שיעור בוקר 13.12.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

אהבת ה' – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: קטעים נבחרים מן המקורות בנושא – אהבת ה', בכותרת "מאהבת הבריות לאהבת ה'", מקטע מספר 12.

מאהבת הבריות לאהבת ה'

"ידוע שאי אפשר להגיע לאהבת ה' מטרם שאדם זכה לאהבת הבריות, שעל ידי "ואהבת לרעך כמוך", שאמר רבי עקיבא שזה כלל גדול בתורה. היינו שעל ידי זה האדם מרגיל את עצמו באהבת הבריות, שהיא אהבת זולתו, אז הוא מסוגל להגיע למדרגת אהבת ה'.

ובזה יש לפרש מה שכתוב, "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו", שהכוונה שרוח הבריות נוחה ממנו, שהוא עוסק תמיד באהבת הבריות, ומשגיח תמיד על אהבת זולתו, אז גם רוח המקום נוחה הימנו, היינו שיש לו תענוג בזה שעושה רוח המקום, היינו להשפיע לה'. מה שאין כן מי שעוסק באהבת עצמו, אז בטח שגם רוח המקום אינו נוחה הימנו."

(הרב"ש. 270 "כל שרוח הבריות נוחה הימנו - ב'")

זאת אומרת, כל פנייה שלנו לבורא, כל מה שאנחנו רוצים לעשות כלפי הבורא, זה חייב להיות עטוף ביחס שלנו לחברים, לבריות, אחרת זה לא יהיה על מנת להשפיע ובטוח לא יגיע לבורא. כל פנייה ופנייה, כל מה שאנחנו רוצים לעשות באמת כלפי הבורא, קודם כל לחשוב איך אנחנו עוטפים את זה באותו יחס לחברים ואחרי זה לכוון את זה לבורא. ובצורה כזאת אנחנו שולחים לו ומגיעים אליו במסר שלנו ויכולים לזכות לתשובה.

שאלה: אבל מה זה נקרא בקשה לבורא?

כמו שאתה מדבר עם החבר, כך אתה יכול לדבר עם הבורא, כי זה הכול מצדך. זה הכול כדי שתכייל את הכלים שלך, את הרצונות שלך בצורה נכונה. וכאן אנחנו גם מתחילים להבין שאין עניין הבורא בפני עצמו, אלא כמה שיותר אתה פונה לחברים, אתה בזה יותר ויותר מוליד ומסדר את מושג בורא, "בוא וראה".

אז מה זה הבורא? הבורא זה סכום היחסים שלך לעולם, לזולת, לדומם, לצומח, לחי ולמדבר, אבל העיקר זה כלפי החברים, מזה זה נולד.

שאלה: זה מעביר אותנו לנקודה, שאנחנו תמיד צריכים להפוך את הכול לאין עוד מלבדו. אנחנו לא מתקנים את העשירייה ולא את העולם, אלא לעשות את העבודה?

אנחנו צריכים לכייל את עצמנו, לסדר את עצמנו כך, שאנחנו רוצים לבצע את כל הדברים בעשירייה, בחיבור עם החברים, עם בני האדם, עם הזולת. ואז מאהבת הבריות לאהבת ה', מאהבת החברים לאהבת ה'. כך אנחנו צריכים לראות את הדרך שלנו. אחרת זה יהיה סגור בתוך האגו ואנחנו נעשה סיבובים בתוך האגו שלנו ונגרום לפילוסופיות ופסיכולוגיות חדשות וכולי. אבל אם אנחנו מכוונים את עצמנו קודם לאהבת הבריות ואחר כך לאהבת הבורא, אז כתוצאה, כסיכום של אהבת הבריות, הדרך הזאת מביאה אותנו לדרגה הרוחנית, "לשמה".

שאלה: עוד לפני בר המצווה התחלתי להתייחס לבורא ולבקש ממנו. המרכיב הזה של העשירייה ושל החברה, מה הוא משנה בתפילה של האדם, מה התוספת?

התוספת כאן, שאתה נמצא בכלים שאתה יכול לבדוק אם יש לך התקדמות ביציאה מעצמך כלפי החברים או לא. לכן נותנים לנו דוגמה מהעולם הזה, שעל ידה אנחנו יכולים לקיים את היציאה מהאגו שלנו, מהרצון לקבל שלנו לרצון להשפיע. ומה זה רצון להשפיע? עדיין זה לא רצון להשפיע, אבל אם אני, בכל פעם יוצא קצת יותר ויותר מהרצונות שלי לרצונות של החברים כמו שזה נראה לי, אז אני כבר מתחיל להתקדם לכיוון ההשפעה.

תלמיד: לפני זה ביקשתי רק עבור דברים שאני רציתי ועכשיו התייחסתי לחברים, והבקשה שלי לבורא השתנתה לבקשה עבורם.

כן.

שאלה: למה הכוונה "רוח המקום"?

רוח המקום זה כבר רצון הבורא, זה רצון העליון. הוא נקרא "רוח", כי הוא כבר נמצא למעלה מאיתנו. הדרגה שלנו זה "נפש" ודרגה יותר עליונה מאיתנו זה "רוח".

קריין: קטע 13.

"בהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו."

"וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה - "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו."

(בעל הסולם. "אהבת ה' ואהבת הבריות")

כלפי חוקי הטבע באמת אין שום הבדל איך אנחנו יוצאים מעצמנו, העיקר להתעלות למעלה מהרצון האגואיסטי ולהתחיל לקנות תכונות השפעה על פני תכונות הקבלה, עד שנגיע לתכונות ההשפעה, להשפיע על מנת להשפיע ואחר כך אפילו נתקן בזה את תכונות הקבלה, לקבל על מנת להשפיע. יש לנו שני חלקים בדרך, לעבוד עם הכלים להשפיע על מנת להשפיע, ממלכות לבינה ואחר כך לקבל על מנת להשפיע, מבינה לכתר.

ואת זה אנחנו יכולים לעשות אך ורק בתנאי שאנחנו מודדים את הצעדים שלנו ויודעים איפה אנחנו נמצאים, ואת זה בטוח אפשר לבנות ולמדוד רק מאדם לחברים, לאנושות, לכולם, אבל במישור שהוא מכיר, מבין ויודע ויכול למדוד ולשקול. מה שאין כן כלפי הבורא, זו תמיד מדרגה יותר עליונה ממנו והוא לא אוחז בה ולא יכול להיות בטוח מה בדיוק הוא עושה, או שהוא מדמיין לעצמו את המצב שלו כלפי הבורא, או זו אמת.

תלמיד: זאת אומרת שאין הפרש בין שניהם?

