שיעור בוקר 06.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 07.06.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/knefgT3y?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "על משכבי בלילות"

שמענו מאמר מ"שלבי הסולם" כרך ב' פרשת תזריע, "על משכבי בלילות"¹.

יש ג' מצבים עיקריים באדם, "שכיבה", "ישיבה", "עמידה", כך הם נקראים ברוחניות. רוחניות זה נקרא בנשמה. כשאנחנו רוצים לדבר על מה שקורה עם הנשמה שלנו, אין לנו שפה. נשמה אלו רצונות ישרים, ערומים, גלויים, ללא לבוש בגוף. הנשמה קיימת גם בהתלבשות בגוף וגם ללא התלבשות בגוף. חכמת הקבלה מדברת על מצבים שהנשמה מלובשת בגוף, ואילו על מצבים שהנשמה נמצאת ללא גוף מקובלים לא מדברים. בוודאי שיודעים את זה, לומדים את זה, מתקשרים לזה, יש קשר בין הנשמות.

מי שעולה מעל המחסום, במידה שהוא עולה מעל המחסום, במידה שיש לו מסך, באותה מידה הגוף כבר לא מפריע לו, ואז האדם או נמצא בגוף או לא נמצא בגוף. ובמידה שהוא נמצא מעל המחסום בסולם המדרגות, הנשמה שלו מרגישה את עצמה ללא הכבדת הגוף, מרגישה חופשית. עד כדי כך, שאדם בחיי חיותו בעולם הזה בזמן שעדיין הנשמה מלובשת בגוף, צריך להגיע למצב שמתקן את כל הרצונות שלו עד כדי כך, שהגוף בכלל לא מהווה שום מחיצה בינו לבין מצב הנשמות שנמצאות ללא גוף. המצב הזה נקרא "גמר התיקון".

אבל איך שלא יהיה, כדי לדבר על הנשמות בכל המצבים שיש, אנחנו צריכים שפה מיוחדת. את כל השפה שלנו אנחנו לוקחים מהעולם הזה. מאיפה ניקח מילים, שמות לדבר על הנשמות? המקובלים, בגלל שהם מרגישים מה שקורה בנשמה, ורואים שהגוף שלנו בנוי מחומר אחר לגמרי, אבל בחומר הזה יש אותם חלקים כמו החלקים הרוחניים שיש בנשמה, אומנם אין ביניהם קשר, אבל אפשר לקרוא לחלקים ולפעולות של הנשמה בשם של החלקים והפעולות של הגוף, וכך הם המציאו את שפת הענפים.

אפשר היה להמציא את שפת הענפים בכל שפה אחרת, כי לקחו שפה מהעולם הזה. בארמית אנחנו רואים עד כמה הם התאימו, אבל אפשר להתאים כל שפה, כי לוקחים את השפה מהעולם הזה, ממה שאנחנו רואים ומשתמשים כאן. רק הקשר בין מה שרואים בעולם הזה ובין מה שמרגישים בנשמה, בעולם הרוחני, הקשר הזה נמסר רק לאנשים שהיו שייכים לאומה הישראלית, לאלו שהשפה העברית הייתה שפתם. לכן הם עשו את הקשר הזה בין השפה שבעולם הזה ובין הפעולות והתכונות שבנשמה, ולכן רוצים או לא רוצים, אנחנו לומדים לפי מה שהם נתנו לנו, זו השפה.

לכן מה שאנחנו קוראים, אומנם אנחנו קוראים מילים שיש להן שימוש בעולם הזה, אבל אנחנו צריכים בכל זאת לא לשכוח שאם אנחנו רוצים לקרוא על הנשמה ולא על הגוף, אז להתכוון למצוא פירוש רוחני לאותה מילה ולא פירוש גשמי. אותה מילה, נגיד שולחן, יש ברוחניות כמו בגשמיות. בגשמיות אני יודע מה זה שולחן, אבל מה זה שולחן ברוחניות? אם אני ארגיש רוחניות, אז אני אבין מה זה. בינתיים אני לא מבין מה זה, אבל בכל זאת אני חייב להישאר במין שאלה מה זה, ולא לדמיין משהו כמו בעולם הזה, אחרת אני לא יוצא מהעולם הזה ואף פעם לא אצא ממנו.

מקובלים נתנו לנו דווקא את השפה הזאת וחייבו ללמוד את ספרי הקבלה, כדי שבזמן הלימוד נשתוקק להבין מה שהם כתבו, מה יש תחת המילים האלו, זאת אומרת לתרגם מהשפה האנושית לשפה הרוחנית. כמו שמתרגמים משפה לשפה, יש לפניי טקסט באנגלית, במקום כל מילה באנגלית אני מכניס מילה בעברית, כך יש לפניי טקסט בעברית, אבל המילים בו מזמינות אצלי דמויות אנושיות מהעולם הזה, ואני חייב להשתוקק איכשהו להתקשר למילה במובן הרוחני שלה - מה יש אחרי המילה עצמה, על איזו תכונה, על איזה מעשה רוחני, על איזה מצב היא מדברת, מה היא רוצה להגיד לי. לכן כמו שכתוב כאן בשם המאמר "על משכבי בלילות", אז אני צריך לתרגם לעצמי את המילים האלו, מה זה משכבי, אדם שוכב, לילה, מה המילים האלו ברוחניות.

ברוחניות כמו בגשמיות יש שלושה מצבים לנשמה. המצב הכי קטן נקרא "שכיבה" כמו שאצלנו, זה מצב שבו האדם מתנתק כביכול ממודעות עצמית, מהרגשת מציאות סביבתית, וזה נקרא שינה. או שכיבה, מצב שבו האדם לא עומד בקומה, לא משתמש בכל הקומה שלו, אלא הראש, הגוף והרגליים שלו שווים בקומה.

