שיעור בוקר 31.12.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 414, מאמר "החרות"

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם" בעמוד 414 את מאמר "החרות".

בעל הסולם מסביר כאן כל כך הרבה במאמר הזה שלא כדאי לתת אפילו הקדמה.

החֵרות

"חרות על הלוחות" אל תקרי חרות אלא חירות מלמד שנעשו חירות ממלאך המות.
[שמו"ר מ"א]

"מאמר זה צריך באור, כי מה ענין קבלת התורה לשחרורו של האדם ממיתה? ועוד, לאחר שהשיגו על ידי קבלת התורה גוף נצחי, שאין המות חל עליו, א"כ איך חזרו ואבדו אותו, האם יוכל הנצחי לההפך לבחינה של העדר?"

חרות הרצון

"אולם כדי להבין את המושג הנעלה "חירות ממלאך המות", צריכים מתחילה להבין מושג החרות במובנו הרגיל כפי הבנת האנושות.

הנה בהשקפה כללית יש לחשב את החרות לחק טבעי, הפרוס על כל החיים, כפי שאנו רואים, שבעלי החיים הנמצאים תחת ידינו, מתים כשאנו עושקים מהם את החפש. וזאת עדות נאמנה, שההשגחה אינה מסכימה לשעבודה של שום בריה. - ולא לחנם לחמה האנושות במאות השנים האחרונות עד שהשיגו חרות היחיד בשיעורים מסוימים.

אבל בכל זאת המושג הזה המתבטא במלה "חרות" מטושטש אצלינו מאד, ואם נתעמק בפנימיותה של המלה הזאת, כמעט ולא ישאר ממנה כלום. כי בטרם שאתה מבקש חרותו של היחיד, עליך להניח שכל יחיד כשהוא לעצמו יש בו אותה התכונה הנקראת חרות, ז"א, שיכול לפעול על פי בחירתו לרצונו החפשי."

הוא רק שואל. זו הכנה. תכלס, אנחנו צריכים להגיע להחלטה אמיתית בתוך כל אחד ואחד מה זה חרות ממלאך המוות שלי. ואז אני מתעלה מעל החומר ומעל הכול ובאמת נעשה חופשי, משוחרר.

התענוג והמכאוב

"אולם כשנתבונן במעשיו של היחיד, נמצא אותם כהכרחיים. ובעל כרחו יעשה אותם, ואין לו כל אפשרות של בחירה. והוא דומה בזה, לתבשיל השפות על כירה, שאין לו כל בחירה, והוא מוכרח להתבשל, כי ההשגחה חבשה את כל החיים בשני מוסרות, שהם התענוג והמכאוב. ואין לבעלי החיים שום בחירה חפשית, לבחור ביסורים, או לדחות את העונג. ומותר האדם על בעלי החיים הוא: שהאדם יכול להסתכל למטרה רחוקה. זאת אומרת: להסכים לקבל עתה שיעור ידוע של מכאובים, מתוך בחירתו את העונג, או התועלת שעתידה לבא אליו לאחר זמן.

אבל האמת, שאין כאן יותר מחשבון. שהוא לכאורה מסחרי. כלומר, שמעריכים את התענוג או את התועלת העתידים לבא. שיש בהם עדיפות ויתרון, על הצער שהם סובלים מהמכאובים, שהסכימו לקבל עליהם עתה. ורק ענין של נכיון יש כאן שמנכים את הצער והיסורים מתוך התענוג המקווה. ונשאר להם עודף מסוים.

הרי שנמשך בהכרח רק התענוג. וכן קורה לפעמים, שמתענים, היות שלא ימצאו בתענוג שהשיגו, שיהוה את העודף המקווה, לעומת היסורים שסבלו. ונמצאים על כן בגרעון, הכל כמנהג הסוחרים.

ואחרי הכל אין בזה הבדל בין האדם לבעלי החיים, ואם כן אין כלל בחירה חופשית מדעת. אלא כח מושך, המושכם אל התענוג המזדמן להם באיזה צורה שהיא - והמבריח אותם מסבות המכאיבות. ובכח שתים אלה ההשגחה מוליכה אותם לכל המקומות הרצויים לה, מבלי שאלת פיהם כלל.

ולא עוד, אלא אפילו קביעת האופי של התענוג והתועלת, אינה לגמרי מתוך בחירתו ורצונו החפשי של היחיד, אלא על פי רצונם של אחרים, שהם רוצים ולא הוא. למשל, אני יושב, אני מתלבש, אני שח, אני אוכל. כל זאת - לא משום שאני רוצה לשבת כך, ואני רוצה להתלבש כך, ולדבר כך, ולאכול כך. אלא מכיון שאחרים רוצים שאשב ואתלבש ואדבר ואוכל בצורה זו. כל זה לפי רצונם וטעמם של החברה, - ולא רצוני החפשי. יתר על כן, אני עושה כל אלה על פי רוב בנגוד לרצוני, כי יותר נח לי להתנהג בפשטות בלי שום עול, אלא שאני משועבד בכל תנועותי, ואסור בכבלי ברזל, בטעמים ונמוסים של אחרים, שהם החברה.