אין הבדל, כי לפי הרצון לקבל שלנו, מה שנמצא מחוץ לרצון לקבל שלנו נקרא מחוץ לגופו של אדם, אז הוא לא מרגיש מה זה. ככה אנחנו בנויים. אנחנו מרגישים רק מה שנמצא בתוך הגוף ועל ידי תכונת האהבה, החיבור שאנחנו משתדלים להשיג, אנחנו מתחילים להרגיש את מה שיש כביכול לזולת שזה בתוכי. זה נקרא שאני מחזיר את החברים, או החלקים שנשברו והתנתקו ממני שוב לכלי שלי, לגופי, לליבי.

תלמיד: זה מובן שמבחינה פרקטית הדרך היחידה להגיע לאהבה מחוץ לעצמי זה אהבת חברים ולא ישירות לאהבת ה'.

לכן הבורא שבר את הכלי לחלקים, כי אחרת לא היה לנו שום אפשרות להגיע להשפעה. על סמך מה? אם אין לי כלים, אני לא מבין מה רוצים ממני, איפה זה נמצא, כלום. וככה יש לפניי. אם אני רוצה או לא רוצה זה משהו אחר, מסוגל, או לא מסוגל. אבל בצורה כזאת הוא נתן לנו הזדמנות להכיר מה זה נקרא הטבע שלו, הטבע של המשפיע.

תלמיד: אבל מבחינת המושג עצמו, "אהבת חברים" ו"אהבת ה'", במה הן זהות?

בכול. אין בורא, אני בונה אותו. כל אותן ההבחנות שאני מרגיש מחוץ לי ואני מקרב אותן כאילו שהן נמצאות בי, פירושו שאני משיג בהן דבקות, כל אותן ההבחנות נקראות "בורא", "בוא וראה". ומה באמת אני עושה? אני מחזיר אלי את החלקים שהיו שלי לפני שבירת הכלי דאדם הראשון, ובצורה כזאת מרגיש מה נמצא באותם הרצונות המתוקנים, המאוחדים עכשיו יחד. וזה נקרא "בורא", "בוא וראה".

תלמיד: ולמה זה בכל זאת נקרא "אהבת הבריות ואהבת ה'"?

כי אני צריך להשיג את הדברים שאני מסוגל לעבוד איתם, שנמצאים בשדה העבודה, בשדה הראייה, בשדה ההרגשה שלי ומתוך זה אני מתחיל להשיג דברים שנמצאים מעבר לזה, ששייכים לדרגת הבורא, שמתלבשים בחיבור בינינו. יש דברים שאני עובד עליהם בצורה מעשית ומקרב ומגיע אליהם, עד כדי כך שבירידה שלי אני רוצה להרוג את כולם, ובעלייה שלי אני רוצה לחבק את כולם, וזה נמצא בהישג ידי. ומתוך זה יש תוצאה, שאני משיג את מהות החיבור ומהות השנאה, שבזה אני כבר רואה ומרגיש את הכוח העליון, "בוא וראה" כתוצאה מהפעולות שלי. משיגים את הבורא כשהוא מתלבש בקשר בינינו, בעשירייה. תמיד דיברנו על כך שהוא נמצא במרכז העשירייה, שם אנחנו צריכים לגלות אותו.

תלמיד: אז בכל זאת יש כאן שני שלבים.

כן, ודאי. "מאהבת הבריות לאהבת ה'", אלה שני השלבים.

תלמיד: אז למה הוא אומר שאין הפרש בין שניהם?

כלפי הרגשת האדם המשיג, הוא בעצם משיג אותם יחד, בכלי ובמילוי שלו.

תלמיד: ולמה לאדם כל כך קשה לקבל את זה מבחינת האגו שלו?

זה נגד הטבע שלו. אחרי שבירת הכלי דאדם הראשון, זה הפוך מאיתנו. חיבור, אין יותר גרוע ממנו. אין מנוגד לטבע שלנו יותר מחיבור.

תלמיד: למה אדם מדמיין לעצמו שיש לו אהבת ה', הוא רוצה לאהוב את ה' והוא בעצם עדיין לא יצא לאהבת הזולת, הרי זה שקר?

זה שקר. זה התרגילים. כך אנחנו צריכים לעשות. אתה עושה גם תרגילים עם חברים. מה, אתה אוהב אותם? אתה מתקרב אליהם? אתה באמת רוצה להיות איתם בלב ונפש יחד? ודאי שלא. וצריכים להסתכל על זה בצורה נכונה. ויחד עם זה, צריכים לשחק כאילו אנחנו מאוחדים.

תלמיד: איך לא לפזול כל הזמן, אלא להסתכל ישר דרך החברים?

בשתי עיניים, בשתי ידיים, בשתי רגליים, בשתי הצורות, בדחייה וקירוב, כך אדם מגלה את זה, רב"ש ובעל הסולם כותבים שבשני הכוחות אלו אנחנו צריכים להתקדם. ההרגשה שלנו נמצאת בין התקרבות להתרחקות, אחרת אנחנו אבודים, אנחנו לא יודעים איך לאחוז ברוחניות, אפילו בעולם שלנו. אנחנו חייבים להשתמש בשני הכוחות האלה ולראות איפה היחס הנכון ביניהם וכך מתקדמים ובונים את עצמנו משניהם יחד, "חשכה כאורה יאיר".

שאלה: אם אפשר היה להצביע על הצורך הבסיסי הכי חשוב שאני צריך להקדים לפני הצורך שלי אצל החבר, מהו היו התוצאות אצל החבר?

כמוני.

שאלה: מה יש באהבת הבריות שזה מוביל לאהבת ה'?

אנחנו צריכים תמיד לזכור שאנחנו באים מכלי אחד דאדם הראשון, שהבורא ברא אותו ומילא אותו וסידר אותו, וכל התהליכים וכל המצבים נמצאים בתוך הכלי הזה, רק שהכלי נשבר ויש לנו נתונים מהשבירה, הפוכים מהשלמות, מהחיבור, ואנחנו צריכים בצורה כזאת, מבלתי שלם לשלם להגיע למצב התקין שלנו. ושם נמצאים כל הנתונים. אנחנו לא מגלים שום דבר, כמו שכתוב "ואכלת ישן נושן".

לכן אנחנו מדברים על רשימות מכל המצבים שעברנו ואנחנו לא מגלים שום דבר חדש, ו"אין חדש תחת השמש" מה שנקרא, ועלינו רק לסדר את הדברים, לעשות את עצמנו מוכנים לקבל אותם השלבים של החיבור, של הרוחניות המתגברת והמתגלה, כדי שהיא תתגלה בנו. להיות מוכנים לגילוי הרוחניות שתתגלה.

תלמיד: למה אין לאדם צורך באהבת הבריות?

