שיעור בוקר 17.03.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 435, "הקדמה לספר הזהר", אותיות י"ז-כ"ד

קריין: בעל הסולם, עמ' 435, "הקדמה לספר הזהר", אות י"ז.

אות י"ז

"ובהמתבאר, מובנה היטב קושיא ג', הנ"ל. שהקשינו, שבעת שאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מוצאים את עצמנו מקולקלים ונבזים, שאין כמונו לגנות. ובעת, שאנו מסתכלים על הפועל, שפעל אותנו, הרי אנו צריכים להיות ברום המעלות, שאין כמוהו לשבח, כיאות להפועל, שברא אותנו. כי מטבע הפועל השלם, שפעולותיו שלמות.

ובהאמור מובן היטב, שאותו הגוף שלנו, בכל מקריו וקניניו האפסיים, אינו כלל הגוף שלנו האמיתי, שהרי הגוף שלנו האמיתי, כלומר, הנצחי, השלם בכל מיני שלמות, כבר הוא מצוי עומד וקיים, בא"ס ב"ה, בבחינת מצב הא', שמקבל שם צורתו השלמה, מהעתיד, להיות במצב הג', דהיינו, קבלה בצורת השפעה, שהיא בהשואת הצורה לא"ס ב"ה.

ואם אמנם, מצבנו הא' עצמו, מחייב, שתנתן לנו, במציאות הב', את הקליפה של אותו הגוף שלנו, בצורתה הבזויה והמקולקלת, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, שהוא כח הפירוד מא"ס ב"ה כנ"ל, בכדי לתקנו, ולאפשר לנו לקבל הגוף הנצחי שלנו, בפועל גמור, במצב הג' - אין לנו להתרעם על כך כלל, כי העבודה שלנו, לא תצויר, רק בגוף הזה, הכלה ונפסד, כי אין אדם מתקן, מה שאין בו.

באופן, שבאמת אנו מצוים, באותו שיעור השלמות, הראוי ומותאם להפועל השלם, שפעל אותנו, גם במצבנו זה הב'. כי גוף זה, אינו פוגם אותנו במשהו, שהרי הוא עומד למות ולהתבטל, ואינו מוכן לנו, רק בשיעור זמן, הנחוץ לבטלו, ולקבל צורתנו הנצחית."

אות י"ח

"ויחד עם זה, מיושבת קושיא ה', שהקשינו: איך אפשר, שמנצחי, תצאנה פעולות בלתי נצחיות, הוות ונפסדות? ובהמתבאר מובן, כי באמת כבר יצאנו מלפניו, כראוי לנצחיותו, דהיינו, בריות נצחיות בכל השלמות. ונצחיותנו זו, מחייבת בהכרח, שקליפת הגוף, הניתנה לנו רק לעבודה, תהיה כלה ונפסדת, כי אם היתה נשארת בנצחיות ח"ו, אז היינו נשארים נפרדים ח"ו, מחי החיים לנצח.

וכבר אמרנו באות י"ג, שצורה זו של הגוף שלנו, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, אינה נמצאת כלל במחשבת הבריאה הנצחית, כי שם אנו עומדים בצורתנו של מצב הג'. אלא שהיא מחויבת לנו, במציאות הב', כדי לאפשר לנו לתקנה כנ"ל.

ואין לשאול כלל, על מצב שאר בריות העולם, חוץ מהאדם, משום שהאדם הוא מרכז כל הבריאה, כמ"ש להלן באות ל"ט, וכל שאר הבריות, אין להן חשבון וערך של כלום לעצמן, זולת באותו השיעור, שהן מועילות לאדם, להביאו לשלמותו, ועל כן הנה עולות ויורדות עמו, בלי שום חשבון לעצמן."

שאלה: בעל הסולם כותב פה שנולדנו בנצחיות וכל קליפת הגוף הזאת היא זמנית. במקום אחר הוא כותב משל על המלך שיש לו בן שהוא מאוד מאוד אוהב והוא הכין לו כל טוב, מגדנות ואת המוזיקה הכי יפה, אבל הבן נולד סומא וחירש. איזו משתי הצורות נכונה? זו צורה אחרת לחלוטין להסתכל על זה.

הוא נותן כאלה דוגמאות שמראות שאנחנו חייבים לעבור ממצב בלתי שלם לשלם. בדרך הזאת אנחנו לומדים משהו, מבינים יותר עמוק מיהו הבורא, עד כמה הוא טוב, ומהי בדיוק העבודה שלנו. כל השינוי הזה הוא כלפינו.

תלמיד: אבל קשה לי להתייחס כך שאני אותו יצור כלה ונפסד שחי רק שבעים שנה, ובזמן הזה לא מרגיש את הטוב של הבורא, שהכול משהו זמני. מה ללמוד מזה? מה אפשר לקחת מפה? אז אומרים לי שהמערכת היא אחרת, שהבורא באמת ברא אותנו בצורה נצחית.

אתה מזכיר לי את מה שהוא כותב במקום אחר, שלא מראים לאדם עבודה באמצע הדרך.

תלמיד: לכסיל.

את זה אתה מוסיף.

תלמיד: אבל כך הוא ברא אותנו כסילים, עיוורים.

נכון, כדי שנלמד מכל השלבים שאנחנו חייבים לעבור מי אנחנו, וכדי שנבין יותר נכון מיהו הבורא, ומהי התחנה הסופית שאליה עלינו להגיע עם כל אותו הלימוד שאנחנו רוכשים במשך הזמן.

תלמיד: נגיד שאני מאמין שהסוף הוא טוב, מה זה נותן?

זה נותן לך להבין טוב יותר מה זה סוף, איך אתה צריך להשתלב בו, ולמה אתה צריך להגיע. בסך הכול, הכול מכוון לסוף העבודה. נחכה.

שאלה: הוא כותב, "וכבר אמרנו..., שצורה זו של הגוף שלנו, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, אינה נמצאת כלל במחשבת הבריאה הנצחית, כי שם אנו עומדים בצורתנו של מצב הג'". מה הוא אומר לנו, האם שהחיים שלנו הם חלום, זו אשליה, זה לא אמיתי, שכל מה שנראה בעינינו נכון הוא לא נכון?

זה תלוי בהגדרות, מה זה חלום, מה זו צורה לא אמיתית, אמיתית. אבל ברור שאנחנו צריכים להחליף את היחס שלנו לעצמנו, לבורא, לחיים, ולהתקדם לצורתו, כלומר רק להשפיע.

תלמיד: אבל הוא כותב שהדבר הזה לא קיים, שכל מה שאתם רואים פה "אינה נמצאת כלל במחשבת הבריאה הנצחית".

כן.

תלמיד: וזה שאנחנו תופסים את עצמנו כמקולקלים?

זה לא קיים.

תלמיד: אז מה עושים עם התפיסה הזאת?

זה דמיון.

תלמיד: אבל זה מה שיש לנו מול העיניים.

בסדר, אז אתה חי בעולם שהוא דמיון או שהוא לא קיים לנצח. בטוח שהוא לא קיים לנצח, כי לנצח קיימת רק הצורה השלמה, וכל הצורות באמצע הן כדי שנשתפר במחשבה, ברצון, בכוונה.

תלמיד: אבל הוא כותב שלא קיים בכלל העולם הזה. הוא לא כותב לא קיים לנצח, אלא כל מה שאנחנו רואים בכלל לא קיים במחשבת הבריאה.

