שיעור בוקר 21.09.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חג סוכות תשפ"ב

הכול מושג רק בתפילה – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא - הכול מושג בכוח התפילה, קטעים נבחרים מהמקורות, מקטע 11.

רק לא לשכוח שהתפילה צריכה להיות תפילה בציבור, תפילה עבור החיבור, ששום דבר אדם לא משיג בתוך עצמו אלא רק בקשר שלו עם האחרים, במידה שהוא יוצא מהרצון שלו ומחבר אותו עם הרצונות השונים, הזרים, המרוחקים ממנו, שנדחים ממנו, אחרי שבירת הכלי הכללי, ובמידה שרוצה להחזיר את כל הכלי למצב הנכון, כמו שהיה, הוא לא יודע מה זה נכון, אבל מחובר, שיהיו כולם מחוברים בלכוון את עצמם לבורא, לפי זה מתחילים להשיג, מתוך החיבורים שמשתדלים לבצע את הכוח העליון. וההשגה שלו נקראת כבר "השגת הנשמה" "חלק אלוק ממעל".

קריין: אנחנו בקטע מספר 11.

""אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון", משום זה צריך האדם להשיג מקודם חסרון. כלומר, שירגיש שחסר לו הכלי הזה, הנקרא "רצון להשפיע". וענין הרגשה, שאי אפשר להרגיש שום חסרון, אם לא יודעים מה הוא מפסיד, ע"י זה שאין לו הכלי, הנקרא "רצון להשפיע". ומשום זה מוטל על האדם לעשות חשבון נפש, מה גורם לו, שאין לו הרצון להשפיע.

ולפי ערך ההפסד, בשיעור זה הוא מרגיש צער ויסורים. וכשיש לו החסרון אמיתי, כלומר שכבר יכול להתפלל לה' מעומק הלב, על מה שאין לו הכח שיוכל לעבוד לתועלת ה', אז כשיש לו הכלי, היינו חסרון אמיתי, זהו הזמן אמיתי שתפילתו מתקבלת. ומקבל סיוע מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו"."

(הרב"ש. מאמר 29 "מהו לפום צערא אגרא" 1987)

שאלה: דיברנו על כך שכשמישהו מגיע לגילוי חיסרון אמיתי, השאלה היא האם חלק מהחיסרון הזה הוא להתחיל להרגיש את צער השכינה?

זה תלוי בהתפתחות החיסרון. אבל ודאי שאם החיסרון מתפתח יותר ויותר, אז מתוך זה שמרגיש עד כמה חסר לו, הוא עובר לזה שמרגיש ומבין מה שחסר לאחרים, ואחר כך מתוך האחרים מה שחסר לבורא.

שאלה: איך משיגים רצון אמיתי כדי שאנחנו נרצה את טובת העשירייה בו?

זה עניין של יגיעה ותפילה, שאני צריך להתייגע וכמה שיותר להיות משפיע על הקבוצה ולהתפלל לבורא מתוך זה שאני קשור איתם, שיעזור לי עד כדי כך להתקשר אליהם, שאני ארגיש ואגלה אותו, ובזה יהיה לו נחת רוח מאיתנו. אז אני נקרא שאני נציג של הקבוצה ושכך אני פונה לבורא, עבור הקבוצה. בצורה כזאת, במיוחד בזמננו שאנחנו נקראים דור של גמר התיקון, "דור האחרון", לכן כך אנחנו צריכים להתקדם.

שאלה: הרב"ש כותב פה שמוטל על האדם לעשות חשבון נפש, מה הוא מפסיד מזה שאין לו הרצון להשפיע. איך היית ממליץ לנו לעשות את זה בצורה נכונה?

כל מה שאנחנו צריכים בחיים שלנו זה סך הכול להשיג את הבורא. הבורא זה "בוא וראה", הוא מתגלה בתוך הקשר בינינו. לכן אנחנו צריכים לשים לב לכלי שלנו, האם אנחנו מבינים סוף סוף שהכול תלוי רק בהשגת הכלי הזה. שנשבור פעם קירות ליבנו ובמקום הרבה הרבה חדרים, כי יש לכל אחד חדר משלו, נבנה איזשהו חדר גדול שאז יהיה מתאים לבורא שיכנס ויתגלה. אז העיקר שאנחנו צריכים לעשות, זה כדי לעשות נחת רוח לבורא, לשובר קירות ליבנו, כדי להתחבר בלב אחד.

