שיעור בוקר 26.07.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1296,

"מהו, ענין טהרת אפר פרה, בעבודה"

שמענו מאמר מכרך ג', שלבי הסולם, "מהו, ענין טהרת אפר פרה" מבמדבר חוקת.

מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו. להיטיב לנבראיו לא יכול להיות פחות מדרגת הבורא. הבורא לא יכול לעשות פעולה, לבצע פעולה שהיא פחות מדרגתו, מהרמה שלו. לכן הפעולה יכולה להיות רק אחת - אם לעשות משהו מחוץ לעצמו, אז זו בכל זאת צריכה להיות פעולה שהיא תהיה בטיב כמוהו. ולכן כשברא את הנברא, הוא ברא אותו בדיוק בדבקות, בשלמות, בנצחיות השווה לדרגתו עצמו.

כדי שהנברא יגיע להרגשה הזאת, מי הוא, מה הוא, איפה הוא נמצא, למי הוא שייך ולמי הוא שווה, הנברא צריך להכיר את המצב הזה במלואו, והוא צריך להכיר את זה מתוך הטבע שלו, זאת אומרת, מההיפך, מיש מאין, אחרת לא תהיה לו הכרה במצבו. לכן הוא צריך לעבור את כל השלבים שהם ההפך משלמות, מנצחיות, מדבקות, לעבור אותם גם בפועל, במעשה, וגם בהכרה, במחשבה, לראות אותם שעוברים בפועל על החומר שלו, ולהכיר אותם גם מצד יש מאין, ואחר כך מצד יש מיש. ובהבדל בין הרגשתו ביש מיש וביש מאין, מצד הבורא ומצד הנברא, שיעשה הבחנות, שיעשה הכרת הרע, מהי בדיוק הכרת הרע - לא שרע לו, אלא רע להיות במצב פחות מהבורא. ואז הוא יראה שהשלמות יכולה להיות רק במצב שיש מאין חוזר ליש מיש. מה זאת אומרת? שבתוך הרצון לקבל לא יכולה להיות שום שלמות. מפני שהרצון לקבל בתוך עצמו הוא נסגר, בתוך עצמו הוא מרגיש, בתוך עצמו הוא משיג, לכן הוא מוגבל גם באיכות וגם בכמות.

רב"ש כותב כאן שאדם מסתפק במועט. היינו כל פעם שמשיג משהו, מה שמשיג זה מספיק לו ולא רוצה להרחיב את זה. כי הרחבת הגבול זה נקרא שהוא צריך עכשיו לסבול שחסר לו, ואחרי שסובל שחסר לו הוא הולך ומשיג. אם יגידו לאדם, עכשיו אנחנו ממלאים מה שאתה רוצה ולא תצטרך יותר, זה מספיק וטוב, אז הוא יסכים. אנחנו רואים את זה על עצמנו.

אלא כל חיסרון וחיסרון שאנחנו משיגים הוא בדחף מלמעלה, על ידי החברה, על ידי הספרים, על ידי ההנהגה מלמעלה. אנחנו מקבלים כל פעם תוספת רצון לקבל. אבל מעצמנו אף פעם לא היינו יוצאים מדרגת הבהמה, כי זה כואב, בשביל מה? אם היינו יכולים להישאר במצב הרוויה, לא חשוב באיזה מצב היא, בדברים הבהמיים, אוכל, זיווג, חום, שלווה, מנוחה, המינימאלי, אז גם בזה היינו נשארים. לא היה בכוחנו, נגד הטבע שלנו, אפשרות לצאת ולסבול, כי הרצון לקבל לא היה נותן לנו לצאת ולסבול, הוא היה נשאר בזה כל הזמן, הוא היה מקפיא את המצב הזה. אלא מפני שההשגחה העליונה דוחפת אותנו למטרת הבריאה, לזה שנהיה גדולים ושלמים, אז מתגלגל עלינו מלמעלה עוד ועוד רצון לקבל ואנחנו חייבים למלאות אותו, וכך אנחנו רצים כל פעם למטרות חדשות.

לכן להגיע ממש למצב של שלמות אינסופית אי אפשר בתוך הרצון לקבל, אלא אם כן אדם יוצא ממנו, מחוצה לו. אנחנו חייבים לצאת מתוך הקליפה שלנו ולחיות לא בעל מנת לקבל אלא בעל מנת להשפיע, בכוונה מחוץ לנו, ואז בצורה כזאת אף פעם לא תהיה לנו הגבלה, לא בגדלות הכלי ולא בקבלת השפע. אהבת הזולת, הרב"ש כותב כאן במאמר, זו לא מטרה, אלא אמצעי להגיע לזה, שבזה אנחנו לומדים עד כמה אנחנו הפוכים מהכלל הזה לצאת מחוץ לרצון לקבל, והלימוד הכי טוב הוא על הסובבים אותנו, על הסביבה שלנו.

