heb_t_rav_2009-11-29_lesson_otkrivaem-zohar_n4
פותחים הזוהר
(מאמר "חזווא דרבי חייא", אות מ"ט - אות נ"ה)
שיעור 4
תרגום סימולטני מרוסית - שיעור וירטואלי 29.11.09- אחרי עריכה
ספר ה"זוהר" מדבר רק על העולם הפנימי של האדם. כי אנחנו מרגישים הכול בתוכנו, ואם נדמה לנו שיש עוד דברים שנמצאים מחוץ לנו, דומם, צומח, חי, מדבר, האנושות, היקום, כל זה מצטייר בתוך החושים שלנו.
ובעצם, אין שום דבר חוץ מאור, אור עליון שאיננו מרגישים אותו, אלא רק בתוכנו, בהתאם או לא בהתאם לאור הזה. ההתאמה או חוסר ההתאמה הזה לאור היא שמעוררת בנו את כל התמונות האלה, את המצב הפנימי שלנו שנקרא "העולם שלנו". "עולם" זה האני כלפי האור העליון.
לכן כאשר נקרא בספר ה"זוהר", עליכם לחשוב "איפה זה קורה בתוכי". אני אעזור לכם, ואתם תנסו לעקוב אחרַי, להתחפר בתוך עצמכם, ולחפש איפה נמצאים כל ההגדרות האלה, הפעולות האלה, כל הנפחים האלה, הכוחות האלה. ובכלל, כל התופעות האלה הן תכונות, תכונות פנימיות שלנו.
מאמר הסולם חזווא דר' חייא
"מט) אשתטח ר' חייא וכו': השתטח ר' חייא על הארץ, ונשק את העפר, ובכה ואמר, עפר עפר, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך, כל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחון. כמה אתה חצוף, המאור הקדוש שהיה מאיר לעולם, השליט הגדול, הממונה על העולם, שזכותו מקיים את העולם, נבלה בך: רבי שמעון," מחבר ספר הזוהר "אור המאור, אור העולמות, אתה בלה בעפר, ואתה קיים ומנהיג את העולם. השתומם רגע אחד, ואמר, עפר עפר, אל תתגאה, כי עמודי העולם לא יהיו נמסרים לך, שהרי רבי שמעון לא נבלה בך."
ננסה לקרוא את זה לאט, באופן רגשי, ולראות מה עומד מאחורי המילים האלה. הרבה אותיות של ספר ה"זוהר" מוסברות על ידִי בשפה הקבלית ובצורה מפורשת, כדי שתוכלו אחר כך לקרוא בטקסט. בינתיים נעבור על זה עם הסברים שלי, ונסתכל לתוך עצמנו.
"השתטח ר' חייא", רבי חייא זה ההרגשה שלנו שרוצה להשיג את הבורא, שרוצה ללכת אחרי רבי שמעון, מחבר ספר הזוהר, אדם שנשמתו השיגה את הכל. את התכונה הזאת הוא רוצה למצוא בתוכו. השתטח על הארץ, המילה "ארץ" מקורה במילה "רצון", זה הרצון של האדם.
השתטח רבי חייא על הארץ, על הרצון שלו ונישק אותה, "ונשק את העפר". זאת אומרת, נכנס איתה לקשר. יש שני אופנים של מגע, זיווג דנשיקין וזיווג דיסודות, מגע דרך נשיקה ומגע דרך אברי המין, האחד מקדים את השני. בינתיים הוא נכנס לקשר עם הרצון שלו, הוא נכנס איתו קודם כל לקשר דרך מגע, לא קשר גופני, אלא קשר רוחני, דרך רוח שיוצאת מהפה כמו שנאמר. הוא נישק, נכנס לקשר עם הרצון הכללי שלו והתחיל לחקור איתו, כמו שאנחנו עושים כעת.
"ובכה", זאת אומרת, הקטין את עצמו, מפני ש"בכי" זה נקרא קָטנות, מצב של חולשה. "ואמר", התחיל להרגיש, להגדיר. כי "אמר", זה אומר שהביע משהו, מצא משהו. מה הוא מצא? "עפר עפר". המקום הנמוך ביותר של הרצון. המצב הכי בסיסי, עד "כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות", זאת אומרת, כמה אתה אגואיסט, כמה בלעת, כמה נשמות, כמה רצונות, כמה ייסורים האדם מבזבז, כדי להתגבר ולעלות מעל עצמו. ומול כל הייסורים האלה, כל היגיעות האלה, אתה בוכה על זה שאתה חונק וקובר את הנשמות האלה בתוכך.
"כל עמודי האור שבעולם", כל הנשמות הגדולות. "כמה אתה חצוף," כמה הוא רואה מהמצב הקטן שלו, מהבכי, מזה שהוא חוקר את האגו העצום והגדול שלו. ובתוך כל אחד מאיתנו יש אגו עצום ועולם אין סוף.
והאור הגדול ביותר בעולם, "המאור הקדוש שהיה מאיר לעולם," שבא אלינו. הנשמות נמצאות בהיררכיה של פירמידה, והנשמה העליונה ביותר שמעבירה אלינו את כל האור, היא נשמה שנקראת "רבי שמעון". זה לא האדם, בקבלה אנחנו לא מתכוונים לבני אדם, אלא תמיד הכוונה היא לנשמה. זאת אומרת, אנחנו חלק של אותו רצון גדול שנברא, אנחנו נמצאים למטה ולמעלה נמצאת הנשמה, נשמה עליונה, שזה רבי שמעון. והיא מעבירה לנו, לכל הנשמות, אור אין סוף. ומתחת לרבי שמעון קיימות גם כל שאר הנשמות.
אנחנו יכולים לשאול מיד, האם רבי שמעון זה הנשמה הגדולה ביותר? ואיפה כל שאר הצדיקים הגדולים? איפה אדם, איפה משה, איפה כל האבות: אברהם, יצחק, יעקב וכן הלאה? רבי שמעון, זה סך הכול אחד המקובלים מתוך שרשרת גדולה של מקובלים. מה זאת אומרת, שהוא החשוב ביותר?
