שיעור צהרים 27.04.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך ג', עמ' 1655, מאמר 133. "הכל תיקונים"
קריין: רב"ש ג', מאמר 133, עמוד 1655, "הכל תיקונים".
הכל תיקונים
""כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (בשלח).
קושיית חז"ל, אם אני לא אשים המחלה, בשביל מה צריכים לרופא (סנהדרין ק"א ע"א).
ויש לפרש, היות שאני הרופא, ולמה אני אשים עליך מחלה, אם אני מוכרח לרפא את המחלה.
ומה אני מרויח אם אני אשים מחלה, בטח זה מטעם עונש. ואם אני צריך לרפא את המחלה, איזה עונש יהיה זה, רק כאילו שאני עושה עבודה בחינם.
לכן אני לא אשים עליך מחלה. ומה שאתה חושב שהיא מחלה, אתה טועה בזה, אלא כל המצבים שאתה מרגיש, אם אתה מייחס אותם אלי, הכל הם תיקונים, שעל ידי זה אתה תתקרב אלי בדביקות."
שאלה: הכול תיקונים, למה הרב"ש מתכוון במילה "תיקונים"?
שאנחנו צריכים רק דבר אחד, לתקן את הרצון לקבל על מנת לקבל שיש בנו שיתוקן על מנת להשפיע.
שאלה: יש משמעות שנבין איזה תיקון מדויק אנחנו צריכים לעשות, למשל אם מגיעה מחלה?
לא, בדרך כלל זה הכול כדי לסובב את עצמנו לכיוון על מנת להשפיע, זו בעצם המהות של כל התיקונים.
תלמידה: זאת אומרת יותר קרבה?
יותר להתקרב זה לזה, יותר להתחבק, יותר לעבוד יחד בהשפעה הדדית זה לזה, ואז עד שמגיעים להרגיש שכל העבודה שלנו צריכה להיות לחיבור ולהשפעה הדדית ולתמיכה הדדית, וכך נגיע למטרת הבריאה.
שאלה: אני מרגיש מהמאמר שבסוף הוא מביא אותנו למצב ש"אין עוד מלבדו". אני מרגיש שבעולם יש כל מיני מלחמות ברוסיה, אוקראינה, בארץ, ויש גם כל מיני הצפות, צונאמי. אנחנו רק אומרים שאין עוד מלבדו אחרי שמשהו רע בא לי, ואנחנו פה מתקשרים, אוכלים ביחד, מתחברים, ומתוך המצבים הטובים לא אומרים שאין עוד מלבדו, ואני פה עכשיו יכול להתכלל עם החברים בשיעור, גם בשיעור בוקר. למה אני מתרחק מהמצב שאין עוד מלבדו כשאני מרגיש כך בתוך הסביבה הזאת?
אני לא מבין, אם אני נמצא בעשירייה זה נקרא שאני מתרחק מאין עוד מלבדו?
תלמיד: בדרך כלל אני זוכר שאין עוד מלבדו כשמשהו רע בא לי, אבל אם אני בסביבה טובה עם החברים, בלימוד ומתקדמים, מתחברים, זה כביכול רחוק?
אז אתה שואל למה אני מרגיש ככה?
תלמיד: כן, איך אני יכול לחיות במצב אין עוד מלבדו כל הזמן בטוב וגם ברע?
אנחנו צריכים להימשך לאין עוד מלבדו מכל המצבים, לקבוע שהבורא הוא תמיד אחד, יחיד ומיוחד ואין עוד מלבדו מכל וכל. ואם זה לא נראה לנו, אז לעשות עבודה בתוך הקבוצה, בעשירייה, עד שאני בטוח שאני נמצא בעולמו של הבורא ואין עוד מלבדו, ורק זה פועל עליי ואני רוצה להגיע רק לזה.
שאלה: למה הבורא נותן לנו מכות, מחלות, מלחמות, ואחר כך הוא מצפה שאנחנו נתחבר ונבקש ממנו תיקונים? כמו במשפחה שההורים נותנים מכות ואחר כך צריכים ללכת לבקש סליחה ולהיות טובים, למה לא בדרך הטובה?
הבורא לא מגיע אחר כך ומבקש סליחה, הוא אומר מלכתחילה שמה שאנחנו מרגישים כמכה, זאת לא מכה, זו רפואה, זו השגחה, והכול נעשה רק מתוך כוח האהבה, שכלפינו מסודר רק כאהבה השלמה.
תלמידה: בעצם בכלים שלנו זאת מכה ודברים כאלה?
בכלים שלנו זו מכה מפני שאנחנו לא מכוונים לחיבור, לאהבה, להתקדמות לבורא, אז ככה זה נראה לנו.
תלמידה: אז צריך לכוון את הגל שלנו כדי לקבל את האהבה שלו אלינו?
כן.
שאלה: לאחרונה יש פוקוס על מילה קצת חדשה "חטופים", יש "כיכר החטופים", יש דיבור על חטופים באמת שאנחנו מאוד רגשיים אליהם. ואני מדבר בלי חס וחלילה לעשות איפה ואיפה, על אנשים ברחוב שאני רואה כשאני הולך, עלובי נפש, אנשים שקופים. הייתה לי דיירת נרקומנית שהייתה נועלת את הבן שלה בן 6, במשך שנתיים, עד היום היא בורחת והילד הוא סוג של חטוף. ולמעשה כל זקן שלא יכול להתקלח לבד או כל מסכן אחר שנזרק ברחוב מסיבות כאלה ואחרות, או סתם בן אדם שלא יודע לבקש עזרה, הם סוג של טופים.
למה אף פעם לא קמנו ולא זעקנו על החטופים האלה? לא אלה שבשבי, אלה שבשבי בחיים.
מה אנחנו צריכים לעשות?
תלמיד: השאלה למה יש כזאת התקוממות מוצדקת סביב חטופים שאנחנו מבינים אותם כחטופים של מלחמה, ואין התקוממות על חטופים שהם אנשים אומללים שאף אחד לא יכול לעזור להם, שזרוקים ברחוב, נעולים בבית כילדים, שלא יכולים לעזור בכלום, הם גם חטופים?
אנחנו לא חושבים שהם נמצאים במצב כמו שבאמת חטופים, כי החטוף זה בן אדם שהוא נמצא שם כמו שבבית סוהר.
