שיעור בוקר 03.06.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

אפס המוחלט

קריין: נקרא קטעים נבחרים מן המקורות, נמשיך מציטוט 22.

אנחנו נמשיך עכשיו באותו הנושא עד שאנחנו נתחיל להיכנס בו בכוח, בפועל, בהרגשה, בזה שנתחיל איכשהו לראות בו את הקיום שלנו שלא נצא ממנו, ובזה נרגיש את הדעת ולמעלה מהדעת, איך שהבורא מפעיל אותנו, איך שאנחנו צריכים להגיב אליו, וכך בהתאם לזה להמשיך ולהמשיך בדרך הזאת, כי זו בעצם תחילת השביל שמביא למטרת הבריאה.

אז נשתדל להתקדם, אני ממליץ לרשום שאלות ונשתדל לענות על כולן וכך נתקדם. אני גם ממליץ לקרוא את הטוויטר שלי, אני משתדל שם להיות בהתאם למה שאנחנו לומדים כאן.

קריין: שיעור בנושא אפס המוחלט, ציטוט מספר 22 מתוך שמעתי, מאמר מ', "אמונת רבו, מהו השיעור".

"האדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שכל העולם מקבלים ממנו ית' רק טובות. ואע"פ כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה, שהוא בעירום וחסר כל. וכמו כן כשהוא מסתכל על העולם, הוא רואה שכל העולם סובל יסורים, וכל אחד לפום דרגה דיליה [לפי הדרגה שלו], על זה הוא צריך להגיד, כמ"ש "עינים להם ולא יראו". שלהם פירושו, שכל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, הנקרא להם, ולא יראו האמת.

ומהו רשות הרבים? כלומר, שכל זמן שיש לאדם ב' רצוניות. הגם שהוא מאמין, שכל העולם שייך להבורא, אבל להאדם גם כן שייך משהו. שבאמת האדם צריך לבטל רשותו מפני רשותו של הקב"ה, ולומר, שהאדם בשביל עצמו אינו רוצה לחיות, וכל מה שהוא רוצה להתקיים, הכל הוא בכדי לעשות נחת רוח להבורא. נמצא, שעל ידי זה הוא מבטל את רשות עצמו מכל וכל. ואז האדם נמצא ברשות היחיד, שהוא ברשותו של הקב"ה. ורק אז הוא יכול לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם במידת טוב ומטיב. אבל כל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, היינו שיש לו עדיין ב' רצוניות, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, אין בכחו לראות האמת. אלא שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת ולומר: "עינים להם" אבל לא יראו את האמת."

(בעל הסולם. שמעתי. מ'. "אמונת רבו, מהו השיעור")

סדנה

איך אנחנו מסדרים את עצמנו כדי להגיד לרצונות והמחשבות שלנו שתלויים ברצון שלנו, באגו, איך אנחנו מייצבים בדיוק את התמונה ברגש ושכל ששייכים לאגו שלנו ואיך אנחנו משתדלים להסתכל על העולם למעלה מהרגש והשכל שלנו, ואיך אנחנו צריכים לדבר עליו?

*

איך אנחנו יכולים אחרי שקובעים שאמנם העולם הוא כולו רע, וקובעים לעצמנו שזה מה שאנחנו רואים, שזה לא אמת אלא רואים את זה מתוך האגו שלנו, מתעלים למעלה מזה ודבוקים בטוב ומיטיב, איך אנחנו אחרי זה יכולים לפתוח את הרגשות שלנו, מוחא וליבא ולראות את העולם כרע ובכל זאת להיות מעל הרע הזה בטוב ומיטיב ולסדר את עצמנו כך שפותחים יותר או פותחים פחות את הרע שבעולם, העיקר להישאר כל הזמן דבוקים בטוב ומיטיב, שעיניים להם ולא יראו, אוזניים ולא ישמעו ומה שאנחנו מרגישים כרע, זה סך הכול מתוך הכלים האגואיסטים שלנו?

איך אנחנו ממש כל הזמן מודדים את עצמנו, מייצבים אולי את עצמנו כמו שאנחנו מחזיקים את המצוף שלנו, כך שיכולים לפתוח יותר ויותר את הרע ולהישאר בלהידבק בטוב ומיטיב, וממש כך מודדים את עצמנו שלמרות שמתגלה הרע אנחנו מגבירים את הטוב ומיטיב וכך כל פעם אנחנו מוצאים את עצמנו שנמצאים למעלה באמונה למעלה מהדעת מה שנקרא. כי הדעת מתגלה יותר ויותר כרע, המלכות דאין סוף מתגלה יותר ויותר, "חוצפה ישגה" כמו שכתוב לקראת גמר התיקון, ואנחנו כל הזמן בכל זאת על פני זה נמצאים על המצוף ודבוקים לטוב, דבוקים לעליון וכך במשך כל היום, כל הזמן אנחנו כך רוצים לחיות בחיים שלנו.

ודאי שכאן זה חיזוק בקבוצה, בכל האמצעים שיש לנו אבל זו בעצם הנקודה שאנחנו חיים עם המצוף הזה, נקודת האיזון בין שני העולמות, על זה אנחנו נמצאים, אחר כך נמצאת שם הנקודה האמצעית. איך אנחנו מגדילים את הרע או לא, איך אנחנו מעוררים את החושך ומזמינים את האור אבל בינתיים עכשיו איך כל הזמן שטים על פני הרע הזה בדבקות לטוב.

איך אנחנו עושים את זה בפועל במשך הזמן, במשך היום, נגיד בחיבור בקבוצה? איך אני פונה לחבר, איך אני מחזיק אותו, איך הוא מחזיק אותי במשך היום?