אם כן אמרו נא לי, היכן חרות הרצון שלי? ומצד שני אם נניח שאין חרות לרצון וכל אחד מאתנו אינו אלא כמין מכונה הפועלת ויוצרת על ידי כחות חיצוניים, המכריחים אותה לפעול בצורה זו. זאת אומרת שכל אחד חבוש בבית האסורים של ההשגחה, אשר על ידי שני מוסרותיה התענוג והמכאוב, מושכת ודוחפת אותנו לרצונה, למקומות הנרצים לה. באופן שאין כלל "אנכיות" בעולם. כי אין כאן כלל בן חורין ועומד ברשות עצמו. אין אני בעל המעשה, ואין אני העושה, משום שאני רוצה לעשות, אלא משום שעובדים אתי בעל כרחי ושלא מדעתי, אם כן יוצא לפי זה חלף לו השכר ועונש.

ומוזר הדבר בתכלית, לא רק לדתיים המאמינים בהשגחתו ית', ויש להם על כל פנים לבטוח ולסמוך עליו ית' שיש לו בכל המנהג הזה מטרה טובה ורצויה. אלא הדבר מוזר עוד יותר למאמיני הטבע, אשר לפי האמור, כל אחד אסור במוסרות הטבע העור, שאין לו, לא דעת, ולא חשבון. ואנו מובחר היצורים, בני הדעה והשכל, נעשינו כמשחק בידי הטבע העור, המוליך אותנו שולל. ומי יודע להיכן?"

מה בעל הסולם אומר? כולם אגואיסטים, כולם חיות, כולם עושים חשבון כמו כל חי מה טוב ומה רע, אלא החברה עוד מבלבלת אותנו ומשפיעה עלינו כל מיני דברים, זאת אומרת אנחנו עוד יותר גרועים מהחיות כי אנחנו מבולבלים על ידי הסביבה שהיא מביאה לנו כל מיני צורות מדומות של תענוג שאני צריך לעבוד הרבה, לקנות, לרוץ, להשיג וכן הלאה.

אבל בסך הכול כולנו נמצאים בתוך האגו שלנו ואפילו הדת שלנו גם בתוך האגו שלנו, זה מה שבעל הסולם אומר בקטע האחרון, שאנחנו באמת נמצאים במצב שאין לנו שום חרות. וזה שאנחנו בוחרים כאילו להיות כאלה או כאלה, דתי, חילוני, הגון, יפה, או לעבוד בזה או לקנות את זה, כל זה בסך הכול על ידי הרצון לקבל שלי שהוא מושפע מהרבה גורמים ומנהל אותי וכך אני מתקיים.

זאת אומרת, אין שום הבדל בין האדם לחיות. אם האדם לא יוצא מהאגו שלו אז החיות נמצאות ברווח הרבה יותר מהאדם כי הן לא שורפות את החיים שלהן על ידי זה שרצות, על ידי תענוגים שמישהו מכתיב להן, מישהו מסדר להן.

חבל שאתם לא שמעתם את הקטע הזה. זה קטע מאוד עמוק.

תלמיד: בעל הסולם לא אומר שהאדם אגואיסטי, הוא אומר שהוא רובוט.

רובוט?

תלמיד: הוא אומר שאין אנוכיות בעולם.

זה לא אותו דבר אגואיסט או רובוט?

תלמיד: לא. רובוט משהו מפעיל אותו, יש כוח ששולט עליו. הוא לא בוחר כלום.

כן.

תלמיד: למשל אי אפשר להגיד על מחשב שהוא אגואיסט. מחשב זה רובוט, הוא עושה מה שאומרים לו.

כן.

תלמיד: אז כך הוא אומר שגם האדם הוא לא אגואיסט.

ומתי תגיד על אדם שהוא אגואיסט?

תלמיד: כשתהיה לו בחירה אולי. כשהוא יוכל להחליט שאני עושה דווקא לטובתי ולא לטובת מישהו אחר. אבל פה הוא אומר שאין לו בחירה.

יש לך בחירה לעשות דווקא לטובתך או למשהו אחר, למישהו אחר?

תלמיד: נכון. בעל הסולם אומר שאין.

