שיעור ערב 22.07.20 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך א', "הקדמת ספר הזוהר",

עמ' 191, מאמר "הניצנים"

עמ' 193 מאמר "מי ברא אלה"

קריין: ספר "זוהר לעם", כרך א' ,עמ' 191, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "הניצנים", פסקה 5.

אנחנו צריכים להכין את עצמנו לקבלת המאור המחזיר למוטב, שספר הזוהר הוא מיוחד בזה, במיוחד החלק הזה שנקרא "הקדמת ספר הזוהר", שזה כוח גדול מאוד שיכול לעזור לנו לעלות למעלה מהאגו שלנו, מכל היצר הרע, להתחבר בינינו ומאיתנו לבורא, כדי לגרום לו נחת רוח.

בוא אנחנו נעשה. גם נחשוב על כל ההבחנות שאנחנו רואים, עולם האצילות, עתיק, אריך אנפין, אבא ואמא, זו"ן, עולמות בריאה, יצירה, עשיה, אדם הראשון, כל הדברים האלה. אמנם שאנחנו לא כל כך מבינים על מה המדובר, כי אנחנו עדיין לא נמצאים, לא מרגישים אותם, וסתם לזכור אותם גם אין תועלת, אלא כמה שאנחנו נכיר מתוך הקריאה, זה טוב. זה בצורה הטבעית נקרא, ש"האור העליון נותן לנו התקשרות". במיוחד שאנחנו [לא] חייבים לזכור את הדברים האלה, ולרשום נגיד כמו בבית ספר שאמרו לנו שאתה צריך לדעת, לא, אנחנו לא צריכים לדעת שום דבר, אנחנו צריכים רק למאור המחזיר למוטב. אז נתכוון אליו. בהצלחה.

קריין: ספר "זוהר לעם", כרך א' ,עמ' 191, "הקדמת ספר הזוהר", "הניצנים", המשך מפסקה 5.

.5" הניצנים הם האבות, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעולם הבא (עוה"ב), בינה, ונגנזו שם. ומשם יצאו בהסתר, ונסתרו בתוך נביאי האמת. נולד יוסף, ונסתרו בו. נכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. ואז נראו בארץ ונגלו שם.

ומתי הם נראים? בשעה שהקשת נראית בעולם, אז הם מתגלים. ובאותה שעה, עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. למה ניצלו? משום שהניצנים נראו בארץ. ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם, והעולם לא היה מתקיים.

ביאור הדברים. הזוהר מבאר על השגת מוחין דחיה דז"א עצמו. הניצנים סובבים על חג"ת דז"א, שנקראים האבות. נה"י דז"א נקראים בנים, והם ב' פרצופים, הנחלקים על החזה דז"א, כי חג"ת נקראים זו"ן הגדולים, ונה"י נקראים זו"ן הקטנים.

וע"כ הזוהר מדייק להשמיענו שהוא מז"א הגדול, וע"כ נאמר, אבות. ונקראים בשם ניצנים, שפירושו נטיעות, מפני שהולכים וגדלים כדרך נטיעות. שמתחילה הייתה מידתם כמו נה"י, ואח"כ ביניקה נעשו חג"ת, ואח"כ בגדלות א' נעשו חב"ד של נשמה, ואח"כ בגדלות ב' נעשו חב"ד דחיה.

הניצנים הם האבות, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה. הכוונה היא על עיבורו של ז"א. כי בעת עיבורו הוא עולה לאו"א, הנקראים מחשבה ועוה"ב. אבא נקרא מחשבה, ואמא נקראת עוה"ב. ושם ראשית בניינו של הז"א בג' בתוך ג', שפירושו, שחג"ת מלובשים בתוך נה"י.

וע"כ נאמר, הנטיעות כקרני חגבים היו, עקר אותן משם ושתל אותן במקום אחר, והגדילו. הנטיעות, האבות, חג"ת משורשם. ע"י עלייתם לעיבור לחו"ב, ששתל אותן במקום אחר, והשיגו שם את המלכות הממותקת, הראויה למוחין לעת גדלות. ע"י זה גדלו לאט לאט בעיבור, אח"כ ע"י יניקה, וע"י גדלות א', ולבסוף ע"י גדלות ב'.

ומשם יצאו בהסתר. שאחר שקיבלו חג"ת כל המוחין דעיבור, הם נולדים ויוצאים מאו"א למקומם למטה, ויצאו בהסתר, כי גם אחר יציאתם מאו"א למקומם, נשארו עוד בהסתר, באור מועט.

ונסתרו בתוך נביאי האמת. שע"י השגת מוחין דיניקה, נמשך האור המיוחד לנה"י דז"א, נביאי האמת. ואז התפשטו להם חג"ת מתוך נה"י, והשיג ו"ק. ועכ"ז הם עוד נסתרים, כי נמצאים עוד בהעלם מוחין דראש, ואין להם אלא נפש רוח (נ"ר).

