021_heb_o_rb_bs-tes-04_2

שיעור עם הרב"ש משנת 1980

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/BQHl9EiW?c=rlo0tEoU&mediaType=video

בעל הסולם "תלמוד עשר הספירות" "כרך א', חלק ד'. עמ' 267, דף רס"ז. "הסתכלות פנימית . "פרק ד'. אות נ"ו

נתחיל פרק ד'.

כאן המדובר, אומר לנו, יש יוד מיני כלים.

שורש כל הכלים היא בחינה ד'.

וגם שיש יוד מיני כלים, אבל שורש כל הכלים היא בחינה ד'.

נו) המין הא' הוא, הבחי"ד של ד' הבחינות דאו"י, שהיא שורש כל הכלים שבעולמות, וה"ס המלכות דא"ס ב"ה ששמה נעשה הצמצום הא' על הכלי הזו שנקרא בחינה ד'. היינו, מקבל על מנת לקבל.

נמצא ש[ו]בטרם הצמצום, היא היתה מלבשת לכל הד' [ה]בחינות דאו"י, שז"ס, שאור העליון, היה ממלא את כל המציאות, ולא היה שום בחינת קבלה זולתה. מי זולתה? זולת המלכות. מה הפירוש, זולתה? אני רוצה לדייק מה הכוונה זולתה. זולת המקבל בעל מנת לקבל.

ואחר שנצטמצמה ונתקנה במסך, שנמצאת מזדווגת עם אור העליון בסוד זווג דהכאה והוא מעלית או"ח, הנה אוה"ח הזה, המכונה על מנת להשפיע, נעשה עתה לבחינת כלי קבלה במקומה.

במקומה כאן, מי היה מקבל? כמה שמשתוקקים, כמה שיש השתוקקות, כך הוא מקבל, זה כבר אין. רק כמה מקבלים? כפי אור חוזר, כמה שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע. נמצא, במקום מקודם מי היה כלי קבלה? ההשתוקקות הנקראת מקבל על מנת לקבל. צריכים גם כן, מקבל על מנת לקבל גם כן צריך פירוש. הוא מקבל, מדוע? היות שיש לי חיסרון, יש לי השתוקקות, אני מקבל את זה בכדי שהמקבל שלי יהיה שבע רצון.

מה הפירוש אחר כך נעשה צמצום? אף על פי שהוא השתוקק, המקבל שלא רוצה לקבל, בשביל זה שלמטרה זו הוא לא מקבל, על זה עושה צמצום, רק באיזה אופן הוא מקבל? מי קובע? כמה שיכול לכוון על מנת להשפיע.

נמצא, מה הסביר לנו? הבחינה של קבלה, שנקרא מקבל על מנת לקבל, שהיא הייתה מקבלת לפני הצמצום, ואחר כך במקומה, נעשה במקום הקבלה, שיוכל לקבל, נעשה דבר אחר. מה הוא? אור חוזר, שהוא, היא הקובעת.

זה שאומר, הנה אוה"ח הזה נעשה עתה לבחינת כלי קבלה במקומה. במקום שהיה מקודם כמה שהיה רצון, כך קיבלו, עכשיו כמה שרואים שזה להשפיע, כך מקבלים. ולא הרצון לקבל קובע.

מה כתוב?

אחר הצמצום נכללה בחי"ד בתוך המסך, ואור החוזר נעשה לכלי במקומה. זאת אומרת, מקודם איך מדדו את הכלים? כפי החלל, לפי החיסרון. אז זה לא המודד. רק מי המודד? לפי כמה שיכולים להשפיע, המכונה אור חוזר.