תלמיד: אבל ילד בן 6 שלא יכול לאכול, וזקן שלא יכול לעשות את צרכיו ולדבר עם אף אחד, וזה שרימו אותו בגלל שהוא היה בשואה ולא נתנו לו כסף ואין לו עם מי לדבר והוא לבד והוא נרקב במיטה ואף אחד לא יבוא לנגב לו, הוא לא חטוף?
הוא גם נמצא בחוסר אמצעים, הוא לא יכול לעזור לעצמו, הוא קרוב לאותו אדם שנמצא כחטוף. כן.
שאלה: כי אני מדבר על מחשבה שהופעלה עלינו, על האם לחשוב על מישהו כזולת לצורך העניין שכל מה שאנחנו מנסים ללמוד, זה לחשוב על מישהו אחר. אבל גם בתחום הנרקומניות, תמיד יש את ההתחלה, אז אתה רואה ילדה בת 17 שעדיין הפנים שלה עוד לא התקלקלו והיא שוכבת שמה ואף אחד לא בא, ואף אחד לא עוזר, ואף אחד לא זועק. אז אני אומר במה היא שונה באמת? כי אין לה אוכל, אין לה כסף, היא נאלצת לקיים יחסי מין כמו אונס שעוברות החטופות אבל אף אחד לא אכפת לו, אף אחד לא קם, עוצר את הכול וזועק.
זה בעיה של החברה.
תלמיד: אז למה יש אֵיפה ואֵיפה למה הם פחות חשובים? כי יש אנשים במצב כל כך קשה שגם הם אין להם עזרה. הילד שהיה אצלי בדירה קיבלתי דיווח משכן הוא מדי פעם נותן לו תפוח, אבל לרוב הוא סגור, אולי גם אין לו מה לאכול, יש הרבה ילדים כאלה בארץ או בעולם.
אתה צודק ובאמת אנחנו צריכים להיות יותר ערים לזה. אני לא חושב שאני מסוגל לזה בעצמי אבל הייתי תומך במה שאפשר.
תלמיד: כי יש הרי כל כך הרבה גאווה והדברים האלה הצהובים שאנחנו תולים לטובת אנשים שבאמת באמת אני לא בא חס וחלילה להגיד שהם לא במצוקה נוראית, אבל יש אלפים שקופים שהם במצב איום ונורא.
כן, אני מסכים איתך, ויש כאן באמת פצע גדול מאוד שצריך לרפא. צריכים עוד ועוד אנשים שיתעוררו ויטפלו בארגונים כי האדם לבד לא יכול לעשות כאן הרבה.
תלמיד: לא, אם זה פוליטי אז כאילו אכפת למישהו, אם זה אזרחי וילד שנפלט מהבית או אבא שלה אנס אותה, אז הם הופכים לעלובי נפש, הם לוקחים סמים פסיכודאליים, מגיעים לידי רציחות, מגיעים לדברים, ובעצם אין זעקה. ופתאום יש זעקה ופתאום יש "כיכר החטופים", תחשוב איזה שם, זה מדע בדיוני "כיכר החטופים". כמו שאנחנו מדברים על גמר תיקון וכולם צריכים להיות ביחד, למה לא לנצל את ההזדמנות, אתה בטח לא הכתובת לפתור את זה, אבל למה כבר לא לנצל את ההזדמנות ולחבר את כל עלובי הנפש? כי גם הם עלובי נפש בזה שהם לא יכולים לעשות כלום וגם אלה רק הסיבתיות מפרידה ביניהם.
אני כן מטפל באנשים, אני כן מושך את האדם להתרומם מאדישות, ואני מקווה שכתוצאה מהפעולות שלנו גם יהיה פחות צער בעולם, ובמשך הזמן אנחנו נראה עד כמה שזה עובד, זה פועל.
שאלה: איך הודיה עוזרת למצוא את אהבת הבורא בכל תיקון שהוא שולח לנו?
ההודיה מצידנו זאת תגובה שמגיעה לבורא ומייצבת את היחס שלו אלינו מחדש, ואז אנחנו מקבלים מהבורא יחס שהוא מבין אותנו, שהוא מרגיש אותנו, שהוא נמצא איתנו יד ביד והולכים לתקן את הפגמים באנושות.
תלמיד: כשאני מודה, איך זה מקשר אותי, מחבר אותי לבורא?
כי אתה מבין שהוא טוב ומיטיב, ומה שאתה רואה לפניכם בעולם הזה, אלה דברים היוצאים מן הכלל שקשה לנו להצדיק אותם, ואנחנו צריכים להבין שזה לא בדיוק כפי שזה נראה לנו. יחד נתחבר ונבקש מהבורא שיטפל בכל הפצעים שיש בחברה האנושית, וכך נגיע לתיקון.
תלמיד: איזה תפקיד משחקים כאן הרגשות?
רגשות הן מה שאנחנו מרגישים ולפי זה אנחנו סובבים את עצמנו להבין בשכל, להרגיש ברגש צורות נכונות שרוצים לראות בחברה האנושית המתוקנת. זה תפקיד הרגשות.
תלמיד: אז אני מרגיש את כל הרגשות השליליים האלה של קנאה, כעס וכן הלאה, אבל אני כן רוצה להיות בהודיה.
כן. זה בסדר, אז מה זה מפריע? אני מרגיש את כל הרגשות השליליים ויחד עם זה אני נמצא בהודיה לבורא שברא את העולם וסובב אותו לכיוון הטוב, ואנחנו מבינים דווקא על ידי התפשטות הרע ותיקונה לטוב, אנחנו נגיע למצב שנבין בכל העומק את יחס הבורא לנבראים ונצדיק אותו.
תלמיד: האם נכון לומר שההודיה היא התעוררות מלמטה?
כן, זו התעוררות משלנו, אבל בכל זאת אנחנו צריכים גם להבין שהבורא מעורר את המצבים האלה.
שאלה: בסוף, המחלה שאנחנו מרגישים היא כאב פיזי שמלווה באשפוזים וכל מיני תהליכים פרוצדורליים. איך נכון להתייחס לחברה בעשירייה שחולה, שעוברת תהליכים כאלה עם אשפוזים והרבה עניינים גשמיים. אנחנו רוצות לעזור לה. איזה יחס נכון אנחנו יכולות להביא בתוך העשירייה שהיא תרגיש שאנחנו מתעניינות בה, אוהבות אותה, דואגות לה, בלי להתעניין איפה היה, כמה היה, מה קרה וכולי?