אנחנו לוקחים בחשבון רק את מי שעבורנו הוא החשוב ביותר. החשוב ביותר עבורי, אם אני קטן, זאת אמא שלי, היא משרתת אותי, היא מביאה לי, דרכה אני מקבל את כל העולם ובלעדיה אני שום דבר, כלום. כאשר אנחנו גדלים, הדבר החשוב ביותר עבורנו הם כבר אנשים אחרים. גם בעולם שלנו אנחנו אנשים קטנים בינתיים, ובעבורנו מי שמעביר את האור לעולם שלנו, זה רבי שמעון. זו הנשמה הגדולה ביותר עבורנו, ולכן מיקמנו אותו למעלה.
הוא האור הגדול ביותר בעולם, המאיר ומנהיג את העולם, אשר בזכותו מתקיים כל העולם, "המאור הקדוש שהיה מאיר לעולם, השליט הגדול, הממונה על העולם, שזכותו מקיים את העולם,". מה זאת אומרת, העולם שלנו? גם כך הוא מתקיים, האם בזכות רבי שמעון הוא מתקיים? גם אז הוא התקיים. אלא עבור האור הזה שעובר דרכו אלינו, הודות לו, אנחנו יכולים לעלות חזרה ולזְכּות באור הזה. אז "נבלה בך: רבי שמעון ואתה קיים ומנהיג את העולם." ואתה שולט בעולם? שואל רבי חייא.
זאת אומרת, אחת מהנשמות האלה, שרוצה לשאוף למעלה, זה רבי חייא. הוא אחד מעשרת התלמידים של רבי שמעון, מקובל ענק, חכם, "ספר הזוהר" כותב עליו הרבה מאוד. השאלות שלו והתשובות שרבי שמעון נתן לשאלות שלו, הן מאוד מאוד שכיחות ב"ספר הזוהר".
אבל אחרי שהוא חקר את כל הרצון שלו לעומק, פתאום הוא נזכר, גילה עוד משהו, גילוי נוסף. "עפר עפר, אל תתגאה,", זאת אומרת, אין בך הכוח הזה לבלוע את כל הנשמות. "כי עמודי העולם לא יהיו נמסרים לך, שהרי רבי שמעון לא נבלה בך." הרצון האגואיסטי שלנו הוא עצום, הוא כולל בתוכו כאלה שכבות שאיננו מסוגלים להסתדר איתן. אבל להשיג תיקון, להשיג אור עליון, אנחנו יכולים גם אם לא באים איתן בקשר, גם אם אנחנו לא מתקנים אותן, מספיק לנו רק להתנתק מהן.
תיקון הנשמה קורה לפי העיקרון שכל נשמה בנויה מחמש דרגות: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. בחמש הרמות האלה הרצון הוא רצון בִדרגה 0, 1, 2, 3, ו-4, כך אנחנו מציינים אותם בקבלה, שורש, א', ב', ג', ד'. ובדרגות הרצון האלה אני לא יכול להשתמש ברצון הגדול ביותר שהוא מִדרגה ג', ד'. וכל אחד מהרצונות האלה נמצא גם תחת רצונות, בנוי מתָתי רצונות, כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות.
אז ברצונות הגדולים ביותר, ברצונות של זעיר אנפין ומלכות אני לא יכול להשתמש. ובזעיר אנפין ומלכות עצמם אני גם לא יכול להשתמש. איננו יכולים בכלל לעשות בהם תיקונים גדולים. את האגו הגדול ביותר איננו יכולים לתקן.
אבל אנחנו יכולים בצורה כלשהי לחבר אותו אלינו. בהתחלה אנחנו מתקנים את המצב שלנו שנקרא צמצום א', זאת אומרת, לא רוצים לקבל לעצמנו שום דבר. אנחנו רוצים לצאת לדרגת התנתקות מהעצמי, מהאני של היום. כדי לעלות למדרגה הבאה, אני צריך להתנתק מהמדרגה הנוכחית שלי ולעלות למעלה. התנאי הזה נקרא "צמצום א'".
ואחר כך אנחנו מנתקים את עצמנו מצריכה של אור, שלא יהיה בתוכנו, מתחילים לתקן רק את הרצונות שלנו שנקראים "גלגלתא עיניים". את הרצונות האלה אנחנו יכולים לתקן. אחר כך אנחנו יכולים לתקן את שאר הרצונות רק באופן חלקי. ברצונות של גלגלתא עיניים אני מרגיש את האני שלי, ובשאר הרצונות אני מרגיש את מה שמחוץ לי. האני שלי גם הוא בנוי מחמישה רצונות פנימיים, מלמעלה למטה ומבפנים החוצה. וכאשר אנחנו חוקרים את העולם, חוץ מאיתנו, הרי כל מה שאני מרגיש, בנוי ממני ומהעולם הסובב אותי, ואז אני מתחיל לחבר אלי את שאר החלקים. עד כמה, באיזו מידה אני יכול לחבר אותם או לתקן אותם? רק באופן חלקי.
ולכן, אומר רבי חייא, למרות שאיננו מתקנים את כל הרצונות הנותרים, בכל זאת אנחנו לא נופלים תחת שליטתם, אנחנו מתנתקים מהם. למרות שנדמה לנו שהאגו נברא כזה נורא, שלא נוכל לעשות איתו שום דבר, אבל אנחנו יכולים באופן חלקי לא להשתמש בו.
"נ) קם רבי חייא". הוא שכב על הארץ ובכה, היה לגמרי על תחתית האגו שלו, ולא יכול לעשות שום דבר, ולכן הוא בכה ולא ידע מה לעשות, לא היה לו כוח. עכשיו הוא קיבל כוח וקם. "קם", זאת אומרת, יש לו כבר מערכת מלאה שלו, שלמה, כמעביר, יש לו כבר ראש ואחר כך יש לו את שאר הגוף. החלטה ואחרי זה ביצוע.