אחר כך יש ישיבה. את זה גם רואים בתינוקות, קודם הם רק שוכבים, אחר כך יכולים לשבת, ואחר כך לעמוד וללכת, אלו שלבי ההתפתחות. כך זה בנשמה, הנשמה עם מסך קטן, עם תיקונים קטנים, יכולה רק לשכב, זה המצב שלה. לא שהיא שוכבת, אין דבר כזה ששוכבת, אלא מצב קטן כזה נקרא שכיבה, ומצב יותר גדול נקרא ישיבה, יותר גדול עמידה והליכה.

"על משכבי" זה מצב שבנשמה יש אור קטן מאוד, שמאפשר לה רק להיות במצב הזה של שכיבה. לילות, לילה, זה לא רק שבנשמה יש חוסר אור, אלא יש גם אור מקיף בחיסרון סביב הנשמה, אבל התנאים הסביבתיים הם כאלו שאין הארה חזקה, ולכן זה נקרא לילה. זו הסתלקות מוחין כללית, הארה כללית, וגם פנימית בנשמה.

מה במצב הזה נשאר לאדם לעשות? הזוהר כותב, שבמצב שאדם נמצא בחוסר כוחות הוא כמו תינוק. ומה הוא עושה? הוא בוכה, הוא צועק, הוא דורש מהעליון שלו, מההורים בעולם הזה, שהם יטפלו בו, שהם יעשו בו משהו, שהוא יגדל. זה בעצם מצב מבורך מאוד לנשמה, אם האדם מתחיל להבחין במצבים האלו ומה הם צריכים להביא לו, ואז לאט לאט הוא מפתח גישה נכונה לעליון שנקרא בורא, ופונה אליו.

ובאמת חוץ מתפילה, כמו שכתוב בכל הספרים, אין לנו שום כוח אחר לעבור תיקונים ולעלות לדרגה יותר עליונה. מפני שכל פעם שאדם נמצא באיזה מצב, אז מה שיש בו באותו מצב, רשימות, דעות, כוחות, הכול נמצא בו ושייך לאותו מצב שבו הוא נמצא. גם התנאים הסביבתיים, מה שמשפיע עליו, קובע את אותו מצב, אותה מדרגה שבה הוא נמצא. ואם הוא יחכה עד שישתנו התנאים, אז הוא יכול לחכות כך אין סוף זמן עד שיבואו ייסורים ויכריחו אותו לעלות וכן הלאה. זאת אומרת, מה זה ייסורים? רשימות חדשות מבפנים.

אלא ישראל נקראים שהם מזרזים את הזמנים למעלה מכוכבים ומזלות. זאת אומרת, באפשרות האדם לעשות זירוז הזמן, זירוז ההתפתחות. לקחת את הכוחות מבחוץ, לא ממה שיש לו, לא ממה שיש במדרגה שבה הוא נמצא.

איך? על ידי הספרים ועל ידי הקבוצה הוא לוקח התעוררות, מקבץ את ההתעוררות שיש אצל החברים, שהוא מרגיש שהם נמצאים למעלה מדרגתו. בצורה כזאת הוא יכול לקחת מהם התרוממות, ולא חשוב באמת באיזו דרגה הם נמצאים, הוא לא צריך לבדוק את הדרגה שלהם, והוא אף פעם לא יודע בדיוק, ואף אחד לא יודע, אפילו באיזו דרגה הוא עצמו נמצא. אלא אם הוא מתפעל מהם עד כמה הם נמשכים לרוחניות, ההתפעלות הזאת יכולה לשמש לו כחומר דלק, כדחף לרוחניות.

יכול להיות שהאדם עצמו הוא מקובל גדול, והאנשים שמהם הוא מתפעל הם אנשים די מתחילים ואין להם שום הישגים בקבלה. זה לא חשוב, ההתפעלות תלויה רק באותו יחס בינו לבינם, איך שאדם מסדר את זה בעצמו.

ואם הוא כבר קיבל התפעלות מהם, זאת אומרת כאילו חידש את הרשימות בעצמו, את הרשימות הפנימיות שלו, אז עכשיו הוא יכול אם כך לפנות למעלה עם הרשימות האלה, זה נקרא העלאת מ"ן, בקשה שהעליון, דרגה יותר עליונה, תעלה אותו למעלה. זאת אומרת, יש כאן אפשרות לא סתם להישאר כמו כל האנושות, להתפתח בקצב טבעי על ידי המכות ממצב למצב, אלא אפשר כאן לאסוף התרשמויות חיוביות מהסביבה, לקלוט אותן בפנים כמו חיסרון של עצמו, ועל ידי זה להתעלות.

ואז אדם מתרומם. זאת אומרת, קם משכיבה לישיבה ולעמידה, ובסופו של דבר זה מתבטא בתפילה, זאת אומרת בבקשה לעליון שירים אותו. אנחנו לומדים בקבלה שבפרצוף העליון, האח"פ שלו, החלק התחתון של הפרצוף העליון נמצא בתוך הפרצוף היותר תחתון. הם נכנסים כמו שני חלקים, כמו שני קונוסים כאלה, אחד בתוך האחר, ובאזור המשותף ביניהם, שם כל המודעות שלנו.

זה שאנחנו מרגישים את עצמנו טוב, רע, יש לנו יחס לרוחניות או לא, כל הדברים שבאמת נמצאים אצלנו בתנועה פנימית, נמצאים בתנועה פנימית מפני שהעליון שכל הזמן נמצא בתוכנו בחלקו, הוא כל הזמן משנה בנו, נותן לנו כל מיני שינויים כדי לעורר אותנו. אז אם אנחנו בעצמנו נתחיל לחפש את העליון הזה שנמצא בתוכנו, להתקשר אליו, לדרוש ממנו שיעלה אותנו, זה יקרה. רק חסר לנו רצון, ורצון מקבלים מהסביבה.