אני לא רואה את זה כל כך. יש ודאי דרגות עד כמה אני מודע לזה, אבל בסך הכול אני מושפע על ידי הרצון לקבל שלי ואין לי שום חרות לא להיות מושפע ממנו. מה אתה מוסיף לרצון לקבל כשאתה אומר שזה לא סתם רצון לקבל, זה האגו? שהוא כבר נמצא בהכרה, בהבנה של האדם, שהאדם רוצה לצאת ממנו ואז אדם נותן לו כאלה שמות? זה כבר משהו אחר.

אבל סך הכול לזה האנושות קוראת רצון לקבל. היא לא יודעת מה זה, היא יודעת שזה אגו. אגואיסט. כן, זה דווקא יפה, מכובד בחברה. למה לא? אף אחד לא מתבייש אם יגידו עליו שהוא אגואיסט. למה אני חייב להיות אלטרואיסט?

תלמיד: לפי הקטע הזה, אם אני מחבר את זה לשיעור הקודם, יוצא שאנחנו חיים באיזה עולם של מכונות?

ודאי שמכונות. חשבת אחרת? איזו הפתעה.

תלמיד: זו לא הפתעה.

כולם "כבהמות נדמו"¹ ואין לאף אחד בחירה חופשית ולאף אחד אין חרות, זה מה שבעל הסולם רוצה להראות ולהגיד לך, לא חשוב באיזו צורה אתה נמצא. כל העולם זה ג'וקים קטנים שנפעלים על ידי כוח אחד וזהו. ואף אחד לא שואל אותם ואין להם שום דבר וכל הבחירה שלהם ללכת כך או ללכת כך, את זה מכתיב להם אותו רצון לקבל, אותה התוכנה הפנימית. נדמה להם אולי שהם בוחרים במשהו, בשום דבר.

תלמיד: אז מה רוצים מהם? הם רובוטים.

שום דבר לא רוצים. אין שום דין וחשבון לאדם שסתם חי בעולם, כי הוא לא נחשב לעצמאי, הוא לא נחשב למשהו בעצמו, אז איך יכול להיות דין וחשבון? בעל הסולם אומר לך את זה, שלא יכולים לשאול ממני שום דבר. נכון, אז איך אני חי? אני חי כדי לשרת. אין שום בחירה חופשית, אין שום שכר ועונש, כולם "כבהמות נדמו", לאף אחד אין שום דבר.

אני לא רוצה להגיד כך, אבל אל תחשוב שמחכים לך שם עם משהו, לא עם סכינים ולא עם זהב או משהו, אני לא יודע מה אתה מתאר שם כעולם הבא. לא זה ולא זה, לא גן עדן ולא גיהינום. אלא יש גן עדן וגיהינום לאלו שבדרך לאמת, הם צריכים לעבור גם את זה וגם את זה. אבל זה לא בצורות כמו שציירו שם כל מיני חכמים.

תלמיד: אין אף אחד באנושות שיהיה מוכן לקבל את המשפט הזה.

מה שאנחנו לומדים, שום דבר לא רוצים לקבל. אתמול דיברנו על אנטישמיות שלא רוצים לקבל. אמנם מקבלים כבר מכות, אבל לא רוצים להכיר בזה. דיברתי אתמול עם הבן שלי, הוא היה במונסי בארצות הברית אצל קרובים, ועכשיו הוא חוזר הביתה לטורונטו. מונסי זה מקום ענק, יש שם מלא יהודים. הם אמרו, אצלנו אפילו לא היו מנעולים על הדלתות, ממש כך, והיום אנחנו מדברים איזה אקדח כל אחד קונה. יהודים דתיים קונים אקדחים במונסי. מי שמכיר את המצב זה כבר ככה. ובכל זאת לא רוצים לשמוע שאנחנו יכולים לתקן את המצב אם אנחנו בכל זאת מקבלים שכאן זו הבעיה שלנו. זו לא בעיה של האנטישמים, זו בעיה שלנו. לא רוצים לשמוע. זאת אומרת לא רוצים לשמוע על בחירה חופשית.

שאלה: השאלה בדיוק על זה, איזו בחירה חופשית יש לאנשים האלה? הרי אין להם שום בחירה חופשית, אז מה פתאום שונאים אותם?

מה זאת אומרת אין להם בחירה חופשית? כן יש. מה זאת אומרת? אתה הולך למישהו להתייעץ אם אתה קונה משהו, זו בחירה חופשית בתוך הרצון לקבל. בתוך הרצון לקבל, אני לא מוכר להם עולם הבא. אני אומר להם, תראו לפי התוצאות ההיסטוריות, אם אנחנו מתחברים אנחנו מצליחים, אם אנחנו נפרדים, מפולגים, אנחנו מפסידים.