אבל במחשבה שלנו הוא קיים? קיים.

תלמיד: זאת הבעיה.

זו לא בעיה. כך תקבל את זה, שכלפי הבורא קיימת הצורה הסופית, ולזה הוא מביא אותנו דרך כל מיני צורות שאנחנו מדמיינים באמצע, בעולמנו המדומה.

אות י"ט

"ויחד עם זה, מבוארת קושיא הד', שהקשינו: כיון שמדרך הטוב להטיב, איך ברא מלכתחילה בריות, שתתענינה ותתיסרנה, במשך ימי חייהן?

כי כאמור, כל אלו היסורים, מתחייבים ממצב הא' שלנו, שנצחיותנו השלמה, אשר שם המקובלת, ממצב הג', העתיד לבא, מכריחה אותנו ללכת, או בדרך תורה או בדרך יסורין, ולבא ולהגיע לנצחיותנו, שבמצב הג' (כנ"ל, באות ט"ו).

וכל אלו היסורין, אינם שורים, רק על קליפת הגוף שלנו הזו, שלא נבראה אלא למיתה וקבורה. שזה מלמד אותנו, שהרצון לקבל לעצמו, שבו, לא נברא, אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע. והיסורים, שאנו סובלים, אינם אלא גילוים, לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו.

ובוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם, שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים, כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו.

אמנם, בזמן, שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים, המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים, מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו, לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלמה, של רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמו, מסוגל להביאנו אל צורה הרצויה.

ודע, שהמצות שבין אדם לחברו, הן קודמות למצות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו, מביאתהו להשפיע למקום."

שאלה: הוא כותב באות י"ז, שאין לשאול כלל על שאר בריות העולם, אלא רק על האדם.

כי כולם נכללים באדם.

תלמיד: ובאות י"ט הוא כותב שאנחנו נגיע למצב הטוב, רק אם כל בני העולם יסכימו פה אחד לבטל עצמם ויקבלו צורה חדשה של השפעה.

כן.

תלמיד: אז האם אנחנו תלויים בכל בני העולם או שלא?

שם כתוב על כל בריות העולם וכאן כתוב על בני העולם.

תלמיד: מה ההבדל?

ההבדל הוא שמדובר על בני אדם או בכלל על כל מה שנברא.

תלמיד: בריות הכוונה לדומם, צומח, חי?

כן.

שאלה: כתוב שקיבלנו את הגוף "הכלה ונפסד" כדי לתקן אותו, אבל אחרי זה אנחנו נפטרים ממנו. מה זה אומר לתקן את הגוף הזה אם לאחר מכן הוא נעלם?

הוא נעלם מזה שהוא על מנת לקבל. אנחנו מתקנים אותו, ואז הוא נעלם לאט לאט.

תלמיד: מה זה אומר לתקן, אם כל המטרה היא בסופו של דבר להיפטר מהקליפה הזאת?

אבל להעביר אותו לעל מנת להשפיע.

תלמיד: אבל פה מתבהר שלהעביר אותו על מנת להשפיע זה לתקן, אבל בכל זאת אחר כך אנחנו נפטרים לגמרי מהצורה הזאת ומקבלים גוף אחר.

נצחי.

תלמיד: לא שאנחנו ממשיכים עם הגוף שקיבלנו בב', אלא מתקנים את צורה ב', נפטרים ממנה, ואז מקבלים צורה ג'.

כי כנראה שאותו רצון לקבל שיהיה לנו אחרי התיקון של הרצון שלנו במשך ששת אלפים שנה, הוא רצון חדש.

שאלה: הוא כותב שלייסורים יש מטרה, הם גילויים, הם לא סתם.

כן.

תלמיד: כשבאים ייסורים, מה אנחנו מבקשים? מהי התפילה?

על פני הייסורים אנחנו יכולים לפנות לבורא ולבקש ממנו תיקונים. שייתקן את הרצון לקבל שלנו, כי אנחנו מרגישים אותו, מגלים אותו עכשיו, בצורה שגורמת להרגשה רעה.

תלמיד: מה אנחנו רוצים לראות בייסורים?

אנחנו רוצים לראות בייסורים את הגילוי של אי השוויון בינינו לבורא.

שאלה: הוא כותב ש"וכל אלו היסורין, אינם שורים, רק על קליפת הגוף שלנו הזו, שלא נבראה אלא למיתה וקבורה. שזה מלמד אותנו, שהרצון לקבל לעצמו, שבו, לא נברא, אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע". האם אלו שני דברים שונים, קליפת הגוף שלנו "שלא נבראה אלא למיתה וקבורה", והרצון לקבל לעצמו שבו, שצריך "למחותו ולהעבירו מהעולם"?

לא.

תלמיד: זה אותו דבר?

כן.

שאלה: כיצד מובילה דרך הייסורים את האדם אל מטרת הבריאה?

על ידי זה שהייסורים רק מראים לנו עד כמה אנחנו לא מתאימים לתפקידנו, וכדי לדחוף אותנו קדימה.

שאלה: מהי קליפת הגוף הרע?

זו הכוונה על מנת לקבל. הרצון בעצמו הוא לא רע, אבל על מנת לקבל זה הרע.

תלמיד: איך מבטלים את קליפת הגוף הרע?

קודם כל על ידי תפילה, כי רק הבורא יודע לעשות זאת.

שאלה: מה חסר לנו כדי שנוכל להצדיק את מצב הב' ולעבוד אותו בצורה מודעת כאמצעי להתקדמות?

אנחנו צריכים להכיר את הרע שבנו, שהוא בדיוק באי השתוות צורה, ולבקש תיקון.

שאלה: מה יכול לעזור לנו להחזיק במצב הג', כשאנחנו נמצאים במצב הב' שנראה לנו כמו כאוס וחוסר סדר?

כשכולנו יחד נתחיל לעבוד על ההפרש שיש בינינו לבורא, שזה הרצון לקבל שלנו, ונשתדל כל אחד ויחד להתפלל לבטל אותו. אין לנו חוץ מזה מה לעשות.

שאלה: מה משמעות סוף הייסורים עבור האדם?

שעל ידי תפילתו הוא מתקן את הפער בינו לבורא.

שאלה: מדוע אסור לנו להרהר במצבם של שאר הבריות בעולם מלבד האדם?

כי אין בהן שום בחירה חופשית ושום הכרת הרע.

שאלה: מה ההבדל בין להשפיע לחבר לבין להשפיע לבורא?

אין הבדל.

שאלה: כתוב, "ונצחיותנו זו, מחייבת בהכרח, שקליפת הגוף, הניתנה לנו רק לעבודה, תהיה כלה ונפסדת, כי אם היתה נשארת בנצחיות ח"ו, אז היינו נשארים נפרדים ח"ו, מחיי החיים לנצח". מה זה אומר להיות מופרד מחיי החיים לנצח"?

להיות מנותק מהבורא, ללא שום סיכוי לחזור אליו בקשר כלשהו. בעצם כך.

שאלה: מה לעשות עם רצונות שאנחנו לא בטוחים אם הם בעל מנת להשפיע או לא?

אנחנו מבררים אותם בדרך.