לכן התרגילים שניתן לנו לעשות כאן בעולם הזה כלפי הזולת מזרזים את ההתפתחות שלנו, ואז אנחנו מכירים יותר, גם במוחא וגם בליבא, עד כמה אנחנו מוגבלים, כדי שנבוא למצב שנדרוש התקדמות באמת ברצון הנכון. כלומר שנרגיש מציאות שמחוץ לנו, שנחיה מה שמחוץ לנו, שהרצונות והכוונות שלנו יהיו מחוץ לנו, ואף פעם לא נחיה בתוכנו. שהרגשה עצמית תהיה רק הנקודה הבסיסית שאדם יוצא ממנה, חי וחש מה שמחוצה לה. רק בצורה כזאת הוא מתחיל להתרחק מהנקודה המרכזית שלו, מהאני שלו, ומרחיב את מרחב הקליטה שלו, עד שמגיע לגודל של האינסוף.

יש הרבה פרטים במאמר הזה, הוא מקיף הרבה דברים.

אמונה למעלה, למטה ובתוך הדעת, אנחנו רואים את זה גם בעולם שלנו, כל העולם חי באמונה בתוך הדעת. למה זה נקרא אמונה? "אמונה" זה נקרא הכוח שמחייב אותי לעשות. מה שאני מרגיש, מה שאני מבין, מה שקיבלתי כעובדה, זה נקרא "דעת". אם אני פועל לפי זה, אם זה נותן לי כוח לפעול בלבד, זה נקרא "אמונה בתוך הדעת", כך אנחנו פועלים. וזה לא חשוב שהדעת שלי יכולה להתבסס על שטות של מישהו אחר, שמספרים על דברים שבכלל לא נכונים. אבל אם אני מקבל אותם בתוך הדעת שלי והם נקלטים בדעת שלי, אז בשבילי זו עובדה ולפי זה אני פועל. יש הרבה סטיגמות כאלה בעולם, שהעולם הולך לפי זה ומקבל אותן ככן זה נכון, כעובדה, כאמת.

יש אמונה למטה מהדעת, שאני לא יודע על מה שמספרים לי, אלו לא עובדות בשטח, אלא אני לוקח על עצמי תנאי, בדרך כלל זה חינוך, שאני לא הולך לבדוק. מה שאומרים לי אני לא מכניס בכלל לביקורת, אלא מקיים את זה למטה מהביקורת, לא מכניס אותם, אומרים "למטה מכל ביקורת". אם אני מקבל את זה ככה, אז זה אומר שאני לגמרי לא מפעיל את החושים שלי, את הדעת שלי, שום דבר, אלא כל דבר שאני מחליט שאני מקבל אותו למטה מהדעת, הוא נכנס אליי כעובדה, בצורה כזאת נקלט בי ובצורה כזאת אני פועל. זה נקרא אצלנו בדרך כלל "פנאטיות", דברים שמתקבלים ללא ביקורת עצמית.

אלו יכולים להיות דברים שאי אפשר בכלל לבדוק אותם, ויכולים להיות דברים שאנחנו מחליטים מראש, שמה שלא יהיה אנחנו מקבלים אותם בצורה כזאת, זה יכול להיות גם קשור לדעת החברה, אבל איך שלא יהיה, זה גם חלק גדול מההחלטות של האנושות. אני לא מדבר רק על חוגים דתיים, חרדיים או מכל מיני דתות אחרות, לא על זה מדברים בלבד, אלא אפילו בדעת הקהל יש דברים שמקבלים אותם למטה מהביקורת וחיים עם זה.

גם למטה מהדעת, גם בתוך הדעת וגם בערבוביה מסוימת, אלו ככה ואלו ככה, בסופו של דבר כל האנושות משתמשת בשתי הגישות האלו לחיים. כלומר האינפורמציה שאני מקבל מבחוץ, איך אני פועל לפיה, או למטה מהדעת או בתוך הדעת. אין אדם שאין בו גם זה וגם זה, ותלוי באיזה יחס בין שתי ההבחנות האלה הוא פועל. ויש מה שנקרא "למעלה מהדעת", זה דבר שבאמת לא מובן, זה דבר שהוא למעלה מהטבע שלנו, למעלה מהשכל.

אם אני עומד בבנק ומבקש, כמו שהוא כותב, אלף דולר, וסופרים לי, ואני רואה שהוא סופר 999, מה עליי לעשות? אני יכול לסגור עיניים ולא לראות את מה שהוא סופר, לקבל וללכת, זה נקרא "למטה מהדעת", בלי ביקורת. אני יכול להסתכל על זה ולראות שזה 999, ולפעול לפי מה שאני רואה, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"¹, ואז לא להסכים, כן להסכים, אבל לדעת שאני נמצא בזה, שאני מקבל 999. ויכול להיות שאני רואה שקיבלתי 999, אבל לא שאני מחליט "טוב, בסדר שזה יהיה כאילו אלף", או שאני סולח, או משלים באיזשהו מקום מה שחסר, אלא אני מקבל את ה-999 כמו אלף במאה אחוז, בגלל שאת הדעת שלי אני מכניע לדעת של הנותן לי, של הקופאי. זו עבודה גדולה מאוד, אני צריך לצאת מעצמי, לוותר על הדעת שלי ולקבל את דעתו. זה לא פשוט, אי אפשר לעשות זאת כך באיזה טריק פנימי. ואז נקרא שאני הולך "למעלה מהדעת".