*

קריין: ציטוט מספר 23 מתוך רב"ש ב', מאמר "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה".

"דוקא ע"י אמונה למעלה מהדעת, היינו אפילו שהוא מרגיש בחינת חושך בדרך הזה, ואף על פי שהוא מבין, שאם היה המלכות מאירה בגלוי ולא על דרך ההסתר, אלא שהגוף היה מרגיש את גדלות ה', היה לו בטח יותר קל ללכת הלאה, ולזכות להיות תמיד במצב עבודה, ולא היה לו שום ירידות, מכל מקום הוא בוחר ללכת למעלה מהדעת. היינו אפילו שאינו מאיר לו, הוא גם כן עם כל כוחו, כאילו היה מאיר לו הכל בגלוי."

(רב"ש - ב'. מאמר 6 "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה" 1991)

איך מקבלים כאלה כוחות ללכת בצורה שהכול חושך, לא מבין, לא מרגיש, אין עתיד, אין שום ראייה, הרגשה, זאת אומרת בכל דבר, במוחא וליבא ואיך בכל זאת ללכת כך כאילו הכול גלוי? זה נקרא שאנחנו מתעוררים לכוח העליון, לא רוצים לסמוך על מה שבדרך כלל מקבלים בכלים שלנו, עוברים לדרגה יותר עליונה, איך אנחנו לא דורשים שום מילוי גשמי למה שאנחנו כן רגילים, לא במוח ולא בלב, ואיך אנחנו רוצים להיות רק בכוח האמונה, לא יודעים מה זה אבל דורשים כוח להחזיק את עצמנו במצבים של חושך מוחלט כאילו שזה האור. איך אנחנו יכולים להתקרב למצב כזה, לאתר אותו במקצת, לדרוש אותו? מה חסר לנו כדי להיות במצב החשוך לגמרי במוחא וליבא כאילו שהם מלאים ומספקים לנו הבנה, הרגשה, בטחון, שמחה?

*

איזו תפילה אנחנו יכולים לחבר כאן, בקשה לבורא, כדי להיות כל הזמן צפים על פני החושך ונמצאים במגע עם האור למרות החושך במוח ובלב שלנו, ומבינים שזה הכול בא מתוך הפכיות הצורה לתכונות הבורא? איך אנחנו משתדלים להיות צפים למעלה מהחושך ודבוקים לאור? וזה לא שמזלזלים בחושך כי עליו אנחנו בונים את עצמנו, על מה מתפללים יחד כולם?

*

קריין: ציטוט מספר 24 מתוך רב"ש ב', מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה".

"העבודה למעלה מהדעת צריכה להיות כניעה ללא תנאי, כלומר שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת למעלה מהדעת. שהאדם צריך לומר "אני רוצה להיות עובד ה', אפילו שאין לי שום מושג בעבודה, ואין לי שום טעם בעבודה, ומכל מקום אני מוכן לעבוד בכל כוחי, כאילו שהיתה לי השגה והרגשה וטעם בעבודה, ואני מוכן לעבוד ללא שום תנאי". ואז האדם יכול ללכת קדימה, ואין לו אז שום מקום, שיוכל ליפול ממצבו, מטעם שהוא מקבל על עצמו לעבוד אפילו כשהוא מונח ממש בארץ, היינו שאי אפשר להיות למטה מבארץ."

(רב"ש - ב'. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

זאת אומרת שהוא לא מקבל בחשבון מה שמרגיש, מה שמבין מההווה, מהעתיד, זה הכול כביכול לא שייך לו, אלא שייך רק דבר אחד, כמה שהוא מעצמו ומעלה, מחוצה לו יכול להשפיע, מכאן זה תחילת המרווח הרוחני, העולם הרוחני.

על כל שלושת הפסוקים האלה רוצים לשאול?

שאלה: המצוף זה העשירייה?

המצוף זה העשירייה, כן.

תלמיד: כדי להחזיק במצוף מה הפעולות שאני צריך לעשות? אני בונה את המצוף?

אתה בונה מצוף על ידי זה שאתה מתבטל כלפי העשירייה.

תלמיד: כשאני בתוך המים שם במצב הזה, אני צריך רק להחזיק במשהו.

אתה מחזיק בזה שאתה מוכן לעבוד בשבילם, לטובתם ולא לטובת עצמך, אז אתה צף, אחרת אתה טובע במים.

תלמיד: אז העשירייה זה תמיד תשע נקודות שיש להן קשר עם אין עוד מלבדו טוב ומיטיב?

אתה מקבל אותם כך שהם צפים ואתה זקוק להם.

תלמיד: אני מצטרף אליהם כנקודה אחת?

בתמיכה, אתה לא יכול לאחוז בהם כדי שהם לא ייתנו לך לשקוע אלא מזה שאתה תומך בהם, גם אתה צף.

תלמיד: אם אני מוסיף את החלק שלי כאילו למצוף אז הוא משאיר אותי מעל?

אם אתה מתבטל כלפי המצוף כאפס ממש, כמו שרב"ש כותב, אבל אפס, ממש אפס. לא עם כל מיני משחקים.

שאלה: איך אפשר להמחיש את המצב הזה כמו שתיארת עכשיו לחבר, ואיך יוצרים רמת מחויבות כזו שלא משנה מה מורגש ברצון, אני מחויב ב 100% לעורר את העשירייה?

