שיעור הקבלה היומי12 פבר׳ 2017(בוקר)
שיעור בוקר 12.02.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר: "מתן תורה", עמ' 388,
אותיות י"ב, י"ג
במאמר הזה בעל הסולם מסביר לנו מה התפקיד שלנו בעולם הזה, שלכוח העליון שברא אותנו ואת כל העולם יש איזו מטרה בכל הבריאה הזאת, ואנחנו צריכים לדעת את המטרה הזאת. למה? כי אנחנו בניגוד לכל בריאת הדומם, צומח וחי, אנו בני אדם ואנחנו חייבים להשתתף בכל הבריאה הזאת בצורה מיוחדת, הכרתית, ואם אנחנו לא טורחים להשתתף בכל התהליך של הבריאה בצורה הכרתית, במידה שזה מתגלה ודורש את ההשתתפות שלנו, אז אנחנו סובלים. והסבל הזה מצטבר ובסופו של דבר דוחף אותנו להתקדמות, להבנת מטרת הבריאה ולהשתתפות בה.
אבל הדרך הזאת היא לא רצויה, היא נקראת דרך ייסורים, וישנה דרך אחרת, דרך התורה, דרך האור, שאנחנו כן יכולים לקבל ידיעה במה בעצם צריכה להיות ההשתתפות שלנו, ובהתאם לזה אם נשתתף אז נזכה לכל טוב. גם בדרך התיקונים וגם בהשגת המטרה בצורה יותר קצרה ומהירה.
לכן כדאי לנו לדעת מהי מטרת החיים, מהות החיים, לדעת מה עלינו לבצע ובאיזו צורה להשתתף, ובמיוחד לאלו אנשים שיש להם דחף פנימי להכיר את זה ולהתכבד בעבודה הזאת.
אנחנו הגענו לאות י"ב, כשכאן ממשיך בעל הסולם להסביר לנו מה בדיוק צורת ההשתתפות שלנו בבריאה.
אות י"ב
"ואלה הם דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד) בשאלתם: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה, למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצות, אלא לצרף בהם את הבריות". עד כאן לשונם.
והצירוף הזה, פירושו הזדככות הגוף העכור, שזהו התכלית היוצא מקיום התורה והמצות כולנה. מפני ש"עייר פרא אדם יולד". כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה, הוא מצוי בתכלית הזוהמא והשפלות, שפירושם, הוא ענין רבוי גדלות אהבה עצמיית הנטבע בו, אשר כל תנועותיו סובבים בחזקה על קוטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום.
באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית' וית', דהיינו מן הקצה אל הקצה:" אנחנו עוד צריכים להגיע אל המצב הזה שיתגלה בנו רצון לקבל ממש גדול, שאנחנו נרגיש עד כמה שאנחנו הפוכים מהבורא. זה מעמד לא פשוט.
"א. בהיות השורש ית' כולו להשפיע, בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל חס ושלום.
ב. ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו, בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום." אנחנו רואים עד כמה שאולי מעט אנשים בכלל בעולם מוכנים להסכים שהם אגואיסטים. מכל שכן מיהו המודד את עצמו כלפי השורש, כלפי הבורא.
"ועל כן נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמא, המצויה בעולמינו האנושי. אבל שוב, זה צריך להיות אדם מיוחד שמגלה עד כמה שהוא רע, הפוך, נבזה, שפל, לעומת הבורא. ואז אנחנו אומרים עליו שהוא נמצא בנקודה התחתונה האנושית. האחרים? האחרים אנחנו לא מתחשבים בהם, הם לא טוב ולא רע, כי מדובר כלפי האדם עצמו שכך הוא קובע.
"וכמו שהוא הולך וגדל, כן יקבל מהסביבה שלו שיעורים חלקיים של "השפעה לזולתו"." כי אם הוא כבר הגיע למצב שהוא מכיר את הטבע שלו האגואיסטי ההפוך מהבורא, אז ודאי שהוא נמצא כבר בסביבה שהיא משפיעה עליו ובזכותה הוא הגיע להכרת הרע, ועכשיו הוא הולך וכבר מתקן את הרע הזה. וזהו ודאי תלוי בערכי התפתחות, הנמצאים באותה הסביבה.