רב"ש מסביר כאן שיש לאדם שני חלקים בכוחות שלו, כוחות דהשפעה, וכוחות דקבלה. אמנם זה לא כל כך נכון, פשוט בקבלה אנחנו משתמשים בקיצורי מילים, בקיצורי הגדרות. אין לנו כוחות דהשפעה, אין לנו כלים דהשפעה. אלא הכלים דקבלה שלנו, הרצון לקבל, שזו כל המהות שלנו בכל הרמות, איפה שלא יהיה, כשהרצון לקבל הזה מקבל תיקון מסוים, ויכול לעבוד בלהשפיע על מנת להשפיע, בנתינה בלבד, הוא נקרא כלים דהשפעה, ואיתם עובדים קודם.

זאת אומרת, אדם שמתחיל על ידי הלימוד והקבוצה להתקדם, להיכנס קדימה, קצת יותר פנימה לפעולות הפנימיות שלו, למה שנקרא פעולות רוחניות, אלה עדיין לא פעולות רוחניות, אלה עדיין רק פעולות של הכנה. אבל בכל זאת הוא עובד בעיקר עם כלים דהשפעה. הוא כאילו קצת מתנתק מהעולם הזה, ורק מקבל את כל הלימוד כמין דבר המנותק קצת מהמציאות.

אחרי שהוא יבין את המציאות הרוחנית, אז יבוא החלק השני של הפעולות שלו, שבו הוא יוכל לקשור גם את הגשמיות שלו, בית, ילדים, אישה, עבודה, כל החיים שהוא חי, והיחס שלו כלפי האנשים אחרים, הוא יוכל לקשור הכול להליכה הרוחנית, ועוד יותר מזה, תענוגים שיבואו מלמעלה. וכל זה כבר ייקרא שהוא משתמש בכלים דקבלה.

אבל קודם לומדים ומשתמשים רק בכלים דהשפעה, כלים זכים, קטנים, ויחסית מנותקים מהמציאות שלנו. אנחנו לא משתמשים בכל החיים שלנו כדי להתקדם לרוחניות, אלא רק מעדיפים התקדמות רוחנית על קצת התקדמות הגשמיות.

תלמיד: מדובר פה על נפש דקדושה, נפש דקליפת נוגה, ונפש דשלוש קליפות הטמאות, אם אפשר לפרש זאת.

הבורא רצה לברוא משהו שיהיה כמוהו. ולא רק שיהיה כמוהו, אלא שירצה להיות כמוהו. זאת אומרת, שהנברא יכיר בשלמות, גדלות, ונצחיות כדבר הטוב והנעלה ביותר, שבכוחות עצמו יגלה את זה, ובכוחות עצמו יגיע לזה, שיהיו לו "כלים", מה שנקרא, כמו לבורא. שכמו הרצונות כך יהיו לנברא כלים, והכלים האלה יהיו מתוקנים עד כדי כך, שבסוף התיקונים, בסוף העבודה של הנברא, הוא יגיע למעמד של הבורא. זה נקרא שישראל, על ידי פעולות שנקראות תורה, מגיעים לקב"ה, וזה נקרא חד הוא, אחד. בקומה אחת, בעוצמה אחת, בתכונות.

איך עושים את זה? אפשר להשיג כל דבר רק מהמצב שכנגדו. לכן הנברא חייב להיות במצב ההתחלתי ההפך מהבורא. אבל אם הנברא יגלה שהוא ההפך מהבורא, לא יהיו לו שום כוחות להתקדמות, לתיקון, והוא פשוט יהיה בחוסר אונים. לכן צריכים לבנות מערכת שעל ידה הנברא, לאט לאט, מגילוי של הפרש קטן, שהוא מתקן אותו, יגיע יותר ויותר, עד להפרש הגדול ביותר, וכאשר הוא יתקן אותו, הוא יגיע למצב שמחושך הוא מגיע לאור. יוצא כאן, שהדרך בינינו מהמצב ההופכי עד הבורא, עד המצב המושלם, הדרך הזאת יוצאת דבר והיפוכו.

זאת אומרת, אמנם אני נמצא עכשיו במצב הפוך לגמרי, מקולקל ביותר, אבל אני לא מרגיש את זה. וככל שאני מתקדם יותר, ומתקרב כלפי הבורא, אני מגלה עד כמה אני יותר מקולקל כלפי הבורא. זה כאילו לא הגיוני. הרי אני נעשה יותר קרוב אליו, אז למה בכל מדרגה ומדרגה אני מרגיש את עצמי יותר גרוע מקודם? וככה זה באמת נראה לנו.

אתם בינתיים כך, מי שכן, ומי שלא הרגיש את זה, אבל בעצם כשאדם עושה פסיעה קדימה, ברגע שהוא נכנס למצב הבא, הוא מרגיש את עצמו יותר גרוע מהמצב הקודם. אחר כך הוא מתקן אותו, אחר כך זה עובר עליו באיזו צורה, והוא מרגיש יותר טוב, יותר קרוב, יותר מבין, כמו שלא היה לו קודם. אבל כל פעם, כל מצב ומצב נבנה מ"ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד". הכול מתחיל מהלילה, ואחר כך בא היום.

הדברים האלה הם דברים שלמתחילים מאוד קשה להסכים איתם. כי באמת כל פעם נראה לי שהתבלבלתי בדרך, שאני נמצא לא במקום, ושאני בכלל לא נמצא בהילוך הנכון. ושוב צריכים תמיכה, כוחות, ספרים, כל מיני דברים שכל הזמן יספקו לי מין משענת, ביטחון.

