סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בנושא "ממשיכים את הכנס בעלייה", שיעור 4
3 מרץ 2020
לכל השיעורים בסדרה: ממשיכים את הכנס בעלייה 2020
שיעור בוקר 03.03.20 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
ממשיכים את הכנס בעלייה – קטעים נבחרים מהמקורות
במסגרת הלימוד שבא אחרי הכנס נשתדל ללמוד היום עדיין מהקטעים האלו. ממחר עד יום שישי, שלושה ימים, נלמד מהספר החדש שחיברו החברים שלנו מקטעי המקור, ובימים שישי, שבת וראשון, נלמד את כל מה ששייך לפורים, כולל המאמר הגדול על פורים של רב"ש, ומיד אחרי זה נפתח את ההכנה לפסח, כל מה ששייך לחג ולמצב הזה של "יציאת מצריים", איך אנחנו מתעלים מעל האגו שלנו ונכנסים דרך כל מיני מעברים ל"ארץ ישראל" שזה כבר נקרא "העולם הרוחני".
בינתיים אנחנו ממשיכים היום לפי החומר הישן.
קריין: קטע מספר 18 מתוך רב"ש ג', מאמר "מה אהבתי תורתך".
"כל מצב הרע שאנו מרגישים, הוא רק בכדי שהאדם לא ישאר במצב שבו נמצא. היינו אם האדם לא יתעלה במעלות של גדלות ה', אז אין ביכולתו להתגבר, ורק בזמן שהאדם מרגיש גדלות ה', אז לבו נכנע. וזה נקרא שהוא צריך לעלות במעלות יראת ה'. נמצא שהשאלות האלו גורמות, שהאדם יהיה נצרך לה' יתברך, שיפתח לו את לבו ועיניו, לזכות לגדלות ה', אחרת מספיק לו היראת שמים מה שיש לו מצד החינוך. מה שאין כן כשבאה לו כל פעם שאלת רשע, לא מספיק לו, אלא צריך כל פעם להתעלות במעלות גדלות ה'."
(רב"ש-ג'. מאמר 31 "מה אהבתי תורתך")
אנחנו חושבים שאנחנו נמצאים כל פעם בירידה, בנפילה, בהתרחקות מהבורא, כי מגיעים כאלו מצבים שאין בהם חיים, רוח חיים. וזה לא נכון, אלא פותחים לנו יותר ויותר חללים שלנו, שהם חללים בגלל שהאור העליון התרוקן, רוקן אותם, הוא ברח מהחללים האלו, מהרצונות האלו בחטא עץ הדעת, והחללים האלו נסגרו, ועכשיו, לפי סדר המדרגה, הם כל פעם מתגלים ומתגלים בכל אחד ואחד לפי התוכנית. אנחנו קוראים לזה "זמני ירידה", "נפילה", "זמני ייאוש" וכן הלאה. אנחנו לא אוהבים את המצבים האלו.
אבל מצד שני אנחנו צריכים לשמוח כי אלה מצבים שפותחים לנו יותר ויותר כלים שבורים בהתאם לאדם, עד כמה שכל אחד מסוגל, כי אם באה לאדם איזו ירידה, נפילה, מצב רוח רע במוח ובלב שמגלה חושך, אז הוא צריך להבין שזה בא לו כדי שיתקן את זה. גם קודם זה היה, רק לא היה מובן, לא היה מורגש, עכשיו זה מורגש ומובן והוא מעכל את זה, שזה מגיע לו כדי לתקן את המצב.
ואמנם המצב לא טוב, הוא מרגיש לא טוב בהרגשה, מבין בו כמעט וכלום, הוא מבולבל וגם חלש, אין לו כוחות לעשות עם זה משהו, אבל זה מצב שניתן לתיקון. שהאדם ייקח אותו, יאבחן בו מה לעשות, ימשוך כוחות, ייקח את החלק הריק הזה בידיים שלו ויצרף אותו לעבודה וכך יעלה במדרגה, לדרגה חדשה. דווקא על פני החלק הזה שעכשיו הוא מרגיש שאין בו לא רגש, לא שכל ואין לא כלום עימו, דווקא זה החומר לדרגה חדשה, לעליה חדשה.
לכן כך עלינו לעשות כל פעם. אז צריכים להכין ערבות, חיבור, קבוצה, כל האמצעים לזה, כדי לדעת מה לעשות ועד כמה שיותר מהר לתקן את מה שמתגלה, עוד חלק ריק של האדם מהכלי הכללי שלו, מהנשמה הכללית שלו, ועוד חלק ריק, וכך כל חלק וחלק עד שהוא מצרף את כל החלקים האלה לנשמה השלמה שלו ומגיע לגמר התיקון.
לכן במיוחד כשמתגלים כאלו חללים, כלים מקולקלים, דווקא בגלל שעשינו איזו עבודה, כמו שכתוב אפילו ב"איש חסיד היה בלי מזון ומחיה", לָמה הגעת לזה שאתה ריק ואין לך מה לאכול מעתה? בגלל שעשית עבודה גדולה. אנחנו שרים את השורות האלו במוצאי שבת.
גם עכשיו צריכים להבין שאחרי הכנס יהיו לנו ירידות, נפילות, שבירות למיניהן, מצב רוח רע, חוסר תפיסה ברורה ובהירה, וכל זה לא בגלל שאנחנו עייפים ולא בגלל שאנחנו כאלה לא מבינים, "היינו יחד, היה מצב רוח טוב מזה שהיינו יחד ועכשיו לא", לא, זה לא נכון, אלא אך ורק "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש" בגלל שעכשיו פותחים לנו חלל חדש בתוך הנשמה שלנו שאותו אנחנו צריכים למלא בכוח האמונה, באור החסדים ואחר כך באור החכמה, כך להתחיל להבדיל בו עוד ועוד מדרגות, הבחנות, קשרים עם הבורא וכך מתקדמים. לכן עלינו רק להיות מוכנים לכאלו מצבים שמלמעלה מתגלים כלים שבורים ואנחנו בקשר הנכון בינינו, שאף אחד לא בוטח בעצמו אלא אנחנו רק בוטחים בקשר בינינו, כך מִתּקנים.
קריין: קטע מספר 19. מתוך כתבי רב"ש ב' מאמר "מהו שהצדיקים ניכרים על ידי הרשעים, בעבודה".