ע"כ נאמר, ונסתרו בתוך נביאי אמת. הם נו"ה, שהשיגו ע"י היניקה. אבל נסתרו בהם, כי האור שלהם נעלם עוד ואינו נגלה. ודע, שיש תמיד ערך הפוך מכלים לאורות. כי בהתחשב עם האורות, משיגים ע"י יניקה אור דחג"ת, רוח. ובהתחשב עם הכלים, משיגים ביניקה כלים דנו"ה, ואור הנפש, שהיה בחג"ת, יורד בהם. וכן במוחין דגדלות, מבחינת האורות נבחן שמשיגים אור דחב"ד, ומבחינת הכלים נבחן שהשיגו כלי היסוד דגדלות.

ונולד יוסף ונסתרו בו. כי אחר תשלום המוחין דיניקה, עולה ז"א לעיבור ב' למוחין דגדלות א', שע"י מוחין אלו נעשו חג"ת שלו לחב"ד וראש. ונה"י, שקנה ע"י היניקה, נעשו לו לחג"ת, ונולדים לו נה"י חדשים, המכונים נה"י של מוחין דגדלות. ואלו נה"י מכונים בשם יוסף, שהוא יסוד דגדלות, הכולל נו"ה דגדלות. ע"כ נאמר, ונולד יוסף, כלומר היסוד דגדלות.

ונסתרו בו. שעדיין אין לחג"ת אורות דגדלות בשלמות. ועדיין הם בהעלם. כי בגדלות א' משיג רק המוחין דנשמה, שנבחנים עוד לאחוריים אצל ז"א. וע"כ נאמר, ונסתרו בו, שעוד הם בהעלם.

ונכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. כי אחר מוחין דגדלות א', מתחיל ז"א לקבל מוחין דגדלות ב', מוחין דחיה. ואז ננסרת הנוקבא ממנו, ונבנית לפרצוף שלם במוחין דחיה. ואז נקראת הנוקבא הארץ הקדושה. כי המוחין דחיה נקרא קודש."

אנחנו ממשיכים כל הזמן לחשוב על זה שהקריאה הזאת היא מקדשת אותנו, מנקה אותנו, מתקנת אותנו, מקרבת אותנו לתכלית. את המחשבה הזאת אסור לנו לעזוב.

"נכנס יוסף, יסוד דגדלות דז"א, בארץ הקדושה, הנוקבא, פב"פ עם הז"א בקומה שווה. והקים אותם בארץ הקדושה. כי מוחין דחיה, אור החכמה, נמשכים רק בזיווג של זו"ן כאחד, והם נשארים רק ברשות הנוקבא, כי רק על ידה נמשכו בעת הזיווג.

והקים אותם בבית שלה. כי ערך ז"א כלפי הנוקבא, כערך או"א עילאין כלפי ישסו"ת. וע"כ אין מוחין דחיה, אור חכמה, נגלית, אלא בנוקבא, שהיא בחינת ישסו"ת.

ואז נראו בארץ ונגלו שם. עתה התגלו במידת הגדלות כראוי, אבל עד עתה נחשבים לנסתרים ונעלמים. ומתי הם נראים?

הלוא כבר ביאר הזוהר, שהם מתגלים, כשנכנס יוסף בארץ הקדושה, כלומר, בעת הזיווג. ומקום ההתגלות הוא בנוקבא. א"כ מדוע שואל עוד פעם, ומתי הם נראים? העניין הוא, כי גם בעת הזיווג יש ב' הבחנות:

א. התכללות שמאל בימין, ה"ח שבזכר,

ב. התכללות ימין בשמאל, ה"ג שבנוקבא.

ע"כ שואל, ומתי הם נראים: בהתכללות ימין בשמאל או בהתכללות שמאל בימין?

ומשיב: בשעה שהקשת נראית בעולם. קשת, יסוד דז"א, בעולם, בנוקבא. שזה התכללות ימין בשמאל בעת הזיווג, כמ"ש, אֶת קשתי נתתי בענן. שרק מזה נמשכים המוחין העילאין. שאז הם מתגלים, רק מהתכללות ימין בשמאל.

ובאותה שעה, עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. בעת שמתרבים הרשעים בעולם, שמחמתם נעשו אחיזה מרובה לקליפות והס"א, ע"ד שהיה בזמן דור המבול, שנמחה מחמת זה כל היקום, הנה אז אין לבני העולם תקנה, אלא ע"י הגילוי של מוחין עילאין, מוחין דחיה.

ולמה ניצלו? משום שהניצנים נראו. למה בני העולם ניצלים מכּלָיה, כמו שהיה בימי המבול? משום שהניצנים נראו בארץ. כי גילוי המוחין דחיה, מעביר את הקליפות מהארץ, המלכות, ואינן יכולות להיאחז בה עוד. כמ"ש, וראיתיה לזכור ברית עולם.

ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כי תחילה נבנית הנוקבא בשני המאורות הגדולים, שיש לה קומה שווה עם ז"א, אלא שעומדת באחוריו של ז"א, שבשביל זה קטרג הירח, שאין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד. וע"כ נבחנים אלו המוחין מוחין דאחור. ונקראים מוחין דו"ק דנוקבא, שהם מוחין של קטנותה, מתחילת התהוותה.