והנה גם אז מתחילים לחנכו בקיום תורה ומצוות - לאהבת עצמו - משום שכר בעולם הזה ובעולם הבא, המכונה "שלא לשמה". כי אי אפשר להרגילו באופן אחר." מתחיל להתקדם עם הקבוצה, עם הסביבה, הכול בסדר גמור, ולומד מהספרים הנכונים, אבל עדיין איך שהוא מקבל את זה, מקבל לעצמו.
"וכשגדל ובא בשנים, אז מגלים לו, איך לבא לעסק המצוות לשמה, שהוא רק בכוונה מיוחדת, רק לעשות נחת רוח ליוצרו." שכבר המאור המחזיר למוטב פועל עליו יותר ויותר ומתחיל להסביר לו, נותן לו להבין איך עושים פעולות על מנת להשפיע ומה הן בכלל פעולות על מנת להשפיע, אז הוא מתחיל להבין מה קרה אולי עשר או עשרים שנה, ורק עכשיו מבין.
"כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פ"י), שלנשים וקטנים, אין לגלות את העסק בתורה ומצוות לשמה, כי לא יוכלו שאתו. רק כשנגדלים וקונים דעת ושכל, אז מלמדים אותם לעשות לשמה" זאת אומרת, כל אלו שלא מסוגלים עדיין להבין מה זה לשמה ולעבוד בלשמה, הם נקראים ילדים, זקנים, נשים, ואלו שמתחילים לקבל את היכולת לעבוד לשמה, שכבר עם מסך ואור חוזר, אז הם נקראים "גברים", מהמילה התגברות.
"וכמו שאמרו ז"ל: "מתוך שלא לשמה בא לשמה", שהוא המוגדרת בהכונה לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשום אהבה עצמיית, יהיה מה שיהיה.
וע"י סגולה הטבעיית, שבעסק התורה ומצוות לשמה.
אשר נותן התורה ידעה, כמו שאמרו ז"ל (קידושין, ל ע"ב), שהקב"ה אומר: "בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין". הרי נמצא הנברא ההוא, הולך ומתפתח ופוסע אל על, בדרגות ומעלות הרוממות האמורה, עד שמספיק לאבד מקרבו כל הניצוצין של אהבה עצמיית, וכל מצותיו שבגופו מתרוממים, ועושה את כל תנועותיו רק להשפיע, באופן אשר אפילו ההכרחיות שהוא מקבל, זורם גם כן לכונת ההשפעה, כלומר כדי שיוכל להשפיע.
וזהו אמרם ז"ל: "לא נתנו מצוות, אלא לצרף בהם את הבריות"."
שאלה: אמרת קודם לכן שמעט מאוד אנשים בעולם מוכנים להסכים להגיד שהם אגואיסטים.
אני רואה. מה, מי לא מאשים את השני?
תלמיד: כן. באמת יש טבע של כל הזמן אדם מצדיק את עצמו, גם כשהוא עושה דברים זוועתיים, יש לו הצדקה, אז איך המסר שלנו יכול להישמע?
אנחנו לא מדברים על האגו של האדם בזה שאנחנו מבזים. אנחנו אומרים שהאגו מפריע לנו להתחבר ולכן להשיג את החיים הטובים, רק בצורה כזאת. כאילו שיש בי איזו מחלה שאם אני מרפא אותה אני מגיע לחיי גן עדן. בצורה כזאת בלבד. אבל לא שאני אומר תראה איזה רע אתה, לא. ושוב גם כשאומרים על האגו איזה רע הוא, אז לא משייכים את זה לאדם, שאדם מרגיש את עצמו שהוא רע. לא. אלא "לך לאומן שעשאני"1.
תלמיד: אז איך הם יראו, איך הם יזהו את האגו הזה על עצמם?
אם הוא מפריע לחיבור. רק בעשירייה. אתה לא צריך לדבר מחוצה לעשירייה על שום דבר. החיים טובים, אנחנו יכולים להשיג חיים עוד יותר טובים, אבל זה כבר על יד החיבור.
תלמיד: בעשירייה זה פשוט. רואים מהר את האגו. בטוח. אבל עכשיו בהסברה שלנו כשאנחנו אומרים לכולם שצריך להתחבר, הם לא רואים את האגו, שיש משהו שבאמת לא נותן להתחבר.