אם אנחנו מחוברים אנחנו יכולים להמתיק את המצב, אם אנחנו נפרדים זה מזה אז קמים כל מיני שונאים ומתחילים להתקיף אותנו. בספר הזה על האנטישמיות החבר אסף כאלו דברים, יש שם שש מאות מקורות. אז תסלח לי, איך זה? אנחנו לא מושכים אותם לחכמת הקבלה. אני לא אומר להם עולם הבא, אני לא אומר להם שום דבר. אני אומר להינצל מהבעיות, מרציחות, משואה. להינצל מזה.

תלמיד: אני רוצה לחזור לעניין הבחירה החופשית שיש או אין להם. אתה אומר שיש בחירה חופשית בתוך הרצון לקבל.

זו לא בחירה חופשית. זו בחירה מטוב לרע ומרע לטוב כמו שבעל הסולם אומר כאן שבזה אנחנו כן יכולים. בזה כל החיות בוחרות. איך החיים שלנו? החיים הם תמיד כך שבכל רגע ורגע אתה בוחר אחד משניים לפי קוצר הראייה שלך, כך אתה עושה.

תלמיד: אז רק צריך לשכנע. זאת אומרת זה שכנוע רגיל כמו בעולם הזה.

גשמי, ארצי, ודאי. שקרוב לגוף שלו. ודאי. אנחנו אומרים שם משהו, יש איזו מילה על הקבלה, על הנשמה, על משהו? חס ושלום. לא. אתה פונה לאדם ואומר "בחייך, אתה לא רואה מיום ליום לאן אתה יורד? ומה יהיה הלאה?" אז אתה חייב, אתה חייב לשמוע מה שכותבים בכל הספרים שלנו. שם כתוב. ולא מצוות ולא רוחניות, אלא כתוב רק דבר אחד, אם אנחנו מתחברים אנחנו משנים את העולם. בוא ננסה.

אני אומר לך לעשות דבר רע שלא מקובל, שיש כנגד זה מתנגדים? חוץ ממך שאתה מתנגד לזה, אין כאן אף אחד שמתנגד. אף אחד לא יגיד לך שזה רע. אבל תעשו את זה, ביניכם תעשו את זה, ומיד תראו תוצאה. אל תאמין בי, תעזוב אותי, רק תראה מה שכתוב בספר וקצת תשתכנע. יש לך אישה, בית, ילדים, יש לך נכסים, בכל זאת אני חושב שהיהדות האמריקאית היא בסביבות 14, 15 מיליון איש. הם אומרים 7 מיליון, אבל זה הרבה יותר, ותראה מה שקורה. לא רוצים? נחכה. מה אני יכול לעשות? נחכה. אבל זה על רקע גשמי לגמרי, ברמה הגשמית.

שאלה: ישנה אוכלוסייה גדולה בעולם שמבינה את הדברים בצורה מדעית כלשהי.

אתה מדבר על אנטישמיות ויהודים או על הבחירה החופשית?

תלמיד: בחירה חופשית. ישנה אוכלוסייה גדולה שמבינה שאין בחירה חופשית, אבל איזה דבר חדש אנחנו מציגים כאן?

שום דבר חדש. אני רק רוצה שיכירו בזה שאין בחירה חופשית. סך הכול. שתכיר שאתה לא נמצא בבחירה חופשית, שאתה מנוהל. אפילו כשאתה הולך עכשיו לבדוק שאתה נמצא בבחירה חופשית ורוצה להיות למעלה מזה, גם זה מנוהל. גם זה. אבל באמת כדי להגיע לחופש, בשביל זה נתנו לנו להבין שאנחנו נמצאים מנוהלים וכאלה נבזים, שפלים, מנוהלים על ידי איזה חוש שבנו, זה יותר וזה פחות, וזה יותר וזה פחות. אני רוצה לנהל את עצמי על ידי חוש חדש, הבחן חדש, לא שטוב לי קצת ורע לי קצת, זה כואב טיפה יותר וזה כואב טיפה פחות, אני לא רוצה כל הזמן להתייעץ עם הבשר הזה, אני רוצה להיות קצת יותר למעלה ממנו, ואני לא יכול. זה מה שמדאיג, זה מה שאני שונא, נמאס לי מזה. למה אני כל הזמן צריך לחשוב עליו? אני כבר רואה שאני סוחב אותו, כמה אפשר לבזבז עליו כוחות, חיים, שנים, הכול כדי לשרת את הבהמה הזאת שאחר כך היא מתה. אז כאן זו השאלה, איך אנחנו מגיעים לחירות.

תלמיד: ולנו יש בחירה חופשית בינינו?

בינתיים אין. אנחנו צריכים להתעלות. כל החיבור בינינו הוא כדי שיבוא האור העליון ויעלה אותנו.

תלמיד: אבל המילים חיסרון, למטה, למעלה, להעלות מ"ן, מה זה?

