שיעור הקבלה היומי21. kvě 2019(בוקר)
שיעור בנושא "אורגים שמיכה של אהבה" (הכנה לכנס)
21. kvě 2019
שיעור בוקר 21.05.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי בצפון אמריקה, "כולנו כאחד",
שיעור 7: "אורגים שמיכה של אהבה"
אנחנו יודעים שכל העבודה שלנו היא להקים בחזרה שכינה מאפר או כלי דאדם הראשון, להקים את סוכת דוד הנופלת, ועוד כאלו משפטים שאומרים שהקשר בינינו חייב לחזור לצורה תקינה, להיות כאיש אחד בלב אחד, שהרצון יהיה כמו שהיה באדם הראשון לפני החורבן, לפני השבירה. ועוד יותר מזה, למרות שהאגו שלנו מפריע לנו, אבל כשאנחנו מעליו דווקא, לא שאנחנו הורסים אותו, הורגים אותו בכלל, מטפלים בו, אנחנו לא מטפלים באגו, אנחנו מטפלים בקשר בינינו.
וכשאנחנו מטפלים בקשר בינינו, זה נקרא "אורגים שמיכה של אהבה", כמו שאומרים מקובלים, שצריכים כולנו כביכול להתכסות באותה השמיכה, כגוף אחד. וכך אנחנו מגיעים לגמר תיקון, חוזרים לנשמה אחת ובנו האור האחד, הבורא מתלבש ונהנה מהנבראים שברא.
בזה כל העבודה שלנו, אנחנו צריכים לממש אותה, כל הזמן לעבוד בזה. על זה [מדברת] כל חכמת הקבלה. לכן אני אבקש שאלות כדי לברר את זה, ובינתיים נתחיל.
קריין: קוראים את חומר הלימוד של שיעור מס' 7 בנושא – אורגים שמיכה של אהבה, קטע מס' 1 מתוך כתבי בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם".
"כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב."
(בעל הסולם, השלום בעולם)
זאת אומרת שכל הרע שנברא, כמו שהבורא אומר, "בראתי יצר הרע", נברא בכוונה כדי שאנחנו נוכל להתגבר על הרע הזה ולהביא אותו לטוב. זאת אומרת, הבורא בכוונה עשה לנו כל מיני צורות מנוגדות לחיבור וכל מיני קשיים, כל מיני בעיות, צורות שבורות, חוסר שלמות, הכול בא ממנו, כדי שאנחנו בצורה קפדנית נראה איך אנחנו מסדרים אותם לטוב.
רק את זה האדם צריך לעשות. חס ושלום, לא לקלל את האגו שלו, כי זה מלאך, אנחנו צריכים להתייחס לזה כמו בורא ששם לנו בכוונה את המכשולים האלו. רב"ש אומר שבעל הסולם אמר שהבורא שם לך מקל כדי שאתה צריך לקפוץ מעליו, והמקל הוא ממש על הרצפה, אבל שם אותו ליד הקיר, ואתה לא יכול לעבור אותו. ככה זה היצר הרע, אתה לא צריך לשבור אותו, אתה לא צריך למחוק אותו, אלא אתה צריך להתעלות מעליו.
ואתה לא יכול להתעלות מעליו, אלא אם הבורא יזיז את הקיר, ואפשר להגיד, את עצמו, אז תוכל להתעלות במידה הזאת מעל היצר הרע. זאת אומרת, ההתקדמות ברוחניות תלויה בקשר אדם עם הבורא, והיצר הרע הוא עזר כנגדו שרק עוזר לו בזה.
לכן צריכים להתייחס ליצר הרע בהבנה, בהערכה, בהרגשה נכונה כמו לכל דבר שמפריע אבל "עזר כנגדו", מפריע למשל כמו שלספורטאי שהוא קופץ נגיד לגובה, אז כוח המשיכה מפריע לו לקפוץ יותר גבוה. מצד אחד, ומצד שני זה כל העניין, שהוא יפעל [נגד] כוח המשיכה כדי להגיע לפסגה. כך יצר הרע שלנו, הוא מצייר לנו את כל העולם הזה, ואנחנו רואים את עצמנו, את בני האדם, את דומם, צומח, חי, שאנחנו חיים בכל מיני צורות של האגו שלנו, וכל מה שיש בנו לא יותר מהאגו, בתפיסת המציאות, ביחסים בינינו, במה שאנחנו מתפתחים ומיום ליום מבררים עוד ועוד צורות היחס בינינו, זה הכול נברא כדי שאנחנו נתעלה מעל זה בדבקות לבורא.
אנחנו מבקשים ממנו שיעזור לנו לעשות את זה, שכל היצר הרע הזה יהיה בהבנה שלנו, בהכרה שלנו, עד שנוכל לאהוב אותו כמו יצר הטוב, ששניהם יהיו לנו כעזרה ולא כמכשול. אחרת אנחנו נמצאים במצב שאני רוצה לתקן את היצר הרע, לברוח ממנו, לעלות מעליו, אז הוא בשבילי כמו אויב, מכשול אחד, ולאהוב את הזולת, שאני לא מסוגל ולא רוצה ואין לי לזה ממש שום נטייה ורצון, זה המכשול השני. אז כמו שאומרים מקובלים, "קירח מכן וקירח מכאן", משני הצדדים אני מרגיש את עצמי בלחץ ובחוסר הצלחה ואני לא מבין מה לעשות ואיך להסתדר בחיים שלי האלו שצריכים להביא אותי לכל טוב. כל טוב נקרא שגם היצר הרע, גם "החשיכה יאיר", גם "מלאך המוות יהיה כמלאך הקדוש".
ולכן, כשאורגים את השמיכה של האהבה, אנחנו צריכים להבין שאנחנו צריכים להתייחס גם לכל הדברים השליליים שקורים שהם נשלחים על ידי הכוח העליון, הבורא, "בראתי יצר רע" הוא אומר לנו מלכתחילה. ואנחנו צריכים באמת כך לראות את המצב, שאין רע בעולם אלא רק כדי לכוון אותנו לאותו כוח עליון, לחיים רוחניים נצחיים, כדי שנוכל היום, עכשיו כבר, אם נחבר נכון את כל הכוחות האלה למקור אחד, באמת לסרוג כאן תשתית נכונה, יפה, ונעשה את השמיכה שתעטוף אותנו. וזה בעצם הבורא כך יתגלה, שבין הכוחות הרעים ובין הכוחות הטובים, זו הכול מחשבת הבריאה, היחס שלו אלינו יתגלה.
לכן אומר בעל הסולם במאמר "השלום בעולם", "כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב." זאת אומרת, שמלאך המוות הופך להיות למלאך הקדוש, יצר הרע יתגלה לנו כיצר הטוב. לא היצר הטוב עצמו, אלא הוא בהפרעה שלו דווקא גילה לנו את כוח הבורא שמציג את עצמו כיצר הטוב, כרצון הטוב, ככוח הטוב. לכן אנחנו צריכים להודות לכוח הזה שהבורא ברא כהפוך מעצמו, כי אנחנו על ידי הכוח הזה מגלים את הבורא, מבינים אותו, מרגישים אותו, ורק בדבר והיפוכו אנחנו יכולים כך לתאר את עצמנו ואת העולם הרוחני.
הכול מוכן, רק כשאנחנו נהיה באמצע, בהבנה, בתבונה, ביחס היפה, כך נתייחס למציאות. ששני הכוחות האלו כאן עומדים, אחד הוא גלוי ולאט לאט מתגלה יותר ויותר, זה היצר הרע, ומתגלה בהדרגה לפי התוכנית, כדי שאנחנו כנגד זה נגלה את היצר הטוב, ונוכל להשוות ולחבר בין שני הכוחות האלה. ואנחנו באמצע נהיה כלולים גם מהיצר הרע וגם מהיצר הטוב, גם מרצון לקבל, גם מרצון להשפיע, ונבנה את עצמנו כקו האמצעי ביניהם, ובקו האמצעי הזה יתגלה הבורא. זאת אומרת, היחס הנכון שנבנה כסריגה, כמעשה אורג, שאנחנו נעשה בין שני הכוחות האלו, בכל האופנים שיש ביצר הרע וביצר הטוב כנגדו, בזה אנחנו נגלה את הבורא כתוצאה מהעבודה שלנו.
לכן קודם כל אנחנו צריכים להתייחס למה שקורה לנו. אין דבר רע בעולם, כל מה שאנחנו מרגישים, ייאוש, חוסר אונים, זה הבורא שולח לנו בכוונה כדי שנבקש ממנו את הכוח הטוב כדי לאזן את הכוח הרע. נתייחס בצורה יצירתית למה שיש לנו, לכוח הרע, וכך בצורה עניינית נדרוש את הכוח הטוב, וכך נתקדם.
העיקר, לעבוד כאן נגד הייאוש, החולשה, האכזבה, כל מיני דברים כאלה. זאת אומרת זה דבר יותר גרוע מהכול. וזאת מחלה שבאמת מגיעה לכל המקובלים, לכל מי שמתחיל ללמוד חכמת הקבלה, שהם נכנסים לאיזה ייאוש, לחולשה. הם לא חשבו שכך זה קודם צריך להיות, ולא לפי רוחם, היינו לא לפי האגו שלהם וכן הלאה. אנחנו צריכים כאן לעבוד על זה.