כי אחרי השבירה אנחנו הפוכים מזה. זה נעשה בכוונה כדי שאנחנו נהיה קשורים לאור וחושך, לשנאה ואהבה, לחיבור ופירוק, פירוד, ואז משניהם אנחנו יכולים להרגיש מה זה להיות נברא ומה זה להיות בורא, כי אין בורא ללא נברא. כלומר, תחסר לנו הרגשה כזאת לכן אנחנו לא מזהים אותו. הבורא הוא נסתר, אנחנו אומרים שנסתר, אבל באמת אין שום הסתרה, אנחנו בחושים שלנו לא יכולים לגלות שהוא בכל מקום.

כוח ההשפעה ממלא את הכול, ואנחנו במקומו מגלים קצת מכוח הקבלה ובו אנחנו מציירים את העולם הזה, העולם שלנו, את הגופים שלנו, את היקום שלנו, שודאי שהכול מדומה, אין בזה שום דבר אמיתי. כדי לתת לנו אפשרות לאט לאט לפתוח עיניים ולהגיע להשגה, לבנות את החוש הרוחני שלנו לכן כך נעשה, אחרת אתה לא יכול לייצב את הנברא.

"נברא" זה מושג מאוד מאוד מיוחד. הבורא היה צריך להכין את כל התנאים משלמות לבלתי שלם לגמרי, לנקודת ניתוק וחושך טוטלי, כדי אחר כך מהחושך, מהניתוק, כמעט ממצב שלא קיים, שיש שם רק נקודה אחת, יחס הבורא לאותו נברא עתידי שזה נקרא "נקודה שבלב", או "חלק אלוה ממעל", או ניצוץ של האור, והניצוץ הזה הוא הפועל בכל נברא ונברא כדי לקדם אותו יותר ויותר להרגיש את מה שמחוץ לו. כלפי הנברא תכונת ההשפעה זה להרגיש משהו מחוץ לו.

הנברא שמתקדם מתחיל להרגיש לפחות את מה שנמצא מחוץ לו בעולם הגשמי, שזה לא מחוץ לו הכול בתוכו, כמו שמסביר לנו בעל הסולם בעניין השגה גשמית ואחר כך יש עוד השגה רוחנית. כך אנחנו לאט לאט בונים את הכלים שלנו בחיבור ביניהם, קודם בחיבור אגואיסטי שאנחנו מסתדרים בעולם הזה, ואחר כך עוד נפתחים לנו כלים חדשים, זו הדרך.

תלמיד: לבורא יש לך נטייה גם אם הוא נסתר ממך, גם אם זה דמיון, אתה רוצה אותו, אתה רוצה את הדבר הזה שנקרא בורא, גם אם אתה לא יודע מה זה. ואילו ביחס לבריות אין לך שום צורך.

כי את הבורא אתה רוצה בצורה אגואיסטית, אתה חושב שזה מקור החיים שלך וכדאי לך להיות עימו בקשר. מה שאין כן הבריות, הן רק מפריעות לך בחיים. אתה רוצה שיהיו מסביב כל מיני כוחות, הזדמנויות שאני יכול להיעזר בהם, להשתמש בהם, לנצל אותם, לנצח אותם וזהו. ואם יש לי כאן התחייבות כלפי משהו מחוץ לי אני לא רוצה את זה, לפי הטבע שלי אני לא רוצה, סובל מהם. לכן יש יחס אחר לבורא ולבריות.

אני חושב שהבורא גדול, אני תלוי בו אז אני כבר מפחד, לפעמים יש לי איזה דרישות ואני מתפרץ עליו כמו תינוק. אבל כלפי הזולת, כלפי החברים, כשאני מגלה שהם דורשים ודורשים ממני או סתם מסתירים לי את הבורא, מפריעים לי, שלא אני לבד יחיד בעולם, הם מפריעים לייחודיות שלי, שאני לא יחיד, אז אני חושב בשביל מה הם צריכים להיות? בא לי לנטרל אותם בכלל, להוציא אותם מהעולם. זה הטבע שלנו.

תלמיד: אז מה עושים איתו?

מה עושים איתו? משמידים את כל החברים, את כל העולם כמו שאתה רואה.

תלמיד: זאת הדרך הקלה, אבל אנחנו רוצים להגיע לאהבת הבריות.

צריכים להבין שזאת לא הדרך ואנחנו לא מסוגלים לעשות זאת, למרות שרוצים בפנים בתוך תוכנו, מתוך האגו שלנו. אנחנו צריכים ללמוד להגיע לאמת, שהוא מעלינו, ולא שאנחנו נקבע את סדרי העולם אלא הכוח העליון שאין עוד מלבדו, הוא סידר את העולם ואנחנו צריכים ללמוד את החוקים ולהשתדל לבצע תיקונים.

קודם כל, הכול מתחיל מהכנעה. לכן ככול שאדם והאנושות משתדלים לעשות מה שבא להם לפי הטבע האגואיסטי, אחרי מכות, מכות, מכות, הם בכל זאת צריכים להגיע לסיכום שאין לנו שום אפשרות לעשות מה שאנחנו רוצים לפי הטבע שלנו, אלא אנחנו צריכים ללמוד מה באמת נמצא לפי חוקי העולם, או חוקי הטבע העליון, חוקי הבורא, שזה אותו דבר, תלוי למי אומרים את זה.

תלמיד: איך קורה השינוי הזה, שמתחיל להיות בך צורך לאהוב את הבריות ממקום אמיתי?

אחרי הרבה מאוד זמן שאדם עוסק בחכמת הקבלה ובחיבור, אומנם האמת שהוא לא רוצה לא את זה ולא את זה, הוא רוצה לשלוט, הוא רוצה לגלות את כל המציאות, להיות כמו שאומר פרעה "אני אשלוט". זה הטבע שלנו.

ואחרי שהוא רואה שזה לא הולך והחיים מלמדים אותו על ידי מכות, כל מיני תרגילים לא נעימים, הוא גם לומד קצת מהחברים ממה שקורה להם, אומנם הוא לא כל כך רוצה להתחשב בהם, ואז הוא מגיע למצב שמאין ברירה עוד ועוד ממשיך, ממשיך, ממשיך. מה הוא יכול לעשות החיים ממשיכים, האגו שלנו מחייב אותנו להמשיך בחיים.

ואז לאט לאט, על ידי הארה קטנה שמשפיעה עליו כל פעם הוא משתנה, הוא מתחיל להשתנות. פתאום מרגיש שיש לו איזו מחשבה חדשה, תפיסה חדשה. כך הבורא על ידי זה מלמד אותו, כמו שאנחנו מלמדים את הקטנים, נותנים להם כל מיני משחקים, כל מיני תרגילים, ואז מזה הם נהיים חכמים. אומנם כל התחכום וכל ההתקדמות הם באגו בלבד, אבל זה נקרא "לא לשמה", מתוך שלא לשמה אחר כך מגיעים ל"לשמה".