קם רבי חייא "והיה הולך ובוכה", יש לו כבר תנועה פרטית שלו, כמובן תנועה רוחנית ולא גשמית, ובכל זאת בכה. באותו מצב גדלות שהיה לו, הוא בכל זאת הרגיש שהוא אינו מבין, אינו מודה, אינו שולט במה שצריך. "ור' יוסי עמו." חבר שלו בשם רבי יוסי התחבר אליו. רבי חייא זה נשמה אחת, והוא חיבר אליו עוד נשמה. "הזוהר" מראה לנו איך באמצעות כמה נשמות כאלה אנחנו יכולים ליצור מערכת משותפת. אנחנו מתחילים להתקדם רוחנית.
"התענה ארבעים יום מאותו היום," כדי "לראות את ר' שמעון." "ארבעים יום" זו הדרגה של גלגלתא עיניים, שנקראת "בינה". למה זה נקרא "בינה"? כי כתר, חוכמה, בינה זה עד הרמה הגבוהה ביותר משני הצדדים, דרגת בינה היא ארבעים יום. זה מראה איזה רצון גדול היה לו, הוא התענה ארבעים יום כדי לראות את רבי שמעון, כדי לגלות את המַדרגה שנקראת "רבי שמעון".
וקיבל תשובה כעבור ארבעים יום. הוא גילה את היחס שלו אל המַדרגה הזאת, והתשובה היתה ש"אינך ראוי לראות אותו." לגלות באור חוכמה, בראייה. "בכה", הוא הקטין את האגו שלו עוד יותר, "והתענה" עוד "ארבעים יום." בדרגה החדשה, האגואיסטית שלו, שוב עשה אותו תיקון. ו"הראו לו במחזה, את רבי שמעון ורבי אלעזר בנו,"
כדאי לנו לזכור, שלא מדובר בבני אדם, באישיות בהיסטוריה, אלא במַדרגות. למה הן נקראות "רבי"? רב, מהמילה "גדול". "אלעזר", זה אל-עזר, "אל" זה בורא, ו"עזר" זה עזרה, הבורא לעזרה. מַדרגה, שאם אדם משיג אותה, אז הוא מקבל עזרה מלמעלה.
רבי חייא ראה את רבי שמעון ורבי אלעזר, שהם מוכשרים לעזור לו, "שהיו עוסקים במלה זו שאמר ר' יוסי משמו של ר"ש.לעיל (אות מ"ה)". במדרגה העליונה הוא הבחין שיש שני כוחות שמתחילים לעבוד עליו יחד, על החיבור ביניהם. אז למטה יש רבי חייא ורבי יוסי, שמתחברים יחד כדי להשיג את המדרגה של רבי שמעון ורבי אלעזר, והמַדרגה העליונה הזאת ברגע הזה, כאשר היא יורדת למטה להתחבר, הם עוזרים לו. אנחנו צריכים לזכור זאת בשבילנו ובשביל הקבוצה שלנו.
"וכמה אלפים היו מקשיבים לדבריו." אפשר לחשוב שמדובר על אלפי נשמות, אבל "אלפים" הכוונה למדרגה, המדרגה שבה נמצאת הנשמה של האדם שחוקרת באותו רגע, וזה ברמה של אלף מַדרגות מעל.
נא) "אדהכי חמא כמה וכו' : בתוך כך, ראה" רבי חייא "כמה כנפים גדולות ועליונות, ורבי שמעון ורבי אלעזר בנו עלו עליהן, ועלו אל הישיבה של הרקיע." חוץ מזה שהוא ראה את המַדרגה העליונה, הגבוהה שלו, הוא ראה שיש עוד למעלה מהמַדרגה הגבוהה הזאת, את ההתעלות הזאת הוא גם ראה.
תנסו להרגיש את המדרגות האלה בתוככם. "הזוהר" עובד רק בצורה הזאת. כמו שאנחנו רואים איזה תינוק שבכל כוחו מנסה להבין ולהסתדר בעולם החיצון, הוא מסתכל בעיניים פקוחות ובפה פעור על אמא שלו, על הסובב אותו. הוא לא יודע מה קורה, הוא לא יודע אף מילה, והוא נברא כזה.
תראו איך אנחנו משיגים את העולם שלנו בצורה ישירה, איננו יודעים שום דבר. למה אנחנו לא יכולים להיוולד בעולם כבר יודעים ומבינים, למה לא יכולים להכניס בתוכנו את כל הידיעות, כל ההרגשות, כדי שברגע הלידה או תוך כמה שבועות נקבל את כל מה שאנחנו צריכים מהעולם הזה? הרי הבהמות תוך כמה ימים משיגות את כל מצב הבגרות שלהן. ואדם צריך עשרים שנה בשביל להשיג את הבגרות הזו, ובכל זאת, זה לא מספיק, כל החיים זה כך. איננו יודעים את הסיבה, זו מערכת שלמה. אבל אנחנו צריכים להגיע כעת למסקנה נחוצה מאוד.
שהשגת הרוחני נעשית כמו אצל תינוק, שלא מבין שום דבר, הוא פותח וסופג לתוכו, מנסה עם הידיים, הרגליים והשיניים לטעום הכול, להחזיק ולהבין, ובמהלך הרבה מאוד שנים. כך גם אנחנו צריכים להיאחז עם השיניים, ידיים ורגליים בכל מה שנותן לנו ספר הזוהר. ובצורה הזאת נתחיל להרגיש את העולם העליון הזה. נתחיל להבין אותו. בהתחלה נרגיש אותו, זה רבי חייא בתוכי, זה רבי שמעון, זה הרקיע, זו הארץ, אני בוכה, או אני עומד, אני שוכב וכן הלאה. אני ארגיש בתוכי את כל המצבים האלה, את התכונות האלה.
ואחר כך אתחיל להבין את הקשר ביניהם. זה יותר, זה פחות, מִפה אני יכול לעלות, מפה אני יכול לרדת, בשביל מה, איך עובדת המערכת הזאת? כמו תינוק שלומד, זה אדום, זה כחול, זה צליל, זה שמיים, זה גבוה, זה חם וכן הלאה. ומההתרשמויות האלה מצטיירת תמונת העולם. אז גם אנחנו צריכים כך לסחוט התרשמויות, על ידי זה שאנחנו מנסים בפנים איכשהו לשחות יחד עם הזרימה של ספר הזוהר.
