שיעור הקבלה היומי13 אפר׳ 2019(בוקר)
שיעור בוקר 13.04.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
פסח
קריין: אנחנו קוראים בספר פסח בעמוד 219 מאמר, "מהו המצוות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה". נמצא גם כן בספר "כתבי רב"ש" כרך ב' בעמוד 1159.
מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה
תש"ן
-
מאמר
מ"א
1989/90
-
מאמר
41
"על הכתוב "והיה עקב תשמעון, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך", פירש רש"י וזה לשונו "אם המצות קלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, ושמר ה', ישמור לך הבטחתו", עד כאן לשונו.
ויש להבין, מה משמיענו בזה, שאם ישמור האדם את מצות הקלות, אז ישמור ה' לך את השבועה. ויש להבין, מהו התנאי הזה, שמשמע, כי אילו אחרת אין בידו חס ושלום לקיים את השבועה, שנשבע לאבותיך. ועוד יש להבין, מה שהמפרשים שואלים, מדוע מתחיל מלשון רבים "ושמרתם ועשיתם" ומסיים בלשון יחיד "ושמר לך".
ובכדי להבין זה, צריכים קודם כל להבין באופן כללי, מהן ענין תרי"ג מצות שניתן לנו. ובהקדמת ספר הזהר (דף רמ"ב) כתוב שם וזה לשונו "המצות שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם פקודין. ונקראים אמנם בשם תרי"ג עיטין. וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא. ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצות בשם תרי"ג עיטין. והן בחינת אחור. וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינות תרי"ג פקודין. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה, וכו', והיא בחינת הפנים של המצות".
והנה בחינת "עושי דברו" נקראת בזמן ההכנה, היינו מטרם שהאדם זוכה לבחינת "לשמוע בקול דברו", שענין "שמיעה" שייך דוקא לאחר שהאדם זכה לכלים דהשפעה, שרק אז יש לו בית קבול להשפע, שיתלבש בכלים דהשפעה. ואז יש לו "אזניים", לשמוע בקול ה'.
מה שאין כן כשעדיין משוקע בכלים דקבלה, אז מוטל על האדם לעבוד בבחינת "עשיה", הנקרא "מעשה", אף על פי שהגוף לא מסכים לעבוד לשם שמים. אלא הוא צריך להאמין, אף על פי שהוא נמצא במצב של שפלות, היינו שהגוף לא מסכים לעבודה זו, לעבוד לשם שמים, מכל מקום הבורא נהנה מזה, היות שבמצב השפלות, האדם מרגיש שהוא נצרך להבורא, שיעזור לו. לכן יש לו אז מגע הדוק עם הבורא. היינו שהוא מרגיש, שאין לו עצה אחרת, אלא רק ה' יכול להציל אותו ולהוציאו מהשפלות הזו.
אולם האדם שואל לעצמו, איפה הצדק והיושר של הבורא. היות שהוא נותן יגיעה ומקיים תו"מ, ולא רוצה תמורת זה שום שכר, אלא הוא רוצה לעבוד לשם שמים, וכמו שכתוב בזה"ק, לעבוד בגלל שהוא רוצה לשמש מלך גדול, היינו מטעם "דאיהו רב ושליט", וכשהוא מבקש מה', שיתן לו להרגיש את גדלותו יתברך, והאדם מאמין שה' הוא שומע תפלות כל פה, והוא עומד ומחכה כל יום, שתהיה לו הרגשה יותר גדולה מגדלות ה', ולבסוף הוא רואה, שהוא הגיע לשפלות יותר גדולה. היינו שהוא מרגיש, שאנשים מרחוב, אין הם כל כך שקועים באהבה עצמית.
והאדם שואל, מדוע אנשים מרחוב, שאין להם שום תפלה, שה' יוציא אותם מאהבה עצמית, הם בסדר. והוא רואה, שהם מרגישים את הסדר עבודה בתכלית השלמות. היינו, שהם יודעים, שכל יום הם מתקדמים, היינו שהרכוש שלהם מתגדל. כמו שאמרתי פעם, שיש לכל אחד מהם יומן, ששם הוא רואה, כמה מצות נרשמו כל יום על שמו, וכמה דף גמרא יש לו לרשום בהיומן שלו. והוא רואה להיפך, שכל יום הוא גרוע מאתמול.
ואפילו שהאדם עושה חשבון לעצמו, הוא רואה שיש כמה עליות בכל יום, עד לפעמים האדם חושב, עתה בטח אני כבר באתי אל המנוחה והנחלה, לא כמו שהיה עד עתה. פתאום באות לו מחשבות שמבלבלות את ראשו, ושוכח את הכל, היינו שהוא שוכח אפילו מענין עליות בכלל, ומרגיש רק שפלות. אחר כל העבודה שנתן, הוא נעשה עתה יותר גרוע מתמיד, ומתחיל להסתכל על עצמו, ואינו מוצא בעצמו שום מעשה טוב, ומרגיש כאילו אף פעם לא קיים תו"מ.
ונשאלת השאלה, איך האדם יכול לתרץ לעצמו על הרגשות האלו, האם זה אמת או שקר. כלומר, מבחינת המציאות, שזה לא יכולים למחוק את המציאות. היינו שבטח נתן יגיעה, ובטח קיים תו"מ, אולם לפי הרגשת האדם, הכל נעלם. נשאלת השאלה, לאן הלכו, כלומר, מי לקח אותם, שאין הוא מרגיש אותם. ואין לומר, שהוא סובל על שכחה, לכן הוא שכח את הכל. הלא האדם רואה, שדברים לא יפים מה שהוא עשה, הוא כן זוכר.
והתשובה היא, שצריכים להאמין באמונת חכמים, כמו שאומר בזה"ק, שמפרש את מה שכתוב "או הודע לו אשר חטא". ושואל, מי הודע לו. ומתרץ, התורה. וכמו שפירשנו פעם, ע"י זה שהוא לומד תורה על הכוונה בכדי להגיע אל האמת, היינו שיהיה עובד ה' באמת, כלומר שזה שהוא מקיים תו"מ אין לו כוונה שהוא עובד עבור עצמו, היינו שהוא יקבל שכר, אלא הוא רוצה לקיים תו"מ על דרך שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", היינו שהוא לומד תורה בתור עצה, שע"י זה הוא יגיע שיהיה עובד ה' באמת, היינו שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', לכן התורה מודיעה לו "אשר חטא".
זאת אומרת, הסדר של "תורה תבלין" הוא, מקודם היא מודיעה לו "אשר חטא", היינו עד כמה שהוא שקוע באהבה עצמית, שזה נקרא, שהתורה, שהיא בחינת התבלין, נותנת לו הכלי, היינו החסרון, שיהא נצרך שהבורא יעזור לו. נמצא, שהתורה מודיעה לו, זה שהוא מאמין בה', זהו דבר זר אצלו. היינו שהוא מרגיש איך שהוא מרוחק מה', שכמו דבר זר הבורא נחשב אצלו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על הכתוב "לא יהיה בך אל זר", שפירוש "אל", ה' לא יהיה אצלך כמו דבר זר, שאין לך שום חיבור עמו.
וזהו מטעם, היות שהאדם משוקע באהבה עצמית, שזהו שינוי צורה מהבורא. היות שהבורא רצונו הוא רק להשפיע, מה שאין כן האדם מצד טבעו הוא רק לקבל. לכן אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד. נמצא, במקום שהיה האדם צריך להרגיש קירבת ה', הוא מרגיש ריחוק מה'. וזה מודיעה לו התורה. היינו להאדם שלומד תורה, מסיבת שהוא מאמין בדברי חז"ל, שאמרו, "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", התבלין האלו נותנים להאדם להרגיש איך שהאדם מרוחק מה'.
נמצא, שהתורה נתנה להאדם כלי, היינו חסרון, שהאדם יבקש מה', שיוציאו מהגלות, הנקראת "גלות מצרים", כידוע מצר-ים פירושו צר עין, היינו שאין לו שום כח להשפיע אלא רק לקבל. והאדם, הגם שהוא רואה, שאי אפשר להגיע לקירבת ה', מטרם שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע, מכל מקום הוא רואה, שאין שום מציאות, שתהיה בידו יכולת להגיע לזה בלי עזרתו יתברך.
וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, מדוע עשה ה' ככה, היינו שלא תהיה שום מציאות מצד האדם לצאת משליטת פרעה. והתשובה לזה היא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאברהם שאל את ה', בזמן שה' הבטיח לו ירושת הארץ, "במה אדע כי אירשנה". "ויאמר לאברם, ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".
ואמר, ששאלת אברהם היתה, שאברהם ראה מהי ירושת הארץ, שהיא ענין מלכות, הנושאת את השפע העליון, הכולל ה' בחינות נרנח"י דקדושה. וידוע, שאין אור בלי כלי, היינו שאין מילוי בלי צורך. ואברהם ראה, שאין לישראל צורך להשיג שלימות המדרגה. אלא, שאם ישיגו קצת הארה מלמעלה, כבר יהיה להם סיפוק. וממילא אין להם צורך להשיג את הנרנח"י דנשמה הכלולה במלכות, שזו נקראת "ירושת הארץ".
ואיך, אמר אברהם, איך יקבלו את האור, בזמן שאין להם כלים, הנקרא "צורך". אז אמר לו ה' "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". היינו, שעם ישראל יהיו בארץ, היינו ברצון, שלא שייך לעם ישראל, אלא הם יהיו תחת שליטת הרצון לקבל, שזה שייך לפרעה מלך מצרים.
"וענו אותם". כלומר, שעם ישראל יסבלו, מזה שאין הם יכולים לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, שזה יביאו להם דביקות בה'. אז הם יצטרכו שה' יעזור, כמו שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם, ויזכור אלקים את בריתו את אברהם".
וידוע מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". שואל הזה"ק "במה מסייעין אותו. ומשיב, בנשמתא קדישא. היינו מקודם נותנים לו נפש, זכה יתיר, נותנים לו רוח". זאת אומרת, כפי מה שהוא הולך לזכות עצמו ודורש עזרה, אז העזרה שהוא מקבל מלמעלה, היא בחינת חלק מירושת הארץ.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מדוע האדם, בזמן שהוא מתחיל ללמוד תורה, על הסיבה שהתורה נקראת בחינת תבלין, מדוע האדם בזמן שהוא התחיל ללכת על דרך האמת, שהתורה היא בחינת עיטין, היינו עצות איך לכבוש את היצר הרע, האדם מתחיל לראות, איך שכל פעם במקום שהיה צריך להרגיש שהוא יותר מקורב לה', הוא מרגיש שנעשה יותר מרוחק.