אות כ'

"ואחר כל המתבאר, נפתרה לנו שאלה הא', ששאלנו: מה מהותנו? כי מהותנו, היא כמהות כל הפרטים שבהמציאות, שהיא לא פחות ולא יותר, מהרצון לקבל, כנ"ל באות ז'. אלא, לא כפי שהוא מזדמן לנו עתה, במציאות הב', שהוא הרצון לקבל אך לעצמו. אלא, כפי שעומד וקיים, במצב הא', בא"ס ב"ה, דהיינו בצורתו הנצחית, שהוא לקבל ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, כנ"ל באות י"ג.

ואע"פ, שעוד לא הגענו בפועל למצב הג', ועדיין אנו מחוסרי זמן, מכל מקום, אין זה פוגם במשהו, בעיקר מהותנו, משום שמצבנו הג', מתחייב לנו בהחלט גמור, מצד מצב הא'. לפיכך, "כל העומד לגבות, כגבוי דמי". ומחוסר זמן, הנחשב לחסרון הוא, רק במקום, שיש ספק של משהו, אם ישלים את הצריך, להשלים באותו זמן.

וכיון, שאין לנו שום ספק בזה, הרי זה דומה עלינו, כמו שכבר באנו למצב הג'. ואותו הגוף, בצורתו הרעה, הניתן לנו כעת, גם הוא אינו פוגם את מהותנו, להיותו הוא וכל קניניו, עומדים להתבטל לגמרי, יחד עם כל מערכת הטומאה, שהיא מקורם. ו"כל העומד להשרף, כשרוף דמי", ונחשב, כמו שלא היה מעולם.

אמנם הנפש, המלובשת בגוף ההוא, שמהותה היא ג"כ בחינת רצון בלבד, אלא רצון להשפיע, שהיא נמשכת לנו, ממערכת ד' העולמות אבי"ע דקדושה, כנ"ל באות י"א, היא קיימת לנצחיות, כי צורה זו של רצון להשפיע, הוא בהשואת הצורה לחי החיים, ואינה כלל ח"ו בת חילוף. ותשלום הענין, הוא להלן, מאות ל"ב ואילך."

שאלה: מדובר בכך שיש חלק נצחי וחלק כלה ונפסד, ובעצם עם זה האדם מזדהה?

נגיד.

תלמיד: אם בדרך תורה האדם פועל מיוזמתו להתקרב לבורא, ורואה שהרצון לקבל מונע ממנו מלהגיע לבורא, אז הוא מגיע מתוך כך למצב שהוא מבקש לא להזדהות עם הרצון לקבל כדי שהוא יוכל להגיע לבורא, נכון?

עם על מנת לקבל, לא עם הרצון לקבל בעצמו, אלא רק עם הכוונה לקבל.

תלמיד: איך בדרך הייסורים הוא גם יכול להגיע למצב הזה אם אין הכרת הרע?

בלי הכרת הרע אי אפשר לתקן שום דבר.

תלמיד: אבל אם האדם לא הולך ביוזמתו להיתקן, אז אין את העניין שהרצון לקבל רע כי הוא מונע ממני להגיע לבורא.

הרצון לקבל על מנת לקבל מתחיל להרגיש שהוא לא יכול להישאר ברצון על מנת לקבל, אלא חייב להפטר מכוונתו על מנת לקבל ולעבור לעל מנת להשפיע.

תלמיד: וזו דרך תורה?

זו דרך תורה. ואז הוא מבקש ככל שהוא מעוניין, שהוא רוצה, שמגלה שעל מנת לקבל זה רע, ומקבל כוח שמתקן אותו.

תלמיד: האם דרך ייסורים היא דרך שאנחנו לא הולכים בה להיתקן עם הבורא?

כן ולא.

תלמיד: אז איך גם הדרך הזו מוכשרת להגיע למטרה?

יש חלק מהרצון לקבל המקולקל שהאדם מבקש תיקון עבורו, מקבל ומתקן. ויש חלק ברצון לקבל שהוא לא יכול בצורה כזאת לבקש, לגלות ולתקן, אז הוא נשאר בדרך ייסורים.

יש רצון לקבל שהוא כולו על מנת לקבל. מתגלה חלק מעל מנת לקבל שאתה מגלה אותו כרע בשבילך, זאת אומרת אתה כבר מכיר את הרע, שזה על מנת לקבל, ואתה רוצה שעל מנת לקבל יהיה מתוקן, אז בתפילה שלך זה ייתקן. ומה שאתה לא מגלה שעומד להיתקן, אתה נשאר עמו בינתיים. בדרגות יותר גבוהות אתה מתקן אותו וכן הלאה.

תלמיד: מהי דרך ייסורים אם כך?

דרך ייסורים היא כשאתה לא יכול לבקש תיקונים בזמן שעל מנת לקבל מתגלה. אתה נמצא איתם, הם מצטברים, ואתה מגיע להכרת הרע על ידי ייסורים.

שאלה: הוא כותב, "ואע"פ, שעוד לא הגענו בפועל למצב הג', ועדיין אנו מחוסרי זמן, מכל מקום, אין זה פוגם במשהו, בעיקר מהותנו, משום שמצבנו הג', מתחייב לנו בהחלט גמור, מצד מצב הא'. לפיכך, "כל העומד לגבות, כגבוי דמי". ומחוסר זמן, הנחשב לחסרון הוא, רק במקום, שיש ספק של משהו, אם ישלים את הצריך, להשלים באותו זמן.

וכיון, שאין לנו שום ספק בזה, הרי זה דומה עלינו, כמו שכבר באנו למצב הג'. ואותו הגוף, בצורתו הרעה, הניתן לנו כעת, גם הוא אינו פוגם את מהותנו, להיותו הוא וכל קניניו, עומדים להתבטל לגמרי, יחד עם כל מערכת הטומאה, שהיא מקורם. ו"כל העומד להשרף, כשרוף דמי", ונחשב, כמו שלא היה מעולם". איזה קיום יש לנו בשלב הב' חוץ מהאפסיות הזאת?

אנחנו מגלים את הפער בינינו לבורא, ועל הפער הזה אנחנו מתפללים שהבורא יבטל אותו.

תלמיד: כל הזמן להיות בהכרה ולהמשיך, האם זו העבודה של האדם?

לא, אתה עובר לפעולות על מנת להשפיע.

תלמיד: זה עובר עלי, אבל אני כאילו כמו צופה.

נניח שכך. אתה צופה ומגלה שאתה שונה מהבורא ומבקש על השינוי הזה תיקון.

שאלה: לפי מה שקראנו באותיות האחרונות, אני רואה קלקולים בחבר או בעשירייה, איך אני מתקן אותם?

זה כבר נושא אחר.

תלמיד: זה כל מה שהוא כותב פה. אנחנו נמצאים בעשירייה, אנחנו רואים מצבי קלקול.

אז הקלקול בך.

תלמיד: זה שהקלקול בי, אני עכשיו רוצה לתקן. הוא אומר שיש מצבי שלמות, מצב ג'. האם אני צריך למשוך משם את התיקונים, כאילו לתאר מצב שלם וזה יבוא אל העשירייה?

אתה רוצה לבטל את הסיבה שאתה שונה מהבורא.

תלמיד: שאני שונה מהבורא.

כן.

תלמיד: אבל אני רואה את החבר מקולקל.

בזה שאתה רואה את החבר מקולקל.

תלמיד: למה אני לא יכול להתמקד בזה שהוא יהיה מתוקן?

אתה לא רואה קלקולים מחוצה לך.

תלמיד: אם אני לא אסתכל על החבר שהוא מקולקל ובאמת אעבוד על זה שהוא יהיה מתוקן אז אני אתעלם.