תלמיד: יש מקום לעבוד על הרגשת הצער בזה שאנחנו עוד לא נמצאים במצב הטוב או שרק להתעסק בחיוב?

אם אנחנו רוצים להגיע לחיבור, מה שכותבים מקובלים ועוסקים בזה ורוצים לעורר זה את זה, אז יוצא שבסופו של דבר אנחנו מגיעים למחשבות, פעולות ורצונות נכונים.

שאלה: איך אני יכול להרגיש את החיסרון של משהו שאני לא מכיר אותו?

תבקש מהבורא שייתן לך אפשרות לחבר את הרצונות שלך והרצונות של החברים כמה שאפשר, כי בכל זאת אנחנו רוצים לחזור לנשמה אחת כללית של אדם. זאת מטרת הקיום שלנו, שמהעולם הזה, מההרגשה הזאת שנמצאים ממש מחולקים, נפרדים, מרוחקים, אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מתחברים. אין לנו ברירה. רק לזה להימשך. אנחנו צריכים להבין שהפעולות שלנו צריכות להיות מצד הכלים, והאור נמצא במנוחה מוחלטת, אין עליו שום בעיה. לכן בואו אנחנו סוף סוף נגרום משהו לחיבור הכלים.

שאלה: באיזו נקודה בתהליך נהיה מצב חיוני שאנחנו מזהים את הרע בנו כדי לשאוף לטוב, כי אם אין לנו תחושת ההפכיות, איך נרגיש שחסר לנו משהו?

לכן אנחנו נמצאים במצב כזה, שאתה יכול גם להשתמש במה שאנחנו לומדים, גם בהתעוררות שאתה מקבל מהבורא, וגם ממה שאתה מרגיש מהרצון לקבל שלך. ואז אתה נמצא במצב שאל תדאג שחסר לך משהו, לא חסר לך כלום, רק לברר כל פעם בדיוק איפה אתה נמצא, באיזה מצב ולהשתדל את המצב הזה לקדם כמה שיותר לחיבור. אין יותר מה לעשות.

שאלה: לפי מה עוזרים לאדם להגיע למעלה?

לפי כמה שאדם משתדל להגיע לחיבור, לעל מנת להשפיע, לפי המאמצים האלו עוזרים לו מלמעלה.

שאלה: איך לשבור קירות ליבנו בהכנה לשיעור?

זה העיקר. זה עיקר ההכנה. שאנחנו נשתדל להגיע למצב שבאמת אנחנו משיגים איזשהו חיבור בינינו לפני השיעור, זאת ההכנה.

תלמיד: אנחנו בעשירייה שלנו מתאספים בשתיים וחצי וקוראים קטעים ועושים סדנה. והרבה חברים שקמים מתקשים לפתוח את הלב ולהגיד דברי התעוררות. אז איך באמת נכון לעשות את ההכנה הזאת לשיעור בצורה הכי טובה?

ככל שאתם תתקדמו אתם תגלו שאתם קמים בצורת בהמה ממש, שאין לכם שום רצון וחיסרון וכלום. ואפילו שאתם מתחילים להתעורר ולהתאושש מהשינה ורוצים להגיע להרגשה שבלב ולהיות בחדות הרגשות, אבל זה לא הולך, הלב לא מגיב. ויהיה קשה יותר ויותר להפעיל את הלב, נגיד כמו האוטו שאתה רוצה להניע אותו אבל הוא לא מתחיל לעבוד, מה תעשה? אז זה באמת קשה כך לנשמות וכמה שמתקדמים יהיה לנו יותר קשה. כמו הבעל שם טוב, עד כמה היה קשה לו לעלות מתוך מצב הירידה שלו, שלא זכר, אפילו לא יכול היה לקרוא, לא זכר את צורת האותיות. אתם מבינים עד כמה זה יכול להיות.

לכן אנחנו צריכים גם להיות שמחים בזה שאנחנו מגיעים לכאלו ניתוקים, כי דווקא "יתרון אור מתוך חושך", שאז, כשאנחנו נתחבר מעל החושך הזה, אז תהיה לנו הרגשת האור יותר גדולה.

שאלה: האם פשוט להמשיך לקרוא רגיל וככה להיכנס לאט לאט?