ויש כאן הרבה כוחות שפועלים בבת אחת, ובכיוון שונה. אם אני עולה, אז ככל שאני עולה יותר, זאת אומרת מתקרב כלפי הבורא, כלפי התכונות שלו, אז כאילו מצד אחד אני יותר מתקן את התכונות, אבל מצד שני הקליפה יותר פותחת את עצמה. זאת אומרת הקליפה, שאלו רצונות לא מתוקנים שלי, יותר נפתחים. ואז אני יותר ויותר מרגיש כמה אני זר, והפוך מהבורא.

ככל שאני עולה, אני נמצא כל פעם יותר ויותר בין כוחות יותר מנוגדים, ימין ושמאל, תכונות הבורא, ותכונות הנברא. תכונות הנברא זה נקרא קו שמאל, רצונות לא מתוקנים. ותכונות הבורא זה נקרא קו ימין, שבהן אני מרגיש מי הוא, והאדם נמצא באמצע.

אם זה ימין ושמאל, אפשר לדמיין את זה שתכונות הבורא למעלה, תכונות הנברא למטה, ואותו חלק שאני יכול לתקן בכל מדרגה ומדרגה, אותו חלק קטן מהרצון הנוסף שעכשיו מתגלה, הוא בעצם נקרא קליפת נוגה. ואני עדיין לא יודע לקבוע עליו, על החלק של הרצון הזה, אם הוא טוב, רע, שום דבר. זה הכול בידי.

אם אני אדביק את החלק הזה לתכונות הבורא אז אני נכנס לקדושה, ואני מתקן אותו, את החלק הזה. ואם אני לא מצליח בזה, אז בחלק שבו יש לי בחירה, או לעלות על ידו לדרגה יותר עליונה, או להידבק חס ושלום לקליפה, שם אני נדבק לג' קליפות עצמן.

כל הכוחות האלו, גם תכונות הבורא, הקדושה, גם תכונות הנברא, הקליפה, וגם קליפת נוגה, אותו חלק שמתבהר לי כניטרלי, ושבו אני יכול לעשות תיקונים, כולם נמצאים בי. הם לא נמצאים בסביבה שלי איפה שהוא שם למעלה, בשמיים, כתכונות הבורא, או בתוך כדור הארץ שם בפנים. כאילו בפנים יש שם משהו, אש בוערת, לא יודע מה, ושם נמצאות תכונות הנברא הלא מתוקנות, הקליפות. אלא כל הדברים האלה נמצאים בי בלבד.

בכלל הכול נמצא בתוך עשר הספירות של הנשמה. אין חוץ מזה שום דבר, ולא לומדים חוץ מזה שום דבר. גם ממלכות דאין סוף, אנו לומדים שהיא מבנה סגור של מערכת רצונות, שאותם צריכים לתקן ולהביא לדמות דומה לבורא במאה אחוז. אין כאן יותר, אנחנו מתעסקים רק במבנה ממוסגר ופשוט.

לכן לא לדמיין דמיונות כאלה, אמנם שהם יפים, וציוריים, וזה מושך את האדם. תיזהר, כאן זו הכניסה לגיהינום, אל תפספס, כאן יש פתח לגן עדן. כל מיני דברים כאלה. אבל באמת כל הדברים האלה הם דברים רגשיים בתוכנו, אין משהו מחוץ לאדם. אנחנו לומדים שמחוץ לאדם יש רק אור עליון פשוט שממלא את כל המציאות. אלא מה שאנחנו קולטים מהאור העליון הזה בתוך חמשת החושים שלנו, ואיך שאנחנו קולטים, זה מצייר בתוכנו את תמונת העולם.

ואם היו תכונות אחרות היינו קולטים את האור העליון בצורה אחרת וזה היה נקרא אצלנו "עולם אחר". אבל חוץ מהמודעות שלי, הקליטה שלי, שאני כמו קופסה שחורה, יש רק אור שאין בו שום צורה ובלעדי הוא נקרא "עצמותו" ואם אני קולט אותו בכללות זה נקרא "בורא". ואם אני קולט אותו כבר ביתר פרטים על ידי המסכים, אז אני מחלק אותו לפי המסכים ביחסים שלי אליו, חכמה, חסדים, גדול, קטן, מקיף, פנימי וכן הלאה.

לכן כשאתה שואל מה זה קדושה, קליפה, נוגה וג' קליפות הטמאות, זה המבנה הפנימי שלי שבו אני חי, ובו אני רוצה להעביר את הרצונות הלא מתוקנים שלי למתוקנים, בכל פעם עוד חלק ועוד חלק ועוד חלק. וכל פעם שנמצא ברשותי חלק לתקן הוא נקרא "קליפת נוגה" ועליו באמת אני נלחם.

כי על קדושה אין לי מה להילחם, אני ברוך ה' כבר תיקנתי את זה וזה לא יכול להתקלקל. על קליפה עדיין אין לי כוחות ואני רק מפחד ומתרחק מהרצונות האלה, ולא רוצה להשתמש בהם כדי לא ליפול, כדי לא לפחד מהקדושה, לא ליפול מרוחניות. אז ככל שאני מתרחק יותר משימוש ברצונות האלה זה נקרא שאני בורח מהקליפה. ונוגה אלו אותם רצונות, שבהחלט במדרגה, במצב הזה, יש לי אפשרות לקבוע מה אני עושה דווקא איתם, ואז מתוך נוגה אני מעלה את המ"ן, מבקש כוחות מלמעלה.

ואיך אני מבקש? כמו שהסברתי, אחרי שאני מלקט מהחבר'ה שלי, מהסביבה שלי, את ההתרוממות שלהם לרוחניות, אני אז מעלה את הכוחות האלה, את ההתפעלות הזאת, למעלה בתור מ"ן כתפילה ואז העליון נותן לי כוח. ממנו למטה יורד אלי אור שנקרא "ע"ב ס"ג", שמתקן אותי, מעלה אותי ואז נוגה נדבקת לקדושה.