לא. כדי להתקדם לתיקונים, למצב המתוקן ג', אתה צריך לתקן את עצמך וזה שאתה רואה קלקולים באחרים זה סימן שאתה מקולקל.

תלמיד: אני מבין בשכל מה שאתה אומר. בפועל אני עושה כל מיני דברים בצורה מתוקנת והחבר לא עושה אותם. הוא עושה אותם בצורה מקולקלת, והחבר מקולקל ואני בסדר.

כך נדמה לך, כן.

תלמיד: אבל זה בפועל, זה מה שעיניי רואות, זה מה שאני רואה.

אז אתה עדיין לא מסוגל לגלות את הרע.

שאלה: למה אנחנו לפעמים אומרים שצריך להתפלל על החבר שהוא יהיה מתוקן?

במידה שאתה מרגיש שהוא מקולקל.

תלמיד: אז אני אומר, הוא מקולקל.

הוא מקולקל בעינייך.

תלמיד: כן, אני רוצה לתקן את זה.

אז אתה מבקש תיקון.

תלמיד: על מה, על הקלקול שאני רואה בו?

כן. האם הקלקול הוא בך?

תלמיד: בסדר, הכול בי, אני מבין שכל העולם הזה בי, כל הקלקולים בי אבל אני רוצה לתקן, אני לא רוצה יותר לראות את הקלקולים.

תתפלל.

תלמיד: עכשיו אני צריך להתפלל.

כן. מה אתה מבקש? שהבורא יתקן אותך.

תלמיד: לא את החבר? אבל אני עושה הכול נכון, מה יש לתקן בי, אני עושה את הכול נכון.

חוץ מדבר אחד, שמה שאתה רואה קלקולים מחוצה לך זה מצביע על זה שכל הקלקולים האלו הם בך.

תלמיד: איך אני מתאר את הקשר עם החבר כדי שאני כבר אפסיק לראות את הקלקולים האלה? מה אני צריך לעשות?

אתה צריך לבקש מהבורא שיתקן אותך עד המצב שבו לא תראה שום קלקול מחוץ לך.

תלמיד: האם אני צריך להתחבר לחבר במצב המתוקן שלו?

אתה מבקש מהבורא והוא מסדר.

תלמיד: מה ההבדל בין להתעלם מהקלקול שאני רואה בחבר לבין לתקן את זה?

כשאתה מתעלם מהקלקול של החבר זה אומר שאתה מעביר את התיקון אליך, ואתה אומר "אני אשם ולא הוא, זהו קלקול בי ולא בו. אני צריך לעשות תיקונים, ואני על עצמי צריך לבקש". אתה צריך לראות מחוץ לך את העולם שלם.

תלמיד: מה אני צריך להגיד לבורא? הרי אני עושה נכון, אז מה אני צריך לתקן? אני לא יכול לבקש מכל הלב אם אני לא רואה בי את הקלקול, אני רואה את הקלקול בו.

זו הבעיה, שאתה רואה קלקול בחבר ואתה צריך לבקש תיקון על עצמך.

תלמיד: אני מוכן לבקש על עצמי, אבל מה לבקש?

לא לראות את החבר מקולקל.

תלמיד: לבקש לראות את החבר מתוקן?

כן.

תלמיד: כלומר על זה עכשיו לבכות, עד שהבורא ייתן לי לראות את החבר מתוקן. האם זו הבעיה שלי, שאני לא רואה אותו מתוקן?

כן.

שאלה: בכל המאמר הזה הוא כותב על מערכת הנשמות שנבראות ועוברות דרך מלקבל לעצמן לזה שהן צריכות להיות בהשפעה. ובאות הקודמת פעם ראשונה הוא כותב שהשפעה לחברו מביאתו להשפיע למקום, פעם ראשונה נכנס פה עניין של חבר. יותר מזה, הוא כותב גם איך יוצאים ממצב הב' לג', "שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם, שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם", ואז גומרים עם כל הייסורים, המלחמות, השחיטות והמוות, וזוכים לחיים בריאים ושלמים והכול טוב. מי אלו כל בני העולם שצריכים להסכים פה אחד? ומי זה החבר הזה שעכשיו מוציא אותי ממצב הב' לג'?

יותר מזה, קודם דיברנו שאדם צריך להשפיע נחת רוח לבורא, ושהנשמה צריכה לשנות את הטבע שלה להשפעה כמו הבורא, ופתאום הוא כותב שש משהו יותר חשוב, שמצוות בין אדם לחברו שהן יותר חשובות ממצוות לבורא. מה הוא רוצה להגיד לנו?

הוא רוצה להגיד לך איפה באמת יש לך בעיה. הבעיה היא איך אתה רואה את החבר. איך אתה רואה אותם?

תלמיד: במנותק ממני. אני לא רוצה מלחמות, ייסורים, בעיות.

זה שאתה לא רוצה, זה ברור לנו.

תלמיד: מה זה נקרא להשפיע לחבר?

מתגלה לך עד כמה אתה דואג רק לעצמך, ואתה צריך להשוות את היחס לעצמך ליחס לחבר.

תלמיד: מציעים לי עכשיו תנאי שנתפס כבלתי אפשרי.

זה שבלתי אפשרי אני מבין. מה הלאה?

תלמיד: אומרים, תחשוב עליהם, תדאג להם.

כן. אם אתה לא יכול, אז אתה לא יכול, בסדר, אז אתה מתפלל. אם אתה לא מרגיש שאתה צריך, אז תתפלל שתרגיש.

אות כ"א

"ואל יסור לבך, אחר דעת הפלוסופים, האומרים, שעצם מהותה של הנפש, היא חומר שכלי, והויתה באה, רק מכח המושכלות שמשכלת, שמהן מתגדלת, והן כל הויתה. וענין השארת הנפש, אחר פטירת הגוף, תלוי לגמרי בשיעור שכליות ומושכלות, שקבלה. עד, שבהעדר לה המושכלות, אין כלל על מה שתחול השארת הנפש.

אין זה דעת תורה. גם אינו מקובל כלל על הלב. וכל חי, שניסה פעם לקנות שכל, יודע ומרגיש, שהשכל הוא קנין, ואינו עצם הקונה.

אלא כמבואר, שכל חומר של הבריאה המחודשת, הן חומר של העצמים הרוחניים, והן חומר העצמים הגשמיים, אינו לא פחות ולא יותר, מבחינת רצון לקבל.

ואע"פ שאמרנו, שהנפש היא כולה, רצון להשפיע, הוא רק מכח תיקונים, של לבוש אור חוזר, המקובל לה מעולמות העליונים, שמשם באה אלינו. שענין לבוש הזה, מבואר היטב, בפתיחה לחכמת הקבלה, באות יד, טו, טז, יט. אמנם, עצם מהותה של הנפש, היא ג"כ רצון לקבל. ע"ש ותבין זה.

וכל ההבחן, הניתן לנו להבחין, בין עצם לעצם, אינו נבחן משום זה, רק ברצונו בלבד. כי הרצון, שבכל מהות, מוליד לו צרכים. והצרכים, מולידים לו מחשבות והשכלות, בשיעור כזה, כדי להשיג את הצרכים ההם, אשר הרצון לקבל מחייב אותם.

וכשם, שרצונות בני אדם, שונים איש מרעהו, כן צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם, שונים זה מזה.