כי אתה לא מביא אותם לעשירייה. אתה רוצה להסביר להם את זה בצורה סתם כך מילולית ולא מתוך הניסיון שלהם. זה לא ייתן שום דבר. הם צריכים להרגיש. פעם לראות זה במקום אלף פעם לשמוע.
אות י"ג
"ואם אמנם נמצאים ב' חלקים בהתורה:
א. מצות הנוהגים בין אדם למקום ית',
ב. מצות הנוהגים בין אדם לחבירו.
הנה שניהם לדבר אחד מתכונים, דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו ית', כמבואר.
ולא עוד, אלא אפילו צד המעשית שבשניהם, הוא גם כן בחינה אחת ממש. כי בשעה שעושה מעשהו "לשמה", ולא לשום תערובות של אהבה עצמית, דהיינו בלי שום הפקת תועלת של מה בעדו עצמו, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו: בין אם הוא עובד לאהבת חבירו, בין אם עובד לאהבת המקום ית'.
משום שחוק טבעי הוא לכל בריה, שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו, הוא אצלו כמו ריקנית ובלתי מציאות לגמרי. וכל תנועה, שאדם עושה לאהבת זולתו, הוא עושה זה בעזרת אור חוזר ואיזה גמול, שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו." אם כך מה זה נקרא שאנחנו אוהבים מישהו?
נקרא שוב את הקטע הזה. "משום שחוק טבעי הוא לכל בריה, שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו, הוא אצלו כמו ריקנית ובלתי מציאות לגמרי. וכל תנועה, שאדם עושה לאהבת זולתו, הוא עושה זה בעזרת אור חוזר ואיזה גמול, שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו." אז מה נקרא שאנחנו אוהבים מישהו? אף פעם אנחנו לא אוהבים מישהו, אלא רק את עצמנו ואת הדמות של מישהו שנמצאת בי, אותה דמות אני אוהב בלבד. "ולפיכך, אין המעשים כגון אלו יוכלו להקרא בשם "אהבת זולתו", משום שנידון על שם סופו. ודומה לשכירות, שאינה נשלמת, אלא לבסוף. ומכל מקום אין מעשה השכירות נחשבת לאהבת זולתו.
אולם לעשות איזה תנועה וטרחא, משום אהבת זולתו לגמרי, דהיינו בלי נצוצי אור חוזר, ושום תקוה של איזה גמול שישוב אליו, זהו מצד הטבע לגמרי מן הנמנעות".
שאלה: מה זה אהבת הזולת?
אין אהבת הזולת. אהבת הזולת זה שאני מרגיש אותך מאוד קרוב אלי, ולכן אני מוכן לעשות לך משהו בגלל שבזה אני ממלא משהו בי. שאתה כמו אמצעי לעשות משהו טוב לי. אבל אם אין בי את הדמות השלך כמשהו טוב, קרוב שאני צריך למלא אותו, אז אני לא יכול להתייחס אליך בשום צורה יפה. כדוגמת ילדים, זה הכי ברור, שנשאר באימא שורש של התינוק ולכן את השורש הזה של התינוק היא כל הזמן ממלאה.
קריין: "ועל כיוצא בזה, אמרו בזוהר על אומות העולם: "כל חסד דעבדין, לגרמייהו הוא דעבדין". פירוש: כל מה שהמה מתחסדים עם חבריהם או בעבדות אלהיהם, אין זה משום אהבת זולתם, אלא משום אהבה עצמיית. והוא משום שדבר זה הוא מחוץ לדרך הטבע, כמבואר. ועל כן, רק מקיימי התורה ומצוות, מוכשרים לדבר זה." זאת אומרת, מי שמגיע לפעולות על ידי מאור המחזיר למוטב לעל מנת להשפיע. "שבהרגיל את עצמו לקיים את התורה ומצוות, לעשות נחת רוח ליוצרו, אז לאט לאט נפרש ויצא מחיק הבריאה הטבעית, וקונה טבע שני, שהוא אהבת זולתו האמורה." על ידי זה שהאור מחזיק אותו. "וזהו שהביא לחכמי הזוהר, להוציא את אומות העולם מדבר אהבת זולתו מכל וכל." זאת אומרת, מי שלא מסוגל לעלות לדרגות השפעה הוא נקרא "אומות העולם", וכל מה שעושים האנשים האלה "ואמרו: "כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין", משום שאין להם ענין עסק בתורה ובמצות לשמה." לא עושים שום פעולות כדי לתקן את עצמם, שזה על ידי העלאת מ"ן, קבלת מ"ד ומה שאנחנו אומרים, שזה נקרא "עסק בתורה ומצוות". "וכל דבר עבדות לאלהיהם, הוא משום שכר והצלה בעולם הזה ובעולם הבא, כנודע." להצליח בשני העולמות. "ונמצא גם עבדותם לאלהיהם, הוא משום אהבה עצמיית. וממילא לא יארע להם לעולם שום פעולה, שיהיה מחוץ למסגרת גופם עצמם, שיוכלו להתרומם בשבילה, אפילו כחוט השערה ממעל לקרקע הטבע".
