך להשתדל לקבוע שאני נמצא בטוב ומיטיב.

תלמיד: זו נקודה עדינה. גם פה אפשר ליפול לגאווה ועוד הרבה דברים.

לי אין מה להוסיף.

שאלה: הוא אומר "נמצא, שהוא מלביש את האהבה עצמית בלבוש של גאוה. זאת אומרת, שהרצון לקבל לעצמו גורם לו ..." דווקא שאלת פרעה כשהוא אומר - אני נבחרתי - אני בעצם צריך לעבוד בשביל הבורא, אבל הוא נסתר. הוא אומר, אם תתגלה לי אני אוכל לעבוד בשבילך. האם זה נקרא לבוש של גאווה?

כן, הוא עושה תנאים.

תלמיד: איך במצב כזה הוא יכול לקבל הסכמה - זה חוק, תוריד את הראש וככה נקבע? דווקא במצב כזה הוא הכי חושב שהוא צודק.

מצד אחד. מצד אחר הכי קל דווקא במצב כזה לקבוע שאני לא צודק.

תלמיד: מאיפה הכוח לקבוע שאני לא צודק? גאווה זה משהו מאוד חזק.

הוא יודע שכך הוא צריך לעשות. נכון שאני נמצא בקביעת המצב לפי האגו שלי, לפי מה שאני הייתי רוצה שכך יהיה, אבל כדי להיות קשור לאמת אני צריך לקבוע אחרת.

תלמיד: יש פה שני כוחות. אחד שהאדם אומר, "אני צודק. אני רואה לפי העיניים, שאם הבורא יתגלה לי, אני אוכל לעבוד בשבילו. אם לא, אז לא".

זה התנאי, זה ברור.

תלמיד: זו טענת פרעה. מצד אחר, צריך להיות כוח יותר חזק מזה שבא ואומר, "תסגור את הפה, תתבטל, כי ככה חוק. ככה צריך". זאת האמת.

כן.

תלמיד: מאיפה בא הכוח החזק של האמת שהוא יותר חזק מהגאווה?

מזה שאדם רואה שהוא לא מצליח. שאי אפשר בדרך הזאת להצליח.

תלמיד: האם זה ניסיון מצטבר?

מאין ברירה.

שאלה: כתוב במשפט חז"ל. "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה". מה זה המצב הזה?

שהאדם לא יוצא עם התנאים שלו - "תעשה לי כך וכך, אז אני אהיה כך וכך" אלא הוא מראש מקבל שכל הטענות שלו, מפני שהן יוצאות מתוך האגו שלו, הן לא צודקות.

תלמיד: פעם קראת למצב הזה, לראות את זה מתוך "נקודת מומחה". אתה יוצא מתוך עצמך ואתה מסתכל על עצמך בצורה יבשה?

יכול להיות.

תלמיד: איך אתה עובד עם המקום הזה שאתה בולם את האגו שלך?

מה יש לי לעשות? להיות כמו איזה תרנגול באמצע ולצעוק, "זה אני. תראו, אני המיוחד", או באמת לראות את האמת ולפי האמת להכניע את עצמי.

תלמיד: הוא כותב, "שאחרי שבולם את עצמו בשעת מריבה, ואומר לו "הצדק אתך בבחינת השכל ואני הולך למעלה מהדעת"." מה זה אומר?

עוזב את נקודת החיים שלו, את ההסתכלות שלו ומקבל את ההסתכלות של הבורא.

תלמיד: איך?

זו הבעיה. אנחנו צריכים על ידי הסביבה לקבוע שאנחנו נמצאים ב"טוב ומיטיב". עכשיו אתה נמצא ב"טוב ומיטיב" ולא יכול להיות אתך שום דבר. ומה שיקרה או לא יקרה, זה לא חשוב, אתה נמצא בו, בשליטה שלו.

תלמיד: ואת זה עושים רק בעבודה ארוכה, בסבלנות?

כן. אם אתה עושה את זה בלי בדיקה ותיקונים זה נקרא "חסידות", הכול ברוך ה' וזהו. ואם אתה עושה את זה יחד עם זה שאתה נמצא בחיים שלך עם כל הטענות, אז אתה צריך לקבוע את עצמך באמונה למעלה מהדעת. כך שאפילו אם לפי דעתך אתה נמצא במצב מסוים, אתה מעלה את הדברים האלה למעלה.

תלמיד: אבל בסוף, בשורה התחתונה, בפעולות האלה רק הבורא יכול לעזור לי, לא אני בעצמי עושה אותן.

אם אתה משתדל להיות בנטייה למצבו, אז הוא עושה לך כרצונך.

שאלה: להגיד "טוב ומיטיב" זה דבר אחד, להרגיש "טוב ומיטיב" זה דבר אחר. איך לעבור מקביעת המצב של "טוב ומיטיב" להרגשת המצב של "טוב ומיטיב"?

אם הייתה לנו גם הרגשת טוב ומיטיב, אז היינו אומרים שהוא "טוב ומיטיב". אלא אני לא נמצא בהרגשת טוב ומיטיב, אבל אני אומר, זה מה שאני מקבל מהבורא ולכן הוא "טוב ומיטיב".

תלמיד: אז הסביבה, המאמרים והרב, הכול פועל עלי כדי לשכנע את עצמי שההרגשה הרעה שלי זו הרגשה שלי, אבל המצב הוא "טוב ומיטיב"?

גם ההרגשה צריכה להשתנות.

תלמיד: זאת השאלה, איך להגיע להרגשה של "טוב ומיטיב" ולא רק לספר לעצמי שהוא "טוב ומיטיב"?

את זה כבר עושים יחד עם הבורא.

תלמיד: איך מגיעה ההרגשה הזאת של "טוב ומיטיב"?

אני מתפלל, אני אומר, אני נמצא בקשר עם חבריי. הכול.

תלמיד: לא ברור לי עדיין מה מביא את ההרגשה הזאת, מה מביא הרגשה של "טוב ומיטיב"?

הייתי אומר, האמונה שלי שהבורא הוא "טוב ומיטיב" בכל רגע ורגע בחיי.

תלמיד: אם האדם אומר את זה לעצמו עוד ועוד על כל מצב, זה מקדם אותו להרגשה?

כן. בתנאי שהוא גם עושה שינויים, שהוא רוצה לעשות בעצמו כל מיני שינויים.

תלמיד: מה השינויים הנוספים שמתלווים מבפנים לאמירה הזאת של "טוב ומיטיב"?

אני מתחיל להרגיש בכל מצב עוד ועוד קשר עם הבורא. והנתון החדש הזה, שלא היה לי קודם, הוא שמשנה לי את התפיסה.

תלמיד: בחינת מוחא ובחינת שכל זה היינו הך?

שכל ומוחא, זה היינו הך.

תלמיד: כי רב"ש כותב למשל "בזמן שאנו יכולים ללכת בבחינת מוחא וליבא לה', דוקא על דרך זו, היא דרך המוצלחת ביותר."