למשל, אותם שהרצון לקבל שבהם, מוגבל בתאוות בהמיות בלבד, הרי צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם, רק בכדי למלאות הרצון הזה, בכל מלואו הבהמי. ואע"פ שמשתמשים בשכל ודעת כאדם, מ"מ "דיו לעבד להיות כרבו". והוא כשכל בהמי, להיות השכל, משועבד ומשמש לרצון הבהמי.

ואותם, שהרצון לקבל שלהם, מתגבר בעיקר בתאוות אנושיות, כגון כבוד ושליטה על אחרים, שאינם מצוים במין הבהמה, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם, רק בכדי למלאות להם, הרצון ההוא, בכל מלואו האפשרי.

ואותם שהרצון לקבל שלהם מתגבר בעיקר לקבל מושכלות, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם, למלאות להם הרצון הזה, בכל מלואו."

שאלה: בשתי הפסקאות הראשונות של האות הזו, מה הפירוש שהוא מגיע בסוף לקביעה שהשכל הוא קניין ואינו עצם הקונה?

שאפשר לקנות אותו, לרכוש אותו, כמו שאנחנו לומדים בבית ספר, באוניברסיטה.

תלמיד: ומה זאת אומרת "ואינו עצם הקונה"? האם זה עניין של השפעת הסביבה?

שאני יכול למסור מהשכל שלי מילויים לשכל האחר, וזה לא פוגע בשכל שלי בכלל.

תלמיד: האם שכל הכוונה להגיון?

הגיון. שכל, זה מה שאדם רוכש מזה שהוא לומד מהסביבה.

אות כ"ב

"ואלו ג' מיני רצונות, מצוים על פי רוב, בכל מין האדם. אלא, שמתמזגים בכל אחד, בשיעורים אחרים. ומכאן כל השינוים, שבין אדם לאדם. וממדות הגשמיות, יש להקיש, ג"כ למדות העצמים הרוחניים, לפי ערכם הרוחני.".

שאלה: מה אומר המשפט האחרון?

"ואלו ג' מיני רצונות, מצוים על פי רוב", בכל אדם, "אלא, שמתמזגים בכל אחד, בשיעורים" שונים, "אחרים. ומכאן כל השינוים, שבין אדם לאדם.".

תלמיד: ובמשפט האחרון, כתוב, "וממדות הגשמיות, יש להקיש, ג"כ למדות העצמים הרוחניים". מה זה אומר?

כמו שיש בינינו הבדלים בהסתכלות שלנו על העולם, כך יש בינינו הבדלים בתפיסת המציאות הרוחנית.

תלמיד: אבל מה זה אומר, שמהמידות הגשמיות, שכל אחד הוא כמו איקוולייזר של רצונות, אחד עם יותר כבוד, אחר עם שליטה, לפי זה אפשר להקיש גם על המבנה הרוחני, על מידת העצמים הרוחניים?

אנחנו עדיין לא מבינים בזה, אבל בערך זה כך. כמו שאדם מחולק בצורה גשמית, חיצונית, כך הוא כנראה מחולק במבנה הפנימי שלו.

תלמיד: האם הביטוי של האדם בצורה פיזית בעולם הזה, בגשמיות, מעיד במשהו על הפנימיות הרוחנית שלו? אדם שיש לו יותר נטייה לכבוד או לשליטה, האם גם ברוחניות יש לו את השורש הזה?

כנראה שכן.

תלמיד: כי ב"מהותה של חכמת הקבלה" כתוב שמעליון ילמד תחתון, שאנחנו אף פעם לא יכולים להסיק מלמטה למעלה.¹. ופה הוא כותב שכן, "וממדות הגשמיות, יש להקיש, ג"כ למדות העצמים הרוחניים, לפי ערכם הרוחני". מהסתכלות בעולם הזה, מהמידות הגשמיות, אני יכול במשהו להקיש על המידות הרוחניות.

כן. כך הוא כותב.

שאלה: לבהמות אין תיקון, הן מתות כמו שהן נולדו?

כן.

תלמיד: ולאדם יש שכל, נראה שזו תוספת על הבהמה הרגילה.

כן.

תלמיד: מה המכשיר הזה שהוא קיבל? במה הוא משמש אותו כדי להיות מותר מהבהמה? מה השימוש שהוא יכול לעשות?

זה מכשיר מיוחד, קודם כל שמאפשר לו להגיע להכרת הרע, ומכאן הוא יכול להשתפר. ומי שלא מגיע לזה, עליו כתוב "כולם כבהמות נדמו", הוא באמת נמצא בהתפתחות בהמית בלבד.

תלמיד: זאת אומרת, כל השכל של האדם הוא לעשות השוואות בין המצוי לרצוי כדי להגיע למצבו היותר מתוקן, זה השימוש הנכון?

כן.

שאלה: איך הרצונות שבעל הסולם כותב עליהם, הנטיות שיש בכל אדם לתאווה, כסף מושכלות ושליטה, קשורים למצב ה-ב'? איך הם מפרידים אותנו ממצב ה-ג'?

בכל רצון ורצון יש משהו שתופס את האדם והוא מתפעל ונמשך לזה.

תלמיד: וזה מפריד אותנו מהמצב המתוקן, מהמצב הרצוי?

כן.

תלמיד: למה? במה?

תלוי מה אתה רוצה, איזה מילוי אתה רוצה שיהיה לך באותו רצון.

תלמיד: מה הצורך שהפירוד של מצב ה-ב' כביכול יתלבש דווקא ברצונות האלו לתאוות, לכבוד, למושכלות.

אלו דרגות של משיכת האדם.

תלמיד: ולמה הרצונות האלו מפרידים אותנו מהמצב המתוקן?

כי אתה מתחיל להתעסק בהם ובזה עוצר את עצמך.

תלמיד: במצב המתוקן הרצונות האלו הם לא קיימים?

במצב המתוקן לא, הכול נעשה כרצון אחד המכוון לבורא.

תלמיד: מה זה רצון אחד המכוון לבורא ובמה הוא?

כל הרצונות מתאחדים ברצון אחד, שהוא כולו מכוון לבורא, לעשות לו נחת רוח.

תלמיד: האם הרצונות האלה של כבוד שליטה וכסף מתאחדים ברצון אחד?

הכול.

תלמיד: מה זה אומר שהרצונות האלו מתאחדים ברצון לעשות נחת רוח?

שכל מטרתם היא להשפיע נחת רוח לבורא.

תלמיד: זאת אומרת, הרצונות לכבוד, לשליטה ולכסף פתאום הופכים לרצון להשפיע נחת רוח לבורא?

כן.

תלמיד: איך קורה המעבר הזה?

אם יש לך הזדמנות, אפשרות להשתמש בהם על מנת להשפיע נחת רוח לבורא אז אתה משתמש בהם.

תלמיד: מה השימוש הנכון באחד מהרצונות האלו כדי לעשות נחת רוח לבורא?

השימוש הנכון הוא בזה שאתה רואה איפה אתה יכול להשפיע על ידו.

תלמיד: איך אפשר להשפיע עם רצון לכסף, לכבוד, למושכלות, נחת רוח לבורא?

תנסה ותראה.

תלמיד: האדם צריך לוותר על הרצונות האלה כדי שהוא יוכל להשפיע נחת רוח לבורא?

לוותר על העל מנת לקבל, ולפתוח אותם בעל מנת להשפיע.

תלמיד: מה זה אומר לפתוח אותם על להשפיע?