"אם כוונתם היא לעשות נחת להבורא, הרי זה גורם, שאם הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא, כי כפי שיעור גדלותו יתברך, בשיעור זה הם יכולים להיבטל אליו ולעשות את כל מעשיהם רק לשם שמים. וזה כמו שאומר בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה", שכל אחד ואחד "לפום מה דמשער בלביה". אי לזאת, אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, בכדי שיהיה להם חומרי דלק לעבודה, הם צריכים כל יום להשתדל להשיג בחינת אמונה בגדלות ה', היות שגדלות ה' זו שמחייבת אותם לעבוד בשבילו. וזהו כל התענוג שיש להם בעבודתם."
(רב"ש-ב'. מאמר 15 "מהו, שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה" 1989)
שאלה: אמרת הרגע שכשאנחנו מגלים חללים, ריקנות, אנחנו מתקשרים עם החברים שלנו, עד שנגלה בחיבור הזה תחילה את אור החסדים ואחרי זה את אור החכמה. מה זה אומר שאני יושב עכשיו עם החברים בשיעור ולא מבין כלום ופתאום מתחיל לחבר את הנקודות שלהם ושלי ומגלה שם את אור החכמה ואור החסדים?
אנחנו חלקים מנשמת אדם הראשון. נשמת אדם הראשון זה הרצון שהבורא ברא, זה היה רצון פשוט מאוד, דומם, וכדי שהרצון הזה יגלה כל מיני תנועות פנימיות שבו, הבחנות, אז הרצון הזה קיבל שבירה. כי בשבירת החלקים, בריחוק בין החלקים, בהתנגשות ביניהם, התגלה שלכל אחד מהם יש אגו משלו, שהוא שונה מהשני.
אם היה לבד, כמו שהיה לפני השבירה, לא היה מתגלה בו אגו, כי הוא בעצמו קיים וזהו. עד כמה שמתגלים החלקים שלו כיותר ויותר שונים, כנמצאים מולו, אז מתגלים הפערים ביניהם בכל מיני אופנים, וכך כל אחד ואחד מרגיש עד כמה הוא שונה מהאחרים ובזה האגו שלו מתפתח. כך אנחנו מתפתחים.
בשביל מה הבורא עשה את זה? כדי שיהיו לנו הבחנות גדולות יותר בצורה הפוכה ממנו, שאנחנו נהיה כנבראים שמסוגלים לתפוס אותו, לקלוט אותו, להרגיש אותו. שמתוך זה שאנחנו מנוגדים זה לזה נוכל להתגבר על הניגוד שלנו ולהתחיל לרכוש את תכונת האיחוד, החיבור, האהבה. ובהתאם לזה נתחיל לאתר מה נקרא המושג "אחד", או "אחד יחיד ומיוחד".
אם אנחנו יכולים מתוך הצורה ההפוכה הזאת שנקראת "שבירה" להתחיל לאתר את החיבור בינינו, אז אנחנו כביכול בונים את החיבור בינינו, כמו שהבורא אומר, כאילו "עשיתם אותי". כך אנחנו בונים ובונים מעצמנו, מהצורות האגואיסטיות ההפוכות מהבורא, אנחנו בונים איחוד ובתוך האיחוד מייצבים את המושג "אחד", ואז אנחנו באמת מבינים מה זה נקרא "אחד". כי בנינו אותו מצורה הפוכה, כי נלחמנו, עשינו, התווכחנו, והיינו במאבקים שונים כדי להקים את מושג האחד הזה מתוך השבירה. זו העבודה שלנו, בלי המאמצים האלה לא נשיג אותו, לא נוכל לייצב את המושג "אחד יחיד ומיוחד".
שאלה: מה זה אומר לייצב את המושג הזה "אחד, יחיד ומיוחד"?
שעל פני חוסר חיבור, שנאה, דחייה, כל מיני פעולות שאנחנו רוצים לעשות זה לזה, לבטל זה את זה, מכל זה אנחנו צריכים לבנות צורה הפוכה, צורה של חיבור. אין לנו ואנחנו לא יודעים איך, אנחנו רק מתגברים ומבקשים מלמעלה, מהבורא, לבד לא מסוגלים, "תעשה לנו חיבור, תעשה לנו ערבות, תעשה לנו איחוד". ואז כשהוא בונה את זה, אנחנו קודם כל נעשים שותפים שלו.
אנחנו מזמינים את העבודה. אנחנו רואים איך הוא עושה את זה על עצמנו כי ממש בבשרנו הוא עושה, ואז יוצא שאנחנו נעשים שותפים שלו. אנחנו מבינים ומרגישים את העבודה שלו, מעריכים אותו, מכבדים אותו, מעלים אותו למעלה, ממש רואים את מה שעשה. כך אנחנו משיגים מדבר והיפוכו מה שקורה.
זה נקרא "להיות בעבודת ה'". זאת אומרת, הבורא עושה את העבודה, אבל אנחנו מגלים אותה על עצמנו. אנחנו מזמינים אותו, אנחנו רוצים שיעשה עלינו את הפעולה הזאת.
תלמיד: איך דבר והיפוכו מביא אותנו לאחד?
כי רק מתוך שני הדברים האלה, כשאנחנו לא מוחקים אף מצב, אנחנו רוצים רק השלמה, והשלמה יכולה להיות רק על ידי חיבור ההדדי בין שניהם. כך זה קורה.
תלמיד: מיהו האחד יחיד ומיוחד שאתו התחלת?
הבורא, ממנו, מהייחודיות שלו. את הייחוד שלו אנחנו משיגים, ייחודו, ומייחודו שאנחנו משיגים, איך אנחנו יכולים להשיג את האיחוד? דווקא מתוך זה שבנו יש שני קצוות. וכששני הקצוות האלו הם מתחברים ומשלימים זה את זה, בלי לבטל כל אחד את השני, אלא משלימים זה את זה, מזה בא מושג האיחוד, "אחד, יחיד, ומיוחד". בחיבור בין שני ההפכים אנחנו מגלים את שלושת ההבחנות הללו, אחד, יחיד, מיוחד.
שאלה: איך אני נותן לחברים את גדלות הבורא ואיך אני בודק שנתתי לחברים אותה?
עד כמה שאנחנו מתפעלים, אפילו בצורה שאין לנו מגדלות הבורא, שאין, ולא מבינים, ולא מרגישים, אבל אנחנו רוצים להכין את הכלי שלנו להכרת הגדלות, הייחודיות, המיוחדות של הבורא. עד כמה שמכינים את עצמנו, לפי זה, מתוך החיסרון הזה, אנחנו מכירים אותו, אנחנו מגלים אותו. ולא חשוב שאין בנו שום השגה בזה, ואפילו החסרונות שלנו, השתוקקויות שלנו לזה גם מלאכותיות, חיסרון מלאכותי, השתוקקות מלאכותית, אבל זה מה שאנחנו מפתחים.