אנחנו צריכים להתקרב לאותה חברה שקיבלה מכה ולהיות בקשר איתה ולהיכנס לתוך המחלה שלה, הסבל שהיא מרגישה. מצד אחד לעשות הכול שהיא תרגיש פחות סבל, ומצד שני אנחנו צריכים גם להתחשב בה ולעשות הכול שהיא לא תרגיש יותר בעיות.
תלמידה: איך אנחנו נבנות מזה?
זה שאנחנו מתחברות יחד ומתחברות לבורא, אנחנו בזה ממהרות את ההבראה שלנו מהאגו, כי הוא בעצם בסופו של דבר המקור של כל הבעיות וכך אנחנו מגיעות לתיקון הכללי.
שאלה: אמרת שאפשר להתקשר עם העולם דרך העשירייה, אבל עכשיו שמעתי שאני צריכה להיכנס לייסורים שהחברה עוברת, המחלה שהיא עוברת ולהרגיש את מה שהיא מרגישה. איך אני יכולה באופן פרטי לעורר את עצמי לתפילה, כי אני מתנתקת ואז אני לא מרגישה כלום. אם אני רואה משהו או שומעת, אז אני מתחילה להרגיש. האם יהיה נכון להקדיש זמן להתכללות, להסתכל, לראות חדשות, לעורר את עצמי, כי אתה נופל לאדישות ושכחה. אתה עובד בעשירייה, הכול אתה עושה, אבל לא רגשית.
אתם צריכים כל הזמן לדבר על זה בעשירייה ואז תהיה לכם רגישות מגולה לכאלה מצבים.
תלמידה: כלומר לדבר על זה שעלינו להתעורר מהאדישות.
כן.
שאלה: כתוב שהבורא לא נותן עונש ואם אנחנו מייחסים הכול אליו, אז זה יהיה שהוא מקרב אותנו אליו ואלה תיקונים. אבל זה לא עונש.
אין בכלל עונש. תיקון זה לא עונש.
תלמידה: כלומר הבורא אף פעם לא מעניש אותנו.
לא. כל הזמן הוא מיישר אותנו.
שאלה: האם כשאתה עוזר לרפא אתה לוקח מהאדם את התיקון שלו? כשאתה עוזר למישהו, אפילו בצוות, אפילו בטיפול כשיש לך מקצוע כזה, הרבה פעמים אני מרגישה שיש הבדל בין עזרה שאני עוזרת בחוץ לבין עזרה שאני עוזרת פה לחברים.
כן.
תלמידה: כי פה יש איזה מקום שמבין שזה תיקון.
כן.
תלמידה: השאלה אם אני לוקחת לו את התיקון או אני עוזרת לו לעבור את התיקון?
את יותר עוזרת.
שאלה: כאחד שמסתכל עלינו מהצד, לפחות עלי על המפעל חיים שלך, האם אתה מרגיש שאנחנו מתקדמים?
ודאי. אנחנו כן מתקדמים ואנחנו גם נרפאים, ואנחנו בקרוב נרגיש את זה בפועל, כל אחד וכולם יחד.
שאלה: יוצא שמצד אחד זאת הפרעה ומרור, ומצד שני מילוי ואהבה של הבורא, ונראה שאלו כלים שונים לגמרי. אז מה זה תיקון הכלים?
תיקון הכלים זה כאשר עשינו את כל העבודה באותם המקומות שבהם חווינו ייסורים, מכות. באותם הכלים אנחנו מרגישים הודיה ואהבה.
תלמידה: אבל אלו כלים שונים?
אלה לא כלים שונים.
שאלה: איך לעבור את כל המצבים במודעות, כתיקונים שמקרבים אותנו לבורא?
אם אנחנו מתייחסים לבורא, מבקשים ממנו, רוצים להתקרב אליו, לברר מה קורה איתנו, אז אנחנו פועלים נכון.
שאלה: רב"ש כותב, "כל מחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך". האם מצרים זה מחלה, וכשיוצאים ממצרים זה אפשרי לתקן על ידי הבורא?
אני מבקש מהבורא שירפא אותי, קודם כל ירפא אותי מהאגו שלי, וכל היתר זה כבר משני.
שאלה: המקובלים מספרים לנו שאנחנו אמורים לאסוף את צער הציבור ולהעלות אותו בתפילה. מה זה צער הציבור ואיך אנחנו אוספים את זה?
נכללים ממנו. "צער הציבור" נקרא איך שהציבור מתנהג בתוכו, כל אחד עם כולם וכולם עם כל אחד, ומה הם מרגישים מתוך זה. עד כמה הם לא מרוצים, לא מצפים לטוב. כל הדברים האלה זה צער הציבור. ואם אנחנו מבקשים מהבורא שירפא את זה, אז בסופו של דבר הוא מביא אותנו להכרת הרע, איפה הרע הזה נמצא שכדאי לנו לרפא אותו, וכך נתקדם לאמת.
שאלה: כתוב, "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". והשאלה היא, האם עניין התיקונים מתייחס רק לאלו שיוצאים ממצרים, וכל השאר הם בעצם מחלות ללא תיקונים, אין תיקונים?
כן ולא. אנחנו צריכים להתייחס לכל המחלות שלנו, שהן כולן מגיעות כתוצאה מההתנהגות שלנו זה עם זה, ושאת כל המחלות האלה אנחנו צריכים בסופו של דבר לרפא על ידי יחס הדדי מתוקן בינינו.
שאלה: בסוף המאמר רב"ש כותב "אלא כל המצבים שאתה מרגיש, אם אתה מייחס אותם אלי, הכול הם תיקונים, שעל ידי זה אתה תתקרב אלי בדבקות." איך עצם הגילוי הזה שהכול זה הוא, עושה את הפעולה הזאת של קירוב?
ככל שאנחנו פונים לבורא ומבקשים ממנו תרופה, זאת אומרת משהו שיעזור לנו, זה מציל אותנו.
תלמידה: אז עצם זה שיש לי שיח אתו זה מה שמקרב אותי?