אולי זה נשמע קל אבל זה בלתי אפשרי לעשות. בשביל זה אנחנו צריכים להכיר את מוח הנותן בעצמו, אנחנו צריכים לדבוק בו ושתהיה לי אמונה בו יותר מאשר אני מאמין לדעת שלי. אני צריך לזה הרבה מערכות עזר, ידיעה, עבודה ויגיעה קודמים להחלטה שאפשר ללכת למעלה מהדעת. זה אם מדברים בדולר אחד שיש בין דעתו לדעתי.

אם אנחנו נדבר נגיד על ההפך, שהוא נותן לי דולר והוא אומר "קיבלת אלף", ו-999 זה מה שחסר, או יחסר בכלל הכול, ואני מתנהג כאילו קיבלתי אלף, אז לא שאני כאילו מסכים ועושה משחק, אלא אני צריך להשלים בדעתי את החיסרון הזה, שאלו עובדות בהרגשה במוחא ובליבא, שאני קיבלתי את האלף דולר. זה לא איזה דמיון, אני צריך כאן מילוי שיספק אותי במקום העובדות, במקום ההרגשה הבהמית. לדברים האלה אי אפשר להגיע, אלא אם באמת אדם מגיע להשגה ולהרגשה הרוחנית, שהם ממלאים אותו ונותנים לו את זה. זה לא איזו מין החלטה שמעכשיו והלאה אני מחליט שכך אני אתנהג, או שמעכשיו והלאה אני איכשהו אעשה עם עצמי משחק, אי אפשר לוותר, לבטא את זה ואי אפשר לבצע.

לכן הפעולות האלו הן פעולות שלאט לאט אנחנו מתחילים להבין אותן, אבל עד שבאים לקיים אותן זה לוקח זמן. מי שחושב שהוא מסוגל לבצע פעולה למעלה מהדעת, לאט לאט אנחנו רואים שהדברים האלה תלויים ביציאה מחוץ לגוף האדם, ביציאה מחוץ למודעות שלנו.

נדבר בפעם הבאה איך הוא מתאר אפר פרה אדומה, ובאמת אותו דבר כמו שמתאר גם מטמא.

תלמיד: מה הקשר בין עבודה פנימית במוחא ובליבא ללמעלה מהדעת?

אני לא יודע אם אני אוכל עכשיו להסביר את זה, זה דבר די עמוק. יש עבודה בתיקון הכלים ויש עבודה בקליטת האורות, שזה נקרא עבודה במוחא ועבודה בליבא, ושתיהן צריכות להיות בלמעלה מהדעת. אני מאוד מוגבל בלהיכנס לזה, זה נושא מאוד עדין ורחב.

תלמיד: אנשים אומרים שלמעלה מהדעת זה רק כשהבן אדם בהשגה רוחנית. זאת אומרת שבתקופת ההכנה, בעצם אין לנו אפשרות לעבוד מעל הדעת, אז מה זה אומר שאנחנו יכולים בתוך הדעת ומתחת לדעת? מה שאני קורא לו אמונה, ואיפה שאני נמצא, בתקופת ההכנה נגיד, בעצם אני פועל מתחת לדעת?

אנחנו נמצאים בעולם שלנו בצורה כזאת שקודם כל אני רואה ומרגיש, ואחר כך אני מחליט ועושה. יכול להיות שזה מדברים טובים או מדברים רעים, יכול להיות שעל ידי מכות, יכול להיות שעל ידי סוכריות, לא חשוב מה. אבל איך שלא יהיה אני מחליט, אני משתמש בדעת שלי.

אין אף פעם שאני לוקח דעת של מישהו אחר בלי שאני מחליט שזה יהיה במקום דעתי. ואי אפשר להסביר מה שקורה ברוחניות. ברוחניות אתה לא יכול להשיג מדרגה, את הדעת של מדרגה יותר גבוהה ממך לפני שאתה מבטל על דעתך, כי אם אתה עדיין קולט משהו שהוא יותר למעלה ממך, אז זה לא יותר למעלה ממך.

ההבדל בין המדרגות ברוחניות שאתה מחליף גם את מה שיש לך בלב, כלים בלב, וכלים במוח. אז איך אפשר עם המוח והלב הנוכחי לרכוש מדרגה שהיא יותר למעלה, שאתה פשוט לא יכול לתפוס אותה? כל דרגה יותר עליונה מדרגתי הקטנה ביותר, בי היא מורגשת כאינסופית, כי אני לא יכול לתפוס אותה. אם היא קצת יותר מהכלי שלי, גמרנו, היא מורגשת כאינסופית,

מה לעשות? רק אם אני מקבל כוח מלמעלה שעוזר לי במקום המוח והלב שלי, לקנות ולקבל מוח ולב מהמדרגה הבאה, ואז אחר כך אני עובד על השגת המילוי שבהם.