ומאיפה אנחנו מפתחים? אני סתם צועק מזה שאין לי שום מקור לצעקה? לא. בגלל שאנחנו עשרה אז אנחנו יכולים להתפעל זה מזה. מה יש לי להתפעל מחברים? יש לי להתפעל מחברים שאצלם יש חיסרון שונה משלי, תכונות שונות והשתוקקויות שונות. ואז אנחנו, בכל זאת, כשמתחברים, נמצאים באיזה הפרש בינינו, הוא מתפעל בצורה אחרת ממני, והוא, והוא גם. ואז בהבחנות האלו השונות שישנן בינינו, כשאנחנו מתפעלים מהבורא, אנחנו בונים אליו ''השתוקקות אינטגראלית'', שונה מכל אחד, אבל ביחד זה בכל זאת יוצר איזה חיסרון. ואמנם אין לנו חיסרון, אבל מזה יוצא לנו, דווקא בגלל שאנחנו שבורים. ואז אנחנו בצורה כזאת מתחילים למשוך, להזמין אותו לטפל בנו, להתגלות בנו, בגלל שזו עשירייה ולא אחד.
אז כל אחד בגלל שהוא שונה, והוא נשבר מהכלי הכללי ונבדל בזה מאחרים, בגלל שנבדל מאחרים, כשכל העשרה האלו רוצים להתקשר ביניהם למקור אחד, ההתקשרות שלהם היא התקשרות מורכבת מחלקים שונים. ולכן כאן יש יצירת הכלי.
אנחנו צריכים גם להבין מאיפה הכלי שלנו, שאני רוצה קצת משהו בבורא? מתוך זה שבחיסרון הזה שאני רוצה משהו בבורא, יש לי חלק מהבורא. אחרת לא היה לי החיסרון הזה. ואם אנחנו רוצים לחבר את החלקים האלה בינינו, גם מבחינת החיסרון, גם מבחינת האור הקטן שמאיר, שמחזיק את החיסרון הזה, אז יוצא שאנחנו יכולים להתקשר לבורא וכך לעורר אותו. תיכנסו קצת יותר למהות החיסרון, מהות הכלי. בלי אור גם לא יכול להיות כלי.
תלמיד: האם פעולת חיבור הרצונות לבורא, יכולה להיות גם ללא חילופי דברים? שמתי לב שבצורה מעשית אני מתפעל מגדלות הבורא כשאני אני מדבר עם חברים או שאני נותן גדלות הבורא בסדנה. האם אפשר לעשות את זה גם בצורה פנימית ללא דיבור, ואיך אני בודק שזו עבודה נכונה לתת גדלות הבורא?
אנחנו פועלים בכל זאת מתוך הכלים. אם אני רוצה לתת גדלות לבורא, אני אף פעם לא מגיע לאור, אין לי שום מושג, אין לי שום מגע עם האור. אלא בהתפעלויות שונות של הכלים אני מדבר על האורות, בהתפעלות השלמה של הכלים אני מדבר על הבורא, ולא שיש לי משהו מהאור עצמו, אין.
אנחנו אף פעם לא משיגים אותו, לא מסוגלים, אנחנו משיגים התפעלות הכלים ממשהו שמשפיע עליהם. אבל בטוח שזה מגיע מתוך זה שבתוך הכלי נמצא האור. הוא מחזיק את הכלי, הוא יוצר את הכלי, הוא מייצב אותו, אבל אנחנו מדברים רק דרך הכלים.
תלמיד: מה ההתפעלות מגדלות הבורא שאנחנו אמורים להגיע אליה?
אפילו דרך זה שאנחנו מתפעלים מאיך שהוא מחבר אותנו, מה שהוא עושה עם הכלים, איך ששבר אותם, ריחק אותם, איך שמייצב אותם. וזה הכול כדי שאנחנו דרך דבר והיפוכו, דרך שבירה וחיבור, נשיג אותו.
תלמיד: מה זה אומר להתפעל מהחיסרון לגדלות הבורא?
חיסרון מגדלות הבורא אנחנו מרגישים מתוך זה שמשיגים כלים שבורים.
תלמיד: האם זה גם ביטוי של גדלות הבורא, מזה גם אמורים להתפעל?
ודאי, גם בשבירה גדלות הבורא, גם בחיבור גדלות הבורא.
תלמיד: בקטע נאמר שאם הוא רוצה להוסיף בעבודה, הוא צריך להוסיף בגדלות הבורא. בגילוי החיסרון אני לא יכול להוסיף בעבודה, או שכן?
למה שלא, מי ברא את החיסרון, מי עשה את זה? "בתוך עמי אנוכי יושבת"1, בתוך כל הצרות האלה אתה מרגיש גם את גדלות הבורא, עד כמה הוא בונה לך את הכלי.
תלוי איך אתה מסתכל. אם אתה שקוע בתוך הרגש ללא שכל אז אתה ודאי שרק מצטער. אבל אם אתה מבין מאיפה זה בא ולמה זה בא, כדי דווקא לגלות את האיחוד, אז יש לך בהשגת הצער גם גדלות הבורא, ''וחשיכה כאורה יאיר''2.
תלמיד: איך בשלב הזה אפשר לקבל כוחות לעבודה, דווקא בגילוי החיסרון, דווקא בגילוי הצער?
דווקא בגילוי הצער אנחנו מגלים את הגדלות.
תלמיד: איך אפשר בשלב כזה להוסיף בעבודה?
מתי אתה עוד יכול להוסיף בעבודה אם לא בצער? כשבא האור הוא סותם לך את הכול.
שאלה: כאשר אנחנו מתפללים ממרכז העשירייה אנחנו מרגישים כאב מהשבירה. איך אנחנו יכולים להודות לבורא שהוא מביא אותנו למצב הזה וגם לבקש ממנו שישנה אותו?
למה לא? אני לא מבין למה לא. אני רואה אנשים שלפני שהם באים לסעודה הם עושים טיול, מסתובבים באיזו גינה, פארק, עושים תרגילים כדי שיהיה להם תאבון. אחר כך הם שותים ואוכלים דברים מלוחים, חריפים, שיהיה להם תאבון. אחר כך יש להם ריחות שגם מעוררים להם כל מיני צורות תאבון לאוכל. מביאים מוזיקה שתנגן להם משהו שיעורר בהם מיצים בקיבה, וכול' וכול'. למה לא? הכול שייך בסך הכול לקבלת התענוג. אבל תראה איזה אמצעים יש להם לזה. הרבה מאוד אמצעים כדי בסופו של דבר לקבל מילוי.