כל הקבוצות שלנו צריכות להבין, [שצריכה להיות] רוח חזקה, טובה, חיובית, ממש רוח במפרשים כדי להתקדם הלאה, "איש את רעהו יעזורו", בצורה מלאכותית. אף אחד לא אומר שהוא צריך להיות באמת שמח, יש מצבים כאלו וכאלו, אבל תמיד להראות לקבוצה שאני משחק, או לא משחק, לא חשוב, אבל בשמחה. מי שנופל משמחה, או טבעית או מלאכותית, הוא ממש בוגד בקבוצה.
ולכן אנחנו צריכים להבין שהרע נברא, הייאוש נברא, כל הדברים האלה הכאילו מפריעים לנו להגיע להכרת הבורא, הם נבראו בכוונה, שבלעדיהם לא נוכל להגיע להכרה. ורק אם אנחנו באמת, ברצינות נלמד איך לצרף רע לטוב, חושך לאור, אז נגלה את הציור הנכון של המציאות כולה והבורא שנמצא ומחזיק אותה.
שאלה: התחלת את ההסבר שלך בזה שדיברת על המקל שהבורא שם ליד הקיר, והוא מזמין אותנו לקפוץ. האם עלי להרגיש כל הזמן שאני חייב לצעוק כדי שהוא יזיז לי את הקיר? האם זה מצב נכון?
לא. אני לא מכתיב לבורא להזיז את הקיר או לקחת את המקל בחזרה או באיזו צורה להעלות אותי על הקיר, אלא אני פונה אליו שיעזור לי ולא מכתיב לו באיזו צורה שיעזור. זה הכי נכון. אני לא יודע מה זה נקרא עזרה, כי עזרה שבאה מצד הבורא היא באה כגילוי שלו. כשהוא מתגלה אז כבר הכול מסתדר. כך צריכים לעשות.
תלמיד: אולי לא הייתי ברור. המצב של תפילה מתוך ייאוש, זה המצב שעלי לחפש כל הזמן? לא מה שהבורא עושה אלא למה עליי לשאוף ולהגיע.
אני לא אמרתי כך. אני אמרתי שבמצב שאדם מגלה ייאוש מהכוחות שלו, מהמצב שלו, מהחיים שלו, הוא צריך לפנות לבורא מפני שמבין שהכול בא ממנו, מהבורא. ואם זה כך בא מהבורא אז הוא פונה לבורא. והוא מבין שכל הייאוש, כל הבעיות, כל הצרות אין להם סיבה אחרת אלא הבורא מזמין אותו לבוא אליו, לפנות אליו. אז הוא שמח בכל הצרות שמתגלות, בכל הייאושים, כי יש לו עכשיו הזדמנות לפנות לבורא. וזה לא יותר ממשחק, מפלירט. כל החיים שלנו זה משחק, כל העולם הזה הוא העולם המדומה, וכול זה אך ורק כדי לפנות לבורא.
זאת אומרת, אין מקום לייאוש אלא דווקא לשמחה. זה תלוי אם אתה מסתכל בעיניים של עובד ה', מתקדם למטרת החיים, תופס את עצמך בזה, וזה תלוי בקבוצה שמחזיקה אותך. או שאתה שוכח מהכול ואתה נופל להרגשת העולם הזה, שאין לך יותר כלום חוץ מההרגשה הזאת, שאתה נמצא בעולם הזה, עבודה, משפחה, החיים האלו, ואז ודאי שאתה נמצא בייאוש, ומה יש לך מזה? זאת אומרת, הפכת להיות בהמה. אם אתה מיואש, אתה בהמה. אם אתה נמצא בהבנה שיש לך עכשיו עבודה רוחנית, הזדמנות להתקשר עם הבורא, אתה נקרא "אדם". אחד משניים. ולהיות או בזה או בזה זה תלוי בסביבה.
שאלה: לגבי גילוי הרע. אם אנחנו נמצאים במצב של חיבור ואהבת חברים ומופיעה שנאה או מחשבה נגד החיבור, איך לעבוד עם זה ולא ליפול ולנסות למחוק את המחשבה הזאת? איך להוציא את המנהג התרבותי הלטיני הזה מהעבודה הרוחנית, המנהג של להדחיק ולמחוק את הרע, להתעלם ממנו?
להתעלם מהרע כל אחד רוצה, זה לאו דווקא מנהג לטיני. למה אתה חושב שזה רק אתם? הטבע של האדם, בכל אדם ואדם, זה אותו טבע. ולכן אין כאן כל כך לחפש משהו מיוחד בכם או באמריקאים או באירופאים וכן הלאה, זה אותו דבר, רק האופי, הצבע קצת שונה. אבל לא כולם חיים כמעט באותה מסגרת החיים, משפחה, ילדים, עבודה, חופש? הגוף לא רוצה אותו דבר בכל בני האדם? אלא קצת מנטליות שונה, קצת יחס, זה רק טיפת צבע, אבל מה יותר? שאתה רואה סרטים נגיד על כל מיני אנשים, על צורות החיים שלהם, אתה לא מבין אותם? אין כאן שום דבר מיוחד.
בקשר לייאוש, אנחנו צריכים רק להבין שזאת מכה גדולה מאוד והיא פוקדת את המתחילים. לא ממש בהתחלה אבל בתקופה הראשונה. אדם צריך להכיר שהוא נמצא תחת שליטת טיפול הבורא ששולח לו את זה בכוונה. אדם לא יכול להחזיק בזה, כי כל הזמן האגו שלנו מתחלף, מתקדם, הוא כל הזמן מביא צורות אחרות שלו, ולכן אני כל הזמן נמצא בייאושים שונים, אפילו שאני לא מודע לזה, וזה נראה לי כייאוש אחד.
איך אני יכול להחזיק בזה שאני אהיה למעלה מהייאוש? כאן ישנו פתרון אחד בלבד. אם אדם, אחרי ההתרוממות הראשונה שהוא נכנס לקבוצה ולומד חכמת הקבלה והוא שמח והכול, פתאום מתחיל לרדת לו מצב הרוח, החיים נעשים לא כל כך שמחים, המטרה היא כבר לא נראית כי היא נעלמת שם בערפל, זה סימן שהוא חייב קבוצה. וחוץ מקבוצה לא יכול לעזור לו שום דבר.
ודאי שאם יש לו נקודה שבלב חזקה, הוא ימשיך עוד הרבה זמן ככה, אבל בסופו של דבר, אולי אחרי הרבה שנים, הוא בכל זאת יראה את עצמו שחייב סביבה. וסביבה שתחזיק אותו במחשבה שמה שמקבל, ייאוש ובכלל, הכול הוא מקבל דרך הסביבה, רוצה או לא רוצה, כבר עכשיו. אפילו שלא רוצה להכיר בהם, מקבל דרך הסביבה. הבורא קודם כל מביא את האדם לגורל הטוב ואומר "קח לך", אדם שרוצה לקחת, לוקח, אדם שלא רוצה לקחת, לא לוקח, זה לא חשוב, אבל הוא נמצא.
זאת אומרת, אתה קשור למערכת, אתה חלק ממערכת אדם הראשון. אתה נמצא כולך קשור לכל הנשמות. אין כאן שום דבר שיכול ליפול מהמערכת הזאת, אתה נמצא, יש לך נקודה. אבל מתוך המצב הזה, עכשיו זה תלוי בך אם אתה רוצה בקשר עם הסביבה או לא. אם אתה לא רוצה, אתה מקבל בכל זאת דרכם את כל ההזנה, אבל זה לא ברצון טוב. ולכן אתה נמצא בייאוש ושוכח כל הזמן איפה אתה נמצא, בשביל מה ולמה, כי הסביבה לא מספקת לך את כל הנתונים הללו.
וההיפך, אם אתה מבין שאין ברירה ואתה בכוח, בקושי, וזו עבודה יומיומית, בכל רגע ורגע, מחזק את עצמך עם הסביבה, והסביבה יכולה להיות כמו של רבי יוסי בן קסמא, מאוד פשוטה, מאוד כאילו לא בשבילך, בדרגות הרבה יותר נמוכות ממך, זה לא חשוב, העיקר שאתה מתקשר אליהם וכך אתה מתחיל לאחוז במה שבאמת אתה נמצא. ואתה לא שוכח שהייאוש בכוונה נשלח מהבורא, שאתה תתעלה אליו בקשר עם הסביבה, ותדרוש איתה יחד אור, אור האהבה או אור החיבור. ואז הכול יתסדר.
תלמיד: איך ברגע הזה אפשר לעזור לחברים שלי שיחבקו את הבעיה שמביא החבר, להבין שזה בדיוק הכוח שאני צריך והדחיפה שאני צריך, כדי ללכת מעל זה?
לתת להם דוגמה. לדבר על זה יחד, לתת להם דוגמה, לשחק אחד כלפי השני אפילו שלא נמצאים במצב השמחה, אבל אתם צריכים לשחק בזה למרות הייאוש ולהרגיש שזאת חובתכם. אני לא יכול להגיע לשיעור ולבכות לפני התלמידים נגיד, לפני החברים. ואני מצפה לראות גם אותם בצורה כזאת, שהם שמחים בזה שהם הגיעו למפגש, כדי להתקשר ביניהם וביניהם להתקשר עם הבורא. הם צריכים להיות שמחים בזה מהגורל שלהם, לעומת כל יתר האנשים. לא שאנחנו רוצים להתגאות, אבל בזה שהבורא בחר בנו אז אנחנו צריכים להודות לו ולעשות את העבודה שלנו כלפי כל העולם.