תלמיד: אז הדבר הבריא יותר לעשות בתקופת ההכנה זה בתוך הדעת קודם כל?

אז בתקופת ההכנה אנחנו רק לומדים עד כמה אנחנו מוגבלים כשעובדים עם הכלים שלנו בתוך הדעת, ועד כמה אנחנו לא מסוגלים להיפטר מהשיטה הזאת שכל פעם נמצאים בתוך הדעת. ואיך באמת לעבוד למעלה מהדעת, אנחנו מתחילים לרצות את זה לקראת המחסום. אבל באמת "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", זאת אומרת ממש לפני היציאה מהעולם הזה, לפני ההשגה הרוחנית, אז אנחנו בהחלט רק בזה רוצים.

זאת אומרת, ללכת למעלה מהדעת אצל האדם, רק זה הופך להיות ממש מול עיניו המטרה האמיתית. כי הוא רואה שאחרת הוא מוגבל בתוך עצמו, הוא תמיד מסתפק במה שיש לו, אפשר למלאות אותו, ולסתום אותו, ואף פעם הוא לא יגיע למעלה באמת למטרה יותר נעלה מאשר להסתפק במילוי, ולא חשוב איזה.

זאת אומרת אין אפשרות לגדול, ולהגיע לכך שכל פעם הכלי יגדל, אם לא רוכשים את השיטה הזאת של אמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת שאתה כל פעם תרצה לרכוש חסרון מחוצה לך. ואנחנו לא מרגישים את זה, נניח שעכשיו אני יכול לצרף גם את מה שיש בו ובו ובכל אחד ואחד מכאן, עד כמה הייתי יותר עשיר.

נו, אני לא כל כך מאמין שהם גדולים, אז לא אכפת לי כל כך, לא כואב לי. אבל אם הייתי רואה שבאמת כל אחד מהם מקבל לפחות כמוני, ושבאמת מה שאני מרגיש עכשיו, איך שאני חי, הרגשת החיות שלי, הידיעה ההשגה והכול, אם באמת הייתי מרגיש כמה שאני יכול עוד לרכוש, אז הייתי באמת רוצה להגיע לדבקות עם האחרים.

לכן הוא כותב שאהבת הזולת היא האמצעי ולאט, לאט מתוך זה אנחנו מתחילים להרגיש כמה שהשגת הכלי מחוצה לנו היא הכרחית להשגת שלמות ונצחיות. מה זה אין סוף? באין סוף הכוונה שלא שאתה משיג איזו מידה שנקראת אין סוף. אין סוף הכוונה שאתה מגיע לאפשרות של קליטה אינסופית, ואז בהחלט אתה מקבל כל פעם מילוי אינסופי.

זאת אומרת אתה כבר לא, וזו בעיה לבטא את כל הדברים האלה. אתה כבר לא מגביל, ולא מוגבל בואו נגיד, גם בכלים וגם במילויים. וזה כל פעם גדל ללא שום הגבלה וללא שום ביקורת אפילו. כי ביציאה למעלה מהדעת, המסך בעל מנת להשפיע הופך להיות בלתי מוגבל ככל שיתאספו הכלים.

יוצא ככה שאתה כאילו הופך את הנקודה שלך, את הכלי שלך לההפך. מוציא אותו החוצה ככה, הכלי נעשה אנטי, הופכי לעצמו. זה נקרא שהל"ב אבן ממש מתהפך לעל מנת להשפיע. כי הוא מלכתחילה נבנה על ידי האור בעל מנת לקבל, וכשמתהפך ממש להיות כאור, אז הוא נעשה בדיוק באותו הטבע.

תלמיד: זאת אומרת שלמעלה זה לא רק גשמי כנגד רוחני.

לא, למעלה מהדעת זה לא גשמי כנגד רוחני, למעלה מהדעת זה חוק של הכלי הרוחני. אני מדבר רק ברוחניות, בגשמיות אין לנו אפשרות, בשום רצונות גשמיים. בחמישה חושים שלנו אנחנו לא יכולים לקיים למעלה מהדעת. למעלה מהדעת הכוונה רק בכלי הרוחני, בחוש השישי, כלפי האור העליון, כלפי הבורא, כלפי הרצונות שהם מחוצה לתענוגים שבעולם הזה.

בתענוגים דעולם הזה החומר נשאר אותו חומר, הוא נהנה באותה צורה וסובל באותה צורה. יכול להיות מקובל גדול מאוד, אם אתה תדקור אותו אז הוא יבכה. הכלים הבהמיים נשארים אותם כלים, הם לא משתנים, רק החוש השישי שעליו אנחנו מדברים משתנה. חמשת החושים, הגוף, כל הדברים האלה, בהם זה לא קיים, הם נשארים באותו טבע, זה לא משתנה.