שאלה: בעל הסולם אומר כאן "שבהרגיל את עצמו לקיים את התורה ומצוות, לעשות נחת רוח ליוצרו, אז לאט לאט נפרש ויצא מחיק הבריאה הטבעית, וקונה טבע שני, שהוא אהבת זולתו האמורה." אם כל העבודה היא "בהרגיל את עצמו" איפה האור המחזיר למוטב?
וודאי שזה על ידי מאור המחזיר למוטב, על זה אין בכלל מה לשאול. אבל "להרגיל את עצמו", זאת אומרת שכל רצון ורצון אגואיסטי שמתגלה, שאני מגלה בו שנאה לזולת בסופו של דבר, כי זו תוצאה מהשבירה הכללית, כי פעם היינו מחוברים ועכשיו אני מרגיש באותם הרצונות שהם כולם שונאים את האחרים, אז כשאני הולך ומתקן את השנאה הזאת לאהבה, בזה אני מקיים "תורה ומצוות" מה שנקרא.
"תורה" זה נקרא המאור מחזיר למוטב. "מצוות" זה שאני קונה על ידי מאור המחזיר למוטב מסך על כל רצונותיי.
תלמיד: אני לא מבין, איך הרגל יכול להוציא את הבן אדם מהטבע שלו?
זה לא הרגל. הרגל זה נקרא שאני יותר ויותר קונה רצונות שהם כבר נמצאים תחת המסך, בכוונה על מנת להשפיע. זה נקרא "הרגל". אין דבר כזה הרגל סתם. מה זה הרגל? גם בחיים שלנו זה לא הרגל. הרגל זה נקרא שעוד ועוד רצונות נכנסים לכאלה פעולות. אל תיקח מהעולם הזה, מהחיים שלך הגדרות לרוחניות, כי אין דבר כזה בכלל הרגל.
מה זה הרגל, שעשיתי פעם ועכשיו אני רגיל לעשות שוב? מה פתאום, כל רגע זה רצון חדש, אתה צריך לעשות פעולה חדשה. אלא כשאתה מצרף רצונות יותר ויותר, אז נקרא שאתה כבר נכנסת להרגל. האמת, הרגל הוא מכשיר מאוד גדול. זה כולל ערבות, תמיכות למיניהן, קביעת עיתים לתורה, כל הדברים. כל זה נקרא הרגל, זאת אומרת כל הדברים שעוזרים לנו להיתקן כל פעם ברצון חדש.
שאלה: איך זה מתקשר לדרגת הדומם?
כל התיקונים מתחילים מהדומם. מזה שאנחנו קובעים שכל מה שקורה, מהבורא. זו הדרגה הראשונה.
תלמיד: כתוב פה להגיע לאהבת זולתו. במצב דומם אין אפשרות לעשות את זה?
לא.
תלמיד: אז איך אמור להיות היחס במקום של דומם?
אתה צריך להשתדל לעשות את כל הפעולות כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב, שיעזור לך לקבוע בכל הרצונות והמחשבות שלך שזה הכול מהבורא בלבד, שהוא הראשון.
תלמיד: כשאני שומע על מצב של השפעה ולהגיע לאהבת הזולת, אם אני לא מצליח להגיע למקום הזה, איך אני עדיין משתדל לקבוע שזה מגיע מאין עוד מלבדו?