ממשיכים כמה שאפשר עד שהמאור המחזיר למוטב בונה בנו כאלו מצבים. בכל זאת, כל מצב ומצב מגיע כתוצאה מהמאור, אבל אני רואה ומרגיש את המאור המחזיר למוטב, כי בסופו של דבר הוא פועל בכללות על החברה. לא רק על זה, אלא גם כשהייתי בדרום ובצפון אמריקה הרגשתי, בזמן הכנס העולמי, שאתם כבר מוכנים להתקרב לזה. לכן פתחתי את הנושא.

אנחנו מוכנים להתחיל לרכוש את המדרגה הרוחנית הראשונה שנקראת "אמונה למעלה מהדעת". הדבקות בבורא חזקה יותר מהדבקות באגו שלנו דרך העשירייה, כי זה מתבטא בעשירייה, ורואים גם את האגו שלנו, וגם את הביטול עליו וגם את הדבקות בבורא, בתוך העשירייה אנחנו יכולים לראות, לזהות, לאתר ולתאר הכול.

גם האנשים האלו שמרגישים שהם בכלל לא מבינים על מה מדובר, אין להם תגובה על מה מדובר, זה עדיין ממש ללא טעם, ללא הרגשה, קצת טוב, קצת רע, שום דבר, לא זז בפנים משהו, לא חשוב, אתם תמשיכו ותמשיכו כי המאור פועל והוא בסופו של דבר מביא אותנו למצב הנכון. אנחנו צריכים את זה.

ברגע שאנחנו ממש רוכשים את המצב הזה, "אמונה למעלה מהדעת", שתי המדרגות, הרוחנית על פני הגשמית, אנחנו כבר [בזה], זהו. כל יתר הסולם הוא כבר הגברת כוחות, תוספת הבחנות, אבל זה כבר בסדר, אתה כבר שם. העיקר, כמו שכותב בעל הסולם זה נקודת הכניסה.

תלמיד: "עיקר נקודת הכובד בעבודת ה' יתברך היא האחיזה הראשונה". מתוך מאמר "מצווה אחת".

בזה אנחנו עכשיו עומדים. זה מצב מאוד מאוד מיוחד, מאוד חשוב, בפרט כשמגיעים אליו הרבה אנשים. אפשר להגיד שכולם מגיעים בפועל, אפילו אלו שיושבים אי שם, לבד, ולא יודעים על מה בדיוק מדובר, גם הם שייכים בכל זאת לתנועה הזאת, למגע עם הדרגה הרוחנית הראשונה.

שאלה: קראנו שאדם רואה רע בעולם, עוצם את העיניים ונדבק לאותה נקודה שהכול מגיע מהבורא. ואז בשאלת סדנה אמרת, ".. ואז הוא רוצה לפתוח עוד פעם את העיניים לאסוף עוד רע כדי לכסות את זה בעוד אמונה".

אנחנו עוד לא קופצים למעלה כך כמוך, אלא אם מתגלה הרע, אז אנחנו צריכים להשתדל להתעלות מעל לכול ההבחנות הרעות האלו ולהגיד "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו." מה זאת אומרת? את זה הבורא עושה לנו בכוונה כדי שנתעלה למעלה מזה. כך בונים מדרגה רוחנית שהיא תמיד אמונה למעלה מהדעת.

אני מתנתק מההיגיון שלי, מהמוח, מהלב שלי ומההרגשה שלי ורוצה לבנות כאן יחס חדש והבורא עוזר לי בזה. לכן "בראתי יצר רע", כי אני [נמצא] ברצון הזה, משום מה זה נקרא "רע", כי הוא הפוך מהבורא, והוא עוזר לי להיות בו וכנגדו להידבק בבורא, זה "עזר כנגדו". כך אני כל הזמן משתדל לעשות.

לכן, אני לא מזלזל ברצון לקבל שלי, אני ביחס נכון, לא בזלזול מתעלה מעליו ורוצה להידבק בכוח העליון הטוב והמיטיב, כי בדיוק הרצון לקבל, אחר כך בכל מיני אופנים שבו, ייתן לי ציור של הבורא. כי לבורא אין ציור, וברצון לקבל בכל האופנים שלי שיתגלו, ויש לו הרבה, אני אאתר את כל התכונות, ההבחנות, שאותן אקרא "א-לוהות", כי בלי זה אין ציור בא-לוהות, רק מתוך הרע, כהעתקה.

שאלה: הביטול שלי בעשירייה זו התמיכה שלי בהם?

כן. כי אני קודם כל מתבטל כלפי העשירייה, זה השלב הראשון.

תלמיד: לתמוך בעשירייה זה להתבטל אליה?

נניח גם לתמוך. אבל קודם כל כדי להשתייך, לשייך את עצמי לעשירייה, אני קודם כל מתבטל, כי בזה אני בטוח נכלל בהם. למרות שנראה לי אני גדול, כמו רבי יוסי בן קיסמא, אם אני מתבטל כלפיהם, זו באמת הפעולה הרוחנית הראשונה. כי העשירייה תמיד גבוהה יותר ממני. אני יכול להיות הגדול ביותר, אבל אם יש לידי עשירייה, היא גבוהה יותר ממני, ואז להתבטל כלפיה זה הצעד הרוחני הראשון שלי.

אחרי שאני מתבטל, אני יכול להפעיל למעלה מההתבטלות שלי עוד כל מיני פעולות בתוך העשירייה בהשתתפות.

תלמיד: איך אתה מתבטל אליהם באפס ממש, בלי משחקים, כמו שאמרת?

אני משתדל לאתר מה הם רוצים, ובכל דבר ודבר אני משתמש בכל כוחי כדי לממש את מה שהם רוצים. ככה זה.

תלמיד: מה המשמעות שיש קבוצה שמגיעה לדרגה הרוחנית הראשונה?