נז) ותדע כי בחי"ד הנ"ל, שנקראת מקבל על מנת לקבל, היינו ההשתוקקות נגיד, מקבל על מנת לקבל, גם כן מתבלבלים. ההשתוקקות להדבר, התיאבון לדבר, היא עצם הכלי גם לאחר הצמצום. גם לאחר הצמצום, היינו, שאסור לקבל על מנת לקבל. אבל בלי תיאבון, גם כן לא יכולים לקבל. 04:25:14

כמו שאמרנו פעם, יש מצווה לאכול סעודת שבת. אם אין לי תיאבון, יכול לקיים מצווה? אם יש לו תיאבון לאכילה, אם יש לו תיאבון גדול, יש השתוקקות גדולה לסעודה, אז יכולים ל... אז יכולים לדבר. או שיכול לכוון על מנת להשפיע, או לא. אבל אם אין לו תיאבון, תכוון, מה תכוון? הנאה הזה שאתה מקבל עכשיו מהסעודה, התענוג הזה, יהיה מטעם מצווה. אין לי בכלל תענוג, אין לי בכלל תאווה.

נמצא לפי זה, מה זה מראה לנו? שאפילו אחר כך, מי הוא הכלי? ההשתוקקות לדבר, הרצון לדבר. אם כן, מה רק השינוי שנעשה אחר הצמצום? זה מה שהוא אומר. עוד הפעם.

נז) ותדע כי בחי"ד הנ"ל, הנקרא השתוקקות, התאווה לדבר, היא עצם הכלי גם לאחר הצמצום דהיינו, בחינת העביות שלו היה השתוקקות לדבר. השתוקקות גם כן לא מבינים. התאווה לדבר מבינים יותר.

אלא, שהעביות הזו, אם יש לו השתוקקות, תאווה גדולה לקבל את זה, אינה ראויה עוד לקבלה, עם התאווה הזאת עוד הוא לא יכול לקבל מהצמצום ואילך, אלא אם כן, שהיא ההשתוקקות הזאת נכללת בהמסך, ואז האור החוזר שהיא מעלה, המסך, נמדד ממש בהעביות שבה, ולפי מדת ריבוי העביות שבה, כן גודל מדת האור שהיא מעלית, שהאו"הח הזה נעשה לכלי קבלה למדת גודל קומת האור העליון, כמ"ש זה באורך.

מה הוא אומר לנו כאן? שגם לאחר הצמצום, כמה מקבלים? גם כן השתוקקות. אלא מה? ההשתוקקות הזאת, התאווה הזו, נכללת בהמסך, נכללת בכוונה בעל מנת להשפיע. נמצא עכשיו, אם הוא אומר מקודם, לפני הצמצום, שקיבל אור גדול, על ידי מה? על ידי זה ששימש עם תאווה גדולה, גם עכשיו אותו דבר.

יש לו מסך גדול, פירוש הדבר, הוא יכול להשתמש עם התאווה הגדולה שלו בעל מנת להשפיע. מה זה מסך קטן? על עביות גדולה, תאווה גדולה, הוא לא יכול לכוון בעל מנת להשפיע. לכן עם מה הוא משמש? מי שתאווה יותר קטנה.

נמצא, מי מודד עכשיו? גם כן התאווה. רק מה? הוא משמש בתאווה לפי מה שיכול לכוון על מנת להשפיע. אבל מי הקובע התענוג? רק התאווה, רק הרצון לקבל. זאת אומרת, שכל ההבחן מה שאנחנו אומרים באור חוזר, אין זה אמור על השתוקקות. זאת אומרת, רק מה? על התאווה. לכן אני תמיד המשל הזה, משל הזה טוב לי לדבר.

כל אדם, לא בדיוק כל אדם, בדרך כלל נגיד, אני יודע כל אדם? בדרך כלל. אדם שלובש טלית קטן, איך אומרים, טלית קטן? אני לא מתכוון התענוג הזה לעצמי שום דבר. הוא צריך להגיד ככה? יש לו, איזה הנאה יש לך מזה?

לכן, אין אתה יכול להמשיך על זה תענוג גדול, אין לך תאווה. מדוע אין לו תאווה? אתה לא רואה. ובאמת מדוע אנחנו לא רואים? על זה נקרא תיקון, המכונה צמצום, שנקרא שמטרם שיודעים שאדם יכול לעמוד בניסיון, שלא לקבל אם הוא רואה תענוג גדול, אלא אם כן שיכול לכוון, אסור לו לראות. שבטח יקבל, אף על פי שזה אסור.