שאלה: כשאדם מרגיש שהוא בוגד בקבוצה, זאת באמת הרגשה של ייאוש שאיתה אדם עובד ומתכוון ופונה לבורא, איך זה יכול להיות טוב לקבוצה, כי הם רואים שאתה בוגד בהם?
אם אתה לא יכול להיות שמח כמוהם, אם אתה לא יכול להחזיק כמוהם, וכמה שאתה משתדל אתה לא מסוגל, ואין לך אפילו כוחות לבקש מהם, יש בזה כל מיני מצבים, נגיד שאתה לא יכול בשום צורה לצאת מהמצב שלך, ולא לבקש מהבורא ומהחברים, אז ישנה ברית. ברית מלח, הסכמה חברתית שהם צריכים לשים לב אליך, לראות את המצב שלך ולהבין שכבר מימשת את כל הכוחות הפרטיים שלך, כדי לצאת מהמצב הזה ולהצדיק את הבורא. ואתה לא יכול.
ואז זה סימן שהקבוצה חייבת לעבוד עליך ולהוציא אותך, כי "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסירים", זה רק הקבוצה. אבל זה ממש אחרי שברור שאתה לא מסוגל, אז יש ביניכם הסכם מראש והקבוצה חייבת לעשות את זה. זאת אומרת, הקבוצה חייבת גם לראות כל חבר וחבר באיזה מצב הוא נמצא, ושתהיה להם ערבות הדדית בזה.
תלמיד: הקבוצה שלי תמיד עוזרת לי, אבל האם זה נורמלי להרגיש כל הזמן שאני בוגד בקבוצה?
למה אתה מרגיש כל הזמן שאתה בוגד? אתה חייב להשתדל להיות גם באותו המצב כמו הקבוצה, לעזור להם, לתמוך בהם, לתת את כל הכוחות שלך לחיבור הכללי. ואם יש איזה חבר ששם קצת נופל, אתה מיד מזהה את זה מגיע אליו ומחזק אותו. זה מאוד חשוב, בזה אתם בונים את הרשת, רשת הקשר ביניכם שזה נקרא אותה שמיכה, "אורגים שמיכה של אהבה". ואז ברשת הזאת אתם מגלים את הבורא. מעשה אורג זה דבר מאוד חשוב.
שאלה: אנחנו מדברים על זה שטוב לעבוד ברוח טובה ובשמחה. אני שייך לעשירייה וירטואלית ואנחנו עובדים יום יום, מאוד מורגש הכוח של העשירייה, מורגשת סביבה טובה. ופעם אחת הרגשנו שאנחנו כאילו באמת מכוסים תחת השמיכה הזאת, או היה לנו מזרון ממש כדי להיות מעליו. אני הרגשתי את זה והתחלתי ממש לפחד לא להיות מסוגל להחזיק את זה. הבנתי שזה הולך להתקלקל, לא ידעתי איך להחזיק את זה. מה קרה, מה זה היה?
קורה כך שאנחנו לפעמים מקבלים יותר תשוקה, השתוקקות, נטייה לחיבור, לפעמים פחות, כדי שאנחנו בעצמנו נוסיף עוד קצת נטייה לחיבור ותפילה לבורא על זה. זה כל הזמן משתנה, כי חוץ מלאחד את עצמנו למערכת אחת אין לנו עבודה. אין במציאות שום דבר שנדרש לעשות חוץ מזה. יש כוחות כנגד זה, יש כוחות בעד זה, והכוחות האלה זה מיליארדים של כל מיני אופנים. יש בעד ונגד, ומהם בעצם רשת הכוחות הזאת נמצאת ומתקיימת. לפעמים אנחנו מרגישים אותה יותר, לפעמים פחות.
אני לא יודע מה להגיד על המצב הפרטי שאתה שואל. נראה לי פשוט לתת עצה, לא לשכוח שאנחנו נמצאים ברשת הכוחות. שכשאתה קם בבוקר מיד תיזכר, תתאר לעצמך שאתה נמצא במערכת הכוחות. ומערכת הכוחות הזאת כלפיך היא מצטמצמת לעשירייה. ובזה אתה הולך לעצב אותם עד כדי כך בצורה צמודה, כדי להכיר שם את הכוח שייצב לך את אותה המערכת, ורוצה שאתה תגלה אותו.
שדרך הכלי שיהיה מחובר, מיוצב נכון, אתה תתחיל לגלות את הכוח שפועל אחרי הכלי הזה. אז כמה שאנחנו נכנסים לכל מיני אופנים של החיבור, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, אנחנו בזה מתחילים לגלות את הכוח שנמצא שם שמפעיל את המערכת. עד שאנחנו מזהים אותו ומתחילים ללמוד אותו, מתחילים להזדהות עימו. כך עושים.
לכן כשקמת בבוקר, מיד תתחיל בצורה כזאת להתייחס למציאות. אמנם אתה הולך לעבודה, אמנם אתה פשוט נמצא בכל מיני מערכות החיים, יש לך כאן משפחה, יש לך כאן עוד חברים, עבודה, מנהלים, בעיות בבית, לא חשוב, אבל אתה יודע שאתה נמצא בכל הדברים הגשמיים האלה, כדי לקיים את הרשת הפנימית הרוחנית.
ותמשיך לעבוד, תמשיך לעשות מה שאתה צריך בעולם הזה, אבל שתהיה לך בכל זאת הרגשה שאתה עושה את זה כדי לייצב את המערכת. ותראה עד כמה שזה ייתן לך רוח בחיים. עד כמה שאתה תתחיל להבין יותר מה קורה איתך, ותתחיל לזהות אחרי כל מה שקורה איזה כוח עליון, תהליך. העיקר שמטפלים בך ואתה מתחיל להגיב על זה בתגובה, בהתקשרות, זה נקרא "אני לדודי ודודי לי".
כך בחיים שלנו לאט לאט אנחנו צריכים לייצב את עצמנו, וכל הזמן להיות במערכת הזאת, בהרגשה הזו. זה מה שאני התפלאתי לגלות ברב"ש, שהוא כל הזמן בזה, ממש כל הזמן בזה. הוא יכול לדבר ולראות, הולכים לים או לפארק, איפה שמסתובבים, איפה שנמצאים סתם בכל מיני מקרים, הוא תמיד נמצא בהרגשת המערכת הזאת, ושהבורא פועל ומייצב לו את צורת המציאות, והוא חייב דרך צורת המציאות הזאת לגלות את הכוח העליון שמייצב אותה.
שאלה: הכוחות האלו שאתה אומר שעלינו לזהות, איך הם פועלים בתוך החומר במצבים שקורים בחיים שלי, מה שקורה במציאות שלי?
אין מציאות, אלא הכוחות האלו הם מייצבים לנו את המציאות. איזו מציאות יש לך? כמו חשמל כמו משהו, זה שילוב של הכוחות האלה, הם סורגים את המציאות הזאת או אורגים אותה, בונים אותה, צובעים אותה, זה בסך הכול שילוב כוחות. הכוחות הרוחניים אחר כך, הלבוש שלהם יותר חיצון, זה הכוחות הפיזיים של העולם הזה, ואז אני מרגיש, רואה וכן הלאה, נראה לי שאני נמצא באיזו מציאות. אבל אני לא נמצא במציאות הגשמית, אין מציאות גשמית, אלא אני מקבל את המציאות הרוחניות בצורה הכי חיצונה, הכי נמוכה, שלזה אני קורא העולם הזה, העולם המדומה. לכן זה הכול רוחניות, אלא כל אחד איך שהוא מסתכל, אז אחד רואה גשמי ואחד רואה רוחני.
תלמיד: והכוחות האלה באיזה רגע ייעלמו, יהפכו להיות כוח אחד, שאנחנו נוכל לקלוט?
לא. אנחנו רק נזהה שאחרי כל הכוחות האלה עומד כוח אחד, רצון אחד. אבל את כל הכוחות האלה אנחנו חייבים, כי הם ייצבו לנו את מערכת הנשמה, מערכת אדם הראשון. רק שבסך הכול הכוחות האלה יהיו כנובעים מכוח אחד מלמעלה, ומכוונה אחת שלנו מלמטה. אבל הרשת הזאת היא דווקא נשארת, היא נשארת.
זאת אומרת, כל השבירה שהייתה, שבמקום כוח אחד נעשו המון כוחות ורשת של הכוחות האלו, ואנחנו צריכים להגיב בצורות שונות, זה הכול כדי שתהיה לנו יותר אחיזה בבורא. דווקא על ידי הרבה כוחות מנוגדים והרבה אירועים שונים שאנחנו עוברים, זה הכול מתאסף, זה הכול נאסף, זה הכול מתחבר, ואז זה נותן לנו את הכרת הבורא במלואו, כמו שהוא רוצה שיתגלה. לכן לא נעשה כוח אחד, אנחנו משיגים מקור אחד, אבל על ידי הרבה מאוד כוחות וצורות השילוב ביניהם.
קריין: קטע מספר 2 מתוך זוהר לעם, פרשת תצווה, פסקה 86.
"אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר הצד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ומתגדל כבודו. ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך. ואין טוב אלא מתוך הרע. וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו. וע"כ שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב. ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע. ובטוב הזה מתעלה כבודו של הקב"ה. וזוהי עבודה שלמה."