זה דבר גדול מאוד. יש לך כבר אמצעי להתקשר לבורא. אם אתה לבד, דרך מה תתקשר, דרך מה תתבטל, דרך מה תתחיל לפתח את החושים שלך כבר במדרגה הרוחנית? כשאתה רואה את הרע שלך, את החושך הזה, ואתה רוצה להידבק לאור, לנקודת האור שהיא למעלה מזה, איך אתה אוחז באור הזה? אתה אוחז בזה בעשירייה שאתה מתבטל כלפיה, כמו מלכות שמתבטלת כלפי ט' ראשונות, כמו התחתון שמתבטל כלפי מלכות דעליון שהיא חשוכה. אחרי זה אתה משתדל כל הזמן בכל כוחך, כמה שאתה יכול, לתמוך בהם. זאת אומרת, להעביר לעשירייה את התכונות שלך מקבלה להשפעה. לבצע את הרצון שלהם שנקרא "ט' ראשונות", עם הכוחות שלך שנקראים "מלכות". וכך אתה מתחיל להשתייך למדרגה עליונה יותר כבר רוחנית. הכול בהרחבת האמונה למעלה מהדעת.

שאלה: אם הביטול זה הצעד הראשון, אתה אמרת שיש את המצב הזה שחוצפא יסגא. אני יודע שמחר אני אקום ואני אחשוב אחרת לגמרי, אני לא אהיה מסוגל להתבטל כי אני לא אראה אף אחד ממטר.

אז אני כבר עכשיו, היום, עושה לזה הכנה. בי אני לא יכול לעשות הכנה, כי בטוח שאני אשתנה. איך אני יכול לבנות בי איזה מנגנון, חגורת ביטחון נגד אותה חוצפא שיסגא בי? אלא אני קושר את זה לקבוצה. ואם אני משקיע היום כמה שיותר בקבוצה, אפילו שהם לא יודעים על זה, ואני לא מדבר איתם בעל פה, אמנם אפשר גם לדבר, אבל אם אני משקיע בהם כמה שיותר, מעלה אותם, משרת אותם, מכניע את עצמי כלפיהם, אפילו שאין בזה כרגע כאילו צורך, אני כבר עושה את זה לעתיד. כמו שאתה עושה באיזו קרן, אוסף שם את הכסף או כוח.

תלמיד: וזה מצליח לרמות את החוצפא הזאת?

לא לרמות, אתה בונה את זה. אין כאן מה לרמות. אתה לוקח כבר את הכוחות שלך ומשקיע אותם בחברה. חברה היא כמו באפר, (buffer) כמו מחסן, אלה ט' ראשונות שאחר כך הן תומכות במלכות שלי. השקעה בחברים היא דבר הכרחי להתקדמות, זה נקרא "ערבות". שאחר כך הם יכולים לפי זה להתייחס אלי כלחבר ולהציל אותי מבית האסירים.

תלמיד: גם אם הם לא יודעים שאני משקיע.

גם אם לא יודעים, זה לא חשוב, הם ירגישו אחר כך שהם חייבים את זה לעשות. אני לא חייב להראות להם את זה, או לדבר איתם על זה, אמנם גם זה מותר. כאן העבודה עם החברה היא הופכת להיות האמצעי העיקרי. אמנם בתוך החברה נמצא הבורא, אבל העבודה היא כלפי החברה, אתה רואה בה כוח הבורא, ט' ראשונות, וכך אתה עובד.

זה כמו שכשאתה נדבק אליהם, יש לך יותר כוחות. אתה מקבל תוספת אגו, אתה מתרחק מהם, ואז הם פועלים. הם פועלים, הם מחזירים אותך שוב אליהם כמו בוכנה. אתה שוב נדבק אליהם, אבל בחשבון שהשקעת כבר מקודם. מגיע האגו, אתה מתרחק, ואתה שוב משקיע. וכך אתה כל הזמן עובד כמו בוכנה.

תלמיד: ואם לא השקעת בהם אז אתה יכול ממש לעוף?

כן. יכול להיות שהבורא מעורר אותם והם ישקיעו בך, אפילו שאין לך בהם שום קשר. זה כבר לא שאתה מזמין, זו כבר לא עבודה.

שאלה: איך אני משקיע כשאין מגע פיזי או ווירטואלי?

איפה יש כאן אדם כזה?

תלמיד: אני למשל.

אין לך מגע פיזי?

תלמיד: יש מגע פיזי, אבל הוא לא כל היום. ויש גם מגע ווירטואלי, והוא גם לא כל היום.

לא צריך. רב"ש היה נוסע לשבוע ימים לעבוד בכביש חברון.

תלמיד: אז כשאתה בכביש חברון, איך אתה משקיע בהם?

זה לא חשוב שאתה לא נמצא. יש לך קבוצה ואתה בכל זאת קשור אליה.

תלמיד: כשאני רוצה להשקיע, כשאני רוצה להתבטל, כשאני רוצה לתת משהו אקסטרה ואני באותו כביש, מה אני עושה?

אתה עובד איתם במוחא וליבא.

תלמיד: מה זה אומר?

שאתה רוצה כל הזמן להיות קשור אליהם ולהעלות אותם ולדאוג להם, למרות שאתה פיזית לא נמצא. אפילו כשאתה נמצא לידם פיזית העבודה היא לא פיזית. איזו פיזיות יש שם? אתמול הייתם כאן בישיבת חברים וחוץ מזה היו עוד אלפים אלפים, לא יודע כמה, מעבר למסכים בכל העולם, אז הם לא קשורים איתכם?

תלמיד: היו, כי היה איזשהו סוג של אינטראקציה שכללה את כולם.