כן.
שאלה: מה הקשר בין היכולת של האדם לייחס את המחלה לבורא לבין התיקון?
הקשר הוא שהבורא הוא המייצב, המסדר והמעמיד את הכול, גם במצב הרע ביותר, ואין לי תרופה אחרת אלא לפנות אליו.
תלמיד: התיקון הוא להפוך את הכוונה בעל מנת לקבל לבעל מנת להשפיע, אם אני מבין נכון?
זה מילא. התיקון הוא קודם כל לפנות לבורא ולבקש תיקון.
תלמיד: אז מה התיקון שעכשיו עומד לפנינו?
לפנות לבורא.
תלמיד: רק עצם העניין של לייחס כל דבר ודבר לבורא?
לא רק לייחס, אלא לדרוש ממנו תיקונים.
תלמיד: אבל הוא לא אומר לדרוש, הוא אומר, אם אתה מייחס את המחלה אליי, אם אתה אומר שזו לא מחלה, אלא זה הגיע ממני.
זה כביכול שלב א'. ואחר כך, מה אתה עושה עם הידיעה הזאת?
תלמיד: אם האדם מתאמץ בכל יכולתו לייחס כל דבר ודבר במוחא וליבא בהרגשה ובשכל לכך ש"אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב", ודורש על זה ומודה על זה, ועובד רק לכיוון הזה, במה העבודה הזאת בונה באדם את תכונת ההשפעה?
מה הוא מתכוון לקבל מהבורא?
תלמיד: דבקות.
דבקות זו תכונת ההשפעה.
תלמיד: למה? דבקות כוללת גם את תכונת הקבלה בפנים, גם תכונת הקבלה מגיעה ממנו.
לא, לפי מה אתה דבוק בבורא? בהשתוות הצורה, במה אתה נמצא עימו? רק על ידי הדבקות בכוח המשפיע.
תלמיד: כוח הבורא, האחד יחיד ומיוחד, לא נמצא מעל תכונת ההשפעה ותכונת הקבלה, האם תכונת הקבלה לא נובעת ממנו? כשאני מזהה את פרעה, אני גם צריך להגיד, זה לא פרעה, אין שליח, זה הבורא.
כן.
תלמיד: זאת אומרת, המושג דבקות מקפל בתוכו גם את היצר הרע וגם את היצר הטוב. לא?
כן.
תלמיד: על זה אני שואל, למה להתאמץ להידבק בבורא על פני רע ועל פני טוב, מר ומתוק, בתפילה ובדרישה, למה הדבר הזה בונה באדם את אהבת הזולת? מה הקשר בין המאמץ שלנו להפוך את עצמנו לאוהבי הזולת ולא לאוהבי עצמנו, לבין דבקות בבורא?
הכול בא לפי השתוות הצורה. לפי מה אני מתקרב לבורא? לפי השתוות עימו. באילו תכונות? בתכונות השפעה ואהבה. וכאן הכול גם נגמר.
שאלה: אם המטרה היא השתוות הצורה, אז אני אמורה לראות את כולם באהבה, ולהבין שלעורר אותם זה קודם כל לחכות שיהיה חיסרון וזה יכול להיות רק מהבורא. אני צריכה לרצות בשבילם, להתפלל עבורם, אבל אני אישית לא יכולה לעורר את זה, אלא רק לאהוב אותם ולהבין שזה בא ממנו?
נכון.
שאלה: אמרת שמאוד התקדמנו בזמן האחרון, בתקופה האחרונה. אז למה בכל זאת אנחנו מייחסים את המחלה לבורא אם התקדמנו? יש גם איזו תופעה חדשה שנוצרה במדינה בשנה האחרונה מאז המלחמה "אני אחראי אבל אני לא אשם". איזה מין מצב זה?
אני לא יודע, למה אתה שואל אותי?
תלמיד: אם התקדמנו, איך אנחנו בעצם יכולים לייחס את המחלה לבורא, שהוא המחלה, מה זה הדבר הזה?
לא, לא הבורא הוא המחלה.
תלמיד: אנחנו מייחסים אליו את המחלה?
לא, לפעולות שלו אנחנו מייחסים גם את המצבים של המחלות.
תלמיד: אם הוא בעצם רק מרפא אותנו, למה באמת מייחסים אליו את העניין של המחלה?
כי המחלות האלה גם נמצאות במסגרת הריפוי.
תלמיד: זאת אומרת המחלה היא חלק מהתיקון בעצם, זה הכול ביחס שלנו לעצמינו?
ודאי, על זה כתוב.
שאלה: בעצם המחלה היחידה שעליה הוא מדבר פה זה חוסר הרצון להשפיע?
כן.
תלמידה: ואני צריכה את הדבקות כשאני נזכרת שזה הבורא שם בי ואז הבקשה היא "תן לי את הרצון להשפיע", זו הדבקות?
כן.
שאלה: האם אנחנו צריכות לשאוף לאותה רמה של דרישה ובקשה בבעיות קטנות כגדולות? האם אנחנו צריכים להתייחס באותה חשיבות לכל כאב קטן כגדול?
לא, הבורא עושה בנו הבחנות רבות, ועלינו לעבוד לפי זה.
שאלה: איך אני יכולה לתמוך בחברות שקשה להן להצדיק?
לדבר איתן. אדם חייב להצדיק את הכוח שפועל עליו, זה בדרך שלנו להשתוות הצורה עם הבורא.
שאלה: כשאדם מרגיש חוסר ביטחון בעשירייה, דחייה, ריחוק. האם זה תיקון עם עצמו מול הבורא או של העשירייה?
זה לא תיקונים.
תלמידה: מה זה?
מחלה היא אף פעם לא תיקון.
תלמידה: כשהוא מרגיש דחייה מהעשירייה, חוסר ביטחון, שלא רוצה.
אז מה יש כאן טוב, בריא?
תלמידה: אז מה עליו לעשות?
הוא צריך לעשות כל מיני פעולות כדי להתעלות מעל מצב החולי הזה, ולהגיע לתיקון.
תלמידה: לבקש מהבורא, לבקש מהעשירייה עזרה?
כן, כל מיני כאלה דברים.
תלמידה: וכשתיקונים חוזרים על עצמם?
זה לא חשוב.