זאת אומרת, בתוך המחזה הזה, רבי חייא זה, אני ואתה. " כמה כנפים גדולות ועליונות," "כנפיים" הם מסכים שמעלים את הנשמה. איך מַדרגות עליונות יותר "ורבי שמעון ורבי אלעזר בנו עלו עליהן". אני מסתכל ממדרגה אחת למדרגה אחרת, שעוד לא השגתי עם התכונות שלי, ואני רואה איך במַדרגה ההיא ועוד יותר מעליה, יש עוד כוח שמַעלֶה אותה למעלה למדרגה שמעליה.
ומה קורה שם? "ועלו אל הישיבה של הרקיע." שם מתחברות הנשמות, שההתאספות שלהן נקראת, לא חברים או גדולים, אלא "ישיבה של הרקיע". "וכל אלו הכנפים היו מחכות להם." כל עוד הם היו בישיבה הזאת. ואחר כך חזרו למקומם, לכנפיים, "חוזרים ומתחדשים בזיוום, והאירו יותר מאור זיו השמש." כי זה היה מעל הרקיע.
לא נתחיל עכשיו לבאר שה"שמש" זה זעיר אנפין, וה"ארץ" זה מלכות. והנשמות עולות ממלכות דרך זעיר אנפין לבינה שנמצאת מעל לרקיע. ומעל זה יש עוד רקיע עליון יותר, שזה אריך אנפין, היכן שעולות כל הנשמות המיוחדות האלה לישיבה של הרקיע. את כל זה אנחנו נרגיש יחד בתוכנו, ובינתיים אנחנו עוברים על החומר הזה בצורה פשוטה.
מה ראה אחר כך רבי חייא?
"נב) פתח ר"ש ואמר וכו': פתה ר' שמעון" לאור העליון, אור חוכמה, "ואמר, יכנס ר' חייא ויראה, בכמה עתיד הקב"ה לחדש פני הצדיקים לעולם הבא." מִדרגת רבי חייא אנחנו צופים, שמזהים את עצמנו עם רבי חייא למַדרגה גבוהה יותר, איפה שנמצא רבי שמעון, המורה שלו. ורבי שמעון אומר על רבי חייא, זאת אומרת, עלֵינו, כאשר אנחנו נעלה לאותו מצב. במצב כזה אנחנו רואים יחד את מצב העתיד שלנו. בעצם זו לא פעולה מיוחדת כל כך.
מה זאת אומרת, המצב הבא או המצב הקודם שלנו? הכל קיים ורשום, איננו מחדשים שום דבר, לא בעולמנו ולא בדרכנו, אנחנו רק מגלים את מה שקיים. כל מה שיצא מהתפשטות למעלה ולמטה, מעולם אין סוף עד לעולמנו, עכשיו אנחנו עולים מעולמנו חזרה לעולם אין סוף. אם יש איזו התרחשות בעולמנו ואני רושם אותה, מקליט אותה בוידיאו, ואחר כך אני מנגן אותה, אז אני מנגן הרי את העבר. ובאותו רגע שבו אני רואה את זה, אני כביכול הולך לעָבר ונמצא בו. ואם מישהו היה מעביר לי קלטת מהעתיד, אז הייתי בעתיד. הכל זה הקלטה. ולכן ההקלטה הזאת היא כמו סרט שאני יכול לטייל בו. ואנחנו כמו בנגטיב של סרט, לא לרוחב, אלא לגובה, במדרגות.
ולכן רבי חייא רואה את עצמו במַדרגה הזאת ורואה את עצמו גם במצב הבא. בעולם הרוחני כל המַדרגות האלה נמצאות בצורה חופשית, מוצעות לנשמה. אם היא מסוגלת, בבקשה, שתֶגלה את המדרגות האלה.
אז "פתח ר"ש ואמר, יכנס ר' חייא ויראה," יגלה "בכמה עתיד הקב"ה", זו כבר המַדרגה העליונה, בינה. "לחדש פני הצדיקים לעולם הבא." "פני הצדיקים לעולם הבא", זה הגילוי שלו, ההבנה שלו, ההשגה שלו. מפני שמאיר אור חוכמה. ב"עולם הבא", זה תמיד במדרגה הבאה כלפי המדרגה הנוכחית. אני יכול להיות בעוד מַדרגות בעולם הרוחני, אבל המדרגה המאה, שבה אני נמצא, נקראת עבורי "העולם הזה", והמדרגה הבאה שמעלי, נקראת ה"עולם הבא שלי". וכך כל מַדרגה כלפי אחרת.
אז אמר רבי שמעון "אשרי הוא, מי שבא לכאן בלי בושה," בושה זו הכרת הקבלה. צמצום א' היה באין סוף בגלל הרגשת הבושה. "בושה" נקרא כאשר אני יושב לפני מישהו, כמו בדוגמא המפורסמת של האורח ובעל הבית, בעל הבית מציע לי את כל השפע, ואני מתחיל לטעום את המנות האלה, ומרגיש את עצמי כמקבל, ואותו כנותן. ואז יש לי רגש עצום של בושה, אני לא מסוגל, אני חייב להתחרט, לא מסוגל לעשות שום דבר.
זה רגש שיש בכל אחד מאיתנו, רק צריך קצת להתעמק בו, להתנסות בו, כי הוא שולט בכל הפעולות שלנו. וככל שאנחנו מתעלים קרוב יותר למטרת הבריאה, וככל שאנחנו מתקנים את עצמנו יותר, כך נרגיש את הרגשת הבושה חדה יותר. אז מאושר מי שיבוא לפה בלי בושה.
"ואשרי הוא, מי שעומד באותו העולם כעמוד חזק בכל." "עמוד", נקרא הקו האמצעי שאנחנו מתקדמים בו. כאשר אנחנו לוקחים כמה שאנחנו יכולים לקחת מהאגו שלנו, לא את כולו, אלא לפחות החלק הזה או קצת יותר, ומתחילים לתקנו להשפעה. באותה מידה שבה אני מתחיל לתקן את העולם שלי להשפעה, אני מתחיל להרגיש את כל העולם בתוכי.