אוכל אצלנו הוא כנגד מילוי האור, לכן יש כל כך הרבה אמצעים סביב האוכל. אני יכול להביא לך חום ואז אתה לא רוצה לאכול, אתה רוצה רק לשתות משהו קר. אני יכול לקרר לך את האוויר אז אתה רוצה לאכול מרק חם, כל מיני דברים חמים. הכול תלוי בהכנה. אם אנחנו מדברים באמת על קבלת האור, אנחנו צריכים להבין שכל מה ששייך לכלי הכללי של אדם הראשון הכול זה בסך הכול הכנות לקבלת האור.
שאלה: התקופה לאחר הכנס עדיין לא ברורה לי. מצד אחד כאילו ברור שצריך כוחות ממקור חדש, אבל מצד שני יש איזה מעצור.
איזה מעצור?
תלמיד: אדישות כזאת. ברור שצריכים, נמשיך לבוא לשיעורים, נמשיך לעשות הפצה, נמשיך כדי שמשהו יקרה.
אתם הייתם תחת השפעת הכלי הגדול שהשפיע עליכם, יחד עם זה הייתם בכל מיני פעולות פיזיות ופעולות פנימיות בסדנאות, בהפעלות, וכתוצאה מזה הרגשתם שינויים. חוץ מזה, שלוש פעמים ביום שיעורים וישיבת חברים ועוד כל מיני דברים. פתאום הדברים האלה הפסיקו, אתם כבר לא נמצאים תחת השפעה מסיבית כזאת, מה לעשות? אז אתם נמצאים בערפול. איפה ההתעוררות שמגיעה לי ואני לא מקבל? איפה המלצר הזה שצריך להביא לי כל פעם מנות חדשות, ומוזיקאים שצריכים לנגן לי כל פעם, ועוד, ועוד.
לכן אתה נמצא במצב שמראים לך עכשיו עד כמה בזמן הכנס היית פסיבי, לא עשית כלום. לא עשית, כי אם היית מפעיל והיית עושה, גם עכשיו היית עושה. אלא מה הבעיה? אין לך עכשיו על מה לעשות? אין לך כלי עולמי? אין לך מאמרים? אין לך שום דבר שאתה יכול? לא. אלא עכשיו מראים לך עד כמה אתה עכשיו לא מסוגל לעבוד. זה לא טוב. אין לי מילים.
תלמיד: למה בכנס הייתי פאסיבי, זה לא תוצאה של הכנה?
אני לא יודע הכנה או לא הכנה. אם אתה עכשיו מרגיש שאתה נמצא כאילו בחלל, זה בגלל שאתה הפסקת להרגיש שפועלים עליך. ואיפה אתה? איפה הפעולה שלך?
תלמיד: אז עכשיו אני יותר פאסיבי, פאסיבי יותר מהמצב של הכנס. ועכשיו אני שואל מה לעשות?
להוסיף מעצמך. כמו שהיית בכנס, כך אתה צריך להוסיף ולהיות עכשיו.
תלמיד: על התוספת הזאת אני מדבר.
כן, תוסיף. אתה תוסיף.
תלמיד: מאיפה הכוח הזה לתוספת הזאת בדיוק, כי פה מרגישים מעצור בנקודה הזאת?
כוחות תמיד מבקשים. אז בכנס את הכוחות הביאו לך מכל הסביבה. עכשיו אתה צריך להיכנס לסביבה שלך ודרכה לדרוש כוחות מהבורא. יש מין עייפות פיזית שאתה צריך לישון, כי אולי בזמן הכנס ישנת שעתיים שלוש בלילה וזהו. אז אתה צריך גם את זה להוסיף, על זה אין ויתור, זאת בהמה, היא דורשת מה שהיא דורשת, נגיד חמש שעות ביממה לפחות אתה צריך לישון, אולי אפילו שש.
תלמיד: מאיפה הכוחות לבקש כוחות?
מזה שאתה מבין למה אתה היום נמצא בערפול. וחוץ מזה מהסביבה. איפה העשירייה שלך? אתה נשארת ללא אף אחד? זרקו אותך לחלל?
תלמיד: יש עשירייה.
אם יש עשירייה אז תדבר איתם, תשאל, תגיד, "חברה איך אנחנו בונים בינינו עכשיו אותו מצב כמו בכנס כדי לא להסכים עם הירידה, לא להסכים עם הערפול". אני נכנס לטוויטר, לפייסבוק, אני עושה משהו. שלשום ואתמול היו כאלה ימים מיוחדים שלא יכולנו לעבוד מיד אחרי הכנס, גם היו כאן אנשים, עוד אורחים שלנו שהייתי צריך לתת להם תשומת לב. היו נכנסים אליי עשרות אנשים וקבוצות להידברות.
אבל מהיום כבר זהו, מהיום אני כבר נכנס לעבודה הסדירה. יש לי מעשר בבוקר שלושה צילומים עם שלושה אנשים, ואחר כך עוד משהו, ושיעור בערב. חייבים למלאות את היום כמו שצריך.
שאלה: על מסגרת הלימוד וההפצה אין לי שאלה, זה נותן חיים ברמת דומם, זה מחזיק. אבל חסר לי עוד מרכיב פנימי, שלא ברור לי, איך אנחנו עכשיו בונים את הכנס כדי לא לחזור לחיות את מה שהיה אלא באמת להחזיר את הלהט הזה שהיה?
זה הקבוצה מה יש לך עוד, זו העשירייה. שוב אתה צריך מישהו שיבוא ייקח אותך ביד כמו גננת ותביא אותך לקבוצה ותלמד אותך, תשב איתך יחד במעגל עם כולם ותלמד אותך מה לעשות? לא יודע.
תלמיד: כנראה שכן.
לא. כך לא תגיעו לכלום. אני לא מסכים לזה.
תלמיד: אני חושב שעיקר השאלה זה איך לוקחים את הכוח שהיה לנו בעשירייה של כל הכלי העולמי שהרגשנו כוח מכולם, ולעבוד בעשירייה אחת, אין שום ספק יש הבדל מאוד גדול בכוחות. כלומר הלהט שאנחנו מסוגלים לייצר כשעבדנו בכנסים הוא לא אותו להט שיכול להיות בתוך העשירייה שלי. והצער הוא על הפער הזה. איפה הולך לאיבוד הכוח הזה שיכולנו להחזיק את כל הכלי בבת אחת כעשירייה אחת לעומת עשירייה פרטית שלי.