כי אתה נמצא בהסכמה מלאה כביכול.

תלמיד: מצד שני הוא גם כותב "שהוא בולם את עצמו בשעת מריבה ואומר לו הצדק איתך מצד השכל ואני הולך למעלה מהדעת". האם שכל ומוחא זה אותו הדבר?

כן. הנושא הזה לא יברח מאיתנו, אנחנו כל הזמן נמצאים בנטייה להעמיק בו יותר.

שאלה: איך האדם מקבל את התנאי הזה, שהבורא פועל עליו בכל מצב שהוא עובר, והוא צריך לגלות אותו כטוב ומיטיב?

ודאי שאנחנו לא יכולים מראש להתייחס אל כל הבריאה ואל כל המצבים שאנחנו צריכים לעבור כטוב ומיטיב. אבל כשאני מקבל כל מצב, אני רוצה לקבוע שהוא מגיע לי מכוח של טוב ומיטיב.

שאלה: אז אם הבורא טוב ומיטיב ואת זה האדם צריך לקבוע, למה מבקשים מהבורא רפואה למשל?

כי האדם לא יכול לקבוע. אני ילד קטן, ועכשיו אמא ואבא מאוד מרוגזים עלי, רוצים להעניש אותי, ואני מבקש מהבורא לראות שזה לטובתי כי הוא טוב ומיטיב.

שאלה: במה שונה אמונה למעלה מהדעת מאמונה מתחת לדעת, אם בשני המקרים האדם מקבל עליו את החוק שהכול לטובה נגד הרגשת הדעת?

ההבדל הוא ידיעה ודבקות בבורא.

שאלה: מה ההבדל בעבודת האדם בין לקבל על עצמו את חוקי התורה לבין קבלת התורה?

קבלת התורה זו כבר כל התורה עם החוקים שלה, שאני מקבל, וזה ממלא אותי, מתפשט בי ומסדר לי את כל היוצרות שלי לפי חוקי התורה. קבלת התורה היא כבר כנראה בתנאי שהאדם מקבל על עצמו את כל התיקונים.

שאלה: איזו עבודה צריך לעשות בקדושה כדי שהמאמצים שלנו לא ייכנסו לסטרא אחרא ולקליפות?

בצורה פשוטה זו אהבה. חוץ מאהבה לכל דבר ולכל אחד, לכל פעולה שלא תהיה, על כל הפשעים, על כולם, תכסה האהבה.

שאלה: מה זה אומר אסור ללמוד תורה לעכו"ם בעבודה?

למי שלא מסוגל לקבל את חוקי הטבע, את חוקי האלוקים בצורה אמתית, אסור לנו ללמד אותו איך לעשות זאת.

שאלה: האם אתה יכול לתת דוגמה פרקטית של הליכה למעלה מהדעת?

לא, אני לא יכול. כי את התנאי של הליכה למעלה מהדעת, בלתי אפשרי למסור לשני, צריך רק ללמד את האדם ובהדרגה הוא מתקרב לזה.

שאלה: מה הקשר בין העשירייה להרגשת "טוב ומיטיב"?

על ידי השפעת העשירייה, העבודה בתוך העשירייה, אני מתקרב לבירור של טוב ומיטיב של הבורא.

תלמיד: העבודה בתוך העשירייה היא לדאוג לחברים, לחבר אותם. אני לא מבין איך זה מביא אותי להרגשת טוב ומיטיב?

על ידי זה אתה יותר ויותר מתדמה לבורא.

תלמיד: כן, אני מתקרב להידמות, אבל איך זה עוזר לי לקבוע שהוא טוב ומיטיב על פני ההרגשה הרעה שהוא לא כזה?

תמשיך עוד יותר, קח תנאים שאתה רואה ותנסה לקבוע בהם שהבורא הוא טוב ומיטיב.

תלמיד: איך הפעולה של בעשירייה מביאה אותי לקביעה שהבורא פועל עליי כטוב ומיטיב?

כי על ידי התרגילים האלה שאתה רואה בעשירייה והרצון לקבוע שבכל המצבים האלה הבורא הוא טוב ומיטיב, אתה מגיע לקביעה שהוא טוב ומיטיב.

תלמיד: אז כל ההרגשה שעל פניה צריך לקבוע טוב ומיטיב, היא רק מתוך העבודה שיש בעשירייה?

כן, דרך העשירייה אתה מתקשר לבורא. עשירייה היא מנגנון, טכני אפילו, שבלעדיו לא תוכל להתקשר לבורא. כך זה עובד, כל הבריאה כך עובדת.

שאלה: יש את העבודה עליה דיברנו בשיעור בה אדם צריך להבדיל את עצמו מגופו, מהאגו, ולהביט בנקודה חיצונית ממנה הוא יוכל שכלית אפילו, לא להביט מתוך האגו ולראות שהבורא הוא טוב ומיטיב המקיים בריאה שלמה ומאוזנת. אם תזדהה איתו תוכל אולי להגיע לטוב כלשהו. למה צריך את העשירייה בשביל זה, האם אי אפשר לעשות את העבודה הזאת כעבודה פסיכולוגית?

עבודה פסיכולוגית לא תעזור לך כאן, כי על ידי המערכת הפסיכולוגית שתקים לא תוכל להגיע בשום צורה לקשר עם רשת עליונה.

תלמיד: איך העבודה בעשירייה מסייעת בזה?

העשירייה בעצמה גם עובדת, גם היא כולה בכל איבריה קשורה ליחס הבורא לנבראים. ואם יחד כולנו בעשירייה נרצה להתקרב לבורא ולקבוע בקשר שלנו שהוא טוב ומיטיב ואין עוד מלבדו, אז אנחנו בדיוק מזדהים עם הבורא במדרגה כלשהי.

תלמיד: נניח שאדם מבחוץ קורא המון פעמים את המאמר ואפילו שומע שיעורים בהם לא מזכירים עשירייה ואומר לעצמו, אני יכול לנסות לעשות את העבודה הפסיכולוגית הזאת בעצמי.

שינסה אתה לא יודע את הכוונה שלו.

תלמיד: ואז יש את מה שאנחנו תמיד לומדים, לנסות להגיע לזה ביחד בעשירייה. ולמרות כל השנים האלה שאנחנו עובדים בעשיריות קשה לי עדיין להבין איך לעשות זאת בעשירייה?

יש כאן רשת הרבה יותר מורכבת. בכל עשירייה, כל אחד לפי המצבים הפרטיים שלו ולפי יחס הבורא אליו, עובר בסופו של דבר שינויים כלשהם, ומתוכם כולם לפי מצבם מגלים יותר ויותר את חוקי הבורא, את חוקי הבריאה בתוכם.

תלמיד: האם בתוך העשירייה הבקשה היא, "להרגיש אותך בקשרים בינינו?"

לא חשוב, בכל רגע ורגע עוברים בך כל מיני מחשבות ורצונות ופניות לבורא וכול זה משנה אותך, אפילו לא חשוב איך אתה מבין את הדברים שאתה עובר.