אני שוב העברתי את שנקרא "הפרשה", שזה כמו "הפרשת חלה", כשלקחתי עוד חלק מהקליפה והעברתי על ידי שימוש בו עצמו בנוגה לקדושה. וכך כל פעם. האמת שאלה פעולות מאוד פשוטות. הבעיה היא דווקא כמו בכל הקבלה, רק אם האדם כל הזמן עומד על גישה נכונה, לראות את זה בצורה נכונה, שזה קורה בו, בתוך הרצונות שלו - כי הם מדברים רק על הנשמה, שזה אוסף רצונות ואם הוא לא מתבלבל, אז הוא מהר מאוד מוצא איך לסדר את הדמות הפנימית הזאת בפנים.

תלמיד: האם בשלב ההכנה יש איזושהי אפשרות לעשות את הפעולות האלה ועל ידי זה לשנות את העבודה שלנו בצורה מסוימת, להתייחס קצת אחרת?

בשלב ההכנה אנחנו לא יכולים לקבוע איפה אנחנו נמצאים, באיזה רצונות. איפה זה קבלה, איפה זה השפעה ובדיוק על מה אני עובד. אין לי שום מושג בזה. בזמן ההכנה המפתח לעבודה נכונה זה לשייך הכול לעליון. כי המצב הרוחני המינימלי ביותר שאדם נכנס בו ונכלל בו אחרי שהוא עובר מחסום נקרא "עובר".

כשהאדם מבטל את עצמו כולו כלפי העליון, שיעשה מה שהוא רוצה זה נקרא, לשייך הכול לעליון, כי הוא גדול, הוא פועל והוא עושה הכול בתוכי ומסביבי. האמת שזה כך, רק אנחנו צריכים באיזושהי צורה לעשות לזה תרגילים, כי להצליח בזה אנחנו לא מסוגלים, כל פעם זה יברח מאיתנו ואנחנו נצטרך לחזור על זה, ושוב לשטוף את השכל שלנו שזה ככה ולשכנע את עצמנו שזה ככה.

ורק על ידי שנראה את הבורא, את המציאות הזאת שבאמת כך עושה, אז נשתכנע. הרצון לקבל הוא מאוד תכליתי, "תראה לי וזהו. תן לי לטעום". למה אנחנו אומרים "טעמו וראו כי טוב ה'"? האם זה לא מספיק לראות?

זה כמו ילדים קטנים, הם צריכים לטעום, זה החוש הכי בטוח, לקחת בפנים, אתה רואה את זה אצל תינוקות. לכן כל עוד אתה לא טועם את הבורא ממש ככה כאור פנימי, זה לא נקרא שזה שלך, שזו ידיעה ברורה. לכן, ודאי שאנחנו לא מסוגלים להגיע לזה לפני שפותחים לנו את המחסום. זאת אומרת שהאור נכנס לתוך הכלים שלנו.

אבל למצב הזה הרוחני הראשון הקרוב אלי, אליו אני צריך להשתוקק. ואם אני בכל הזדמנויות שנותנים לי מלמעלה משתוקק, וממצה את כל האפשרויות שלי, אז אני באמת נכנס למצב הזה, כי עשיתי את כל ההשתדלות.

מתי כל ההשתדלות נגמרת אני לא יודע מראש. זה תלוי במבנה של כל נשמה ונשמה. אבל הסימן שנפתחו השמים זה סימן שגמרתי. זה נמצא במאמר "אין עוד מלבדו", "שכינתא בגלותא", המאמר הראשון בספר "שמעתי".

שם כל התורה למתחילים ולא רק למתחילים, זה מלווה לאורך הרבה מאוד מדרגות ובכלל עד גמר התיקון כל העניין הזה, אבל שם זו כבר עבודה מסוג אחר, אחרי המחסום.

אבל זו בעצם המשימה. בכל מצב ומצב להגיע להרגשה ש"אין עוד מלבדו", למרות מה שיקרה, מה שיהיה ולא חשוב מה, אם אתה מתגבר ונכנס להרגשה הזאת בלי להתנתק מהמציאות שאתה נמצא בעולם הזה. כי זו לא חכמה לעוף לאיזשהו מקום נידח ולהיות שם, אלא ממש לחיות את כול המציאות שדרך זה משפיעים עלינו כל מיני הפרעות.

ואז להזדהות עם ההפרעות האלה ודרכן למצוא "אין עוד מלבדו", אם האדם גומר את העבודה הזאת, זה נקרא שגמר את העולם הזה ונכנס להפרעות אחרות, שהן כבר הפרעות רוחניות ועל ידן הוא מתקרב הלאה, כדי לממש את המשפט הזה במלואו.

מה זה "אין עוד מלבדו"? שבסופו של דבר, כל ההפרעות, הרצונות המתוקנים, הם צריכים להביא אותי לכך שאני והוא וכל המעשים שעל ידם גדלתי ועשיתי, הכול אחד.

תלמיד: מה זה בעבודה שלנו הנתינה הזאת, מי זה הבורא?

זכר ונקבה בעובר זה מצבים. כלים דהשפעה וכלים דקבלה, להשפיע על מנת להשפיע, לקבל על מנת להשפיע. אם אני עובד עם כלים דקבלה, זה נקרא, "נקבה", "חיסרון", וההפך, אם החסרונות האלה מתוקנים, זה כבר נקרא, "זכר".

זאת אומרת, "נקבה" זה מהמילה "נקב", חיסרון, עדיין מקום ריק הדורש תיקונים. ו"זכר", זה נקרא הפוך, "המשפיע". זאת אומרת אלה מצבים באותו אדם, באותה נשמה בהתאם לאם הם מתוקנים או לא, בכל דרגה ישנם כאלו.

או אם אנחנו מדברים על הנשמה כלפי הבורא, אז תמיד כלפי הבורא נשמה היא נקבה, כי היא כלפי זכר, כי תמיד ממנו באים כל התיקונים. יש העלאת מ"ן לתיקון המציאות, תיקון הרצונות והעאלת מ"ן למילוי הרצונות. בשני המקרים האלה הבורא מופיע כצד הזכרי והנשמה היא כאילו נוקבא כלפיו, המקבלת.