אבל קודם כל שיתפתח בצורה אגואיסטית ויבין מי הוא, מה הוא כלפי העולם בצורה אגואיסטית. האדם הפרטי מתפתח, והעולם מתפתח במשך אלפי שנים עד שמגיע למצב בו אנחנו נמצאים היום, ממש בנקודת המשבר הכללי של כל העולם. אנחנו כבר מסוגלים במבט אחד לראות את העולם שהוא אחד, קשור ותלוי, זאת מערכת אחת שנמצאת במשבר עקב זה שכולם נמצאים כמו שבעשירייה, שכולנו נמצאים בהתנגדות, התנגשות. ואם אנחנו רוצים באמת להמשיך את הקיום שלנו אז אין לנו ברירה אלא להגיע לחיבור, להבנת המערכת הנכונה. אין לנו דוגמה למערכת הנכונה ואנחנו צריכים איכשהו לאתר אותה, מה היא יכולה להיות.

אז כאן אנחנו מגיעים לחכמת הקבלה מאין ברירה, והעולם עוד יגלה שאין לו שום שיטה אחרת אלא הוא חייב בכל זאת ללמוד מהשיטה הזאת איך לבנות את עצמו נכון כדי להמשיך להתקיים. ולא רק להמשיך להתקיים אלא גם כן לעלות בדרגות ההשגה.

יש כאן עוד הרבה דברים, נצחיות, שלמות, למעלה מחיים ומוות, הדברים האלה עוזרים לנו לדחוף את עצמנו למדרגה הרוחנית.

שאלה: כל הבעיה שלי שאני לא רואה שהבורא פועל בתוך הזולת?

כן.

שאלה: אנחנו משתמשים בשיטה שאנחנו צריכים לשחק. אבל ההרגשה הזאת של הזיוף שיש בתוכנו כשאנחנו משחקים, זה משהו שבעתיד אנחנו נאבד או שזה משהו שתמיד יחיה איתנו וזה ישנה משהו בתוכנו ולכן אנחנו נוכל להפוך את זה לאהבה?

משחק זה דבר מאוד חשוב, ולכן הוא נמצא בכל אובייקט שמתפתח. אומנם בדומם אנחנו לא מזהים זאת, כשמתקרבים האטומים, המולקולות זה לזה כדי להתחבר, אבל בצומח, בחי ובמיוחד בדרגת המדבר אנחנו מזהים. מה זה נקרא "משחק"? משחק זה תרגילים כלפי המדרגה הבאה, התאמה שלי למצב הבא שאני רוצה להיות בו. וכאן אנחנו צריכים להבין עד כמה המושג עצמו של המשחק הוא חשוב מאוד ברוחניות. כי בזה אני מבטא את הרצון שלי, בזה אני צריך למצוא כוחות שעוזרים לי לעלות לדרגה הבאה.

זה יכול להיות בהתעמלות פיזית או בהתעמלות שכלית או בהתעמלות רוחנית. אני רוצה להגיע למשהו שעכשיו אני לא נמצא בו, בתכונות האלה, בכוחות האלה, ביכולות כאלה, ואני עושה את זה. תראו מה שאנחנו עושים, אנחנו נותנים לילדים משחקים שישחקו בידיים, ברגליים, בכל מיני דברים, שישתמשו במוטוריקה שלהם. אחר כך אנחנו נותנים להם משחקים כאלה שישחקו באמצעות השכל, איך להלביש זה על זה, איך לחבר זה עם זה וכן הלאה. משחק זה מה שבאמת מפתח בנו מצבים מתקדמים, ויש כאלה משחקים ברוחניות, לא רק בדרגת דומם, צומח, חי, אלא בדרגת המדבר, בדרגת האדם, אדם הדומה לבורא.

איזה משחקים אנחנו צריכים כדי ללמוד איך להידמות לבורא? מה אנחנו נציג כלפי האנושות? במה ניתן להם לעסוק כמו לילדים קטנים כדי שהם יבינו את הרעיונות הרוחניים? כדי שהם ישחקו בזה ויתעלו ויתקדמו? זו העבודה שלנו, אנחנו חייבים לפתח תרגילים כאלה, לא משחקים אלא תרגילים שעל ידם נוכל לעשות עם האנושות כמה צעדים קדימה.

זה העניין של התיקונים שלנו, ואנחנו עושים את זה בקבוצה. אין לנו אפשרות אחרת לבנות תבנית ולייצב את עצמנו באיזה דמיון רוחני, אלא בקבוצה. אתה יכול להסתכל על החברים כמו על גופים שנמצאים לפניך ואיך אתה מתחבר איתם, ואתה יכול לתאר את החברים שהם כבר לא גופים, אלא כל אחד עם האופי שלו ואיך אתה מתחבר איתם. אתה צריך לבטל את עצמך, להתבטל כלפיהם, מה אתה צריך לעשות כדי להתקרב אליהם? איזה שירות אתה צריך לתת להם כדי שיקבלו אותך, ירצו שאתה תתקרב, ואיך אתה יכול לעשות את זה בצורה יותר פנימית?

כאן יש לנו דרגות באיזו מידה אנחנו יכולים להתחבר עם החברים, וכאן אנחנו נתקלים כל פעם באגו שלנו שלא רוצה לתת לנו את זה, וכבר יש לנו שני כוחות. אני מתחיל להבין שכשאני בכוח שלי ממש רוצה להתחבר עם החברים זה כוח השפעה, והוא לא טבעי לי, אלא אני מפתח אותו מכל מיני כוחות חיצוניים, מהטבע, מהבורא, מתמיכת החברים, ולפי הטבע שלי אני דוחף אותם, דוחה אותם, לא רוצה אותם. ואז אנחנו נמצאים כבר במערכת מאוד מיוחדת של שני כוחות, משיכה ודחייה, קבלה והשפעה, אנחנו מתחילים ללמוד את הדברים האלה.

תתארו לעצמכם שאתם מסבירים את זה לילד קטן. איך אפשר לעשות את זה? איך לבצע? יש ילדים שמבינים מהר ויש שפחות, יש כאלה שלפי הטבע שלהם לא מסכימים לזה. כמו ילד קטן שרק תופס צעצוע, "זה שלי", לא רוצה לתת ולא להתחלק ולא לשחק עם אף אחד, ככה מחזיק את הצעצוע. כך אנחנו, צריכים ללמוד. אבל בכל זאת הכול נברא כדי שאנחנו נתקדם.

למה אני מדבר על זה? כי אנחנו נמצאים עכשיו בשלב מאוד חשוב. אנחנו צריכים להתחיל לבצע את הדברים האלה בהבנה יותר יסודית של החיבור בינינו, וגם לצאת קצת בהסבר לעולם החיצון. כי העולם לפי הסימנים מראה לנו כמה הוא מגיע להתקוטטות גדולה בין כל המדינות וכולם מדברים שוב על מלחמה, מלחמת עולם ומי יודע מה. אז אנחנו צריכים להבין שאנחנו מגיעים לשלבים שחייבים מהר ללמוד את צורות ההתקשרות הנכונות בינינו, ואיך אנחנו מסבירים אותן לעולם.