ואז נבחנים זו"ן לפנים קטנות. ונקראים ילדים, נערים, עלָמים. אלא אחר שהיא נשלמת עם המוחין הללו, חוזרת לעיבור ב' לאו"א עילאין, ואז נבנית בניין גדול במוחין דפב"פ עם הז"א. ואז הם נקראים פנים גדולות.

ונודע, שאין שינוי והיעדר ברוחני. ואלו המוחין דאחור, פנים קטנות, נשארים בה גם בעת המוחין וגדלות. ולא עוד, אלא שסיבת המשכת המוחין דחיה, הם בעיקר בכלים דמוחין דאחור בפנים קטנות.

ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כלומר, שאם לא נראו בנוקבא אותם הניצנים כבר מקטנותה, בבניין האחוריים שלה, הנה לא היו נשארים בה המוחין דחיה גם בגדלות, כי לא היו לה כלים במה לקבלם."

אני רק רוצה להגיד לך, אם אתה רואה איזה מין שגיאות, טעויות, משהו לא בסדר, תציין בבקשה. כי אני כשסידרתי את זה, אתה יודע אין אף אחד שלם, אז יכול להיות שיהיו פה ושם איזה דברים שכדאי לתקנם.

.6" ומי הוא, המקיים את העולם וגורם לאבות שיתגלו? קול הילדים העוסקים בתורה. ובגלל ילדי עולם אלו, העולם ניצל. כנגדם כתוב, תורֵי זהב נעשה לך. אלו הם ילדים, נערים, עלמים, כמ"ש, ועשית שניים כרובים זהב.

ביאור הדברים. ילדי העולם הם מוחין דאחור, הנקרא פנים קטנות. וכן ילדי העולם וכן ילדים, נערים, עלמים. והזיווג שלהם במצב זה, נקרא קול הילדים העוסקים בתורה. והם תורי זהב. והם ב' הכרובים, פנים קטנות, אשר אלו המוחין דחיה, הנמשכים בהתכללות ימין בשמאל, לא היו מתקבלים כלל בנוקבא זולתם.

ומי הוא, המקיים את העולם, בעת ריבוי הקליפות, שיש להן כוח להחריב עולם כבימי המבול? הנה אין תקנה זולת בהמשכת מוחין דחיה בקשת בענן, שע"י זה העולם ניצל. ומי הוא המקיים והמציל את העולם בעת ההיא, וגורם לאבות שיתגלו, שגורמים לגילוי חג"ת במוחין דראש, שחג"ת נעשו אז לחב"ד דחיה? הגורם לזה קול הילדים, העוסקים בתורה, המוחין דאחור, שהוא קול הילדים ותורי זהב."

קריין: אנחנו עוברים למאמר הבא "מי ברא אלה" בעמ' 193.

מי ברא אֵלֶה

.7" בראשית. רבי אלעזר פתח, שְׂאו מרום עיניכם וראו, מי ברא אֵלֶה. שאו מרום עיניכם, לאיזה מקום? למקום, שכל העיניים תלויות אליו. והוא פֶּתח עיניים, מלכות דראש א"א. ושם תדעו, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה.

ומי הוא? הוא הנקרא מ"י, ז"ת דבינה, אותו הנקרא מִקצה השמיים למעלה, שהכול עומד ברשותו. ומשום שנוהגת בו שאלה, והוא בדרך סתום, שאינו מגולה, נקרא מ"י, לשון שאלה. כי למעלה ממנו, אין שאלה נוהגת שם. וקצה השמיים הזה, שנוהגת שם שאלה, נקרא מ"י.

ביאור הדברים. רבי אלעזר מבאר את הפירוש של בריאת שמיים וארץ שבפסוק של בראשית. כי שמיים וארץ הם הכלל של שבעה ימי בראשית, שהם זו"ן דאצילות. וא"כ, למה כתוב, ברא, שהיא בריאה ולא אצילות, והיה צריך לומר, האציל?

הזוהר אומר, שפֶּתח עיניים, זו המלכות דראש א"א דאצילות. כי ספירת החכמה של ע"ס דראש נקראת עיניים. ואין בראש א"א אלא כ"ח בלבד. וע"כ המלכות שלו נקראת פתח עיניים, כי בפתיחתה מושפעים המוחין דחכמה מראש א"א לכל פרצופי אצילות. לכן כתוב, שאו מרום עיניכם, למקום שכל העיניים תלויות אליו. כי מוחין דחכמה נקרא עיניים. ואין מוחין דחכמה בכל פרצופי אצילות, זולת ע"י פתיחתה של המלכות דראש א"א.

ושם, בפתח עיניים, במלכות דראש דא"א, תדעו העניין הזה, איך שהבינה בראה את הזו"ן. כי המילה ברא, פירושה לְבַר ממדרגת אצילות. ומתוך שהבינה עצמה יצאה לבר ממדרגת הראש דא"א, ונעשתה משום זה לבחינת בריאה בערך הראש דא"א, ע"כ היא בראה בהכרח גם את הזו"ן.

ונעשה הז"א בבחינת יצירה, כי היוצא מבחינת בריאה נקרא יצירה. והנוקבא נעשתה בחינת עשיה, כי כל היוצא מיצירה, נקרא עשיה.