בקבלה זה מתואר כמו זו"ן דאצילות, זעיר אנפין, ונוקבא דאצילות. זעיר אנפין דאצילות נקרא "קדוש ברוך הוא", המשפיע, הנותן, המתקן, הממלא, ומלכות דאצילות, הנוקבא דאצילות, היא אוסף של כל הנשמות, שכל החסרונות נמצאים בה וכל אחד מאיתנו הוא רצון פרטי, החלק הפרטי ממנה.

תלמיד: לא ברורה לי הסיטואציה הזאת שיש עובר, בתחילת הבריאה שלו, והוא או זכר או נקבה.

אם אתה מדבר על העולם שלנו, אז כן. ברוחניות אנחנו עוברים כל מיני מצבים כדומם, כצומח, כחי, כמדבר, כמלאך, כלהדמות לבורא, ואנחנו עוברים עוד אלפי אלפי שלבים, ובעולם שלנו כנגד כל מצב וכנגד כל שלב יש העתקה גשמית שקיימת בפני עצמה, וכל נשמה ונשמה עוברת התפתחות שבה היא נקבה, אחר כך זכר, ושוב נקבה, ושוב זכר.

אז אצלנו בעולם הזה, אתה רואה שהדברים האלה מתלבשים בדברים קבועים, מפני שהעולם שלנו הוא דומם כלפי הרוחניות, ולא משתנה, אז כל שלב ברוחניות, כל מעשה, כל תכונה, כל דבר שקיים שם, ומשתנה כל פעם, אצלנו בעולם הזה הוא מקבל צורה שלא משתנה, ולכן זה כך.

אבל חוץ מזה יש גם הבדל בין הנשמות, גם בנשמות עצמן יש הבדלים, תלוי מאיזה חלק של האדם הראשון בא הרצון הזה. נשמה זה רצון פרטי של הנשמה הכללית שנקראת "אדם הראשון". ותלוי מאיזה חלק של הגוף הרוחני של האדם הראשוני הרצון הזה בא. בגוף הזה אנחנו מבדילים בין צד ימין, לצד שמאל, בין למעלה ולמטה, למעלה מחזה, למטה מחזה, יש הרבה מאוד הבחנות.

אז כמו בתאים בגוף שלנו, כל תא לא דומה לחברו, יש בו משהו אחר, הוא מתנהג בצורה אחרת, הוא מופעל, וקשור עם כל יתר התאים בגוף בכל מיני צורות קשר אחרות. ככה זה ברוחניות בין הנשמות, אצלנו זו רק התוצאה, ההעתקה ממה שקורה ברוחניות, ומכאן אפשר ללמוד עד כמה כל אחד מאיתנו שונה, ובכל זאת קשור עם כולם לגוף אחד.

תלמיד: מה המושג הזה כלי דהשפעה?

כלי דהשפעה זה באמת דבר מאוד מוזר. כלי דהשפעה, או רצון לקבל דהשפעה. שוב, מחוסר הכוחות שלנו להביע מצבים רוחניים, אנחנו משתמשים בכל מיני נוסחאות מקוצרות, פשוטות. אחרת על כל מצב, במקום להגיד קטנות, או עובר, או ראש, תוך, איך אני משתמש במילה ראש? במקום להגיד מה זה ראש, איזה חלק רוחני זה, אני צריך לכתוב לך חצי ספר, וגם זה לא יספיק.

בגלל זה יש לנו שפה. מה העניין של השפה? שעל ידי סיסמא מוסכמת בינינו, אני נותן לך בקיצור הזה, בסיסמא הזאת, ידיעה על מה אני מדבר, ולמה אני מתכוון. ומפני שגם אתה נמצא באותה השגה, אז לפי הסיסמא הזאת אתה יכול מיד להבין למה אני מתכוון.

אם אני אומר לך ראש, או אם אני אגיד למישהו ראש, והוא לא יודע מה זה בשפה העברית, הוא לא ידע מה לעשות. אז קודם אתה שומע את המילה הזאת, ראש, אחר כך אם הייתי אומר ראש למישהו שבכלל לא שמע על זה, נניח ליצור לא מהעולם הזה, אז גם הוא לא יודע. זאת אומרת, לא מספיק לשמוע, ולא מספיק אפילו לדעת מה המילה עצמה בעולם הזה, אלא אתה צריך לדעת למה אני מתכוון תחת השם הזה.

נגיד יש לנו איזו שפת סתרים שרק אתה ואני יודעים, רק אתה ואני יודעים את הקודים, אז אתה צריך לדעת על הקודים האלו. ואז אני שולח לך מכתב, וכתוב בו על הסבתא שלי, ובאמת אני לא מתכוון לסבתא, אלא תחת המילים האלה אתה יודע מה אני כותב שם, ולכל מילה ומילה יש משמעות אחרת, שרק אתה ואני יודעים.

כדי לקרוא באמת ספרים בקבלה, אתה צריך להבין למה הם התכוונו תחת המילים האלו. אחרת המילים האלה, כמו שמרגל אחד כותב למרגל השני, ואף אחד אחר לא יודע על מה הם כותבים. זה מה שאנחנו קוראים בספרי הקבלה.

אז בשביל מה אנחנו קוראים אותם? בעל הסולם כותב על זה באות קנ"ה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שמזה שאתה משתוקק לדעת, אבל משתוקק לדעת את התוכן הפנימי של המילה, ולא משלה את עצמך שיש לך איזו דמות שאתה מצייר אותה לפנייך. דמות שיש לה חס ושלום איזה ידיים, רגליים, איזה מין, אתה יודע, כמו שמציירים את התמונות ההיסטוריות היפות האלו שכאילו כתוב עליהן בתורה. אפילו בבני ברק מוכרים כאלה תמונות, אני ממש לא יודע איך אפשר לעשות ככה, אבל כך עושים.