זה כדי לעורר את האור העליון, לנענע אותו כדי שהוא ינענע אותנו ויוציא אותנו קצת מעצמנו. ואז אתה מתחיל לצאת עוד קצת ועוד קצת מהאגו שלך, ואז יהיו לך שני חלקים, אחד ששייך כבר לקדושה ואחד שאתה עדיין בטומאה וזה סולם המדרגות עד שכולך תצא. כמו התולעת מהצנון.

שאלה: מניסיון העבר אנחנו יודעים שישראלי לא מסוגל לשכנע ישראלי איך להיות ישראלי טוב, והישראלים ידחו את זה כל פעם מחדש. יש לנו את הכלים להעביר את זה על ידי אלה שלא נולדו וגדלו כאן. ובכל זאת מי שאחראי על ההפצה מסרב להשתמש בזה.

בקיצור, מה אתה ממליץ?

תלמיד: להשתמש באנשים שיש לנו שהגיעו מחו"ל.

מאיפה בחו"ל?

תלמיד: יש לנו מגרמניה, מטקסס, מהודו.

שהאנשים האלה יפנו לישראלים וישכנעו אותם? אתה לא מכיר את הישראלים.

תלמיד: האנשים האלה יספרו את הסיפור שלהם על האנטישמיות שהם חוו שיעזור לעורר חלק מהישראלים. כמה אנשים פה באמת קיבלו מכות כל יום על זה שהם יהודים? ואני לא הדוגמה היחידה, יש פה הרבה.

אני מסכים איתך שאלו שמגיעים מחו"ל שומעים יותר על המכות, על השואה, על כל מיני דברים, במיוחד אלה שבאים מרוסיה, הם עברו את כל הדברים האלה, את האנטישמיות שם בצורה מאוד גלויה וברורה. אבל זה לא משכנע ישראלים במאומה. לגמרי לא. אני מצטער. אתה יודע מה? דבר איתם, תפעיל, בבקשה, אני אשמח, לא חשוב לי באיזו שיטה, העיקר שהיהודים יתחברו ועל ידם בטוח שבמידה הזאת יתחילו להתחבר ויתקרבו אליהם אומות העולם ויתגלה הבורא. זאת גאולה. בבקשה. מה, אני נגד? אלה תהליכי הגאולה. ולכן המכות לא ייפסקו, הם יהיו יותר ויותר גרועות ויהיו גם רציחות, חס ושלום, אני לא רוצה שזה יקרה, אבל זה בטוח יקרה בדרך ייסורים אם לא נלך בדרך אחישנה. אני לא חושב שמה שאתה אומר יעזור, אבל בבקשה תעשו. הישראלים לא ישתנו, אבל תנסו.

שאלה: למה אין לנבראים את הרגשת המוות הזאת בגלוי, כל אחד חושב שהוא מחליט, שהוא שולט?

כי זו רוחניות ולא גשמיות. היהודים עקשנים בגלל הרוחניות שבהם, העביות הזאת היא רוחניות. קשה עורף זאת עביות לא מהעולם הזה, זאת עביות כנגד פרעה, כנגד היצר הרע הרוחני ולכן הם כאלה. בכניסה לתאי גזים היהודים עדיין חשבו שלוקחים אותם להתרחץ. ממש, אי אפשר להאמין, כי אתה לא חושב באותו שכל של אדם הנמצא שם במצב כזה, אתה לא מאמין. ברצון לקבל שעדיין פועל בנו אנחנו לא יכולים להרגיש את הרצון לקבל הרוחני. קשה עורף זה כנגד הרצון לקבל הרוחני שצריכים לתקן ולכן הם כאלו עקשנים.

להגיע לאיזו אומה ולשכנע אותה? תראו איך התפשטו הדתות, [בקלות], במהירות, אתה מגיע ועושה. כמו שבעל הסולם כותב, אלו שהיו נגד נעשו בעד ועוד יותר שרופים, כמו למשל הפולנים שהם מאד אדוקים והיו נגד. כי זאת לא בעיה, אתה מגיע עם הרעיון הרוחני, כביכול רוחני, לרצון לקבל הגשמי של האדם ואז הוא קונה את זה, זה כובש אותו, הוא מאמין בזה. אתה הולך לאפריקה, לאוקיאניה, לאן שאתה רוצה, תראה מה קרה באמריקה. תבין שאלה שתי מדרגות, יש לך רעיון רוחני, אברהם כבר עשה את זה, ורצון לקבל גשמי, אבל אלו שיש להם כבר נקודה שבלב, שיש להם רצון המיועד לעלייה הם קשה עורף, הם לא מקבלים כלום, אלא אם הנקודה כבר דולקת, אז זה בסדר, ואם לא, אין לך עם מה לגשת אליהם.

