שיעור 02.12.14 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר 'כתבי רב"ש', כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1444, אגרת י"ד

קריין: אנחנו בטור א', פסקה תחתונה, שורה "היינו".

"היינו היות שעיקר הבריאה הנקרא אדם, הוא הרצון לקבל, והבורא הוא המשפיע, והאדם כששב למקורו, נקרא תשובה. והיכי דמי תשובה, כמו שאומר הרמב"ם, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלה עוד". והעדות הזה מתגלה בהאדם רק לאחר שעשה תשובה, אז הוא משיג את נועם העליון, היינו שה' יתברך משרה שכינתו עליו. האדם ששב, היינו שזוכה לדביקות.

וזה ענין "לידע איניש בנפשיה", היינו אם רוצה לידע אם כבר עשה תשובה, יש לו הבירור, אם כבר זכה לנועם ה' זה סימן ששב, היינו שהוא כבר בחינת להשפיע (עיין ב"הקדמה לתע"ס"). וזה ענין "בקש שלום ורדפהו". שכל המחלוקת הוא רק מהרצון לקבל, ו"בקש שלום" יכול להיות בבחינת רצון להשפיע.

וזה ענין מה שכתוב "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא מאה שערים", היינו מאה אחוז. שזה דווקא מדתו של יצחק שקבל מאברהם, כמו שכתוב "ויתן אברהם ליצחק את כל אשר לו". ופירש רש"י במדרש, ר"י אומר זו גבורה, ורבי נחמיה אומר זו ברכה, ושניהם לדבר אחד נתכוונו. ר"י מדבר מבחינת עבודה, שהראה לו מקום עבודה, היא דווקא על ידי התגברות. ור' נחמיה מדבר מהשכר, שדוקא על ידי התגברות זוכין להברכה, והברכה היא מאה אחוז. שעל ידי זה שזוכין לתשובה מאהבה, אזי כל מאה אחוז של העבודה מתברך, אפילו הזמן של העבירות.

והכל זוכין רק על ידי התגברות הנקרא כוחות, וכל כח וכח שהאדם מוציא מצטרפין לחשבון גדול.

היינו אפילו שהאדם מתגבר באיזה פעם ובא לו מחשבה זרה, וטוען הלא אני כבר בדוק ומנוסה שעוד מעט לא יהיה לי את החשק הזה לעבודה, ומה אני ארויח אם אתן עכשיו מעט התגברות. ואז הוא צריך לענות, שפרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, היינו לחשבון הכללי, בין לשורש נשמתו, ובין לכלל כולו.

ואולי זה פירוש "שערי הדמעות לא ננעלו". "שערי" מלשון סערות, שזה ענין התגברות. "דמעות" מלשון המדמע, היינו שיש עירוב של רצוניות אחרות, ורק באמצע הרצוניות יש שם לרגע קט רצון של התגברות לאהבה ויראת שמים. "לא ננעלו", אלא שהרגע הזו מצטרף לחשבון גדול, וכשהחשבון מתמלא אז גם האדם מתחיל להרגיש את ההלבשה הרוחנית.

וזה ענין חשיבות של הדמעות, היינו אפילו שהוא נמצא בשפל המצב, היינו שיש לו רצוניות שפלים, ומכל מקום יש באמצע כח התגברות, שמנקודת לבבו חושק וכוסף לה', אזי הכח הזה חשוב מאד. זאת אומרת, אפילו שהאדם נמצא בגלות, שנקודת לבבו מונח תחת שליטות אחרות, הנקרא שכינתא בגלותא, בבחינת הפרט, לרגע קט הוא מתגבר ומקדש את השם. ואף על פי שהוא כבר בטוח מרוב ניסיונות שאחר כך יחזור לסורו, מכל מקום זה חשוב מאד, שהאדם יכול לומר האמת בריש גלי.

וזה דומה שהאדם עומד בין הפושעים, שהם מחרפים ומגדפים את עבודת ה'. ויש ביניהם מרצים במתק לשונם, ונותנין להבין איך שאין טעם בעבודת ה'. ומכל מקום יש שם מי שהוא שאין לו כל כך, שיוכל להסביר את טובו ומהותו של העבודה, אבל קריאת בינים הוא יכול לומר. היינו שמוחה במילה אחת שזה לא אמת מה שהם אומרים.