להשתמש בהם בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא.

תלמיד: ומה זה אומר שהם שוב מתאחדים כדי לעשות כולם נחת רוח לבורא?

שאתה יכול להשתמש בכולם.

שאלה: זה קטע מעניין, למשל עבורי כבוד יותר חשוב מבחורות, יותר חשוב מכסף, כך גדלתי, אבל אין בי שום רוחניות. מה אפשר ללמוד ממצב כזה על רוחניות?

בינתיים יכול להיות שכלום, רק דרגות, אבל לא יותר. מה זו בדיוק רוחניות, עדיין אי אפשר להבין מהקטע הזה.

תלמיד: יש בזה שימוש בעל מנת להשפיע כמו שבעל הסולם רומז פה, יש דבר כזה?

כן. אבל יכול להיות בדרגה שאתה משפיע לחברים, לבני אדם.

תלמיד: כבוד זה משהו שצריך לוותר עליו או לשכוח ממנו? הוא לא תורם ברוחניות או כן תורם.

אנחנו עוד נלמד את זה, אבל ודאי שעל כסף, כבוד ומושכלות אנחנו צריכים לוותר.

תלמיד: בכלל?

בכלל. אבל זה בהדרגה, אלו מדרגות. ולא מדובר על העולם הזה, נניח שאתה עובד ומוותר על המשכורת שלך ועל עוד כל מיני דברים. צריכים להבין, נתקדם ונבין, ממה שכתוב בשורה אחת, אי אפשר להסיק שום דבר.

תלמיד: למה לוותר על כבוד? כבוד זה בסיס לקשר, אם אני לא מכבד אותך אז איך אני בכלל אתחבר או אתקשר איתך?

זה נכון, אבל נלמד. אם בעל הסולם כותב, אז כנראה שאנחנו נבין משהו. נחכה קצת בסבלנות.

אות כ"ג

"באופן, שגם נפשות בני אדם, הרוחניות, אשר מכח לבושי אור חוזר, שמקבלות מעולמות העליונים, שמשם באות, אין להן, אלא רצון להשפיע נ"ר ליוצרן, שהרצון הזה הוא מהות ועצם הנפש, כנ"ל. נמצא, אחר שמתלבשת בגוף האדם, היא מולידה בו, צרכים ומחשבות והשכלות, למלאות הרצון להשפיע שלה, בכל מלואו. דהיינו, להשפיע נ"ר ליוצרה, כפי מדת גדלו של הרצון שבה."

שאלה: זה לא כל כך ברור. הוא מדבר על נפש כתוצאה מזה שהוא גילה את הרצון לקבל על מנת לקבל, עשה תיקון ואז הוא מגלה נפש, רצון להשפיע?

כתוב, "באופן, שגם נפשות בני אדם, הרוחניות, אשר מכח לבושי אור חוזר," הן כבר מתוקנות במשהו. "שמקבלות מעולמות העליונים, שמשם באות, אין להן, אלא רצון להשפיע נ"ר ליוצרן," זה מה שרוצה הנפש הרוחנית, "שהרצון הזה הוא מהות ועצם הנפש, כנ"ל." עד כאן זה ברור?

תלמיד: דווקא החלק השני ברור, אבל מה זה אומר ש"מכח לבושי אור חוזר, שמקבלות מעולמות העליונים,"?

מאין סוף נגיד, דרך כל העולמות העליונים, יורד אור לנפש הזאת ונותן לה כוח, אור חוזר.

תלמיד: אבל אור חוזר זה מה שהתחתון מעלה בעקבות אור ישר.

לא, הוא מקבל את זה מלמעלה ואחר כך הוא יכול להשתמש בזה.

תלמיד: הוא מקבל את הכוח מלמעלה.

כן.

תלמיד: אז הכוח להשתמש באור חוזר זה אותו הנפש שהוא מדבר עליו?

כן.

אות כ"ד

"ובהיות, עצם ומהות הגוף, רק רצון לקבל לעצמו, וכל מקריו וקניניו, הם מלואים, של הרצון לקבל הזה המקולקל, שלא נברא מלכתחילה, אלא כדי לבערו ולכלותו מהעולם, בכדי לבא למצב הג' השלם שבגמר התיקון. ע"כ הוא בן תמותה, כלה ונפסד. הוא, וכל קניניו עמו, כצל עובר, שאינו מניח אחריו כלום.

ובהיות, עצם ומהות של הנפש, רק רצון להשפיע, וכל מקריה וקניניה, הם מלואים של הרצון להשפיע ההוא, שהוא כבר קיים ועומד, במצב הא' הנצחי, וכן במצב הג', העתיד לבא, לפיכך אינה כלל, בת תמותה ובת חילוף.

אלא היא, וכל קניניה עמה, המה נצחיים חיים וקיימים לעד, ואין ההעדר פועל עליהם כלום, בשעת מיתת הגוף. ואדרבה, העדר צורת הגוף המקולקל, מחזק אותה ביותר, ותוכל לעלות אז, למרומים, לגן עדן.

ונתבאר היטב, שהשארת הנפש, אינה תלויה כלל וכלל, במושכלות שקנתה, כדברי הפלוסופים הנ"ל, אלא נצחיותה היא, בעצם מהותה בלבד, דהיינו, בהרצון להשפיע, שהוא מהותה. וענין המושכלות, שקנתה, הן שכרה, ולא עצמותה."

שאלה: מה נשאר מהאדם בשעת מיתת הגוף?

ב"גוף" אתה מתכוון לבשר?

תלמיד: כן, זה מה שאני תופס.

מה שקודם הספיק לרכוש.

תלמיד: ואם זה שכל או מושכלות, אז כלום לא נשאר. מה נשאר מהאדם אחרי שהוא מת?

מה אתה קורא, שאתה לגמרי לא מבין?

תלמיד: הוא כותב ש"היא, וכל קניניה עמה, המה נצחיים חיים וקיימים לעד, ואין ההעדר פועל עליהם כלום, בשעת מיתת הגוף. ואדרבה, העדר צורת הגוף המקולקל, מחזק אותה." אז מה נשאר מהאדם?

עד כמה הוא יוכל לזוז לכיוון הרצון להשפיע.

תלמיד: זו הנטייה שיש לו, לכיוון השפעה, אבל אם הוא עוד לא נכנס להשפעה, אז כלום לא נשאר לו?

כלום.

תלמיד: ומה זה אומר שנשאר לו משהו אחר כך? מה יש לפני, ואחר כך, מה הכוונה פה?

בוא נקרא.

שאלה: אני מצטער, אבל הדברים הקודמים שקראנו לא נותנים לי מנוח. אני לא מבין איך יכולה להיות מציאות של זמן במציאות הנצחית. הזמן שלנו שכאילו יש פה איזשהו תהליך.

מצבים, אלה מצבים שלא קשורים לזמן שעובד לפי השניות, אלא מצבים שאנחנו צריכים לעבור.

תלמיד: אז איך יכול להיות סוף למצבים, ושכולם יגיעו לסוף המצבים האלה, ומה זה אומר על המציאות הזאת? אני לא יודע איך לשאול את זה אבל זה מאוד לא ברור. איך יכול להיות שמתישהו תתבטל המציאות הזאת? שכאילו תעבור כמות מסוימת של מצבים, שבכלל מתקדמים באיזשהו מצבים? יכול להיות שהאדם הפרטי מרגיש שהוא מתקדם במצבים, אבל כמו שבעל הסולם כותב פה, בסופו של דבר הוא פשוט צריך להכיר בכך שמתישהו יש טוב, מתישהו יהיה מצב ג'?