כן, אין שום דבר. רק להזכיר את כל הדברים האלה שאנחנו מדברים בקצרה ולהמשיך, והעיקר יום יום.

תלמיד: החיסרון להשפיע זה חיסרון שאני צריך להרגיש מחוצה לי? זאת אומרת זה חיסרון של חבר שאני צריך למלא אותו, או שזה חיסרון שלי שאני פשוט רוצה להשפיע?

יש לזה המון היבטים אני לא יכול לענות על זה.

שאלה: לגבי החיסרון של השתתפות של האדם בעשירייה, האדם אולי לא רואה את זה בעצמו אבל החברים רואים. איך אפשר לארגן איכשהו כך שהחיסרון של החברים ביחס להשתתפות האישית של כל חבר יעבור לאדם?

תבקש שיהיה לך קשר כזה מלב ללב, שכולם יבינו וירגישו מה שיש בלב שלך אפילו ללא מילים.

שאלה: האם אנחנו צריכים להתפלל לחיבור קודם כל בעשירייה לפני שמתפללים להשפעה או צריך להתפלל להשפעה כדי שיהיה לנו חיבור חזק?

לא. יש ויש, הכול תלוי במצב, אבל החיבור הוא ודאי הדאגה הראשונה שצריכה להיות.

שאלה: לגבי חיסרון אמיתי, זה הרצון של האדם או הכרה בזה שאין כוחות לעבוד למען הבורא, או שזה רצונות של העשירייה אל הבורא שנספגו באדם?

בדרך כלל מה שהאדם מרגיש נכון בדרך לתיקון הוא מקבל דרך העשירייה.

שאלה: איך האדם כולל את כל חברי העשירייה בחיסרון שלו להשפעה? נניח על בסיס הדוגמה של התפילה שאנחנו כותבים לאחר שיעור הבוקר.

הוא צריך להרגיש את כל החברים שלו שהם נמצאים בתוך ההרגשה שלו בלב, שרוצה להתחבר איתם, והם ממש נמצאים במשהו בלב שלו, ומתוך הרגשה הזאת הוא פועל. מה זאת אומרת פועל? מתפלל לבורא כדי לקדם את כולם יחד, מתוך הקשר שלו עם החברים. מתוך זה אנחנו יכולים להתפלל. הבורא מרגיש את הנקודה הזאת, של החיבור בינינו. ישנו חיבור? ישנה נקודה? יש לנו מאיפה לפנות לבורא. אין נקודת החיבור? אתה מעורר רק את המקיף, כי וודאי שהוא עוזר אבל עדיין אין לך כלי שעימו אתה פונה לבורא.

והכלי הזה שאתה פונה עימו זה כלי עבור החברים מצידך, שאתה מתפלל ומבקש, וכך כל אחד עבור האחרים ואז כל התפילות האלה מתחברות יחד לתפילה אחת בציבור.

קריין: קטע מספר 12.

"העצה היחידה להשיג חסרון, שחסר לנו רצון להשפיע, היא רק ע"י תפלה, שהיא בחינת "אמצעי" בין האדם להחסרון. היינו שהוא מתפלל לה' שיתן לו דבר שלא חסר לו, שיחסר לו. נמצא, הכלי שנקרא חסרון, הוא חסרון מבחינת הרגשה, היינו שלא מרגיש בחסרונו. והתפלה היא, שהקב"ה יתן לו את האור, שהוא המילוי של חסרונו. אם כן יוצא כאן שהמילוי הוא חסרון. נמצא, שאין לו שום עצה אחרת, אלא להתפלל לה' שיתן לו חסרון. וזהו המקשר בין הכלי להאור."

(הרב"ש. מאמר 22 "אישה כי תזריע" 1986)

מתי אני מרגיש שמחה? מתי שיש לי חיסרון להתחבר לקבוצה, להתחבר לבורא, לגלות אותו, לעלות אליו. אני שמח מהחיסרון הנכון שמתגלה בליבי, אז אנחנו יכולים להיות שמחים בחיסרון. וכשאין לנו חיסרון, אז אנחנו מרגישים את עצמנו כבהמה. כי לפי החיסרון אנחנו שוקלים את האדם, כמה שחסר לו ובאיזו דרגה חסר לו, כי המילוי בא מהבורא ומאיתנו תלוי רק החיסרון.