אינטראקציה ישנה תמיד כי אנחנו כולנו אדם הראשון.

תלמיד: יופי. איך אני מתחבר לאינטראקציה הזו?

זה תלוי בך, שאתה רוצה להיות מחובר עם הקבוצה שלך, עם העשירייה שלך, לא חשוב איפה שאתה נמצא.

תלמיד: איך?

מאמץ פנימי.

תלמיד: מה זה המאמץ הזה? אתה יכול לקחת אותי כאילו כמו ילד שמסבירים לו תלך לפה תעשה לשם? ניסיתי לתפוס משהו, נזכרתי בבורא, אין עוד מלבדו, אני מבין שאני עכשיו צריך להתבטל יותר לעשירייה, אני צריך לתת משהו אקסטרה, מה אני עושה עכשיו ברגע הזה?

אמרת כאן מילה, להתבטל, שאתה מבין שאתה צריך להיות עובר בתוכם. תנסה להיכנס להרגשה הזאת שאתה עובר בתוכם, שאתה כולך תלוי בהם.

תלמיד: אני מבין אפילו בשכל שאני צריך לעשות את זה, ומנסה לפתח רגש לשם.

אבל בתכל'ס, זה נמשך שברירי שנייה.

למה שברירי שנייה? אני כל הזמן רוצה להישאר בזה, אחרת זה יהיה נפל. אני חייב כל הזמן לפתח את ההרגשה שלי שאני נמצא בהם. בינתיים אני עובר, אחר כך עוד יותר, ועוד יותר יהיו לי קשרים.

תלמיד: אני פשוט מנסה למצוא אם יש איזו דרך, יכול להיות שאין, בלי שאני למשל מציק להם באותו רגע או משהו.

אתה לא צריך לדבר איתם. הם לא צריכים לשמוע עליך אפילו. כל אחד כלפי הקבוצה. אבל לפעמים אתם מתחברים. פעם בשבוע אתם רואים אחד את השני, פעם בשבוע אפילו כך היה אצל רב"ש, ואז אתם מדברים. אפילו לא מדברים, אפילו קוראים מאמר וזה גם מספיק. זאת אומרת, אם העבודה נעשית בפנים בתוך האדם, הוא לא זקוק לשום דבר אחר. כל היתר, התמיכה של הקבוצה, היחס שלו, ההתקשרות הוא עושה בתוכו.

שאלה: האם הקביעה הזאת של שתי הקומות, זה תמיד תחילת עבודה פנימית שלנו?

כן.

תלמיד: גם אם זה ביטול, תפילת רבים, תמיד קודם כל אני מתחיל בזה.

לא חשוב. יש שתי קומות, דעת, ואמונה למעלה מהדעת. מה שאני רואה בתוך האגו שלי, ומה שאני מתאר לעצמי שלמעלה מזה, זה הבורא ורוחניות.

תלמיד: אז עבודה עם חברים תמיד באה קודם כל, אחרי קביעה של אין עוד מלבדו.

בלי זה אין עבודה.

שאלה: עוד שאלה קטנה מצד ההפוך של זה. האם תמיד אחרי קביעה של אין עוד מלבדו טוב ומיטיב עם שתי הקומות, צריכה לבוא עבודה עם החברים, או שאחר כך לא בהכרח?

ודאי, איפה אתה תממש אותה? אתה צריך לחשוב על זה שזה שאתה רואה את העולם, את כולך כולך עכשיו, אתה רואה את זה בתוך האגו שלך. איך אתה יכול להתעלות למעלה מהאגו שלך ולהידבק בבורא שהוא נמצא למעלה מזה? איך אתה בנקודה הזאת שאתה דבוק אליו אומר, שאתה רוצה לפרוץ לתוכו, לתוך העולם שלו, ולא להיות שקוע בעולם הזה באגו שלך. וכשאתה רוצה לפרוץ לתוכו, שם אתה כבר מתחיל להבין שבלי שאתה מארגן את הקבוצה, אין לך שום סיכוי לצאת יותר למעלה.

הבורא נותן לך הזדמנות להיות בקשר עמו במגע נקודתי. אבל יותר מהמגע הנקודתי אתה צריך לבנות כאן רק עשירייה, מנגנון, ה-ו-י-ה, שזה כל המבנה של העולם העליון שנמצא למעלה מהאגו שלך.

אז יש לך למטה את האגו שלך העגול השחור, יש לך למעלה הרצון להשפיע של הבורא עגול כזה, ויש מגע בין שניהם שהבורא נתן לך אפשרות לעבור מהעולם הזה לעולם העליון. אבל את העולם העליון אתה בונה בתוך עשירייה, ואין לך סיכוי ובכלל שום זכות, יכולת, לבנות עולם רוחני אם לא בה-ו-י-ה. ואתה בונה את זה מתוך קשר עם אחרים, וכל זה מוכן אצלנו כבר, רק צריכים לסדר את הדברים ולהיכנס לממש אותם.

שאלה: אנחנו מדברים עכשיו על כך ששתי הקומות אלה קיימות במקביל, וכשאני עושה מאמץ מעל עצמי להתעלות מעל החושך להתכלל בחברים בתפילה, במאמץ, אז אני נכנס כביכול לקומה השנייה הזאת, והקומה הראשונה כביכול נעלמת, היא לא קיימת כרגע. אז מה זה אומר שאני חי בשתי הקומות האלה במקביל? שאז אני מסתכל עליהם מתוך המגמה שאחרי זה תהיה נפילה, או שאני מוסיף כאן בקשר עם החברים?

מה זה אומר להיות במקביל בשתי הקומות?