אמנם, אין להשוותם לבי"ע ממש שמאחורי הפרסא דאצילות. כי אלו הבינה וזו"ן עומדים למעלה מפרסא בעולם אצילות. אלא הכוונה היא בערך הראש דא"א לבד. וע"כ יש ב' מיני בי"ע:

א. בי"ע דפרודא, שנפרדו מאצילות ע"י הפרסא, שהוא הקרקע דעולם האצילות, העומדת עליהם מלמעלה.

ב. בי"ע דעולם אצילות עצמו, שהם הבינה ז"א ונוקבא שלו, שהם מחוץ לראש דא"א בלבד. ועדיין הם אצילות, אלא שהפרסא שבתוך מעֵי א"א, שבמקום החזה שלו, עומדת עליהם מלמעלה, שמשום זה הם נבדלים מראש דא"א, ונחשבים לבחינת גוף בלי ראש, כלומר, למחוסרי מוחין דחכמה, הנקרא ראש מבחינת עולם אצילות. כי בדרך כלל נבחן עולם האצילות לבחינת חכמה, של כללות ד' עולמות אבי"ע. וע"כ המחוסר חכמה נבחן שם לגוף בלי ראש.

ונאמר, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. הבינה, שיצאה מהראש דא"א, מכוח הנוקבא שעלתה לחכמה דא"א, וסיימה שם בחינת הראש דא"א, שמשום זה יצאה לבחינת בריאה וגוף דא"א, הנה היא נחלקה משום זה לשתי בחינות: ג"ר וז"ת.

כי הבינה, ממקורה בע"ס דאו"י, אין מטבעה לקבל חכמה כלל, אלא רק אור חסדים בלבד, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, ולא חכמה. ולפיכך אין יציאתה לגוף פוגמת בה כלל. שהרי אפילו כשנמצאת בראש א"א, אינה מקבלת ממנו חכמה.

ולפיכך אין לה שום פחיתות מחמת עמידתה למטה ממלכות דראש דא"א. ונחשבת גם עתה לבחינת ראש גמור, ודומה כאילו לא יצאה כלל מהראש דא"א. והיא נתקנת באו"א עילאין, המלבישים לא"א מפה עד החזה.

ובחינה ב', ז"ת דבינה, שהן מהתכללות הזו"ן בבינה, שהם שורשים של הזו"ן הנמצאים בבינה. ולפיכך הם צריכים להארת חכמה בשביל הזו"ן. וע"כ הם נפגמו מחמת מציאותם בגוף דא"א, שנעשו למחוסרי חכמה. והם נחשבים לבריאה ולו"ק בלי ראש. ועליהם נאמר, אבא הוציא אמא לחוץ, לבַר מהראש דא"א. והם נקראים ישסו"ת, ומלבישים לא"א מחזה עד הטבור.

והבנים שלהם, זו"ן, מלבישים מטבור ולמטה דא"א, עד סיום עולם האצילות.

והפרסא שבתוך מעֵי א"א, עומדת בחזה שלו, כי היא כוח המלכות שבראש דא"א, המוציא את ז"ת דבינה מחוץ לראש, ומפריעה להם לקבל חכמה. כי אע"פ שהמסך הזה עומד בפה דראש א"א, מ"מ שָׁם אינו פועל כלום, כי שם עומדים או"א עילאין, שהם בחינת הג"ר דבינה, הנחשבים עוד לבחינת ראש א"א. ונמצא כי רק במקום החזה, ממעל הז"ת דבינה, שולט כוח המסך, להוציא הז"ת דבינה, שמתחתיו, מחוץ לראש דא"א.

ולפיכך הג"ר דבינה, נקרא בשם עתיקא הסתום. כי הראש דא"א נקרא עתיקא. וכיוון שהג"ר דבינה, אע"פ שהם מפה ולמטה דא"א, נבחנים כאילו עומדים עוד בראש דא"א, ע"כ נקראים גם הם בשם עתיקא, כמו הראש דא"א. אלא משום הימצאותם בגוף א"א, נקראים בשם עתיקא הסתום.

ועתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. כלומר, רק הז"ת של עתיקא הסתום הזה, הנקרא ישסו"ת, שנוהגת בו שאלה, לקבל בתוכם את הזו"ן ע"י עליית מ"ן. כי שאלה פירושה עליית מ"ן, מלשון, שואלים על הגשמים. ורק הז"ת דעתיקא הסתום הזה, הנקרא ישסו"ת, הן עומדות לשאלה, לקבל מ"ן להמשכת אור החכמה, להיותן מחוסרי חכמה, שלפני זה הן נחשבות לבחינת בריאה. וע"כ ברא אלה, הזו"ן, הנקראים אלה.

ונבראו גם הם בכוחם מחוסרי ראש כמוהו. כי המילה ברא, מורה על חיסרון של ראש מבחינת אצילות. ומיהו מ"י? ז"ת דבינה, שעומדות לשאלה, הן הנקראות מ"י. ועליהן נופלת לשון ברא, כי הן עצמן נעשו בחינת בריאה, מחמת הפרסא שבחזה דא"א, המבדילה אותן מהארת ראש דא"א.