תלמידה: כשהם שחוזרים על עצמם, "אותה גברת בשינוי אדרת", מה אדם צריך לברר? מה הוא פספס בעבודה שלו עם התיקונים?
כנראה שהוא לא גמר עם התיקונים בפעם שעברה. אנחנו חולים הרבה פעמים במחלות חוזרות.
תלמידה: אבל כשאני מרגיש דחייה מהעשירייה, ריחוק, איך להפוך את הרגשת הדחייה הזאת להרגשת בעל מנת להשפיע?
לחשוב על זה חזק וטוב, לעומק העניין, ואחר כך תרגישי עד כמה זה פועל.
שאלה: אם בן אדם מקבל מכה, והוא מבין בשכל שזה תיקון, שיש פה מקום לתיקון, וצריך להידבק בעשירייה, ולהבין שזה "אין עוד מלבדו". אבל מתוך כל הדבר הזה יש דחייה דווקא, דחייה מהבורא, יש כעס, וחוסר רצון להיות בקשר איתו.
כן.
תלמידה: ועל אף כל הדברים האלה עדיין להבין בשכל שכרגע הדבר הכי חשוב זה להיות בחיבור עם העשירייה, ולהקשיב לשיעורים. אבל עדיין בפנימיות הדחייה מאוד חזקה. מה אפשר לעשות במצב כזה?
להמשיך.
תלמידה: מה זה אומר?
להמשיך עד שהדחייה עוזבת אותו, והוא נכנס למחשבות יותר טובות.
תלמידה: מלא לשמה לשמה?
אני לא יודע דברים כאלה, ולא חושב שאת יודעת.
תלמידה: נכון, לכן אני שואלת.
אז אל תשאלי.
שאלה: איך כל הסבל הזה שארקדי דיבר עליו שהחברה עוברת, אז מה שהם צריכים לעשות זה לפנות לבורא? אם הם יפנו לבורא מה זה יעשה? מה זה יעשה לחברה? אני לא מדברת עלינו כבני ברוך.
קודם כל גיבוש.
תלמידה: גיבוש של החברה?
כן, בתוך החברה, וגם התפילה עצמה, היא תפילת רבים. שיפנו יחד כולם לבורא, זאת אומרת שהם כבר מזדהים עם המצב, ואומרים שהמצב הזה בא מכוח אחד שפועל עליהם, ומושך אותם למשהו. זאת אומרת הם כבר מקבלים כאן הרבה תנאים רוחניים, שבורא הוא כוח טוב ומיטיב, מחבר אותם, מושך אותם, וכן הלאה. ואז בצורה כזאת מתקדמים.
תלמידה: אנחנו אלו שלומדים בדרך, לאורך השנים למדנו שעלינו לפנות לבורא, ואנחנו יודעים את זה. אבל איך נעשה שהאנשים בחוץ ידעו, איך זה יקרה שאנשים בחוץ ידעו היום שאת הכל הבורא עושה? איך זה יקרה?
זה יקרה מתוך זה שכולנו צריכים להשתתף בהפצה, בהסבר, וכך נגיע למצב שכולם יבינו איפה הם נמצאים, מי מנהל אותם. כן, ואין בזה פשרה אלא בהחלט חייבים אנחנו רק להמשיך.
שאלה: אמרת בדיוק מה שחשבתי. לדעתך באיזה מצב ההפצה נמצאת? איזו מדרגה אנחנו צריכים לעשות עכשיו בשביל לעלות את ההפצה למשהו חדש? כי אני מרגיש, וזה כמובן גם באשמתי, שנכנסנו עוד יותר לתרדמת בכל נושא ההפצה. זה לא הולך קדימה, אלא נכנס פנימה. כל הדברים האלה שאנחנו שומעים פה הם לא חודרים מחוץ לקירות האלה.
איך אפשר לפרוץ את היצירתיות הזאת, שאנשים ירצו לשתף פעולה מכאן, ולעשות דברים חדשניים, חדשים? כי העולם בכל זאת ברמה הגשמית משתנה, ומבחינת ההסתכלות שלי לפחות הכלים שהשתמשנו בהם קודם לא עובדים. או שלהיפך, הכלים היותר פרימיטיביים בעיני עבדו יותר טוב, כשהלכנו לבתים, וביקשנו מאנשים ללכת איתנו לכל מיני מפלגות, אפילו זה יותר עבד. אבל כרגע בעיני אנחנו כמו היפיפייה הנרדמת, לכל אחד נוח כאן בקן, ואנחנו לא מצליחים לפרוץ למדרגה החדשה של ההפצה.
כן, זה נכון, אבל אין לנו ברירה, בכל זאת צריכים להתחבר בינינו, לפרוץ קדימה, ולצעוק לכל הקהל, כמה שאפשר, שיצטרפו אלינו, ונמשוך את הבורא מלמעלה אלינו, זה מה שחייבים לעשות.
שאלה: אנחנו מדברים הרבה על תיקונים. מה זה תיקון? מה זה לדרוש תיקון?
"תיקון" פירושו, שבמקום שבו היה הרצון לקבל שולט, אנחנו מביאים במקומו רצון להשפיע שישלוט בו.
תלמיד: האם אנחנו יכולים לבקש תיקון עבור מישהו אחר?
כן, זאת תפילה.
תלמיד: ומי מתקן, אני או הוא?
הבורא תמיד מתקן.
תלמיד: מי מקבל פה תיקון, מי שאני מבקש עבורו, או אני מזה שראיתי שגם אני מקולקל?
זה משפיע על שניכם.
תלמיד: הייתה שאלה על מישהי שלא יכולה להצדיק את הבורא, ואמרת שצריך לדבר איתה. האם זה אומר שצריך להתפלל עליה שהיא תראה את התיקון, או איפה פה נכנס עניין של התיקון?
צריכים לבקש מהבורא שיתקן, כי אנחנו לא אחראים על הזולת. אחר כך נתקדם, נתקרב ונעשה אולי תיקון ביחד.
תלמיד: מה זה תיקון ביחד?
אתה יורד אליו, מחבק אותו, ועולה איתו יחד, כמו שמציל אותו מתוך המים.
תלמיד: ואיך אפשר לעשות את זה ביותר משניים, כעשירייה?
אותו דבר. כל אחד יכול להרגיש, כי זה בכל זאת עובר דרך הבורא.