בהתחלה אדם מרגיש רק את עצמו בתוך עצמו. ואחר כך יותר ויותר בהדרגה, כשהוא מתקן את השכבות החיצוניות של האגו שלו, אלה שנמצאים מעבר לגלגלתא עיניים, אני מתחיל להרגיש את עצמי כאוסף בתוכי את כל היקום, מתחיל להרגיש בתוכי את העולם. כל מה שנִקרה לי מבחוץ, אנשים, דומם, כל היקום, צומח, חי, את כל זה אני מתחיל לאבחן בתוכי, ובשום אופן לא בחוץ. בחוץ זו פשוט איזו השתקפות, איזה העתק של מה שבאמת נמצא בפנים. אני מתחיל להבין שהעולם שלי הוא בתוכי, ואני מרגיש אותו ברצון שלי, כמו שלמדנו על "תפיסת המציאות".
"וראה ר' חייא" רבי חייא עומד על העמוד החזק הזה כנגד כל האור העליון. "את עצמו" במַדרגה הזאת, "שהיה נכנס, ורבי אלעזר היה קם, וכן שאר עמודי העולם שהיו יושבים שם היו קמים מפני ר' חייא." זו דעה שיש לו על עצמו. מדובר על השגת מצב האמת שבמציאות, ולכן רבי חייא באמת רואה את עצמו בצורה כזאת. כי כשהוא נכנס למדרגה הזאת, כל השאר מתעלים כאמור מפני רבי חייא. מה זאת אומרת, שקמו מפני רבי חייא? הודות לזה שהוא עלה עם האגו שלו, גם הם יכלו לעלות איתו. הוא העביר להם עם התיקון והחיבור שלו איתם עוד כוחות, ועכשיו כולם עומדים במַדרגה העליונה הזאת.
"והוא, ר"ח," למרות שעשה כזה תיקון ונתן להם אפשרות לעמוד, "היה מתבייש ונכנס, והשמיט את עצמו וישב למרגלותיו של רבי שמעון." כופף את עצמו בפני המַדרגה הזאת ונדבק עם מַדרגה תחתונה, עם החלק התחתון של רבי שמעון, עם הנה"י שלו. עם החלק התחתון של הפרצוף הזה.
"נג) קלא נפק ואמר וכו': יצא קול ואמר, השפל עיניך, אל תזקוף ראשך, ואל תסתכל." הוא ראה, שמע, הבחין בגילוי. "קול" זה אור חוזר, שמתגלה ברמה של אור חסדים, בינה. כי יש אור חוכמה, אור הראייה, ויש אור השמיעה, שני מקורות של הידע והרגשות שלנו הם השמיעה והראייה. באותו רגע הוא לא יכול לראות שום דבר, אלא רק לגלות את הימצאותו על ידי שמיעה.
ואז אמר לו הקול, "השפיל את עיניו," זאת אומרת, אל תכניס את חלק החוש שלך שנקרא עיניים. "עיניים" זה אור חוכמה, שלפי ערך הפוך של אורות וכלים אתה לא יכול להכניס בו את החלק של זעיר אנפין. כאשר אנחנו מכניסים את מַדרגת זעיר אנפין, אז האור שלנו מכניס את אור חוכמה. וכאשר אנחנו מכניסים את כלי חוכמה, אנחנו מגיעים לדרגת כתר, ובינתיים אסור לנו לעשות זאת.
אי אפשר להשיג את המדרגה הזאת, לכן אמר לו "השפיל את עיניו," אל תרים את הראש, "אל תזקוף ראשך," הראש שלך צריך להיות רק בדרגת הגוף, כמו אצל הבהמה. אל תקבל שום החלטה, "ואל תסתכל." אל תנסה לגלות בתוכך רצונות שאתה מקבל בהם, מפני שאור חוכמה הוא אור הקבלה. "השפיל את עיניו," רבי חייא "וראה אור, שהיה מאיר למרחוק." דווקא בזה שהשפיל את עצמו, שישב למרגלותיו של רבי שמעון, עצם את עיניו וכופף את ראשו, אז הוא ראה את האור מרחוק.
את כל זה הוא רואה ברצונות שלו, את כל הצדיקים, הכנפות, הרקיע והשמש, הכול קורה ברצון שלו. כמו שאנחנו רואים את כל תמונת העולם שלנו ברצונות שלנו. אז ראה מרחוק אור, מאותו הרצון שלא יכול עדיין לקרב אותו, לממש אותו. הם כבר נמצאים בהתקרבות כך שהוא יוכל להתחיל להשתמש בהם. ולכן הוא רואה בהם כבר איזה אור שמתקרב מרחוק.
פתאום שוב "חזר הקול כבתחילה," בדרגת בינה. "בינה" זה אוזניים. "ואמר, עליונים הנסתרים והסתומים, פקוחי העינים המשוטטות בכל העולם, הסתכלו וראו. תחתונים, הישנים, ואור עיניכם סתום בחורי עיניכם, הקיצו." בצורה הזאת הוא מקבל אור, הארה, כוח ומסך, מאותה מַדרגה שהוא צופה על המַדרגה העליונה, הוא רואה שאם הוא יהיה בכזה מצב, כפוף לרגלי רבי שמעון, אותן תכונות שכאילו אפשר היה לגלות ואין לו אפשרות להשיג את זה, אז הוא מקבל אפילו את ההוראה הבאה. אתה חייב עכשיו לעסוק לא עם עצמך, ולא עם המַדרגה העליונה, ולא איך תעלה למדרגה עליונה, אתה צריך לעסוק בתחתונים.
"עליונים הנסתרים והסתומים, פקוחי העינים המשוטטות בכל העולם, הסתכלו וראו. תחתונים, הישנים, ואור עיניכם סתום בחורי עיניכם, הקיצו." אם אתה רוצה להתקדם נכון רוחנית, אתה חייב עכשיו להעביר את תשומת הלב שלך במדרגה העליונה הזאת למַדרגה התחתונה. וכלפי עצמו ודרך עצמו כלפי אחרים, כי אין קשר. אם אנחנו אומרים שכל העולם נמצא בתוכי, אז את מי אני מתקן? את עצמי או את האחרים? זה אותו דבר. עכשיו זה נראה לי אותו דבר, צדדים שלא נמצאים בתוכי, כי זה האגו שלי שאינו מתוקן.