ושאלנו, וכי זו היא דרך התורה, שעל ידה נעשה יותר מרוחק מה'. והתשובה על זה היתה, שהתורה נותנת לו מקודם הכלי, היינו החסרון, לראות איך, באיזה שיעור הוא מרוחק מה', שזה הוא מה שאומר הזה"ק, שהתורה מודיעה לו שהוא חטא.
נמצא, שאל יאמר אדם שהוא לומד תורה על דרך האמת, ומדוע התורה לא עוזרת לו בבחינת התבלין. והתשובה היא, שהאדם צריך להאמין באמונת חכמים, שהתורה כן עוזרת לו, במה שהיא מגלה לו שהוא חטא, היינו איך שהוא מרוחק מה'. ובגלל זה יש לו מקום לתת תפלה מעומק הלב, מחמת שהוא מרגיש, שהוא יותר גרוע משאר אנשים.
והגם שאם ישאל לעצמו, הוא רואה שהוא נותן יותר כוחות בקיום תו"מ, אם כן למה הוא מרגיש שהוא יותר גרוע. על זה אין להאדם מה להשיב, אלא שהאדם אומר, מבחינת הרגשה, אני מרגיש, שאני יותר גרוע עתה ממה שהייתי עוסק בתו"מ, בטרם שהתחלתי ללכת בדרך האמת. היינו, שכל מה שהוא עושה, הוא רואה, שהוא הכל לא בכל הלב, כמו מקודם לכן.
וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזהו שה' אמר לאברהם "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וענו אותם". שע"י זה יהיה להם צורך לירושת הארץ, היינו שע"י החסרון שיהיה להם, שהם בערום וחוסר כל, ואז הם יהיו בבחינת "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה".
היינו, שהעבודה בעצמה, זה שלא מתקדמים בעבודה, אלא להיפך, זה יגרום להם צורך. אז ה' יתן להם עזרה, כל פעם שהם רוצים להיות יותר זכים. וע"י זה יהיו להם כלים לקבל את ירושת הארץ.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו "והיה עקב תשמעון, ושמר ה' אלקיך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך". ופירש רש"י "אם המצות הקלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, ושמר ה', ישמור לך הבטחתו". ויש להבין, מהו התנאי הזה, שאם תשמעון הקלות, אז ה' ישמור הבטחתו, אחרת לא יקיים את השבועה.
והענין הוא, "מצות קלות" פירושו מה שבני אדם מזלזלים בהן, שהכוונה היא על בחינת מוחא וליבא. כלומר, כל המצות, בזמן שמקיימים אותם על מנת לקבל שכר, המצות האלה האדם לא מזלזלים. אלא שכל אלה המצות נקראות "חמורות", בגלל שיכולים להפסיד את השכר. לכן השכר שמצפים שיקבלו תמורתם, זה עושה שיהא מצות חשובות, היינו השכר מחשיב אותם.
מה שאין כן בזמן שהאדם צריך לעבוד לשם שמים, שזה אצלו למעלה מהדעת, בזה האדם מזלזל, מטעם שהגוף מתנגד לעבוד בלי שכר. לכן שאומרים להגוף, שצריכים לעבוד רק בעל מנת להשפיע לה', אז הגוף אומר, שדבר זה רחוק מהשכל ואינו כדאי להתאמץ בעבודה זו. והאדם רואה, שאין בידו להתגבר על הגוף. וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שזה שאין בידי אדם לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, הבורא עשה זה בכוונה תחילה, בכדי שע"י זה האדם יקבל צורך לעזרת ה', אחרת הוא אבוד.
ולכן כשהאדם מבקש מה' שיעזור לו, ע"י זה הוא מקבל עזרה מלמעלה, שהוא ענין מאור התורה, "שהמאור שבה מחזירו למוטב", כנ"ל בדברי הזה"ק, שע"י זה הוא מקבל כלים וצורך להשגת נרנח"י דנשמה. וזאת היתה התשובה של ה', מה שאברם שאל "במה אדע כי אירשנה".
נמצא, שדוקא אם האדם רוצה לשמור את המצות הקלות, אז הוא נצרך לה', שיתן לו עזרה. אחרת, אם האדם אין לו צורך לשמור את המצות הקלות, שהם מצות בזויות, וממילא אין הוא צריך לעזרת ה', וכיון שכן אין לו צורך, שה' יעזור לו ע"י שיתן לו נרנח"י דנשמה, הלא אין לו צורך לזה, לכן חוזרת השאלה של אברם "במה אדע כי אירשנה", כנ"ל. הלא אין לו צורך להשיג את ירושת הארץ. נמצא לפי זה, שאין ה' יכול לקיים את השבועה של ירושת הארץ. לכן לפי פירוש רש"י, שאומר, אם תשמעון את מצות הקלות, אז ה' יכול לקיים "ושמר ה'", היינו שה' ישמור את הבטחתו, אחרת אי אפשר לקיים את הבטחתו.
ובהאמור יש לפרש גם כן מה ששאלנו, שמתחיל בלשון רבים "ושמרתם ועשיתם", ומסיים בלשון יחיד. והתשובה היא, כי בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, יש לו שתי רשויות, היינו בחינתו עצמו, שהיא הרצון לקבל, וגם רוצה לעבוד עבור הבורא. ובזמן שהאדם רואה, שיש לו שתי רשויות, אז הוא מבקש מה', שיתן לו עזרה לבטל את רשותו, ולא תשאר אלא רשות היחיד, היינו רשותו של ה'. אז ה' נותן לו עזרה על ביטול הרשות, ושהאדם לא ישאר אלא ברשות היחיד. וזה שכתוב בלשון יחיד "ושמר ה' אלקיך לך", היינו שה' ישמור אותו שתהיה לו רק רשות היחיד.
ובהאמור נבין מה שכתוב (עקב, שלישי) "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה ה' אלקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר, אשר נשבע ה' לאבותיך, לאברהם".
ויש להבין, אם ה' רוצה לתת ירושת הארץ לישראל, בעבור אשר ה' נשבע לאבותיך, לאברהם, משמע שהסיבה שנתן לעם ישראל את ירושת הארץ, היתה מטעם שה' הבטיח לאברהם לתת את ירושת הארץ. וכאן אומר הכתוב, שהסיבה שנתן את ירושת הארץ לישראל, היתה מעם רשעת הגוים. משמע מכאן, שאם לא היתה רשעת הגוים, לא היה יכול ה' לקיים את הבטחתו לאבות. ויש להבין, מה יש בזה, שאם יש רשעת הגוים, ה' יכול לקיים את השבועה. ומטעם צדקתך וישר לבבך אין ה' יכול לקיים את השבועה.
ובהנ"ל, שבדרך העבודה רשעת הגוים, הכוונה על הרע שיש בלבו של אדם. ואין האדם מסוגל לנצח אותו, ומוכרח לצעוק לה', שיעזור לו, להוציאו לחרות מתחת שליטת פרעה מלך מצרים. ובמה עוזר לו, כמו שאומר בזה"ק, בנשמתא קדישא. זאת אומרת, כל פעם שהוא מבקש עזרה, הוא מקבל נשמתא קדישא. שע"י זה שהוא נמצא בגלות, ורוצה לצאת מהגלות, היינו זה שהאדם מרגיש שיש לו רשעת הגוים, שלא נותנים לו לעשות מעשים לשם שמים, אלא לעבוד לתועלת עצמו, שזה נבחן, שהוא מוכרח לעבוד עבור אומות העולם שבגופו.
וזהו כמו שכתוב (שמות, ראשון) "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס". ואאמו"ר זצ"ל פירש, בזמן שהיו רוצים לעבוד לשם שמים והתגברו על שליטת המצרים, זהו הפירוש רעמסס, היינו שהתגברו על האהבה עצמית, כמו רעם-סוס, היינו בכח גדול כמו סוס. וחושבו, שהם כבר יצאו משליטת אהבה עצמית. ואח"כ הם באו לפי-תהום, היינו שכל הבנינים שבנו, הכל נבלע ונשקע בתהום, ולא נשאר זכר מכל העבודה, שזה נקרא פתם.
היינו, שכל פעם היתה להם העבודה בבחינת פתם ורעמסס. זאת אומרת, שכל יום היתה להם עבודה מחדש. כלומר, שכל יום הרגישו, כאילו היום הם מתחילים לעבוד עבודת הקודש. ועד עתה יש להם הרגשה, כאילו מעולם לא עוסקו בעבודה. והם שואלים לעצמם, איפה נעלמה העבודה והיגיעה, מה שעשו עד עתה. והם לא יודעים מה להשיב על זה, אלא כנ"ל, שהכל נבלע ונשקע בארץ.
ולא היו ביכולת לומר להגוף שלהם, מדוע אתה לא רוצה היום לתת יגיעה. הלא אתמול ראית, כשאתה נתת יגיעה, בא לך אח"כ כח לעבודה. ואתה אינו יכול לקבל משהו מאתמול, כי הוא לא מרגיש שאתמול הוא עשה משהו, כנ"ל, כי הכל נבלע בארץ. ולמה הוא כך, אלא זהו תיקון.
נמצא לפי זה, אם האדם מסתכל על עצמו, ויש לו מעשים טובים, אז אין לו צורך שיבקש מה' שיעזור לו, ממילא אין לו מקום לקבל עזרה מה', כי אין מילוי בלי חסרון. אם כן, אין ה' יכול לקיים את השבועה בענין ירושת הארץ, היות שאין להם צורך, שיתן להם בתור עזרה את ירושת הארץ.
וזה שאומר "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם". מדוע. כי אם הם בסדר, אז אין להם צורך. וזה שאומר "כי ברשעת הגוים, ה' אלקיך מורישם", כנ"ל, שע"י הרע שבגופו יש צורך לעזרה."
שאלה: איך מתקדמים מהמצב שבו אני מרגיש שאני יותר גרוע מכל פושעי העולם, ואין יותר גרוע ממני?