אבל טוב הוא שהוא לא מסכים, אף על פי שאין לו כל כך מוח וכח כמו המחרפים. וזה נקרא "שערי דמעות", וזה נקרא "פרוטה ופרוטה מצטרפין לחשבון גדול". "

איך אנחנו מוצאים בין הרצונות מקום ליראה?

על מה בדיוק אנחנו צריכים להוציא דמעות? איך אנחנו מגיעים לזה ועל איזו הבחנה בדיוק אנחנו צריכים להוציא דמעות?

איך אנחנו מייצבים בתוכנו, מבררים בתוכנו את המצב שנקרא "שכינתא בגלותא"? או שאני בניתוק מכל וכל ואז אני סתם כך "כולם כבהמות נדמו", או שאני כבר רוצה להיות כבני ישראל בגלות. אז איך אני מצייר לעצמי, מתאר לעצמי את המצב הזה שאני בגלות, "שכינתא בגלותא"? שחקו בדמיון.

מהי השכינה, מי אני שמשתוקק אליה כביכול, האם אני בגלות או היא בגלות, ואיך אני מחזר אחריה, נמשך, מושך אותה אלי, מה קורה כאן. איך אני יכול להביא אותה מהגלות? או להוציא את עצמי מהגלות אליה? תתארו מה זה נקרא שהשכינה בגלות, מה זה נקרא שאני בגלות, ואיך אנחנו מתקרבים, איך אני מתייחד עימה, נכלל בה. תדברו רגשית, לא סתם מכאנית.

כתוב, "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול". מה קורה ברגע שהפרוטה מצטברת לחשבון גדול? יש לי חשבון והפרוטה מצטברת, מה אני מרגיש בזה? אולי איזו מכה, אולי איזו הסתלקות, משהו צריך לקרות. מה אני מרגיש ברגע שעוד פרוטה הצטברה לחשבון גדול? חפשו בפנים, לחטט קצת.

הדבר העיקרי שמדאיג אותי זה איך אני מרגיש עכשיו את העשירייה כאחד בלב שלי, והדיבורים שאני צריך לדבר, והמחשבות זה מילא, העיקר זה איך אני מחזיק אותם בלב שלי.

איך אני נעשה ער למחשבות שכביכול אומרות לי, "לא נורא, אתה יכול לנוח, אחר כך תעשה את זה, אין לך רצון, מה לעשות". איך אני מבדיל את עצמי מהמחשבות האלה שמחלישות אותי בעבודה הרוחנית ואיך אני רואה אותן, לא רק נבדלות, אלא שהן מנוגדות לי, שהן השונאים שלי, שאני צריך להילחם איתם. איך אני מזהה אותן כך?

כי בדרך כלל אני חושב שזה אני, "כך אני מרגיש, כך אני חושב, אני צריך לנוח קצת". ואני הולך עם זה בלי להרגיש שאלו אותם האויבים שנכנסו בי כמו וירוסים והם פועלים בי ונכנסים לי למוח וללב, וכך מנהלים אותי. ואז אני נוטה לנוח, נוטה לחשוב על כל מיני דברים, אני לא מזהה שזה השונא, האויב שעובד בתוכי, כמו איזה וירוס פנימי.

איך אני תופס את אותם מחשבות ורצונות ומבדיל את עצמי מהם ומתחיל במאבק נגדם עד שמוציא אותם? אבל קודם כל איך אני מזהה שהם פועלים בי והורסים אותי, ולא שאני זורם איתם.

איך אני יכול לייצב את עצמי כרצון בלבד ללא שום השפעה, ואז לעמוד על המשמר לבדוק כל רצון ורצון שעולה בי, שרוצה לכבוש אותי שאני אעבוד לפי הרצון הזה? איך אני מחזיק את עצמי בצורה שהיא לפני שמתעוררים בי כל מיני רצונות ומחשבות?

(סוף השיעור)