אבל ברגע שאני אתחיל לעסוק בהם ולמשוך אותם ולתקן אותם כמו צדדים, למשוך אותם ולתקן אותם, זה נקרא לנסות להתייחס אליהם כמו אל עצמי, "ואהבת לרעך כמוך", מיד אני אתחיל להרגיש שהם קרובים אלי, הם הרי שלי. הם קרובים אלי וזה בכלל - אני. בהדרגה יתגלה בתוכי מצב האמת. והלאה אומר הקול:
"נד) מאן מנכון די וכו' : מי מכם," עד שהגעתי לכאן, איך הסבל הפך לטוב? זאת אומרת, עד שהוא התחיל לחיות בעולם ההוא. האם יש ביניכם כזה שהפך את החושך שהיה לו לאור, והפך את המר למתוק, "אשר הפך חשך לאור, והמר יטעם לו כמתוק," מה זאת אומרת, להפוך את החושך לאור? זה אומר שאני מתחיל להרגיש אותו חושך כאילו זה אור.
באיזו צורה? מפני שעכשיו אנחנו נמצאים באוקיינוס של אור, רק איננו מרגישים אותו, כי בעצמנו איננו נותנים ואיננו מאירים מִתכונת ההשפעה, רק בגלל זה אנחנו מרגישים את החושך. אין חושך, הכל סביב מלא באור, בגילוי הבורא. אנחנו יכולים להרגיש את זה רק במידה שמאיתנו תצא תכונת ההשפעה, תכונת האהבה. זה נקרא "מי מכם, אשר הפך חשך לאור".
כאשר האדם שם מסך ואחר כך רוצה להשפיע, הרצון הזה להשפיע, פותח לו אור שיש מסביב. באיזו מידה? באותה מידה שאני רוצה לתת. אם אני רוצה להשפיע רק בדרגת השורש שלי, אז אני מגלה בתוכי רק את אור הנפש, את האור הקטן ביותר. אם אני רוצה להשפיע מרצון אגואיסטי יותר בתוכי, אז אני מגלה אור גדול יותר, חזק יותר בדרגת רוח וכן הלאה. הכל מתגלה ברצון שלי בסופו של דבר. אם יש לו מסך, אם אני רוכש כך מסך בדרגת שורש, א', ב', ג', ד', אני מגלה כך את האור. ועכשיו בתוך תוכי אם אין לי מסך, בינתיים אני מרגיש חושך.
"אז מי מכם, אשר הפך חשך לאור, והמר יטעם לו כמתוק," מדוע? אם לא הפכתי את זה למתוק, למה זה נטעם לי כְּמַר בהתחלה? כי חשבתי שעל ידי זה אני מתקדם לאור. כי כשאני מרגיש רע או מר או שקר או חושך, לא חשוב באיזו צורה של גילוי, אני יודע שאלו החסרונות הפרטיים שלי. ואם הם מתגלים עכשיו בתוכי, סימן שאני יכול לתקן אותם. משום שהגילוי הרוחני הולך לפי עיקרון, בהתחלה אדם משיג את הכרת הרע בתוכו, עד דרגה שכבר לא יכול לסבול אותו, ואחר כך בעל כורחו מתקן אותו.
האדם צריך להרגיש בתוכו את הסבל הרב ואת הבושה העצומה, חושך גדול, כאלו שהוא כבר לא מסכים איתם, ואז הוא מושך על עצמו את האור שיתקן אותו. רק בצורה הזאת. זאת אומרת, את כל הרגשות האלה אני מרגיש רק כאשר אני יכול לתקן אותם. אם איני יכול לתקן אותם, אני לא מרגיש אותם כסבל, כחושך. את כל הגילויים השליליים אני פשוט לא מרגיש, פשוט לא מגלים לי אותם הרצונות העמוקים האגואיסטיים שלי, אם אינני יכול לעשות עליהם שום דבר.
אני מרגיש רק אותו רצון שאם אתקן אותו, ארגיש בתוכו מתיקות, את התענוג של האור העליון. ואת הנמוכים איני מרגיש. כמו שאנחנו איתכם, מה אנחנו מרגישים? קצת רע, קצת משהו לוחץ, משהו לא נעים. וחוץ מזה לחצים אחרים אין בנו, ומשיכה למשהו אחר, אין לנו.
אלא אני מרגיש רק אותה דרגה קטנה, איזה קטע קטן מהרצון שלי, כי מעבר לכך אני לא מסוגל. ואומרים לי: "על זה תעבוד, תנסה, עם היחס שלך לקבוצה, ללימוד ובכלל. לפַתח בתוכך את הרגשת המצב הזה של היום כבלתי נסבל, כנוראי, שאי אפשר לסבול אותו, ואז תוכל לעלות ממנו". רק בצורה הזאת, אסור לתת לך יותר רצון.
יותר חושך, אתה לבד צריך לפַתח, בעצמך צריך להגדיר את המצב הזה כחשוך, אפילו לא כל כך נורא. מפני שכדי לעלות למעלה, צריך לעשות את זה עם הרצון לגלות את הבורא, להשיג את תכונת ההשפעה. ולא לברוח כאילו למעלה, כי רע לי בעולם הזה. מִזה לא תברח למעלה, מזה לא תוכל להתקדם. להתקדם אתה יכול רק כאשר אתה רוצה להגיע להשפעה ולא לברוח מהייסורים הגופניים שלך בעולם הזה. ולכן יותר ייסורים, יותר הרגשת חושך, לא יתנו לנו. אולי יתנו לנו, אבל הם לא יובילו אותנו לרוחניות. זה בדרגת העולם שלנו כאלו מכות, עקיצות.
"מי מכם," אומר הקול, "אשר בכל יום הוא מצפה לאור," מי מצפה לאור? "המאיר בשעה שהמלך פוקד את האילה, שאז מתגדל כבוד המלך, ונקרא מלך על כל מלכי העולם. ומי שאינו מצפה לזה בכל יום בעודו באותו העולם, דהיינו בעולם הזה, אין לו חלק כאן." בעולם הבא. מי מכם מצפה לאור, "אור" זה תכונת ההשפעה. מי מאיתנו מצפה לתכונת ההשפעה שתגיע ותמלא אותו ותשלוט בו בעיניים עצומות, בכל דבר. כדי שהתכונה הזאת תשלוט בי כמו שהיום שולט בי האגו שלי לגמרי בלי אחריות, בלי שים לב בכלל ולא מתחשב בשום דבר. מי מכם מצפה לאור?