תלמיד: איך אני מהעשירייה פונה לבורא?

בכל רגע אתה נמצא במצב שהוא תוצאה מעבודת העשירייה כולה, אתה שומע?

תלמיד: אני שומע את המילים ולא מבין.

בכל רגע ורגע כל מה שאתה עובר בכל זאת, הוא תוצאה מהעבודה של כל העשירייה.

תלמיד: את זה אני צריך לנסות להרגיש? איך העבודה של העשירייה משפיעה עליי?

גם כן, נכון. כל חכמת הקבלה היא עניין של הרגשה והשכל שלנו הוא רק כדי לעזור לנו להגיע להרגשה הנכונה. אני רוצה להרגיש את עצמי כל פעם בצורה יותר ויותר אמיתית, בזה יש לי מאבק פנימי ואני רוצה לקבוע מה יותר אמת אפילו שזה לא נעים, צריך יותר לחשוב, יותר להתנגד למשהו אבל יותר אמת, בכל רגע יותר ויותר אמת. ואני מתרגל לקבל את האמת הזאת למרות שהיא כולה לא נעימה. על זה כתוב שתלמיד חכם צריך להיות חזק כברזל ולעמוד נגד.

תלמיד: אז דווקא בלא נעים הזה, באגו המתגלה לי מול החברים בעשירייה, שם ההזדמנות לצאת ממש באמת מעצמי ולא באיזה משחק פסיכולוגי?

נכון. אין כאן משחק פסיכולוגי ובאמת שום פסיכולוגיה לא תעזור לך, בסופו של דבר תגיע למצב שתברך את הבורא ותאמר עליו שהוא טוב ומיטיב בכל מה שהוא עושה איתך, בכול.

תלמיד: לזה צריך להגיע אבל בהתחלה זה נראה בלתי אפשרי.

כן ולא, נשאר בטח עוד משהו אבל בדרך כלל כן.

שאלה: אם אנחנו לא מעוררים את עצמנו פנימית למדרגה הבאה בעשירייה אז הבורא פועל דרך דברים חיצוניים?

לא חייב, זה יכול להיות בעוד עשרים שנה.

תלמיד: אבל הוא מעורר.

כן, בסופו של דבר בוודאי שהוא מעורר את כולם, השאלה מתי, ואז אתה לא מזרז את הזמן.

תלמיד: ואם דווקא באדם ספציפי הוא מעורר בעיה כלשהי, האם זה מעיד שדווקא הוא יכול לעשות את המאמץ הזה, זה משהו שקשור אליו כלפי העשירייה?

בדרך כלל כן, רצוי שאדם יתמודד עם כל בעיה ובעיה המתגלה לפניו ויסדר את עצמו בקשר יותר צמוד עם הבורא ועם העשירייה.

תלמיד: דווקא הוא מקבל הזמנה מיוחדת?

כן, זה הפתרון.

שאלה: לגבי הקביעה בה הבורא הוא טוב ומיטיב אני רואה שני חלקים, האחד איך אני מתנהג כלפי החברים כמו הבורא, בהשתוות הצורה, כטוב ומיטיב, ואם אני עדיין לא שם עליי לבקש ממנו שייתן לי את הכוח להתנהג אליהם כטוב ומיטיב. והאחר ראיית תגובת העשירייה כולה כלפיי. איך לראות את העבודה של העשירייה באופן כללי כנקודה אחת מרכזית כטוב ומיטיב לכל העבודה שלנו ככוונה אחת משותפת?

אני לא מפיל זאת על העשירייה, שכך אני צריך לראות אותם וכך הם צריכים להתייחס אליי. אני רוצה בכל מצב ומצב בו אני נמצא במציאות להרגיש שאני נמצא ממש בתוך טוב ומיטיב, בגן עדן.

תלמיד: זאת אומרת דווקא כשאני רואה בכלים שלי חבר שהוא לא איתנו, עליי להבין ששם אני צריך לתת עוד עבודה כלפי החברים, ולגרום לו לבוא לפה?

אני צריך להגיד על עצמי "שכל הפוסל במומו פוסל".

שאלה: נניח שהיום אחרי השיעור ארצה לבקש עבור החברים שהם יהיו דבוקים לבורא, טוב ומיטיב, האם זה כבר נקרא לבקש מתוך העשירייה או שיש עוד איזו פעולה?

אתה רוצה להיות קשור לכל העשירייה ולבקש מהבורא מכל עשירייה.

תלמיד: בעצם זה שאני כבר חושב ומתפלל, אני כבר נמצא בתוך העשירייה?

כן.

שאלה: האם צריך שהאגו יאמין בבורא או שהאגו אף פעם לא יאמין בבורא?

אנחנו לא יכולים להבדיל כל כך אם זה היצר הטוב, היצר הרע, האגו או לא, אלא אמונה זו הארה מלמעלה ולכן קשה לנו מאוד לקבוע אם האדם נמצא באמונה או לא נמצא באמונה, באיזה סוג ובאיזו מדרגה, אלא אמונה זו נטייה מעדינות הנפש.

שאלה: לפעמים אנחנו אומרים שצריך לנסות להצדיק את הבורא בכל דבר, הוא טוב ומיטיב בכל מה שהוא עושה ורק אני לא רואה.

כן.

תלמיד: ולפעמים יש מצב שאנחנו צריכים להגיד לבורא, תשנה מה שעשית. נגיד אם לחבר כואב משהו, אז תעשה שלא יכאב, תשנה.

אם זה שייך למישהו אז אתה צודק, אז אנחנו יכולים להתפלל עבורו ולבקש מהבורא שיעזור לו, אבל אחרת לא.

תלמיד: איך זה יכול להיות, חכמת קבלה היא מאוד תכליתית, או שהוא טוב ומיטיב או שהוא לא. איך יכול להיות שאני אומר לבורא, תשנה משהו לחבר, אם הוא טוב ומיטיב?

זה נעשה כמו כל הקלקולים מתחילת הבריאה ועד גמר התיקון של כל הקלקולים שאנחנו צריכים לעבור ולבקש מהבורא שיתקן.

תלמיד: אם כך הוא לא טוב ומיטיב לגמרי.

לא, אנחנו צריכים בכל צעד ושעל לראות את עצמנו משיגים עד כמה הוא טוב ומיטיב דווקא על פני כל מיני קלקולים שמתגלים בינתיים.

תלמיד: אם כך אני צריך להגיד לו, "תשנה אותי"? נגיד לחבר כואב משהו, הוא רוצה לקנות רכב במיליון דולר וחסר לו חצי מהכסף והוא הולך עצוב כל הזמן, או נניח כואבת לו הרגל. אם אני אומר, "בורא, בבקשה תעשה שלחבר לא תכאב הרגל, עשית לא טוב, תשנה שיהיה טוב", איך זה מתיישב עם הבקשה "תשנה אותי"?

אותי או את החבר, מה זה חשוב?

תלמיד: תפילה עבור החבר בעצם אומרת, תשנה את המציאות, אני לא מבסוט מהמציאות, תשנה אותה.