עד כמה אנחנו רוצים שהמילוי שיבוא יהיה יותר גבוה, יותר גדול, יותר מיוחד, לפי זה אנחנו שוקלים את האדם, לפי החיסרון שלו. ולכן אנחנו צריכים גם להיות שמחים באותם החסרונות. אומנם אנחנו עדיין מרגישים בחיסרון, אבל אנחנו שמחים שחסר לנו באמת הדבר הגבוה. אנחנו מצטערים ונמצאים בתסכולים שאין לנו, אבל יחד עם זה אנחנו שמחים, כי החיסרון הוא לבורא, לגבוה, למשהו, חיסרון של בני אדם ולא של בהמה.

שאלה: מהו המילוי לתשוקה לרצון לחיבור?

מילוי לרצון לחיבור זה יהיה האור שהביא את החיבור. מה שאתם רוצים, אתם רוצים להתחבר? לפני זה אתם צריכים להרגיש שחסר חיבור. יכול להיות שהתפילה שלכם צריכה להיות עכשיו שאני לא מרגיש חוסר חיבור ולכן אני בכלל לא יודע מה יש לעשות, לא כואב לי, מה עושים?

ולכן כל הבעיה שלנו היא בזה שאנחנו לא מבררים מספיק מה החיסרון. גודל החיסרון ובעיקר טיב החיסרון הם שאומרים לנו מיהו האדם. או שהוא עדיין בהמה שחושב רק על הגוף שלו איך להתקיים, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, כל אלה תאוות בהמיות, ותאוות האדם הן דרך חיבור, אפילו לא דרך חיבור עדיין, נגיד שהוא לא בירר את זה, אבל להגיע להשפעה לבורא.

לפי זה כך אנחנו לומדים.

תלמיד: איך אדם מברר את החיסרון שלו?

איך אדם מברר את החיסרון שלו? על ידי זה שהוא נמצא חוץ מעצמו עם עוד גורם נוסף. כי רק כשהוא שומע עוד דעה שזו הקבוצה חוץ מעצמו ומברר מה הרצון של הקבוצה ומה הרצון שלו, אז לפי זה הוא יכול לברר באיזה מצב הוא נמצא, מה בדיוק המדרגה שלו, מצבו. רק כשהוא בודק את עצמו ואת הקבוצה.

שאלה: מה הבורא רוצה מהאדם כשהוא לוקח ממנו את החיסרון הנכון ואז הוא נשאר במצב של בהמה?

הבורא לוקח חסרונות מבני אדם כדי שהם יתחילו לברר מה באמת החיסרון הנכון וזה מגיע אך ורק על ידי חיבורים שלנו בתוך הקבוצה.

שאלה: מה ההבדל בין חיסרון להשפעה ובין רצון להשפיע?

רצון להשפיע זה כבר רצון שאפשר לממש אותו וחיסרון לרצון להשפיע זה שעדיין אין לי רצון להשפיע בעצמו אלא אני רק חושב שזה חסר לי. אלה המצבים בדרך.

שאלה: איך אפשר לעבור מאחד לשני?

רק ע"י התכללות בקבוצה ותפילה לבורא. אין לנו יותר אמצעים.

שאלה: החיסרון נובע מאיתנו או שזאת פעולת הבורא?

הכול מגיע מהבורא אבל אנחנו צריכים לברר ואפילו אם אני מבין שהחיסרון הזה הגיע לי מלמעלה, השאלה איך אני מזדהה עימו ומקבל אותו. אבל הכול מגיע מלמעלה, מאדם אין כלום רק בהתכללות שלו בסביבה הוא מוצא שם כוחות נוספים לממש את מה שנראה לו שהוא בוחר, אבל זה נראה לו.

האמת שגם את המטרה וגם את הכול זה הבורא שמסדר לנו, אבל לממש במה שאנחנו נמצאים, זו כבר עבודה שלנו, בחירה חופשית שלנו שזו התכללות עם הקבוצה, חזרה לפרצוף של הנשמה. יש בזה הרבה תפילות לבורא ובקשת הכוח העליון אבל יש בזה עבודת האדם.