(זוהר לעם. תצווה, 86)
אנחנו צריכים להבין, שאם לא יהיה לנו כוח הפוך מהבורא שקוראים לו "רע", זה כך כאילו על תנאי, אם לא יהיה לנו כוח הפוך אנחנו גם לא נוכל להשיג שום דבר ולהרגיש שום דבר. אם אנחנו ניקח איזה תא שמרגיש, איזה הבחן שנמצא, אם ישנו הבחן בין משהו למשהו, שבטוח צריך להיות בו, זה תמיד דבר והיפוכו, בלתי אפשרי להרגיש רק משהו אחד.
כשאנחנו מרגישים צבעים, צלילים, איזה השפעות עלינו, אנחנו מרגישים את זה מפני שבנו מבפנים נמצאת כבר מערכת, מערכת גשמית אני מתכוון, והמערכת הזאת היא מתעוררת ונותנת לנו יסוד, אתלון, קנה מידה, וכלפיה אנחנו מרגישים.
נניח אצל תינוק, אנחנו רואים שבהתחלה, בכמה הימים הראשונים הוא לא שומע. אחר כך הוא מתחיל לשמוע, אנחנו עושים איזה צליל, דופקים, והוא מגיב על זה, מתחיל לשמוע. אחר כך גם אור וחושך אין. אחר כך צלילים, אחר כך עוד כל מיני דברים, בקיצור הכול מתעורר בתוך הגוף כדבר והיפוכו. אם לא תהיה לו ידיעה מה זה נקרא שקט הוא לא יגיב על הדפיקה, על איזה צליל, אם לא תהיה לו הרגשת החושך הוא לא יגיב על האור. בעולם הגשמי כך הכול בנוי, לא יכול להיות אחרת, אחרת לא יהיה נברא. זה מצד אחד.
מצד שני, אם אנחנו רוצים להכיר לא את העולם הזה שאותו הבורא נתן לנו להכיר כך בצורה מכנית, אלא אם אנחנו רוצים להכיר את הבורא, איך אנחנו יכולים? לכן מה שקורה כאן עם הכרת הבורא, שלאותם אנשים שהוא רוצה שיתקרבו אליו ויכירו אותו הוא נותן חיסרון. החיסרון הזה מתעורר באדם ומושך אותו קדימה, זה נקרא "נקודה שבלב". ואז כלפי אותה נקודה שבלב, שהיא כוללת בתוכה את כל הדברים ההפוכים מהבורא, שם מתעוררות כל ההבחנות ההפוכות מהבורא. ואז על ידן, אם אנחנו עובדים נכון, אנחנו יכולים להתחיל לתאר את הצורה שלו, את היחס שלו, כל מה שאפשר, וכך אנחנו משיגים את הבורא.
הכרת הבורא כלפיי הנברא מתחלקת לשלבים של נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, ובסך הכל זה נקרא שאנחנו משיגים את העולם הרוחני. אין עוד מלבדו, כוח אחד פועל, רק כלפי הנברא, כדי לתת לנברא אחיזה בבורא ובמציאות, יש כאן הרבה צורות חיצוניות, פנימיות, יותר ופחות, אבל סך הכל זו הרגשה שבעשר ספירות. רק הנברא בתוך עשר הספירות האלה מרגיש את עצמו כנמצא באיזו מערכת גדולה, שיש כאן כוחות שונים וכן הלאה.
אבל העיקר לא לשכוח שיש לנו סך הכל אור וכלי וההתקשרות ביניהם היא בונה כל מיני השתלבויות, התחברויות, ומהמפגשים האלה בין אור וחושך מצטיירת לנו המציאות. אותה המציאות, כשאנחנו מדברים על אותה השמיכה שאנחנו צריכים לארוג, אותה המציאות שאנחנו מגלים היא גם תוצאת העבודה הזאת של מעשה האורג.
רק צריכים להוסיף שבמידה שאנחנו מתחילים להכיר עד כמה שטוב ורע, אור וחושך, כל מיני האופנים האלו מתקשרים ביניהם ובונים בנו את צורת העולם, לפי זה אנחנו יכולים להכיר עד כמה הבורא טרח כדי לתת לנו את צורת המציאות הזאת. וכדאי לנו לא לעזוב את זה ולהבין שכל מיני צורות שנרגיש ברוחניות הן כלולות מאור וחושך, ולכן עלינו להתייחס בכבוד גם לאור וגם לחושך. העניין הוא, שלא יכול להיות שאנחנו נתייחס בצורה שונה לאור וחושך. אנחנו צריכים להיות יותר למעלה מההרגשה שלנו, באמונה למעלה מהדעת, ולכבד את המצבים הלא כל כך נעימים והרעים והחשוכים לא פחות מהמצבים הטובים. כי בשילוב הנכון ביניהם, וזה תלוי בנו עד כמה אנחנו מצרפים אותם בצורה נכונה, אנחנו בונים תמונות רוחניות יותר ויותר נעלות.
ולכן הוא כותב "וע"כ שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב". מה זה להסתלק אחר כך אל הטוב? שגם הרע, חשכה כאורה יאיר, אנחנו נתייחס אליו כמו לטוב. ובינתיים אם אני רואה רע וטוב זה סימן שהעבודה שלי בלתי שלמה, זאת אומרת שאני אומר על הבורא שברא טוב וברא רע ולא שאין עוד מלבדו הטוב ומטיב בלבד. עד כמה שאני אצרף את הרע שהוא כדי לגלות את הטוב ואתייחס אליו גם כלטוב, זאת תהייה העבודה השלמה שלי.
שאלה: כשאנחנו עובדים בלתקן את גילוי הרע ישנם מצבים שמורגש שאין הסכמה עם הדרך הזאת, שאתה לא מסכים עם התנהגות הבורא, כאילו שהרצון לקבל רוצה לקבל את החלק שלו מהעבודה שנעשית בשביל להגיע לתיקון. מה זה המצב הזה?
מה שאתה מתאר זה מצב של רוב האנשים שעוד לא הגיעו לדבקות בבורא. שעוד לא יכולים להצדיק את ההשגחה שלו לכן אומרים שההשגחה היא רעה ולכן נקראים "רשעים". כשיצדיקו את השגחת הבורא, אז הם יקראו "הצדיקים", שמצדיקים את ההשגחה. כל עוד לא מגיעים לגילוי אי אפשר להצדיק את ההשגחה, כי מה שאנחנו מרגישים כך אנחנו מדברים. זה לא חשוב כמה שאני אגיד בפה שאני מרוצה ומרוצה מהבורא, אם אני מרגיש שאני לא מרוצה אז זה מה שאני אומר. "כל עצמותיי תאמרנה", העצמות שלי, ולא שאני יכול להגיד בפה כמה שאני אוהב, כמה שאני מרוצה.
אז אין לנו ברירה, כל עוד לא נגלה את הבורא כטוב ומטיב אנחנו נגיד שהוא לא בסדר, ובמידה הזאת אנחנו לא נרגיש אותו כי הוא מסתתר, ושורה עלינו הסתרה. ורק כשנוכל להגיע למצב ש"חשכה כאורה יאיר", שגם הרע וגם הטוב הם יהיו בשווה אצלנו, כמו שעכשיו דיברנו שכך אנחנו צריכים בעצם להשתדל להתייחס למציאות, אז לפי זה יהיו לנו גם רע וגם טוב כאור ואז הבורא ירַאה כאור שלם בתוך הכלים שלנו כח"ב זו"ן, כאור נרנח"י, ובזה אנחנו נכיר אותו, את ההשגחה שלו, הכוונה שלו, המטרה שלו, התוכנית שלו כלפינו, נצדיק אותו, ואז נִקרא "צדיקים".
ולפני שזה יתגלה, אפילו במידה הקטנה, וודאי שאנחנו נהייה בייאוש ובמרה שחורה במשהו, אבל זה דווקא צריך להראות לנו כמה שאנחנו צריכים להזדרז להגיע לטוב. ולא שיהיה טוב לנו, אלא להשתדל לעורר בחברה כזו רוח שאנחנו רוצים להרגיש טוב כדי להצדיק אותו. כי אם אני לא מרוצה ממנו אני מקלל אותו, רוצה או לא רוצה, בלב שלי. לכן אלו שנמצאים בייאוש הם מקלקלים את הבורא וצריכים להכיר בזה ולהשתדל לצאת מזה כמה שיותר מהר. ואין שום אפשרות לעשות זאת אלא רק להגיע לגילוי. לכן הקבוצה חייבת לתת כאן את כל הכוחות כדי להתחבר כמה שיותר מהר בצורה כזאת שתהיה לבורא יכולת לגלות את עצמו.
תלמיד: אבל האמת זהו מצב נכון, קודם לתיקון, כי המצבים האלה מורגשים אולי כמה פעמים ביום עד שאתה מרגיש טוב, אתה מרגיש שהכול מגיע מהבורא, שהבורא הוא טוב, ועוד פעם אתה עובר דרך המצבים האלה. לאט לאט אתה מגלה את זה, זה מה שמורגש, אבל לפעמים קורה שזה לא כל כך זריז, יכול לקחת יום או שבוע, איך לקחת את המידה?
זה יכול לקחת כל השנים, כל החיים, הכול תלוי רק עד כמה אתה מתחבר לסביבה ודרך הסביבה אתה משיג את המציאות האמיתית העליונה. לכן מה שלא יהיה, אם אתה לא נמצא בגילוי הבורא לא בגלל שאתה רוצה ליהנות מזה, אלא כדי לא לקבוע שהוא רע, אלא שהוא טוב, שאתה רוצה לגלות אותו כטוב, כדי לעשות לו בזה נחת רוח. אתה צריך להשתדל לעבוד בקבוצה, להתחזק, שהאור העליון ישפיע עלייך ואתה תגיע לקביעת המצב הנכון, שאותה החשכה, אותו הייאוש יתהפכו לשמחה ולאור. צריכים להזדרז.