כמו שלמדנו, שהיה התערבות בצמצום ב'. לכן מדוע אין האדם רוצה… רואה… אם כן, מדוע אין אדם משתוקק לקבל תענוגים רוחניים? שהוא לא רואה שיש שם תענוג. לא בשביל הוא רוצה שלרוחניות מקבל תענוג. הוא לא רואה שיש שם משהו. מדוע לא רואה? אומר שזה תיקון. מזה יש הרבה לדבר, זה כזה שייך לידע, זה שייך לעבודה, אין כאן עניין של לדבר.

ברור זה? הלאה.

כאן דיברנו מכלי אחד.

אתה שואל, למדנו, מלכות עשתה צמצום. מאיפה יש לה כוח לקבל על מנת להשפיע? קודם כל, ממה אנו מדברים? אנו מדברים שמלכות קיבלה את האור ונתעוררה, על ידי מי? על ידי שורש של המלכות, המכונה בינה.

פירוש הדבר, אנחנו למדנו ארבע שלבים שיש בד' בחינות דאור ישר. שאמרנו, מה זה חכמה? שהן האור והן הכלי באו מצד המאציל. המאציל ברא יש מאין חיסרון, ונתן להאור גם כן ביחד, מטעם שאנו לומדים, שאין אדם יכול לחשוק השתוקקות לאיזה דבר, שאף פעם לא ראה ולא שמע.

ואחר כך למדנו, שחכמה בסופה, לאחר שקיבלה את האור, היא הרגישה שהשורש שלו הוא המשפיע והיא המקבלת. ויש חוק, מה שאנו רואים, שענף רוצה להידמות לשורשו. לכן בינה, שנקרא חכמה בסופה, לא רוצה להיות מקבל. רק מה? חסדים, הוא רוצה בהשפעה.

והיות שברוחניות כל צורה חדשה היא בחינה חדשה, לכן כבר לא נקראת בשם חכמה, רק בשם בינה. אבל זה נושא אחד נגיד. בינה, האור שהמשיכה חסדים, שהייתה בעצמה, שבינה עצם חכמה. יכול להיות איזה קיום לאור דחסדים, שיש שם עצם חכמה.

אבל אור דחסדים זה שהמשיכה, שתהיה בחינה בפני עצמה, בלי הארת חכמה, אין שום מציאות. לכן, המשיך הארת חכמה בשיעור שיכול להתקיים, שזה מכונה זעיר אנפין. מה שהיא המשיך הארת חכמה, היה רק בזעיר אנפין, כדי שבחינה זו של חסדים תוכל להתקיים.

עד כה דיברנו מג' בחינות. מה היה אחר כך? בא עוד הפעם דחף פנימי מלמעלה. היינו, המחשבתו יתברך, שנקראת רצונו להיטיב לנבראיו, לא היה שהתחתון יקבל בזעיר אנפין, רק שיקבל בהרווחה. לכן זעיר אנפין בסופו, המשיך האור כמו שהיה בחכמה.

אלא מה ההבדל? חכמה, לא היא המשיכה האור, רק הכול בא מצד העליון. מה שכאן מלכות, אין לו אור החכמה, אלא היא ממשכת, כבר יש בחינה מצד התחתון. היא גילתה ההשתוקקות לדבר. זה אנו מכנים כלי, היינו חידוש צורה, מה שלא היה לפני זה.

פירוש הדבר. עד מלכות, על בחינה ד', עוד לא יצא המדרגות בבחינת משפיע. חכמה בכלל נקרא עביות דבחינה א', שהוא עשה שום דבר. בינה כולה חסדים, אין שום קבלה. זעיר אנפין גם כן חסד, מה שזעיר אנפין רק הכרחיות.