הגוף שלך והגוף של רבי שמעון זה אותו גוף, אפשר לעשות השתלות, החלפת איברים, לא חשוב מה, אין בזה שום קודש. לכן כל מה שאנחנו מדברים על תיקונים והשגות והשיטה הזאת בלמעלה מהדעת, בעל מנת להשפיע, עם המסכים, עם הכול, זה רק כלפי הרצון הרוחני. זאת אומרת בחוש השישי שאדם רוכש, שהוא מפתח מהנקודה שבלב.

אני לא יכול לראות למעלה מהדעת ולשמוע למעלה מהדעת, זה לא שייך. למעלה מהדעת, זה שנכנס משהו דרך ראיה, שמיעה, ריח, דיבור, מישוש לתוך הרצון שלי, לתוך הרצון הבהמי שלי. הוא נקלט בצורה רגילה, למטה מהדעת או בתוך הדעת, והנקודה שבלב שאיתה אני מתחיל לעבוד ואותה אני מתחיל לפתח, כי זו נקודת הקשר עם האור, עם הבורא, בה, אם אני רוצה לפתח אותה, קיים חוק התפתחות רק למעלה מהדעת, רק מחוצה לה. היא עצמה לא גדלה, היא גדלה רק על חשבון זה שאני יוצא מתוכה החוצה. אין כאן מילים, אני רוצה להציג את זה יפה, ואי אפשר.

תלמיד: אם ההבדל בין עבודה למעלה מהדעת ועבודה מתחת לדעת הוא רק בבדיקה שלי, והתוצאה בשניהם היא קבלת דעת העליון, אז למה בעצם הבדיקה שלי חשובה אם אני יודע מראש שהיא שקרית, למה חשוב לי לבדוק בעצם?

למה אנחנו כל הזמן רוצים לבדוק איפה אנחנו נמצאים, בתוך הדעת, למעלה מהדעת, כלומר לא רוצים, אלא לאט, לאט אנחנו לומדים שזה מה שאנחנו עושים? בזה אני בודק איזה יחס יש לי לאלוהות, זאת אומרת בזה אני בודק האם אני נמצא בקליטה נכונה של המציאות.

את המציאות סביבנו אנחנו קולטים בחמישה חושים. אם אנחנו רוצים לקלוט אותה בצורה אמיתית בחוש השישי, זאת אומרת לא כמו שהיא נכנסת לחמישה פתחים שלנו, אלא איך שהיא קיימת באמת מחוצה לי, אז אני יכול לקלוט אותה רק לפי חוק השתוות הצורה. והשתוות הצורה, זה שאני אשווה את החוש השישי הזה, הנקודה שבלב, למה שיש מבחוץ. אבל איך אני יודע מה יש מבחוץ? כדי שאני אדע מה שיש מבחוץ, אני צריך לתקן את החוש שישי שהוא יהיה כמו בחוץ. איך? אז השיטה הזאת למעלה מהדעת, שאני מקבל מלכתחילה על עצמי תיקונים שנמצאים מחוצה לי, היא נותנת לי השוואה של החוש השישי לעולם החיצון.

אם הקופאי אומר לי "זה אלף דולר", ולפי הבהמיות שלי אני בודק ורואה "זה לא נכון", אבל אני מקבל את העובדה הזאת כעובדה כלפי החוש השישי, אז חוש השישי יהיה בהשתוות, בהשוואה, למה שיש מחוצה לי. אז אני אצא מהקופסה השחורה שלי, ואני כבר ארגיש מה שיש בחוץ. זאת אומרת, למעלה מהדעת זה דעת של העליון, פשוט הדרגה היותר עליונה שבה מתקיים החוק הזה, שעכשיו אומר לי לגבי כוס התה הזו, "זה נקרא לבן". הרי זה שחור, חום. לא, אצלי זה נקרא לבן. אז אם אתה רוצה להרגיש אותי נכון תעדכן את המכשיר שלך לקליטה שזה נקרא לבן.

יש כאלה מכשירים שדורשים לפני העבודה איפוס, זה כך וזה כך, נניח מאזניים בחנות, צריך קודם לאפס אותם. אז איך לעשות איפוס כך שהכלי שלי שנקרא "נשמה" או "החוש השישי" יקלוט בצורה נכונה? לשם כך אני צריך לתת לו כמה נתונים כלפי העולם החיצון. ואז למעלה מהדעת זה נקרא שאני מעדכן את החוש השישי שלי לפי מה שיש בחוץ.

ואז לפי חוק השתוות הצורה אני מתחיל לקלוט, כמו מקלט רדיו, איזשהו גל שנמצא מחוצה לי אם סובבתי נכון את הידית שלי. זאת אומרת, אם בפנים אני יצרתי את אותו גל כמו שמבחוץ, אז אני כבר קורא את הגל מבחוץ, קולט אותו. את זה עוזרת לנו לעשות השיטה הזאת למעלה מהדעת. זה טוב שהעליון נותן לי את ההבחנה הזאת אחרת לא הייתי יכול אף פעם להרגיש שום דבר מחוצה לי, הייתי מרגיש רק את מה שקורה בתוך הגוף שלי דרך חמישה חושים, איך החמישה חושים מתפעלים ממשהו.