תלמיד: איך אנחנו יכולים להרגיש שהתיקון התבצע, או שאותו מצב יכול לחזור כמה פעמים לתיקון?
אנחנו יכולים להרגיש שמה שאנחנו מבקשים מתבצע, בזה שהבורא מתקרב אליהם לפי בקשתנו.
תלמיד: יש כלים קלים וכלים כבדים. האם הכלים הכבדים גם יכולים להיתקן בפעם אחת, או שזה לוקח זמן?
לפעמים ההיפך, את הכלים הכבדים יכולים למשוך ולתקן, ואת הכלים הקלים לא יכולים, הם בורחים בין האצבעות.
תלמיד: כי לפעמים אני מרגיש שכשמגיעים כלים כבדים, אז ההרגשות מעורבות, ומאוד קשה לברר מה לדרוש פה לתקן.
כן, יפה, הרגשה נכונה.
תלמיד: איך לצאת מזה? איך לדרוש פה את התיקון?
לא לצאת, אלא להמשיך. להמשיך יותר ויותר פנימה לעומק, ואז תתחיל לראות שביל חדש.
שאלה: יש חברים שבנטייה שלהם דווקא הפצה פעילה בפעולה משותפת מחברת אותם יותר, הם מקבלים מזה גדלות החברים, חשיבות המטרה, דווקא כשיוצאים פיזית להפצה, והרבה פעמים אלו דווקא נשים. מה עושים עם הדחף הזה לפעולה פיזית בהפצה במדרגה שבה אנחנו נמצאים?
פעולה פיזית תמיד מבורכת.
תלמידה: אז לעשות אם רוצים.
כן, ודאי.
שאלה: לפעמים האדם מאוד מתאמץ, רוצה להיות ילד טוב, רוצה לעשות מה שצריך, ואז הוא דווקא מקבל ניתוק או נפילה, לא מצליח לעשות את מה שהוא התכוון. האם זה גם סוג של מחלה שהבורא שם עליו כתיקון? איך צריך להתייחס לזה?
יש כל מיני מצבים שאנחנו צריכים להשתדל להשתמש בהם ככל האפשר היום, ואת היתר נשאיר למחר, מחרתיים.
תלמידה: כמה האדם צריך להרגיש שהכול תלוי בו ובמאמצים שלו, או שהוא צריך להגיד שזה תלוי בכמה הבורא ייתן לו?
גם בזה וגם בזה אנחנו תלויים.
תלמידה: אנחנו לא פטורים מלתת את המאה אחוז ככל שאנחנו מצליחים.
ודאי.
שאלה: אדם שסובל מכאבים פיזיים ולמרות זאת מנסה להיות מקסימום בשיעורים, גם לבוא לפה, הוא עושה הרבה מאמצים, מה היית ממליץ לו לבקש מהבורא, האם תיקון, הקלה?
מה שהוא מרגיש שכואב לו.
תלמידה: אלו כאבים פיזיים כל הזמן.
כאבים פיזיים אפשר לבקש עבורם, אבל יש משהו יותר פנימי.
תלמידה: אני מבינה שיש משהו יותר פנימי. האם הוא יכול לשאול את הבורא על מה הוא מכה אותו?
לא. כי זה מביא אותו למצב שהוא מעניש את הבורא.
תלמידה: קשה לו להצדיק ברגעים האלה, וזה לא משנה מה הוא עושה.
להצדיק זה משהו אחר.
תלמידה: איך לבוא ממקום של כאב כשאתה מרגיש שאתה עושה, ועדיין אתה כל הזמן בתוך זה?
אם הוא יתאמץ בכל זאת להצדיק את הבורא ולהיות בתודה אליו, אז הוא יעזור לעצמו בהרבה.
תלמידה: אז פשוט להמשיך וליצור קשר עם הבורא במקסימום.
שיהיה כך. אני אמרתי הרבה יותר. הוא צריך לפנות לבורא ולברר מה עליו לעשות.
שאלה: אם מתגלה פירוד בעשירייה בין כמה חברות, ואנחנו לא עובדות עימו בגלוי כי חוששות שזה יתפוצץ, האם אנחנו מפספסות את התיקון?
לא.
תלמיד: האם לא חייבים לעבוד בגלוי ולדבר על פירוד?
לא חייבים.
תלמיד: האם יש מצבים שכן חייבים ויש כאלה שלא, אלא לתת לזה לעבור?
הן ירגישו בעצמן.
שאלה: אדם יכול להתאמץ שנים לנסות להצדיק את הבורא אבל לבד אין לו סיכוי. אני מרגיש בעשירייה שכשמשקיעים, מודים ומשבחים את הבורא לפני החברים, אז יש כוח ריפוי גדול, אני מרגיש שאני מתרפא דרך החברים. מה זה אותו כוח מיוחד שנמצא בתוך העשירייה שממש משנה את האדם?
זה אותו כוח שקשור לבורא, אבל דורש לחזק אותו מצד האדם.
שאלה: אני רוצה לברר את הקשר בין הפצה לבין עבודה רוחנית פנימית. החיילים שנלחמים כרגע נאלצים להתחבר, יש גם סרטונים שהם מתפללים, מניחים תפילין, מחפשים את הבורא, אבל באמת כל אדם שנמצא במצב של פחד מוות מתפלל. האם כרגע אלו שסובלים זו הקבוצה הכי מתקדמת? רוב אלו שהגיעו לכאן גם הגיעו מייסורים ולקחו את זה לעבודה רוחנית. מה חסר לתכונת החייל שבתוכי כדי לקיים תורה ומצוות באמת? זה נשמע כמו ההבדל בין לא לשמה ללשמה.
מה שאמרת לגבי לא לשמה ולשמה זה לא נכון בכלל, אבל כל מה שאמרת לפני כן אמרת נכון. את חייבת להיות אסופה יותר מבפנים ולהצליח למשוך אלייך את החברות כך שבכל מאודן הן יתחברו איתך ואז תצליחו.
שאלה: איך חברה שחולה במחלה או נמצאת בבית חולים יכולה להשתתף בפעולת התיקון של החברות? מצד אחד היא צריכה לנוח ומצד אחר היא צריכה להשתתף במסגרת שלנו, אז איך היא יכולה להשתתף בפעולת התיקון?