האם בכלל מתישהו באמת מסתיים מצב ב', ומתחיל מצב ג' בצורה אמיתית, או שאני רק מזהה את עצמי במצב מסוים, ומה יהיה איתי, האם אני מתישהו מגיע לסוף המצבים? או שאני פשוט אמור להגיע מהמצב של בחינה ב', להישאר בו, וגם להכיר את מציאות הג'?

אתה צריך להגיע למציאות הג' בפועל.

תלמיד: ומציאות הב' נעלמת?

מציאות הב' נעלמת, היא מתחלפת למציאות הג'.

תלמיד: וכתוב שכך צריך להיות לכולם.

לכולם. כן, אם אנחנו מדברים על גמר התיקון, אז ודאי שכולם.

תלמיד: זה נשמע כאילו היו מצבים, שנגמרו מתישהו, כאילו יש איזו ספירה מתחילת הבריאה שמתקדמת, ומתישהו היא תסתיים.

כן, עבר הווה ועתיד.

תלמיד: אם מנסים להבין את זה מבחינת הנצחיות, לא ברור איך קיים כזה דבר. תהליך שיש לו תחילה וסוף, ומה קורה אחרי שהוא נגמר, איפה כל זה היה קיים?

זה קיים כלפי אותם שהיו נמצאים בהתפתחות. הכול כלפי האדם המשיג, זה מה שאנחנו לומדים

תלמיד: הוא כותב פה עוד משהו, שאנחנו מחוסרי זמן, וזה חיסרון. אולי אפשר להבין מה זה אומר שאנחנו מחוסרי זמן?

שאנחנו לא יכולים לראות מסוף העולם ועד סופו, אין לנו שכל לזה.

שאלה: הוא אומר שמהותה של הנפש, הרצון להשפיע והמושכלות זה רק שכר. מה זה שכר, מה הוא נותן?

מה שהנפש מקבלת תמורת זה שהיא מנסה להסתדר באותו עולם שבו היא קיימת.

תלמיד: זאת אומרת, יש מהות ויש שכר.

כן.

תלמיד: אז מה התועלת מהשכר?

התועלת מהשכר, שהיא יכולה לקבל את השכר, מה שנקרא, ולהתקדם על ידו.

תלמיד: השכר אחר כך בכל זאת הופך למהות, לרצון להשפיע?

השכר עובר למילוי, ובהתאם למילוי היא עולה במדרגות.

תלמיד: אז מה זה מושכלות? כשהוא כותב "מושכלות", למה הוא מתכוון?

ככל שהיא נמצאת במערכת הזאת, היא יותר ויותר מבינה, מרגישה, ופועלת לפי כל הכוחות שמתגלים לה.

תלמיד: זאת אומרת, זה לא משהו שכלי שהאדם רוכש, איזה ידע, אלא ניסיון.

לא, לא מדובר על השכל שלנו.

תלמיד: אבל מדובר על מושכלות, האם זה ניסיון בחיים, וכל מה שהאדם עובר?

כן, אבל ניסיון בחיים הרוחניים, בזה שהוא מתקן את עצמו, ועולה, אפילו יכול להיות שנופל, אבל כל התוצאות מהדרך הן שמביאות לו מושכלות.

תלמיד: אז מה הקשר בין מושכלות למהות? כי הוא כותב שזה רצון להשפיע, האם יש קשר ביניהן?

ככל שהוא ממשיך בדרך, הוא מזהה את עצמו עם הרצון להשפיע.

תלמיד: הניסיונות האלו עוזרים לאדם לעבור לרצון להשפיע?

כן, גם זה נכון.

שאלה: האם הנפש הרוחני נמצאת תמיד ליד הגוף הפיזי של האדם או שהיא מתלבשת בו באיזשהו שלב?

הכול מתלבש זה בזה. כמו אור ולבוש.

שאלה: הוא אומר שנפש או רצון להשפיע זה רצון לקבל שעבר תיקון, שהפך את הכיוון שלו. כלומר במקום לשאוב, הוא פתאום מוציא, וזו פעולה של אור חוזר, על ידי עולמות עליונים, וכן הלאה. אז כשזה קיים, אז כבר מובן שהמנגנון עובד באותה צורה, ועכשיו האדם מחפש דרכים להתמלא ברצון הזה. אז מה המילוי של הרצון להשפיע?

לפי השתוות הצורה עם הבורא.

תלמיד: אז אדם מרגיש השתוות הצורה עם הבורא כמילוי, כמו שאני ברצון לקבל מרגיש מילוי לרעב או כל דבר אחר?

כן.

תלמיד: ואיך זה קורה? הוא עדיין לא אמר הרבה על איך קורה פתאום ההיפוך הזה של המנוע.

בכלל כאן הוא אומר רק בכמה שורות על כל דבר.

תלמיד: הדבר היחיד שהוא אמר, "דע, שהמצות שבין אדם לחברו, הן קודמות.." וכן הלאה ומתוך זה שאדם רוצה להשפיע לחבר, פתאום הוא רוצה להשפיע לבורא.

כן.

תלמיד: מה הקשר בין שני הדברים?

על ידי זה שמשפיע לחברו, הוא מקבל איזו הרגשה, מה זה נקרא בכלל להשפיע למישהו שמחוץ לך, וכך מגיע להשפעה לבורא.

תלמיד: מה זה להשפיע לחבר?

להשפיע לחבר זה נקרא שאני מזהה בו איזשהם רצונות ומילויים, שאני יכול לעזור לו לרכוש אותם.

תלמיד: אתמול אמרת בשיעור, יש לכם הרבה עבודה ועוד לא התחלתם, וכששאלו למה הכוונה, אמרת שכל אחד צריך להכין מקום בלב שלו לחברים.

כן.

תלמיד: איך קורה הדבר הזה, מה זה להכין מקום בלב לחברים?

זה לא לעכשיו, אני מצטער.

תלמיד: אז שוב, מהי העצה הזאת להשפיע לחבר? הרי אני צריך להרגיש את החבר בשביל להשפיע לו?

צריך להרגיש את הכלים שנמצאים מחוץ לאדם כדי להשפיע להם, להתפלל עבורם.

שאלה: היום אני לא מרגיש את הכלים האלה. במידה מאוד מוגבלת נדמה לי אולי שאני רואה שלחבר יש צורך מסוים, אבל אני בטח לא מרגיש אותו. אז מה עושים?

מתקדמים. לכן יש עניין של עשירייה, וחובה להתכלל ברצון הזולת וכן הלאה.

תלמיד: כן, אבל כל זה מבחינתי משחקים.

איזה משחקים? אין דבר יותר חשוב מזה.

תלמיד: המשחק חשוב מאוד אבל אני לא באמת מרגיש את החברים, אני מנסה.

אז עוד יותר. אם אתה לא מרגיש, אז אתה צריך עוד יותר להשקיע בזה.

תלמיד: אני משקיע יותר במשחק. אני עדיין מנסה להרגיש את החברים אבל לא באמת מרגיש אותם בתוכי, בטח לא כמו שאני מרגיש את עצמי.

זה ברור.

תלמיד: מתי המשחק הופך למציאות, חוץ מאשר כשהבורא מחליט?