למה לקחת על עצמך כבר להגיע להשפעה לזולת ולדבקות בבורא, ועוד? דומם נקרא שאני עוסק רק בדבר אחד. לא אכפת לי שום דבר אחר, אני דומם. זאת אומרת שכל מה שבי אני מקבל את זה מהבורא בלבד, גם כלפי עבר וגם כלפי עתיד. יש אנשים, וזה קורה לכל אחד, שהם אוכלים את עצמם. איך עשיתי לא בסדר, ולמה לא, ותראה כמה שפגעתי בזה, ועשיתי כך וכך, כלפי ילדים, כלפי הורים, כלפי בכלל הזדמנויות שהיו בחיים. אתה חייב להגיע למצב שאתה ב-100% מבין שזה בא מהבורא וכך היה צריך להיות. זה שאתה מסכים או לא מסכים, זה עניינך. אבל איך שזה נעשה, נעשה אך ורק על ידי הבורא. אתה לא היית יכול לעשות כלום אחרת. ואם אתה חושב שהיית יכול לעשות אז אתה לא דומם, עדיין לא הגעת לדרגת הדומם.
שאלה: הנקודה הנמוכה ביותר של אדם היא תחילתו של דרגת הצומח?
אדם מתחיל להיות מהצומח. "אדם" זה נקרא אדמה לעליון, אדמה לבורא. לכן האדמה, אמנם שהאדם הוא גם מאדמה, היא היסוד שלו, אבל הצורה שלו מגיעה מדרגת הצומח. כי לדומם אין צורה, הוא רק מסכים שהוא מגיע מהאדמה הקדושה. שכל הקרקע שלו מגיעה מהבורא, כל היסוד, כל התשתית.
שאלה: הכניסה למצב של דומם דדומם, זה לפני המודעות לעבודה עם האור?
כן. מודעות אני לא יודע מה זה, אבל עוד לפני.
שאלה: מה ההבדל בקביעה שאין עוד מלבדו בין דרגת דומם לצומח?
צומח זה כבר על פני מעשים מיוחדים, אנחנו עוד נלמד. הצומח צריך להתגבר על דרגת הדומם, ולבטל את דרגת הדומם, כביכול. זה מאמץ מיוחד. עכשיו לא מדברים על זה יותר.
תלמיד: מה ביכולתו של הדומם לעשות כלפי החיבור מעבר לקביעה שאין עוד מלבדו?
כלום. לא צריך, רק את זה הוא צריך לעשות. הוא צריך לעמוד עם שתי רגליים על הקרקע. הקרקע הזאת היא הבורא, שמייצב את הכול, עושה הכול, אין עוד מלבדו בכל צורה. ומה שמתגלה בי, כל מיני ספקות, רצונות והכול, אני קושר רק לעיקרון הזה שאין חוץ מהבורא. אחר כך יבואו בעיות, תירוצים, כל מיני שאלות, ספקות, שעל ידם אני אקבע את דרגת הצומח.
עדיין אין, עדיין בכלל אין כי מה שקורה עם הצומח יכול להיות רק אחרי שאני קבעתי את דרגת הדומם ועדיין לא קבעתי. לכן אני לא רוצה כל כך לרוץ עם זה. דברנו על זה קצת אתמול וגם היום קצת, רק כדי לייצב יותר נכון את דרגת הדומם. אבל לא שאכפת לי עכשיו מדרגת הצומח, לא.
שאלה: איך בצורה הטובה ביותר להזכיר לחבר שאין עוד מלבדו?
אני חושב שאפשר לדבר על זה, אבל יותר טוב לארגן כאלו סדנאות, ישיבות, כל מיני התקשרויות ביניכם שזה יזכיר לאדם שהוא צריך לחזור לאותה כוונה. זו החדירה הראשונה דרך העולם הזה, לרוחניות. שאנחנו לא קיימים במה שכאן ועכשיו אנחנו מגלים ורואים, אלא אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו נמצאים בתוך הבורא. הוא ממלא את הכול, הוא מסדר את הכול, הוא נמצא כאן, ואין עוד מלבדו. כשאני מרגיש שככה זה, זה נקרא דרגת הדומם.
אני נמצא כולי בו, בתוכו. ואז רצונות, מחשבות, כוונות, מעשים, לא חשוב מה, את הכול הוא קובע והוא עושה, ואין אני בכלל, כלום, חוץ מנקודת התצפית הזאת. שרק הוא עושה, רק על זה אני דואג.
שאלה: בעל הסולם אומר פה, "בלי נצוצי אור חוזר", אי אפשר להגיע לאהבת הזולת. זאת אומרת, שהאדם כל הזמן צריך להימשך למצוא את "נצוצי אור חוזר"?