בקיצור העבודה שלנו היא להביא את הכלי השבור לחיבור. יש בזה ודאי את האור העליון, הבורא שעושה את הפעולה אבל ללא בקשה שלנו זה לא יכול להיות. או שהוא מעורר אותנו על ידי הייסורים עד שאנחנו מבינים שכל הייסורים מגיעים כדי להזכיר לנו שאנחנו צריכים לתקן את כלי החיבור בינינו או שאנחנו בעצמנו מבינים את זה מתוך הלימוד ומבקשים. אבל בנו תלויה רק תפילה לבורא שיתקן את החיבור בינינו כי חוץ מזה אנחנו לא צריכים לתקן [משהו] בנשמה השבורה של אדם הראשון.

תלמיד: הרי אנחנו מבקשים ממנו לא שייתן לנו מילוי לעשירייה, אלא מה אנחנו מבקשים ממנו?

אנחנו מבקשים ממנו לעזור לנו להתחבר לרצון אחד, שאנחנו נוכל לשלב את כל הרצונות שלנו לרצון אחד שיוכל אז לפי זה להתגלות בנו, זה בעצם התענוג שלו, להתגלות בנבראים. עד כמה הנבראים האלה הם מסדרים עצמם כנברא אחד שנקרא "אדם" שם כללי "הדומה לבורא", לפי זה הבורא יכול להתגלות. ותיקון החיבור ומילוי החיבור זה הכול שלו.

תלמיד: הרצון היחיד הזה שבו אנחנו רוצים להתחבר, מה זה הרצון הזה?

הרצון שבו אנחנו צריכים להתחבר זה רצון של המלכות הכללית שאנחנו חלק ממנה ואנחנו רוצים להוציא את החלק הזה שלה מהקליפה מעל מנת לקבל לקדושה, לעל מנת להשפיע ובזה לקבל מהבורא תיקונים, מילויים ולהידמות לו, בזה אנחנו עושים לו נחת רוח.

שאלה: איך הכוונה שלנו, המחשבה שלנו לעשות נחת רוח לבורא מתמזגת עם המחשבה של אין סוף לעשות נחת רוח לבורא?

אני לא יודע מה זה שאין סוף רוצה להשפיע נחת רוח לבורא, אני מבקש, תחזור הביתה אחרי השיעור, תשב, תשמע שיעור שוב ותחבר שאלות בצורה נכונה.

שאלה: להגיע לחיסרון הנכון זאת אומרת יש לי את התמונה של המצב שאליו אני שואף. זה בעצם להגיע לחיסרון, שאני יודע מה אני רוצה.

גם זה יכול להיות, אבל לאו דווקא זה החיסרון החשוב.

תלמיד: זאת אומרת, החיסרון זה אומר שיש לי משהו. ואם אני מרגיש שזה לא בכוחותיי ואין לי שום קשר לזה כמו "אין אדם משתוקק לבת מלך", אז גם אין לי לזה חיסרון. זאת אומרת, אני צריך להרגיש שיש לי איזשהו פוטנציאל להשיג את זה.

אני לא אלך עכשיו להתבלבל איתכם בכל החסרונות שיש לכם והשאלות שיש לכם. אתם צריכים כל הזמן לחשוב, כל הזמן לברר ולברר לעניין ולא סתם להיות בהרגשה רעה, בהרגשת שאלה, אלא לברר. תדברו ביניכם, תקראו עוד פעם שמעתי או מאמרי רב"ש, עוד פסוקים כאלו כמו שאנחנו קוראים. אבל לפי השאלות שלכם אני מבין שאין לכם שאלות. שאלה צריכה להיות שאלה ברורה. ההוא שואל על אין סוף, איך הוא משפיע לבורא, איזה אין סוף משפיע? זאת אומרת, תבררו. יש סך הכול גבול לכל הדברים האלה.

תלמיד: קטע מספר 13.

"צריך לעשות כל המעשים של תורה ומצות, בכדי שיביאוהו לידי הכוונה בעמ"נ להשפיע. ואח"כ, כשכבר יש לו הבנה שלימה, כמה שנחוץ לו לעסוק בעמ"נ להשפיע, ומרגיש כאב ויסורים מזה שאין לו הכח הזה, אז נקרא, שיש לו כבר על מה להתפלל תפלה על עבודה שבלב. כי הלב מרגיש את מה שחסר לו. אז על תפלה זו באה עניית התפלה. היינו, שנותנים לו מלמעלה את הכח הזה, שהוא כבר יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. כי אז יש לו כבר אור וכלי. אבל מה יכול האדם לעשות, שאחרי כל היגיעות שטרח ויגע, ומכל מקום עוד לא הרגיש חסרון, מזה שלא יכול להשפיע, לבחינת כאב ויסורים. אז העצה, לבקש מה', שיתן לו את הכלי, המכונה "חסרון מזה שלא מרגיש", והוא בבחינת מחוסר הכרה, שאין לו שום כאב מזה שלא יכול להשפיע. 