אני צריך לראות את עצמי תמיד נמצא בנקודה שהיא קושרת את שני העולמות, בין דעת, שזה העולם התחתון, ובין למעלה מהדעת, שזה העולם העליון. בין המלכות לבין בינה. בין הידיעה לבין אמונה. וכאן, אחר כך, אנחנו עוד לא. אולי אפשר כבר להתחיל אם לא היום, אז מחר, מחרתיים, איך אנחנו מגדילים את עולם העליון על פני עולם התחתון? או בורא עושה את זה, או שאנחנו עושים את זה.

כאן זה עניין של "אני מעורר את השחר"¹, אני מחפש את מה שנפל לי, או שהבורא עושה את זה בזה שהוא מעורר את החושך, ויהיה יום הפך לילה וכן הלאה. זו כבר עבודה. לא יכול להיות שהעולם העליון יהיה יותר גדול מהעולם התחתון. זאת אומרת, תמיד אנחנו בונים זה על פני זה, גם מבחינת הפרצוף תמיד אנחנו כך בונים. אחר כך זה יקבל באמת צורות רוחניות שאנחנו לומדים אתכם, זאת אומרת פרצוף, ראש, תוך, סוף וכל העבודות. אבל בינתיים אני לא רוצה לערבב את הדברים, אני רוצה שהציור שלנו יהיה כמה שיותר רגשי ולא סכמתי. אחר כך נעבור גם לציורים, שהציורים יראו לנו בדיוק את המצב הרגשי שבכל אחד.

שאלה: מה זה לבנות עשירייה? איך אדם מרגיש קשר עם הבורא דווקא דרך עשירייה?

אני לא יודע. אני רק יודע שיש לי עשירייה, יש לי. יש לי עשרה אנשים נגיד, שמונה, לא חשוב, זה נקרא "עשירייה". ואני אצטרך בהם לעשות כל מיני פעולות, כדי להשפיע לרוחניות שלי. זאת אומרת משהו. אני אפילו אדע שעל ידי הסעודה, על ידי הישיבה, על ידי הטיול, על ידי הלימוד, על ידי כל מיני פעולות כאלו אני משפיע על הרוחניות שלי. אפילו ארגיש אחר כך עד כמה שכל פעולה ופעולה היא ממש בצורה מכוונת משפיעה על השינוי ברוחניות שלי.

תלמיד: איזה בדיוק פעולות משפיעות לרוחניות שלי? מה זאת אומרת?

קודם כל שאני עושה מעצמי אפס, אז בזה אני משפיע על הרוחניות שלי. בכמה שאני למעלה מהאפס רוצה להוסיף להם, על זה אני משפיע לרוחניות שלי. וכך כל הזמן. מזה שאני עושה את הפעולות האלו, הכנה, שאני משפיל את עצמי, שאני מגדיל אותם, עדיין אין לי בזה שום יחס לבורא, אלא הן עדיין פעולות ההכנה. אחר כך שאני רוצה לגלות בהם את הבורא, לגלות הכוונה היא לא לגלות, אלא כדי להשפיע לו, אז אני משפיע להם ומשתדל להגיע לאהבת הבריות, לאהבת ה', שזו הדרך בלבד. וכבר אנחנו כאן מתחילים ממש להגיע למימוש העקרונות העיקריים שבתורה, שבמציאות.

תלמיד: איך אחרי שאני עשיתי מעצמי אפס אני מתחיל להרגיש אותם, את מה שהם צריכים דווקא? ודרכם..

אני לא יודע, מרגיש, אני לא דורש את הדברים האלה. אני רוצה רק לעשות את מה שאני חייב לתת, להשפיע, לתמוך, ולא להרגיש ולהבין.

תלמיד: אז מה אני חייב לתת, להשפיע, לתמוך בהם כדי שזה יהיה מטרתי?

מה שאני חושב שזה יעזור להם. גדלות הבורא, גדלות החברה, חיבור שבין כולם, וכן הלאה. צריכים כאן למיין טוב טוב את הרצונות והמחשבות שלנו, האם הם לא אגואיסטיים. מה אני צריך כאן להרגיש? מה אני צריך כאן להבין? כלום להרגיש, וכלום להבין.

שאלה: העשירייה היא כמו מתנה, ואת המתנה הזאת אני מקבל בלי שהשקעתי בכלל איזה מאמצים, פשוט קיבלתי אותה במתנה ולא הייתה כאן שום עבודה רוחנית מצדי. ככל שאני מתחיל להתקרב לחברים, לקבוצה, יוצא שמתגלה בי יותר ויותר אותו יצר הרע, איך אז באה לידי ביטוי השמחה? בשביל מה היא? איך אני יכול להשתמש בה? איך למצוא אותה? איך לא לאבד את המתנה הזאת שקיבלתי מהבורא?

עוברות הרבה שנים עד שאדם מתחיל להבין שהעשירייה היא בעצם מבנה רוחני ולא גשמי. והמבנה הזה לא בא אליו כנטל, כאיזה קנס המחויב, המחייב, אלא זה גלגל ההצלה ויותר נכון זו המערכת לגילוי הבורא. שאמנם הוא קשור כאן עם עשרה גופים ואין לו איתם שום קשר, אבל לאט לאט על ידי המאור המחזיר למוטב הוא מתחיל להרגיש קשר פנימי איתם ומתחיל להרגיש שבכל מיני צורות ההתקשרות איתם הוא מקבל הבחנות לגילוי הבורא.