תלמיד: הבדיקה היא בעצם איך אני בודק בעצמי?

זאת לא בדיקה, זה נקרא כיול מכשיר הקליטה שלי.

תלמיד: אני צריך לכייל את זה?

לא, אני רוצה שהעליון ייתן לי את ההבחנות האלו, שאצלי הן נקראות למעלה מדעתי, כי זו דעתו, דרגה יותר עליונה, הוא נותן לי אותן ואומר לי "אצלי זה נקרא כך וכך". ואני רואה שאצלי זה בכלל משהו אחר לגמרי. או אני משוגע או הוא משוגע. מה לעשות?

זאת שיטה לא פשוטה, לא סתם כך, הרי אתה לא יכול לקבל את זה סתם. אתה צריך קשר עם העליון שהוא באמת העליון, שבאמת זה הוא שעושה, זה לא שבאיזה טריק אתה יכול לשקר לעצמך. אתה מקבל את זה, וזה הופך להיות הטבע שלך. זאת לא איזו פעולה צדדית ש"אני אומר שאני מקבל, ובוא נראה מה אני מרוויח". אבל בלי זה אי אפשר.

תלמיד: לפי מה שאני הבנתי אנחנו צריכים לשנות את התכונה שלנו בהתאם לבורא כדי להשפיע עליו את התכונות שלנו, לשנות.

כן. אנחנו מלכתחילה לא חושבים על להשפיע לאף אחד. על אף שנראה לנו שאנחנו עושים משהו להשפעה, זה לא משפיע, זה ברור. זה הכול עם הכוונה באיזו צורה למלאות את עצמו. כך בן אדם עושה, הוא לא יכול אחרת. לחשוב באמת על השני, לטובת השני, הוא כותב במאמר הזה, שזה סך הכול אמצעי כדי להגיע לדבקות עם הבורא, זאת אומרת כדי להגיע לשלמות. והשלמות היא גם נראית לנו לאיזו מטרה אגואיסטית, שלמות, נצחיות, אני הכול יודע, הכול יכול, כמוהו. אלה מילים שאי אפשר להמחיש אותן. אבל בוא נגיד כך, במקום כל המילים האלה, הטוב ביותר זה השתוות הצורה. זה נותן הבחנה יותר מדויקת, "הוא רחום אף אתה רחום", וכן הלאה.

ואז לאט לאט אדם שמקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת בלמעלה מהדעת, מקבל את דעת העליון, אז כל פעם הוא כמו מושך את עצמו יותר ויותר למעלה וכך עולה.

תלמיד: כל הזמן הוא משנה את עצמו.

הוא משנה את עצמו בצורה כזאת שמשתנים בו כל הכלים, כל העובדות. זאת אומרת, זה שהוא מסתכל על עצמו אתמול, הוא רואה שהוא פשוט לגמרי לא מסכים עם מה שהיה אתמול.

תלמיד: יוצא מזה שמקובל למעשה חי כל הזמן מעל הדעת.

כן, מקובל חי כל הזמן למעלה מהדעת.

תלמיד: כל פעולותיו למעשה הם בקשר עם הבורא כדי להגיע להשתוות הצורה.

עכשיו אנחנו מתחילים ללמוד צמצום ב' ועוד מעט נגיע ללימוד הזה, איך אנחנו גדלים ממטה למעלה. הדבקות המינימאלית לעליון, זה נקרא הדרגה הרוחנית הראשונה. כשאנחנו יוצאים מהעולם הזה דרך המחסום לרוחניות, אז הדרגה המינימאלית נקראת "עובר". "עובר" נקרא שאתה, איש עם כל הידע ופילוסופיית החיים שלך וחכמת החיים שרכשת, ידיעה וניסיון, כל מה שיש לך, אתה מוכן לבטל את כל מה שיש לך, לוותר על כל מה שיש לך, כדי להיות דבוק בעליון בלי שכל, בלי דעת. אתה נשאר עם השכל והדעת וכל מה שיש בך, אבל אתה נדבק אליו כזרע בתוך הרחם, זה נקרא "עובר", מזה מתחילים לגדול. כמו שעובר ברחם אמו בעולם שלנו, הוא פשוט כתוצאה יש מאין, כתוצאה אצלנו כנגד הרוחניות, שכך ברוחניות גדלה הנשמה שלנו, מזה היא מתחילה לגדול.