(הרב"ש. מאמר 37 "מי מעיד על האדם" 1985)

שאלה: אני שואל שאלה פרקטית מהחיים, כשאנחנו נמצאים מול מכשולים שנראים בלתי פתירים, ושגורמים לנו לסבול, איך אנחנו יכולים להפוך את המצב הזה למונחים של כלי ואור?

אני נמצא מול הפרעה בחיים. אני צריך קודם כל להביא את עצמי למצב האמיתי, שזה שבא לפני זה תמיד בא מהבורא, אין עוד מלבדו. איך אני מתייחס אל זה? תמיד אני מתייחס אל זה כמו לעזר, יכול להיות עזר נעים, לא נעים, אבל זה עזרה. הכול תיקונים, רק עזרה אני מקבל. יכול להיות שזה לא נעים ולא טוב לי במשהו, זה בהתאם לגילוי האגו שבי. אבל זו תמיד עזרה ותמיד מכוונת אותי למטרה. אז קודם כל כך אני צריך לראות את המצבים. זה נותן לי קצת יכולת להתיישב, להירגע, ולקבל את החיים בצורה נכונה, שהם מושפעים מהמקור העליון, ואני על ידי זה, שאני כך מכוון את עצמי לבורא, כבר רואה את עצמי מיוצב בדרך וכך אני הולך להתקדם. זהו.

עכשיו השאלה מה אני עושה עם מה שיש לי? אני צריך להודות לבורא על כל מה שעושה לי כי זה מביא אותי לתיקון, וכנראה שהתיקון הזה הוא אופטימאלי בשבילי, ולכן, אני מברך אותו על מה שהוא עשה בכל רגע ורגע. ומשתדל להשתמש בכל הנתונים בצורה מועילה, נכונה להתקדמות שלי כדי לעשות נחת רוח לו.

שאלה: כתוב כאן, "הוא צריך לעשות את כל המעשים של תורה ומצוות". אני רק רוצה ולוודא, אני לא צריך לצאת ולחפש שום דבר מחוץ למאמרי רב"ש כדי לבצע את זה, נכון?

"תורה" זה נקרא האור שמאיר עלינו מלמעלה לפי כמה שאנחנו עושים מצוות. מצווה מהמילה ציווי, זאת אומרת, לפי הפעולות שלנו שמכוונות להשפעה. עד כמה אני מסוגל לעשות פעולות שלי יותר ויותר בלהשפיע דרך חברים לבורא, כי אני רוצה לחבר את כול הקבוצה בצורה כזאת שפעם הבורא יוכל להתגלות בתוך הקבוצה הזאת ללא שום הגבלה כמה שהוא רוצה.

אז אם אני כך מכוון את עצמי דרך קבוצה לבורא, הפעולות האלה של החיבור בינינו הן נקראות "מצוות". כל המצוות, המטרה שלהן זה לחזור לכלי של אדם הראשון, לעשר ספירות שלימות ולזה אני צריך להשתוקק.

שאלה: אם לכל אחד בעשירייה יש את החיסרון שלו, ואנחנו מנסים לחבר ביניהם במהלך היום, איך עושים את זה נכון? איך מחברים אותם?

אין שום בעיה לחבר עשיריות כי אם אנחנו כבר מבינים שכל עשירייה ועשירייה מכוונת בתוך עצמה לחיבור ומהחיבור לבורא, אז הלאה כדי להתקדם לבורא, אנחנו צריכים לחבר בינינו, בין העשיריות, וכמה שנחבר בין העשיריות אנחנו נהיה יותר מכוונים לבורא. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות.

לכן מאדם לעשירייה, מעשירייה לעוד עשיריות ודרכן לבורא. כמה שאפשר. יכול להיות שאנחנו לא נמצא יותר מעשרים, שלושים, חמישים עשיריות שאפשר לחבר ביניהן, אבל זה כבר כלי גדול שלא היה מהשבירה של האדם הראשון ועד היום כלי כזה. לא היה.