שבזה שהבורא דווקא מגלה ביניהם איך שהם מתייחסים ביניהם, איך שהם משפיעים אחד על השני, יש בזה איזה מין נטיות, הבחנות חדשות שדווקא בהן, בהבחנות החדשות האלו בסך הכול פתאום מתגלה רשת כזאת שהוא מתחיל לזהות שם יכולת להרגיש את הכוח העליון. לא הרשת עצמה היא הכוח העליון, אלא הרשת הזאת נסרגת מהתכונות שלהם, על ידי האור בכל זאת, אבל כך הם התקשרו. ואז מתוך התכונות שברשת הזאת שהתגלתה ביניהם הם מתחילים לפי התכונות שברשת לגלות את הבורא.

זאת אומרת הרשת זה לא הבורא והתכונות שברשת הן תכונות על מנת להשפיע, תכונות אהבה ששייכות להם, לעשירייה, אבל כנגד זה, זה כבר האור העליון, כנגד זה הם יכולים לאתר את האור העליון הזה ואז העשירייה הופכת להיות מנטל, מסתם עשרה גופים, למשהו שהוא משייך דווקא להתקשרות ביניהם.

וההתקשרות הזאת היא ממש חיה והיא, דווקא הרשת הזאת, נותנת יכולת להחזיק את הבורא, לשנות כל פעם יותר את היחסים ביניהם ולכל מיני אופנים ובזה הם מתחילים לגלות אותו. הבורא נתפס בה-ו-י-ה וכך הקבוצה הופכת להיות לנשמה, לכלי של נשמה.

אני בינתיים לא יכול לתאר את זה במילים אחרות, יכול להיות שגם העברית שלי היא בכוונה כזאת.

שאלה: אני מתרשם שאנחנו צריכים להשתוקק להעביר את היחסים בינינו לצורה יותר וירטואלית כזאת ולא לראות תכונות פיסיות.

לא, מה זה חשוב תכונות פיסיות?

תלמיד: דווקא להתרחק מזה כי אולי זה מה שמפריע לנו.

אני לא יודע מה זה נקרא "להתרחק" אם אני עדיין נמצא בזה. כמה שאני עובד בקשר בינינו בלשכוח את עצמי בתוך החברה, להשקיע את עצמי בתוך החברה, זה לאט לאט עובד.

תלמיד: והדמויות של החברים שאני צריך לתאר לעצמי?

איזה דמויות? כל חבר שיש לך הוא כולו בהשקעה.

תלמיד: נכון.

אז איזו דמות יש לו? כולו בהשקעה וכל יתר התכונות שאני רואה בו אני רואה בזה העתקה שלי.

שאלה: אני ממשיך את השאלה של החבר ששאל מה לעשות, אני לא רואה אותם מסביב ורוב היום אני לא נמצא איתם בקשר אבל אני עדיין רוצה להיות בקשר.

אתם נמצאים כאן בבעיה, אתם לא מספיק משפיעים במחשבה, אתם מזלזלים בכוח המחשבה, אתם לא מספיק משפיעים במחשבה כל אחד על החברים בעשירייה, את הרצון להתחבר כדי ליצור קשר לגילוי הבורא כדי לעשות לו נחת רוח. אין את הנטייה הזאת, את התנועה הזאת של כל אחד לזה, לבניית הרשת כדי לעצב שם את הבורא ולגרום לו נחת רוח. זה חייב להיות גם במילים והעיקר זה במחשבה.

אתם נמצאים כבר בשלב שחייבים לבצע את זה, זה חייב להיות כהכרחיות של כל אחד, זה המזון הרוחני של כל אחד ואחד. לא כמה שאני אקבל, אלא כמה שאני נותן לחברה זה המזון הרוחני שלי. בגשמיות המזון הרוחני הוא כמה אני מקבל, ברוחניות המזון הרוחני הוא כמה אני נותן.

איך נראתה לך אתמול ישיבת החברים?

תלמיד: אני מאוד ביקורתי כלפי זה.

ביקורתי? אבל היא היתה שונה מישיבות אחרות?

תלמיד: היא הייתה שונה מהותית מישיבות אחרות.

ובכל זאת מה?

תלמיד: אני חושב שהיתה יכולה להיות יותר פתיחת הלבבות, אולי היה יכול להיות משהו שמאחד את החברים עוד יותר.

פתיחת הלבבות תלויה עד כמה שהחברים שלנו פתוחים כבר לנושא הזה. יכול להיות שמפני שזה נושא חדש, אולי למישהו הוא לא חדש ולמישהו אחר כן, אני לא נכנס לעניין הפרטי, אבל בלימוד שלנו הוא חדש, דעת ואמונה למעלה מהדעת בצורה כזאת לא למדנו קודם, ולכן יכול להיות שהם עדיין לא נמצאים בנכונות לממש את זה בדיבור, במשהו.

תלמיד: יחד עם זאת קיבלתי הרבה פידבקים מהרבה מאוד חברים, גם מהקבוצה וגם מהכלי העולמי שיש איזו קפיצה.

כן, גם אני חושב כך.

תלמיד: לגבי המילה "כאילו" גם בציטוט האחרון כותב בעל הסולם שכאילו יש לו את הגילוי של הבורא ולפני זה הוא כתב שכאילו יש לו את גדלות המטרה.

כי אנחנו תמיד עובדים כך.

תלמיד: אני מרגיש גם על עצמי שלמרות שאמרת לי "תתאמץ במחשבה", האגו שלי ישר אומר לי "אם הייתה לי גדלות המטרה הייתי מצליח להחזיק בזה".

לא, אף פעם לא תהיה לך.

תלמיד: נכון. איך עושים את ה"כאילו" הזה?

כי אתה לא עובד באגו שלך ואין לך אם מה לעבוד ולכן אתה עובד כאילו.