לכן עד שנוכל לשכנע אותם, אני חושב שזה לא יצליח, אומנם אנחנו צריכים לעשות זאת אבל אני חושב שזה לא יצליח, רק החיבור בינינו יצליח. ורק אז מהנקודה המרכזית של הפירמידה, על ידי החיבור בינינו, האור העליון יתחיל לרדת ולהתפשט גם בהם ובכולם. זאת דעתי.

שאלה: לגבי הבחירה החופשית, להרבה אנשים, במיוחד אצל היהודים יש הרגשה שבתוך הרצון לקבל יש בחירה חופשית יחסית, לפעול בצורה מוסרית נגיד. היהודים אפילו מתגאים בזה. האם בתוך הרצון לקבל יש בחירה חופשית יחסית?

יש רק רצון לבחור בזה או בזה, במה יותר כדאי. זה נקרא "ברצון לקבל".

תלמיד: הרבה יהודים שאתה מדבר איתם כאן, טוענים שלאדם יש איזו יכולת בתוך המסגרת שלו, לעשות בחירות יותר מוסריות. הם מחזיקים בדעה הזאת, שהיא כביכול מעל הטובה האישית המידית של האדם.

אלא לפי מה הם בוחרים?

תלמיד: לפי כל מיני עקרונות.

עקרונות שפועלים לפיהם בניו יורק, איזה עקרונות?

תלמיד: עקרונות של היהודים, של היהדות.

איזה יהדות? זה אגו, כרגיל. לא חשוב אם זה יהדות או לא יהדות, העולם מתנהג לפי האגו, לא חשוב למה אתה שייך, או שאתה עובד למען העולם רוחני שלך או למען העולם הגשמי שלך. חינכו אותך בצורה כזאת או בצורה אחרת, אבל סך הכול סיבבו לך את האגו לעבוד לפי איזו שיטה. יש לך הרבה שיטות כאלו בעולם אבל כולן מפעילות את האגו של האדם. את האגו, שכדאי לי ככה לעשות. לימדו אותי לעשות ככה, כי כדאי לי, ולימדו אותי אחרת לעשות כי כדאי לי. כך כל אחד, תדבר עם אלפי אנשים, וכולם יגידו לך בצורה שונה, שכדאי להם לעשות ככה, ולכן הם עושים.

מה שאינו כן, יש שיטה אחרת לגמרי שאומרת שצריכים להתעלות למעלה מהטבע שלנו, ואתה פועל לא לפי מה שטוב לך ולפי איך שלימדו אותך מה טוב או לא, וכך אתה קנית הרגל מותנה,

אלא אתה מתעלה מעל הטבע שלך בכלל. זה לא שייך לגשמיות, ולא שייך לחינוך, לשום דבר ואז אתה פונה לפי העיקרון הרוחני. מה זה עיקרון רוחני? טוב לזולת, בלבד, אין שום דבר חוץ מזה, כי דרך הטוב לזולת אתה מגיע לטוב לבורא. כך יש לך שתי רמות, ואל תספר לי מה יש בניו יורק.

תלמיד: לא, דווקא לא בניו יורק.

אני יודע, מספיק, חבל על הזמן, אני לא רוצה לשמוע את השטויות האלה. תקרא כמה פעמים את מה שבעה"ס כותב ויהיה לך ברור. בשבילי מה שהוא כותב זו האמת.

תלמיד: זה ברור לי, אני לא מדבר עליי אישית, אני מדבר פשוט על התפיסה.

מהתפיסה, לא אכפת לי, זו תפיסה אגואיסטית שנמצאת בכל העולם, אז מה? אז אחד אומר "לא אצלנו זה משהו אחר, אני למדתי אצל מישהו, זה משהו אחר". הוא התעלה מעל הרצון לקבל שלו או לא? זה כל העניין. בשבילו "ואהבת לרעך כמוך", זו מטרת החיים? זה הכלל שלו בחיים או לא? הוא רוצה להגיע לזה או לא? ולא במילים, כמו השכנים שלך.

תלמיד: אבל זאת בדיוק הנקודה ובמיוחד אצל היהודים, הם בטוחים שהם פועלים לפי הכלל הזה, ולא רק במילים. תשאל אותם והם יגידו אנחנו עושים ככה, אם יש רעידת אדמה באיזה מקום אנחנו הראשונים לשלוח לשם צוות ועוזרים, הם משוכנעים שהם באמת עובדים בזה. יש איזה מחסום כזה שאתה לא יכול אפילו להסביר להם.