אתה לא מבסוט. זה שאתה לא מרוצה מהמציאות, זה מובן. ואתה רואה שאם החבר יקבל משהו לפי מה שאתה מבקש אז המציאות שלך תשתנה.

תלמיד: זה כאילו יהיה נכון, לחבר יהיה טוב והכול יהיה טוב. אז אני אומר לבורא, "תעשה, תשנה כך שיהיה לחבר טוב". איך זה מתיישב עם טוב ומיטיב, שהכול כבר טוב, ורק אני צריך להשתנות?

כי הכול נדמה לך. כל העולם הוא עולם מדומה, ואם אנחנו מתקנים אותו אז אנחנו מעלים בזה את עצמנו בכל המדרגות ל"עולם הבא" מה שנקרא.

תלמיד: עם הידיעה הזאת איך אני יכול מכל הלב באמת להתפלל עבור החבר שתשתנה המציאות ויהיה לו טוב? כי כרגע לא טוב לו, אני רוצה שיהיה לו טוב מכל הלב, אבל אני כבר יודע שאת כל זה אני רואה, כבר למדנו שאני בתפיסה השבורה שלי רואה את זה כך. איך אני יכול עם הידיעה הזאת לבקש מכל הלב את השינוי במצב של החבר?

אבל החבר לא רואה את זה, הוא נמצא בצרה.

תלמיד: אני לא מבין, הוא נמצא בצרה או לא?

תיישב את השאלה שלך, אחר כך נדבר.

שאלה: רב"ש אומר במאמר "כלומר שבזמן שהאדם דורש מהגוף, שיעשה הכל לשם שמים, וזה מרגיז ליצר הרע מאוד," איך אפשר להיכנס לתוך זה ותמיד להיות במצב של להרגיז את הגוף?

לראות עד כמה אתה נמצא בוויכוח עם מה שיש לך.

תלמיד: כלפי הבורא?

כן, כלפי הבורא.

תלמיד: ואם בעשירייה אנחנו מייצבים את המצב שהוא טוב ומטיב, מה קורה עם הגוף? צריך להמשיך להרגיז אותו?

אם אתה לא מרגיש את הגוף אז סימן שאתה לא עובד.

תלמיד: נגיד ייצבנו את המצב של טוב ומטיב. איך אפשר עכשיו להרגיז את הגוף? כי בתחילת העבודה ברור שהגוף מתנגד, אבל בשלב כלשהו אולי אני מאבד את ההרגשה הזאת.

אז תבדוק שוב את עצמך, בכל האיברים מה שנקרא, ותראה עד כמה הם מנוגדים לבורא או לא. ואם הם לא מנוגדים אז תחבר ביניהם ותתחבר בהם לבורא.

שאלה: אם רק אני מקולקל והיחס שלי למציאות מקולקל, אז כשאני רואה משהו רע, שחבר סובל וכן הלאה, אני מבקש מהבורא, תתקן אותי כי אני מאשים אותך עכשיו, אני לא רוצה להאשים אותך, תתקן את היחס שלי כדי שאני אראה מצב תקין. זה ברור.

אם אני מבקש שהחבר לא יסבול, תקן אותו, תרפא אותו, תעשה משהו אחר, זאת בקשה אחרת. אני לא אומר, תשנה אותי, את היחס שלי, אלא תרפא אותו.

כן.

תלמיד: איך אפשר ליישב את שתי הבקשות האלה ביחד?

כי כולנו נמצאים במערכת אחת. אז כאן אני מרגיש, וכאן החבר מרגיש, מבחינת כל המערכת, אני או הוא, זה אותו דבר.

תלמיד: במה זה אותו דבר?

סובלים. המערכת לא מתוקנת.

תלמיד: זאת אומרת, כשאני מבקש שהחבר יפסיק לסבול זה שווה ערך לכך שאני אפסיק לסבול מזה שאני לא מצדיק את הבורא?

כן.

שאלה: מה שתפס אותי במאמר הזה, זה שהרב"ש אומר שהכול לתועלת האדם, הבורא לא עושה שום דבר לתועלת עצמו. את זה אנחנו פוגשים בתחילת כל מאמר של רב"ש שמסביר שכל מה שהבורא עשה זה כדי שנקבל הכול בכלים דהשפעה, והדרך למעלה מהדעת היא הדרך היותר מוצלחת. ההכוונה הזאת, שהכול בעצם לטובת האדם, זה משהו שאנחנו יכולים להשתמש בו בעבודה, כלומר לבקש מהבורא, תראה לי שזה לטובתי?

איך הוא יראה לך, כשאתה בתוך הדעת?

תלמיד: הרב"ש כותב לנו ומסביר לנו כל הזמן שכל מה שהבורא עושה זה לא לטובת הבורא, זה לטובת האדם.

כן, אבל איזה אדם?

תלמיד: אני רוצה להרגיש שכל מה שהבורא עושה הוא עושה לטובתי, שאין פה באמת משהו לתועלת של מישהו אחר.

איזו תביעה אגואיסטית.

תלמיד: למה הוא כל הזמן מסביר לנו ומראה לנו שאת זה הוא עושה לטובת האדם?

אדם צריך לקבל את יחס הבורא אליו, שהכול לטובת האדם שבו, ולא לטובת הבשר שבו.

תלמיד: ברור, אבל איך אני יכול לעבוד עם זה בצורה נכונה, שאני לא ארגיש שעושים נגדי. זה תועלת הבורא, זה נגד הטבע, איך אני יכול לעבוד עם זה בצורה שזה כן נעשה לטובתי?

זה נעשה לטובתך, ולכן אתה מרגיש שזה כנגדך. בצורה הנוכחית אתה אגואיסט ולכן מרגיש את הדברים האלה שהם נגדך.

תלמיד: אז מה כדאי לי נגיד לבקש מהבורא כדי שאני אראה שכל מה שהוא פועל, הוא פועל לטובתי?

בשביל זה אתה צריך להשתנות ולראות את העולם בתפיסה שונה.

תלמיד: אבל אם מספרים לי, מישהו בא, לחש לי באוזן, אמר לי כל מה שנעשה זה לטובתך.

אז מה?

תלמיד: לא יודע, אני התפעלתי מזה.

שמועה יפה. אבל מה אתה עושה עם זה?

תלמיד: זה מה שאני שואל, ובכל מאמר הוא חוזר על זה. הוא אומר כל מה שהבורא עשה שלא תהיה לנו בחינת בושה, שעדיף ללכת למעלה מהדעת זה לטובת הנברא, שום דבר זה לא לתועלת הבורא.

כן.

תלמיד: יש פה איזו הבטחה שהכול לטובת האדם, אז איך אני לוקח מזה כוח?

אבל מי הוא האדם הזה? האדם הזה הוא אחרי תיקונים. אתה כשתהיה מתוקן תרגיש איך הבורא מתייחס אליך בטוב.