להתקדם, להיות עוד יותר גרוע. זאת אומרת, להמשיך עד שירגיש שזה באמת כך, ואז כתוצאה מזה יתפרץ לבורא. לא יכול להיות שהוא מרגיש גרוע ועדיין נשאר ככה במקומו. זה עוד לא גרוע.
שאלה: מה לעשות עם ההרגשה שכאילו מעולם לא עשינו עבודה?
זה תמיד ככה, זה בסדר גמור. זו הרגשה נכונה. שכל פעם הכול נבלע כמו בחול, ועד כמה שיותר ויותר משקיע, יותר ויותר מרגיש שעוד לא התחיל ופחות מבין, ופחות מרגיש, ומוכן בכלל לעזוב, או לקבל כדור ולישון עד סוף החיים. ובכלל לוותר על הכול, ועוד, ועוד. אלו הסימנים הטובים. כי הרצון לקבל מראה לאדם עד כמה שהוא שולט עליו, מרדים אותו, מוריד אותו, עושה עימו כל מיני משחקים והאדם נמצא בידו, ולא יכול לעשות כלום. עד כדי כך שלא שהוא לא מסכים שהרצון לקבל יעשה איתו משהו אלא כלום, הוא אפילו מסכים עימו. ורק אחר כך באה ההכרה של מה שיבוא.
שאלה: לא הבנתי כל כך מה זה מצוות קלות, ולמה הן נבזיות, ומה זה מצוות קשות, או כבדות?
מצוות קלות ומצוות חשובות, קשות, הכול כלפי האדם.
שאלה: כנראה לא הבנתי אבל נראה שהוא אומר שחייב ללכת בעיתה ולא באחישנה, שהוא חייב להזכיר לך כל פעם את הנבזות, ואת הרשעות, בשביל שבאמת יתפתח לו צורך. ואחישנה ויגיעה, זה כאילו לא שווה. שאם הוא לא יכניס לך איזו מכה מאחורה, אז לא תהיה לך תפילה אמיתית.
גם נכון. הכול נכון, הכול צריך להצטבר למצב המיוחד ש"ויאנחו", ויצעקו.
שאלה: כל המאמר בסוף ענה על השאלה הראשונית, מצד אחד בהתחלה הוא דיבר על ההבדל בין אדם שמחשיב, שסופר את ההתקדמות שלו על פי המעשים שהוא עושה על הנייר, והידע שלו, לבינינו, שבכל יום מרגישים שאנחנו יותר ויותר רעים, אז המאמר הזה ממש הדגיש את הצורך בעשיריה ובחברה חזקה, ומצד שני, גם מדגיש את חוסר האונים המוחלט וחוסר היכולת בכלל לזוז בכיוון הזה, בגלל ההתנגדות שמרגיש. איך אנחנו יכולים להשתמש בכל רגע כדי להעלות תפילה, כך שלכל חבר סביב העולם יהיה כוח להיות איתנו, בכל הזדמנות שהוא מקבל?
זאת שאלה קשה, אבל לפחות מה שאמרת, אמרת נכון, שהכניסה למצרים היא שבני יעקב לא רוצים להתחבר. ולכן צריכים להרגיש עד כמה שהרצון לקבל שולט עליהם, כי אחרת הם לא מגיעים למטרה הרוחנית. כל העבודה במצרים היא כן להתחבר, עד כמה שאפשר. משתדלים לבנות את עצמם, את העשירייה שוב ושוב לא יכולים. ופיתום ורעמסס, אלה צורות בעשירייה, ומריבות, ופרעה שקם בתוך העשירייה, ורוצה להמית את כל התינוקות, וכן הלאה. זה הכול בתוך העשירייה בלבד, כוחות החיבור כנגד כוחות הפירוד.
הבורא נותן כוחות האיחוד, עד כמה שהם מתפללים אליו ומבקשים, ופרעה שהוא ההפך מהבורא, זה אותו כוח הבורא, אבל כדי לעורר אותם, לגרות אותם, הוא נותן להם ההפך, יותר ויותר את כוחות הפירוד.
עד שהם מגיעים למצב שלא מסוגלים, ומבינים שרק על ידי התחברות לכוח העליון, למאור המחזיר למוטב, הם יכולים להתחבר ביניהם. ההתחברות שביניהם עוברת בכמה שלבים. השלב הראשון של ההתחברות הוא שהם בורחים מפרעה, זאת אומרת, מכוח הפירוד, זה השלב הראשון של החיבור ביניהם.
השלב השני שהם בורחים, השלישי שעוברים את ים סוף, הרביעי שמגיעים להר סיני, מתגלה בהם שנאה. כל פעם זה ככה. טוב ורע, רע וטוב, הכול מתגלה, שני כוחות. ובין שני הכוחות האלה הם משתפשפים. עד שכל הכוחות האלה נכנסים לעשירייה, עד כמה שהאגו גדל בכל אחד ואחד, יש חיבור ביניהם יותר עוצמתי ואיכותי, עד שנעשים לעם בקבלת התורה. ואז הם ממשיכים. אפשר להגיד שזאת התחלת העבודה האמיתית, שהמקום שמגלים ביניהם זה ממש שממה, מדבר, מלא נחשים ועקרבים, וכל הקושי הוא בלהתקדם. וכל ארבעים שנות המדבר, זה כל התורה.
סך הכול התורה צריכה להביא אותנו לארץ ישראל, כי הכול זה רק בעשירייה, ורק אז בתוך העשירייה אנחנו מגלים רצון שכולו הוא ישר‑אל. ולפני זה, זה רק נטייה, השתוקקות, מאבק, שכך זה יהיה. זה לא העניין הגיאוגרפי והיסטורי, אלא מדרגות, מדרגות, מדרגות. עד שאנחנו מגיעים בתוך העשירייה ממצב שלא רצינו בכלל שום דבר, נראה לנו שאין בזה צורך, כבני יעקב, ועד שאנחנו מתחברים בינינו, ומגיעים למבנה של בית מקדש הראשון. ואחר כך שם מגלים את השני, ומגלים את השלישי, הכול כבר בקשר בינינו, עד שיתגלה כתיקון השלם. הכול זה בתוך העשירייה.
שאלה: מה זה אברהם, אם הכול מתקיים בתוכי, או במערכת, מה זו דרגת אברהם, איפה זה נמצא? יש לו דיאלוג ישיר עם הבורא?
כן, הם נקראים "אבות האומה" וזה לפנינו, שיש בנו גם כוחות שהם מאדם הראשון, אבל הכוחות האלה הם הכוחות של היסוד שלנו, ולכן אנחנו לא צריכים אותם, אנחנו לא דנים בהם, אנחנו לא מגלים אותם כביכול. זה יתגלה אחר כך. כי [זה יבוא] מתוך החיבור בינינו שמגיע לנו מאברהם, יצחק, יעקוב, משה, אהרון, יוסף, דוד, מכל התהליך הזה, אבל עכשיו אנחנו לא עוסקים בזה. זה נמצא בתוכנו מהיסודות שלנו.
כוח החיבור הראשון זה אברהם, לכן נקרא "אב האומה". זה "קו ימין", חיבור. בלי עביות עדיין, זה משהו שמתחיל להתחבר, עוד לפני שאתה מגלה את הכוחות המנוגדים לזה.
שאלה: איך מעלים חשיבות למצוות הקלות בעשירייה?
"קלות" זה נקרא מה שנראה לנו קל, שאנחנו מזלזלים בהן, זה תלוי בעד כמה שאנחנו נעלה אותם קדימה. כמו שעכשיו אני סיפרתי לך, ונניח שלא ידעת, שכל התהליך שאנחנו צריכים לעבור, הוא בבניית עשירייה, בקשר בפנים. אז נניח שאתה כבר קיבלת את זה ומבין שעשירייה וחיבור בה זה דבר לא רק חשוב ולא החשוב, אלא זה הכול, זה העניין המרכזי שאותו אנחנו צריכים לבנות. בשביל זה חיים, בשביל זה מתים, בשביל זה מקיימים את הכול. אם לא רוצים, אז כן, נקיים בכוח, אם רוצים אז לפי הרצון, וכך אנחנו מתקדמים. זאת אומרת, שאין לנו על מה להסתכל יותר, לשים לב, לדאוג, רק על החיבור בעשירייה.
אז כך המצווה הזאת "ואהבת לרעך כמוך", זה חוק החיבור, היא הופכת להיות כבר מקָלה למצווה כבדה, חשובה, מרכזית, בעצם היחידה. כמו שהילל אמר למי שרצה להתגייר, אתה רוצה לקיים? בבקשה, שלב א', "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ואחר כך, שלב ב', "ואהבת לרעך כמוך". זאת כל התורה. זאת אומרת, שכל כוחות האור שמגיעים לאדם רק כדי לעזור לו לקיים את הקשר שלו עם הזולת כדי שבקשר הזה הנכון, הוא משחזר, משקם את הכלי דאדם הראשון. "סוכת דוד הנופלת"1.
תלמיד: מה זה הכלי הזה, חיסרון לְמה הוא? איזה חיסרון צריך לבנות בעשירייה, בחיבור בינינו?
חיסרון לחיבור, ושחיסרון החיבור זה הכלי שבזה אתה מגלה את הבורא, עושה לו נחת רוח. במידה שאתה נמצא בנטייה לחיבור, אתה עושה לו נחת. אין יותר. אין לך שום פעולה, שום מצווה, כלום חוץ מזה. אם אתה נמצא בזה, אתה הולך קדימה. אם אתה עושה הכול חוץ מזה, אז נדמה לך שאתה איש קדוש ומכינים לך גן עדן וכן הלאה, אבל נדמה לך.
תלמיד: כל פעולה לחיבור עושה לבורא נחת רוח?
כן. כל פעולה לחיבור. אם הנטייה שלך, אם הכוונה שלך לחיבור, לא צריכים שום דבר.
תלמיד: לא ברור איפה פה העזרה של הבורא נכנסת, כמו שהוא כותב פה.
אם תצטרך רק את זה, אתה יכול לקבל ממנו עזרה. כל העזרה של הבורא זה כדי להביא אותך שיקום של הכלי דאדם הראשון, של הנשמה, של המקום שבו הוא יתגלה.
תלמיד: רב"ש כותב פה שיש איזו הבחנה בין פעולות שעושים שהן לא מביאות צורך לעזרת הבורא, לעזרת ה', ושיש כאלה שכן מביאות לצורך לעזרת ה'.