ומקצה השמיים למעלה, הכול עומד ברשותו. ז"ת דבינה, שנקראים ישסו"ת, ונקראים מ"י, הן בחינת קצה השמיים למעלה. כי השמיים הם ז"א, והוא מקבל רק מישסו"ת, הנקרא מ"י. וע"כ מ"י נקרא, קצה השמיים למעלה, שהכול עומד ברשותו. כי השמיים והארץ, שהם זו"ן וכן ג' עולמות בי"ע התחתונים, כולם מקבלים מישסו"ת, הנקרא מ"י. וע"כ הכול עומד ברשותו.

כי למעלה ממנו, אין שאלה נוהגת שם. וקצה השמיים הזה, שנוהגת שם שאלה, נקרא מ"י. כלומר, למעלה בג"ר דבינה, או"א עילאין, אין שאלה נוהגת שם, כי אינם מקבלים מ"ן להמשכת חכמה, להיותם אור חסדים ואינם מחוסרי חכמה. וע"כ אינם נקראים מ"י. גם אינם בחינת קצה השמיים. כי הם אינם נזקקים לזו"ן, הצריכים להארת החכמה.

ורק הז"ת, שהן ישסו"ת, שנוהגת בהם שאלה, לקבל מ"ן מהזו"ן ולעלות לראש דא"א, לקבל בשבילם הארת חכמה, ע"כ נבחנים לקצה השמיים למעלה, משום שהז"א, הנקרא שמיים, מקבל מהם."

שאלה: בחלק הקודם קראנו שיש שני תהליכים, אחד שצמחו ניצנים מהאדמה, והשני, האם זה כמו תהליכים מלמטה למעלה?

כן, בשני כיוונים, למעלה ולמטה.

תלמיד: שאלה ראשונה, מה אנחנו יכולים לעשות שבחיבור בינינו יצמחו ניצנים?

אנחנו לבד צריכים להפוך לניצנים, אנחנו צריכים להתחיל לגדול מהאדמה,זה עלינו מדובר. נקווה שככה זה יקרה. אני מרגיש שהזוהר חייב לתת לנו דחיפה גדולה להתחיל לצאת מהקרקע כלפי מעלה.

תלמיד: השאלה השנייה היא לגבי החלק הזה שאנחנו קוראים פה, "מי ברא אלה". זה הסולם מאיתנו אל מי שברא את זה? זה מה שמתואר פה.

כן.

תלמיד: איך אנחנו יכולים להשתמש בזה, מהחיבור בינינו?

כל פעם שאתה מתגבר על הפרעות ומתחבר יותר ויותר עם החברים, זה נקרא ש"אתה עולה במדרגות הסולם".

שאלה: בחלק האחרון כתוב שם, על יש שאלה ואין שאלה. למה שאלה נקראת מ"ן?

השאלה שהזוהר מדבר, זה חיסרון שאנחנו צריכים כל פעם לעורר בנו. כי רק על ידי השאלות, על ידי החסרונות אנחנו יכולים לגדול.

אתם תתחילו להבין מתוך ההרגשה, מתוך זה שאתם סתם מקשיבים, לאט, לאט, לאט, לאט אתם תתחילו לראות איזה מבנה יש לנו לרוחניות, בעולם אצילות, בריאה, יצירה, עשיה איך זה הכול מתקיים. תתחילו להרגיש את המבנה הזה, ואיפה אנחנו שם נמצאים.

קריין: אנחנו ממשיכים ב"הקדמת ספר הזוהר" בעמ' 195 טור ב' פסקה 8 למטה.

.8" ויש אחר למטה, ונקרא מ"ה. מה בין זה לזה? הראשון הסתום, שנקרא מ"י, נוהגת בו שאלה. כיוון ששאל האדם וחקר, להסתכל ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, המלכות, אחר שהגיע לשם, הוא מ"ה. שפירושו, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלוא הכול סתום כבתחילה.

ביאור הדברים. הנוקבא דז"א, בהיותה עם הז"א פב"פ, נקראת גם הנוקבא בשם מ"ה, כמו ז"א. והיא נבחנת לקצה השמיים שלמטה, כי היא סוף כל המדרגות ומסיימת את האצילות. ונמצא ז"א, הנקרא שמיים, עומד בין הישסו"ת, הנקרא קצה השמיים למעלה, ובין הנוקבא, הנקרא קצה השמיים למטה.

והאדם שאל וחקר, להסתכל. להסתכל, פירושו, הזיווג דאו"א, הנקרא הסתכלות או"א זה בזה, ע"י עלייתם לראש דא"א, שאז הבינה חוזרת לקבל הארת החכמה בשביל הזו"ן. כי אפילו ישסו"ת, הז"ת דבינה, אינם צריכים להארת החכמה לצורך עצמם, כי מבחינת עצמם דומים הז"ת דבינה אל הג"ר שלהם, ואינם נזקקים לקבל חכמה.