אני לא יודע מה זה "נצוצי אור חוזר". אתה יודע איפה לחפש אותם?
תלמיד: לא.
אז מה אתה שואל? אמר, אמר, אני עדיין לא יודע אפילו מה זה. אהבת הזולת יכולה להיות רק בתנאי שיש איזה זולת שאני יכול לאהוב אותו, להתנתק מעצמי ולאהוב אותו. אני לא מכיר דבר כזה, בינתיים אין בי דבר כזה. מה שאני אוהב, אני אוהב בגלל שהוא שייך לי, שזה לא מנותק ממני. ולאהוב את הזולת? אני לא מרגיש זולת בכלום.
שאלה: אני מרגיש שהבורא מוביל אותי, מנהיג אותי, מוביל את הכוונות והרצונות שלי. האם זה אותו דבר?
מרגיש, מרגיש. אם אתה מרגיש ככה, אז אתה דומם דקדושה. אני לא אומר שלא, או כן. ההרגשה הזאת של דומם דקדושה מגיעה לפעמים לאנשים שמתחילים רק ללמוד את חכמת הקבלה. הם מרגישים, זהו, הכול בורא. אני מרגיש ככה, הכול מלא מלא בנוכחות שלו.
כך פחות או יותר, כל אחד מידי פעם בתחילת דרכו מרגיש. אנחנו צריכים להגיע במאמצים שלנו לקביעה הזאת בצורה הכרתית, ואנחנו צריכים להחזיק בזה. זאת אומרת, אנחנו מזמינים את המצב הזה ואנחנו שולטים בו.
שאלה: מה מכריע, מה קובע את המאמץ הפנימי של האדם?
נקודה שבלב, השפעה חיצונית של הקבוצה, זה מה שקובע עד כמה האדם יהיה דלוק להשגת המטרה, להליכה. צריך לדאוג לזה. העיקר, הכול תלוי בסביבה.
שאלה: מה בדיוק עשירייה יכולה להוסיף לאדם? איך היא יכולה להשפיע עליו?
עשירייה יכולה לעשות הכול לאדם, הכול. אם הוא נכלל בה, נכלל בה זה נקרא שהוא מוסר לה את עצמו וגם מתחייב לקחת מהם כל מה שהם משפיעים לו. זאת אומרת, הוא נכנס בהם כמו לרחם, כמו טיפת זרע בתוך הרחם, ומה שהם עושים, הכול מתקבל בו ללא שום ביקורת. זה נקרא השפעת הסביבה על האדם. שהוא מסכים לזה, הוא רוצה בזה, הוא עושה את זה, הוא מתפלל שכך זה יהיה. כי הוא מתאר את הבורא כמו עשירייה, שדרכה אחר כך הוא מגיע לאותו קשר עימו.
תלמיד: יוצא שבכל מקרה בהתחלה אני צריך לעשות מאמץ משלי. זאת אומרת, העשירייה תמיד מוכנה להשפיע עלי.
אני לא יודע אם היא משפיעה או לא משפיעה. אני מתקדם לעשירייה בהבנה, בהכנה, בציפייה, ובעצם בהנחה שהיא תמיד משפיעה עלי, כי בה נמצא הבורא והוא דרך העשירייה הזאת משפיע אלי, רק תלוי בי בכמה אני אבטל את עצמי כלפי העשירייה ואז אני אקבל ממנה הכול, עד האור אין סוף. כמו רבי יוסי בן קיסמא, שהוא קיבל דרך העשירייה שלו. הם היו תלמידים כאלה קטנים, מי הם היו, והוא היה גדול הדור, אבל דרכם הוא קיבל את הכול. לכן הוא אמר, אם אני בלעדיהם, אני לא שווה כלום, איך אני יכול ללכת למקום אחר.
זאת אומרת, העשירייה מזומנת לתת לאדם הכול. הבורא משפיע דרכה והכול תלוי באדם. אבל בצורה גשמית אנחנו בכל זאת מחייבים את העשירייה לגרות זה את זה, להסביר ולעשות, להראות לאדם שמוכנים להשפיע לו וכן הלאה. זו בעצם העבודה שאנחנו עושים.
תלמיד: באים הרבה אורחים חדשים והם בטח שמעו כמה זה חשוב לשרת את הכלל במטבח בבישול ובקילוף.