שאלה: המצבים האלה שאתה מתאר ומה שהחברים ביטאו ודיברו, אפילו קורה לי שאני לא קם לשאול שאלה כי אני מפחד שאני עושה מעצמי צחוק או אעשה משהו שאולי המטרה שלי היא להשיג כבוד. האם זה נכון להרגיש ככה כל הזמן?
אתה מפחד שיצחקו עליך שיפגעו באגו שלך.
תלמיד: הרבה פעמים כן.
זה סימן שעדיין הקבוצה לא נמצאת בחיבור. לא כדאי להחזיק את זה בפנים. אנחנו צריכים לדבר יותר ויותר על האדם הממוצע שבקבוצה, על דמות החבר. מהו דמות החבר שצריכה להיות, שאני רוצה שיהיה לי כזה חבר? הוא מסתיר את עצמו? הוא מגלה את עצמו? הוא מראה לי את עצמו כרגזן, פשרן, אוהב, שונא, מה אני רוצה שיהיה?
תציירו חבר אידיאלי ותנסו כל אחד להידמות לו. דברו על זה ביניכם. תחליטו מה אתם רוצים שזה יהיה החבר שלנו, זו הדוגמה. ואז כלפי הדמות הזאת כל אחד צריך למדוד את עצמו. כמו כלפי אטלון, כלפי קנה מידה הנכון, ותראו מה עושים. העבודה הזאת היא בדרך כלל מאוד מיישרת את שורת הקבוצה ונותנת לכולם יכולת להגיע לאיזה ממוצע נכון, עמק השווה. אני ממליץ כך לעשות.
תלמיד: אני שואל בגלל שלא הייתי רוצה שלחברים שלי יהיה את המצב הזה כל הזמן ושזה יהיה יותר זורם ושהם יוכלו לעבוד עם הקווים בצורה נכונה. האם זה נכון להרגיש ככה גם?
כן. דרך אגב הייתי ממליץ את זה גם לנשים. שם המצב הרבה יותר גרוע כי כל אישה הרבה יותר סגורה בתוך עצמה וקשה לה לצאת ולהיות ישרה עם נשים אחרות. שם הטבע מאוד קשה ולא מרשה את זה לעשות. כל אחת מתקשרת לחברתה דרך כל מיני לבושים, דרך כל מיני כאלה צורות יחס. ושם זה עוד יותר יכול להועיל.
תלמיד: איך אפשר לעשות את המעבר בין המצבים שאנחנו עוברים עם החברים ולתמוך בחברים של צפון אמריקה? כי אני מרגיש שהם נמצאים במצב של חושך ואנחנו עדיין נהנים מהמאור שאנחנו מקבלים ברגע הזה.
אנחנו רק צריכים לחשוב על זה כלפי כל העולם, כלפי כל הקבוצות כי הכול כלי אחד. אנחנו צריכים לדאוג לכולם מפני שזה ממש כלי אחד. זה כמו בן אדם שנתנו לו זריקת הרדמה והוא לא מרגיש שיש לו בעיה ברגל. הוא לא מרגיש מפני ההרדמה, לא מפני שלא קיימת איזו בעיה, מחלה.
כך אנחנו. אנחנו נמצאים מנותקים מכל הכלי העולמי. כל אחד בעשירייה שלו ואפילו לא כל אחד בעשירייה אלא בפני עצמו. ואנחנו צריכים להתאושש, להתעורר, ממש לעורר את הרגשות שלנו לצאת מהתרדמה הזאת כמה שיותר, ובמידה שאנחנו נעשה כאלה מאמצים אז אנחנו נתחיל להרגיש איך הקבוצות פועלות זו על זו, איך הן יכולות לעזור זה לזה, איך הכול כוח מתחבר ונעשה כוח יותר גודל, כוח אחד.
תאר לעצמך כמה קבוצות יש לנו אפילו בדרום אמריקה קבוצות, יחידים, וירטואליים, פיזיים, אם כולם ירגישו את עצמם כקבוצה אחת, איזו עוצמה זאת הייתה? איך היא הייתה משפיעה על כל אחד? אז לפחות אתם שנמצאים בשפה אחת ופחות או יותר במנטאליות אחת, אני מאוד ממליץ שאתם תהיו קשורים זה לזה ועוזרים זה לזה.
לא סתם לעזור זה לזה. אתה לא עוזר לאף אחד. אתה עוזר לעצמך. אתה בונה. אנחנו אומרים שאנחנו סורגים כאן שמיכה אחת לכולם, ליבשת שלכם זה הכי קל. אפשר להגיד, תרבות אחת, שפה אחת, מנטאליות אחת. תעשו את זה. אתם יכולים כאן להיות ממש מרכז העולם שמתחיל להתרומם כי יש ביניכם הכי פחות הבדלים מאשר בכל יתר המקומות בעולם.
אתם מבינים כל אחד את השני. אני ממש מרגיש אתכם ככה, לכן באה לי שמחה ויחס מיוחד אליכם. יש כאן אפשרות להתקשרות שאין במקום אחר. אתם צריכים להגיד "די, מספיק לנו מה שהיה קודם", אנחנו צריכים כאן באמריקה הלטינית להראות שאנחנו מתחברים לכלי אחד ולא מעל כל ההבדלים, אין כאן כמעט הבדלים. לכן זה קל ודוגמה טובה תהיה לכולם וכוח גדול. אני מבטיח לכם שלא צריכים יותר חוץ מזה. הבורא יתגלה מבפנים.
תלמיד: האם זה אומר להרגיש שמחה על האחריות שאנחנו מקבלים?
כן. אתם תרגישו עד כמה כל אחד דואג לאחרים, עד כמה שאתם כוח עצום. אני לא יכול אפילו להגיד. זה כוח עצום. מאות אנשים ביבשת אחת, בשפה אחת, במנטאליות אחת, בואו נראה את זה. זו חייבת להיות גם העבודה של הצוות שמטפל בכם. הם חייבים דווקא לעבוד על זה כדי לחבר כל אחד לעשירייה, כל העשיריות לעשירייה אחת.
שאלה: האם אתה יכול לדבר יותר על המעשה של האריגה או סריגה בתוך העשירייה?
אלה עשר ספירות שמתחברות יחד בכל מיני צורות ואופנים שמתגלים בהם. אם אתם מתחילים להיות בנטייה לחיבור זה לזה, אז מתוך הנטייה הזאת אתם תתחילו להרגיש שם כל מיני שינויים. אלה עשר ספירות, בתוך כל ספירה יש עשר ספירות פרטיות שלה, בתוך עשר ספירות פרטיות שלה יש עשר ספירות פרטיות דפרטיות וכן הלאה.
אתם תתחילו מזה להרגיש כל מיני אופנים, כל מיני רגשות. זה בכל דבר כשאנחנו נכנסים פנימה, אז ככל שאנחנו יותר נכנסים פנימה, מרחיבים אותו, אנחנו מרגישים יותר ניואנסים, הבדלים, וכך מתקדמים להרגשה שלו. זה כמו לילד קטן, מה אתה יכול להסביר לו? קצת. מפני שהוא לא מבדיל בין משהו למשהו. לאדם יותר מלומד, יותר מבוגר, שיש לו כבר ניסיון בהרגשה וכן הלאה, אתה יכול להסביר הרבה יותר. לכן צריכים כמה שיותר להיכנס בהתקשרויות עם החברים, ובצורה כזאת תתחילו לגלות את הדברים. הכול בא מצורת ההתקשרות, מכוח ההתקשרות.
אתם יכולים לשאול אלף שאלות, תהיה לי רק תשובה אחת על זה.
שאלה: לגבי ההבדלים הקטנים שיש בין העשיריות השונות שבעולם, במשך הכנס הייתה לי הזדמנות להיות בישיבת חברים רק עם חברים מישראל. אני פתחתי את ישיבת החברים עד שעברו כל החברים שדברו מישראל, ואז דבר חבר לטיני. פתאום בשבילי היה ברור שזה כאילו הכוונה שונה.
ואחרי ישיבת החברים הזאת, הייתה לי הזדמנות להיות רק בישיבת חברים לטיניים, וישיבת החברים כבר התחילה. וכששמעתי את החברים, נראה כאילו החברים חזרו לאותו אדם שדיבר, בהבדל החברים מישראל. וכשהגיע התור שלי לדבר, חזרתי על אותן מילים שאמרו החברים מישראל, שדברו בישיבת החברים הקודמת.
ומיד אחרי זה נראה שכל הישיבה הלטינית השתנתה, ונראה כאילו החברים מיד יצאו החוצה. ההבדלים האלה הם קטנים. איך אנחנו יכולים להשוות רגשות שיהיו לא פנימה, אלא החוצה?
אני לא חושב שאנחנו צריכים לשים לב לזה. זה כמו במשפחה, כמה שיש לך ילדים, כל אחד שונה. אין לך שני תאים בגוף שהם דומים. אין לך שתי שערות שצומחות משורש אחד. לכן, אתה אל תחפש את הדומה, אלא את השוני דווקא, כשרוצים להתחבר למעלה מהשוני, בלי לשנות את הטבע של כל אחד. זה לטיני, וזה ישראלי, וזה גרמני, וזה אמריקאי, לא חשוב מי ומה, שכל אחד יישאר כמו שהוא. וכמה שאנחנו גדלים, אז ההבדל ביניהם יהיה עוד יותר גדול, כי כל אחד יהיה אישיות יותר גדולה.