תלמיד: ברור, אבל עכשיו אני יכול לקחת מזה שאני יודע שזה לטובתי, אני יכול לבקש מהבורא שיראה לי שהוא באמת פועל ורוצה את טובתי?

למה הוא צריך להראות לך את זה? ההיפך, זה יקלקל לך את הדרך, לא תוכל להשיג אמונה.

תלמיד: אז מה לעשות עם המילים האלה שהרב"ש כל הזמן אומר "זה לטובת האדם", "זו דרך יותר מוצלחת"?

זה לטובת האדם, זה נקרא לטובת מי שנקרא "אדם" שאנחנו נוריד אותו, נסדר אותו מתוך הפעילות שלנו.

תלמיד: אז איך להבין נכון, איך להתפעל נכון מהמשפטים האלה שהוא אומר בכל מאמר, שהכול נעשה לטובת האדם? איך לקחת כוח מהמילים האלה של הרב"ש?

ש"כל פעל ה' למענהו"¹, שהכול לטובת האדם, כשאנחנו פעם נבנה מעצמנו את דמות האדם, אז כל המאמצים האלו באדם יתקיימו.

שאלה: אני רוצה לברר, יש לנו עבודה במוחא ובליבא.

כן.

תלמיד: אני הבנתי מהשבוע האחרון שבמוחא זה יותר קרוב לזה שאנחנו אומרים אין עוד מלבדו, קובעים שאין עוד מלבדו, יש כוח אחד. ועכשיו אמרת בשיעור שאת הטוב ומטיב אנחנו משיגים בתוך העבודה בינינו, בעשירייה, צריכים להכין כלי של הרגשה.

כן.

תלמיד: והוא אומר שדווקא השאלות של הלמה ומה, מגיעות לאדם אז יש מקום ללכת למעלה מהדעת, כי יש לנו בכל זאת איזו עבודה בדעת, אבל יש פה איזה מצב שמגיע שהוא יותר קרוב לעבודה בינינו בעשירייה, ככה ההרגשה. כי הוא אומר שבעבודה שלך מול הבורא, במאמרים אחרים, אתה יכול לטעות, יש לך עבודה מול הזולת ששם הבדיקה יותר נכונה.

והמעבר הזה לטוב ומטיב שאנחנו צריכים להרגיש בעשירייה, מה זה החוק הזה שהוא נתן, שאסור לנו לעבור אותו, לשמור אותו, ביחסים בינינו בעשירייה שייתן לנו את המקום להכיר שהוא טוב ומטיב? שכל אחד מאיתנו יצטרך ללכת במשהו מעל הדעת כדי לשמור על החוק הזה שהוא אומר פה?

אנחנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, שלא יישאר לנו בדעת בסופו של דבר שום דבר.

תלמיד: נניח ששני חברים עכשיו באים לתורנות מטבח, זה רוצה את הסיר, זה רוצה לבשל איתו. מתחיל וויכוח, לא בתוך האדם, נגיד בתוך העשירייה. מה עכשיו שני החברים האלה צריכים לעשות כדי שיהיה מצב שנשמור על חוק כלשהו שהבורא יהיה ביניהם, איזה חוק?

שכל אחד יוותר על הרצון שלו הראשון, וישתדל לקיים רצון של החבר.

תלמיד: ודווקא עכשיו זו ההזדמנות שלהם? כי הוא אומר שלפני שאומות העולם באים ואומרים לכם "מה המצווה הזאת", אין לך עבודה כזאת, צריך דווקא לזהות שזאת הזדמנות?

כן.

תלמיד: ולפני שהם באים לנסות להפריד בינינו עם השאלות האלה, אנחנו עוד לא יכולים להגיד, עלינו למעלה.

לא. כמו עכשיו, בזמן הוויכוח שלנו עם חמאס, עם כל הארגונים האלה, עלינו להתחזק בזה שאנחנו דורשים קשר עם הבורא.

תלמיד: אבל הוא חייב להיות בלשמור קשר בינינו, שאם בינינו יש פירוד אז בטוח קשר עם הבורא אין.

אז הוא יעשה את זה.

שאלה: אמרת עכשיו שאנחנו צריכים ללכת או להגיע למצב שנקרא למעלה מהדעת, שלא נשאר לדעת שום דבר. אתה יכול להסביר לנו קצת יותר על המקום הזה?

מי שהולך למעלה מהדעת הוא מקבל דעת יותר גדולה, יותר ידיעות, יותר הבחנות, אגו יותר גדול. מי שהולך למעלה מזה, הוא מבחינת "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

תלמיד: זה מצב של ביטול, נכון?

ככל שאתה רוצה לבטל את עצמך בפועל, אתה מקבל מלמעלה עוד יותר הבחנות להיות בגאווה ולראות את היצר הרע שלך יותר גדול.

תלמיד: אז בעצם בזמן שאני ממש מוכן לבטל את עצמי בצורה כללית, לאן אני צריך לכוון את עצמי? אני אומר, "לא חשוב מה אתה עושה איתי, אני יודע שאתה טוב ומיטיב, לא חשוב מה קורה לי, אתה טוב ומיטיב, אני לא רוצה שום דבר". עכשיו לאן אני הולך?

אתה לא יכול להגיד שאתה לא רוצה שום דבר, זה נקרא שאתה זורק את כל העבודה, כל התכונות שהבורא ייסד בך.

תלמיד: אבל אני לא רוצה להיות רחוק ממנו.

אז תבקש התקרבות.

תלמיד: אבל אני לא רוצה את ההנאה ממנו, אני לא רוצה להיות בחוסר השתוות הצורה.

זה כבר הבורא יחליט.

תלמיד: אבל יש משהו שאני יכול לעשות, נכון? אני פה, אני רוצה להישאר פה.

כן.

תלמיד: אני לא רוצה לחשוב על טוב ומטיב כי זה גורם לי לחשוב על טובתי, משהו שטוב לי. אני לא רוצה את זה. אני רוצה להיות בהשתוות הצורה איתו.

אתה מבטל את הכול?

תלמיד: לא הכול. אני לא רוצה לבטל את הקשר איתו. זה מה שאני רוצה.

כן.

תלמיד: מעל כול הטוב, מעל כול מה שהוא יכול לתת לי, מעל הכול, הכול, אני אפילו לא יכול לדמיין, אני רוצה להיות בקשר איתו וזהו.

להיות בקשר עם הבורא זה נקרא שאתה מקבל איזה יחס כמוהו למציאות.

תלמיד: איך לעשות את זה ביחד עם העשירייה?

אנחנו למדנו את זה כל הזמן. "תעשה רצונך כרצונו²" וכן הלאה. אלה חוקי הקשר.

שאלה: מכל מה שעברנו פה עכשיו, אני מגיע למסקנה שהדבר היחידי שנותר לעשות זה רק להסכים עם הבורא על כל מה שהוא מעביר אותנו.

על פני מה?

תלמיד: על פני כל דבר.

אם אתה יכול לעשות ככה, זה בסדר.