אז אם אתה לא מתאר את הדברים האלה בצורה כזאת בהמית, אלא אתה רוצה לדעת מה הפירוש האמיתי של הדברים, אז מתוך זה אתה מזמין אור מקיף, מהמצב שהם מתארים. אבל אם במקום מה שהם כותבים, אתה מדמיין לעצמך תמונות מהעולם הזה, אז גם הסיפור, וגם התמונה נמצאים בעולם הזה, ואתה לא מזמין שום הארה מלמעלה, ואז אתה נשאר דומם, ולא מתקדם.

זה כל ההבדל בין שיטת הקבלה לשיטות לימוד אחרות בתורה. שאנחנו על ידי הלימוד רוצים שיבוא אלינו אור מקיף. אנחנו רוצים להבין מה הפירוש הפנימי, זה נקרא ללמוד את "פנימיות התורה". ללמוד על מה בדיוק היא מדברת בשפת הקודים האלו. ואז לאט לאט, כשמזמינים את האור המקיף הזה פעם אחר פעם, מתחילים להתקדם לקראת זה, עד שנכנסים.

תלמיד: אנחנו אומרים שבעבודה, ככל שאני מתקדם, אני רואה את ההפרש ביני לבין הבורא ושאין עוד מלבדו, ואפילו התאוצה שכביכול תלויה בי באה ממנו ואני רק מרגיש את כל זה. זה מביא אותי למצב של חוסר אונים מוחלט. לעומת זאת הוא כותב, שהוא יכול לעשות השוואה בין חשיבות הבורא לשפלות עצמו וזה יביא לו כוח לעבודה. איך מצב כזה שבו אני מרגיש את הפער בינינו יכול להביא לי כוח לעשות את זה בכלל?

אני מגלה במצב שלי שאין לי לא ידיעה נכונה, בכלל שום כוחות, אין לי שום דבר שאני יכול לרכוש משהו שעליו אני קורא, שאני בכלל לא שייך לזה.

תלמיד: יותר מזה, גם אם הייתי יודע, אין לי שום כוח לעשות כלום בעצם.

כן, אין לי לא ידע ולא כוח לבצע שום דבר. בקיצור אני בחוסר אונים, אני לא יכול להיכנס לרוחניות, אז מה לעשות, האם סוגרים את העסק והולכים הביתה, או מה? איך מהמצב הזה להגיע למצב שיהיו לי מלא כוחות, שאני אוכל להתקדם, כי עליי בעצם לעשות את העבודה הזאת ולא על מישהו אחר.

תלמיד: כביכול על פניו איך לעשות את זה, אנחנו אומרים "מה שבכוחך לעשות תעשה", אבל גם זה ממנו, בסופו של דבר אני רק מרגיש מה עובר עלי.

האם אתה לא צריך לעשות שום דבר, או כן? אני לא מבין אותך. אם לא, אז בשביל מה אנחנו צריכים לשבת כאן, יותר טוב לישון בשעות האלה.

תלמיד: זה מה שאני שואל, במצב הזה של חוסר אונים, איך יכול לבוא לך כוח לעבודה?

במצב של חוסר אונים לא בא לי כוח לעבודה. איך אני יכול בכל זאת להגיע למצב כזה, ובאמת האם אני מסוגל, ובאמת האם כך עושים.

יש שני דברים לגמרי נבדלים שאתה קושר אותם יחד. דבר ראשון הוא שאני אפס ובהמה קטנה, אין לי שום כוחות רוחניים ואני לא מבין כלום ברוחניות, גם בעולם הזה אני לא מבין כלום. מה אני מבין בעולם הזה? אני יודע מה יהיה איתי בעוד רגע ועם כל העולם, ובכלל איך זה בנוי ומסתובב, שום דבר אני לא יודע ולא מבין. ככל שאני יותר פותח עיניים, אם אני לא מטומטם, זה כמו שאיינשטיין אמר, "אני מרגיש את עצמי ילד קטן שמשחק עם אבנים על שפת האוקיינוס הגדול". זו באמת ההרגשה הנכונה למי שקצת אוחז, קצת מרגיש איזה כוחות יש בטבע. זה המצב שלנו, לא נורא.

אם אתה חושב שבכוחות שלך אתה בכלל יכול לבלוע את כל העניין הזה, אז וודאי שלא. אלא מה? דווקא מהמצב הזה יש לך קרש קפיצה למצב הפעיל. פעיל במה? שאתה יכול לדרוש שיהיו לך כוחות, שיהיו לך תיקונים, ושאתה כן תעשה. זאת אומרת המצב הזה בא כדי להראות לך שבמדרגה הנוכחית אתה באמת כך. איך לצאת ממנה? פשוט שכחת שבאמת אין בך כוחות כאלו. בשביל מה הבורא עשה כך שאנחנו נתקע בכל פסיעה ונראה שאנחנו אפסים, ואחר כך מחוסר אונים נזכר, "אבל הוא נמצא, הוא ישנו, אז אני אפנה אליו והוא יסדר את הכול שיהיה לי יותר טוב, שאני אבין, שאני אעשה". למה הוא עושה את זה כך? מפני שכל התהליך הזה הוא רק אמצעי כדי שאני אתקשר אליו, כדי שאני אכנע, כדי שאני אתקשר, כדי שאני ארגיש שאני נצרך בו, ועל ידי זה אני ארכוש את התכונות שלו.