שאלה: האם איכות האהבה לבורא לא שונה מאיכות האהבה לחברים? הרי הבורא הוא המקור והחברים הם אלה שדומים לי?

כשאתה מתחיל לעבוד באמת על חיבור עם החברים, אתה מתחיל בזה לעורר את היחס שלך לבורא. ואין הבדל כמו שהמקובלים כותבים בכל מקום. אין הבדל ביחס האדם למה שמחוץ לו, אבל כלפי הבורא אתה לא רואה את זה כי הוא נסתר. אם הבורא היה מגולה אז היית מגלה שאתה שונא אותו כמו שלא שנאת אף אחד, אתה לא רוצה להתקרב ולהסתכל עליו בשום פנים ואופן, ואין לך דבר יותר גרוע מהבורא, כי זה כוח השפעה שהוא שנוא עליך לפי הטבע שלך במאה אחוז.

כשאתה מתחיל עם החברים להכין את עצמך קצת יותר להתקרבות, להתחברות עם החברים, ולמרות האגו שלך אתה הולך איכשהו להתקרב ולהתחבר איתם, במידה הזאת אתה יכול לסבול את גילוי הבורא ובמידה הזאת הוא יכול להתגלות לך. לכן זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'", בצורה כזאת אנחנו מתקדמים. וכך זה עד גמר התיקון, את כל הפעולות אנחנו נצטרך לעשות בינינו, עד שכולנו נגיע כאיש אחד בלב אחד, גם בצורה פנימית בעשירייה, גם בצורה החיצונית בכל האנושות ובהתאם לזה אנחנו נגרום לגילוי הבורא שהוא יתגלה דווקא בקשר בינינו. ולא לחשוב שהקשר שאנחנו עושים בינינו הוא כאילו קשר גשמי ועם הבורא זה רוחני, אנחנו נגלה אחר כך שאין הבדל.

שאלה: אמרת שבתוך האדם יש מידע איך להגיע לחיבור, אבל הרגשת השבירה היא הרבה יותר גדולה. למה המצב הזה של חיבור כל כך קשה עבור האדם?

אמרת נכון, שהרשימו מהשבירה, הרשימות השבורות, מחזיקות בתוכן את כל המצב המתוקן. רק צריכים למשוך על זה מאור המחזיר למוטב, ואז הרשימו השלילי יתוקן ויתגלה לי המצב החיובי הנכון. זה מה שאנחנו צריכים לגלות. וודאי שבינתיים המצבים השליליים נראים לנו הרבה יותר חזקים מהחיוביים וזה תמיד יהיה כך עד גמר התיקון. כי זה הטבע שלנו שכל פעם מתגלה, ותמיד המצבים האגואיסטים יהיו יותר קרובים ומובנים לנו ממצבים של השפעה ואהבה, ואנחנו נצטרך להתגבר ובקושי, איכשהו לתאר אותם בינינו על ידי "איש את רעהו יעזורו". אדם אחד לא יוכל לעשות את זה, רק בהתחברות הנכונה עם החברים, עד שכל העולם יהיו כחברים.

שאלה: מהו הדבר שהכי מעכב אהבת חברים?

שני דברים מעכבים. דבר ראשון זה האגו שלי, ודבר שני זה האגו של החברים שגם חייבים להשתתף בזה ולעזור זה לזה.

שאלה: אמרת שאהבת חברים מובילה לאהבת ה'. אם כך, מה ההבדל בין שתי האהבות האלה כדי שנמנע לעשות טעויות כלפי אהבת החברים ואהבת ה'?

לא יכולה להיות אהבת ה' אם אתה לא מגיע לאהבת חברים. אהבת ה' מתגלה כשאתה עובד ממש חזק על אהבת החברים, משקיע את עצמך בזה, וסובל בגלל שאתה לא יכול להשיג את מהות אהבת החברים, ובחיסרון לזה אתה מגיע לתחילת הגילוי שלך לאהבת ה'. מגיע אליך פתאום רצון להתייחס לבורא, לאהוב אותו, בצורה אגואיסטית ודאי, אבל אתה מתחיל עכשיו לחשוב עליו, הוא מתחיל להיות לפניך, אתה מתחיל להרגיש שהקשר עימו חשוב לך, דווקא היחס שלך אליו חשוב לך, עד כמה אתה מתייחס אליו, עד כמה אתה רוצה לגרום לו טוב. כבר בזה חשוב לך לעשות פעולות שמהם הוא ייהנה. את הדברים האלה אנחנו צריכים לתפוס ולפתח.

תלמיד: אם כך, מה ההבדל בין שתי האהבות האלה?

אין הבדל, אהבה אחת מפתחת את האחרת. בינתיים ודאי שיש הבדל, כי את הנברא אני כביכול רואה לפניי, אבל ברוחניות גם אהבת חברים היא רוחנית וגם אהבת הבורא, רק זה הכלי וזה האור, המילוי.

קריין: קטע מספר 14.

"חז"ל לא דברו אלא בחלק המעשי אשר בתורה, המביאים לתכלית הנרצה מהעולם והתורה. ועל כן, כשאומרים מצוה אחת הכוונה ללא ספק מצוה מעשית. וזה ודאי כדברי הלל שהוא: - "ואהבת לרעך כמוך", אשר על ידי מצוה זו בלבד, יזכה למטרה האמיתית, שהיא - הדביקות באלקיו. והנך מוצא שבמצוה אחת זוכה לקיים כל המטרה והתכלית.

ועתה אין כל קושיה מעניין המצוות שבין אדם למקום, כי המעשיות שבהם, יש להם גם תכלית זו של זיכוך הגוף, אשר נקודתה האחרונה היא לאהוב "את חברך כמוך", שהשלב המיידי הבא אחריו הוא הדביקות."

(בעל הסולם. "אהבת ה' ואהבת הבריות")

קריין: שוב קטע מספר 14.

"חז"ל לא דברו אלא בחלק המעשי אשר בתורה". אנחנו צריכים לקבל את כל הדברים שהם כותבים למעשה, שצריכים להשיג, להרגיש ולהבין אותם. "המביאים לתכלית הנרצה מהעולם והתורה. ועל כן, כשאומרים מצוה אחת הכוונה ללא ספק מצוה מעשית. וזה ודאי כדברי הלל שהוא: - "ואהבת לרעך כמוך", אשר על ידי מצוה זו בלבד, יזכה למטרה האמיתית, שהיא - הדביקות באלקיו". אז למה כתוב "ואהבת לרעך כמוך"? "רעך" זה הבורא או החברים? "והנך מוצא שבמצוה אחת זוכה לקיים כל המטרה והתכלית. 