זה תלוי בך. ככל שאתה משקיע בחברים, כך אתה מתקדם ללהשפיע לבורא. אין מה להגיד, שמעת את זה אלף פעם, אם תישאר חכם, אז תישאר עם החכמה שלך.

שאלה: כתוב, "ובוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם, שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים, כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים.." בקיצור יהיה מאוד מאוד טוב.

כל העניין הוא "שכל בני העולם יסכימו פה אחד". בעשירייה אנחנו מסכימים פֶּה אחד שהרצון לקבל זה דבר נוראי, אנחנו רוצים לבטל אותו ולהשפיע אחד על האחר. הסכמנו, ישבנו בישיבת חברים וכולנו הסכמנו, אבל זה לא מתבצע. הסכמנו פה אחד, כולנו הסכמנו, ומה הלאה? אני לא רואה שזה קורה, ש"היו מתבטלים וכל המזיקים נעלמים".

אלו כבר פעולות מלמעלה.

תלמיד: זאת אומרת אחרי שיש את ההסכמה?

כן. אחרי שיש בינינו בעשירייה דבקות והסכמה לאן אנחנו צריכים להגיע, וזה מתבטא גם בתפילתנו, אז בהתאם לזה אנחנו מפעילים על ידי התפילה שלנו מערכת עליונה והיא מתחילה לטפל בנו כבר בדרגה חדשה.

שאלה: כשאנחנו דנים בנושאים כמו ייסורים, מלחמות, אני מזהה שלפעמים אתה עונה, כמו בשיחה שיש עכשיו, שבמהותנו הנצחית הכול שלם ומושלם ואלו תיקונים שאנחנו עוברים בדרך, אבל באמת במהותנו הבורא מטפל בנו בשלמות. לפעמים יש שיעורים שבהם שואלים אותך על השואה, על טרגדיות ואתה לא עונה תשובה בתוך הדעת, אתה אומר שיש דברים שאנחנו עדיין לא יכולים להבין וכאילו משאיר את זה פתוח. האם יש סיבה לכך שלפעמים אתה נותן הסבר בתוך הדעת ולפעמים אתה לא נותן לזה תשובה?

אני לא נותן תשובה כי כנראה בשכל, בהיגיון שלנו אנחנו לא יכולים לעכל את זה.

שאלה: לאחרונה נפתחו קמפוסים חדשים ובאים תלמידים שחוו אובדן במצבים הכי נוראיים שיש, וההסבר הזה שאנחנו נקודות שבלב והן כבר באין סוף והכול שלם זה הסבר מאד הגיוני ופשוט, אבל מצד שני הכאב כל כך נוכח בהם, בוער בהם בפנים, ולכן אני שואל בדאגה, איך לענות נכון בתקופה הזאת על כאלה שאלות? האם יש איזו נוסחה או גישה איך להעביר את ההסבר הזה?

אנחנו לא יכולים, זה כמו שלילד קטן אתה לפעמים לא יכול להסביר דברים שבשבילך הם לכאורה פשוטים ומובנים. ככה זה כלפינו, יש הרבה דברים שאנחנו נתקעים בהם אפילו בינינו, בלהעביר מאחד לאחר, לכן אין מה לעשות.

שאלה: כתוב, "אמנם, מצבנו הא' עצמו, מחייב, שתנתן לנו, במציאות הב', את הקליפה של אותו הגוף שלנו, בצורתה הבזויה והמקולקלת, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, שהוא כח הפירוד מא"ס ב"ה כנ"ל, בכדי לתקנו, ולאפשר לנו לקבל הגוף הנצחי שלנו, בפועל גמור, במצב הג' - אין לנו להתרעם על כך כלל, כי העבודה שלנו, לא תצויר, רק בגוף הזה, הכלה ונפסד, כי אין אדם מתקן, מה שאין בו."

האם העבודה העיקרית שלנו היא בשלב הב'?

זה לא חשוב אם העבודה העיקרית היא בשלב ב' או בשלב ג' ומתי.

תלמיד: בסעיף כ' אומר ששם יש כבר מצב, מציאות שהנשמה שואבת מאין סוף, שהיא כבר עם כוונה דלהשפיע, והגוף כאילו נשאר עם המצב הנוכחי של רצון לקבל. איך יכולה להיות כזאת מציאות שהנפש והגוף לא נמצאים באותו סטטוס?

כך הוא כותב, ואני צריך בינתיים לקבל את זה.

תלמיד: מקובל שנמצא בשלב ג', זאת המציאות של התיקון האישי הפרטי ולא התיקון הכללי?

כך הוא מרגיש. הוא עוד לא עלה למעלה מהמצב הזה, ולכן הוא יכול לדבר רק על המצב הכללי.

תלמיד: כשקראנו את כל הקטעים של "עולם הפוך ראיתי", זה כמו שעון חול שמתהפך, שכל מה שהבורא נותן לנו ברגע שאנחנו מתהפכים ומתחילים להשפיע, מתחילים לראות את המציאות השלמה, זה המצב שהוא רצה ללוות אותנו בפרויקט הזה של לחנך אותנו, של להדריך אותנו.

טוב. תודה.

שאלה: איך אנחנו יכולים למשוך את האור החוזר שמגיע אלינו מהעולמות העליונים אל תוך הכלים שלנו כך שלכל הנשמה יהיה רצון להשפיע? איך הגוף שרוצה לקבל יכול להשיג את זה?

לפי האור חוזר שהוא מבצע, כך הוא יכול לקבל.

תלמיד: לגבי אור חוזר, כתוב פה שנשמות בני האדם, זה שהן מקבלות דרך האור החוז,ר יש להן רק רצון להשפיע נחת רוח ליוצרם. איך להגיע למצב כל כך גבוה?

אלה תרגילים שאנחנו צריכים לעשות על עצמנו, לנסות כל הזמן להיות בהשפעה ככל האפשר בכל מיני צורות, ואז נקבל את ההזדמנות הזאת.

תלמיד: איך לעשות את התרגיל הזה להיות ככל שניתן להיות בהשפעה לבורא?

דרך חברים.

שאלה: שמעתי שאני צריך לראות את החבר במצבו המתוקן. האם אני צריך להתפלל שאני אהיה מתוקן כדי שהעשירייה כולה תתקן או שאני צריך להתפלל עבור החבר, אני צריך להתפלל לראות את החבר כמתוקן?

כן. אם אתה מקבל צורה מקולקלת של החבר, אתה חייב לדאוג ותתקן אותה.

שאלה: האם שבזמן העבודה אני יכול להרגיש במצב ב' את המצב הסופי הג' של מלכות דאין סוף?

איך? לא, ודאי שלא יכול.

שאלה: בתחילת המאמר כתוב שאנחנו מסתכלים על הבורא שיצר אותנו, כאילו הבורא עובד, עבור מי הוא עובד?

כשאנחנו מסתכלים על הבורא שיוצר אותנו, אנחנו צריכים לתאר לעצמנו שלמעשה אנחנו דומים לו וחייבים לגדול עד לרמתו, עד לדרגתו.

(סוף השיעור)

---

1. "כי היחסים הללו, אינם מתבארים כלל מהתחתון לעליון. כלומר, שבהסתכלות על הענפים התחתונים, אי אפשר להוציא מהם, שום הקש ודמיון כלל, על איזה דוגמא, בשרשיהם העליונים.", בעל הסולם, "מהותה של חכמת הקבלה".↩