מתי הוא מאיר? כאשר מתגדל כבוד המלך. מתי? כאשר אנחנו מקבלים את הרצון להשפעה, הבורא דווקא מתרחק, כדי שאנחנו נגביר עוד יותר את הרצון שלנו להשפעה. לא מפני שאנחנו מרגישים אותו, אלא כדי שבלי שנרגיש אותו, נרצה את תכונת ההשפעה, לתת, ולא בגלל שבצורה הזאת אנחנו מתקרבים אליו. כשתכונת ההשפעה תהיה אמיתית, כאשר גדֶל כבוד המלך, זה נקרא "מלך על כל מלכי העולם".
כאשר אנחנו מתחילים להרגיש בכל הרעים והטובים שמבלבלים אותנו כל מיני תכונות ומעשים, שאיננו יכולים להבין אותן. איך אפשר מהבורא, אם הוא שולט בכל בעולם, שייצא כזה רע, כאלה בעיות, כאלה ייסורים? אז בלי לשים לב, בלי להתחשב בזה, כדי שתעלה בנו גדלות המלך. אבל מי שלא מצפה לזה כל יום, שנמצא בעולם הזה, אין לו מקום בעולם הבא, "ומי שאינו מצפה לזה בכל יום בעודו באותו העולם, דהיינו בעולם הזה, אין לו חלק כאן." כאן אומר לנו ספר ה"זוהר" את התנאים, אותם תנאים שאנחנו צריכים לקיים.
ברור שאפשר לדבר עליהם בשפת הספירות והרצונות שאנחנו צריכים לרכוש, לשים אותם זה מול זה, אילו נשמות אנחנו צריכים לחבר יחד. הרי נאמר כאן, כבר מתחילה צריכה להיות נשמה בדרגה של רבי חייא, ואחר כך מחוברת עם רבי יוסי, ורק אחר כך הוא רואה את המַדרגה הבאה. אחרי שצם ארבעים יום ואחר כך עוד ארבעים יום. ואחר כך יראה את רבי שמעון ואיך רבי שמעון עלה וירד עם רבי אלעזר. זאת אומרת, שתי הנשמות הבאות, רבי יוסי ורבי חייא, שנמצאות רק במדרגות הבאות. ואחר כך מה מתגלה להם? מה הם באמת צריכים לעשות, באיזו צורה הן צריכות להכין את עצמן, כדי לעלות למדרגה הבאה.
מצד אחד זה כדי לעלות למדרגה הבאה, אבל מצד שני, כדי להפיץ, לעסוק בהפצת חוכמת הקבלה. הרי על מה הם דיברו באות נ"ג? שחייב אדם לעסוק, שהַ"תחתונים, הישנים, ואור עיניכם סתום בחורי עיניכם, הקיצו." זאת אומרת, אתה לא יכול לעלות למעלה, אם אתה לא עוסק בנשמות התחתונות. רק הודות לזה שאתה מצרף אותן אליך. הרי לא את הזרים אתה מצרף אליך, אלא את התכונות שלך. אתה מצרף אליך את חלקי נשמתך, שנראים לך מרוחקים ממך, מנותקים ממך. פתאום אתה מגלה שהם שלך.
כשאתה מתחיל לחבר אותם אליך, אתה מקבל את העמקות, את הכוח העצום הזה, העוצמה הזאת, המסה הזאת שאיתה אתה יכול לעלות, שעליה עשית מסך, כי אתה חיברת אותם כנגד הרצונות האגואיסטיים. היו לך נשמות זרות, כל זה התברר כנשמות שלך, וברצון הגדול הזה שלך, עם המסך הגדול שלך, אתה עולה מהדרגה של רבי חייא עד לדרגת רבי שמעון.
"נה) אדהכי חמא כמה וכו' : בתוך כך ראה הרבה מן החברים מסביב כל העמודים העומדים," את כל הקבוצה שלמדו יחד. הם היו עשרה איש שכתבו, חיברו את ספר ה"זוהר", וכל אחד מהם ייצג איזו תכונה של ספירה מסוימת כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. עשר ספירות זה עשרה חברים. רבי שמעון הוא כנגד דרגת כתר, דרגה עליונה, וכל השאר תחתיו הם גם תכונה מסוימת, ספירה מסוימת.
אז במחזה ראה רבי חייא את החברים שלו שעומדים מסביב. "כל העמודים העומדים," כל אחד מהם הוא קו אמצעי שהולך כלפי מעלה, שיוצרים את העמוד הזה. "וראה שמעלים אותם לישיבה של הרקיע, אלו עולים ואלו יורדים, ולמעלה מכולם, ראה את בעל הכנפים, שהוא מטטרון," "מָטָט" זהו מלאך מיוחד שמעלה ומוריד את כל הנשמות. שמבצע את הפעולות האלה, שנותן לנו כוחות להתעלות, שנותן לנו את הידיעות, האפשרויות, את התנאים להתעלות. בצורה הזאת הוא מעלה אותנו.
זאת אומרת, רבי חייא ראה בתוך מה שהוא עומד להשיג את החברים שלו, שנמצאים באותה דרגה, והוא כבר נמצא באותה דרגה איתם. איך? יש כאלו שעולים ויש כאלו שיורדים ובצורה הזאת הם עובדים יחד, אחד כלפי השני, כל עשר הספירות האלה, הפרצוף הכללי הזה, הנשמה הכללית הזאת. ומעל כולם הוא ראה את מָטָט שיש לו כנפיים, זאת אומרת, מסך משותף.