ועתה אין כל קושיה מעניין המצוות שבין אדם למקום, כי המעשיות שבהם, יש להם גם תכלית זו של זיכוך הגוף, אשר נקודתה האחרונה היא לאהוב "את חברך כמוך"". בזה שאנחנו עושים כל מיני פעולות השפעה לבורא, זה מביא אותנו דווקא להתקרבות לחברים. "שהשלב המיידי הבא אחריו הוא הדביקות."

(בעל הסולם. "אהבת ה' ואהבת הבריות")

שאלה: למי הוא מתכוון בקטע "רעך", האם זה החבר, האם זה הבורא?

גם הבורא וגם החבר, עד כדי כך שהאדם לא מבדיל. בינתיים לגבינו אלה שני כוחות, כי הבורא הוא משהו [גדול], אני תלוי בו, מה אני יכול לעשות? אבל חבר, היום זה חבר אחד, מחר חבר אחר, יש חברים, אין חברים. אנחנו לא רואים את הצורה השלמה של העולם, של המציאות, ולכן כך זה קובע את היחס שלנו.

תלמיד: האם גם בהתחלה לא מבדילים בין חבר לבורא, וגם בסוף לא מבדילים בין החבר לבורא?

אנחנו לא יכולים לא להבדיל, אנחנו מבדילים אבל בסוף לא. כשנכנסים באמת לעבודה מתחלפים הדברים לסיבה ומסובב, מהבריות לבורא. אחר כך היחס בין הבריות קובע את היחס לבורא. ואחר כך כל הדברים שאני יכול לבצע הם באמת בתוך הבריות והבורא נמצא בתוכם ואין הבדל ביניהם, אלא הבורא הוא המקור, והביצוע הוא הכלי שאלו הבריות.

זו הרגשה, אין לי אפשרות להביע את זה כל כך במילים.

שאלה: איך לראות את המהות הרוחנית של החברים ולהסתכל עליהם כעל גופים בעולם הזה?

על ידי זה שאנחנו מדברים בינינו, קוראים יחד, עובדים יחד, לאט לאט אנחנו מתחילים להרגיש עד כמה הרוחניות מתגלה לא בכל אחד מאיתנו אלא בינינו, וזו נקודה חשובה מאוד בהתקדמות הרוחנית שלנו. אנחנו מתחילים לגלות שבאף אחד אין רוחניות, אלא היא נמצאת בין כולם. בצורה כזאת אנחנו מגיעים לכלי הנכון ומתחברים בו נכון.

העיקר להגיע לזה, שכל מה שקורה ברוחניות זה הקשר בינינו, ומהקשר בינינו אנחנו רוצים להגיע לנקודה אחת, לחיבור.

שאלה: בקטע 14 כתוב, שאתה רואה שהודות למצווה הזאת, הוא מממש את מטרתו וייעודו. אבל יש הרבה מצוות, למה מדובר רק על מצווה אחת?

איזה מצוות יש לנו עוד? יש מצווה אחת. כל יתר הפעולות שאנחנו עושים הן כולן מתרכזות בפעולה אחת של חיבור, ולפי עוצמת החיבור יש שם את גילוי הבורא שזו מצווה אחת, והיא שאנחנו מגיעים לדבקות בו, ואין יותר. וכל מה שאתה קורא על כל מיני פעולות שנקראות מצוות, הן מרכיבות את החיבור הזה. בסך הכול יש לך עשר ספירות, עשרה חלקים שאתה צריך לחבר אותם למטרה אחת בנטייה אחת, והעבודה הזאת נקראת "קיום המצוות", שכולן הן למצווה אחת שהיא דבקות בבורא, זו המטרה.

שאלה: בסוף קטע 14 בעל הסולם כותב שהשלב האחרון שעלינו להגיע הוא לאהוב את החבר כפי שאנחנו אוהבים את עצמנו, ומיד לאחר מכן השלב המיידי הוא הדבקות.

כי זה הכלי וזו התוצאה מתיקון הכלי.

תלמיד: ישנם דירוגים בדבקות הזאת?

כן, יש, לפי מידת החיבור בינינו, בין חלקי הכלי. יש דרגות עביות, וככל שאנחנו יכולים לחבר את העביות ולהגיע לאיחוד בין החלקים, אז לפי הכלי כך מתגלה המילוי, האור שבתוך הכלי. לכן הבורא נקרא "בוא וראה", שמתוך הכלי אנחנו משיגים אותו, אחרת לא. אור אי אפשר להשיג, אי אפשר לראות, לזהות, רק מתוך המילוי שלו בכלי.

תלמיד: לגבי אהבת חברים. אני מבין מה זה לכבד את החבר, להעריך את החבר, אבל לאהוב אני לא מבין כל כך. מה זה אומר בדיוק "לאהוב"?

מה זה לאהוב את החבר? בינתיים אתה צריך לשכנע את עצמך שבלי החיבור עם החבר, בלי העזרה שלו, אתה לא מגיע למטרת החיים. אז החבר נעשה לך שותף בחיים בצורה כזאת שבלעדיו אתה לא משיג שום דבר, ובמידה הזאת אתה רוצה שהוא יתקיים, שיהיה לידך, שיהיה בריא, זה בצורה אגואיסטית, אבל בכל זאת אתה מתחיל לייחס לו חשיבות.

שאלה: למה להגיע לאהבת ה' זו המטרה? למה הבורא צריך או רוצה שנאהב אותו?

אהבה היא מילים, כך זה מתבטא בשפה שלנו, במושגים שלנו, שאנחנו מגיעים לדרגה הגבוהה ביותר בטבע. ואז אני כולל את שני כוחות הטבע, כי אני הנברא לא יכול להכיר רק בכוח אחד אלא רק בדבר והיפוכו, "כיתרון האור מתוך חושך". ולכן כך אנחנו מגיעים להכיר את הבורא, "בוא וראה", שכולל שני חלקים, "בוא", "וראה", תבנה את הכלי ותגלה בו את המילוי. כדי לבנות את הכלי, אנחנו צריכים לבנות אותו מחלקים קטנים כדי להשיג אותו במלואו בכל מיני אופנים, בהתקשרות בין כל מיני הפרקים האלה, לכן זו הדרך שלנו.

אם רואים את זה בצורה כללית יותר, כוללת, זו לא בעיה, בסך הכול זו מערכת לא מסובכת. אבל בגלל שהיא עוברת עלינו ואנחנו צריכים להשתנות כדי להבין אותה, להשתנות כדי להרגיש אותה, והשכל והרגש, ההבנה וההרגשה קשורים זה לזה, לכן אנחנו מתבלבלים, כי פתאום ברגש זה יותר גבוה מאיתנו, פתאום בשכל זה יותר גבוה מאיתנו, ואנחנו צריכים להתעלות יותר, וההתעלות היא תמיד בזה שאני מבטל את עצמי כלפי החברים, שאני מתקשר אליהם וכן הלאה.