צריך לעשות לה תנאים כאלה שהיא תוכל להשתתף איתנו.
שאלה: המקור של כל המחלות הוא הרצון לקבל.
כן.
תלמידה: אז למה כתוב בטקסט שהבורא לא נותן את המחלות, אם הוא זה שברא אותנו עם הרצון לקבל הזה?
הוא לא מגלה ממש מחלות אלא רק מעורר אותנו כדי שמהסימנים האלו נצא לקשר אליו.
שאלה: האם במדרגות הרוחניות שאנחנו רוצים לעלות בהן, אנחנו אמורים לנתק בין תחושות הגוף לבין התיקון? לדוגמה רבי עקיבא סבל בגוף ייסורים גדולים מהרומאים, האם אנחנו רוצים ללמוד לנתק את הייסורים או שאנחנו חייבים כל הזמן לקשור בין העולמות האלה?
אני לא חושב שיש לנו עכשיו כבר הבנה והזדמנות לדבר במצבים כמו רבי עקיבא, אפילו שמדובר על מלחמות וכל הבעיות של העם שלנו, נראה לי שזה לגמרי לא דומה.
תלמידה: בכל זאת אם אפשר כן להוריד את זה לרמה שלנו. האם אדם שסובל ייסורים פיזיים ימצא את המרפא, את התיקון, את ההקלה בקשר עם הבורא, ולא ימצא דווקא את התיקון הפיזי, אלא ימשיך כך?
לא, הוא ימצא תיקון פיזי.
שאלה: מה גורם לאדם להצדיק את הבורא כשהוא מכה אותו?
כי אדם מרגיש בכל הייסורים שבאים עליו את יד ה' ולא יכול להגיד שזה בא מצד הכוח הרע, אלא הוא מרגיש שהבורא הוא שמייצב אותו בדרך נכונה.
תלמיד: וההתקשרות אל הבורא יותר, ההצדקה, להחזיק אותו ממש ברגע הזה, זה מרפא את האדם?
כן.
שאלה: האם אפשר להגיד שלפני שהאדם עובד באהבת חברים, בלהשפיע נחת רוח לבורא, כל הדברים האלה, בכלל מגיעים ייסורים?
אדם בכל זאת נמצא בייסורים, אפילו ילדים קטנים.
תלמיד: אני שואל כלפי העבודה הרוחנית, האם מגיעים ייסורים של עבודה רוחנית לפני שאנחנו עובדים כדי להגיע למטרה הזאת?
כן.
תלמיד: לגבי זה ברור מה העצה מהמאמר, ברור שצריך לשייך את הייסורים לבורא על ידי החברה והכול. איך לעבוד כדי להגדיל את החיסרון הזה, להיות מודעים יותר למה שצריך לתקן, או לזהות יותר מה צריך לתקן, איך לעבוד כלפי זה?
על ידי עבודת האדם, שיבדוק את עצמו, שכל הזמן יהיה עם היד על הדופק.
תלמיד: להיות עם יד על הדופק זה רק לזהות פאסיבית, אני רוצה להיות אקטיבי בליצור את הכלי, את החיסרון שעוד לא מתוקן כדי לבקש עליו עזרה מהבורא?
כן, מזה מתחילים בכל זאת.
תלמיד: איך לעשות את זה בלי שיבואו ייסורים קודם אלא שיהיה בהקדם העבודה שלנו?
לא נראה לי שבלי ייסורים זה אפשרי, רק תלוי איזה, למה אתה מתכוון בייסורים.
תלמיד: זה בסך הכול עניין של תשומת לב?
גם כן.
שאלה: כשחברה עוברת מצבים ובאפיסת כוחות היא פונה לעשירייה לעזרה, לתמיכה, ובמקום עזרה היא מקבלת דחייה יותר גדולה ומזה היא מרגישה שהיא יכולה רק לצעוק והיא מרגישה חולשה ובדידות, מה עליה לעשות, מהו המצב הזה ואולי זו גם מחלה?
היא צריכה להתייעץ עם החברות ולעשות מה שהן ממליצות.
שאלה: כשאנחנו מתפללות בשביל חברה שעוברת מצב גשמי קשה, האם זה משרת את הטוב שבה, את ההתקדמות הרוחנית שלה, או דווקא את האגו שלה?
זה תלוי איך אתן מתפללות. אתן מתפללות שיהיה לה יותר כסף? אם אתם מתפללות נכון, אז היא מקבלת מתנה גדולה מאוד.
שאלה: ייסורים גשמיים מהשפעה של גורמים חיצוניים וסבל מכך שהאדם לא רואה טעם בחייו, ומרגיש כמו אוגר שרץ בתוך כלוב ולא מוצא שום סיפוק בשום דבר, אלה שתי צורות של סבל והן זהות מבחינת הבורא?
כן.
שאלה: מהמאמר ברור שהבורא לא שולח מחלות אלא עושה תיקונים, אבל ברגע של מחלה, המצב הזה פשוט בולע אותי ואני מרגישה אותו כמחלה. איך ברגע המחלה לראות את הבורא ולכוון את עצמי לכלים של אהבה?
רק בעזרת החברים. אם הם יתמכו בך אז את תוכלי להתעלות מעל מצבך לאהבה, לדבקות בבורא ולהרגיש ממנו יחס דומה.
שאלה: לפעמים קורה שיש לי הרגשה של צער או מצוקה בגשמיות, אבל אני מרגישה שאם לא אברר את זה, אם לא אפתור את זה, אז לא אוכל להיות פנויה לרוחניות. האם כדאי לי לברר ממה זה נבע, יכול להיות ששמעתי בחדשות משהו או שמישהו אמר לי משהו, או ישר לפנות לבורא בתפילה ספונטנית?
לפנות לבורא. ספונטנית או לא ספונטנית, זה לא חשוב, אבל כל הזמן להיות בתפילה לבורא.
תלמידה: האם זה לא חשוב לעשות את הבירור ממה זה בא?
אחר כך. קודם כל פנייה לבורא.
שאלה: הוא כותב שכל הצרות ששלחתי על מצרים לא אשלח עליך, והוא חוזר על זה פעמיים, שמה ששמתי על מצרים לא אשים עליך. עם זאת, הוא חוזר וכותב שמחלה זה תיקון. אז למי הוא פונה, מי זה "אני לא אשים עליך"?