בסופו של דבר הוא רוצה שאנחנו נהיה נצחיים, שלמים כמוהו. אז כל פעם הוא מראה לנו חולשה, חוסר אונים, חוסר תקווה, חוסר ידע, בכלל חוסר באחיזה במציאות, הוא מראה לנו נקודה ההפוכה ממנו, כדי שתרצה לפנות אליו ולקבל את ההפך ממה שהרגשת. ההפך ממה שהרגשת זה נקרא לקבל קצת ממנו, מהתכונות שלו, מהמדרגה שלו. ואז מתוך דבר שכנגדו אתה מגיע למצב המושלם. וכל פעם, ככל שאתה נכנס יותר לרע, כנגד זה אתה משיג יותר טוב. כל המדרגות בנויות כך.

תלמיד: כל הכוונה שלו בכוח לעבודה שהוא כותב מהשוואה ביני לבין הבורא, האם זה בתפילה?

תפילה זה נקרא שאתה מבקש. אחרי שאין לך ברירה, רק מאין ברירה, לאט לאט אתה נזכר, והוא עושה לך כך שתיזכר בו, כי אתה בעצמך לא היית אף פעם חושב עליו, זה בטוח, כי הרצון לקבל בנוי כך שהוא סגור בתוך עצמו, זו מערכת סגורה. הוא מכניס לך, מחדיר לך איזו קרן אור קטנה שלא מורגשת, ואתה נזכר שהוא נמצא, כביכול אתה "גיבור" שנזכרת, אבל זה הוא שהזכיר לך את עצמו, ועכשיו אתה יכול לפנות. כך כל פעם וכל פעם רק כדי להתקשר ולחזק קשר איתו. כי בזה אתה בונה את המערכת הפנימית, הרוחנית שלך, בזה אתה רוכש ממנו את התכונות שלו, בזה אתה נעשה כמוהו. אבל לפני זה כדי להראות לך מי זה ההפך ממנו, מי זה אתה, הוא חייב להכניס אותך למצבים לא נעימים שהם ההפך מאותו מצב שאתה הולך לרכוש.

תלמיד: אבל גם התהליך עצמו הוא סגור.

מה זה סגור?

תלמיד: הוא קבוע מאליו.

התהליך עצמו ודאי שיקרה, וודאי שלפניך להיתקע בכל פסיעה, הדברים כבר כתובים לפניך, אתה עוד לא יודע. אם היית רואה, אז היית רואה שפעם תקבל מכה והיא תהיה בראש, ופעם היא תהיה ביד, אם היית רואה את כל הדרך, אז זה ברור. אבל בלי שתקבל את המכות האלה לא תגדל, "מכה אותו ואומר לו גדל".

אתה רוצה לברוח מהמכות? זה אפשרי.

תלמיד: זה לא אפשרי.

למה לא? השאלה איך אתה עובר את המכות, זה כל הלימוד שלנו. אחרת אם גם כך כתוב מה אנחנו צריכים לעבור, וכל המצבים האלו כבר קבועים מראש, אז מה החכמה, בשביל מה אני לומד אם כך. אני לומד לעבור את הדרך בהכרה שלי, ברצון שלי באמת לעבור אותה. אפילו שלא צריך, אפילו אם היו נותנים לי משהו אחר, למרות זאת אני רוצה ללמוד מי אני ובכמה אני ההפך ממנו, אני רוצה לעשות את זה במודעות עצמית. וכשאני עושה את זה, אני לא מרגיש את המכות, אני עובר אותן בשמחה. אני מרגיש את האכזבות, אני מרגיש את כל הדברים האלה, אבל עם זאת אני מסתכל על עצמי מהצד כמו צד שלישי, צד ג', אני רואה את עצמי כמו גופה שנמצאת על שולחן הניתוחים וצריכים לתקן אותה. אני בעצמי משתתף בתיקון הזה, זו הרגשה אחרת לגמרי. ובמקום לעבור כל מכה ומכה במשך חמישים שנה, אתה עובר אותה תוך עשר דקות.

תלמיד: אבל חוסר אונים מדברים גשמיים או חוסר אונים מהקשר שלי אליו, מבחינת ההרגשה שלי זה אותו חושך.

באים אלי אנשים להתייעץ, לטיפול. בא אתמול אדם שאני פגשתי אותו בגיל 14, הוא פרופסור, קרדיולוג, מומחה גדול בלב, אבל הגיע אלי אתמול שבור, הוא גם חולה, וצריך כבר פרופסורים שיטפלו בו. הסתכלתי עליו, לא נשאר לו שום דבר בחיים. דיברנו, הייתי חייב לדבר כי הכרתי אותו הרבה שנים. הוא עשה דרך מאוד קשה, הוא הגיע להישגים בתחום שלו. הוא באמת פרופסור ויש לו ספרים על מחלות לב, כל מיני דברים מיוחדים. אבל תיקונים תכלס, חוץ מדברים חומריים שהוא עשה, מה שהוא עשה דרכם לאנושות, וכמה הוא סבל ומה שהוא עשה על ידי הסבל, כי סבל גם מזכך את הגוף, אתה לא יכול להשוות עם אדם שנמצא כאן.

היית איתנו בקיאקים? לא. הפסדת. מי שהיה, עשה את מה שהוא עשה במשך כל השנים האלו. אני אומר לך ברצינות. אנחנו לא מבינים עד כמה הדברים האלה הם מתחלפים ויוצאת אותה תוצאה. אם היית שומע את כל החיים שלו מה שהוא סיפר לי שקרה לו, ומה שהוא עבר עד היום, נסיעה אחת כזאת כמו שהייתה לנו, יש לה אותו אפקט רוחני. איך אפשר להשוות עם מה שהוא סיפר ומה שהיה.

אנחנו לא יודעים מה זה נקרא לעבור במודעות מכות. תראה מה כל האנושות עושה, איך אנחנו עשינו את זה משך עשרות גלגולים, ועכשיו בגלגול אחד אפשר לעשות קפיצה.

(סוף השיעור)

---

1. ספר "כתבי רב"ש, כרךא'↩