לא יהיו לכם כוחות אם אתם לא תפנו לבורא. לא תוכל לפנות לבורא אם לא יהיה לך חיסרון שאתה לוקח אותו מהציבור הרחב, שאתה צריך להפיץ לו את חכמת החיבור. את זה אמרתי אלף פעם. אתם צריכים לצאת למעגלים רחבים, לקלוט משם חיסרון על מנת לכתוב מאמרים בפייס בוק ובטוויטר ועוד, ורק עם הצורך לחבר את החוגים האלו באנושות, אתם פונים לבורא.
לכן אתם דורשים שיהיה לכם חיבור וכוח רוחני הכרה רוחנית וכן הלאה. אחרת לא יהיה לך עם מה לפנות לבורא, אל תפנה אליו סתם, זה לא יעזור לך, זה רק ייתן לך חולשה, דרך החולשה בכל זאת, דרך השלילה אתה תגיע לפתרון שאתה צריך לפנות להפצה. אבל אני אומר לך מראש, אם אתה לא פונה להפצה, אל תפנה לבורא. ואם אתה לא פונה לבורא אז אין לך אפשרות לעלות ולשפר את מצבך. בשביל מה אתה קיים. אתה לא קיים לעצמך. בכל השאלות שלך "אנחנו אנחנו אנחנו", איפה אנחנו? אתם אפס, אתם לא קיימים ועוד פחות אם אתם כך חושבים.
תלמיד: כלומר את זה שהיינו בעשירייה אחת של כל הכלי העולמי יחד והרגשנו אחד את השני כקבוצה אחת גדולה, להחליף עכשיו בעבודה כהפצה לכלל האנושות, זאת אומרת האם להגדיל אפילו עוד יותר את המעגל הזה?
אפילו לאותה עשירייה שהיית בכלי העולמי איפה היא עכשיו? היא לא מורגשת, תתחילו לעורר אותה שוב שתהיה מורגשת גם עכשיו למרות המרחקים למרות כל התופעות של עולם הפיזי הזה.
תלמיד: מורגש שדווקא הכלי ליצירת הקשר מחדש זה הצער על זה שזה נעלם. זאת אומרת הצער הזה שזה הולך, דווקא בזכות זה אני יכול להרגיש שיש לי כוח לחדש את כל הקשר.
אז קדימה.
שאלה: לגבי שני המצבים ההופכיים האלה, אם הבנתי נכון את הטקסט, שמענו שאיחוד עם הבורא קיים למרות שתי הדרגות ההפוכות. אם כך, כיצד עלינו להשתמש בשתי הדרגות ההפוכות שמתגלות בעשירייה כדי לבנות יותר דימוי של הבורא כמו שהיה בכנס גם אחרי הכנס. איך להשתמש בהפכים האלה כדי להגיע יותר לגדלות הבורא?
אתה אומר נכון רק לא הכול. אין הבדל בין טוב ורע, אנחנו צריכים להשתמש בשניהם, עד שהטוב והרע יהיו שווים. זה נקרא שאנחנו מגיעים לקו האמצעי, או כמו שכתוב "צריך אדם לברך על הרע כמו על הטוב", וזה מה שאנחנו צריכים לעשות.
בקשר לכלי העולמי שכבר נסע והתרחק, זה לא טוב שהוא התרחק, זה לא טוב שאנחנו נמצאים עדיין תחת השפעת המרחק. זה לא טוב שאנחנו לא מרגישים את עצמנו כאילו נמצאים ממש במתחם אחד בכנס. המוסיקה? האוויר הזה? מה סוגר עלינו ומה מפריד בינינו? למה אנחנו לא מרגישים את עצמנו עכשיו שממשיכים אותו מעמד כמו בכנס ועוד יותר מזה, שהחברים שלנו שלא היו איתנו גם מצטרפים אלינו עכשיו. למה היום אנחנו נמצאים במצב לא כמו בכנס? תראו עד כמה אנחנו תלויים בכל מיני תנאים כאלה קטנים ומלאכותיים.
שאלה: בכנס היו הרבה גילויי דאגה של החברים, שזה גם נתן התפעלות אפילו לא בכנס, אלא בכל ההתנהלות מסביב. וזה נתן לאנשים, כמו שאומרים "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים", ממש הרגשה שהחברים דואגים זה לזה בהרבה פעולות קטנות שלהם שביטאו את הכוונה הפנימית. זה דבר שהכנס אִפשר לעשות אבל במרחקים בין החברים יותר קשה להביע את זה, נשארה רק הדאגה הפנימית.
במרחקים יש יותר אפשרות להביע את זה. אפילו שאני כותב כמה מילים לחבר, בגלל המרחק המילים האלה פועלות יותר ממה שאני אומר לו, כי מה פתאום אני נזכר בו וכותב לו? לכן רצוי לעורר את זה.
שאלה: קודם כל מאז הכנס היו לפחות שניים שלושה כנסי המשך וממש מורגש שהכנס לא הסתיים אף פעם, וכבר נראה שהכנס היה לפני מאה שנה, כי כל הזמן היו כנסי המשך של הזדמנויות לחיבור ולאיחוד. דבר נוסף, בכנס לא עבדנו בעשיריות המקוריות שהיו לנו כבר כמה שנים אלא עבדנו בעשיריות של חיבור בכל הזדמנות ובכל רגע. אמרת לפני הכנס שאולי כדאי אחרי זה לחזור לחמישיות או לצורה אחרת של חיבור.
טוב, מילא, אם צריך זה יבוא בעצמו ולא בצורה מלאכותית. נראה איך זה יתגלגל. אף אחד עדיין לא מרגיש דווקא צורך בזה או צורך בזה, אני לא אוהב לברר דברים בצורה מלאכותית.
תלמיד: ועוד דבר שאני חושב שרכשנו בכנס זה ממש לקחת את "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא" את הקבוצה, את האני ואת הבורא ביחד וממש לבנות מהם אחד. איך אנחנו ממשיכים את זה עכשיו לקראת ההכנה לפסח. אמרת שמיד מתחילים את הכנס לפסח, איך ממשיכים את התדר הזה כדי לא לוותר על שלושת הגורמים האלה כאחד?