נמצא, איפה נתגלתה הבחינת מקבל, שאני רוצה לקבל ההשתוקקות הזאת? בחינה ד'. לכן אומרים, מי נקרא חידוש צורה, נקרא מקבל? מלכות. לאחר שמלכות קיבלה את האור, תכף נתעוררה השורש כמו שהייתה חכמה בסופה. מה חכמה בסופה אמרה? ענף רוצה להידמות לשורשו, רק כאילו המציא המצאה חדשה, היא לקבל חסדים בהארת חכמה, מבחינת זעיר אנפין.

אבל כאילו מלכות כבר ראתה, זעיר אנפין זה לא תיקון, צריכים בהרווחה. אם כן מה עושים עכשיו שנתעוררה, שהוא רוצה בהשתוות הצורה? מי? מלכות דאין סוף שקיבלה, המצאה חדשה. על מנת לקבל אני לא אקבל. אלא מה? בעל מנת להשפיע אני רוצה לקבל.

אז אומרים, על מנת לקבל לא לקבל, זה מכונה צמצום. על מנת להשפיע כן אני רוצה לקבל, זה נקרא קו. נמצא, המלכות בעצמה אמרה, על תנאי הזה אני לא רוצה לקבל. אלא מה? מטעם השורש, שהוא רוצה להידמות לשורשה.

אם כן, מדוע היא מקבלת על מנת להשפיע? שני דברים. אם נלמד קצת, תמיד כך. אם נגיד, מלכות נשארה בחושך, לא מקבלת, יש השתוות עם המשפיע או לא? לא. המשפיע מול התענוג או מול החושך.

אם כן יש כאן שני דברים. שיהיה לו תענוג, שיהיה לו אור. ושלא תהיה נקרא מקבל, רק משפיע. זה נקרא קו, היינו שמקבלת. מדוע מקבלת? היות שהמאציל רוצה, רצונו להיטיב לנבראיו, שיהיה לו תענוג, וזה נקרא קו אמת. זה שורש זה ענף, חוזר למטה אם כך. השורש הזה גורם לענף הזה.

ושם, בפנים מסבירות, בונה על… הולך על זה, איך אומרים? מסתעף מזה עניין חדש, שאין כאן המקום משהו לדבר מזה.

שמע, מצד אחד אנו לומדים, שיש לנו ארבע בחינות. מצד השני אנו לומדים, יש בחינה אחת. מה זה בחינה אחת? ... יש בחינה אחת ויש ארבע בחינות. אומרים כך, לאחר שנתגלתה בחינת חידוש צורה, שנקראת שהיא רוצה אך ורק לקבל, שזה החידוש הזה עוד לא היה עד מלכות, אז מלכות משגת אז את הגורמים שלה. נמצא, אני מדבר מנושא אחד, מהנקודה.

יכולים לומר, מה שמלכות אומרת שבינה יש לה צורה כזאת, מה שהיא השיגה בפני עצמה, גם כן לא יודעים. מדוע? אין השגה באור בלי כלי. נמצא, מה שאני מדבר, מה שהמלכות השיגה. נמצא שמדברים מנושא אחד, לאחר שעבר ארבע שלבים. לא שהוא מתחיל בשלב הראשון, הוא מתחיל בתחתון, בשלב הרביעי. אחר כך הוא משיג מי? את הגורמים שלה.

נתחיל אות נ"ח. מה הכותרת?

התפשטות האור והסתלקותו גרמו למציאת כלים.

מה כתוב כאן? מה זה כלי? מה שמקבלים זה כלי. מה קורה? הסתלקות האור גרמו לכלים. אם אין לו אור, מה הוא מקבל? בשביל מה אני צריך כלים? לקבל. מה כתוב כאן? התפשטות האור. בסדר, רק למי מתפשט האור?

קודם כול אנו צריכים לדעת מה זה התפשטות. אין שם מקומות שמתפשטים ממקום למקום. אז הוא מבאר, מה זה התפשטות? גילוי. כאילו נתפשט מהיעלם אל הגילוי. אם כן, לא נתפשט, זה כלי.