עליך.
תלמיד: בשביל מה הוא מסביר את מהות המחלה שהיא תיקון, האם כדי שנגיב ביחס לעולם שעליו הוא מביא מכות, מחלות?
כן.
תלמיד: איך אנחנו יכולים לעזור לעולם, שהבורא לא ישלח לו מחלות?
להסביר לעולם שאין מחלות, הכול רק משחק של הבורא איתנו, עם האגו שלנו.
שאלה: בזמן הייסורים שאנחנו מקבלים, למשל מחלות, להיזכר שאין עונשים ורק תיקונים זה באמת מאמץ שכלי גדול. איזה שינוי צריך להיות ברגשות שלנו כשאנחנו מבינים שהכול תיקונים?
איך ללמוד לעשות את זה?
תלמידה: כן, איך ללמוד, ומה הרגש שצריך להיות?
כל הקבוצה צריכה להיות פחות או יותר בכוונה הזו, אפילו אם מישהו יוצא אל מחוץ לגדר, לא נותנים לו לברוח רחוק מדי.
תלמידה: האם המאמץ הזה גם שכלי וגם רגשי?
כן. רגשי.
שאלה: אם להסתכל מתוך העבודה הפנימית על ההפצה, במיוחד בשביל הקבוצה הזאת של החיילים, איזה מסר היית מנסח בקצרה עבורם?
להחזיק כולם יחד ובבורא.
תלמידה: כשהם מתפללים, הם בעצם עושים את הניסיון הזה, אז מה חסר? או שאפשר לומר שזאת העבודה שלהם.
כן, גם בזה.
שאלה: בכלי הנשי אנחנו נפגשות כמעט כל ערב לתפילה. האם זה בסדר שנקדיש תפילה לא רק לנו כאן בבני ברוך, אלא שנתפלל גם עבור האויבים שלנו? אני שמה לב שרוב התפילות שלנו הן עלינו, והבורא מעוניין גם לרפא את האויבים. האם יעזור לנו לרפא את האנושות בזמן שאנחנו עוברים את התיקון הזה?
כן.
שאלה: האם ההשגחה העליונה מתקנת את המכה לפי התגובה של האדם בזה שככל שהוא מתקדם בדרך, כך היחס שלו כלפי המכה משתנה, ומה שהוא מרגיש נעשה מתוק?
כן.
תלמידה: האם המכה נעלמת או שרק היחס למכה משתנה?
היחס.
שאלה: אנחנו לומדים שאנחנו תמיד נשארים ברצון לקבל, בקבלה, בחיסרון. מה זה אומר לבקש רצון להשפיע בהתחשב בעובדה שאנחנו תמיד בקבלה?
בכל זאת יש הבדל בין בני אדם עד כמה הם מתייחסים לעצמם, לאחרים.
תלמידה: אני לא מצליחה להבין את זה, כי השתוות הצורה זו בעצם דבקות בכוח המשפיע.
כן.
תלמידה: האם זה אומר שאנחנו משיגים רצון להשפיע?
כן.
תלמידה: אז במה זה עושה אותנו משפיעים? כי פה זו דבקות בכוח המשפיע.
זה מעביר לך תכונת השפעה.
תלמידה: אז איך זה שאני נשארת בקבלה אם זה מעביר לי תכונת השפעה?
עוד לא העביר לך. מתי הרגשת את זה?
תלמידה: לא הרגשתי, אני לא מצליחה להבין את זה מבחינת הגיון.
אין הגיון, ההיגיון הוא בשטח.
שאלה: הייתה פה היום תחושה של התכללות בצער הציבור, מכל מיני כיוונים. לתחושתי האישית, כשזה נוגע לנו, אנחנו יודעים פחות או יותר איפה אנחנו, מה לבקש, העשירייה עוזרת, הכתבים, השיעורים. אנחנו נמצאים בדרך שבה אנחנו אוספים את התרופה כי יש לנו מטרה. אבל כשאנחנו מתחילים להתכלל בצער הציבור, שם אני הולכת לאיבוד. אם אני לא שמה מחסום רגשי, אז אני מרגישה שאני לא יודעת איך להצדיק את הבורא.
זה נכון. את מצאת כבר פעולה נכונה, כאשר את מתנתקת מהרגש. את צריכה קודם כל להתכלל עם הציבור, לדעת איפה הם, מה הם, מה איתם, לאן פני הציבור וכן הלאה, ואחר כך לאט לאט להתחיל לעבוד עם זה כבר על מנת לגלות להם מה צריכה להיות המטרה, איזו צורה צריכה להיות בחברה וכן הלאה.
תלמידה: אם אי אפשר לדבר איתם על זה, אז מהי העבודה הפנימית שאנחנו יכולים לעשות מול צער הציבור, כשאנחנו מתכללים אם בעבודה או במשפחות או בכל צורה שהיא?
העבודה הפנימית שלנו היא רק להסביר לציבור מה הוא מקור הסבל שלנו, ולמשוך אותם איתנו יחד לפתרון מעל הסבל הזה. אני בטוח שאנחנו מתקרבים לזה, אבל האמת, שאפשר יותר מהר.
תלמידה: איך?
שהציבור יידע מה מקור הסבל ומה הפתרון.
תלמידה: האם הציבור שסובל עכשיו יכול לשמוע מה מקור הסבל?
כן, יכול.
שאלה: אני חושבת כל הזמן לתת לבורא נחת רוח, בזמן האוכל, בזמן משפחה, בזמן כל הדברים שאני עושה. ואז מתוך המחשבה הזאת אני מאבדת את כל התענוגים, אני לא מרגישה את התענוגים, מרוב זה שכל הזמן אני רוצה לעשות נחת רוח לבורא. מה לעשות? איזה מין מצב זה?
את צריכה להיות יותר קרובה לבורא, ואז תרגישי את אותם התענוגים שמשפיעים עליו כולם. להיות יותר דומה לבורא זה נקרא להתקרב לבורא. להיות יותר דומה לבורא זה להיות יותר ויותר באהבה לכולם, ואז תתחילי להרגיש כמה אהבה את מקבלת מכל הצדדים, כמה זה ממלא את עולמך.
(סוף השיעור)