אפשר לחלק את כל הדברים האלה סך הכול לשניים, שמביאות לפירוד, ומביאות לחיבור. יותר מזה אני לא יודע. אין יותר. יש שני כוחות, כוח שפועל לפירוד שזה פרעה וכל הכוחות הרעים האלו, וכוח שפועל לטוב שזה הבורא, לחיבור. זה כמו המן ומרדכי, תמיד יש לנו יוונים, יהודים, רומאים, יהודים, כל מיני כאלה כוחות. אין יותר.
הכול מאוד מאוד קונקרטי ופשוט, כי סך הכול המערכת עצמה היא מאוד פשוטה. הבעיה היא שהיא צריכה להתגלות לנו ברגש, ורגש "אני לא יודע מה זה ואיפה זה, אני לא מבין. למה? כי הרגש שלי ממולא במשהו אחר, ולכן זה קשה לי". אבל באמת, אם בצורה סכמטית, בשרטוט, מה יש כאן להסביר? מאוד פשוט. אם זה לא היה שייך לרגש שלנו, ממש לא היה שום דבר, היו שני כוחות, וביניהם משהו ששני הכוחות האלה היו נלחמים, קדושה וסטרא אחרא.
תלמיד: אז איך דווקא לעבוד על הרגש בחיבור בינינו?
על רגש אתה יכול לעבוד בצורה פשוטה, כשאתה משתוקק להרגיש את החבר, אתה בזה קונה את רגש הזולת, שזו הכנה להרגיש את הבורא, אחרת לא יהיה לך כלי. איפה תרגיש את הבורא? רק אחרי שאתה מרגיש את החברים, רק כשאתה מתחבר איתם, דואג להם, מ"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", כך כל אחד ואחד בצורה כזאת תתחבר, ואחר כך "ואהבת לרעך כמוך", ואז אתה בזה מכין את הכלי לגילוי הבורא, מאהבת הבריות לאהבת ה'. הכול מתחיל ונגמר בעשירייה. אם אתם מתנתקים מהעשירייה, כל התורה הופכת להיות לאיזו חכמה ובלגן כזה שאי אפשר להבין ואי אפשר לקשור, אי אפשר לחבר את זה יחד, לא מובן. אלה אלף ואחד פרטים. במה מקושרים? אם אתה רוצה ליישם את זה בעשירייה, הכול נעשה מיד פשוט וקונקרטי.
שאלה: בעמוד 222 בטור ב', רב"ש מתאר את החיסרון ואת הצורך והעבודה שצריכים להיות לנו, כדי שתיוולד בנו נחיצות בצעקה לבורא. האם תוכל לדייק קצת יותר לגבי העבודה הזאת? באיזה חיסרון, איזה צורך, השתוקקות, אנחנו צריכים לגדל בנו כדי שהיא תהיה מכוונת ישר לבורא? כלומר אותה הדרישה בדמות צעקה.
ישנם אנשים בעולם שיש להם נטייה לגלות את מהות החיים, מטרת החיים, סוד החיים, היינו לגלות את הבורא. ואז הם מתאספים, והם צריכים לעבוד ביניהם, לגלות את הבורא, לגלות את כוח השפעה ששורה עליהם. ישנם אנשים שלא מגלים צורך לזה, זה לא מתגלה בהם, אבל הבורא לאט לאט מקרב אותם על ידי הייסורים, זאת אומרת לפי הכלי שלהם. בקבוצה הראשונה שמשתוקקת לדעת את סוד החיים, את מטרת החיים, מתגלה החיסרון ומגיעים בצורה מכוונת לקבוצה ולחיבור. בהדרגה, זה יכול לקחת שנים ואפילו כמה דורות. ובקבוצה השנייה מגיעים דרך ייסורים גשמיים.
תלמיד: החיסרון שלהם גדל רק כתוצאה מעבודה ביניהם במצרים, ומתוך החיסרון הזה כבר תצא צעקה לבורא. אז איך להיות בטוחים שיש חיסרון נכון, שגדל בנו בתוך העשירייה, ועכשיו הוא מאפשר לנו לזעוק לבורא ולא למשהו אחר?
זה בדיוק נקרא שאתה נמצא במצרים, שאתה עובד על החיבור בעשירייה, התחלת לעבוד על החיבור בעשירייה כי הרגשת שיש לך רעב, שאין לך במה להתקדם ולהחיות את עצמך, את נפשך, ואז יורדים למצרים, מתחילים לעבוד על החיבור למרות שלא רצו, ואז כשהם מתחילים לעבוד על החיבור, הם מתחילים לראות שבהתחלה זה יפה וטוב, כך זה גם בתקופה הראשונה כשאדם מגיע לחכמת הקבלה ונכנס לעשירייה, ואיכשהו ככה.
אחרי כך הוא מתחיל לראות עד כמה זה רע, עד כמה זה לא הולך, עד כמה זה נגד הרצון שלו. הוא חשב שזה יבוא עם הרצון, לכן פרעֹה נראה לו יפה, שבע שנות שובע. אנחנו הולכים עם פרעֹה האהוב שלנו, עם החיבור, עם כל היופי והטוב, כי יש תמיכה מצד הרצון לקבל, כי פרעה הוא מלאך, זה הבורא, האחוריים של הבורא, הוא מקיים הכול כדי להכניס אותם פנימה. ולהכניס פנימה אפשר רק על ידי זה שאתה נותן להם, לרצון לקבל, מילויים.
ואחרי כך כשנכנסים וכבר טמונים בתוך מצרַים, בתוך האגו, ובתוך החיבור יחד עם זה, ופרעה, ומתגלים בתוך החיבור ביניהם כל מיני כוחות קבלה, על ידי מה הם יכולים להיות מחוברים, קודם כוחות הקבלה צריכים להתגלות. כי אם לא זה, אז איך אני אתחבר? ואז אנחנו צריכים להבין, תבדקו, האם יש ביניכם כוחות קבלה. אני נמצא בקבוצה כי אני רוצה להגיע לבורא, אני נמצא בקבוצה כדי שאוכל לקבל מהם כל מיני כוחות, תמיכות, התעוררויות, ואז אני אתקדם למטרת החיים שלי. זאת אומרת, הקבוצה בשבילי היא כדי שאני אממש את עצמי, שעל ידם אגיע לְמה שאני רוצה. אחר כך לא אכפת לי, אני יכול לזרוק אותם, העיקר להגיע למטרה.
אלה שבע שנות שובע, באמת דבר גדול, אני מעריך את הקבוצה, אני מעריך את הבורא, אני מעריך את העבודה שלנו כי על ידה אני מגיע לנצחיות, לשלמות, לגן עדן. מה זאת אומרת? ואחר כך, אני מגלה את הייאוש "ויאנחו בני ישראל מהעבודה"2, לא, אנחנו לא משיגים ככה כלום, צריכים להיות בעל מנת להשפיע. קודם שמענו, אבל לא ידענו מה זה "על מנת להשפיע", על מנת להשפיע, זה שאני בכלל לא חושב על עצמי ואני לא נמצא, רק האחרים, ואני מתנתק מעצמי. זאת אומרת, "האני" מת, ואז אני שייך רק כדי לעזור להם, לדחוף אותם למטרה.
ואם אני דואג יום ולילה שהם יגיעו למטרה ואני רק אהיה הגורם לזה, ואפילו שלא יידעו שאני הגורם, זה מספיק לי. מספיק. כשאני רואה את התנאי הזה העומד לפניי, אז ודאי שאני מרים ידיים. מרים ידיים וזהו, לא יודע כבר מה לעשות. ככה זה. כאן מתחיל להיות השלב הבא, שלב ב', פרעה שאנחנו צריכים לצאת ממנו, הופך להיות עכשיו שונא, אנחנו שונאים אותו, הוא שונא שלנו, שונא אותנו, ואז כבר החצי השני שבמצרים, זה ממש היפוך מהחצי הראשון, קם מלך חדש, רע, ואז התחילה מריבה, ומכאן והלאה היחס כבר אחר לעשירייה ולפרעה, ולבורא, אנחנו כבר זקוקים לבורא, לפני זה לא היינו זקוקים. מה כתוב? "וייאנחו בני ישראל מהעבודה". לפני זה מה היה? היה יפה מאוד, חיים, עושים חיים. לכן יש כאן תהליך.
שאלה: צריך להסכים לכל המצבים שעוברים עלינו?
אני לא יודע, תלוי איזה, מה זה להסכים או לא? צריך להתייחס לכל המצבים שעוברים עלינו, להתייחס בטוב, ברע, לקבל אותם, לדחות אותם, זו כבר עבודה, מיון.
תלמיד: מה זה לא להרים ידיים?
"לא להרים ידיים" זה שבכל מקרה ממשיכים את התהליך, לא עוזבים, לא בורחים.
תלמיד: מה זה לדרוש, לברוח, לצאת?
זה לפי העניין, תלוי באיזה מצב אתה נמצא, אני לא יכול לענות על זה, אבל תמיד הדרישה צריכה להיות לקראת חיבור. כל המכות, כל התהליכים שאנחנו עוברים, זה סך הכול קודם נטייה לחיבור. רואים מה שמתגלה, בעד, נגד, מה קורה לנו, הכול רק במאמץ לחיבור, אין חוץ מזה שום פעולה מצד ישראל, אלא להגיע לחיבור כמו באדם הראשון לפני החטא, כאיש אחד בלב אחד, כולנו בגוף אחד.
תלמיד: כשהתנאים הם נגד חיבור אתה רואה הכול נגד. איך אתה דורש?
הם מתגלים יותר ויותר נגד חיבור, נכון.
תלמיד: והדרישה שלך?
הדרישה שלי "וייאנחו בני ישראל", זאת אומרת, מבקשים מהבורא שייתן כוחות, שייתן חשיבות.
שאלה: גם כשקיבלו את התורה והגיעו לחיבור היה צריך אחר כך להיכנס למצב של מדבר, שדור של עבדים ייעלם לגמרי?
ודאי, כי הם צריכים לתקן את המצבים, המצב אחרי קבלת התורה שמתגלה, כדי שאתה תמשיך את החיבור, נקרא "מדבר", אבל אתה כבר מאורגן ומסודר, יש לך תורה, יש לך הרגשת המדבר, יש את חלוקת עם ישראל לעשיריות, מאות ואלפים, הכול מסודר, כהנים, לוויים, זה כבר משהו אחר, עבודה אחרת, עבודה בקבוצה מסודרת.