לנשמה שלנו יש רק רשימו, וכשהיא מדביקה את עצמה לדרגה העליונה הרוחנית, זה נקרא שאנחנו עוברים מחסום. ואז המצב שלך הוא שאתה כמו הנקודה הזאת, כמו זרע שדבוק בעליון, והעליון פועל עליך במאה אחוז. כמו שאתה כזה גדול וכבר חכם והכול בחיים האלו, אתה מבטל את הכול, זאת אומרת, אתה ממשיך לחיות והכול, אבל כלפי הדעת שלו אתה מבטל את עצמך לגמרי לגמרי כמו זרע בתוך הרחם. אני לא יודע איך לתאר את זה.

זאת אומרת מהמודעות, מכל מה שיש, כלפי רוחניות אין לך שום דעה ושום דבר לא נשאר. אתה רוצה רק דבר אחד, שהוא ישלוט עליך. ואתה מבטל את עצמך ומבקש שכך זה יהיה בכל כוחותיך, שהוא ישלוט עליך. זה נקרא שאתה נכנס להיות עובר בעליון, ויתר הדרגות הן מעבר לזה. מעבר לזה זאת אומרת, שעכשיו מתחילים להוסיף לך בשר, רצון לקבל, ואפילו עם הרצון לקבל הזה שמתחילים להוסיף לך, ולא מוסיפים לך רצון לקבל לכל מיני דברים שבעולם הזה, אלא כלפי העליון, כל מיני ספקות, כל מיני דברים כנגד העליון שאומרים "מה פתאום, הוא לא נותן לך אלף דולר, הוא נותן תשע מאות תשעים ותשעה, תשעים ושמונה וכן הלאה", עד שנראה לך שנותן אפס, ואתה צריך להתבטל כאילו שזה אלף.

נותנים לך רצונות, זה כבר קליפות, כנגד העליון, ואתה צריך על ידן בכל זאת להיות דבוק אליו, לבטל אותן, וכך אתה גדל. כך גדל כבר בשר סביב הרשימו הזה ואז נעשה עובר.

תלמיד: ובאיזה שלב אתה לגמרי מתבטל?

כך אתה גדל, וכשאתה מקבל רצון לקבל עם המסך, העליון נותן לך דם, דם הופך להיות אחר כך בשר, עד שמתחילות להיווצר לך עשר ספירות, זה נקרא ארבעים יום מיצירת הוולד וכן הלאה. ארבעים זו דרגת בינה, וכשאתה מגיע לדרגת בינה, שאתה רוכש על מנת להשפיע, כוח מינימאלי, אז כבר נקרא שיש לך יצירת הוולד, שיש לך איזשהו ציור. אתה דומה לעליון, זה כוח של בינה, מ', ארבעים יום, שאתה כבר קיבלת איזו מין ישות, עוד לא עצמאי, אבל במשהו אתה דומה לבורא באיזו צורה ראשונית. עדיין עובר, אבל יש שם כבר עשר ספירות קטנות.

והלאה אתה גדל עד תשעה ירחי לידה. וכשנולד זה נקרא שקיבלת דמיון לבורא בדרגת הרצון הקטן ביותר שאתה יכול לצאת החוצה. כשאתה יוצא החוצה אתה תלוי ודאי כמו אצלנו בעולם הזה, אתה תלוי בעליון, הוא מספק לך חלב, זאת אומרת את כוח הבינה כל הזמן, שמקבלים את זה ביניקה מהעליון, מהחזה שלו, בדיוק כמו בעולם הזה. כל המדרגות וכל הפעולות הן למעלה מהדעת. כל המדרגות הן, ככל שמוסיפים לך כוח נגד העליון, אתה רוצה לצאת מהכוח הזה ולהיות כאילו מחוצה לו בעליון.

אין מילים. בוא נלמד.

תלמיד: אני רואה שמסריטים את השיעור ומקליטים אותו, ואנחנו יודעים שלימוד צריך להביא אורות מקיפים. האם יש טעם לראות את הסרטים, לשמוע את ההקלטות, העיקר השגת אורות מקיפים?

לפני שהגעתי לרב'ה, שלוש, ארבע שנים חיפשתי איפה אפשר ללמוד קבלה והייתי בכל מיני מקומות. כשהגעתי פעם ראשונה הגעתי בלי טייפ, אבל פעם שנייה כבר היה לי טייפ. הלכתי אחר כך וקניתי טייפ משוכלל של סוני, זה עלה המון כסף, זה היה בשנת 79. התחלתי להקליט מהשיעור השני כי הבנתי שזהו, מצאתי מקום. אחר כך חזרתי כל הזמן על החומר, כי בלי לחזור עליו זה שום דבר.

נדמה לנו, איך יכול להיות שספר או קלטת, כל שכן וידאו, אנחנו הרי לא צריכים את הדברים האלה, על ידי הדברים האלה אנחנו מעוררים רשימות שנמצאות בנו. אז אלו שחוזרים על שיעור שכבר היו בו, זה משהו אחד. ואלה שלא ראו ולא שמעו אף פעם, זה משהו אחר. אבל בכל זאת אלו דברים שאני לא חושב שאפשר בלי זה.