[ו]הסתלקותו גרמו לכלים. מה?

תלמיד: מה הוא קיבל קודם?

רב"ש: מה לא קיבל. מה התועלת מכלי הזאת, אם אין לו אור? כל הכלים מה שאנו צריכים להיות לנו כלים, בכדי לקבל. מה רק הוא אומר כאן? שמסתלק? אם מסתלק מה מקבל? בשביל מה, בשביל מה אני צריך בכלל הכלי הזאת, אם אין לי אור? אני יכול לומר ההיפך, בזמן שאין אדם מסוגל לקבל מילוי, יהיה לו טוב שאין לו חיסרון. מה דעתך?

נראה מה שהוא מפרש.

נח) והנה הרב קובע לנו, כלל גדול "כי סבת התפשטות האור והסתלקותו אחר כך, גרם להעשות מציאות כלי". ויש אמנם להבין בדבריו הרי גם להתפשטות הראשונה מטרם הסתלקות האור צריך כלי, עוד בטרם שנסתלק.

מדוע? כי אין אור בלי כלי. מי אומר לנו שיש אור? שיש מי שמשיג, אומר שיש אור. המשיג נקרא כלי. הבלי משיג מה... איך... מי אומר שיש אור? אם כן מה הפירוש התפשטות האור והסתלקותו? זה כלי.

ויש לתרץ דבריו על פי מה שכתב לקמן, אשר התפ"א שיצא מפה דא"ק ולחוץ יצא הכל מעורב יחד, כלומר שהאור והכלי היו מעורבים זה בזה, ולא היה ניכר הכלי בטרם ההסתלקות, אע"פ, שבהכרח ישנו שם.

מה כתוב? מה הפירוש אור וכלי מעורבים זה בזה? מה זה כלי? חיסרון. מה זה אור? מילוי. מה הפירוש אור ומילוי מעורבים זה בזה? שם הוא מפרש, ששניהם יש להם אותו תפקיד, כאילו אני לא יודע מה שיותר חשוב.

לפי המשל נתתי פעם, אם אתם זוכרים. אחד בא לאיזה בעל הבית ונותן לו סעודה. הוא מתלונן, אוי, יש לי צרה. מה יש הצרה שלך? יש לי תאווה גדולה, אני רעב מאוד. זה צרה או להיפך? נותן לי סעודה, אני לא רעב. מה זה, מה הצרה שלו, מה יותר גרועה? שאין לו תיאבון, שהוא לא רעב, או שהוא רעב יותר טוב?

אז רואים, בזמן שיש סעודה, אז רעב זה מידה טובה, זה נקרא שניהם יש אותו תפקיד בסעודה. אחד בלא השני הוא לא הולך. אבל מתי ניכר שרעב זה דבר רע? בזמן שאור מסתלק, שאין לו מה לאכול, אז נקרא רעב שהוא רעב.

שם הוא מתרץ כך. היכר כלי, שהיכר, שיש הבדל בין כלי לאור, שאור נסתלק, במה הוא נשאר? ברעב? זה לא טוב. אז יש היכר כלי. מה שאם שאור מ... אדרבה, שניהם משמשים אותו תפקיד בכלי. שומע חיים? לא.

מה התירוץ שלו? הוא לא היה נקרא כלי בטרם הסתלקות, אף על פי שיש שם בהכרח, לא ניכר בתור כלי, בתור חיסרון בערך אורות.

נמצא לפי זה שהוא אומר, [ה]התפשטות ו[ה]הסתלקות הנה גורמות שוות לעשית הכלי.

מה הפירוש?

נט) אמנם התירוץ, אות נ״ט. התירוץ הזה דחוק מאוד. הוא מדבר עכשיו על לשון הרב, מה שרב אומר, התפשטות האור והסתלקותו "גרם להויה מציאות כלי".

נט) אמנם התירוץ הזה דחוק, דחוק מאוד.

תלמיד: מעט.