שאלה: הרבה פעמים אנחנו שומעים את צמד המילים "אמונת חכמים". מה זה בדיוק ואיך אני משתמש בזה פרקטית?
ב"אמונת חכמים" יש הרבה אופנים ולכל דרגה ודרגה יש צביון אחר, בדרך כלל זה שאתה פשוט לא מבין ולא יודע, אבל אתה בצורה הכי פשוטה מקיים מה שכתוב, יש לך את בעל הסולם, את רב"ש, אתה קורא מה הם אומרים, אפילו שעוד לא עברת את זה איכשהו אתה מרגיש שזה כנראה נכון. וחוץ מזה אתה עושה איזה חשבון, שבכל זאת זה מה שיש לך לעשות בחיים, כי אתה בחיים שלך בכל זאת לא מבין כלום, אין לך התחלה ואין לך סוף, ואין לך באמצע שום דבר, אתה לא יודע איך לנהל את החיים.
כאן באו חכמים ואמרו תעשה כך וכך, ואתה מאמין להם ועושה, כמו תינוק שמאמין להורים שלו. לָמה? ככה. ככה זה בגשמיות, כך זה ברוחניות, אין לך ברירה, אחרת תגיד לי, במקום זה מה תעשה? אם לא תהיה דבוק למישהו חכם, גדול, שאתה מקבל אותו כגדול ואתה כקטן, כמו בחיים הגשמיים כך בחיים הרוחניים, אין ברירה, רק צריכים לבדוק מה הוא דורש, מה הוא עושה, איך הוא מקיים את הדברים, איך התלמידים שלו, האם הם באמת לומדים את מה שנמצא במקורות, זה העיקר. יש בזה הרבה דברים, הבדיקה הראשונה היא, האם מורה הדרך לא עושה מעצמו גדול, זו בעיה גדולה. לא [צריך לעשות מעצמו] רב גדול ולא אדמו"ר, ולא חכם ולא כלום, אלא מלמד את השיטה.
שאלה: הוא כותב, "שזה שאין בידי אדם לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, הבורא עשה זה בכוונה תחילה, בכדי שע"י זה האדם יקבל צורך לעזרת ה', אחרת הוא אבוד."
כן, וגם הבורא, שאתה פונה אליו, יש הבדל אם אתה פונה לבד או אם אתה פונה דרך העשירייה. כי אם אתה פונה לבד, אז כמה שלא תסובב את עצמך, זו בטוח פנייה אגואיסטית, ועליה הבורא עונה, אבל הוא עונה בצורה כזאת, שהוא צריך להביא אותך להכרת הרע, שאתה נמצא באגו, ואיך תצא מזה לטוב, ואיך אתה צריך לפנות אליו נכון, ואז הוא מכוון אותך לעשירייה, ואז דרך זה הוא שומע. זאת אומרת, הוא עונה ושומע לכל דבר, אפילו לדברים הכי גרועים שהאדם מדבר מתוך זה שהוא מקלל את הבורא, הכול נכנס לחשבון, הבורא נמצא לפניך, השאלה רק עד כמה זו פנייה מטרתית.
תלמיד: הבורא הגדיר את הרצון הזה, עוד בארבע בחינות דאור ישר, שהאדם יפנה אליו בסופו של דבר, יבקש ממנו לשנות את הטבע, אבל העניין הזה נעלם כל הזמן, גם בפנייה אישית לבורא, גם בפנייה דרך העשירייה, זה פשוט נעלם.
אני לא יודע על מה אתה מדבר, יש לי עשירייה, אני צריך להגיע למצב שאני מחובר עמה כאיש אחד בלב אחד, בצורה כללית, הומוגנית. אם אני מגיע לזה או נוטה לזה, אני מבקש את הבורא שיעזור לי לסדר את עצמי בעשירייה. אני לא מבקש ממנו להשפיע לו נחת רוח, אין לי עדיין במה להשפיע נחת רוח, אני מבקש ממנו עכשיו רק להביא את האמצעי, לבנות מקום, שבו אני אדאג לגילוי שלו.
שאלה: לָמה אומרים "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", והם עדיין בכלל לא הגיעו למדבר ולא לישראל?
בכל זאת הם הלכו להתחבר, והם חשבו בחצי הראשון של תקופת מצרים, שהחיבור שלהם יהיה חיבור טוב, חיבור נכון. שהם יכולים להגיע למטרה כמו שהם, זאת אומרת, בלי להתנתק מהרצון לקבל. הם עוד לא הבינו מה זה ניתוק מהרצון לקבל, שהאדם לא מרגיש את עצמו, אלא הוא מרגיש את הזולת עד כדי כך שאז נאבדים בי כל הכלים, כל החושים, הכול נאבד. אז עם מה אני עובד? זה משהו שלא תיארתי, לא ציפיתי, איך זה אפשרי? זה החצי הטוב שבמצרים, טוב לאגו, לפרעה שנמצא ביניהם.
תלמיד: האם הם השיגו את דרגת ישראל עוד במצרים?
לא, "דרגת ישראל" זה משהו אחר, דרגת ישראל זה כוונה על מנת להשפיע נחת רוח לבורא. בחצי הראשון של מצרים זה עדיין לגמרי לא. גם בחצי השני זה לא על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, אלא בינתיים איך להתארגן. אני לא חושד בכם שאתם כבר רוצים להשפיע נחת רוח לבורא, יש כאן כאלו? כל אחד דואג לעצמו, במקרה הטוב אתם נמצאים בחצי הראשון, שאתם רוצים לבנות עשירייה כדי להגיע על ידה לגילוי הבורא, שיהיה לכם טוב.
תלמיד: אז לָמה כתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה"?
כי הכיוון הוא בכל זאת כללי, להיות "ישר א-ל". גם שהם ירדו למצרים זה נקרא "בני ישראל", מפני שזה בני יעקב, קו אמצעי, שכבר נקראים "בני ישראל", אמנם לא לפי ההשגה, אלא לפי שהם נמצאים בכיוון הזה.
שאלה: שה' מבטיח לאברהם את ירושת הארץ, לָמה כאילו אברהם מטיל ספק ושואל, "במה אדע כי אירשנה"?
זה לא שהוא מטיל ספק, אצלו זה לא מסתדר. זה כמו שאני אבטיח לך שאני משאיר לך, מיליארד דולר. אני אומר לך "עוד מעט תהיה בן עשרים ויהיה לך מיליארד דולר, ויהיה לך בריאות וכוח וכל מה שתרצה תעשה בחיים". אתה מסתכל עלי, ואומר, "למיליארד דולר אני יכול להאמין לך. זה שאני אהיה בריא יכול להיות שכן, עם כדורים או משהו. אבל שאני אהיה בן עשרים כשאני בן שמונים, איך יכול להיות"? זה מה שאברהם אמר.
תלמיד: אבל זה לא כאילו שהוא מטיל ספק בדברי ה'?
לא, כי זה נגד ההיגיון, זה ממש נגד היסוד.
תלמיד: זו אמונת חכמים, למה לי להטיל ספק?
כי באמת זה כך, איך יכול להיות כמו שהם עכשיו הם יגיעו לירושת הארץ, שהרצון להשפיע יהיה בידיים שלהם אם שולט בהם הרצון לקבל. שוב, אנחנו צריכים רק להבין את אותה דרגה שאברהם היה בה, והדרגה של ירושת הארץ, שכל הרצון נמצא. שכמו שהוא נמצא בידי ה' הוא יהיה בידי האדם.
תלמיד: מהי ירושת הארץ?
הרצון שאני עושה עמו מה שאני רוצה בעל מנת להשפיע, ואין לי בזה שום בעיה, הכול נמצא בידיים שלי. איך יכול להיות? אם זה הרצון לקבל ששולט עלי, שזה הטבע שלי, גם הגשמי וגם הרוחני, אז איך יכול להיות שאני אתעלה מעל הטבע שלי? זה לא מובן.
תלמיד: וזו הייתה שאלת אברהם למעשה?
כן. איך אפשר לשלוט על הרצון?
שאלה: אתה יכול להגדיר מה בדיוק מטרת העשירייה במצריים?
להתחבר כל הזמן. האמת שהם נמצאים כל הזמן בחיבור של אברהם, יצחק, יעקב, מצרים, פרעה, ואחר כך משה. הם נמצאים כל הזמן רק השיטה, עומק החיבור, אופן החיבור, משתנה קצת, לכן זה נקרא "אברהם", "יצחק", "יעקב", "משה", "אהרון", "יוסף", "דויד".
שאלה: מה גורם להם לרצות להתפתח אם כל הזמן הם רוצים אותו דבר? למה להתפתח אם כל הזמן עובדים רק על חיבור, אז לאן הולכים?
אבל כדי להתחבר אתה צריך פעם לגלות מה מפריע לך, פעם להתחבר, פעם להתרחק מזה, לחבר את כל מיני הדברים אחרים, זה חיבור של עשר ספירות, זה חיבור של הרבה כוחות מנוגדים. מה קורה כאן? קורה דבר מאד מיוחד. אתה צריך לבנות מהרצון לקבל את דמות הבורא. אני אביא לך איזה חומרים שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה, תבנה מזה רצון להשפיע.
זה בלתי אפשרי, את זה בדיוק שאל אברהם, "איך זה יכול להיות"? אלא יש כאן השתתפות של הבורא עם המאור המחזיר למוטב, ואיך אנחנו בהדרגה מחברים את הרצונות האלה עם הרצונות האלה עד שהם מתחילים להיכנס להתחברות כזאת שהיא יותר ויותר דומה לבורא. אנחנו מפסלים אותו, בונים אותו "אתם עשיתם אותי".
אבל ממה בונים? מחומר הפוך, מהרצונות לקבל שמתחברים בצורה מסוימת ביניהם, אנחנו עושים כזאת צורה שנראית כבורא, כרצון להשפיע. אומנם לא החומר משתנה, אלא הכוונה, אבל זו דמות הבורא "ויהיה שם ה' עליך".
לכן זו בעיה, זה לא פשוט לעשות את זה. רק תבינו מה קורה, איך אנחנו מהרצונות לקבל בהתחברויות מיוחדות ומסוימות ביניהם, בהתקשרות, בהצטלבות ביניהם מגיעים למצב שיוצא לנו רצון להשפיע כזה שהוא בדיוק כמו הבורא. אבל הוא רצון לקבל, אבל ההתחברויות שביניהם עשו אותו כרצון להשפיע. זה ממש לא מובן.