תלמיד: קודם כל אני רוצה לבקש שיהיה אפשר לעשות את זה. אם האדם עצמו מצליח להגיע למצב כזה, האם זה מביא את העשירייה שלו לעשות את זה? זאת אומרת, שזאת תהיה ההשפעה שלו?

גם כן, כן.

תלמיד: זאת אומרת, שזו בעצם צריכה להיות הבקשה הכי בסיסית, להסכים עם כל מה שהבורא נותן לנו, ומטפל בנו, בלי שום תנאים.

כן. להסכים ברצון להשפיע קודם כל, ואחר כך אפילו ברצון לקבל. ברצון להשפיע אם אנחנו עושים אותו דבר זו קטנות הנשמה, ואם ברצון לקבל זו גדלות הנשמה, גמר תיקון הנשמה.

שאלה: דברת על להתחזק בקשר עם הבורא, עם זה שעכשיו יש כאן המלחמה עם חמאס. מה זה אומר? מי צריך לעשות את ההתחזקות הזאת?

אנחנו צריכים.

תלמיד: מי זה אנחנו?

היהודים.

תלמיד: איך אתה מתאר מצב כזה קורה?

בבקשה אל תסחוב אותי לפוליטיקה או משהו כזה.

תלמיד: לא פוליטיקה, אלא פרקטיקה. למה התכוונת?

בפרקטיקה, לחיבור בינינו. רק חיבור בינינו.

תלמיד: לגבי מלחמת היצר, על מה המלחמה?

מלחמת היצר היא תמיד נגד יצר הרע, ובעד יצר הטוב.

תלמיד: בסדר הזה, בעד יצר הטוב ונגד היצר הרע, או נגד היצר הרע, ובעד יצר הטוב, מה הסדר?

הסדר תלוי במצב.

תלמיד: אני שואל, כי כל השיעור דיברנו על זה שאני צריך להחזיק בטוב ומטיב על פני כל התכונות והמצבים שמתגלים לי.

נכון.

תלמיד: אז נשמע שהסדר הוא להגביר את היצר הטוב על פני היצר הרע.

תמיד.

תלמיד: ואיך לא לפחד להיכנס למלחמה הזאת?

על ידי העשירייה, שתחזיק אותך, הוא כמו חיילים שהולכים לקרב.

תלמיד: ואיך היציאה לקרב הפנימי הזה צריכה להתבטא בעשירייה? אנחנו מתכננים משהו, אנחנו מחליטים משהו?

מחליטים ומתכננים שאנחנו הולכים לקרב שבו לא יהיה לנו חשוב מה קורה איתנו, העיקר לתת מקום לבורא בינינו.

תלמיד: ואז הפחד אמור להיעלם?

יכול להיות שלא. מי מבטיח לך שהפחד ייעלם, ושאתה תהיה גיבור? אבל ללכת על זה, אתה חייב.

תלמיד: רב"ש נותן פה עצה לבלום את עצמו בשעת מריבה. לא לענות ליצר הרע בתוך הדעת, אלא ללכת למעלה מהדעת. איך לא להתפתות לענות ליצר הרע בזמן שהוא טוען טענות צודקות?

זה נראה טענות צודקות למי שנמצא עובד בשכל, אבל מי שרוצה לעבוד למעלה מהשכל, לו זה לא נראה טענות צודקות, אלא טענות של היצר הרע

תלמיד: ואיך לזהות את זה, ולהגיב נכון?

על ידי חיבור עם החברים.

תלמיד: למה?

כל הבדיקות הן שם. מה עוד יש לך לבדוק? איפה עוד אתה יכול לתפוס את תכונת הבורא בצורה ברורה שכלפיה אתה יכול לבדוק כל דבר?

שאלה: בהקשר לכך שנאמר שצריך להסכים עם הכול. אני זוכר שפעם נתת דוגמה שהכרחי להרגיש את הסבל על מנת להתרפא. ספרת שהיית פעם בבית חולים, במשהו יכולת להתנתק מהגוף, הרופא הרגיש אותך, ואמר לך דווקא להרגיש את המצב. ודווקא זה מה שעזר לך להתרפא, בזכות אותו הרופא.

כן. אבל אני לא רוצה להגיד לכולם שזו הדרך. אני זוכר שכך רב"ש היה אומר, שיסבול, ומצביע על עצמו עם האצבע. אבל האדם צריך להחליט אם הוא מסוגל לזה. כי סבל כזה שהוא מרגיש עבור היצר הרע עוזר, אבל השאלה היא אם האדם יחזיק בו.

תלמיד: וזה מצב הכרחי.

זו בחירה.

שאלה: מכל מה שאמרנו יש דבר שאנו שומעים הרבה לאחרונה, להתפלל בשביל החולים.

אני לא מבין את זה.

תלמיד: גם אני לא מבין את זה.

אז אל תשאל אותי. ברור רצוי להתפלל, עבור כל החיילים, עבור חולי עמו ישראל, וכן הלאה, זה ברור. יותר מזה אין לי מה להגיד.

שאלה: זה ממש טיעון, אם הוא טוב ומטיב, זה המצב שהוא יוצר, הוא טוב לכולם, מי אני שאני אבקש עכשיו, תשנה לחברה האלה את המצב?

אלה תמיד הטענות של הרשעים. למה הבורא עושה רע.

תלמיד: אני לא אומר למה הוא עושה רע, זה הטוב ומטיב, זה בסדר.

אז איך הוא עושה רע?

תלמיד: ולמה שאני אבקש לשנות?

אבל אני רואה רע, עוד לפני שאני מבקש.

תלמיד: יש מצווה להתפלל על חולה. זו מצווה, זו קביעה.

אני מצטער שבכלל נכנסתי לזה.

שאלה: נתת לנו עצה לא לפחד לצאת למלחמה נגד היצר הרע. אמרת שעם העשירייה. נניח אנחנו יושבים בעשירייה בישיבת חברים, והבורא נותן לי לראות שהחברים בדיבורים הם בפנים, הם איתי במלחמה, כולנו ביחד. ואז בשעת מעשה כשהבורא נותן פה כמו שאנחנו אומרים, "שדה אשר ברכו ה'", שאתה מצפה שהעשירייה תהיה איתך גם במעשה, הבורא מראה לך שלא כולם איתך רק חמישים אחוז מהעשירייה. ככה אתה מרגיש.

אז מה אתה שואל?

תלמיד: איך אתה מצדיק את זה, איך פה אתה רואה את הטוב ומטיב?

אני לא יכול להצדיק אם זה חמישים אחוז.

תלמיד: אז מה עושים במצב כזה?

אין לי מה לעשות. אם זה חצי-חצי, אז גמרנו.

תלמיד: אז איך אני אצליח להרגיש את הביטחון בעשירייה?

לא תצליח, תעבוד עוד יותר כדי שיהיה לך יותר ביטחון.

שאלה: לעבוד שיהיה לי יותר ביטחון, עם מה, עם הבורא?

כן. עם החברים, עם הבורא, עם התפילה.