אתה צריך רק לדאוג איך שהם יתחברו יחד בבורא. החיבור שלנו הוא למעלה, ולמטה, במישור שלנו, איפה שאנחנו, אנחנו נהיה יותר ויותר שונים. כמו תלמידי רבי שמעון בהתחלה הם היו בסדר אחד לשני, עד שהתחילו לשנוא זה לזה, היו יותר שונים, זאת אומרת, עד שרצו להרוג זה את זה. עוד יותר שונים. ואז כשהם מתחברים בצורה כזאת בבורא, אז הם מגלים אותו באמת, בצורה גדולה.
זאת אומרת, לא להתפעל מהשוני. לא לחשוב שאני צריך להידמות לו ואז אנחנו נהיה חברים. אני לא צריך להידמות לאף אחד. כל אחד במה שהוא, וכל אחד אוהב את השני באשר הוא שונה ממנו. והבורא יתגלה בשוני בין כולם. זו צורת הגילוי שלו שאנחנו כל כך משתנים, כל כך שונים, כל כך רחוקים זה לזה, והוא המחבר בינינו דווקא, כולל את כולם.
תלמיד: האם זה לא נכון שההרגשה שבי היא שאנחנו מכירים באמריקה הלטינית איך צריך לעשות את הדברים, את התסריט של זה. אבל הנשמה של התרגיל הזה, זו רק התפיסה שלי ככה?
אתם שוכחים רק דבר אחד. לא שאתם מתחברים ביניכם, אלא אתם מתחברים בבורא. אחרת אתם סתם קבוצה שרוצים להתקרב זה לזה. אתם צריכים להתחבר בבורא שהוא יחבר ביניכם. ואז לא תהיה בעיה בשוני, שחור, לבן אדום. לא חשוב מי ומה. לא יהיה הבדל בכלום. כי לא חשובים ההבדלים. דווקא בגלל ההבדלים, אם אנחנו חושבים מה צריך בינינו להתגלות, בעל, אישה, שני חברים, כל האנושות, לא חשוב, הבורא הוא המחבר את כולם, ודווקא מתוך השוני בינינו שהוא מחבר אותנו יחד מעל השוני, אז מתגלה השלמות שלו.
שאלה: דברנו לפני רגע שאם שאנחנו לא מסכימים עם מה שקורה, אפשר להגיד שזה לקלל את הבורא, לא להצדיק אותו? לפעמים זה יכול להיות מורגש שלהצדיק את הבורא, ולהגיד "אין עוד מלבדו", זה יכול להגיע למצב פסיבי.
אני מבין.
תלמיד: איך להחזיק מצב שבו נרגיש צורך עמוק לבקש עזרה מהבורא, האם זה חוסר גדלות הבורא?
מה אתה מרוויח מזה שאתה מקלל אותו, לא מסכים איתו, לא מסכים עם המציאות שהוא ברא, מתרגז עליו, מתרגז על כולם, על כל העולם, מה יש לך מזה? אתה פשוט נמצא בשליטת האגו שלך שלא רוצה לקבל את צורת המציאות שהבורא הציב. אתה לא הולך כאן עם האני שלך. אתה פשוט נזרק לאיזו מציאות, לאיזה רגשות וזורם בהם, ומקלל את הכול. נראה לך שאתה בזה צודק, אתה בזה חזק, אתה בזה גדול. ומה באמת? ובאמת אתה נמצא בשליטת האגו שכך משחק איתך. לא יותר מזה.
וכאן צריך להיות כוח החברה שמשפיע עליך ומנענע אותך. באיזו צורה להזכיר לך שהתנהגות כזאת היא התנהגות טיפשית. אתה הולך אחרי הטבע ולא יכול לצאת ממנו. הרצון לקבל שלך שולט עליך בלבד.
אם אתה לא קושר את כל הדברים האלה לכוח אין עוד מלבדו, שזה הוא עושה לך, אם אתה לא קושר את זה אליו אז אתה בכלל לא נמצא במציאות, אתה נמצא בתוך החמור שלך והוא משחק איתך, גם אלו המצבים אנחנו צריכים לעבור עד שאנחנו סופגים מספיק מהם ורוצים לצאת מהם.
אבל אם אנחנו נשאיר את עצמנו בכאלו מצבי רוגז וייאוש זה יכול להישאר שנים שנים ואין בזה שום תועלת. זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". אלא אנחנו צריכים על ידי הקבוצה, על ידי לימוד, על ידי הפצה, על ידי כל מיני פעולות להשתדל לצאת מהמצבים האלו למצב שאני כל הזמן קשור עם הבורא. שמייצב לי אפילו את הייאוש, אפילו שמייצב לי את הייאוש, זה נקרא שאני נמצא בגלות מצרים נגיד, שהפרעה שולט עלי, היצר הרע, האגו שולט עלי ושולט אפילו בצורה כזאת שממרמר לי את החיים, נותן לי הרגשה רעה ועוד צוחק ולא נותן לי לצאת ממנו.
לבד זה בלתי אפשרי לצאת, זה לוקח המון שנים ואולי בכלל לא, זה תלוי בשורש הנשמה, אלא רק קבוצה. וקבוצה אתה גם מזלזל בה. כאן צריכה להיות עבודה הדדית אדם עם הקבוצה כמה שאפשר, כמה שאפשר יותר להיות קשור לקבוצה, לקחת על עצמו כל מיני עבודות בקבוצה, אחריות וכן הלאה. אחרת אתה תישאר כל הזמן ברוגז על כולם במרה שחורה, עד שאתה תצא לגמרי מחכמת הקבלה.
תלמיד: אם ברגע שמסתתרים בתוך החברה, ההרגשה בדרך כלל שהכול מגיע מהבורא ואז זה כבר יעבור. אבל זה לא משהו שמכריח לבקש עזרה, העזרה שנצרכת, ולפעמים הקנאה לא נראית מספיקה עבור עשיריות אחרות אלא הכול מגיע מהבורא.
זה שהכול מגיע מהבורא, זה ודאי. טוב שאתה יכול להגיד, אבל בשביל מה זה מגיע מהבורא? אתה יכול להגיד "הכול מגיע מהבורא" ולשכב ולמות, מגיע מהבורא מה יש עוד לעשות. אלא "אשר ברא א-לוהים לעשות", הוא ברא את הכול ועשה את הכול כדי לתת לנו בחירה חופשית לגלות אותו. וכאן זה בחירה חופשית, כאן זו הפעולה החופשית שלך. תירצה, זה יתגלה, לא תירצה לא יתגלה.
לכן אל תגיד שהכול זה הבורא. אם הכול הבורא אז אנחנו לא היינו בני אדם שיש לנו בחירה חופשית, היינו כמו דומם, צומח, חי. לאלו האנשים שיש להם חוץ מהאגו שלהם נקודה שבלב יש בהם שני כוחות וביניהם הם יכולים לקבוע את הבחירה החופשית שלהם. אני רוצה שהניצוץ שלי, הנקודה שבלב, הקשר שלי עם הבורא יהיה יותר חזק מהבהמה שלי, כמו אדם שרוכב על החמור. אחרת אם אתה לא רוצה, לך הביתה. אבל תדע שאתה נכנס בחזרה לתוך החמור שלך וממשיך את החיים כמו כולם.
אין לנו אפשרות להגיד שהכול בא מהבורא מה שיהיה יהיה, לא. כי חוק נתן ובתוך החוק יש לנו חובה להשתתפות עצמית, אחרת תהיה חמור.
תלמיד: האם הצורה היחידה שאני יכול לעזור לבנות את החברה הזאת שבה זאת תהיה מחשבה, זה עם התפילה בשביל שכל החברים נרגיש ככה?
כן.
שאלה: אם אנחנו הולכים בדרך הרוחנית ואנחנו יכולים להתקדם, האם עלינו לחכות לנפילה עוד יותר גדולה, או לדעת שהיא הולכת לקרות. האם זה לא יביא לנו תוצאות בתוך ההרגשות שלנו?
אף פעם לא לחכות לנפילה. זה לא טוב בעיני הבורא ובעיני האדם ובעיני הקבוצה. אלא כשבאה נפילה היא צריכה להיות לא מוזמנת מאיתנו ודאי, הבורא בכוונה נותן לנו את זה כדי שאנחנו נתעלה. אני בעצמי לא יכול לקבוע נפילה ולגרום לנפילה, לא יכול, זה הכול מלאכותי, זה הכול לא אמיתי. כי נפילה נקרא "גילוי הרצון השבור משבירת האדם הראשון". ורק האור העליון יכול לפתוח עוד חלק ועוד חלק, עוד סיגמנט מאותה המערכת השבורה שאני ארגיש בזה שנמצא ברצונות יותר גדולים, שבורים, זה נקרא אצלנו ירידה או נפילה.
ולכן לא אנחנו יכולים לעשות את זה. אלא מה שאתה מתאר לעצמך שאתה נמצא בירידה ובנפילה זה סתם עצלות שאתה לא רוצה להמשיך הלאה לעבוד, אבל אין לך ירידה כגילוי הרצונות המקולקלים החדשים, סתם אתה כך עוזב את ההתקדמות.