לא רציתי עדיין כל כך לדבר על זה. אחר כך זה קצת מתברר בלהשפיע על מנת להשפיע. אבל בלקבל על מנת להשפיע, שם כבר באמת מתחילים את עבודת החיבור.
תלמיד: אז מה זה נקרא שעשרה רצונות לקבל הופכים להיות לעשירייה?
זה מה שאנחנו רוצים בינינו, להגיע לדמות הבורא. שכל אחד מבטל את עצמו כלפי הזולת, כל אחד רואה את עצמו שהוא יכול לתרום לכולם, לקחת על עצמו אחריות על הזולת, וכן הלאה. בזה אנחנו כבר עושים צעדים ראשונים כדי להגיע למצב שהקשר בינינו יהיה כדמות המשפיע.
כל אחד מאתנו הוא רצון לקבל, אבל הקשר בינינו יהיה כרצון להשפיע. כי כל אחד עושה על עצמו צמצום, יוצא מעצמו כלפי האחרים, כביכול בהשפעה, ואז כשאנחנו מתקשרים ברשת הקשר שבינינו היא נקראת "שכינה" או "בורא", או "כוונה על מנת להשפיע בין כולנו לבורא". אבל אנחנו נשארים רצון לקבל, ועוד איזה רצון לקבל, הוא מתגלה יותר ויותר.
תלמיד: אז איך הם באמת עשירייה עבורי ולא עשרה גופים? איך הם הופכים להיות אותה הנשמה?
כי אנחנו שמים פס על עצמנו, מצמצמים, העיקר זה הקשר בינינו, רשת הקשר זה העיקר, לא אנחנו, אלא הרשת, כך בונים. ואז אנחנו מדברים על העשירייה כמו על הרשת, העיקר זו ההתקשרות.
שאלה: איך אנחנו יודעים שאנחנו עושים נחת רוח לבורא, ומהי היא נחת רוח לבורא?
מה שאתה נותן לחבר, את זה אתה מעביר לבורא. זה קורה כך בצורה אוטומטית, רק שתדע שזה קורה. כי אחרי כל חבר עומד הבורא, איך שאתה מתייחס לחבר, כך אתה מתייחס לבורא, זה מה שאתה מעביר לו. ואחר כך אתה מבין שהחבר בכלל לא קיים, זה הבורא מציג לך עשרה דמויות שדווקא בעבודה עליהם אתה מייצב את עצמך ביחס לבורא.
תלמיד: אם כך במשך היום, הזמן שלי, המחשבות שלי, כל הכוונה שלי צריכה להיות מכוונת לעשירייה או לבורא?
לעשירייה, בינתיים לעשירייה. אבל כדי לתקן את היחס שלך לעשירייה אתה צריך את הבורא, ככוח המתקן, כוח העוזר, כוח המסדר. הבורא כאן ככלי עזר, ככוח עזר כדי לקשור אותך עם העשירייה. אתה בא לבורא ואתה מבקש ממנו, דורש ממנו, תתקן את היחס שלי לזה ולזה, כך וכך, תראה לי איפה עוד אני יכול להתייחס יפה ונכון לעשירייה, באיזה צורות. ואז אתה מבקש ממנו שאתה תשתנה. אתה משתמש בו, אתה מנצל אותו.
אבל אחרי זה, על ידו זה נקרא על ידי המאור המחזיר למוטב, אתה מתקן את היחס שלך לחברים. אתה תרגיש את זה פחות או יותר, אז אתה מתחיל כבר להבין שאחרי כל החברים האלה עומד הבורא. זו דמות הבורא הכללית שנמצאת כאן בקשר ביניכם, ואז אתם מתחילים לעבוד עליו. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'".
שאלה: יש לפנינו עכברים, עכבישים, סרטנים, כל מיני דברים גדולים, אתה לא רוצה להתקדם קדימה לעבר המקום שאתה מפחד ממנו, ואתה לא רוצה לחזור חזרה. אתה עומד במקום כמו חמור ולא יודע איך ללכת קדימה, או אחורה, אתה ניצב במקום. מה עושים בכזה מצב?
אני לא רוצה להיכנס לדברים פרטיים, מה עושים במצב. מתפללים יחד, צועקים יחד, העיקר יחד. אם אדם בודד, אין איתו מה לדבר. הוא יושב, זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו".
שאלה: מה זה אומר שאנחנו נותנים הנאה לבורא, אנחנו הרי לא אור?
אנחנו נותנים הנאה לבורא, זה סך הכול קנה מידה שאנחנו יוצאים מעצמנו ומגיעים להשפעה. אנחנו מדברים על זה שהבורא נהנה מזה שאנחנו נותנים לו, כאילו יש לו את זה. זה נקרא "דיברה תורה בלשון בני אדם". כך אנחנו צריכים לדבר כדי שיהיה לנו יותר ברור מה צריך להיות היחס שלנו לזולת. אבל באמת, לא חסר לבורא שום דבר, חוץ ממה שאנחנו נגיע למצב המושלם שזה דבקות בו. זה הכול. תגיד שהבורא צריך את זה, תגיד שאנחנו צריכים להשפיע לו, כך אנחנו מדברים על מידת ההזדהות.
זאת אומרת, הבורא רוצה לתת הכול לנבראים, זה נכון, זה רצונו להיטיב לנבראיו, זאת המחשבה והתכונה הראשונה שממנה יוצאת כל המציאות. "רצונו להיטיב לנבראיו". לפני זה אנחנו לא יודעים, אלא הכול מתחיל מרצונו להיטיב לנבראיו. אנחנו צריכים להגיע להזדהות עם הבורא, להיות ברצונו להיטיב לנבראיו. איך אנחנו עושים את זה? בזה שאנחנו מגיעים ל"ואהבת לרעך כמוך". איך אנחנו מגיעים בכללות הפעולה? אם אנחנו כך מתייחסים לבורא. הוא מתייחס אלינו כך, אנחנו מתייחסים אליו.
אבל זה לא בגלל שהבורא זקוק לזה, ובלי זה הוא מצטער, סובל, ואחר נהנה, צוחק, בוכה, הכול דיברה תורה בלשון בני אדם. אנחנו צריכים להגיע למצב שהיחס בינינו ואליו יהיה בדיוק כמו היחס שלו אלינו, ולכן כך אנחנו מדברים. זה סך הכול מילים, אין לנו עוד אפשרות להביע שום דבר.
שאלה: זה אומר שדבקות היא ההנאה מצידנו וגם מצידו?
דבקות לבורא היא ההנאה העליונה. כן.
קריין: אז שוב, עמוד 222 טור ב' פסקה "והעניין הוא".
"והענין הוא, "מצות קלות" פירושו מה שבני אדם מזלזלים בהן, שהכוונה היא על בחינת מוחא וליבא. כלומר, כל המצות, בזמן שמקיימים אותם על מנת לקבל שכר, המצות האלה האדם לא מזלזלים. אלא שכל אלה המצות נקראות "חמורות", בגלל שיכולים להפסיד את השכר. לכן השכר שמצפים שיקבלו תמורתם, זה עושה שיהא מצות חשובות, היינו השכר מחשיב אותם.
מה שאין כן בזמן שהאדם צריך לעבוד לשם שמים, שזה אצלו למעלה מהדעת, בזה האדם מזלזל, מטעם שהגוף מתנגד לעבוד בלי שכר. לכן שאומרים להגוף, שצריכים לעבוד רק בעל מנת להשפיע לה', אז הגוף אומר, שדבר זה רחוק מהשכל ואינו כדאי להתאמץ בעבודה זו. והאדם רואה, שאין בידו להתגבר על הגוף. וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שזה שאין בידי אדם לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, הבורא עשה זה בכוונה תחילה, בכדי שע"י זה האדם יקבל צורך לעזרת ה', אחרת הוא אבוד.
ולכן כשהאדם מבקש מה' שיעזור לו, ע"י זה הוא מקבל עזרה מלמעלה, שהוא ענין מאור התורה, "שהמאור שבה מחזירו למוטב", כנ"ל בדברי הזה"ק, שע"י זה הוא מקבל כלים וצורך להשגת נרנח"י דנשמה. וזאת היתה התשובה של ה', מה שאברם שאל "במה אדע כי אירשנה".
נמצא, שדוקא אם האדם רוצה לשמור את המצות הקלות, אז הוא נצרך לה', שיתן לו עזרה." זאת אומרת, זה נגד הרצון שלי, "מצות קלות". נקרא שאני שוכח עליהן, לא רוצה אותן וכן הלאה, ואז אני ודאי צריך לפנות לבורא. לכן הן מאוד מאוד חשובות.
"אחרת, אם האדם אין לו צורך לשמור את המצות הקלות, שהם מצות בזויות, וממילא אין הוא צריך לעזרת ה', וכיון שכן אין לו צורך, שה' יעזור לו ע"י שיתן לו נרנח"י דנשמה, הלא אין לו צורך לזה, לכן חוזרת השאלה של אברם "במה אדע כי אירשנה", כנ"ל. הלא אין לו צורך להשיג את ירושת הארץ. נמצא לפי זה, שאין ה' יכול לקיים את השבועה של ירושת הארץ. לכן לפי פירוש רש"י, שאומר, אם תשמעון את מצות הקלות, אז ה' יכול לקיים "ושמר ה'", היינו שה' ישמור את הבטחתו, אחרת אי אפשר לקיים את הבטחתו."
שאלה: אם היינו שוברים אדם, נניח למולקולות, ושכל אדם כאילו היה הופך להיות למולקולות.
מולקולה זה אוסף של חומרים דוממים שעליהם יש כבר חיבור למולקולות, זה כבר חי. צומח או חי. זאת אומרת, יש בהם כבר כוח המאציל.
תלמיד: האם זה המצב של הבריאה אחרי השבירה? נניח כל האנושות זה הרבה מולקולות שצריך לחבר לרקמות, לאיברים ולאדם, זה המצב שאנחנו עכשיו נמצאים?
אנחנו עכשיו נמצאים ברוחניות בצורה שבורה, אנחנו רק חלקיקים, אפילו לא אטומים, מכל שכן מולקולות. אנחנו לא מולקולות. אנחנו עדיין לא חיים. מה זאת אומרת? שאין בנו רוח חיים. רוח חיים זה נקרא כוח החיבור שבא מהבורא, שבא לפי החיסרון שלנו. אין דבר כזה.