יש כאן עבודה על האדם עצמו שלא רוצה, האגו שלנו עוצר אותנו. אבל גם כשהוא עוצר אותנו, הוא עוצר אותנו בכוונה, כדי שנבין איזה כוחות יש בנו, אנטי חיבור, אנטי בורא, אנטי אהבה, וזה מפני שאנחנו יכולים להשיג רק מתוך דבר והניגוד שלו, דבר והיפוכו, וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: אבל הבורא הוא רק אור והשפעה ואהבה.

הבורא הוא הכול. הבורא הוא הכוח העליון, מקור האור, והמקור לכל מה שנמצא למעלה מהטבע.

שאלה: להגדיל את אהבת הבורא, לרומם, לפאר את האהבה, זה גם על ידי החברים, זה לא נגמר, נכון?

כן, זה לא נגמר. במידה שאתה מגדיל את האהבה, החיבור בעשירייה, במידה הזאת אתה בונה את המקום לגילוי הבורא כדי לעשות לו נחת רוח. לפחות ללכת לכיוון הזה.

תלמיד: האהבה היא מצב שלם, למה צריך לחדש אותה?

כי בכל רגע ורגע יש לנו רשימות חדשות שמתחדשות ואנחנו צריכים לממש אותם.

תלמיד: איך אפשר לתאר את החיסרון של החבר במצב המתוקן, הסופי שלו?

החסרונות של החברים נסתרים ממך כמו גם היתרונות שלהם. אלא מה שאתה רואה בהם אתה רואה בכלי השבור שלך.

תלמיד: ובמצב המתוקן איך הייתי רואה אותם?

לפי התיקון שלך, כך תראה אותם. ואחר כך אתה תגלה שאין לך חברים, שכל זה אלה תכונות הבורא שכך מציג לך את עצמו כדי לכייל אותך לגמר תיקון.

שאלה: איזה מעשים מביאים להרגשת אהבה בתוכנו, בעבודה?

בהתאם למה שהם כותבים. הרב"ש כל כך טרח בזה לכתוב שאני לא יודע מה יש כאן להוסיף. כל הפעולות שאנחנו רגילים לעשות בקבוצה, בחיבור, בישיבות, בסעודות, בכנסים, כל הפעולות האלו וגם כל שיעור ושיעור שלנו זה מיני כנס. וכל יום אנחנו עושים את זה. וקמים בלילה או אולי בזמן אחר אבל תמיד זה לא נוח ומוותרים, זאת אומרת מבטלים את עצמנו, את האגו שלנו, את הזמן שלנו מעבודה, ממשפחה, מכל שעות הפנאי כדי להתחבר וללמוד. זו השקעה מאוד גדולה למשך זמן ובזכות זה אנחנו מתקדמים.

תלמיד: יש עוד מעשה שיכול להאיץ את התהליך?

אני חושב שלפי שעות אנחנו לא צריכים להוסיף לפעולות שלנו. יכול להיות שיהיו כאלו זמנים. נגיד יבוא עכשיו איזה וירוס וכל העולם יכנס להקפאה וכולם ישבו בבתים אז אנחנו נעשה כבר עוד שיעור אחד ביום חוץ מהשיעור הזה. אבל חוץ מזה, ישיבת חברים אפשר לעשות יום יום. הבעיה היא לא בזה. הבעיה לא לחייב את האנשים אלא שהם יעשו את זה מרצון, מההבנה שירגישו הכרחיות בזה.

תלמיד: מתוך מה תגיע ההבנה הזו?

מתוך הכרה בחשיבות המטרה ובאמצעי של החיבור בינינו כהשגת המטרה.

שאלה: מושג "אהבה" הוא קצת מבלבל. כשאני שומע בזום שלנו חברים אומרים, "צריך פשוט לאהוב את החברים", לא מבין את זה.

אתה צריך להגיע למצב שאתה מבין שהתקשרות עם החברים זה המקום לגילוי הבורא. וזה מקום שנקרא "עולם הבא". ודווקא בקשר בין החברים. ואתה מייצב את המקום הזה, אתה בונה. ובלי שאתה תייצב אותו הוא לא קיים. כי הכול קיים כלפי אדם המשיג. ולכן אין לך ברירה אלא כך לתאר את הדברים.

שאלה: מה משתנה באדם כשהוא מתגבר על הדחיות?

כשאדם מתגבר על הדחיות הוא מתגבר על האגו שלו שמראה לו איפה הוא צריך להוסיף כוחות החיבור כדי סוף סוף לגלות את הקשר בין החברים. וכמו שאנחנו עכשיו קראנו שבקשר עם החברים הוא מגלה את הבורא שממלא את הקשר הנכון.

שאלה: למה כל כך קל לראות שהבורא מלא אהבה ואני רוצה לגלות אותו וכל כך קשה להגיד לחבר שאני אוהב אותו עד רמה שאני מראה שנאה במקום זה?

הכול מפני שאנחנו צריכים להבין, להכיר את האגו שלנו שכנגדו אנחנו נכיר את הבורא. תשתדל יותר ויותר לחשוב על עצמך, על ההתנהגות שלך, על כל הדברים הקדושים שלך שאתה רוצה לקיים. על הצורה החיצונית שלך שאתה רוצה לקיים, כמה זה קשור בכלל לרוחניות. ומזה תחליט איפה אתה באמת צריך להיות במאמץ שלך.

שאלה: מדוע אנו משקרים לעצמנו שאנחנו אוהבים את הבורא בכל ליבנו, אבל לא משקרים כך לעצמנו לגבי אהבת הזולת, אהבת חברים?

לא משקרים?

שאלה: כן, הבורא הוא כביכול משהו שלא ניתן להשגה, לא ברור אם אני אוהב אותו או לא, רק שעם החברים עובד בשטח אז בטוח.

עם החברים שאני עובד בשטח אני רואה כמה אני אוהב אותם או לא אוהב אותם. לכן כך קורה שמגולה לנו הדבר הזה. אבל באותה המידה שיש לי יחס לחברים, בדיוק באותה מידה יש לי יחס לבורא, בדיוק ולא יותר.

ולכן ניתן לנו לשפר את היחסים שלנו בין החברים כדי לשפר את היחסים שלנו לבורא. ואנחנו לא יכולים לשפר את היחסים לבורא אלא מתוך זה שמשפרים את היחסים עם החברים. הבורא זה תוצאה ממה שאני שיפרתי את היחסים עם החברים.

שאלה: מהי הנקודה הסופית שבה יש להשתפר באהבה ובנתינה לרעך?

הנקודה הסופית היא גמר התיקון.

שאלה: מה מתוך מה שיש בזולת אני צריך להרגיש בתוכי?

בעצם אם אני אוהב את הזולת אז אני רואה, מרגיש, מגלה ומשיג מה נמצא בו מתוך החיבור בינינו, כך אני משיג אותו. אז ממש מתחברים בלב ונפש בינינו והופכים להיות כלי אחד.