רב"ש: מעט, דחוק מעט, כי הלשון "גורם להעשות מציאות כלי" אינו עולה יפה, מדוע? כי מהלשון משמע, שבטרם ההסתלקות, אין עוד שום מציאות של כלי לגמרי. אלא שצריכים להעמיק יותר בדבריו.

ובאמת, דבריו זהירים מאוד, כי לא אמר, סבת הסתלקות האור גרם לעשות כלי, אלא אומר סבת התפשטות האור, אחר כך והסתלקותו, גרם להעשות כלי. שהמשמעות היא ששתיהן: [ה]התפשטות ו[ה]הסתלקות, [הנה] הן גורמות שוות בעשית הכלי.

מה הפירוש? הוא עוד לא מפרש. אז הוא רוצה עכשיו לבאר. קודם כול, הוא מסביר לנו, מהו חומר הראשון של הכלי. טוב, כ... אבל מה החומר הזה?

אות ס'.

ס) ודבריו מובנים, עם המתבאר לעיל (באות נ"ו נ"ז). כתוב, כתוב כך, אשר חומר ראשון של הכלי הוא בחי"ד, מה זה ד' דאור ישר? ההשתוקקות לקבל תענוג. שעליה, על השתוקקות הזו, היה הצמצום הא', שפי' הוא, גדלות הרצון לקבל, שהיתה כלולה באור א"ס ב"ה, המכונה בשם מלכות דא"ס, ובא"ס ב"ה לא היתה ניכרת כלל, עניין של שינוי צורה. ותחלת גילויה הייתה, היה, לאחר שנצטמצמה ונעשתה חלל פנוי כי אז נתגלה הגדלות הרצון לקבל, לבחינת הפכיות הצורה כלפי האור העליון, שכולו להשפיע, ואין בו מרצון הקבלה אפילו משהו שבמשהו, ובזה נפרדה המלכות, וירדה ונתרחקה מקצה אל הקצה מאור העליון: כי שינוי הצורה, הוא הבדל הרוחני, והפכיות הצורה, הוא הפרוד הגמור מקצה אל הקצה ברוחני.

ולפיכך מאז ואילך, לאחר הצמצום, נבחן גדלות הרצון לקבל זה שבבחי"ד המצומצמת, לגדלות העביות שבעולמות, כלפי האור העליון, הנבחן לתכלית הזכות שבהמציאות, וזה רק מבחינת נקיות מהרצון לקבל, כי כולו להשפיע. ויותר מזה, אין לנו השגה באור העליון, בערך עצמותו. וכבר הארכנו בזה, בחלק א'.04:56:40

מה הוא אומר לנו כאן? הוא רוצה כאן לקבל, לדבר מעניין כלי. בא ואומר, מה זה כלי? דבר פחות מנגד האור. אם אנו אומרים, שמטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, ואנו אומרים שמידת הרגשה שבתענוג תלויה בהשתוקקות. נמצא, שברא את הבחינה ד', שנקרא ד' דאין סוף.

מה הפירוש דאין סוף? שמלכות לא עשתה סוף, אלא שנקרא ממלא כל המציאות. פירוש שממלא כל המציאות, כמו שלמדנו על דרך משל נגיד. אם הוא רוצה, נגיד על דרך משל, להיטיב לנבראיו מאה קילו תענוג, אז הוא היה צריך להיבראות חיסרון לא פחות, לא יותר, רק של מאה קילו. כמה שהוא רוצה לתת, כמה, צריך לברוא חיסרון על זה.

שרצון הזה נתמלא עם המילוי, נקרא ממלא כל מציאות, כל המציאות של רצון שהייתה מתמלא. וזהו מכונה האין סוף, שהמלכות הזאת עדיין לא עושה שום סוף. זה נקרא חיסרון? אי אפשר להיות בריאה, אי אפשר להיטיב לנברא, אי אפשר שהמטרתו, שנקרא להיטיב לנבראיו, שיתגלה בצורה אחרת, אלא על ידי אור וכלי.