כמו שאמרתם, כבר למדנו הרבה פעמים, פסח מסמל לנו את האיחוד דווקא בזכות זה שאנחנו הולכים לקראת הקבוצה, לקראת העם, "נעשיתם לעם", שאנחנו עם יוצא מצרים, רוצים להתעלות למעלה מהאגו שלנו ולא להיות תלויים בו, לא רוצים שהוא ישלוט בנו. ביציאה הזאת יש כמה שלבים. בשלב הראשון, אנחנו מרגישים שאנחנו ממש שבויים, בשלב השני, אנחנו לא מסכימים עם השעבוד הזה, ובשלב השלישי, אנחנו מסוגלים ללכת לכל דבר, רק לברוח מזה, אפילו לקפוץ לים סוף, ש"טוב לי מותי מחיי", לזה אני הולך. וכתוצאה מזה אנחנו כן עוברים את גבול מצרים ועוברים את ים סוף.
ואחר כך עוד ועוד, קבלת התורה, שאנחנו מסוגלים להיות כבר בצורה חיובית כביכול, אבל גם זו התגברות עצומה. אנחנו מוכנים להסכים בעלמא, לא שאנחנו עושים את זה, אלא להסכים בעלמא שהאור העליון יפעל עלינו וינתק אותנו מהכוונה על מנת לקבל. שהרצון לקבל יישאר ללא כוונה על מנת לקבל. ואז הרצון לקבל הזה ללא כוונה, הגולמי, יצטרף לכוונה בעל מנת להשפיע ונתחיל להתפתח תחת הכוונה על מנת להשפיע, שזה נקרא שאנחנו נכנסים לארץ ישראל. את המעבר הזה, הניתוק מהכוונה על מנת לקבל והכניסה לכוונה בעל מנת להשפיע, אנחנו צריכים להרגיש את זה כלידה חדשה. זה מעבר מגשמיות לרוחניות, מפרעה לבורא, ממצרים לארץ ישראל.
שאלה: דיברת על הרגישות, החום וההתלהבות שהיו בכנס, ועכשיו יש בינינו מרחק, אז נניח שאנחנו לא יכולים להרגיש את החום הזה בגלל המרחק. האם מדובר על קבוצות פיסיות שחברים נניח מחזיקים ידיים כשמתחברים, ולכן אם יש מרחק אז לא יכולים לממש את זה? האם זה נכון שאנחנו מתמקדים יותר מדי בפיסיות?
זה עדיין ככה משפיע עלינו, אז מה נעשה? אתה רואה, היינו פיסית במקום אחד, עכשיו אנחנו פיסית במקום אחר, נפרדים בכמה מקומות, וכבר אנחנו לא אותו הדבר. זה משפיע עלי אם אני נמצא בחדר שלי לבד או שאני נמצא כאן בין מאתיים חברים, או שאני נמצא בכנס בין אלף חברים או כמה אלפים. זה משפיע למרות שלא צריכה להיות השפעה. איזה הבדל יש?
שאלה: מתי צריך להוסיף להבחנות שהיו לנו לפני כן ומתי אנחנו צריכים אולי בכוח לשכוח את אותן הבחנות ולהתחיל הכול מחדש, מתוך מה שקרה בחיבור בין החברים?
מתי שאתם יכולים, אין לי על זה תשובה. הכול תלוי בכם.
שאלה: אחרי הכנס אמרת מיד שההתקפה הבאה שאנחנו נשתוקק אליה תהיה בפסח, ואחרי זה דיברת על כך שהמצב הזה, מצב הפסח שאנחנו צריכים להגיע אליו, הוא שאנחנו צריכים להגיע למצב שבו יזעקו בני ישראל מהעבודה. האם אני מבין נכון, שעד פסח אנחנו צריכים להביא את עצמנו למצב של "ויזעקו מהעבודה", והמצב הזה הוא מעבודת החיבור בינינו?
לדוגמה כמו עכשיו, אמנם שזו דוגמה מאוד קטנה. שאנחנו מרגישים שאנחנו תלויים ברצון לקבל שלנו, שהוא שולט עלינו ואנחנו אמנם שאם ניקח עכשיו את הרצון לקבל שלנו ונוציא אותו, ננקה אותו מאיתנו, ודאי שהיינו נמשכים לבורא, לחיבור, לגמר התיקון, להתרוממות, להשפעה, לאהבת הזולת ולכל, אבל הרצון לקבל נמצא בנו ושולט, ואז אנחנו יכולים להרגיש עד כמה שהיינו בלי השליטה שלו ועם השליטה שלו, אז בפער בין ההבחנות האלו אנחנו יכולים להגיע לצעקה, שאנחנו לא מסוגלים להתפטר משליטת הרצון לקבל עלינו, אבל זה בתנאי שאנחנו מדי פעם כן משתדלים לצאת מהשליטה שלו ולהיות בעל מנת להשפיע. ואז בכאלו מעברים, מהשליטה שלו או לא, להכביד את לב הפרעה, לא וכן, שפרעה שולט יותר ושולט פחות, אז בזה אנחנו מתחילים לקבל הערכה מה זה נקרא להיות ללא שליטת פרעה ועד שאנחנו רוצים לברוח ממנו.
אם לוקחים את הילד ומולידים אותו בעבדות, ההורים שלו נמצאים בעבדות, והוא גם כן נולד בעבדות ולא יודע מה זה אחרת, הוא מקבל את הדבר הזה כעובדה, שאין חיים אחרים. אבל לנו נותנים אפשרות להיות בעבדות ולצאת ממנה קצת, להתרומם ממנה. אנחנו בונים את המצבים האלה יותר ככה בעצמנו, ואז כשאנחנו עושים את זה, אנחנו על ידי זה מייצבים איזה רגשות איך לצאת מהעבדות, רק מבינים שזה בלתי אפשרי. מנסים ואי אפשר. מנסים, אי אפשר, ואז אחרי זה מגיעים לעשרת המכות וליציאה. זאת אומרת אנחנו בכוונה בעצמנו מביאים מכות לרצון לקבל שלנו, אחרת לא נגלה את הנבזות, האפסיות והשליטה שלו הגרועה ונרצה לברוח ממנו, לצאת ממנו.
תלמיד: שמעתי שמגלים את העבודה על בשרנו, מה יכול לזרז אותנו בזה?
רק עבודה כזאת, שאנחנו רוצים כמו בכנס, לעשות מצבים כאלו כל הזמן. אנחנו צריכים להימשך לטוב והרע כנגד זה יתגלה בעצמו, ואנחנו נשנא אותו יותר ויותר עד שנחליט שאנחנו נפרדים.