לא רק במטבח בבישול ובקילוף, נשים בקילוף וגברים בבישול אלא יש עוד הרבה משרות מבחוץ, לסדר את השולחנות והכיסאות ולקבל אנשים בלובי ולפני הלובי, אלף דברים.
תלמיד: אם יש אפשרות לחבר להיות כל הכנס בלשרת את החברה, זה נכון או שמידי פעם הוא צריך לשבת וללמוד?
אני לא חושב שיתנו לו לעשות את זה, כי יש הרבה קופצים, יש הרבה שרוצים. אז אולי יתנו לו להיות בתורנות אחת או שתיים במטבח.
תלמיד: יש שתי משמרות ובכל משמרת חמישים איש.
בסדר, אז תראו בעצמכם, אולי בתורנות אחת הוא בטוח יכול להיות, שתיים זה בסימן שאלה. זה אצלנו פרס גדול, כי באמת מי שנמצא בשעות האלה במטבח, ב-100% נמצא משתתף בכנס ומקבל את כל המאור. אבל בכל זאת כוונות צריכות להיות. קצת, לא כמו בכנס עצמו, אבל צריכות להיות. אבל שם האווירה היא אחרת, היא מיוחדת מאוד.
תלמיד: אנחנו נמצאים עכשיו במדרגה שנקראת דומם. לקראת הכנס ובכנס, באיזה מצב אנחנו צריכים להחזיק, להימצא בנוגע לדומם?
רק דומם, "אין עוד מלבדו", "טוב ומיטיב" כדי להשיג שהוא ממלא אותנו ואנחנו בעצם מגיעים לאחד. הכנס נקרא "כולנו כאחד", האחד הזה לא יכול להיות בינינו, אלא רק בו, זה הכול. זאת אומרת, אחרי שלמדנו הכול, דווקא להרגיש שאנחנו מתחברים יחד עם הבורא, כולנו יחד, והוא מחבר, ממלא את המקומות בינינו, ממלא את המרחב בינינו, זאת כוונת הכנס. אני לא חושב שזו בעיה. מי יודע, יש לנו עוד שבוע וחצי, אולי עוד קצת נוסיף.
תלמיד: נניח חבר מתיישב במעגל ומגיע אדם שפעם ראשונה נמצא במעגל. האם צריך להחזיק אותו בכוונה? מה צריך לעשות בדיוק?
כן, ודאי. אם יש לי עכשיו אפשרות לעזור לזולת, זה יותר טוב מלחשוב על עצמי, זה ברור. אפילו שהזולת הזה אף פעם לא יבוא אחר כך, זה לא חשוב, הוא שייך לנשמה. אני קיבלתי הזדמנות, הבורא סידר לי את זה כאילו במקרה, אז אני לא צריך להיות טיפש, לחשוב שזה לא שווה כלום.
ההיפך, זה לא אדם, זה חלק מהנשמה שלי שהתגלה עכשיו, ממש טרי, שאני יכול לתקן קצת. אדרבא, קח אותו, תחזיק אותו, תקשור אותו לכסא, אל תיתן לו לברוח. זה חלק חדש שהתגלה מתוך הנשמה שלך. אני אומר לך ברצינות, לא שתעשה כך, אבל כך לראות אותו. לאט לאט אבל בעדינות, "אין כפיה ברוחניות", אתה עוזר לו בכל מיני דברים כך וכך. העיקר, בלי מילים נותן לו התפעלות.
תלמיד: היום היו בתורנות עשיריות רחובות, אנגליה, פלורידה, זפורוז'יה, עשירייה מספר 7 של פתח תקוה ועשירייה מספר 1 של מוסקבה. היום בהכנה לשיעור קיבלנו משימה, שכל עשירייה צריכה לבנות ברית, לכרות ברית, להיות במהלך השיעור ב"אין עוד מלבדו". אנחנו מאוד אהבנו את המשימה הזאת ואנחנו רוצים להמשיך אותה במשך היום.
המשימה היומית, כל עשירייה במהלך היום מחדשת באופן קבוע את הדאגה כלפי כל חבר שהוא יהיה ב"אין עוד מלבדו".
(סוף השיעור)
-
"לך לאומן שעשאני" (תלמוד בבלי, תענית כ', ב' גמרא.(↩