נתתי דוגמאות כמה פעמים כאלו. אם אתה לוקח כל מיני חומרים כימייםcl.na.co. לא חשוב מה וכן הלאה, וכל אחד מהם זה דומם. אתה מתחיל לחבר ביניהם בצורה מיוחדת, לא שהם יהפכו להיות חיים, אבל צריך להיות עוד איזה כוח מיוחד, ניצוץ הבורא, גם אצלנו, שהם הופכים להיות לצומח או לחי. אתה לא יכול לעשות את זה. קח מדענים, תגיד להם "יש לכם כאן כמה קופסאות של חומרים, אתם תעשו מזה משהו צומח או משהו חי".
בחיים לא יעשו בלי כוח הבורא. הם מנסים לעשות את זה על ידי מכות חשמל, על ידי כל מיני שיטות, כלום. איך אנחנו הופכים להיות לצומח? רק על ידי שאנחנו מתחברים בכוח, בצורה כמו דומם. כמו קופסת חול, נניח או עם כל מיני אטומים, יש לך קופסה, זרקת לשם כל מיני חומרים דוממים מכל טבלת החומרים, אתה צריך רוח שתחבר אותם ואז הם יהיו מקושרים ביניהם כחומר חי.
וזה לא קורה. אלא אתם צריכים להתחבר לקבוצה בצורת חומרים דוממים ולבקש מהבורא שייתן לכם רוח חי. וזה כוח השפעה, המאור המחזיר למוטב.
תלמיד: אז אנחנו בינתיים חלקיקים אלמנטאריים שכאילו הבורא אסף אותם בעשיריות.
כן. אגואיסטים תגיד. לא אלמנטאריים אפילו, אגואיסטים.
תלמיד: כאילו אסף אותנו בעשיריות. אנחנו הכי מתאימים, אבל אם הוא לא יכניס את החיים אז לא יקרה כלום.
ודאי. "אם ה' לא יבנה בית"3.
תלמיד: ממש צריכים לבקש ממנו שיכניס את החיים שיחבר את החלקיקים האלה.
כן. זה ברור, הדוגמה היא נכונה.
שאלה: ממה מורכבת הבקשה, זה נראה עניין מאוד מרכזי?
ודאי שהכול תלוי בבקשה, הכול תלוי בתפילה. ממה מורכבת התפילה? צריכים ללמוד, צריכים לנסות. תפילה היא מהודיה, מהערכת הבורא, מהבנת הנצחיות והשלמות שלו. וכנגד זה מהבנה איפה אנחנו נמצאים, למה אנחנו צריכים להגיע, מה אפשר לבקש, איך לבקש. תפילה היא המקום המרכזי בעבודה.
תלמיד: האם בעשירייה אנחנו יכולים באופן מלאכותי כל פעם להעלות את החיסרון לתפילה?
מלאכותי?
תלמיד: זאת אומרת כשאנחנו בלי חיסרון, אנחנו מתחילים להדליק זה את זה.
אתם מדליקים זה את זה, אתם מגיעים לקנאה מסוימת זה לזה, אז כבר אתם יכולים לעורר את הבורא. וזה שאתם עושים את זה בצורה מלאכותית זה טוב. זה דווקא אומר על כך שאתה משתדל להגיע לחיסרון הרוחני, כי אין לך מעצמך שום נטייה לזה.
תלמיד: חברים, יש לנו הזדמנות להתפלל וממש להתקדם, להתקרב, ולהביא את כל העולם לבורא.
קודם כל אנחנו צריכים להודות על זה שיש לנו רב, יש לנו חברה מאוד מאוד מיוחדת. מה שאנחנו מחפשים נמצא ממש כאן, בחברה. החברה בהשפעה. אולי אני אינדיבידואליסט ואין בי השפעה, אבל כשכולנו ביחד אנחנו משפיעים, אנחנו עושים לבורא נחת רוח.
יפה. הבחור עובר מצבים קשים. לא מצבים, בירורים.
תלמיד: גם אנחנו.
גם אתם, אבל הוא במיוחד. מגיעים אלינו אנשים כאלו שאנחנו צריכים להעריך את הדברים האלה. זה לא פשוט להגיע לחברה כל כך מוזרה ורחוקה, ומתרבות כל כך רחוקה, והוא צריך להשתלב וללמוד שפה. הבורא שם הרבה מאוד קושיות, הרבה מאוד הבחנות קשות. זה לא פשוט.
ככול שאנחנו מתקדמים, מה שהיה בהתחלה נראה לי שאני אעבור את זה, וזה לא נורא, אחר כך זה חוזר פי כמה וכמה יותר גדול. כל ההפרעות שבהתחלה היו קטנות, אחר כך הן יהיו עוד יותר גדולות ועוד יותר גדולות. לכל אחד זה קצת אחרת. אבל כנראה שיש לו כוח.
קריין: אנחנו בעמ' 35, מאמר "ירושת הארץ" של בעל הסולם.
ירושת הארץ
[מתוך כתב יד]
"ישראל לא ישובו לארצם עד שיהיו כולם באגודה אחת.
חז"ל אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם באגודה אחת.
ב. ויש להבין מה ענין אחדות ישראל עם הגאולה.
ג. ונקדים העניין בַּמָּה אֵדַע וכו', כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וכו', וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל. וקשה איזו תשובה היא על שאלת אברהם?
ד. ויש להבין כל ענין הבריאה הזאת שהאדם סובל בה כל כך למה לי? וכי לא היה יכול להנות לנבראיו בלי כל זה?
ה. אמנם אִיתָא בספרים כי אי אפשר להנשמות לקבל את השכר הטוב שבשבילו ברא העולם והנשמות בלי שיהיה להם כלי מוכנת לקבלה והכלי ההוא אינה מושגת להאדם זולת ע"י היגיעה והטורח לקיים המצוות מתוך הדחק והמלחמות שהאדם נלחם עם היצה"ר ועם המניעות וטרדות המרובים אשר הצער והיגיעה הזאת בתורה ומצוות ממציא כלי להנשמה שתהיה מוכנת לקבל כל העונג והטוב שבשבילה ברא לכל הנבראים.
ו. ובזה מובן מאמר בֶּן הֵא הֵא במשנה אבות שאומר לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא שפירושו שהשכר נמדד במידת הצער. שקשה לכאורה מהו עניין הצער של אדם להשכר שלו?
ז. ובהאמור מובן היטב כי כל עיקר הצער והיגיעה שהוכנה בעולם הוא למציאת הכלי לקבל השכר הטוב על יגיעה בתורה ומצוות, מובן מאליו שכל שצערו בתו"מ גדול הרי שיש לו כלי יותר גדולה ממילא מוכן לקבל שכר מרובה ביותר.
ח. ועתה מובן תשובת הקב"ה לשאלת אברהם אבינו בַּמָּה אֵדַע כו' כי השאלה של אברהם אבינו היתה משום שראה ברוח קדשו גודל ההפלגה של שכר הטוב העתיד להגיע לישראל בזכות ירושת הארץ שהרי כל קיום המצוות תלוי בארץ וע"כ תָּמַהּ אברהם אבינו בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה כלומר במה אדע שבני ישראל יוכלו לזכות לְשָׂכָר גדול כזה ולהפלגה גדולה כזו כי מֵאַיִן יהיו להם כלים גדולים שיהיו ראויים לקבלה נפלאה הזו, וע"ז תירץ לו השי"ת גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אׂתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וכו' שאז יהיו להם יגיעה רבה בתורה ומצוות ואז הבין שבדרך זה ישיגו בטח כלי קבלה הגדולים והתשובה מְסַפֶּקֶת לגמרי." זאת אומרת אברהם שאל עוד לפני העלאת הרצון לקבל הגדול, גילוי הרצון לקבל הגדול והתיקון שלו, שאז זה נקרא "ירושת הארץ". עדיין כאילו אין "ארץ", אין את הרצון הגדול הזה, אפילו המקולקל, לכן זה לפני הכניסה למצרים.
"ט. היוצא מדברינו שצריכים הכנה רבה לירושת הארץ משום שכל סגולת התורה והמצוות תלויים בה שעל ידיה זוכים לכל השפע והטוב שחשב השי"ת על כל נשמות ישראל בטרם שבראם אשר מטעם זה נתפלא אברהם אבינו כי לא הבין מֵאַיִן יקחו כלי קבלה כל כך גדולים לזכות לקדושת הארץ עד שהשי"ת אמר לו שהיגיעה בתורה ומצוות בגלות מצרים יכין אותם בכלים הגדולים הללו ויהיו ראויים להארץ הקדושה כמבואר.
י. וקשה על זה הָתֵינָח העוסקים בתורה אבל העוסקים בְּמִילֵיּ דְּעָלְמָא [בהבלי העולם] שאינם מוכנים כלל לעסוק בתורה במה יזכו המה לכלים הללו?
יא. אמנם התירוץ הוא כי ע"כ אמרו במדרש הנ"ל שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם באגודה אחת. כי הכלל ישראל המה גוף אחד ממש. שכל אבר ואבר יש לו תפקיד המיוחד לאותו האבר. למשל הראש מחשב שכל ודעת. והידים עובדות ומספיקות מזונות להראש. והראש פטור מלעבוד בעצמו, ואין לו צורך לזה כי הידים מספיקים לו. והידים אין להם צורך לחשוב שֵׂכֶל איך לעבוד, כי הראש מספיק בעדו לגמרי.
יב. אם ישראל יעשו לאגודה אחת, כמו גוף אחד, אשר בעלי עבודה שהם הידים של הגוף יספיקו להראש, אז היגיעה והצער של בעלי תורה ועבודה ישלימו בעד העובדים... ומובן היטב המדרש [אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם] באגודה אחת וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל. .. יהלך." כי כל אחד משלים את האחרים וכך כולם. רק כולם יכולים להגיע למצב שיהיה להם כלי שלם אחד ואז הבורא מתגלה.
שאלה: היום דיברת על הניצוץ הזה שצריך לחבר את החלקיקים הנפרדים. איך קורה הרגע של התגלות הניצוץ הזה בקבוצה בינינו ואיך הוא יכול בכלל להיווצר בין אנשים שנמצאים בעולם בשבירה כזו היום? איך הניצוץ הזה יכול להתגלות?