שאלה: איך לשלב את זה שאנחנו צריכים להיות בקו ימין, כמו שאנחנו אומרים תמיד, ומצד שני לעורר על עצמנו מכות מרצון, איך זה הולך ביחד?
אתה צודק, שאנחנו כביכול לא מסוגלים להביא עלינו מכות. אבל עניין המכות האלו זה הכרת הרע, שאני רוצה לגלות את הרע הזה. כמו שהבורא אומר למשה, "בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו", אז משה מפחד, לא רוצה ללכת. לכן הבורא אומר, "בוא, נלך יחד אל פרעה, ושם אתה תראה עד כמה שפרעה הזה הוא רע ואתה לא תוכל לברוח ממנו, שהוא שולט עליך ואתה מפוחד ממנו, ואז אתה תרצה יותר ויותר שאני אעזור לך, ואז כן אני אוכל לעזור. אם תהיה מצדך בקשה נכונה על כל עשרת המכות, מכל הפרצוף השלם אתה תבקש, על כל פרט משלו אתה תבקש שאני אציל אותך, אז בסך הכול אני אציל אותך מהפרעה".
שאלה: איך להבדיל בין ה"אני" שלי, ה"אני" האמיתי שלי לבין הרצון לקבל שלי.
אני והרצון לקבל שלי זה לא אותו דבר. מי זה "אני" אני לא יודע, אבל ודאי שזה לא רצון לקבל שלי. אני זו אותה הנקודה שאני רוצה לייצב את עצמי עליה, להזדהות עימה, זה אני.
תלמיד: איך להבדיל בין זה לבין הרצון לקבל?
זה שאני נלחם עם הרצון לקבל שלי, ואני משתוקק לבורא, אז לאט לאט אני מתחיל להרגיש יותר ויותר עד כמה שהרצון לקבל שלי זה לא אני, שזו שליטה ששורה עלי. זה תלוי במאבק, ואז אני רואה שגם הרצון להשפיע זה לא אני, וגם הרצון לקבל זה לא אני. אלא מי אני? אותה נקודה אמצעית שהיא מחליטה למי היא רוצה לשייך את עצמה. אבל בעצם היא תמיד גודלת כך שנמצאת בין הרצון לקבל הזה ובין הרצון להשפיע לזה, ושניהם שולטים.
איך ה"אני" גודל? ה"אני" גודל בזה שאומר, לא רצון לקבל ולא רצון להשפיע, לא שייכים לי, אלא אני לוקח את שניהם כדי לגדל את ה"אני" ואז הקו האמצעי הוא מתחיל לגדול, מתוך זה שלוקח קצת מצד ימין, קצת מצד שמאל, מייצב את עצמי, עוד ימין ועוד שמאל, מייצב את עצמי באמצעי, וכך אני גודל. זה נקרא כבר גדילת העובר. עיבור, יניקה, מוחין, זה ככה גדלים, בג' קווים.
שאלה: התבלבלתי בין שלושה מצבים. אנחנו תמיד נבלעים בתוך הרגשת הרצון לקבל מצד אחד, וההשתוקקות להשפעה מצד שני, וכל הזמן יש עוד איזה רצון להידמות לבורא מעל שני המצבים האלה, להיות מעליהם. יוצא שכשאני מתעלה מעל שני המצבים האלה כאילו יש תחושה של חופש מהאגואיזם שלי. הקו השלישי נולד מעל שני הכוחות האלה של הרצון לקבל וכוח להשפיע?
כן, נולד בין שני כוחות האלה אבל למעלה מהם מפני שהוא בנוי משניהם. זה יבוא, אם אתה לא מסוגל להרגיש את זה אז אל תתבלבל בזה, עזוב את זה.
שאלה: מה זאת אומרת שהבורא יציל אותנו מפרעה? שבסופו של דבר בשביל להגיע לעזרת הבורא אני צריך לקבל את עשר המכות שפרעה צריך לתת לי, כלומר בכל מקרה אני ארגיש את המכות של פרעה?
ודאי שתרגיש, אחרת איך אתה יכול לצאת? אתה בדיוק צריך לעשות את אותה הדרך כמו שעברו ישראל במצרים. קבוצת המקובלים שחיבר אברהם מכל באי עולם, אותה קבוצה נכנסה לאגו וכדי לצאת מהאגו, מעל האגו להיות קיימת, היא צריכה לעבור את כל המכות כדי להתעלות למעלה מהאגו ולהתחיל להתפתח למעלה מהאגו, אבל האגו כל הזמן קיים. הם לקחו את כל הכלים ממצרים כך זה נקרא, כל הרצונות, מצרים מאז היא כבר לא מצרים, זו כבר סתם מדינה במזרח התיכון, הייתה פעם מדינה כביכול מאוד מיוחדת.
עם ישראל, אותה קבוצה שרצתה להתעלות למעלה מהאגו, היא צריכה לקחת את כל הכלים האלו, כל הרצונות האגואיסטים מהמצרים, לקחו מהמצרים את כל הכלים מה שנקרא, יצאו מעל הכלים האלו, מעל הרצון לקבל הזה, על ידי המאור המחזיר למוטב קידשו את הכלים האלו, התעלו מעליהם, מעל הרצונות האלה לקבל של מצרים לעל מנת להשפיע, ברצונות האלה בעל מנת להשפיע במקום הפירמידות, שזה בית למתים, לרצון לקבל המת, הם בנו בית המקדש, בית לרצון לקבל החי, שהוא על מנת להשפיע. יכלו להחזיק בו קצת, אחר כך זה נשבר, פעם ראשונה, פעם שנייה, אבל זאת הכוונה, מהרצון לקבל לבנות בית המקדש, זאת אומרת שהרצון לקבל יעבוד כולו בעל מנת להשפיע.
שאלה: האם העזרה מהבורא כלולה מזה שאני אעלה מעל הרצון לקבל, שאני ארצה לעלות מעל המכות?
כן, בטח, עזרת הבורא בכול. אפילו שאתה רוצה לעלות, שאתה מתפלל, שאתה מקבל עזרה ואתה עולה למעלה מזה, בהכול זה עזרת הבורא.
שאלה: במדבר יש לנו מורה דרך, נגיד יש כוכב צפון, לפי איך שהוא עומד אנחנו יודעים איך ללכת. עכשיו אני רוצה ללכת לחיבור, מהו מורה הדרך שלי שאני תמיד אדע מה להוסיף ואיך לפנות, וביחס למה?