אתם יכולים להגיד, "לא, אבל יצאו ממצרים, חיברו את עצמם". זה לפני השבירה. אני מדבר שאחרי השבירה לא היה דבר כזה. בזמן שהיינו בדרגה שנקראת "מצרים", זה לא מצב מצרים, זה לא מדינה, זה לא מקום וגם לא אותו זמן, זה דרגה, ברוחניות הכול דרגות, רמות, כשהיינו בדרגה שנקראת "מצרים" קבלנו הכבדת הלב, זאת אומרת, תוספת רצון לקבל גדול שנקרא "פרעה". זה לא שצריכים להיות במצרים, הכול רוחניות, הכול מצבים פנימיים שבנו.

הגענו למצב הזה, התחלנו להרגיש לפי המצב שנמצאים בגלות. לפי הרגשת הגלות, זאת אומרת, מחוצה לבורא, מחוצה לקשר עימו, התחלנו להרגיש שאנחנו חייבים לצאת מהגלות, כמו שכל אחד מכם הרגיש כשהוא הגיע לחכמת הקבלה.

מאיפה זה הגיע? מזה שהרגיש שהוא עדיין לא מודע לזה, אבל הרגיש בעצמו שנמצא בגלות ממשהו, בריחוק, בניתוק ממשהו. הגיע. עכשיו אנחנו צריכים על ידי המאור המחזיר למוטב שאנחנו מתרגמים בינינו לעשיריות, לקבוצות, למשוך עוד יותר ועוד יותר אור מלמעלה על ידי זה שאנחנו נוציא את עצמנו מהגלות לחרות.

מה ההבדל? אנחנו למדנו שאין הבדל בין גלות לגאולה מלבד באות א', שהבורא שמאיר על מצב הגלות מביא את המצב הזה לגאולה. לזה אנחנו צריכים עכשיו לעבוד, לקרב את עצמנו לאור העליון. וזה על ידי חיבור בינינו.

אין אפשרות לעשות סתם כך באוויר צעדים ולעלות. כמה שאנחנו מתאספים יותר ויותר ויותר זה נקרא שאנחנו "עולים בסולם הרוחני". העיקרון הוא פשוט ואחד.

שאלה: אם אנחנו לא טועים אז כל מה שאנחנו עושים זה לבנות את בית ה'. ואם אני אומר לעשירייה שלי, שאני רוצה מהלבבות שלהם לבנות את בית ה' ולהימצא בבית ה' כל ימי חיי, איך הוא צריך להיות? מה צריכים להיות התכונות שלו, הקירות, הגג?

בית שאנחנו בונים מתוך הרצונות השבורים שלנו, זה נקרא מ"לבנים", מ"חתיכות", אנחנו בונים כלי שנקרא "בית" שבו הבורא יכול להתלבש ושאנחנו נגלה אותו דרך זה שהוא מתגלה בתוך הכלי.

כי הכלי עצמו, כל הבית הזה שנקרא "בית המקדש", הוא בנוי מהרצונות שלנו המתוקנים לחיבור. וכך כשאנחנו בונים את המקום, זה גם נקרא "נשמה", "הנשמה הכללית" או "נשמת אדם הראשון". כך זה נקרא.

אז אנחנו בונים אותו רק מתוך החיבור בינינו. שהרצונות שלנו, הלבבות המתוקנים שלנו, יתחברו במטרה אחת, שהבורא ימלא אותם כדי ליהנות מאתנו, זו בעצם כל המטרה שלנו, כל בית המקדש, כל הנשמה הכללית. הכול אותו מושג. רק כשמדברים לפעמים בכל מיני צורות, אז אנחנו משתמשים בכל מיני שמות.

תלמיד: איך שאני הבנתי הפתרון, התשובה לכל דבר היא תמיד לבקש מהבורא או להתחבר. זה עוזר תמיד. אני כבר קבלתי והבנתי הרבה זמן שהמילים האלה לא אומרות לי כלום ואני לא יכול להבין מה זה עוזר לי.

אז מה אתה פותח מיקרופון ומדבר? אתה לא מבין אז לא מבין, שב בשקט.

תלמיד: אבל יש לי שאלה על זה. האם השלב הבא, היחס הנכון אחרי זה, זה לחכות לזה שיתגלה מה זה?