שאלה: לפני רגע אמרת לי שאני לא צריך להשוות את עצמי עם חברים או לחפש את ההשוואות האלה, אבל אם זה כך, איך אני יכול להשיג את הבושה ואת התאווה אם אני לא משווה את עצמי לחבר?
אבל כאן מדובר שכולם צריכים להיות דומים ממש זה לזה, ואנחנו לומדים שכולם חייבים להיות כמו שהם, כל אחד צריך להתפתח בפני עצמו, באופן שלו, וכולנו שונים, ושווים רק בזה שמשתוקקים לבורא ולכן רוצים להיות מחוברים ובו אנחנו מתחברים. אם הבורא לא נמצא בינינו אין לנו אפשרות להתחבר, על זה דיברתי.
שאלה: קיבלתי אתמול תשובה מהשאלה של הנשים, ונשארה בי הרגשה עוצמתית שלנשים התשובה לא היתה ברורה. ואז האגו שלי אמר לי, מי אתה שתחשוב או תרגיש שלשאר האנשים התשובה לא ברורה. כל השיעור נלחמתי אם לשאול או לא לשאול על הבירור. שֶאלתי עכשיו, איך עלי ליצור את השאלה הנכונה? איך אני יודע מתי הזמן לשאול?
אתה שואל מתי לשאול אותי בזמן השיעור? מתי לשאול את החברים בזמן ישיבת חברים? מתי לשאול את הבורא? על איזו שאלה בדיוק אתה שואל?
תלמיד: כל פעם שאני נמצא בשיעור, בישיבת חברים או בכנס, ומגיעים כל מיני מצבים, פתאום צצות במוח שאלות, אבל מגיע האגו ואומר, איך אתה חושב לשאול משהו כזה, ונוצר בלגן פנימי כזה.
האמת, אנחנו חושבים שהשאלות הן חשובות, ובאמת כתוב שהכול נבנה על שאלה ותשובה, אבל על שאלה ותשובה כלפי הבורא. ישנם אנשים שמוכנים כל רגע לשאול ועוד ועוד, זו לא הצורה הנכונה. צריכים להשתדל לשאול את הבורא, להיות אתו על ידי זה בשיחה, בדו שיח. זה עוזר להתקדמות.
כל היתר זה סתם. האדם לא מקבל תשובות דרך האוזן, רק תבין את זה. ולכן לשאול, זה בסדר, זה טוב שאתם שואלים, צריכים את זה להתקשרות בינינו, אבל באמת השאלה באה מהלב, והתשובה גם באה לתוך הלב. דבר עם הבורא, שם יהיו לך גם שאלות וגם תשובות.
שאלה: אתה דיברת על ירידה שהיא מתוך עצלות. איך לדעת שאתה נמצא בזה ואיך להילחם בזה?
זו בעיה גדולה מאד, עד שאנחנו מכירים טוב טוב שכל ירידה ועצבות הן תוצאה מיצר הרע, מהאגו שלנו, וצריכים באמת כוח עליון גדול, אור גדול שישפיע עלינו ויביא לנו כנגד גילוי הרצון לקבל השבור, גם את הכוח השני. לחכות עד שזה יקרה בעצמו, זו בעיה גדולה.
אדם צריך להילחם נגד ייאוש, אכזבה, כאילו עייפות, כל מיני מצבים אפורים כאלה, דרך הקבוצה. דרך קבוצה, הפצה, לימוד, ויותר נכון שיגרום לעצמו להיות שקוע באיזה סידורים של הקבוצה. לי זה עזר לכתוב ספרים, לטפל בתלמידים, ועוד ועוד. אבל לא להישאר בייאוש ועצבות, זה פשוט הורג את הזמן, הורג את האדם ולא משאיר שום דבר טוב.
אתה פתאום תגלה שעברת כבר עשר שנים, חמש עשרה ועשרים שנה בתוך איזו מערכת, אבל לא יוצא לך שום דבר עדיין, כי הייאוש אכל את הכול. זה נקרא "קירח מכאן ומכאן". מהעולם הגשמי יצאת ולעולם הרוחני לא נכנסת. צריכים להילחם חזק נגד זה.
אנחנו יכולים להילחם דרך הקבוצות. הבורא עושה לנו טובה גדולה בזה שמקדם את העולם מהר מאד, בכל מיני אירועים, ואנחנו מתחילים להרגיש שהעולם באמת זקוק לתיקון, ושיטת התיקון בידינו. זאת אומרת יש לנו מה להגיד לעולם, מה לספר, מה לעשות. צריכים לעבוד בזה. בקיצור, הסיכום נגד הייאוש, תפסיק לחשוב על עצמך ותחשוב על הקבוצה ועל העולם ועל הבורא. זהו. הייאוש הוא מזה שאתה יותר מדי חושב על עצמך ומחשיב את עצמך.
שאלה: לגבי אותה תשובה, מה ההבדל בין להיות לא מסופק ובייאוש, לבין להיות לא מסופק מזה שאני לא עושה מספיק בעבודה הרוחנית? מפני שכל הזמן חסר לי משהו, כל הזמן, תמיד.
אם חסר לך כל הזמן זה טוב מאד, רק השאלה מה אתה עושה עם החוסר הזה. דווקא מחיסרון אנחנו מתקדמים. השאלה מה יש לך מזה, מהחיסרון הזה שלך? האם אתה מממש אותו נכון? זה הכול. אתה רוצה להתקדם? בבקשה, מה אתה עושה? עד כמה אתה מארגן את הקבוצה, עד כמה אתה מארגן קבוצות סביב הקבוצה שלך. עד כמה אתה ממשיך אנשים חדשים. עד כמה שאתה משתתף בפועל להקים את הכלי הכללי דאדם הראשון, לפי זה הבורא גם מתחשב אתך.
תלמיד: הרבה פעמים כשאנחנו עובדים בקבוצה ועובדים עבור ההפצה, יש בלבול כמו שאתה אומר, עד איפה זה בשבילי ואיפה זה באמת עבור העבודה כלפי ההשפעה. כי אני מרגיש שאני לא נמצא בהשפעה.
כשאתה משפיע לקבוצה, או לקבוצות, או לעולם, אתה עוסק בהפצה, בהפצת החומר של בעל הסולם, שהוא המקובל האחרון שאת החומר שלו אנחנו יכולים כבר להפיץ, או של רב"ש. רב"ש יותר מדבר על החברה, בעל הסולם מדבר על כל המציאות, לכן לחיצוניים אנחנו יכולים יותר לפרסם את בעל הסולם. תחשוב על זה ותעבוד על זה.
ואפילו שיהיו לך בזה מחשבות אגואיסטיות, כי אתה עדיין נמצא באגו, עוד לא יצאת ממנו, ולכן בהכרח המניע הוא האגו, להתפרסם, להיות גדול, להצליח וכן הלאה, זה לא חשוב. היחס האגואיסטי מגיע מלמעלה, כי אתה עדיין נמצא באגו לפי הכוונת הבורא, אבל ממך מגיעה מתוך זה בכל זאת פעולת ההפצה, פעולת התיקון, ולכן זה כדאי, אפילו שתתגאה בזה. אם הפעולה היא נכונה אל תדאג, זה ייתן פירות טובים. אתה לא יכול אחרת, זה כמו שהילדים הקטנים, הם שוברים, מקלקלים, מה לא עושים, אבל אלו התנאים של הקטנים, שכך הם גדלים. אי אפשר אחרת. מתלכלכים, הכול בסדר, כך גדלים.
קריין: קטע מס' 3 מתוך רב"ש א', מאמר "עשה לך רב וקנה לך חבר – ב'".
"אלו אנשים, שהסכימו שיתייחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה". אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד."
(רב"ש א', עשה לך רב וקנה לך חבר - ב')
כן. הבורא הוא אחד. אם אנחנו רוצים להגיע אליו אנחנו חייבים לבנות את המושג "אחד", "חד מקבל חד". לבנות את המושג "אחד" אנחנו יכולים לפחות אם אנחנו עשרה. אז "בעשרה שורה השכינה"1 מה שנקרא, מקבלים את הבורא ככוח אחד אם אנחנו נעשים כאחד.
זאת אומרת אנחנו צריכים להתחבר בינינו למושג "אחד". המושג הזה מתחיל ממה שנקרא טיפת זרע, ואחר כך גדל וגדל, עד שנעשה אדם הדומה לבורא לפי כל עוצמתו של הבורא. הדרגות כפי שאנחנו למדנו, זה סולם של 125 מדרגות, נרנח"י, לפי הכלים ולפי האורות, והכול כלפי המושג "אחד", "אחד יחיד ומיוחד".
אחד זה המקור והשורש של כל הבריאה, ולכן אנחנו צריכים להבין שהבורא שאיחד אותנו באיזו קבוצה, נתן לנו הזדמנות להגיע לצורת אחד, למושג "אחד". והמושג הזה, "אחד", זה לא שאנחנו הופכים להיות לגמרי דומים וכל אחד כאילו נמחק ממה שהוא, אלא למעלה מכל אחד ואחד אנחנו מתחברים לאחד, שכל אחד נכלל מהזולת. מה שרוצה החבר, כיסא או כרית, אני נותן לו. מה שאני צריך, הוא נותן לי.