מורה הדרך לחיבור זאת נקודת ההכנעה כלפי כולם.
קריין: קטע מס' 20, מתוך כתבי רב"ש ב', מאמר "מהו אדם ומהו בהמה בעבודה".
"דוקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דוקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצות, כשיעור, שהם מבקשים, שה', שיתן להם כח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. היינו, שהם מבקשים, שה' יתן להם כח ברוממות, שהיא למעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה', ולא רוצים שה' יתן להם זה להשיג, היות שהם רוצים להכניע את עצמם, בכניעה ללא תנאי, רק שמבקשים עזרה מה', בשיעור זה הם יכולים למלאות את המקום של ריקנות עם מצות."
(רב"ש-ב'. מאמר 7 "מהו אדם ומהו בהמה בעבודה" 1991)
שאלה: למה דווקא רוצים להיות במקום שאין לי את ההרגשה הפיזית אלא להיות רק בכמיהה לזה?
אני לא מבין. תסביר לי את הכול.
תלמיד: "דוקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם,"
"והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דוקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצות, כשיעור, שהם מבקשים, שה', שיתן להם כח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות." למה הם מבקשים את הרוממות ללכת מעל הדעת?
אבל הם לא מבקשים כדי ליהנות מזה אלא כדי לברך, כדי להודות, כדי להיות בהשפעה. איך אני אהיה בכוח השפעה אם לא תהיה לי רוממות ה'? אבל אני לא מבקש רוממות ה' כדי שיהיה לי יפה, טוב, נעים, אלא כדי להשפיע, כדי להזדהות עמו, לעשות נחת רוח לו. אז בשבילי להיות ברוממות ה' זה הכרחי כאמצעי ולא כמטרה כדי למלאות את עצמי.
שאלה: במשפט האחרון בקטע כתוב למלא את המקום של ריקנות עם מצוות. מה זו הפעולה למלא את המקום של ריקנות עם מצוות?
מקום שמתגלה, כמו שעכשיו נגיד מתגלה לי ריקנות, חוסר מצב רוח, חוסר הבנה, חוסר הרגשה, אי אכפתיות, שיהיה מה שיהיה. תסתכל על החברים שלך איך הם יושבים, אחד ככה יושב, השני יושב בכלל עם שתי ידיים אחרת הראש נופל וכן הלאה. ויש כאלה שיושבים בצורה כזאת. נגיד זה מסמל להם שהם רוצים את גדלות ה' שיפעל עליהם אבל הם מחכים לזה ככוח, כי על ידי הכוח הזה הם יוכלו להשפיע. אז לא יכולים להשפיע בלי כוח. לזה מצפים.
שאלה: לפני שמגיעים לרצון להשפיע, אפשר להשתמש בגדלות או ברוממות מטעם הרצון לקבל?
להשתמש ברוממות הבורא מהרצון לקבל? ודאי שכן. זה יהיה על מנת לקבל.
תלמיד: זה חלק מהתהליך?
חלק מתהליך הפוך. הכול תלוי בכוונה, למה אתה רוצה את זה.
תלמיד: אין כרגע כוח לעשות תנועה אחת נניח.
אז "שב ואל תעשה עדיף"3. אתה מגיע, נגיד בחמש בבוקר, עובר ליד הבנק, הדלת פתוחה. פתוחה. אתה יכול להיכנס לקחת משם משהו. אתה יושב ליד הדלת וסוגר את עצמך רק לא לגנוב. אתה עושה מצווה גדולה. זה נקרא "שב ואל תעשה עדיף", שיש לך מה לעשות אבל אתה לא רוצה לעשות את זה, כי אתה לא רוצה להשתמש ברצון לקבל שלך. זו מצווה גדולה.
תלמיד: גם בידיעה שאני נותן משהו לרצון לקבל, רק כדי להעלות אותו למקום שהוא יכול להתקדם במשהו מהתקיעות שלו?
לא. אני לא דואג לרצון לקבל שיעלה שיהיה לו לקבל ממשהו. בשביל מה?
תלמיד: ככוח מניע.
שיהיה רצון לקבל יותר גדול?
תלמיד: לא.
אלא מה?
תלמיד: שהוא ייתמך ככה שהוא יוכל לייצר איזו פעולה כלפי החברים, איזה מחשבה כלפי החברים.
רצון לקבל. זאת אומרת אתה רוצה לגדל את הרצון לקבל.
תלמיד: אני רוצה לקבל כוח כדי לעשות תנועה שהיא מעבר לרצון לקבל.
אבל אתה עושה בינתיים תנועה בעד הרצון לקבל.
תלמיד: כן.
אז מה אתה אומר?
תלמיד: אבל במטרה, בכוונה כן ללכת לכיוון.
איך אתה יכול לעשות בכוונה ככה?
תלמיד: כי אני יודע שאני כרגע תקוע, אין לי אפשרות לזוז.
נכון. אתה צודק. אני רוצה ללכת לכותל להתפלל, ובאמת הייתה לי שם איזו גניבה במאה שקל, אני רוצה ללכת להתפלל שימחקו לי את זה. אבל איך אני יכול לבוא לכותל ולבקש מהבורא על מאה שקל שיסלח לי? אני קודם אגנוב לי מיליון שקל ואז אני יכול לבוא אליו ולהתפלל. התפילה תהיה חזקה ובהתאם לזה אני אתן לו אפשרות יותר להשפיע לי, יותר לעזור לי לעיניי כולם, שכולם יראו עד כמה הוא עוזר אפילו לפושע גדול כמוני.
אתה לא אומר לא, ולא כן. זו בדיוק השאלה שלך. באף מקום, באף צורה אין לך הצדקה לעשות עבירה לשם מצווה, לא. על זה מדובר. יש כאלה דברים.
תלמיד: אז אותה רוממות או אותה גדלות אנחנו מדברים רק בכלי דהשפעה כבר.
בלבד. לכן כלים דהשפעה בנויים על כלים דקבלה. אם תתחיל אפילו קצת, גנבת מאה שקל ועל זה לא כדאי לנסוע לירושלים ולהתפלל, אז אתה יכול לעשות את זה בצורה פשוטה. אנחנו אף פעם לא צריכים לחשוב איך להגיע להיות עבריינים גדולים, שהבורא אוהב עבריינים גדולים שחוזרים בתשובה מתוך הכרת העבירות שלהם. אלה באמת תיקונים גדולים. אבל לעשות מראש אתה לא יכול. על זה כתוב בהרבה מקומות.
(סוף השיעור)