מצד אחד כולם תוצאה משבירת הכלי, שהיה כלי שלם פעם ואחר כך נשבר לחלקים. כשנשברו החלקים, הם לאט לאט על ידי המאור המחזיר למוטב מתחילים בינתיים להתפתח יותר ויותר בצורת האגו שבהם, כך כל אחד נעשה יותר ויותר. ממתי זה התחיל? זה התחיל מאדם הראשון, מלפני ששת אלפים שנה כמעט. התחילו להתפתח חלקים וכולם בצורה אגואיסטית ויש ביניהם גם ניצוצים, כאלו אנשים שיש בהם גם חלקיקים מהשבירה. בכל אחד יש חלקיקים מהשבירה, אבל יש כאלו שמתעוררים עכשיו ויש כאלו שיתעוררו אחר כך, זה תלוי בגודל חלק הרצון. אם הרצונות קלים מתעוררים יותר מהר, אם הרצונות כבדים מהאדם הראשון, אז מתעוררים יותר לאט. אבל ניצוצים יש בכל אחד ואחד.
לכן בזמני אברהם בבבל העתיקה כבר התחילו להרגיש, בסך הכול כל הכלים, את כבדות האגו שבהם. פעם ראשונה. כך בהתפתחות, בהתפתחות הם הגיעו למצב כזה. בזה שהגיעו להתפתחות כזאת, מה עשה אברהם, הוא דווקא ציפה שעל ידי העבודה שלו עם הרצון לקבל הוא יגיע להצלחה, זה לא הצליח, אבל הוא הבין מתוך זה, שההתפתחות לא צריכה להיות לפי הרצון אלא לפי הניצוץ. ואז הוא ביקש מכולם מי רוצה להתחבר. ובאו אליו הרבה אנשים והוא הצליח לחבר אותם. זאת אומרת הוא הצליח לחבר אנשים בצורה גשמית שיהיה ביניהם חיבור בין הניצוצים. וכך נעשתה קבוצה שנקראת ישר-א-ל. כל יתר הניצוצים הם בינתיים טמונים בתוך הרצון לקבל והם נשארים ב"מצב" שנקרא בבל. וכל אלו הניצוצים שהם התחברו ביניהם הם מגיעים למצב שנקרא ישר-א-ל, ארץ ישראל, רצון המכוון לבורא.
ומאז ישנה התפתחות. אבל ההתפתחות ישנה בכל הכלים, לא רק באלו שנקראים ישראל. הניצוצים נמצאים ומתחברים בכולם. במיוחד ההתחברות היא נעשתה על ידי השבירה, שזה נקרא חורבן בית המקדש הראשון וחורבן בית המקדש השני. קבוצה שהצליחה להתחבר נשברה והתפרקה וכך התערבבו כל הרצונות והניצוצים שלהם עם כל יתר האנשים, בבית המקדש הראשון. ובבית המקדש השני בכלל כולם התנתקו זה מזה, שהיו כבר מחוברים והתנתקו, ואז אותו כוח ההתנתקות יחד עם הניצוצים שהיו מחוברים התפזר בכל העולם. ועכשיו אנחנו צריכים להתווסף, לחבר אותם שוב.
זאת אומרת אצלנו העבודה דומה לעבודה של אברהם שהוא עשה את זה. ולכן אנחנו במקום בבל צועקים לכל העולם, מפזרים את הידיעה הזאת ואומרים בואו נתחבר, זו ההצלה מכל המשבר הגדול שישנו באנושות. זה מה שקורה היום.
תלמיד: כדי שהניצוץ הזה יתגלה, אמרת שיש לנו באמצעות אותות חשמליים מדענים שמנסים לחבר חלקים וזה לא יוצא להם, אז מה צריך לעשות כדי שבכל זאת יתגלה הכוח הזה? הרי צריך לעבור איזה אימפולס, אנחנו לא צריכים להשתדל לעשות את זה מכנית, צריך להיות איזה ניצוץ, אם הניצוץ הזה לא יבוא אז הם לא יתחברו.
הניצוץ שיש בנו הוא מספיק רק כדי שאנחנו נבין את העיקרון ונגיע לקבוצה ונשתדל להיות חוברים איכשהו בינינו. שכולנו רוצים להשיג את המטרה וכדי להשיג את המטרה אז אין ברירה אנחנו מתחברים. אני לא רוצה להתחבר, אני לא צריך אף אחד, אבל כתוב בשיטה של מקובלים שכדי לקיים את הקשר עם הבורא, לעלות לדרגת הבורא, אנחנו צריכים להתחבר בינינו. כמו שזה היה לאדם הראשון שהיה מחובר עם הבורא, אנחנו צריכים לחזור לאותו מצב וזה על ידי חיבור בינינו, שאנחנו כולנו חלקים מאותו המצב של אדם הראשון. לא בגופים שלנו, אלא ברצונות שלנו ובניצוצים שלנו. וכך אנחנו עושים דברים כאלה.
הניצוץ שלי מספיק כדי להתחיל את העבודה, להגיע לקבוצה, להתחיל להתחבר, לשמוע מה שהם אומרים, אבל כל פעולת החיבור, להגיע לחיבור מספיק לי ניצוץ, אבל חיבור ממש הוא נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב. אז אנחנו מגיעים לקבוצה, אנחנו עושים עשיריות, אנחנו בונים כל מיני דברים, זה הכול לפי הניצוצים שיש בנו. מסכימים עם זה. כתוב? אנחנו מקיימים איך שלא יהיה. אבל אחר כך יש לנו באמת עבודה. עבודה זו פנייה לבורא שיביא לנו את כוח החיבור.
וכאן זו הבעיה. אנחנו לא רוצים, אנחנו לא פונים אליו כדי להתחבר, כל אחד מתחיל לחשוב מתוך הניצוץ שלו מתי אני אגיע להישגים, לגילוי, מתי יהיה טוב לי. אנחנו לא מבקשים חיבור, אנחנו לא מאמינים שהחיבור זה אותו הכלי שבו יתגלה העולם הרוחני, הקשר שלנו עם הבורא. שהזדהות, השתוות, חיבור עם הבורא זה הכול צריך להתקיים בחיבור בינינו. אז יש לנו רק בעיה אחת, בצורה גשמית לארגן את העשירייה ואחר כך רק לדפוק ממש לאותו כיוון, לאותו מצב, שאנחנו חייבים שהבורא יתגלה בינינו, יחבר אותנו יחד וכך אנחנו נגיע לתחילת הסולם.
תלמיד: אז לגבי הבקשה הזאת, אני מבקש שהכוח הזה פשוט יתחיל למלא את הכול בינינו או שאני מבקש על זה שהחבר יבקש על זה, שהחבר יכול להעביר את הניצוץ הזה לאחרים? איך בכל זאת רגשית הבקשה הזאת צריכה להתייצב בנו?
שכל אחד שיבקש והכי חשוב לנו שאנחנו נהייה מחוברים, אז כל אחד שיבקש איך שהוא חושב בכל רגע ורגע מה זה טוב עבור החיבור. אני ממש לא רוצה לכוון אתכם בצורה מסוימת, יש כאן מכל אחד ובכל רגע משהו אחר. רצוי שאנחנו נרגיש את עצמנו כמחוברים איכשהו בצורה פיזית, לפי הדרגה שלנו, ונבקש מהבורא שיעשה בינינו חיבור פנימי, "כאיש אחד בלב אחד". ובחיבור הזה שיתגלה הבורא ואנחנו נהייה קשורים בו והוא בנו על מנת להשפיע לו והוא משפיע לנו בצורה הדדית.
תלמיד: רציתי לדייק לגבי הבקשה הזאת, קראנו לפני רבע שעה שאנחנו מבקשים רק על הכלי, שאנחנו לא מבקשים לתת לבורא נחת רוח, אז אנחנו בכלל לא מזכירים אותו כאן? זה קצת לא ברור.
אני לא רוצה להגביל אתכם בכל מיני המלצות שלי. ממש לא. אתם צריכים גם בזה להיות בכל מיני צורות, בעד, נגד, לטעות ולהצליח ושוב ליפול ושוב להתייאש ושוב לפנות אליו, זאת אומרת שיהיה לכם מה שנקרא "פתח לדופקים בתשובה". זאת אומרת לדפוק, לדפוק בדלת כל הזמן עד שיעשה. ומה אתם רוצים, שאני אפתח לכם את הדלת? זה לא התפקיד שלי. זה החיסרון שלכם צריך להיות. תעשו ותצליחו. נעבוד על זה, יש לנו שבועיים.
שאלה: אנחנו כאן בעשירייה כבר מעבירים שבת שלישית בירורים לגבי מושג הברית. וחבר שלנו הכין ממש את כל החומרים שקיימים בבלוג שלך בנושא הברית ואנחנו עובדים עליהם, במשך כשש שעות הקדשנו לזה והגענו לכזאת הבנה שהברית הזאת בחיבור זה איזה מרחב רגשי כזה, שנמצא מחוץ לתחושות הגשמיות שלנו הפיזיות, משהו שנבנה מעליהם. והמרחב המשותף הזה שהוא מחוץ לחומר, הוא מעל הדעת, מעל השכל הגשמי שלנו והוא נוכח כביכול בכל אחד מאיתנו, משותף לכל אחד מאיתנו, איך להסתכל על זה נכון, איך להיכנס נכון למצב הזה של החיבור? זו פעולה רגעית או עבודה קבועה שמתחדשת כל הזמן?
היא כל הזמן מתחדשת ומתגברת ונבנית. כי ברית זה מרכז הקבוצה. ואנחנו בני ברית.
שאלה: באמת ביררנו שזה ככה. אז איפה נמצא מרכז הקבוצה הזה, זה כבר באמת איזשהו פרצוף רוחני? מרכז הקבוצה זה תוך הפרצוף או שזה עדיין הכוונה?
מרכז הקבוצה תלוי מאיזה צורה אתה מדבר, או זה יכול להיות שליש אמצעי דתפארת של פרצוף של עשר ספירות דקבוצה, דנשמה, או זה יכול להיות הבורא שנמצא במרכז, זה איך שאתם קובעים, איך שאתם מרגישים איפה זה המרכז. מרכז הקבוצה אצלי זה נקרא כל החברים שנמצאים שם יחד ואני כלפיהם. זה מרכז הקבוצה.
(סוף השיעור)