אלא בעת שהזו"ן עולים למ"ן לישסו"ת, מתעוררים הישסו"ת בשבילם, לעלות לראש דא"א ולקבל חכמה. אבל גם הזו"ן אינם עולים למ"ן לישסו"ת, אלא רק ע"י העלאת מ"ן מבני אדם התחתונים אל הזו"ן. באופן, שנשמות בני אדם עולות למ"ן אל הזו"ן, ואז עולים הזו"ן למ"ן אל הישסו"ת, ואז עולים הישסו"ת לא"א, ונעשים שם פרצוף אחד עם או"א עילאין, ואז מסתכלים או"א זה בזה, וממשיכים חכמה בשביל הזו"ן.

וכיוון ששאל האדם, כלומר שמַעֲלה מ"ן, וחקר, כלומר שחוקר במעשיו, כדי להעלות הזו"ן לזיווג או"א, להסתכל, כדי שאו"א יסתכלו זה בזה וימשיכו חכמה. ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, המלכות. כי הארת החכמה, הנמשכת ע"י עליית מ"ן וזיווג, נקרא בשם ידיעה, או נקרא חכמה ע"י הדעת.

כי הזו"ן העולים למ"ן, נבחנים שם לדעת לאו"א, כי הם הגורמים לזיווג שלהם. והזיווג נקרא ידיעה, מלשון, והאדם ידע את חוה אשתו.

ולדעת, פירושו, להמשיך המוחין בדעת ממדרגה למדרגה, מדעת של מדרגת או"א אל המוחין של מדרגת ז"א. עד סוף כל המדרגות, מז"א אל הנוקבא, הנקראת סוף כל המדרגות. כי הבינה עומדת אחור באחור (אב"א) עם החכמה, להיותה רק חסדים, וחוזרת פנים בפנים (פב"פ) עם החכמה רק לצורך זו"ן.

ואחַר שהגיע לשם, הוא מ"ה. כיוון שהמוחין הגיעו אל הנוקבא דז"א, אז נקראת הנוקבא בשם מ"ה. המדרגה התחתונה, העולם התחתון, מלכות, נקראת מ"ה. וכתוב, מה ה' אלקיך שואל מעימָך. אל תקרא מ"ה אלא מאה. משום שכל המדרגות עליונות בשלמותן, שהן חמישים, הן כאן במלכות, וע"כ נקראת מאה.

כי חמישים שלה, כח"ב תו"מ, שכל אחת כוללת עשר, וחמישים של בינה, הם מאה. וע"כ בינה נקראת מ"י, שהם חמישים, והמלכות מ"ה, שהוא מאה, מפני שכוללת בתוכה גם החמישים דבינה. הרי שע"כ נקרא מ"ה, להורות שכל השלמות הגדולה של המוחין ההם, באה רק אחר שהגיעו המוחין לנוקבא.

ונאמר, מ"ה ידעת, מ"ה הסתכלת, מ"ה חקרת, הלוא הכול סתום כבתחילה. המלכות נקראת מ"ה, כי אע"פ שההמשכה העליונה של חכמה נמשכת דרך המדרגות העליונות, בינה וז"א, אינה מתגלה עד שנשלמת כאן במלכות, מקום הסוף של כל המדרגות, הסוף של המשכת הכול, ועומדת בגלוי, בהארת החכמה. ואע"פ שהתגלתה יותר מכולם, היא עומדת לשאלה: מה ראית, מה ידעת? כמ"ש, כי לא ראיתם כל תמונה.

ואע"פ שכבר נמשכו לה המוחין העליונים, ע"י העלאת מ"ן, וכבר נשלמה בהן, מ"מ נוהגת בה שאלה, כמו שישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. ע"כ נאמר, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלוא הכול סתום כבתחילה. אשר אחַר העלאת המ"ן והמשכת המוחין, עוד הכול סתום בנוקבא, כמו מטרם העלאת מ"ן, שעומדת עוד לשאלה, העלאת מ"ן.

א"כ מה מועילים התחתונים בהעלאת מ"ן? ולמה נמשכו אליה המוחין, כיוון שאינם נגלים כלל? אל תקרא הנוקבא מ"ה, אלא מאה, מאה ברכות, שהנוקבא משפיעה לתחתונים. לפי זה איך עוד עומדת לשאלה, והכול סתום כבתחילה?

כי יש ב' מוחין דגדלות בנוקבא, הנקראים גדלות א' וגדלות ב'. בגדלות א' עולים רק או"א עילאין לראש דא"א, ולא הישסו"ת. ואע"פ שנעשו לפרצוף אחד, מ"מ נשארו ישסו"ת בגוף א"א, אלא שהתעלו למקום או"א שמקודם לכן, שמלבישים מפה עד החזה דא"א.

ולפיכך מצד אחד נעשו הישסו"ת בחינת ראש א"א, שהרי נעשו פרצוף אחד עם או"א עילאין, העומדים עתה בראש א"א. וכן עלו למעלה מפרסא דחזה דא"א, ששם מאיר הראש דא"א, ע"ד שהתבאר באו"א עצמם, שהיו עומדים שם מטרם העלאת מ"ן.