אם כן, מה כאן הרעש של כלי, שאנחנו אומרים שזה דבר חדש, שזה משונה? זה נעשה רק לאחר כך. לאחר שהמלכות אמרה שהיא רוצה בהשתוות הצורה, ולומדים שזה רק מבחינת ברירה, כאילו שהיה לו ברירה להישאר כך. רק מטעם קישוט עשתה זאת, שרצתה בהשתוות הצורה, ולא רצתה לקבל לא על מנת לקבל.

נמצא אז, בזמן הזה שאמרה, שלא רוצה לקבל מטעם שהיא הרגישה שכך יהיה יותר טוב, זה נקרא רק שורש. וזה נגמר מתי? בשלב השני. היינו, שאנו אומרים, מה שרצון בעליון במדרגה הקודמת, נעשה חוק מחויב בתחתון. נמצא, מתי נעשה האיסור? בהמשכת הקו.

נמצא לפי זה, מתי נעשה כלי להרגיש כלי? דווקא לאחר הצמצום, זה שמבאר לנו כאן. חומר ראשון, שעדיין לא היה שום בחינת חיסרון, היינו שיהיה הבדל בין אור לכלי, היות שאי אפשר שלהיות מציאות של מטרת הבריאה אחד בלי השני. רק מה? אחר הצמצום שרצתה להשתוות הצורה, אז נתגלה הבחינה הזאת שנקראת כלי.

הרב לייטמן: ואיך חיסרון …

רב"ש: אמרתי לך הרבה פעמים. אם אנו נותנים משל, אין הכוונה על המשל, אלא מוצאים איזה משל, כמו במשל יש מציאות כזאת, אז אני לומד גם על אור יש מציאות כזאת. לא, לא לחפש משלים שהם כנגד המציאות הזאת. זה לא משל, זה נמשל. רק ממשל ... רק אנו לומדים שיש מציאות כזאת.

דהיינו, הוא אומר שהקו נקרא מעלה מטה. מה זה מעלה מטה? מעלה בחשיבות ומטה בחשיבות. ולפני זה מה היה? היה עיגולים. מה הפירוש ברוחניות עיגולים? משל גשמי, כמו בדבר עיגול אנו, אנחנו לא מוצאים הבחן במדרגות שייכים לעיגול, כמו כן אז, לא היה מעלה מטה.

אז הוא שואל אם כן, מה היא שווה? בשביל מה הייתה צמצום? תשובה, קישוט. מה זה קישוט? אז הוא אומר, קישוט לא נקרא חיסרון. אז אני אומר, אני ממציא משל, מה זה קישוט, מה זה חיסרון. אבל לא המשל, המשל אנו נותנים דוגמה בכדי להבין.

אמרתי זה אז אמרתי משל. פעם אחת בא יהודי מרוסיה, עם שישה ילדים בחורף, לאיזה מושב, והוועד המושב רוצה, נו נגיד על דרך המשל, חמישים אלף לירות, שייכנס בתור חבר וייתנו לו דירה ויכול שם לחיות.

היהודי הזה אין לו. בא, ואין לו שום כסף. בינתיים נכנס עם הילדים שלו לבית הכנסת לעזרת נשים, שם הוא עם ילדים שלו. נכנס לרב, תן לי איזה עצה, מה עושים? אין לי כסף. טוב, בשבת אני אראה.

בשבת לפני הקריאה, בא רב ומתחיל לבכות. מוריי ורבותיי, בא, בא איש עם משפחה, עם שישה ילדים, בעירום וחוסר כול, וצריכים חמישים אלף לירות. ובוכה, ואיזה המצב, שהדמעות שלו עוררו בכל אחד ואחד, שכל אחד תרם ונותן לו, וקיבל את החמישים אלף לירות. והוא נכנס למושב, וילדים, והיה בסדר גמור. יפה או לא יפה?

כעבור שלושה חודשים, בא עוד הפעם הרב, גם כן לפני ק...