שאלה: האם נכון שהבריות עומדות בדרך שלי אל הבורא ועליי לנטרל אותן באהבה שלי כדי להגיע לאהבת הבורא?

הן לא עומדות בדרך, הן ככלי והבורא כתוצאה, כאור שבתוך הכלי.

שאלה: אני רוצה לאהוב בכנות, איך אפשר לגשת בכנות לאהבת חברים?

להשתדל כל הזמן, כל רגע ורגע, ולחפש ולבקש מהבורא שיעזור לאתר מה זה נקרא מגע נכון, חיבור נכון, מילוי נכון.

שאלה: קודם דיברנו על כך שהעולם הזה הוא אשליה, האגו שלי לעולם לא יסכים לזה, בשבילו זה אומר שגם הוא אשליה. איך לקבל שהעולם הזה הוא אשליה?

אני לא חושב על אשליה או לא אשליה, לא אכפת לי, אני לא הולך לחקור כמדען את העולם הזה, העולם הרוחני, כי אי אפשר עם הכלים האלה לחקור שום דבר. לכן מה שאני כן משתדל לעשות, הוא רק להבין שהכלי למחקר הרוחני הוא החיבור בין החלקים השבורים, ולכן אני צריך להתחבר עם החברים ומתוך זה, בתוך החיבור בינינו, אני יכול לחקור נכון את העולם הרוחני. במידת החיבור בינינו, יהיו לנו כלים כל פעם יותר ויותר מורכבים וכך נגיע להבנת והרגשת העולם הרוחני שיתגלה.

שאלה: הבורא שונא את האגו ועלינו לאהוב את הבריאה. האם גם אם אנחנו רואים משהו כאגואיסטי, עלינו לאהוב אותו?

אנחנו צריכים לאהוב את האגו לא מפני שהוא טוב, אלא מפני שהוא מתגלה ומראה לנו איפה אנחנו נמצאים ומתקדמים. כי כל גילוי חדש מתחיל מגילוי האגו שמראש כבר שבור ונצטרך להתקדם אליו. לכן גילוי האגו זה כבר סימן שאני מגיע למצב חדש. האמת, אם נהיה ברגישות נכונה נגלה כל פעם שהאגו שלנו נפתח יותר ויותר ואנחנו יכולים יותר ויותר מעליו להתחבר בינינו, ולגלות כל פעם יותר ויותר מצבים רוחניים חדשים.

שאלה: למה אנו חושבים שהבורא הוא הדבר הכי חשוב בחיים שלנו, בעבודה מסתבר שאנחנו שואפים יותר לאהוב אנשים, מאשר את הבורא?

הבורא הוא החשוב כי הוא המקור היחידי, כוח אחד, יחיד ומיוחד שממלא, מחזיק וסובב את הכול, ואין עוד מלבדו. אבל כשאנחנו כביכול רוצים להתקרב אליו, אז אם נחשוב רק על התקרבות אליו נראה שאין לנו שום סיכוי לעשות זאת, כי אנחנו נבראים ההפוכים ממנו ואין לנו שום כלים ביד לתפוס את הבורא ולגלות אותו. אז מה נעשה? לכן כאן אנחנו צריכים את חכמת הקבלה, חכמה איך לקבל את גילוי הבורא בכלים שלנו. אמנם אנחנו הפוכים, כי אנחנו נבראים וצריכים להיות הפוכים לפי הטבע שלנו, מצד שני איך נגלה אותו? הוא הפוך מאיתנו ו"הפוך" זה נקרא שאני לא יכול לזהות אותו בכלים שלי הרגילים, אבל יש שיטה איך בכל זאת לשנות את הכלים שלנו על ידי הכוונה על מנת להשפיע, אז לפי רצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע, זה נעשה מותאם לבורא, ובמידה הזאת שהוא מותאם, דומה, אותו רצון לקבל נקרא כבר דומה לבורא, "אדם" הדומה לבורא, וחוץ מזה הוא גם מתחיל להרגיש את הבורא ובעצמו נעשה כחלק מהבורא.

שאלה: שמעתי קודם שאפשר למדוד, איך מודדים את המרחק ממלכות לכתר בעבודה עם החברים?

אנחנו יכולים למדוד לפי היחסים בינינו. בוא נגיד, לפי כמה כמה שנתאר לעצמנו שאנחנו מתחברים ממש במצב הנוכחי לפי הבנתנו להיות כאיש אחד בלב אחד, שכל הקבוצה מתחברת ממש ללב אחד, לרצון אחד, לכוונה אחת, לבורא אחד, ככול שנוכל לתאר את זה יחד אז בכך אנחנו מהווים עשירייה שלמה. אם באמת נשיג דבר כזה, נרגיש את הבורא במידת מה שהשגנו בקשר בינינו. הבורא תמיד מתגלה לפי הקשר בינינו, נשיג את הקשר ואז נרגיש אותו במידת נפש, אחר כך רוח, אחר כך נשמה, חיה, יחידה וכן הלאה. 125 מדרגות.

שאלה: איזה תרגילים נוכל לעשות כדי לפתח את האנושות קדימה?

התרגילים שבהם אנחנו מתחברים בינינו, הם כדי שנבין ונבצע בפועל תרגילי חיבור. מתוך זה נבין מה אנחנו צריכים לספר לאנושות, כמה אנחנו צריכים להסביר להם, מה אנחנו צריכים לעשות ואז נבין יותר באיזה שלבים להסביר להם, לכוון אותם ולטפל בהם כדי שהם יבינו את הדרכים הנכונות, את השלבים, את שלבי הסולם, המדרגות איך אנחנו כולנו צריכים לעלות, ואז על ידי כך שנטפל בהם גם נתקדם. כי כל ההתקדמות שלנו כגלגלתא ועיניים שעליה מסביר בעל הסולם בסוף "ההקדמה לספר הזוהר" היא מתוך זה שנטפל בכל האנושות. קודם נצטרך לתקן את עצמנו, אבל כל התיקון שלנו הוא רק תיקון גלגלתא עיניים, כי אנחנו החלק הזה באנושות, ואחר כך על ידי טיפול באח"פ נתקן את עצמנו בצורה שלמה בחיבור איתם יחד וכך מגיעים לגמר התיקון.

שאלה: היכן עובר הגבול בין משחק כפעולה רוחנית בקבוצה לבין יחס רציני ללימודים ואחריות בקבוצה?

אני לא חושב שיש גבול, אני חושב שהדברים האלה נמצאים בכל מקום ומקום, בכול מצב ומצב עד המצב האחרון. כי כל פעם אנחנו נעשים כפעולה בכוח ואחר כך בפועל, בכוח ובפועל, ולכן העבודה הזאת בכוח היא כמשחק ואחר כך העבודה בפועל כביצוע.

(סוף השיעור)