ומשום זה הם משפיעים מוחין שלמים דג"ר אל הז"א, וז"א אל הנוקבא, והנוקבא נעשית מאה ברכות. כי ע"י מוחין אלו מתעלים הזו"ן ועולים למקום הישסו"ת, שמקודם העלאת מ"ן, מחזה עד הטבור דא"א. ונמצאת הנוקבא במקום אמא. וע"כ נעשית הנוקבא מאה, כמו אמא, כי בחינת מאה היא באמא, ואלפים היא באבא, והתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

אמנם מצד אחר, דומה הנוקבא רק לבחינת מ"י, שעומדת לשאלה, כמו ישסו"ת מטרם העלאת המ"ן והמשכת המוחין. והוא מטעם הלבשתה את מקום הישסו"ת דקטנות, מהחזה עד הטבור דא"א. ונמצאת עומדת למטה מפרסא שבתוך מעֵי א"א, שהארת ראש דא"א נפסק למעלה מפרסא זו. וע"כ מבחינה זו, לא הרוויחה הנוקבא את המוחין וראש א"א, שכל העלאת המ"ן היו לזה, והכול סתום כבתחילה, כמטרם העלאת מ"ן.

אמנם מבחינה אחרת, הרי הרוויחה הנוקבא בחינת אמא, כי עלתה למקום ישסו"ת, שנקרא אמא, שנעשתה מאה ברכות. ומשום זה נבחנים אלו המוחין רק לו"ק דגדלות, כי לא תוכל לקבל בחינת ראש דגדלות, להיותה נמצאת למטה מפרסא דחזה דא"א. אבל מדרגתה עתה שווה כמו הישסו"ת בעת היותו ו"ק, מטרם העלאת מ"ן, שהיה עומד מחזה עד הטבור דא"א, שזה גדלות גדולה בשביל הנוקבא, אלא שהיא ו"ק דגדלות. אבל עוד חסר ג"ר דגדלות. והשגת ג"ר דגדלות נקרא גדלות ב' של הנוקבא.

עתה תבין למה נקראת הנוקבא בשם מ"ה. אשר הטעם הראשון מבאר המוחין העליונים, שהשיגה הנוקבא, הנקראת מאה ברכות. שע"כ נאמר, אל תקרא מ"ה אלא מאה. כלומר, ע"י עלייתה למקום ישסו"ת בכוח אלו המוחין.

וטעם ב', כיוון שעלתה רק למקום הישסו"ת דקטנות, שהיא עומדת לשאלה מהחזה עד הטבור דא"א. הרי גם המוחין דנוקבא דומים לגמרי כמוהו, ונעשית גם הנוקבא עומדת לשאלה, שפירושו ו"ק בלי ג"ר. אלא הרווח אמנם גדול מאוד, מפני שהוא ו"ק דאו"א עילאין, ו"ק דגדלות.

וגם כאן, שנאמר, מה ידעת, הלוא הכול סתום כבתחילה, אין הפירוש של כבתחילה, כמו שהנוקבא הייתה מטרם העלאת מ"ן. אלא כמו שהישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. אבל הנוקבא הרוויחה הרבה ע"י העלאת מ"ן, שהרי קיבלה עתה בחינת אמא, מאה ברכות, אלא שהן ו"ק דגדלות. ונמצאת עוד עומדת לשאלה, כמו הישסו"ת מטרם העלאת מ"ן.

.9 על העניין הזה כתוב, מה אעידֵךְ, מה אדמֶה לָך הבת ירושלים. כי כשחרב ביהמ"ק, יוצא קול ואומר, מה אעידך, מה אדמה לך. כלומר, במ"ה ההוא אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים, כמ"ש, העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ.

מה אדמה לך. באותו אופן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. כמ"ש, הזאת העיר, שיאמרו כלילת יופי. קראתי לך ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו.

מה אַשְׁווה לך ואֲנַחֲמֵך. כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה, בירושלים של מעלה. כמו שעתה אין נכנסים בך העם הקדוש בסדרים הקדושים, כך אני נשבע לך, שלא אכנס אני למעלה, עד שייכנסו בך צבאותיך למטה. וזוהי הנחמה שלך, מאחר שאני משווה לך מדרגה זו, ירושלים של מעלה, המלכות, בכל. ועתה שאת כאן, גדול כיָם שִׁבְרֵךְ. ואם תאמרי, שאין לך קיום ורפואה, מי יִרְפָּא לך, אותה מדרגה הסתומה העליונה, הנקראת מ"י, שהכול מתקיים על ידיה, שהיא בינה, תרפאך ותקים אותך.

ביאור הדברים. חורבן ביהמ"ק היה מחמת שחטאו ישראל בעבודה זרה ולא רצו להעלות מ"ן לזיווג זו"ן, אלא שרצו להמשיך השפע לס"א, הנקרא אלוהים אחרים, שמסיבה זו נפרד הזיווג דזו"ן, והתבטלו מאה הברכות מהנוקבא, ונחרב ביהמ"ק.

כשחרב ביהמ"ק, יוצא קול ואומר, מה אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים. אלו ו"ק דגדלות, שהנוקבא מקבלת במ"ה, נקרא ימים קדמונים. כמ"ש, כי שְׁאַל נא לימים ראשונים, ולמִקצה השמיים ועד קצה השמיים.