יש לך מלא ארגונים כאלו היום, במיוחד האישה האומללה הזאת הילדה גרטה, חסר לה הרבה. תראה מה הם עושים, ככה זה, עזוב, זה לא יעזור. הבעיה היא אחרת, כמו שזה לא עזר לנו לפני שמונים, תשעים שנה, כי אף אחד לא התחשב בזה, ואז היו הרבה יותר צדיקים בקרב היהודים וזה לא עזר, גם עכשיו זה לא יעזור. יעזור רק חיבור, וחיבור אמיתי.

תלמיד: זה ברור, פשוט ניסיתי למצוא באמת את הנקודה הזאת של לבחור בחיבור אמיתי על פני כאילו מעשים כאלה ופעולות שכביכול.

עזוב, אין כאן כלום, תעזוב את השטויות האלה, אתה כבר מתחיל במסחר, מה כדאי יותר, מה שווה יותר, ומה שווה פחות. כמה ישלמו לי על זה וכמה ישלמו לי על זה, אין דבר כזה. יש כלל פשוט "ואהבת לרעך כמוך" ודרך אגב, לא רק בין היהודים, כי אנחנו מיועדים לעשות תיקון בכל העולם. אם אתה לא מכוון כך דרך כל העמים למטרת הבריאה, אתה לא עושה את הדברים הנכונים, אתה עושה תמיד בצד, לאיזשהו כיוון ואז יוצא שכרו בהפסדו.

צריכים להבין את התהליך, צריכים להבין את הדרך, אחרת זה לא יעבוד. את כל החוכמ'ס האלה אני כבר יודע, חייתי איתם הרבה שנים, גם על יד רב"ש. תעזוב, אתם נכללים שם בניו יורק, נקווה שתוכלו איכשהו להתנתק ולשמוע.

שאלה: כל התוכנה האגואיסטית הזאת שמפעילה את כל האנושות וכאילו כל אחד צריך לעבוד לטובת עצמו, להרגיש טוב. כל התנועה שלו צריכה להיות לטובת עצמו, אבל יש הרבה נזק שכולם עושים אחד לשני, איל להבין את זה, למה זה ככה? יש הרבה פשעים, אדם עושה נזק לעצמו, ולאחרים כל הזמן.

כי הוא לא יודע איך להשתמש נכון בו ובסביבה, מצד אחד, ומצד שני כולנו כולנו נמצאים בהתנגדות לתוכנית הבריאה. זה לא חשוב אם זה אני שמבין ומרגיש או מישהו שבכלל לא. אתה יכול להגיד "אבל למה הוא לא מצליח בחיים? יש לו עבודה, יש לו בית, יש לו אישה, ילדים, משפחה הוא רוצה, למה לא הולך לו?" תראה מה קורה בעולם, נתנו לנו עכשיו התפתחות יפה, טובה, חומרית במשך כמה עשרות שנים, ועכשיו זה הולך להיגמר. אתה תראה מה יהיה, אנשים כבר לא רגילים. אפילו בעולם השלישי, זה כבר לא עולם שלישי, הם חיים בסדר. סע למזרח הרחוק תראה מה קורה שם, בכל זאת אנשים חיים. חכה, זו בעיה גדולה לעורר לחרות.

שאלה: עמ' 415 טור א'.

חק הסבתיות

"כדאי לקחת לנו זמן, להבין דבר חשוב כזה. דהיינו, איך אנחנו קיימים בעולם מבחינת ישות של "אנכיות", שכל אחד מאתנו מרגיש את עצמו כהויה מיוחדת, הפועלת על דעת עצמה, ובלתי תלוי בכחות חיצונים זרים, בלתי ידועים, ובמה מתגלה הישות הזה של אנכיות אלינו?

והן אמת שיש קשר כללי בכל פרטי המציאות שלפנינו, שהוא פוסע והולך על פי חק הסבתיות, בדרך גורם ונמשך קדימה, וכמו הכלל כולו, כן כל פרט ופרט לעצמו. זאת אומרת, כל בריה ובריה מבריות העולם, מארבעת הסוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, נוהג בה חק הסבתיות, בדרך גורם ונמשך. ולא עוד, אלא אפילו כל צורה פרטית, מהנהגה פרטית, שהבריה אוחזת במשך רגעי קיומה בעולם, היא נדחפת על ידי גורמים קדומים, שהכריחוה לקבל את אותו השינוי שבאותה הנהגה, ולא אחרת, בשום פנים. וזה ברור וגלוי, לכל המסתכל בסדרי הטבע, מבחינת המדע הטהור, ובלי תערובת של פניות עצמיות. אכן אנחנו צריכים לנתח הדבר, כדי לאפשר לעצמנו, להסתכל עליו מכל צדדיו ונקודותיו."