בסך הכול מה שאני בונה כאן בשיעורים האלו, אני בונה גשר בן האדם המודרני ובין ספרי בעל הסולם. כי אם תיקח את הספרים האלה, שום דבר לא תבין, לכן קלטות אודיו, וידאו, הן פשוט דבר הכרחי, אני לא מבין איך אפשר בלי זה. לכן אני לא יודע מה להגיד. בן אדם שיש לו כמה רגעים ויכול לחזור על החומר, זו חובה.

אני תמיד חזרתי כמה פעמים. אני נסעתי מרחובות לבני ברק, מבני ברק לרחובות, גרתי אז ברחובות, והייתי כל הזמן שומע את הקלטות שלי. גם בעבודה הייתי שם אוזניה ושומע, וככה זה נכנס. אפילו שאתם נמצאים באיזו עבודה וזה לא נכנס, זה לא חשוב. יש כאלה ניסיונות של רופאים, מומחים, שבשינה שמים טייפ ואדם שומע כל מיני קולות וצלילים, או מלמדים אנגלית נגיד מתוך שינה, הדברים האלה נקלטים בפנים וכל הזמן זה עובד. לכן אפילו מי שלא יכול לשמוע, באיזשהו מקום זה נמצא שם. יש כאלה טכניקות שזה נכנס כך עוד יותר טוב, בלי הגבלה, בלי מסך באמצע, בלי התנגדות של האדם. לכן רצוי שזה כל הזמן יהיה. ולראות בבית, בין כדורגל ואיזה סרט, גם לראות סרט שלנו, זו לא עבירה.

תלמיד: כשאנחנו מדברים על השתוות הצורה, אם אני מבין נכון, אז זה רק על בחינת הרצון להשפיע. הרי כל שאר ההיבטים של עצמותו, אין לנו שום מושג בהם.

קבלה זו שיטת התגלות הבורא לנבראיו בעולם הזה. אנחנו לא מדברים על הנשמות שנמצאות מחוץ לגוף, כשהגופים כבר מתים, והנשמה באיזושהי צורה מתקיימת מחוץ לגוף, ואז יש לה קיום אחר ומילוי אחר, אנחנו לא מדברים על זה. על זה קבלה לא מדברת בכלל. זה ישנו, אבל לא בספרים האלו, ולא בספרים, אם אפשר כך להגיד. זה דבר אחד.

דבר שני, אנחנו לא מדברים על מה שמשיגים בני אדם מעבר לתיקונים. אנחנו לומדים רק איך לתקן את עצמינו בתוך החיים שלנו כדי להרגיש את האלוהות, עד דרגה מסוימת שנקראת גמר התיקון, לא כולל הדרגה האחרונה הזאת של גמר התיקון. כי דרגת גמר התיקון היא כבר נכנסת לפעולה מאליה, ומה שאחריה זה נקרא כבר סתרי תורה. זאת אומרת, יש לנו שיטה שאומרת מה עלינו לעשות בעולם הזה, בחיים האלו.

אתה שואל כך, האם משיגים את עצמותו ועוד משהו, על זה לא מדברים. אנחנו מדברים על מה שאפשר להשיג במשך ששת אלפים שנה, ששת אלפים מדרגות, עולמות בי"ע, שנשמת האדם נמצאת בתוך עולמות בי"ע. אנחנו לומדים את זה בחלק ט"ז באמצע השבוע, זה לא קשה להבין, ורק את זה אנחנו כאן לומדים.

זה לא בגלל שלא רוצים להראות לך משהו מעבר לזה. אלא לפני שאתה רוכש כלים של ששת אלפים מדרגות, או 125 מדרגות, או 620 מדרגות, לא חשוב איך לחלק את הדרך הזאת של תיקון הנשמה, עד שאתה לא מתקן את כל הנשמה, אתה לא יכול להבין מה קורה מעבר לדרגה שנקראת גמר תיקון, ואיך בכלל מתקיימים, מרגישים, קולטים וחיים אז בהרגשות ובמציאות ההיא.

לכן בקבלה אי אפשר או אסור, זה אותו דבר. פשוט אי אפשר. זה כמו שתספר עכשיו לדגים מה שאתה לומד. אנחנו נמצאים באותו עולם, אנחנו חיים והם חיים, ההבדל בינינו הוא פחות מאשר בינינו למדרגה הרוחנית הראשונה. ואתה רואה עד כמה אתה לא יכול להיות בקומוניקציה איתם, כי איזה יחס יש, איך אפשר להבין אחד את השני.

המרחק בינינו לרוחניות הוא עוד יותר גדול, ובין הרוחניות למה שלאחר גמר התיקון בכלל אי אפשר להשוות. כי כל הכלי מתהפך לעל מנת להשפיע, אפילו ל"ב האבן. זאת אומרת, אתה מתקן את היש מאין, מדלג עליו, על התחלת הבריאה. אנחנו רק יכולים כך להגיד במילים, אבל מה זה? לכן לא נוגעים בזה.

(סוף השיעור)

---

1. "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו', ע"ב)↩