תלמיד: בדיוק, ומה שאתה אומר מאוד יפה. אבל איך גורמים לכאילו הזה לשלוט עלינו וזה כאילו יהיה החופש שלנו?

כאילו. אין לי מה להגיד, רק תאמין לי שזה עובד. אתה יודע על ידי מה? על ידי המאור המחזיר למוטב. אתם שוכחים על העיקרון הזה, שיש לך משהו שפועל יחד עם המצבים שלך והמאמצים שלך עם כל מה שאתה עושה כך וכך. העיקר שאתה מזמין את המאור והוא עושה את העבודה, זה נקרא "ה' יגמור בעדי".

תלמיד: לא הבנתי מה הפאנץ' כאן?

האם אתה מבצע כל מה שאתה רואה שאתה חייב לבצע לפי המלצת מקובלים ורב? גמרנו, את היתר יוסיף המאור, בכל זאת הוא ישנה את הטבע ולא אתה, ככה זה יקרה.

שאלה: רוצה להבין, כשאתה שואל איך היה בישיבת חברים, התשובה אמורה להסתדר עם מה שאנחנו לומדים למעלה מהדעת ללא קשר להרגשה הבהמית, מה צריכה להיות התשובה?

לא יודע. אבל בן אדם אחרי שהוא עושה איזו פעולה צריך לעשות חשבון, לכן אני שואל. אני שואל לא לשם קבלת תשובה אלא לשם האם עשיתם, יצאתם, שכחתם או שיש סיכום.

תלמיד: אני רוצה להבין מה אדם היה אמור להרגיש, מה שהוא מרגיש זה ברור לי, אני יודע מה אני מרגיש.

יותר טוב אל תספר.

תלמיד: ברור, אבל זו סתירה, אנחנו לומדים למעלה מהדעת, מה יש פה?

לא חשוב למעלה, למטה, בצד מהדעת, לא חשוב, אבל צריכה להיות איזו תוצאה, למה לא?

תלמיד: אז מה התוצאה הרצויה שצריכה להיות?

זה מה שאני שואל. מהי התוצאה.

תלמיד: כתוב, אדם צריך להרגיש שמחה, השאלה באיזה כלי השמחה? אם אין לך עדיין כלי דהשפעה ויש לך כלי דקבלה, איך יכולה להיות שמחה בכלי דקבלה?

אני יצאתי שמח מזה שאני הרגשתי שבסך הכול אתם מבינים שנמצאים באיזה מצב חדש. עדיין לא מעכלים אותו, לא מחזיקים בו אבל מרגישים שזה משהו חדש, משהו שמתקדם, שחייבים לזה להיכנס. יש כאן חומר רציני מצד המקובלים, זו דרגה רוחנית למעלה מהדעת שאנחנו הולכים לרכוש ושאתם מסכימים שחייבים לזה ללכת כי בלי זה אנחנו נישאר בגשמיות וכל העיסוק שלנו כאן יהפוך להיות לאיזה חוג לרוחניות, יש כאלה הרבה.

אלא אך ורק כשאנחנו נמשכים עם כל מה שמקובלים כותבים לנו ואנחנו נראה כמה שהם כותבים יותר ויותר באותם הפסוקים שכבר למדנו, אתם תיראו מה כתוב שם, מה טמון שם, זה מביא אותנו סופסוף לסולם.

אני הרגשתי אתמול שאנשים נמצאים באיזו התקשרות לזה, נכונות לזה, הבנה שיש כאן משהו חדש שלא היה עד כה. אפילו שהיה נמצא כאן אדם עשר או חמש עשרה שנה הוא לא היה מרגיש שהוא נכנס לדרגת אמונה למעלה מהדעת. אלא דיבר על זה, שמע על זה, ודאי קרא על זה המון אבל איך רוכשים את המצב הזה, לא ידע. עכשיו הוא מתחיל את זה ליישם.

שאלה: למה העבודה בפעולות שאנחנו עושים באה על חשבון העבודה במחשבות, למה יש נטייה כזאת?

לא, זה הכול במחשבה. איפה לא?

תלמיד: אנחנו עושים פעולות וכשעושים הרבה פעולות זה בא על חשבון המחשבה. וכתוב הכול במחשבה יתבררו.

כן, אבל למה על חשבון המחשבה, זאת אומרת כאילו נגד או למעלה או בניגוד.

תלמיד: ציינת עכשיו שהעבודה הכי חשובה זה במחשבה, להחזיק את העשירייה בקומה השנייה וכל מיני מחשבות שאתה מלמד אותנו, מדריך אותנו לעשות וזה לא תמיד בא כי אנחנו עושים הרבה פעולות חיצוניות.

כי המחשבה שלנו לא מותאמת למחשבת הבריאה. המחשבות שלנו צריכות להיות קשורות לפעולת על מנת להשפיע והן לא כאלו, אז לכן זה הכול במחשבה יתבררו. באיזו מחשבה? מחשבה זה למעלה מהמסך, צמצום, מסך, אור חוזר, חשבון ואז הכול מתברר בתוך של הפרצוף.

תלמיד: אז במדרגה שלנו יש עבודה במחשבה?

כן.

תלמיד: מהי?

להיות למעלה מהדעת זה לפתח מחשבה שהיא למעלה מהדעת. לא יחסר לכם כלום. עוד יום עוד יום אתם תיראו עד כמה אתם מייצבים את עצמכם יותר ויותר, מוצאים את עצמכם יותר בזה.

(סוף השיעור)

---

1. "אעירה שחר. אני מעורר את השחר ואין השחר מעוררני" (תהילים נ"ז, ט' – רש"י).↩