שאלה: אנחנו כל הזמן צריכים לעשות השוואה בין הטוב ומטיב לבין העבודה שלנו בעשירייה עם החברים, כי כמו שאמרת, כל רגע המצב משתנה בהתאם ליחסים בתוך העשירייה. ובאמת נעשים פה תיקונים ובכלל כל הכלי העולמי הוא מסגרת של תמיכה ממש גדולה לטובת כל החברים.

כל העולם נועד לשמשני, והחברים נמצאים רוב הזמן בעבודה, בהמון מקומות, אז למה לא לעשות את העבודה הזאת בכל מקום שאדם נמצא, בעבודה, מול המנהל שלו?

אנחנו עובדים לפי מה שהם כותבים לנו. אני לא חכם להיכנס עכשיו לעבודה ולעבוד מול המנהל שלי והעובדים האחרים שנמצאים שם, אנחנו לא עושים את זה, זה מקום שבוודאי מביא אותנו להפסד.

שאלה: הוא כותב, "לכן דוקא כשהאדם זוכה להיות בחינת ישראל, היינו שכבר זכה למלכות שמים, היינו שכל מה שהוא עושה אין לו מחשבה אחרת אלא להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז יכולים לתת לו בחינת תורה." מה זה "בחינת תורה"?

האור העליון.

תלמיד: זה סוג של תיקון בסוף תהליך.

נגיד, כן.

תלמיד: שמעתי שאמרת שאני מתחיל להרגיש יותר ויותר קשר עם הבורא, והנתון הזה שלא היה לי קודם משנה לי את ההרגשה. איזה סוג של עבודה נכונה בעשירייה אפשר לעשות כדי להשתמש בעזרה הזאת שמכינים לנו?

אנחנו לומדים על זה כל הזמן. תהיה קשור לשיעורים שלנו.

שאלה: במאמר שקראנו רב"ש כותב, "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה", בין יצר טוב ויצר רע. הטענות של היצר הרע ידועות, שהכול צריך לעשות לתועלת הגוף ולא לתועלת הבורא. ואז האדם אומר לרצון לקבל שהוא צודק, אבל הוא הולך למעלה מהדעת. ממי אדם שואב כוחות לענות ליצר הרע, מחברים בדרך או ישר מהבורא?

מחברים בדרך. דרך העשירייה הוא מתקשר לבורא ומהבורא דרך העשירייה הוא מקבל כוחות.

שאלה: אמרת שבכל רגע צריך לדרוש יותר אמת אפילו שזה לא נעים, כלומר אני צריך לקבוע כל פעם מצב עם יותר אמת. לעומת זאת אנחנו מדברים כל השיעור על אמונה למעלה מהדעת, לקבל באמונה שהוא טוב ומטיב. מה זה אומר מצד אחד אמת, מצד אחר אמונה למעלה מהדעת?

זה אותו דבר.

שאלה: למה הכוונה להיות מאוד זהיר לא לקבל תענוג עבור עצמנו כשאנחנו עוד לא מוכנים או עוד לא ראויים לעבוד עבור הבורא?

להיות זהיר זה שאני לא מוסר את עצמי לידיים של היצר הרע שכולו רק מחכה למילוי האגואיסטי שלו.

תלמיד: איך להיות זהיר?

את זה צריכים לראות. תביא כמה דוגמאות ונדבר עליהן.

תלמיד: האם הכוונה לעבודה למעלה מהדעת?

כן, ודאי שהיא נכללת שם.

שאלה: אחרי שקיבלתי את הטוב מהבורא הטוב והמטיב, את הידיעה, אני מבין שאני צריך לבטל את עצמי, להיות יותר צנוע, פחות לדבר על עצמי, יותר לשמוע את החברים. ויש כזאת הרגשה, שבזה שאני מבטל את עצמי אני מבטל את הבורא. אז איך לנהוג כשאני רוצה להפיץ, לחלוק זאת?

זה לא נכון. זה שאדם מבטל את עצמו זה לא נקרא שהוא מבטל את הבורא. הוא מבטל את האגו שלו ורוצה להיות קשור עם הבורא דרך היצר הטוב, כוח ההשפעה, שאז יש קשר בטוח בין אדם לבורא.

שאלה: אתה אומר שהעולם הזה הוא עולם דמיוני. מהו העולם האמיתי?

העולם הרוחני שעובד לפי כוחות השפעה, צמצום, מסך, אור חוזר, הוא עולם שמתקיים על חוקי הטבע האמיתיים. ועולמנו לא, הוא ההיפך.

שאלה: איך בעשירייה אנחנו מחזיקים בנקודה הזאת שבכל פעולה אנחנו מגלים את הבורא כטוב ומטיב?

רק על ידי זה שרוצים להתחבר עם החברים ולגלות את הבורא בקשר בינינו, שאז הכלי שלנו והבורא, האור הזה, הם יהיו זהים, שווים.

שאלה: מדוע הבורא שולח לנו מצבים שבהם אנחנו לא יכולים ללכת למעלה מהדעת? ומה עלינו לעשות במצבים כאלו?

רק לבקש ממנו שיעשה לנו טובה, שיעזור לנו להתעלות למעלה מהמצבים האלה, להתחבר בינינו.

שאלה: אנחנו מתכללים בעשירייה כדי להנות לבורא ולתת לו נחת רוח, אבל מתי ואיך הבורא יהיה מרוצה מאיתנו וייהנה מאיתנו?

אנחנו לא יכולים בינתיים לדעת את זה, להרגיש את זה. זה כמו תינוק, בזה שהוא נמצא בידיים של ההורים הוא עושה להם תענוג, אבל הוא לא מרגיש את זה, אלא הכול נמצא בהם, בעולם שלהם, לא במדרגה שלו. כך גם אנחנו, אנחנו נגיע לכוחות השפעה, לפעולות השפעה, ואז נרגיש שיש לנו קשר הדדי עם הבורא.

שאלה: מה אני צריך לבקש, את בריאות הילד או את שינוי התפיסה שלי? על מה אני צריך להתפלל?

בריאות הילד.

שאלה: האם נכון לומר שהבורא מזמן לנו מצבים של דאגה עבור החברים כדי שנפתח דאגה וקרבה אחד לאחר ונרגיש חיבור? ואז למעשה, אנחנו צריכים להרגיש את המצב כדי להתפלל עליו, אבל מתוך כוונה שזה יביא לנו קרבה, קשר אחד עם האחר, וההרגשה שכולנו נמצאים ביחד ואוהבים זה את זה, כביכול מבטלת את כל הרגשת הרע שנוצרה מהמצב. כלומר, אנחנו אמורים להתפלל על מה שהבורא מזמן לנו מול העיניים, איזו צרה, אבל מה צריכה להיות הכוונה הפנימית לגבי החיבור?