"כנפיים" זה מסך שמכסה אותם, שעכשיו יקח אותם על הכנפיים שלו. כמו שהנשר לוקח את הגוזלים שלו עליו, ולוקח אותם קדימה, כך מטט מעלה אותם על המסך שלו ובעצמו עולה עם המסך שלו למַדרגה הבאה. מתקרב אליהם המלאך הזה מטט, "מלאך" זה כוח שמבצע פעולה מוגדרת בטבע הרוחני. זה לא שיש לו רצון או החלטות משלו, זה כוח כמו בעולמנו, כוח משיכה, כוח אלקטרוסטאטי, כוח מגנטי, כוח הטבע.
שאלה: איך אנחנו צריכים להתכופף, עם איזה יחס למדרגה העליונה? איזו מין הרגשה זאת, בושה או הודאה?
אנחנו לא יכולים לעורר בתוכנו כל מיני רגשות של הודאה ובושה. אנחנו צריכים פשוט לכופף את עצמנו בפני המדרגה העליונה, זאת אומרת, לקבל עלינו את תנאי הטבע שאתה יכול להתקיים בהם.
נניח שאני רוצה להתעלות לאיזה הר געש פעיל, אומרים לי, יש בקטריות שנמצאות בתוך הלָבּה הזאת, אם תוכל לרכוש כאלו תכונות, אז תוכל לעלות להיכנס לתוך הלבה הזאת ולהיות שם. זאת אומרת, יש כזו אפשרות ברוחניות, אני צריך לשנות את התכונות שלי, ואז אוכל להתעלות לדרגה שבה נמצא כזה געש, כזה אור עליון. למען האמת, זה הרבה יותר גרוע מהר געש. אלו התנאים שנוכל לעלות למדרגה העליונה.
מה זה נקרא להיות במדרגה העליונה הזאת, אילו כוחות אני צריך, אילו תכונות אני צריך, באמצעות אילו כוחות ותכונות ופעולות אני יכול להשיג את הכוחות, את התכונות החדשות האלה? להיות כזה חיידק, לשנות בתוכי את כל הביוכימיה שלי, להשתנות בצורה הזאת כדי להתקיים בדרגה הזאת. זה נקרא יחס למדרגה העליונה, אלו התנאים שלה.
שאלה: כאשר האדם מבקש תיקון, איך הוא מזהה את התגובה של המערכת הכללית?
היא מורגשת בתוכו בצורה ישירה. הוא מקבל אותה רגשית, וחוץ מרגשית גם שכלית, בלב ובמוח.
שאלה: רבי שמעון הוא נשמה עליונה, איך אני אגלה שאני נמצא בכלל בפירמידה, אם יש לי שם מקום?
אם אתה כבר רואה אותנו עכשיו, מהמקום שבו אתה נמצא, אתה בטח נמצא בפירמידה הזאת, אין בכלל שאלה. כולנו נמצאים בפירמידה הזאת. לא רק אנחנו נמצאים בפירמידה הזאת, אתה או אני, בפירמידה הזאת נמצאת כל האנושות. אלא שמישהו מאיתנו כבר קיבל לחץ ושאיפה כלפי מעלה, ואחר עדיין לא. אתה קיבלת, אז לפחות בדרגה של רבי חייא תגלה מה שיש שם ותתעלה, ואחר כך תהיה בדרגה של רבי שמעון. כולם צריכים להשיג את הדרגה הגבוהה ביותר. אחרי שתשאף לזה, אתה תשיג את זה.
אין שום הגבלה לאף אחד. יש רק הבדל מי ראשון, מי שני, אבל זה כבר תלוי במבנה הנשמה. ומי שיוצא אחרון, יכול לעקוף את הקודמים לו. כך רשום ב"הקדמה לספר הזוהר". אבל אנחנו, בגלל שאנחנו הכי קטנים ושפלים ואחרונים שבאים לתיקון, דווקא מושכים את האור הגדול ביותר. כך שבסופו של דבר, במקום הפירמידה הזאת, אנחנו מקבלים צורת כדור. מפני שבגוף מושלם לא יכול להיות שמשהו שהוא גבוה יותר או נמוך יותר. זה אומר שהוא שלם, כי לכל אחד יש חלק שהוא חשוב לכל הגוף, ובלי החלק הקטן הזה, שום דבר לא שווה. יש כזה חוק ברוחניות, "אין מקצת ברוחניות", אין משהו שהוא לא חשוב ברוחניות.
שאלה: מה זה נקרא "צום" בקבלה?
"צום" בקבלה נקרא שאני מצמצם את קבלת אור החוכמה או אור החסדים. נניח שאור חוכמה זה יין, ואור חסדים זה מים, זה לחם, או שאור חוכמה זה בשר. אני יכול להגיד כך על כל המוצרים של העולם שלנו, אבל בעולם הרוחני את כל סִדרת האורות אפשר להביע על ידי כל מיני שמות של מוצרים בעולמנו.
אנחנו גם צמים בעולם שלנו משום שזה שָם את האדם במשמעת בצורה כלשהי. כאשר אתם צריכים לנער את עצמכם, אז כל הקבוצה מציעה צום. היום הזה מכניס משהו שונה. הרי נבראנו כבהמות, ומה שחשוב לבהמות זה מזון. תראו במה הן עוסקות כל החיים. אדם לא כל כך, הוא פינה עצמו מחיפוש מזון בהשוואה לאדם העתיק. אבל תראו אילו שטויות אדם עושה למשל כדי לחפש פיטריות.
אנחנו צריכים להבין, שהמזון הארצי נחוץ לגוף רק באותה מידה שהוא נחוץ לנו לכלכל את עצמנו. בכל השאר, אנחנו צריכים לקבל את הכלכלה מלמעלה. המזון העליון נקרא "מ"ן", מָן שהיו מתכלכלים ממנו במִדבר. כאשר האדם הוא ריק, אין לו אור עליון, הוא רוצה אותו, אז השאיפה לאור העליון, תכונת ההשפעה נקראת מ"ן. ובתכונה הזאת הוא ממלא את עצמו.
אני מאחל לכם שספר ה"זוהר" יתחיל להיות מורגש בכם, וכמו ילדים נספוג ונספוג. ודרך הרבה מאוד שיעורים, הוא יהיה הרבה יותר קרוב ויגלה לנו את העולם העליון.
(סוף השיעור)