כן. עד שתסכים עם מה שיש לך שאני לא רוצה כלום חוץ מלתת. חוץ מלתת. עד שתסכים עם המצב הזה וזהו, ואז תתחיל להיות אדם אחר. ואתה כל פעם, כל הזמן קופץ. "למה אני ככה וככה?". אין למה. תעשה מה שאתה יכול לעשות למען הקבוצה. זה הכול.

שאלה: כשאנחנו רוצים להתחבר ומרגישים סבל מזה שלא מרגישים בלב אחד, איך בנקודה הזאת לוקחים את זה מקסימום קדימה ולא נתקעים במקום?

אבל אתם גיליתם חיסרון, שאתם לא יכולים להיות מחוברים?

תלמיד: כן.

אז תבקשו. מתוך החיסרון הזה, אתם מגלים את השנאה, כמו תלמידי רבי שמעון. עד כדי כך הגעתם שאתם מרגישים שאתם רוצים להרוג זה את זה. אתם מתארים לעצמכם איזו תפילה הייתה להם, עד כמה היא הייתה חזקה? שהם גילו באמת ברצון החדש האגואיסטי, בשכבה חדשה אגואיסטית שעכשיו התגלתה ביניהם עד כמה הם שונאים זה את זה.

ואז הם הרגישו שהם יכולים עכשיו להתפלל, ועל ידי השנאה הגדולה הזאת לעלות למצב גבוה מאוד, לתיקון גבוה מאוד. זה מה שהתגלה. כי הם גילו רק את החומר שהתאסף להר, החומר החדש, חומרת המצב של שנאה. ועכשיו, כשיבוא האור הם יתהפכו לאהבה. ולכן הם הבינו שזה כבר גמר התיקון לפי החושך שהתגלה.

אני מאחל לכולנו מצבים כאלו.

שאלה: בקטע האחרון שקראנו הוא בעצם ממליץ שאם אני לא מצליח להשיג רצון להשפיע אז לבקש כאב שאין לי רצון להשפיע? זה מה שהוא אומר בסוף, זאת ההמלצה?

העיקר זה הכאב, חיסרון.

תלמיד: אבל אפשר לבקש כאב? שיכאב לי שאין לי חיסרון להשפיע?

למה לא? אתה מבקש מרכיב של ההשפעה. כי לפי הכאב מהחיסרון להשפיע אתה תוכל לפנות לבורא, ולבקש ממנו תרופה.

שאלה: בכל זאת, התוצאה של הבחנה נכונה היא שהעשירייה מקבלת כוחות כדי לבנות כוונה משותפת.

כן. אנחנו מצפים שהעשירייה כולה תקבל הבנה, הרגשה וכוחות כדי לבנות את עצמה בעוצמה של חיבור ומהחיבור ביניהם לבורא. זו הכוונה שלנו.

אבל אנחנו שמחים גם בכל השלבים של גילוי החיסרון, שלא מסוגלים, שמרוחקים, שדוחים זה את זה, שלא מרגישים זה את זה. גם אם אנחנו מקבלים את ההבחנות האלה בצורה נכונה, זה כבר מצביע לי על המצב הנכון. כי דרך המצב הלא נכון אני מגיע למצב הנכון.

ואז אנחנו נמצאים בשמחה ובכוח קדימה. זה עניין של התיקונים. אז אפילו שאני מגלה חוסר תיקון, שבירה במשהו, אני כבר גיליתי את הסיבה. עכשיו רק לתקן.

שאלה: אם אפשר לדייק, האם זה נורמלי שאדם לא באופן מידי מגלה את כל הלבבות של החברים?

זה לא חשוב. לפעמים זה כך, לפעמים כך. נכון.

שאלה: מה יותר נכון לבקש, את תכונת ההשפעה עצמה או את הכלים להשגת התכונה הזאת?

אנחנו לא יודעים בדיוק איזה אמצעים אנחנו צריכים כדי לתקן את המצב, זה עניין של הבורא. אנחנו מבקשים רק תיקון. כשאני נמצא במצב שלילי כלפי החיבור, השגת מטרת הבריאה, השפעה הדדית וכולי, אני מבקש תיקון.

באיזו צורה זה יבוא אלי? זה לא חשוב לי, ואפילו שחשוב לי, אני לא נוגע לזה, אני לא נכנס. זו עבודת הבורא. עבודת הנברא היא לגלות חיסרון שחסר לי ועל זה לבקש. הכול מושג בכוח התפילה.

(סוף השיעור)