ונקרא כך, להיותם ו"ק דאו"א, כי הישסו"ת הוא ז"ת דאו"א. ושבעת הימים של או"א הם ראשונים אל שבעת הימים דזו"ן, כמ"ש, העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ. פירושו על זיווג זו"ן, הנקראים שמיים וארץ, שהזהיר הכתוב לשמור ולקיים את הזיווג. ואם לא, מזהיר הכתוב, כי אָבוד תאבֵדון מַהֵר מעל הארץ. וכמ"ש, מ"ה אעידך, על אלו מאה ברכות הזהרתי אותך לשומרם ולעשותם, ואתה עברת עליהם, לכן התקיים בכם, כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ.

וכמ"ש, מ"ה אדמה לך. באותו אופן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. קראתי לך ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו."

שאלה: למה הכותב מתאר בצורה מדויקת את התהליך של עליית המ"ן, איזה מסר יש פה עבורנו?

אנחנו צריכים להגיע למצב שאת מה שהוא כותב לנו, אנחנו מבצעים. כי כאן כתוב ממש בצורה מדויקת. בתלמוד עשר הספירות זה עוד יותר מדויק, עוד יותר לפי הפרטים מה עלינו לעשות כדי להתחיל לעלות במדרגות עליונות יותר ויותר. כל צעד, כל פריט. אנחנו נמצאים בפיזיקה, אנחנו נמצאים בעולם, ואנחנו צריכים להשתמש בכוחות שלו כדי לעלות למדרגות הבנה, הכרה יותר ויותר נעלות. ככה זה.

שאלה: אנחנו קוראים זוהר, כאילו השיעור הוא פתיחה שאתם מסבירים.

כן.

שאלה: מה לדרוש מלימוד הזוהר?

לדרוש מלימוד הזוהר אנחנו צריכים רק חיבור בינינו, והשגה על מה הזוהר מדבר. במידה שאנחנו נתחבר, אנחנו נרגיש מה זוהר רוצה להגיד לנו.

שאלה: תמיד הייתה לי שאלה כזאת. האם אפשר לקחת את המאמר הזה בזוהר שאנחנו קוראים עכשיו, ולשלוח איזה קישור למאמר שהרב"ש מדבר בדיוק על המצבים הפנימיים האלה? שדרך השפה של עבודה פנימית.

יפה מאוד. את זה בדיוק אתה תעשה לבד, וכל אחד לבד, כן, כך אנחנו צריכים לעשות. חכמת הקבלה לא הולכת לפרש לך בדיוק את זה, ואת זה, ואת זה, בצורה כזאת עם כפית, לא, היא מלמדת אותך בסך הכול להיכנס לעולם הרוחני, ואז אתה תתחיל להרכיב את הדברים.

שאלה: הבנו שצריך לשמוע את הזוהר, ושהוא פשוט ככה יזרום, ינקה אותנו.

נכון. אתם תרגישו עד כמה שזה עובד. זה כמו ילד שהוא לא מבין שום דבר בעולם שלנו, אבל הוא נמצא בו, וככה מכל הכיוונים הוא תופס ומקבל תמונה.

תלמיד: אם אני יודע שחבר שמשקיע את עצמו בכל מפגש, וחי את הקבוצה, ואומר שקשה לו להיות בזוהר. מה לעשות?

חייב. חייב. חייב. זהו. הוא רוצה להבין, הוא רוצה להרגיש, לא, הוא חייב לשבת ולהתפלל שזה יכנס בו. בצורה כזאת אנחנו משיגים את העולם העליון.

תלמיד: מהצד שלנו אפשר להוסיף משהו?

רק לתת לו דוגמה.

שאלה: המילה של א-לוהים, זה התגלות של מלכות בזעיר אנפין?

המילה של א-לוהים, זה התגלות של מלכות בזעיר אנפין, אפשר גם כך להגיד. אבל שוב, אני לא דואג לזה, אני דואג שאתם תתחילו פשוט להרגיש את הרוחניות דרך סיפור של הזוהר בצורה כזאת כללית.

שאלה: שאלה טכנית לגבי סידור הטקסט. חלק מהטקסט הוא הזוהר, וחלק זה הפירוש של בעל הסולם שאנחנו קוראים?

כן.

תלמיד: איך להבדיל בזמן הקריאה?

אתה לא צריך להבדיל, בשבילך זה אותו דבר.

תלמיד: אז מה ההמלצה בעבודה?

אין עבודה. זה כמו שאני עכשיו אמרתי לך לפני זה, מהי העבודה. תשמע את מה שאני אומר.

שאלה: רציתי להגיד תודה רבה על שיעורי זוהר ערב האלה. אני זוכר שלפני שלוש שנים או אולי קצת יותר כשהתחלנו ללמוד את זה, אז היה לי מאוד קשה וזה היה דורש מאמץ מאוד גדול להישאר מרוכז בשיעורים, והיום זה פשוט נותן הארה כזאת, תחושה של כאילו כל המציאות מאירה דרך הספר הזה. אז תודה רבה על זה שחזרנו.

יותר קרוב. תודה לך גם כן.

(סוף השיעור)