אנחנו בונים קשר בינינו, וזה נקרא נגיד אהבה, שזה סך הכול מביא אותנו למושג "אחד", שזה הבורא. אם מסוגלים כעשירייה להגיע לכזה תיקון, שלמעלה מהכוחות שמבדילים בינינו אנחנו בונים כוח חיבור אחד, אז מתחילים בו להרגיש את המציאות הזאת שנקראת "בורא". כי הוא בעצמו לא קיים, קיים עצמותו, משהו, שורש עליון, אבל בנו הוא מתגלה לפי התכונות שלנו, לפי המושג "אחד" שאנחנו בינינו משתדלים לבנות. כך זה עובד.
לכן הפרצופים שונים, לא דומים, והדעות לא דומות, ושום דבר לא דומה, ואף אחד לא מוחק את עצמו, אלא כמה שאנחנו גדלים אנחנו יותר ויותר לא נבין את השני ולא נרגיש את השני, ויהיה לנו קשה מאוד במישור הגשמי, בכלל להרגיש שאנחנו קרובים זה לזה, ממש לא. אלא מה שכן יהיה, שלמעלה מזה אנחנו רוצים להיות כאחד ודורשים את האור העליון שהוא יעשה לנו את זה. אנחנו לא יכולים. אנחנו גם לא יודעים מה זה המושג הזה "אחד", הוא לא קיים בעולמנו. בעולם שלנו הוא לא קיים.
שאלה: התבלבלתי, איך זה יכול להיות שהתפילה צריכה להגיע מתוך ייאוש אבל צריך להילחם בייאוש, איך זה יכול להיות?
אני לא מבין אותך ואתה לא מבין אותי. אל תנסה להסביר לנו את הבלבול שלך, אנחנו לא צריכים את הבלבול שלך. יש רק דבר אחד, אם האדם לא שמח הוא בזה פוגע בבורא. כי "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"2. תמיד. אם אתה לא בשמחה, סימן שאתה מתרחק מהבורא, הגאווה שלך שולטת עליך ואתה מחזיק את עצמך שמגיע לך יותר. לכן אתה בכלל לא נמצא בקשר עם הרוחניות, עם הבורא.
מה עושים? בכל הכוחות יוצאים מהייאוש, על זה דיברנו. מה לעשות? לרקוד, לעשות כל מיני פעולות. שוב אני אומר, זה עוזר אם אתה נמצא בהפצה, זה עוזר אם אתה מתחיל לכתוב משהו, אנשים צריכים בזמן השיעור לשבת עם כלי כתיבה ולכתוב את מה ששומעים, הכול עוזר לאדם להתקשר לחומר.
אני ראיתי כאן רק כמה אנשים שישבו כאן לפנַי במשך הכנס וכתבו במחברות שלהם ולא בדפים קטנים שמצאו, הסתכלתי עליהם, הם באמת רציניים. האדם צריך ללמוד כמו סטודנט ולרשום את הכול, ולא בגלל שהוא צריך את זה אחר כך, אלא זה עוזר לו לקלוט את החומר. שיתרגל לזה, שירשום שאלות ותשובות וכל מיני דברים, שיהיה קצת יותר מלומד ויתרגל לצורת הלימוד, ולא שיכתוב בפלאפון שלו. צריכים כך להשתדל לעשות.
אני שוב אומר, כדי לצאת מהייאוש אתם מדברים על זה, רק לא ממלאים בזה את כל הזמן, אבל מסבירים בקבוצה שכל זה זו עבודת הבורא עליכם כדי להוריד אתכם מהמצב הטוב, כביכול טוב, למצב יותר גרוע כדי לתת לכם סיבה להתקדמות קדימה. אין שום סיבה אחרת להרגשת הרע אלא כדי לדחוף אתכם לטוב. אתם רוצים להתקדם קדימה בלי הרגשת הרע בכלל? זה אפשרי, כמו הזקן שהולך ומחפש את מה שאבד לו.
ציירו לעצמכם חסרונות שעדיין לא מגיעים אליכם בתור ייאוש, בתור בעיה, בתוך עצבות או משהו. שחסרה לנו אהבת חברים, חסר לנו חיבור בקבוצה, חסרה לנו התקרבות לבורא, חסר לנו להיות כאחד, תחפשו כאלה חסרונות ותתחילו לעבוד עליהם. בזה אתם בעצמכם מייצרים את הייאוש, גם את החושך וגם האור אתם תעצבו לבד לפני שזה מגיע מלמעלה, וזה נקרא שאתם "מקצרים את הזמנים, מקדשים את הזמנים". בבקשה הכול לפניכם. ואת הכול אפשר לממש אך ורק בין החברים, אם אין קשר, האדם לבד לא יכול לבצע שום דבר ממה שדיברנו.
שאלה: אנחנו מדברים על הדו קוטביות שיש בעולם החומרי, יש לנו תפיסה מחוץ לחושים שהכול אחד, וכשאתה תופס את האחד הזה האם אפשר עוד פעם לאבד את התפיסה הזאת? ואיך אפשר עוד פעם לחזור לתפיסה הזאת, אתה יכול לחשוב שזה רק דמיון או שאתה מבולבל?
כל הזמן אתה עולה ויורד, עולה ויורד. אבל אם אתה נכנס להרגשה רוחנית אז אפילו אם היא נעלמת כביכול, היא בכל זאת משאירה רושם ואתה כבר יודע איך להתקדם הלאה. עיקר הבעיה היא בכניסה לרוחניות, להיות עובר. זה לבטל את עצמו לגמרי בקבוצה כלפי הבורא.
זו המדרגה הרוחנית הראשונה, תשתדל להגיע לזה. להתבטל כלפי הקבוצה וכלפי הבורא וזאת הכניסה לרוחניות, דרגת העובר. תצליח.
שאלה: בסוף הכנס חבר שאל אותך אם אתה יכול לתת לנו עזרה או להגיד איך אפשר להתקדם עוד, איך להתאמץ עוד. אמרת שלכלי הלטיני יש הרבה פוטנציאל אבל אנחנו איבדנו משהו. מה איבדנו?
אני מזהה כאן אנשים שנמצאים איתי כבר יותר מעשר שנים, ולמה אתם עדיין לא ברוחניות? תשאלו את עצמכם ברצינות, לא ליפול לייאוש אלא לעלות. יש פוטנציאל גבוה, אתם יכולים להיות מוצלחים יותר מכול הקבוצות האחרות שבעולם. יש לכם תמיכה כללית, אין לכם כל כך הפרעות מהסוג שיש באירופה למשל או באמריקה. ודאי שיש חיים שמקשים על כל אחד ואחד, אבל בכל זאת לא עד כדי כך כמו שיש בלבולים גדולים ומתחים גדולים במקומות אחרים בעולם.
יש לכם יבשת גדולה עם שפה אחת, עם מנטליות אחת, אני חושב שאלה תנאים מצוינים כדי באמת לעבור מהר לרוחניות. אני לא מבין למה אתם עדיין נמצאים באיזה מצב תקוע בדרך. אתם צריכים כבר להתחיל בכוח לעבוד בזה. להשתדל למשוך את האנשים שהיו איתכם ויצאו, למשוך אנשים חדשים לזה, לחזק את הקבוצה שלכם, לחזק גם את האנשים שמטפלים בכם מאצלנו, להשתדל להשתתף בהוצאת החומר בשפה הלטינית, בספרדית. בקיצור, לעשות כל מה שרק אפשר. ופרסום, פרסום גדול.
אפילו כשהייתי אתמול בהרצאה לקהילה היהודית כאן במונטריי, קהילה מאוד טובה, חזקה, אנשים רציניים, עם הרב שלהם, הם ממש שמעו טוב את מה שאמרתי להם, חלק מהאנשים שנמצאים כאן היו גם איתי שם. הם קיבלו והבינו את ההסבר, קיבלו ספר שהבאתי להם כך במתנה, כתוספת להרצאה.
אני חושב שזו לא רק דוגמה לאחרים, אבל אפשר עוד למצוא כאן באמריקה הלטינית הרבה מאוד קבוצות ואנשים שירצו לשמוע ולדעת את זה. צריכים להשתדל לעשות זאת, היום המצב בעולם כבר דורש את זה. גם אנחנו, קיבלנו את היכולת להיכנס לרוחניות אך ורק כדי להיות המעבר לכל העולם, לכן חייבים לעשות יותר הפצה.
יש לכם מה לעשות. רק צריכים לראות בזה ממש שעד כמה שאתם מפיצים בסופו של דבר את שֶם הבורא בעולם, אתם מתקרבים אליו, הוא עוזר לכם.
שאלה: האם אפשרי שנדאג לתרגם את העיתון שאתם מפרסמים בישראל ונחלק אותו בקהילות היהודיות?
צריכים לשקול את זה, קודם כל תבררו כמה יעלה לכם להדפיס כאן עיתון. ואפילו שאנחנו נכין אותו, אנחנו צריכים בכל זאת להתאים אותו לאמריקה הלטינית, אבל זו לא בעיה. יכול להיות שכן, אבל להדפיס מאתיים, שלוש מאות עיתונים, אני לא יודע, תבררו כמה כסף זה עולה, האם כדאי לעשות את זה. כי המשלוח ממדינה למדינה יקר מאוד, נראה לי, כך שמעתי, תבדקו. אפשר להדפיס הרבה ולשלוח אחר כך לכל המדינות. נוכל לעזור בכמה שאפשר, זה רעיון שיכול להיות טוב.
תלמיד: נעבוד על זה.
כן, זה יכול לעזור לכם מאוד.
(סוף השיעור)