אתם רואים כמה זה קשה. לא רק בגלל שאנחנו לא מסכימים על אופני ההפצה שלנו, אלא בכלל עם העיקרון עצמו, עם מה שבעל הסולם כותב ולא רק בעל הסולם, יש מאות מאות של מקורות, שהיהודים חייבים להתחבר, כדי לגרום לחיבור, לא סתם כדי לתת דוגמה, אלא הם הגורמים בפועל. כשהם מתחברים, אחרים ממשיכים אחריהם להתחבר, הם אלו שגורמים לזה, הם חייבים לגרום לחיבור של כל העולם.

הקדוש ברוך הוא, הבורא, מסתכל על העולם, הוא לא מסתכל עלינו, אנחנו רק הגורמים, אנחנו רק מקדמים את התהליך. כמו שהוא כותב, חייב אני לאומה אחת, שלפחות הם יקיימו את זה, אבל גמר התיקון חייב להיות בכל העולם. לכן אנחנו לא מסוגלים לעצור את זה. וצר לי שהם לא מבינים את זה, הם לא מסתכלים על זה שיש להם חובה כלפי כל האנושות, זאת הבעיה. להגיד ליהודים שהם נמצאים בחוב כזה, זו בעיה.

ועוד יותר, בגלל שאנחנו כאילו אומרים שהם אשמים. אז אל תגיד "אשמים", תגיד מילה אחרת. אבל אם אתה נמצא בדרך ואתה עוצר את התיקון, אז אתה המפריע ובצורה כזאת באים כוחות חיצוניים. כמו שגם אתמול דיברנו על אותה מלכת ספרד שאמרה, מה אתם חושבים, שאני מגרשת אתכם? תפנו לא-להים שלכם.

לכן זה לא עניין של גישה להפצה, אלא להפצה בעצמה, אני רואה שהם לא מסכימים. ואני כאן לומד עוד תופעה מיוחדת, שאדם ששומע אותי נגיד חמש עשרה שנה, וקורא חופשית עברית, לא יכול לקרוא את מה שבעל הסולם אומר? או שהוא כבר לגמרי רואה משהו אחר ממה שאני רואה ומה שאני שמעתי מרב"ש? אתם מבינים עד כמה שמוזר לי לגלות את זה.

טוב, מה שלא עושה השכל עושה הזמן. לי נראה שכבר אין כל כך זמן, אבל..

שאלה: זה נושא מאוד מעניין וגורם לי לחשוב מהו הגבול שמגדיר, שקובע מה אני צריך לעשות מבחינת הבחירה החופשית. כאשר אנחנו נמצאים במצבים של בחירה חופשית, מה קובע האם עלי ללכת לשיעור הבוקר או למשפחתי, מה קובע אם אני הולך לכנס או למשפחה שלי או לעיסוקים אחרים? מה למעשה אותו הגבול שבו נעשית הבחירה? כי לפעמים זה מאוד קשה. האם אתה יכול להרחיב?

כן, אני אגיד לך דבר בטוח. הבחירה לא נעשית באותו רגע שאתה נמצא בדלת, וחושב אם ללכת לחמתך לערב משפחתי או ללכת לחברים שלך, לישיבת חברים. זה לא כשאתה עומד בדלת, וחושב לאן ללכת, לכאן או לשם, אלא ההכנה לזה, היא הקובעת. כשאתה כבר נמצא במקום ואתה לא יודע מה לעשות, אתה לא יודע מה לעשות. אף פעם במקום שאנחנו נמצאים, באותו מקום, אנחנו לא מחליטים, אלא רק ההכנה, אנחנו גורמים להחלטה מקודם.

תלמיד: יש לנו פגישה של צוות הערבות מיד אחרי שיעור הבוקר, הייתי רוצה להזכיר לכלי העולמי להעלות את חשיבות הכנס. זה משהו שאנחנו צריכים לעשות. אולי יש לך איזשהו כיוון מסוים שבו אנחנו יכולים לחזק עוד יותר את החשיבות של צוות הערבות, של מה אנחנו יכולים לעשות בו, אם יש לך איזה טיפ או הצעה או כיוון?

אני לא יכול להגיד לך, חוץ מזה שאני מאוד מתקשה להשתתף בזה כי זה לא בעברית ולא ברוסית, לכן קשה לי. אבל מה לעשות עוד? לא יודע. הייתי שמח שזה בכלל יהיה, לא רק עכשיו לפני הכנס אלא בכלל שיהיו כאלה פגישות של רבע שעה אחרי השיעור. זה היה מאוד מקובל אצל מקובלים וחסידים, שאחרי השיעור, כשהמורה כבר הולך, הם היו נשארים ומדברים על השיעור. איך צריך לקבל אותו, איך הוא צריך להפעיל אותם, איך הם מתכוונים ליום החדש. זה כתוב בספרים, יש את זה בספרים. תצליחו.

(סוף השיעור)

---

1. "כבהמות נדמו" (תהילים מ"ט, י"ג(.↩