אני צריך להרגיש שבעצם רק התפילה שלי עבור הציבור, היא בעצמה מתקיימת. כאן השאלה, האם התפילה נשארת אחרי שביקשתי, התפללתי, ובה אני מרגיש את המציאות החדשה? או שהמציאות משתנה כתוצאה מהתפילה שלי ובה אני מרגיש, במציאות הזאת, מציאות חדשה. על זה עוד נדבר.

תלמיד: אני מרגיש שהתוצאה שצריכה להיות מהתפילה שלנו, היא פשוט הרגשת החיבור ותחושת הדאגה ההדדית בין האנשים. כשזה מגיע, אני מרגיש שזה מבטל את כל ההרגשה הרעה מהמצב, ואז כבר לא משנה אם הוא משתנה או לא, אנחנו מקבלים בצורה טבעית את הבורא כטוב ומטיב. איך להבין שכל המצבים שאנחנו עוברים בחיים, הם פשוט כדי שנפתח יחס טוב יותר לזולת ואהבה בקשר בינינו?

כן. כל מה שמתרחש זה רק כדי שנתחבר בין כולנו. אתה צודק.

שאלה: איך כשאני מכריע באהבה מעל הפירוד, מעל הדחייה, מעל מה שהרצון לקבל מצייר בי, אני עוזר לחברים?

הם נמצאים באותה מערכת שאתה מקים על ידי השינוי בכוונה. הם נמצאים בזה, הם כבר מקבלים בזה תיקון, כשתי מערכות שאחת פועלת על האחרת.

תלמיד: לדוגמה, הפסקתי לעשן אחרי ארבעים שנה, ואני מרגיש סבל רב, אבל גם מרגיש אהבה גדולה מאוד, מפני שזה לא בשבילי, אלא בשביל החברים. זה נותן לי הרבה כוח ואני קולט שזה גם עוזר לחברים שאיתי בערבות הזאת. אז אני רוצה לומר להם תודה.

בסדר גמור.

שאלה: רב"ש קורא למאמרים שלו "בעבודה", "מהו שכך וכך.. בעבודה". מורגש שהוא לא שולח אותנו לבחינת חסידות, אלא כל שיעור הוא שולח אותנו לפגוש את היצר הרע, לראות שהסטרא אחרא גונבת את כל העבודה, לראות את הצד הלא יפה של המציאות ולהילחם בה בחיבור, בתפילה ולהחזיק את שני המצבים האלה. עם מה אנחנו צריכים לצאת מהשיעור למשך היום? עם הרגשה של שלמות, עכשיו אני יודע שאין עוד מלבדו טוב ומטיב, או עדיין להחזיק את ההתנגדות ואת המלחמה הפנימית כל היום?

איפה קראת שצריך להחזיק התנגדות?

תלמיד: יש משהו בכך שאנחנו מבררים כל הזמן את האמת, את האגו של האדם, ההתנגדות שלו לחיבור, את הבקשה שלו על עצמו. רב"ש מחייה בנו את זה, כדי שנוכל לעלות מעל הדעת, להילחם בזה, נוכל לעבוד עם ה"כנגד" של זה, בינינו. מהשיעור אפשר לצאת עם כל הבירור הזה שעובד בך, או עם הרגשה שברוך ה', הכול טוב, הבורא ברא רק טוב.

זה תלוי בנשמה. יש נשמות שחייבות להגיע לקשר עם הבורא ויש נשמות שבדרך כלל יכולות להסתפק במה שיש להן, בהרגשה טובה ארצית. אין לי מה לומר, כל אחד לפי דרכו.

שאלה: מה הצעד הנכון יותר, לחפש את אין עוד מלבדו בכל רגע, או להשקיע את אותם כוחות בבניית הכלי בעשירייה כדי לחפש שם את אין עוד מלבדו?

בעצם אנחנו צריכים להיות בתוך הכלי, ומתוך הכלי לחפש את אין עוד מלבדו.

תלמיד: לא תמיד זה בא ביחד, אפשר לבנות את הכלי של העשירייה ולהגיד שכרגע אין עוד את התנאים לחפש את אין עוד מלבדו.

אתה לא מגלה, אבל תמיד אפשר להגיע למציאות שאין עוד מלבדו וטוב ומטיב מתגלה לך באיזו צורה, ומה אתה עושה לקראת זה.

תלמיד: אין כוחות.

אין כוחות? לך עם החברים ביחד. גם לכך אין כוחות? לא יכול להיות, לא סתם כתוב על עשירייה בתורה.

תלמיד: אבל נראה שבזמן האחרון, לאחד אין לו כוח, והאחר לא בא, ואנחנו לא מצליחים למצוא כוח.

אז יש כמה מהעשירייה שנמצאים במצב פסיבי, הראשון חולה, השני עסוק, השלישי עוסק במשהו. נכון, אבל בכל זאת רובם כן יכולים. זה לא תירוץ.

שאלה: לגבי שימוש בשיטה בעולם הזה. האם אני יכול להיכנס ליחסים נכונים עם עמית לעבודה או עם אחד התלמידים, בתוך מפעל למשל?

אנחנו לא נכנסים לשום סוג של יחסים במפעל, בעסקים, מלבד אלה המוכתבים לנו על ידי התקנון של אותו המפעל, כך שאל תדחוף את החוקים שלך לאחרים, לזרים.

שאלה: כתוב לקחת על עצמנו את עול מלכות שמיים. מדוע תנאי שיוצא מהבורא מתואר כעול, ומה עלינו לעשות כדי לקבל על עצמנו כל תנאי מהבורא מתוך אהבה כלפיו?

אנחנו צריכים לשים על עצמנו עול, רתמה, כמו על סוס, כמו על חמור, בצורה כזאת להלביש את זה על עצמנו, ולהמשיך לקראת גמר התיקון.

שאלה: אמרת, אני צריך להרגיש שבעצם רק התפילה שלי עבור הציבור היא בעצמה מתקיימת, וכאן השאלה, האם התפילה נשארת אחרי שביקשתי, התפללתי ובה אני מרגיש את המציאות החדשה, או שהמציאות משתנה כתוצאה מהתפילות שלי ובה אני מרגיש, במציאות הזאת, מציאות חדשה. מה באמת נשאר?

גם וגם, המציאות משתנה לפי הכללים שלה וגם לפי מה שאני משפיע, לפי מה שכולנו משפיעים על המציאות, ובכך מזרזים את התפתחות המציאות. כך אנחנו מתקרבים לגמר התיקון.

שאלה: נניח שאני רואה את הבורא כמשפיע, כטוב ומטיב מתוך זה שאני פשוט נושם והלב שלי דופק. אם אנשים אחרים לא רואים את זה בדעת שלהם, איך ניתן לכנות את זה? הסתרה, חוסר הערכה לנותן?

אל תבקר אחרים, תחשוב על עצמך.

תלמיד: אני לא מבקר אחרים, אני רוצה לסייע, לעזור. אני בא מהצד הטוב.

בסדר.

(סוף השיעור)

---

1. "כֹּל פָּעַל יְהוָה לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה". משלי, פרק ט"ז, פסוק ד'.↩

2. "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו" (אבות ב’, ד’).↩